ע.פ. 875/76 + 35/77 - טוביה בור ואח' נגד מדינת ישראל
*זיוף מסמך והפצתו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופט ב. כהן) בת"פ 715/76 - הערעור על ההרשעהנדחה ועל חומרת העונש נדחה של ארבעה מערערים ונתקבל של המערער הראשון).
העובדות:
חמשת המערערים הורשעו בזיופם והפצתם של תלושי דלק של בנק בסכומים של עשרות אלפי ל"י. למערער הראשון בית דפוס והוא הדפיס את התלושים ואילו האחרים הפיצו אותם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את כל המערערים באשמת זיוף מסמך בנסיבות מחמירות והפצתו של המסמך בנסיבות מחמירות ודן את המערער הראשון ל- 5 שנות מאסר ואת המערערים האחרים ל- 3 שנות מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. על יסוד ההודעות השונות של המערערים במשטרה, העדויות בביהמ"ש וראיות מסייעות נוספות, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנת ההרשעה בזיוף התלושים והפצתם. אכן המשטרה נדרשה לא פעם שהודעה הנרשמת מפי חשוד שאיננו דובר עברית, תרשם בשפה שבה היא נמסרה, אך כאן לא פגם הדבר בהודעה שלא נרשמה באותה שפה. המערער טוביה בור הדפיס את התלושים והסבריו שכאילו לא ידע שלא הבנק מזמין אותם מלאים סימני שאלה וספקות וסתירות, עד שהדברים מגיעים להיעדר הסבר בכלל או לפחות לכדי התעלמות ביודעין ומרצון מן הנתונים, העולה כדי ידיעה.
ב. אין ספק כי הדפסת תלושים מהווה מעשה זיוף לפי החוק לתיקון דיני עונשין עבירות מרמה. המונח זיוף כולל עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות, והגדרת מסמך הינה, בין היתר, תעודה שבכתב העשויה לשמש ראיה. תלוש כגון זה שלפנינו נחזה להיות את אשר איננו, עשוי היה להטעות את כל מי שמחזיק בו והוא מהוה מסמך העשוי לשמש ראיה כי המחזיק בו זכאי לתשלום בסכום הנקוב בו.
ג. אין פגם בכך שאחד המערערים הורשע גם בעבירה לפי סעיף 2 לחוק הדן בקבלת דבר במרמה והן בעבירה לפי סעיף 6 הדן בהפצת מסמך מזוייף ביודעו שהוא מזוייף. אכן ההפצה היא האמצעי שבאמצעותו התקבלה תמורת התלושים במרמה, אך לפי סעיף 168 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי בימ"ש להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן הוכחה, אלא שהנאשם לא יענש יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.
ד. מבלי להיכנס לשאלה המשפטית מה יכולה להיות ההשפעה של העלמת ראיות או מסמכים ע"י התביעה, הרי כאן לא אירע כדבר הזה. פנקס קבלות מסויים לא הוגש, אך פנקס זה אבד מידי המשטרה ומבחינה מהותית אין בו כדי להוסיף מאומה על מה שנובע ממילא מהראיות האחרות הנוגעות לאותו פנקס. גם העובדה שקצין בטחון של הבנק לא הובא להעיד אינה העלמת ראיות שכן עדות זו לא יכלה להוסיף דבר בנסיבות המקרה.
ה. החלופה העונשית המתייחסת לקיום נסיבות מחמירות עפ"י החוק, חלה גם על עבירה לפי סעיף 7 הדן בשמוש במסמך מזויף. הוראת החוק קובעת כי המפיץ מסמך מזויף דינו כדין מזייף המסמך, והמילים "דינו כדין" מקובלות בטכניקה החקיקתית ומשמעותן היא כי ביהמ"ש יחיל על דבר פלוני את הדין שנקבע לגבי דבר אלמוני.
ו. הנסיבות המחמירות הנדונות פורשו דיין בכתב האישום. על התביעה לציין מהן הנסיבות שאותן היא רואה כמחמירות כדי שהנאשם יוכל לטעון נגד גירסת התביעה. בכתב האישום דנא נאמר כי הזיוף והמרמה נעשו בנסיבות מחמירות המתבטאות בשמוש בבית
דפוס לזיופים מתוחכמים בממדים גדולים ובמטרה לבצע מעשי מרמה בסכומי עתק. בכך יצאה התביעה ידי חובתה מבחינת ניסוח כתב האישום וכן צדקה התביעה מבחינה עניינית כאשר ייחסה למעשי זיוף בשיטה מתוחכמת ובממדים כה גדולים אופי מחמיר.
ז. אשר לחומרת העונש - אל מול הנסיבות לקולא ניצבות הנסיבות לחומרה של מעשי הזיוף, המרמה וההפצה, הפעלת אמצעים מתוחכמים והסכום הגדול של התלושים שהופצו. על כן אין להקל בעונשם של ארבעה מן המערערים, פרט למערער בור, שביהמ"ש הטיל עליו את העונש המכסימלי בגין זיוף שהוא 5 שנים. אין לומר שבנסיבות מקרה זה ולנוכח העדר הרשעות קודמות צריך היה להטיל את העונש המקסימלי. אי לכך הועמד עונשו של המערער הראשון על 4 שנות מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן פורת. עו"ד א. פאפו למערער הראשון, עו"ד מ. ארידור למערער השני, עו"ד ח. קאזיס למערערים האחרים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 15.5.77).
ע.א. 30/77 - רואיס (אשדוד) בע"מ נגד רואוס בע"מ
*איסור שימוש בשם חברה העשוי להטעות.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע - הערעור נדחה).
העובדות:
החברה המשיבה נתאגדה באפריל 1970 ובעלי מניותיה היחידים היו חיים בוטון ודוד חכים ועסוקיה של החברה היה עמילות מכס. משרד החברה היה בחיפה ולאחר מכן הקימה החברה משרד נוסף באשדוד שנוהל ע"י חכים. במרץ 1975 פרש חכים מן החברה המשיבה והחל לעבוד באופן עצמאי בעמילות מכס באשדוד. לפני הפרישה נערך הסכם בין הצדדים שלפיו ינהל חכים משרד באשדוד, בוטון ינהל משרד בחיפה ולבוטון הרשות לנהל את המשרד תחת שם החברה רואיס בע"מ. ביוני 1975 נתאגדה החברה המערערת בשם חברת רואיס (אשדוד) בע"מ כשחכים הוא בעל המניות. הוא הגיש מכתב מאת החברה המשיבה שהיא מסכימה לשם, ולטענת המשיבה הוציא את המכתב מאת המזכירה של המשיבה כאשר בוטון היה במילואים. לאחר כינונה של החברה מערערת פנה בוטון לביהמ"ש וביקש למנוע מאת המערערת את השימוש בשמה מן הטעם שיש בשם כדי להטעות ולגרום לערבוביה בין המערערת לבין המשיבה. ביהמ"ש נעתר לבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. יש זהות בשמות של המערערת ושל המשיבה וחלים הכללים בדבר חשש הטעיה וערבוביה בשל זהות השם. לענין החזות דומים שני השמות, כי השם המזהה המרכזי "רואוס" זהה לחלוטין בשני השמות וההבחנה של התוספת "אשדוד" אצל המערערת אינה הבחנה. לענין סוג העיסוק וחוג הלקוחות אף אלה נתונים שיש בהם כדי להוסיף למסקנה כי נוצרה כאן סכנת הטעיה. המסקנה היא כי הציבור עלול לערבב את שתי החברות מחמת הדמיון בשמות העסק ולהגיע למסקנה מוטעית באשר לזהות החברה ותוצאה זו מבקש למנוע סעיף 24 לפקודת החברות.
