ע.א. 388/76 - הניה כבשני ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שיתוף בנכסים בין בני זוג.
* חישובי מס שבח מקרקעין.
(ערעור על החלטת ועדת הערר בתיק ע.מ.ש. 18/76 - שניתן ע"י השופט אשר - הערעור נדחה).
העובדות:
בשנות ה-30 נרכשה אדמה ודירה ע"י אחד אלימלך כבשני. באותה דירה גר אלימלך כבשני ובסוף שנות ה- 30 התחתן הבן משה עם המערערת הראשונה והקימו בקומה שניה דירה לעצמם. אלימלך כבשני נפטר בשנת 1951 והחלקה כולה נרשמה על שם בנו משה כבשני לאחר שהיורשים האחרים ויתרו לטובתו. בני המשפחה שגרו בקומה הראשונה פינו אותה לאחר שנים והבן הבכור של משה נכנס לגור בה יחד עם אשתו. בשנת 1972 נסע הבן לחו"ל לצרכי לימודים ואז הושכרה הדירה לאחרים. בנובמבר 1972 נפטר משה כבשני ובאפריל 1973 נרשמה הבעלות על פי צו ירושה על שם אשתו של משה שהיא המערערת הראשונה ושלושת ילדיה, המערערים האחרים, בחלקים שווים. הדירה התחתונה היתה מושכרת עד ינואר 1975 ואז נכנס לגור שם בן אחר של משה. בתוךמספר שבועות נמכרה החלקה במחיר של כ- 2 מליון ל"י. מנהל מס שבח מקרקעין קבע את סכום המס ב- 300 אלף ל"י בקרוב. המנהל הכיר בקומה השניה כדירת יחיד הפטורה ממס, וסירב לקבל את טענת המערערים שגם הדירה בקומה הראשונה היא דירת יחיד. בועדת הערר נדונו שתי טענות המערערים : שהמערערת הראשונה, אשתו של משה, היתה בעלת מחצית החלקה בתוקף ההלכה בדבר שותפות בנכסים בין בני הזוג, וממילא תקופת ההחזקה שלה יותר ארוכה ; שהדירה בקומה הראשונה היתה דירת יחיד. ועדת הערר שוכנעה שמבחינה עובדתית ניתן לבסס טענה של שיתוף נכסים בין בני הזוג, ברם דחתה את הטענה באשר הועלתה מאוחר מדי. לדעת הועדה צריכה היתה האשה לטעון טענת השיתוף בנכסים עוד בחיי הבעל ולא עשתה זאת וגם כשנפטר משה חולק הבית בחלקים שווים בין האשה לבין ילדיה. זאת ועוד, הבית הגיע למשה כבשני בירושה מאביו כשהיורשים האחרים חתמו על כתב ויתור לטובתו ובמקרה כזה סבר ביהמ"ש אין לראות נכס זה כמשותף. כן דחתה ועדת הערר את הטענה שמדובר בדירת יחיד. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. קיימים חילוקי דעות בפסיקה בשאלת היקף השיתוף בנכסים והראיות הנחוצות לשם הוכחת השיתוף. על כל פנים, כשמדובר במקרקעין אין הקנין של בן הזוג בנכס, הרשום על שמו של בן הזוג האחר, קנין שבדין, מכיון שקנין שבדין הוא בידי הבעל הרשום בלבד. גם בשאלה אם לבן הזוג יש קנין שביושר,חלוקות הדעות ונראים הדברים שאין לראות בזכויות אלה זכויות של קנין שביושר, אלא מן זכויות פחותות מאלה כל עוד לא החליט ביהמ"ש על שיתוף בנכסים בין בני הזוג. ברם גם אם זכות השיתוף של בני הזוג מקנה זכות שביושר במובנה המלא, הרי כשם שקיום זכות השיתוף מוכח על פי אורח החיים והתנהגות בני הזוג כך ניתן להסיק מתוך התנהגותו של בן הזוג התובע זכות זו שהוא ויתר עליה. במקרה דנא המערערת לא תבעה את זכויותיה בחיי בעלה ולא העלתה כל תביעה המבוססת על שיתוף בנכסים אחרי פטירתו כאשר ניתן צו ירושה. כמו כן עומדת לה למכשול העובדה שהנכס נרשם על שם הבעל על סמך ויתור מצד יורשים אחרים כשאבי הבעל נפטר. יש גם לציין כי אין לתת יד ליצירת בעלות שונה ביחסים שבין האלמנה לילדיה, ובעלות מיוחדת לצרכי מיסים כדי להתחמק ממס.