ב. אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי שיש שוני בין רשומו של שם לבין השימוש בשם ושניתן לאסור רק את השימוש בשם. איסור השימוש לפי בקשת החברה הוא רק שלב התחלתי לשינוי הרישום המתבקש מכך כתוצאה רשמית מתחייבת.
ג. לטענה כי גם אם יש בשמה של המערערת כדי להטעות, הרי החברה המשיבה הסכימה למתן השם ואינה יכולה לטעון עתה בניגוד להסכמתה - לכאורה אמנם מתעוררים ספקות בדבר אם הסכימה המשיבה לשם ואם לאו, ברם לצורך ההכרעה בסוגיה כגון זו שלפנינו השאלה איננה אם החברה השנייה הסכימה למתן השם המטעה ואם לאו. הסעיף בפקודת החברות המונע מתן שם העשוי להטעות, נועד לא רק להגנתו של בעל זכות קודמת לשימוש בשם, אלא גם להגן על הציבור הרחב שלא יוטעה ע"י שמות זהים או דומים ומכאן שבשל טעמים של הגנה על הציבור הרחב אין להסכמתה של החברה תוקף למנוע את האיסור
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. 13.6.77).
בג"צ 410/76 - גאי חרות ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה.
*פסיקת בי"ד לעבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
שבעת העותרים הם מדריכים טכניים בחברת אל על והם משתייכים לועד עובדי תחזוקה ישירה בחברה. עקב הכנסת מטוסי ג'מבו לשרות נעשה מקצוע הנווטים מיותר בחברת אל על והוצע להסב את מקצועם למהנדסי טייס. ועד עובדי התחזוקה, שמשורותיהם באים מהנדסי הטייס, התנגדו לכך. המדריכים הטכניים המופקדים על הדרכת עובדי התחזוקה נחשבו תמיד כמועמדים ראויים להשתתפות בקורס הנדסת טייס. כדי ליישב את הסיכסוך על גורל הנווטים נחתם הסכם הסבה בין אל על ובין ועד עובדי התחזוקה שהסדיר את הכניסה לקורס של מהנדסי טייס מחדש, לפי שיטת המכרז ונקבעו תנאי כשרות להשתתפות במכרז. אחד מתנאי הכשרות הוא נסיון של 6 שנים בתחזוקה ישירה והועד החליט שנסיון כמדריך טכני אינו נחשב עוד כנסיון בתחזוקה ישירה בניגוד למה שהיה נהוג לפני כן. העותרים פנו לבית הדין האזורי לעבודה והלה נעתר להם בקבלו שתי טענותיהם : שלפי הפירוש הנכון של ההסכם עם אל על דינם כדין עובדי תחזוקה ישירה ; שאם מקצוע ההדרכה אינו בכלל עיסוק בתחזוקה ישירה הרי הועד הפר את חובת הייצוג ההוגן של האינטרסים של המדריכים הטכניים כדי לשפר סיכויי רוב העובדים ועל כן על בית הדין לתקן את המעוות. בית הדין הארצי לעבודה הפך את פסק דינו של בית הדין האזורי בקובעו כי לא היו ראיות מספיקות שמעמד המדריכים כמעמד עובדי התחזוקה וכן סבר שהועד לא הפר את חובת הייצוג ההוגן. עתירת העותרים נדחתה ברוב דעות הנשיא זוסמן ומ"מ הנשיא לנדוי כנגד דעתו החולקת של השופט שרשבסקי. בג"צ קבע כי לא צדק ביה"ד הארצי שכאילו לא היו ראיות מספיקות בדבר הכישורים של המדריכים הטכניים, שכן היו ראיות מספיקות בפני בית הדין לענין זה. כמו כן לא צדק בית הדין הארצי לעניין הפרת האימון של הועד. הוכח, לפי ממצאי בית הדין האזורי שלא נסתרו, שהועד קיפח את האינטרסים של המעטים כדי לזכות את הרבים ללא כל הצדקה עניינית. עם זאת היתה דעת הרוב מפי מ"מ הנשיא לנדוי, כי למרות שבית הדין הארצי התערב בקביעת עובדות של בית הדין האזורי, אין בג"צ יכול להתערב שכן בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי ואין הוא יכול להטיל על מערכת בתי הדין לעבודה אותם כללים של אי התערבות בקביעת עובדות הנהוגים בבתי המשפט. העילות המצדיקות ביטול פסיקת בית הדין לעבודה הן טעות משפטית הגלוייה על פני הפסק ופגיעה בעיקרי הצדק, כאן המשגה של בית הדין הארצי אינו עולה כדי טעות
שבחוק או פגיעה בעיקרי הצדק. טעות שבעובדה אפילו היא גלוייה על פני הפסק אין בה כדי להניע את ביהמ"ש לפסול את פסק בית הדין לעבודה. השופט שרשבסקי בדעת מיעוט סבר כי טעותו של בית הדין הארצי לעניין העדר ראיות לצורך קביעת העובדות ע"י בית הדין האזורי, הביאה לפגיעה בעיקרי הצדק. היתה כאן למעשה קנוניה בין הועד ובין קבוצת אינטרסנטים עובדי התחזוקה להפלות את המדריכים והועד שצריך היה לייצג את כלל העובדים הקריב את עניין קבוצת עובדים אחת לטובת קבוצת עובדים שנייה ללא כל הצדקה עניינית. על כן על בג"צ למנוע פגיעה כזו בעיקרי הצדק ולהתערב בהחלטת בית הדין הארצי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שרשבסקי. עו"ד ישראלי לעותרים, עוה"ד וינדר, ברמה, פיינברג, חוטר ישי למשיבים. 16.5.77).
ע.פ. 60/77 - ישראל גולדשמידט נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בשוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער יצא למבחן נהיגה ובדרך ביקש לשחד את הבוחן. הלה הפסיק מיד את המבחן והחזיר את הרכב למשרד הרישוי ושם דיווח לממונה עליו על המקרה, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוחד ודן אותו לששה חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה, יכול היה ביהמ"ש לסמוך על העדויות שבאו לפניו ולהגיע למסקנת ההרשעה. אשר לחומרת העונש - המערער הוא עולה חדש שזה עתה התחיל בביסוס מעמדו בארץ וזו עבירתו הראשונה. עובדות אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. יתכן שביהמ"ש החמיר מעט כאשר הטיל עונש של ששה חודשים מאסר בפועל, אך תקופה זו איננה חורגת מהעונשים הנהוגים בעבירות מעין אלה עד כדי הצדקה של התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת, החלטה - השופט אשר. עו"ד ע. שיבר למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 29.5.77).
ע.פ. 718/76 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת שוד (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון שוד בנסיבות מחמירות ובגרימת חבלה חמורה בכך שלאחר שסיכם עם יצאנית על מחיר שרותיה בשעת לילה מאוחרת התנפל עליה, דקר אותה בסכין ודרש את כספה. הוא נדון לארבע שנות מאסר וכן הופעלו נגדו שנה וחצי מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער הובא לזיהוי בתחנת המשטרה והמתלוננת הובאה מבית החולים לזהותו אך היא לא הצביעה עליו אלא על השוטר שעמד במסדר הזיהוי ולמעשה זה אותו שוטר שהציל אותה מידי התוקף. מאידך הצביעה המתלוננת בביהמ"ש על המערער כאיש שתקף אותה כאשר היה בין שבעה אנשים שנמצאו במקום. לאור ההצבעה הקודמת אין לייחס ערך של ממש לזיהוי השני, מה גם כשלא ידוע אם האחרים היו דומים למערער בהופעתם ובלבושם כנהוג במסדרי זיהוי הנערכים כהלכה. ניתן אולי לתרץ את הטעות בזיהוי הראשון בכך שזה עתה עברה עליה חוויה קשה של תקיפה וטיפול בבית חולים והשוטר שעליה הצביעה היה גם הוא קשור לפרשה ע"י שחילץ אותה מתוקפה, ובנסיבות אלה אין להתעלם כליל מן הזיהוי היותר מאוחר בבימ"ש השלום. ברם אין לייחס לזיהוי השני משקל מעבר לתמיכת מה בראיות האחרות. ניידות משטרה הוזמנו למקום ושוטרי אחת הניידות הבחינו בצעיר רץ ברחוב, הניידת התקרבה לצעיר ואז הגביר הלה את מרוצו. הוא לא עצר גם כאשר שוטר צעק אליו "משטרה עצור" וכשעצרו אותו בסופו של דבר נמצא ברשותו אולר והדם שעליו הוא מסוג דמה של המתלוננת. התנהגותו של המערער כאשר ניידת המשטרה באה בעקבותיו וכאשר הוא שומע צעקות "משטרה" אינה התנהגות
של אדם שנחלץ זה עתה זה עתה מידי תוקפיו כפי שטען המערער. באשר לעונש - אין הוא חמור מידי.
(בפני השופטים: אשר, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד הגלר למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 29.5.77).
ע.פ. 842/76 - יצחק ליבה נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (שיקים ללא כיסוי) (הערעור נדחה).
המערער קנה בחנות מערכת סטריאופונית במחיר של 11 אלף ל"י ושילם בשיקים תוך ידיעה שאין להם כיסוי ושלא יהיה להם כיסוי. מעשהו זה של המערער היה כבר מעשה שני לאחר שהורשע בעבר בעבירה של קבלת דבר במירמה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 3 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. לטענת המערער לא הביא ביהמ"ש בחשבון את נסיבותיו האישיות וכן שהודח למעשהו ע"י שני שותפים אשר הם לקחו את המערכת הסטריאופונית לביתם. טענות המערער נדחו. המערער לא למד לקח מן העונשים שהוטלו עליו בעבר ומן הנכון לפסוק עונש שיהיה בו כדי להגן על הציבור מפני מעשיו של המערער.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. דוויק למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיב. 29.5.77).
ע.פ. 267/76 - יוסף פולק נגד מדינת ישראל.
*עבירות מס (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהשמטת כ- 50 אלף ל"י מהצהרת ההון שלו במזיד ובכוונה להתחמק ממס וכן בהשמטת הכנסה מדו"חותיו למס הכנסה ונדון למאסר ששה חודשים בפועל ושנה על תנאי וכן לתשלום קנס בסך 65 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. המדובר בנישום שלא ניהל ספרים ובהיעדר פנקסים תקינים קשה לעמוד על מצב הונו והיקף עסקיו. המערער עשה הכל כדי להסתיר מעיני שלטונות המס ומעיני השופט את מצבו האמיתי. ביהמ"ש לא נתן אמון במערער ובעדיו וקבע שהיה במעשיו להעיד על הכוונה המיוחדת להתחמק ממס הדרושה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. אין זה חשוב אם צדק השופט לגבי כל הפריטים שלגביהם קבע שהושמטו מהצהרת ההון או שמא יש לגרוע מהם או להוסיף עליהם. השופט נתן למערער ליהנות מהספק בקביעת הסכום ואין להתערב בקביעה זו לכאן או לכאן. האישום של השמטת ההכנסה הוא פועל יוצא מן האישום של השמטת הון. המערער טוען כי היה זכאי לניכוי של פחת ואם ילקח בחשבון הפחת אין כבר הפרשי הון בלתי מוסברים, אולם אין ספק שהעבירה של מסירת תרשומת כוזבת נעברה כשהצהרת ההון לא כללה פריטים מסויימים, ומבחינת הכוונה הרי היא מתבקשת מעצם המעשה. יתר על כן המערער לא עמד בתנאים שבהם מתנה החוק את הזכות לניכויי פחת.
אשר לעונש - ממדי ההעלמה היו קטנים למדי הן באופן אבסולוטי והן ביחס להכנסות המוצהרות ובהתחשב בכל הנסיבות לקולא ולחומרה די בכך שעונש המאסר יועמד על 3 חודשים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. שמרון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.5.77).
ע.פ. 308/77 - וואפיק יגורי ואח' נגד מדינת ישראל.
*קולת העונש (תקיפה) (ערעורם של המערערים נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערערים הורשעו בתקיפתו של המתלונן עד שהלה היה זב דם והוטל עליהם עונש של 9 חודשי מאסר בפועל ו- 9 חודשי מאסר על תנאי. המערערים לא חלקו על כך שהיו במקום המעשה ושקרתה תקרית בינם לבין המתלונן, אלא טענו כי המתלונן היכה אותם.
ביהמ"ש קיבל את עדותו של המתלונן ושל עדיו וקבע כי המערערים הם שחבלו במתלונן ובכך אין להתערב. באשר לעונש - יש לקבל את ערעורה של המדינה על קולתה ארבעה אנשים התנפלו על המתלונן בצוותא וחבלו בו חבלה חמורה ואין יודעים מה היה המניע. לפי כתב האישום מכהן המתלונן כאיש בטחון ויש יסוד לחשד שהתקרית היתה קשורה במילוי תפקידו. ברם תהא הסיבה אשר תהא הרי המערערים התנכלו למתלונן והתעללו בו, ואין בתי המשפט יוצאים ידי חובתם להילחם בריבוי מעשי אלימות אלא ע"י הטלת עונשים חמורים ביותר. שיחק למערערים מזלם שביהמ"ש התיחס אליהם במידת הרחמים, ועל כן לא ימצה עימם ביהמ"ש העליון את כל חומרת הדין, עם זאת הועמד המאסר בפועל על 18 חודשים.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. וקסמן למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 25.5.77).
ע.פ. 765/76 - עמיקם מזרחי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהתפרצות (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער נמצא בבית שבאחת מדירותיו בוצעה התפרצות וזאת מיד לאחר ביצוע ההתפרצות. הוא נתן הסבר להימצאותו במקום וביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הסברו והרשיעו בעבירה של התפרצות. על המערער הוטל עונש של 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה, הרי מתוך חומר הראיות עולה שביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנה כי ההסבר שנתן המערער להימצאותו במקום אין בו ממש. אשר לעונש - בצדק לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון את העובדה שעבירה זו בוצעה ע"י המערער כשהיה משוחרר ברשיון, ברם גם כך העונש חמור מידי. העבירה היתה התפרצות בלבד בכוונה לגנוב והמערער לא הספיק לגנוב כלום. יתרה מזו, ביצוע העבירה גרם לכך שהמערער יצטרך עתה לשאת את יתרת עונשו הקודם במלואה. בכל הנסיבות דין יעשה אם עונש המאסר יועמד על שנתיים וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד י. גרין למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 22.5.77) .