ב. לענין דירת יחיד - הגדרתה של זו היא, דירה המשמשת בעיקרה למגורים של הבעלים או של קרובו "רוב ימות השנה". אין לבחון את ענין המגורים על פי כל התקופה שבה שימש הבית כמקום מגורים למשפחת כבשני. כשבאים לבדוק אם הדירה שימשה למגורי היחיד או קרובו לפני מכירת הדירה, הרי פרק הזמן הקובע אינו יכול להיות "זמן היסטורי" ואין להיזקק לתקופות שעברו מזמן, כאשר נותק הקשר בין המגורים באותן תקופות ובין המגורים בדירה בתקופה שקדמה למכירה. במקרה דנה, במשך תקופה של 3 שנים לפני המכירה לא גרו בדירה לא הבעלים ולא הקרובים, ולא היו כל ראיות שבמשך אותה תקופה ניתן היה לראות בדירה מעון קבוע של מישהו מהבעלים או קרוביהם.
ג. לאחר החלטת ועדת הערר נשלחה למערערים הודעה על תיקון שומה עקב שינוי שווי הרכישה. טוענים המערערים כי משהוציא המשיב שומה מתוקנת בטלה השומה הקודמת ששימשה נושא לערר ועל כן יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הועדה. טענה זו אינה מבוססת. כשדנים בערעור יש להכריע בשאלה אם החלטת הועדה היתה מבוססת או שיש לבטלה. גם השומה הראשונה וגם השומה המתוקנת מבוססות על החלטת המשיב שהמערערת הראשונה לא היתה בעלת מחצית הנכס ושהדירה בקומה התחתונה לא היתה דירת יחיד. בשתי שאלות אלה שכבר נדונו אין כל סיבה שביהמ"ש העליון לא יפסוק בהן.
השופט בכור:
בנסיבות ערעור זה אין צורך לדון בשאלת מהות הקנין של בן זוג עקב השיתוף בנכסים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. עו"ד מ. שוב למערערת, עו"ד י. אלון למשיב. 21.6.77).
ע.א. 254/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בתיק מ.א. 360/75 - הערעור נדחה בעיקרו) .
העובדות:
המשיב הוא בעלה של המערערת ואביהם של שני ילדיו הקטינים המערערים. הוא עזב את אשתו וילדיו וגר עם ידועה בציבור. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת האשה למזונותיה באשר היא מרויחה לקיומה. אשר לילדים, קבע ביהמ"ש כי המ זקוקים עתה למחייתם לסכום של 1,100 ל"י. 400 ל"י הם מקבלים קיצבת ילדים מהביטוח הלאומי, ומן התשלום העודף של 700 ל"י הטיל ביהמ"ש על האשה חיוב של 20 אחוז, כך שלמעשה חוייב המשיב בתשלום דמי מזונות של 560 ל"י צמוד למדד יוקר המחיה, כשהחישוב ייעשה מדי ששה חודשים. תביעת המערערים היתה לסכום של 2,900 ל"י שמהם 1,000 ל"י לקיום הילדים, 500 ל"י לאשה עבור טיפולה בילדים, 500 ל"י תוספת להכנסותיהעבורה, ו- 900 ל"י למדור מתאים. על קביעת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופטת בן- פורת :
א. האם וילדיה גרים בבית אמה של המערערת בדירה צרה. היא מרויחה כ- 1700 ל"י לחודש, מאידך תנאי חייו של המשיב והידועה בציבור טובים במידה ניכרת מאלו של אשתו וילדיו. משכורתו של המשיב מסתכמת בסה"כ בכ- 2000 ל"י לחודש. מזה עליו לשלם לבתו הבכירה מנישואין קודמים 250 ל"י לחודש כדמי מזונות. עוד 600 ל"י נטו יש למשיב מחנות קטנה ששכרה הידועה בציבור וכן היא עוזרת לו נוספות.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי עתה זקוקים שני הקטינים לצרכיהם, לרבות מדור, ל- 1100 ל"י לחודש בלבד. לענין שעור מזונותיהם של ילדים יוצא האב ידי חובתו הבסיסית לפי דין תורה כאשר הוא נותן להם כדי צרכם הכרחי. רק אם הוא בעל אמצעים מחייבים אותו גם מדין צדקה ולענין דין צדקה שוים האם והאב ובלבד שיש לאשה אמצעים הדרושים כדי לחייבה. הכנסה של 2000 ל"י לחודש שממנה יורדות 250 ל"י לחודש כאמור, מספיקה בדוחק וגם אם מתווספת הכנסה מהשקעה בחנות, אין לראות את האב כבעל אמצעים החב מדין צדקה.