ע.פ. 760/76 - מוחמד בן מוחמד חמזה ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (שוד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים יחד עם אדם שלישי הורשעו בעבירה של שוד זקנה ערירית תוך כדי אכזריות רבה. אחד משלושת הנאשמים נדון ל- 7 שנות מאסר וערעורו נדחה בשעתו ועתה מערערים שני הנאשמים האחרים, שעל אחד מהם הוטל עונש של 7 שנות מאסר ועל השני 4 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבריין שנדון בשעתו ל- 7 שנות מאסר היה עבריין מועד עם עבר פלילי עשיר וכנראה גם יוזם השוד. מאידך, המערער הראשון עברו כמעט נקי והמערער השני היה בן 19 בעת ביצוע העבירה ואין לו עבר פלילי. אי לכך הועמד עונשו של המערער הראשון על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ושל המערער השני על שלוש שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה השופט בכור. עוה"ד אבו עטא וי. דוויק למערערים, עו"ד י. רזניק למשיב. 24.5.77).
ע.פ. 79/77 - אמסיה אברמוב נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גרימת חבלה ביריות) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער היה מסוכסך עם המתלונן שהוא קרובו. היו ויכוחים ודברי ריב בין השניים ובמהלך הויכוח איים המתלונן במוט ברזל על המערער והמערער ירה באויר שלוש יריות. שוב איים המתלונן באבן על המערער ואז ירה המערער
עוד שלוש יריות שמהן פגעו שתיים במתלונן. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור נדחה. מדובר בעולה חדש, אב לשלושה ילדים וחולה, שהתפרנס מבית מלאכה וחובותיו הולכים ומצטברים עקב מאסרו, וגם אין לו עבירות קודמות ואיננו עבריין באופיו. אולם אין להתעלם מכך כי שימוש בכלי יריה תוך כדי ריב דברים הוא מעשה חמור ומסוכן ורק בנס לא הסתיים באסון כבד. ביהמ"ש דלמטה כבר נתן משקל מלא לכל הנסיבות האישיות כאשר הטיל עונש של שנתיים מאסר בלבד.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. גולן למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 25.5.77).
ע.פ. 148+219/77+127 - שמואל ליבובסקי ובן עמי סנה נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (מרמה) (הערעור נדחה).
שני המערערים עבדו במחלקת ביטוח ותאונות של אגד, האחד כשמאי תאונות והשני כמנהל המחלקה. שני המערערים קשרו ביניהם קשר להוציא במרמה כספים ע"י ייצור תביעות מדומות של תאונות דרכים שהוגשו כאילו ע"י הנפגעים, וכך הוציאו מאגד כחצי מיליון ל"י בלמעלה מ- 50 מקרים של הונאה כאמור. המערער הראשון נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמערער השני לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו. המערער הראשון הגיע להסכם עם התביעה הכללית שלפיו סייע בידי המשטרה בחקירת הפרשה ומסירת מידע והפרקליטות התחייבה להביא דבר זה לידיעת ביהמ"ש ולא לבקש החמרה בדין. התביעה קיימה את הבטחתה, הביאה את הדברים לידיעת ביהמ"ש וביקשה לשקול את כל הנסיבות לקולא ולחומרה ולהטיל עונש מתאים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את עמדת התביעה וקבע במפורש שהוא מטיל עונש ללא התחשבות בעמדת התביעה. בדחותו את טענות המערערים על חומרת העונש קבע ביהמ"ש העליון כי מדובר בעבירה חמורה לאור ההיקף הרחב, התיחכום בביצוע והעובדה שמדובר באנשים שמעלו באימון שנתנו בהם. אין ספק שהתוצאות פוגעות עתה בבני ביתם של המערערים אך מי שמבצע מעשי עבירה כה רבים ומסועפים אינו יכול אלא להלין על עצמו אם גרר את בני ביתו למצב של מצוקה. ביהמ"ש יכול היה לאבחן בין שני המערערים ולהטיל על האחד עונש חמור יותר ועל השני עונש חמור פחות. יש להטיל עונש חמור יותר על מי שממונה על המחלקה ועל העבריין השני שהיה נתון למרותו. אשר להסכם עם התביעה הכללית, בהסכם כזה אין כדי לקשור את ידיו של ביהמ"ש, הנותן אמנם משקל ראוי לדברים המושמעים בפניו ע"י כל אחד משני הצדדים, אך ההכרעה הסופית נקבעת על ידו בהתחשב במסגרת המדיניות העונשית הכללית.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד טויסטר למערער הראשון, עו"ד הייק למערער השני, עו"ד וקסלר למשיבה. 29.5.77).
ע.פ. 521/76 - כחלון רחמים נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בנשיאת נשק וכוונה לבצע פריצה (הערעור נתקבל בחלקו).
המשטרה עצרה מכונית סוברו גנובה ומתוכה ברחו שלושה אנשים וביניהם המערער. הלה נתפס והשניים האחרים הצליחו להימלט, בכיסו של המערער נמצא כדור של תת מקלע ובתוך המכונית נמצא תת מקלע דרוך עם מחסנית מלאה כדורים. המערער הורשע בנטילת מכונית ללא רשות הבעלים, נשיאת נשק ללא רשות חוקית ובכוונה לבצע פריצה או פשע. המערער טען כי השניים האחרים לא היו מוכרים לו והסיעו אותו כטרמפיסט, ואילו את הכדור השתיל לכיסו אחד השוטרים, אך בצדק דחה ביהמ"ש המחוזי סיפורו זה של המערער. על המערער הוטלו 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי והערעור נתקבל בחלקו. לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה על סעיף 299 לפח"פ. לא היתה כל הוכחה ולא נשמע כל רמז מפי העדים, כי
המערער ושני חבריו התכוונו להתפרץ לתוך איזשהו בנין ולעבור עבירה של גניבה או פשע. אי לכך יש לבטל את ההרשעה לפי סעיף זה. מכיון שההרשעה באחת העבירות נפלה, ניתן להקל בעונשו של המערער ולהעמיד את המאסר בפועל על שנתיים ומאסר על תנאי לשנתיים. אכן, אין הכרח שזיכוי מאחת ההרשעות יביא תמיד להקלת העונש, כשעונש זה נקבע באופן כולל לכל ההרשעות ואיננו נראה חמור לגבי ההרשעות שנותרו. ברם קשה לאמר שבמקרה זה לא הושפע ביהמ"ש המחוזי בקיום ההרשעה לפי סעיף 299 כאשר נגזר העונש.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. עו"ד מ. דלנצ'נר למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 24.5.77) .
ע.פ. 451/77 - יונתן רונן נגד מדינת ישראל.
*אישום כפול בשל אותו מעשה בשני בתי משפט (הערעור נתקבל).
המערער זייף מסמכים והשתמש בהם ובכך עבר עבירה של זיוף מסמכים לפי סעיף 5 לחוק לתיקון דיני העונשים (עבירות מרמה) ועבירה של שימוש במסמכים מזויפים לפי סעיף 7 לאותו חוק. בבימ"ש השלום בתל אביב הודה המערער בזיוף המסמכים לפי סעיף 5 והורשע ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל. לאחר מכן הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע והפעם לפי סעיף 7 לחוק הנ"ל בגין השימוש באותם מסמכים מזויפים ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי, בערעור טען המערער כי הוא נשפט ונענש פעמיים על אותה עבירה, שכן כבר הורשע בזיוף המסמכים הנ"ל ואין להעמיד אותו שנית לדין. תשובת המשיבה הינה כי אכן מדובר באותן תעודות, ברם בבימ"ש השלום בתל אביב הורשע המערער רק בזיוף ואילו בבאר שבע הואשם והורשע בעבירה לפי סעיף 7 של שימוש באותם מסמכים. לטענת התביעה פוצל האישום לנוחיות העדים והקטגוריה. ביהמ"ש העליון קבע כי כאן נעשה דבר אשר לא יעשה. משהואשם המערער בעבירות של זיוף אותן תעודות אין להאשימו עוד באותו מעשה עצמו בכתב אישום נפרד. לפיכך קיבל ביהמ"ש את הערעור על חומרת העונש וקבע כי גזר הדין שהוטל ע"י בימ"ש השלום בגין זיוף המסמכים, יראו אותו כאילו נבלע בתוך גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, כך שבאופן כללי העונש יהיה 9 חודשי מאסר מן היום שבו התחיל המערער בריצוי המאסר לפי גזר הדין הראשון.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וילכר למשיבה. 22.5.77).
ע.פ. 29/77 - רחמים אהרון וראובן אהרון נגד מדינת ישראל.
*קולת העונש (נשיאת נשק, חבלה והתפרצות) (ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
שני המערערים הורשעו בעבירות של גרימת חבלה חמורה, נשיאת נשק והתפרצויות. המערער הראשון נדון ל- 5 שנים מאסר והופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים, כששנה אחת מצטברת, ואילו על המערער השני הוטל עונש של 40 חודשי מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר במעשים חמורים שבדרך נס לא קופחו בהם חיי אדם. לא היה מקום להבחין בין שני המערערים לצורך העונש ובעוד שהמערער הראשון יש לו הרשעות קודמות מרובות הרי חוסר ההרשעות הקודמות של המערער השני מתאזן בחלק הפעיל שלקח הפעם כאשר ירה את היריות בעת האירוע. למעשה יש מקום להטיל על הנאשמים עונשים חמורים מאלה שהוטלו עליהם, ברם יש להתחשב בשיקול דעתם של השופטים דלמטה. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להשוות את העונשים בין שני המערערים ולהעמיד את עונשו של המערער השני על 5 שנים מאסר. לגבי המערער הראשון אישר ביהמ"ש העליון את העונש של 5 שנים מאסר, אך קבע כי המאסר על תנאי של שנתיים יופעל כולו במצטבר.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד י. רייס למערער הראשון, עו"ד כ. גזי למערער השני, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 22.5.77).
ע.פ. 5/77 - יצחק עובדיה נגד מדינת ישראל.
*עבירות מסים (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהשמטת הכנסה ברוטו בשתי שנות מס בסכום של כ- 110 אלף לירות וכן בהשמטת הון בסכום של כ- 36 אלף לירות. הוא נדון לשלושה חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 40 אלף לירות. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה, אין המערער יכול להסתתר מאחורי בורותו הנטענת כראיה להעדר הכוונה הדרושה לביסוס ההרשעה. די בתפיסה מינימלית שאדם ידע אם יש לו הכנסה או רכוש או לא ובדו"חותיו אמר המערער שאין לו לא הכנסה ולא רכוש. אשר לגובה העונש - המס בו היה המערער חייב לאחר ההוצאות, ובהתחשב בניכוי של 5 אחוז מס במקור, מסתכם בסך הכל באלפיים ל"י לכל אחת משתי השנים שבהן מדובר. כמו כן המערער תומך באם חולה ובאח שמחסורם עליו וכן רכושו דל והכנסתו קטנה יחסית ועברו נקי. אי לכך יש לקבוע שכל שנת המאסר תהיה על תנאי והקנס יועמד על 10 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, גב' בן פורת, החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 12.5.77).
ע.פ. 3/77 - מיכאל בלק נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*הרשעה בכייסות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המתלונן עמד בתחנת אוטובוסים כאשר חש שהוציאו את ארנקו מכיסו האחורי ומשסובב את ראשו החל המערער לברוח ונתפס ע"י המתלונן כשבצד נזרק הארנק, שוטרים הזדמנו למקום והמערער נעצר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וביסס את ההרשעה על עדותו של המתלונן שקיבל אותה כמהימנה ועל שני נתונים נוספים, היינו שהמערער הציע שוחד לאחד השוטרים וכן שסירב למסור הודעה למשטרה. הערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש יכול היה לקבל את עדות המתלונן ודי בעדות זו כדי לבסס את ההרשעה, ואין צורך בנתונים הנוספים שעליהם ביסס ביהמ"ש את ההרשעה. המערער הואשם גם בעבירה של הצעת שוחד אך זוכה מעבירה זו באשר ביהמ"ש היו לו ספיקות בדבר תוכן האמירה של המערער לשוטר. טענת הסניגור הינה שלא יתכן שלגבי אותו נתון עובדתי יזוכה המערער מצד אחד ואילו מצד שני יהיה באמירתו משום סיוע להרשעה בעבירה אחרת, יהיה הדבר אשר יהיה, הרי ההרשעה הושתתה בעיקרה על עדות המתלונן ועל פי הדין די בעדות זו, כאשר ההרשעה מבוססת על עדות יחידה, אשר היא כשלעצמה די בה כדי להיות בסיס להרשעה, וביהמ"ש מוסיף לממצאו החד משמעי המתייחס לעדות המתלונן נתונים נוספים שבהם הוא רואה מעין סיוע, כאשר סיוע כזה אינו נדרש על פי הדין, הרי ביהמ"ש שלערעוריכריע בכל מקרה על פי נתוניו אם ההרשעה יכולה לעמוד גם אם הסיוע האמור נופל. אשר לעונש - ניתן להתחשב בכך שהמערער כבר למעלה מגיל 70 ולמרות הרשעותיו הקודמות אולי יסיים את עיסוקיו הפליליים. אי לכך הועמד העונש על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד י. רזניק למשיב. 11.5.77).
ע.פ. 45/77 - יהודה בן אליהו נגד מדינת ישראל.
*עבירות זנות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של חיים על רווחי פרוצה ונגזר עליו עונש מאסר של שנתיים והופעל במצטבר מאסר של שלושה חודשים על תנאי, הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הוכח הן מתוך עדותה של הפרוצה והן מעדויות שכנים כי המערער גר עם הפרוצה דרך קבע בדירה אחת במשך שנה לפחות. נוצרה איפוא החזקה הקבועה שלפיה האיש גם חי על רווחי הפרוצה זולת אם הוכח הפוכו של דבר. ביהמ"ש קבע בממצאיו שהמערער לא הצליח להפריך את החזקה שנוצרה מכח
הוראות החוק, קיבל את עדותה של הפרוצה ודחה כבלתי מהימנה את גירסת המערער וכן תמך מסקנתו בראיות נוספות. טענתו העיקרית של המערער היתה כי עדות הפרוצה נגבתה לפני תחילת המשפט על פי הוראות סעיף 111 א' לחוק סדר הדין הפלילי ולדעת המערער יש לפסול עדות זו. טענה זו אין לקבל שכן לפי הסעיף הנ"ל ניתן לשמוע עדותה של אישה בקשר למעשה זנות לפני המשפט וביהמ"ש לא ירשה להזמין את העדה לעדות נוספת אלא בהתקיים תנאים מסויימים הקבועים בחוק. בעניננו לא נתקיימו התנאים הנ"ל. אשר למידת העונש - בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. אברהם למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 11.5.77).