ג. הקובע הוא מצבו הכלכלי והכנסתו של המשיב ולא עושרה של הידועה בציבור שלו. הוא הדין בתנאי מגוריו של האב שהם משופרים תודות לידועה בצבור המשתתפת בשכירת הדירה.
כן יש להביא בחשבון במידת מה את העובדה שהילדים מבלים בבית אביהם בימי שבת ובחגים דבר הכרוך גם כן בהוצאה כספית.
ד. מכיון שחיובו של המשיב הוא בתחום חובתו הבסיסית מדין תורה מתבקשת מכאן המסקנה שאין לשתף בנטל זה את האם. חיוב זה מדין תורה מוטל על האב לבדו ואין לאם כל חלק בו.
ה. לענין נכוי קיצבת הביטוח הלאומי מן התשלום של 1100 ל"י - אכן יש לנכות את הסכום הנ"ל באשר הקצובה נועדה מעצם מהותה למזונות הילדים. זאת ועוד, קיים הבדל באשר לחובתו של האב כלפי ילדיו בהתאם לגילם. עד גיל 6 חלה עליו החובה לזון ילדיו גם כאשר יש להם ממון משלהם, מגיל 6 עד 15 אין מחייבים את האב אם יש לילדים עצמם ממה להתפרנס, ובעניננו עברו שני הילדים את גיל השש.
ו. הטענה כי יש לחייב את הבעל במזונות אשתו גם אם יש לה מקורות הכנסה משלה אין לקבל. טענה זו תואמת את הדין הקודם ששונה בינתיים, לפי סעיף 2 לחוק שווי זכויות האשה יש לאשה נשואה כשרות מלאה לקנין ואין קניניה מלפני הנישואים נפגעים ע"י קשר "4י הנישואין. הוראה זו נתפרשה בפסיקה כביטול הכלל של הדין העברי, שלפיו שייכים נכסי מלוג לבעל, ועל כן נקבע שאין להביא בחשבון לענין מידת המזונות, את הפירות שהאשה מפיקה מנכסיה. ברם לפי סעיף 2(א) לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) משנת תשל"ו, יתחשב ביהמ"ש בקביעת מידת המזונות שהבעל חייב לאשתו, גם בהכנסות של בן הזוג מעבודה ומנכסים וסעיף זה שינה את ההלכה כאמור.
ז. יש להוסיף על הסכום שנפסק לעיל סכום של 200 ל"י לחודש שעל הבעל לשלם לאשתו עבור טיפולה בילדים.
ח. בכתב התביעה נטען כי האשה הוציאה למזונות הילדים לפני הגשת התביעה 3000 ל"י מעבר לסכום ששולם ע"י הנתבע וזאת שלא בהתנדבות. על כך לא באה תשובה בכתב הגנה. יש לקבל על כן כהודאה בעובדות את עצם הוצאת הכספים, אך אין לראות בכך הודאה שההוצאה היתה שלא בהתנדבות, שכן זו מסקנה משפטית מן העובדות ולא עובדה בפני עצמה. האשה העידה על הוצאות אלה אך לא אמרה שנוצר חוב שעליה לפורעו. במצב ענינים זה רואים אותה כמוחלת על הוצאותיה בעבר. טענה משפטית זו אינה חייבת למצוא ביטוי בכתב ההגנה, יתירה מזו, די בקיומו של פס"ד רבני לדמי מזונות שהמשיך לעמוד בתוקפו כדי למנוע בעד האשה מלטעון להחזר הוצאות מעבר לסכום זה.