ע.פ. 799/76 - מופלה בלאל נגד מדינת ישראל.
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח אמו החורגת וערעורו נדחה. המנוחה היתה מסוכסכת עם המערער ומספר שנים גרה אצל משפחתה לאחר שהורחקה ע"י אבי המערער משבטו. לאחרונה החזיר האב את המנוחה וילדיה והקים לה למטרה זו צריף ליד הצריפים של המערער והאב. המערער זעם על כך אך לא עשה דבר. ביום המקרה - כך סיפר המערער בהודעותיו במשטרה - הגיע הביתה וראה את המנוחה עומדת במרפסת הצריף, ניגש אליה והוציא סכין קפיצית מתוך כיסו ודקר אותה מספר פעמים. היא צעקה והוא המשיך לדקור אותה עד שבאו שכנים והפרידו ביניהם והמנוחה נפטרה מפצעיה. בהודעה נוספת סיפר כי נכנס לדין ודברים עם המנוחה, הרביץ לה ואז היא תפסה אותו והוא תקע לה את הסכין מספר פעמים. בעדותו בביהמ"ש סיפר המערער סיפור אחר וביהמ"ש המחוזי לא האמין לסיפורו אלא קיבל את התיאור שניתן במשטרה והרשיע את המערער ברצח. הערעור על כך נדחה. מסקנות ביהמ"ש המחוזי בדין יסודן ועולות בברור מן העובדות ששמשו יסוד לממצאים: ההחלטה להרוג את המנוחה מסתברת מן הדקירות הרבות שאותן הנחית המערער ובכלל זה תקיעות סכין שאותן הוסיף אחרי שכבר נפגעה וזאת גם אם טרם בשלה אצלו ההחלטה להרוג עת ניגש לראשונה לצריף של המנוחה ;
אשר להכנה - לענין זה די בנטילת הכלי הקטלני והכנתו לשימוש, וניתן גם ללמוד על ההכנה מכמות הדקירות ולא רק מן השליפה של הכלי ;
לענין הקינטור - גם אם נכונה גירסת המערער בביהמ"ש שהמנוחה תפסה בשערותיו, ואף אם נראתה זועמת בעיני המערער, הרי בכל אלה אין בכדי להוות את הקינטור לפי סעיף 216. המבחן הוא כי ההתנהגות המרגיזה עשוייה להוציא מכליו אדם סביר ולהמריצו לנהוג כלפי הקרבן כפי שנהג המערער וכל מה שנראה כאן איננו קינטור כזה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 3.5.77).
ע.פ. 13/77 + 1 - יעקב דרוקמן וצ'רלי פרץ נגד מדינת ישראל.
*גרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המתלונן היה בדרכו לביתו בחצות הלילה כאשר נתקל במערערים ואלה נטפלו אליו והיכוהו ואחד מהם זרק עליו את נעלו שגרמה לשבר באפו. לא היתה כל סיבה למעשיהם של המערערים אלא מעשה בריונות לשמה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בעבירה לפי סעיף 238 לפח"פ והטיל עליהם עונש של 18 חודשי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לא היה ברור מתוך העדויות מי מן המערערים זרק את הנעל על המתלונן, אך אין חולק שאפו נשבר והנעל נזרקה ושני המערערים היו במקום. היה בחומר הראיות כדי להסיק שהשניים היו מעורבים במעשה הבריונות בצוותא, ובהיעדר הוכחה
שלא היתה כאן החלטה משותפת להתנכל למתלונן, אין חשיבות לשאלה מי משניהם זרק בפועל את הנעל. אשר לעונש - צדק ביהמ"ש המחוזי שיש לעקור מן השורש את נגע הבריונות שפשה לאחרונה ועלול לפגוע בשמה של המדינה, אך מאידך יש להתחשב בנסיבות האישיות של העבריינים, ולנוכח נסיבות אלה די בכך כי המאסר בפועל יועמד על התקופה של כ- 10 חודשים שהמערערים כבר יושבים בבית הכלא ואילו יתר התקופה תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, גב' בן פורת, החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד אלברנס למערערים, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 12.5.77).
ע.פ. 613/76 - קרוה שמעון נגד מדינת ישראל.
*הרשעה ברצח (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
במשחק כדורגל שנערך ברחובות התחרו קבוצות מכבי רחובות ומכבי כפר גבירול. המערער הוא תושב כפר גבירול ובא לחזות במשחק יחד עם קבוצת אוהדים של מכבי כפר גבירול. כאשר השופט הורה על בעיטת עונשין לטובת מכבי רחובות פרצה תיגרה בין השחקנים, והאוהדים פרצו אל תוך המגרש. ביניהם היה המערער שרדף יחד עם קבוצת אנשים נוספת אחרי אחד השחקנים של מכבי רחובות, המנוח קינט, ותוך כדי ריצה הוציא המערער מגרב רגלו הימנית סכין מטבח ובה דקר את המנוח למוות. המערער הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה ובהיותו צעיר בן 17 שנים לא הופעל עליו העונש הקבוע של מאסר עולם אלא נדון למאסר של 13 שנה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - גם אם נכונים דברי המערער שהמנוח רצה לזרוק עליו אבן אין לקבל טענת הגנה עצמית. הגנה זו אין לדון בה במנותק מן האירועים שקדמו למעמד בו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות, ואין להעניק הגנה כזו לטובת מי שהכניס ראשו ביודעין ושלא כדין לתוך המצב שגרם להתקפה עליו. אשר לאלמנט של היעדר קינטור - גם אם האירועים שקדמו לתיגרה והתיגרה עצמה גרמו למערער מבחינה סובייקטיבית לשילהוב יצריו, הרי מבחינה אובייקטיבית לא היה כאן מצב שבו אדם רגיל עלול היה לאבד את השליטה העצמית ולקטול בן אדם. כמו כן הוכחה ההכנה, שהתבטאה בשליפת הסכין מתוך הגרב, וכן הוכחה ההחלטה להרוג באשר בהתאם להלכה יש להעמיד כל אדם בחזקת צופה ורוצה בתוצאות הטבעיות של מעשהו. אשר למידת העונש - בהתחשב בעובדה שהמדובר בנער צעיר שאיננו טיפוס אלים או פושע אלא חלש אופי שנגרר אחרי היסטריה כללית, די בכך אם עונש המאסר יועמד על 10 שנים.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 12.5.77).
ע.פ. 325/76 - אלברט סיבוני נגד מדינת ישראל.
*סחיטה (הערעור נדחה למעשה).
המערער הועמד לדין בגין שורה של עבירות סחיטה באיומים, תקיפה חבלנית ונסיון לחבלה חמורה. האישום של סחיטות באיומים מתחלק לשתי עבירות, האחת לפי סעיף 12 א' סיפא שהיא עבירה של פשע ודינה 9 שנים מאסר וזאת באשר כתוצאה מן האיומים ביצע האיש שמאיימים עליו את דרישת המאיים ; והשניה לפי סעיף 12 א' רישא המדבר על איום בלבד מבלי שנעשה מעשה מפני האיום האמור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער הן לפי סעיף 12 א' סיפא והן לפי סעיף 12 א' רישא וכן בתקיפה חבלנית ודן אותו ל- 6 חודשים מאסר בפועל, שנה על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעורים של המערער ושל המדינה על מידת העונש נדחו, ובאשר להרשעה לפי סעיף 12 א' סיפא נתקבל הערעור. ביהמ"ש קבע כי היה סיכסוך בין המערער לבין המתלונן וכי המערער דרש לקבל מכונה מסויימת וקיבל את המכונה, ברם לא הוכח כי הוא קיבל את המכונה כתוצאה מן האיומים.
בביהמ"ש המחוזי סתר המתלונן את עדותו במשטרה והוכרז כעד עויין, ברם כשנשאל לאחר מכן אם הוא מאשר את הודעותיו במשטרה הוא אמר שהוא מאשר אותן. אח"כ כאשר נחקר על כל סעיף וסעיף מהודעותיו שוב סתר אותן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההודעות במשטרה שאושרו כאמור והשופט ויתקון קבע כי במקרה כגון זה אין לקבל כעדות את ההודעות במשטרה שכן הן נסתרו בעדות בביהמ"ש למרות שבאופן כולל חזר המערער ואישר את הודעותיו במשטרה. השופט אשר סבר, כי בהתחשב בלחץ על העד ע"י המערער, דבר שהביא אותו לשינויי גירסה, הרי אם הוא מאשר את גירסתו כפי שהיא נובעת מהודעותיו במשטרה יכול השופט לקבל אותה.
(בפני השופטים : ויתקון, אשר, בכור. עוה"ד ש. תוסיה כהן ור. בר און למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 26.5.77).
ע.א. 843/75 - אחים רייך בע"מ נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*סעיף שחרור בפוליסת ביטוח (הערעור נדחה).
ילד בן 14 נפגע עקב עבודתו אצל המערערת והיא חוייבה לשלם לו פיצויים. המערערת מבוטחת אצל המשיבה בביטוח חבות מעבידים ובפוליסה נאמר כי היא לא תכסה מקרים שמועסקים ילדים ונוער "בתנאים הנוגדים את תנאי העסקתם לפי כל דין". כמסתבר עבד הילד ביום הראשון בעבודת נקיון וביום השני הוטל עליו לעזור לעובד שעבד ליד מכונת כיפוף. הוא צריך היה להגיש ברזלים לשולחן ולהסירם, אך העובד הראה לילד כיצד להפעיל את המכונה עצמה והעמידו לעבוד במכונה. לאחר עבודה של שעתיים נפגע הילד. עבודה זו היא בניגוד לאיסור שפורסם במפעל על העסקת ילדים ונוער ובניגוד לחוק ולתקנות. כיון שכך טענה המשיבה שאינה אחראית כלפי המערערת לשפותה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתה והערעור על כך נדחה. היה כאן מקרה של העסקת ילד בניגוד לחוק ועל כן בהתאם לפוליסה אין היא חלה. לטענת המערערת כי ההגבלה של הפוליסה חלה רק כשהמבוטח עצמו נותן את ההוראה להעסיק את הילד בניגוד לחוק ולא די בהעסקתו ע"י עובד שלא הורשה לכך - ראשית, המלה העסקה בפוליסה אינה דורשת אחריות אישית מצד המעביד ; שנית, העובד לא היה סתם אדם זר אלא עובד שהילד הוצמד אליו כעוזר ; שלישית, היה כאן מחדל מצד הנהלת המפעל שבמשך שעתיים לא הרגישה בהפרת המשמעת החמורה בתוך המפעל.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. פולק למערערת, עו"ד ש. ילינק למשיבה. 15.6.77).
ע.א. 501+512/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הינו אביה של המשיבה. ההורים התגרשו בשנת 1968 כאשר הילדה היתה בת שלוש. בהסכם הגירושין נקבע כי הקטינה תישאר ברשות האם ואילו האב ישלם למזונותיה 100 ל"י לחודש. האשה התחייבה לפצות את הבעל אם יצטרך לשלם סכום כלשהו מעל הסכום של 100 ל"י כאמור. להסכם ניתן תוקף של פסק דין בעת הגירושין. האם הגישה לבית הדין הרבני תביעה להגדלת סכום המזונות כבר בשנת 1969, אך בית הדין דחה את התביעה. לאחר מכן הגישה הקטינה תביעה להגדלת המזונות והאב ביקש למחוק את התביעה על הסף באשר ענין מזונות הקטינה נדון בפני בית הדין הרבני והחלטתו היא בגדר מעשה בית דין. כן הגיש הודעת צד שלישי לאם לשיפוי וזאת על יסוד ההסכם שביניהם. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למחיקה על הסף וכן קיבל את הטענה שאין לחייב את האם לשפות את האב על כל הסכום שיחוייב בו וחייב את האב לשלם מזונות של 500 ל"י ואת האם לשפות את האב על כל סכום העולה על 300 ל"י. ערעורו של האב נתקבל בחלקו. ביהמ"ש העליון פסק כי :
ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בענין באשר ההתדיינות הקודמת בפני בית הדין הרבני היתה בין האם לאב והקטינה לא היתה כלל צד לדיונים ;
לא ברור על שום מה ביהמ"ש המחוזי חייב את האם לשפות את האב רק בסכום העולה על 300 ל"י ולא בסכום העולה על מאה ל"י. מסתבר גם שביהמ"ש לא בחן את טענות האם באשר לתקיפותו של ההסכם ועל כן יש לבטל חלק זה של פסק הדין ולהחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שידון באופן מלא בטענות השיפוי של האב ; אין לקבל את טענת האם שההסכם בטל מאחר והופר ע"י האב כשלא שילם את המזונות בזמן, שכן להסכם ניתן תוקף של פסק דין, ההסכם כבר בוצע בחלקו ע"י סידור הגירושין על פיו, גם לולא שני אלה לא הוכח כי ניתנה הודעה על ביטול החוזה ולחילופין לא ניתנה אורכה לקיום החוזה ;
אין להתערב בממצאים העובדתיים על סכומי ההשתכרות של האם והאב ואין להתערב בשאלת הוצאות המשפט המסורה לשיקול דעת ביהמ"ש הדן בענין.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 13.6.77).
ע.א. 519/76 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
עפ"י הסכם שבין הורי שני המשיבים הקטינים נקבע סכום מזונות של 700 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה שעל האב לשלם לילדיו. הקביעה היתה ביולי 1974. עתה פנה האב-המערער לביהמ"ש וביקש לשנות את שיעור דמי המזונות בטענה כי חל שינוי מהותי ביכולתו -לעמוד בתשלומים האמורים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על הסף. הוא קבע כי אין המערער יכול להשתחרר מחובתו עפ"י הסכם כאשר ההסכם אושר בפסק דין אלא עפ"י אותן עילות שבהן אפשר לתקוף פסק דין שניתן בהסכמה או כשיש בו תנאי מפורש או מכללא לאפשר את שינוי סכום המזונות. לאחר שבהסכם הנ"ל לא נכלל תנאי כאמור דחה ביהמ"ש את הבקשה על הסף. הערעור על כך נתקבל. בעניני מזונות אין לחסום דרכו של צד בפני דיון מחודש ואם נשתנו הנסיבות באופן מהותי רשאי הצד הטוען זאת לחזור לביהמ"ש ולבקש לשנות את הכרעתו. לענין זה אין נפקא מינה אם מדובר בפסק דין שניתן על יסוד ראיות שהובאו בפני ביהמ"ש או פסק דין שאישר הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים. בענין מזונות חל הכלל הנ"ל גם כאשר קטין הוא צד להסכם וההסכם אושר ע"י בימ"ש.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 27.6.77).
ע.א. 324/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעורים נדחו).
במאי 1972 התגרשו הצדדים והסכימו כי המערער ישלם לשלושת ילדיו הקטינים מזונות בסכום של 800 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה. בביהמ"ש המחוזי ביקש המערער הפחתת דמי המזונות בטענה כי הכנסותיו קטנו, כי אשתו יש לה הכנסה וכי אחד משלושת הילדים כבר הגיע לגיל 16 שנה ויש לחייב את האם להשתתף במחצית המזונות של בן זה. כמסתבר הכנסת האם הינה קיצבאות הילדים שמקבלת מהמוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא להפחית את סכום המזונות הבסיסי אך לנכות את הקיצבאות מדמי המזונות. הערעורים על כך נדחו, האם והקטינים ערערו על ניכוי קיצבאות הביטוח הלאומי מדמי המזונות וערעורם נדחה, שכן לא הוכח שדמי המזונות שהוצמדו למדד יוקר המחייה אינם מכסים צורכיהם של המשיבים אלא אם כן מצרפים אליהם את קצבת ביטוח הלאומי.
באשר לערעורו של האב - ביהמ"ש שלערעור לא יחזור וידון בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה ושלפיהם לא חל שינוי בנסיבות ככל שהטענה מתייחסת להכנסות המערער. זאת ועוד, דמי המזונות נקבעו בהסכם פשרה בין המערער לבין המשיבה והכלל הנקוט הוא שאין המתדיינים יכולים לזלזל בהסכמים שנעשו לקראת גירושין כאשר
נקבעים בהם סידורים כספיים. את הסכם הגירושין יש לכבד על כל תנאיו מאחר וכל אחד מבני הזוג קיבל תמורה כנגד התחייבויותיו. ביהמ"ש יהיה מוכן לקרוא לתוך הסכם כאמור תנאי מכללא שלפיו יבחנו מחדש שיעור דמי המזונות אם חל שינוי מהותי בנסיבות ושינוי מהותי לא הוכח. אשר לחיוב האם להשתתף במזונות הבן שהוא למעלה מגיל 16 - אכן מזונותיו של אלה הם מדין צדקה ומבחינה זו שווים האב והאם, אך הכנסות האם הינן רק קיצבות הביטוח הלאומי ואלה כבר נוכו מסכום דמי המזונות.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 27.6.77).
ע.א. 423/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
הצדדים נישאו בשנת 1967.ולהם שני ילדים שהגדול ביניהם נמצא ברשות האב והשני נמצא ברשות האם וזו תבעה מזונות עבורה ועבור הילד וכן תבעה כי יאסר על המערער להכנס לדירת בני הזוג מאחר והוא מכה את האשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער משתכר 1,650 ל"י לחודש והמשיבה משתכרת 1,000 ל"י לחודש ופסק כי על המערער לשלם למשיבים מזונות בסכום של 1,000 ל"י לחודש וכן אסר על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער שהוא פטור מלשלם לאישה מזונות בשל מעשי "כיעור" שלה המתבטאים בכך שהיא נוסעת במכונית של חבר לעבודה. הערעור נתקבל בחלקו, וביהמ"ש העליון קבע:
אין לראות "מעשה כיעור" באשה הנוסעת לעבודתה לאור היום ולעיני כל במכונית אחת עם חבר לעבודה ;
לפי פסק דין ביהמ"ש המחוזי יוצא כי לאב נשאר סכום של 650 ל"י בלבד ומזה הוא צריך להתקיים יחד עם בנו, כאשר דירת המגורים המשותפת ברשות האשה ועל האב לשלם עבור מקום מגורים. אם כי ביהמ"ש צריך לשוות לנגד עיניו בראש וראשונה את צורכיהם של אלה הזכאים למזונות, הרי אינו יכול להתעלם מהכנסתו בפועל של החייב בתשלום דמי המזונות על כן יש להעמיד את סכום המזונות על 700 ל"י ; לענין איסור הכניסה של הבעל לדירת בני הזוג - מחובתו של הבעל לספק מדור לאשתו ולילדיו ולהם זכות לגור בדירתם של בני הזוג כל עוד לא סיפק הבעל מדור בטוח ומתאים אחר. כאשר קיים חשש שהבעל עשוי לבצע מעשה אלימות באשתו, מחובת ביהמ"ש להגן על האשה גם ע"י איסור כניסתו של הבעל לדירה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור, החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עוה"ד בסוק ושלזינגר למשיבים. 5.7.77).
ע.א. 380/76 - חוה גנזל נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*שחרור מותנה בפשיטת רגל
(הערעור נדחה).
בשנת 1970 יצא צו קבלת נכסים נגד המערערת שהוכרזה כפושטת רגל. עוד באותה שנה הגישה המערערת בקשת שחרור. ממוש רכושה הכניס כ- 20 אלף לירות אצל הנאמן שמתוכן שילם חובות בני דין קדימה ולשאר הנושאים שילם 9 אחוז בלבד. בשנת 1971 הורה ביהמ"ש המחוזי לתת למערערת שחרור מותנה, לאמור, הורה לה לשלם סך 150 ל"י לחודש במשך 48 חודשים ועם תום תשלום זה תקבל את שחרורה. החייבת שילמה את השעורים הנ"ל וגם כך שילמה רק סכום צנוע ביותר מתוך 120 אלף ל"י שהיתה חייבת לנושים. עם סיום התשלומים ביקש כונס הנכסים הרשמי לשנות את תנאי השחרור של המערערת באופן שהיא תחוייב לשלם לפחות 25 אחוז מחובותיה הרגילים, והתנגד לשחרורה הסופי של המערערת מפשיטת הרגל. הוא טען כי המערערת קיבלה בשנת 1971 את השחרור המותנה על סמך העובדה שאין לה תעסוקה, אך בינתיים התחילה לעבוד והיא מנהלת היום עסק שיש לה ממנו הכנסות גבוהות. ביהמ"ש המחוזי הורה למערערת, במאי 1976, להגיש דו"ח מפורט על הכנסותיה ועל רכושה ולא נתן למערערת את השחרור הסופי המבוקש. הערעור על כך נדחה. לשאלה אם מוסמך ביהמ"ש המחוזי לפתוח את הליכי
פשיטת הרגל מחדש לאחר שניתן לחייבת צו שחרור מותנה התשובה היא חיובית. בפשיטת רגל רשאי ביהמ"ש לבטל או לשנות צו שנתן לפני כן. צו כזה לעולם אינו סופי אם כי על ביהמ"ש להשתמש בזהירות ברשות זו לשנות צו שניתן. גם לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי. בשנת 1971 לא יכלה המערערת לזכות בשחרור מוחלט ולו רק מן הטעם שנכסיה לא כיסו 50 אחוז מחובותיה הרגילים כנדרש בחוק, ועל כן יכול היה ביהמ"ש לתת רק שחרור מוגבל. נוסף על כך צודק כונס הנכסים הרשמי המבקש לחקור מה הכנסותיה לאחר שהקימה עסק פורה והיא יכולה להפריש לסילוק חובותיה יותר מאשר הסכום הזעום שנושיה קיבלו עד כה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. 30.6.77).