מ"מ הנשיא לנדוי והשופט עציוני הסכימו לפס"ד זה, אך מ"מ הנשיא לנדוי העיר כי לפעמים יכול בימ"ש להביא בחשבון את מצבה של ידועה בציבור הגרה עם הגבר הנשוי 'שי תוך שיתוף משאבים, ואילו השופט עציוני סבר שאין להתייחס לענין זה כאן ויש להשאירו לעת מצוא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן- פורת. עו"ד ש. שרשבסקי למערערים עו"ד י. חובב למשיב. 9.6.77).
ע.א. 407+433/75 - פלוני נגד פלונית
*הפרת הבטחה לנישואין (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם למשיבה פיצויים בסד 15,000 בגין הפרת הבטחת נישואין והערעור על כך נדחה. בשלב הראשון של הקשר בין השנים הם קיימו יחסי מין
שכתוצאה מכך הרתה המשיבה. הם נרשמו לנישואין אך הם לא נתקיימו והשניים חתמו על הסכם שלפיו ויתרו על הנישואין והמערער שילם למשיבה פיצוי בסך 6000 ל"י והמשיבה ביצעה הפלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המשיבה כי לאחר אותו הסכם המשיכו לגור יחדיו, שוב הרתה המשיבה וילדה בן והמערער הבטיח לה שוב נישואין, השניים נרשמו במשרד הרבנות ונקבע מועד לנישואין וגם הפעם לא נישאו. אי לכך מצא ביהמ"ש המחוזי שהוכחה הפרת הבטחת הנישואין וקבע את הסכום של 15,000 ל"י כפיצוי. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להסיק את דבר הבטחת הנישואין הן מהמגורים המשותפים וקיום יחסי המין, והן מן הרישום המחודש לנישואין ודברי עדים אחרים בנוסף לעדות המשיבה. אשר לסכום שנפסק, אין לאמר שהוא מוגזם.
(בפני השופטים ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. טאוסיג למערער, עו"ד ח. מתניה למשיבה. 23.6.77).
ע.א 741/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בנובמבר 1973, שנה לאחר מכן נולד בנם. בני הזוג התגוררו בבית הורי האשה, באוגוסט 1975 עזב המערער את הבית והמשיבה הגישה את התביעה נשוא ערעור זה לענין מזונותיה ומזונות בנה הקטין. נעשו נסיונות בביהמ"ש להחזיר את שלום הבית וכתוצאה מכך שכרו בני הזוג, באפריל 1976 דירה, אך לאחר כחודשיים עזבה המשיבה את הדירה וביקשה את חידוש הדיון בביהמ"ש. כתוצאה מכך טען המערער כי המשיבה עזבה את הבית ללא סיבה מספקת ויש לראותה כמורדת. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיו, האמין לעדותה של האשה כי התנהגות הבעל היתה כזו שהיא נאלצה לעזוב את הדירה, ופסק כי על המערער לשלם למשיבים מזונות של 1800 ל"י לחודש, לאחר שהתברר כי הכנסתו הנקיה הינה 3300 ל"י לחודש. הערעור נדחה, האירוע של עזיבת הדירה ע"י האשה אין לראותו כמנותק ממכלול האירועים כי הוא היווה רק שלב במסגרת כלל האירועים. כאשר הסיבה להפסקת המגורים המשותפים היא בבעל אין האשה מפסידה את מזונותיה. הראיות היו מספיקות לקבוע כי הבעל אשם בעזיבת הדירה ע"י האשה ולא צריך הלה להזקק לכלל שכמות ההוכחה הנדרשת מן האשה בנסיבות כגון אלה היא קלה. כמו כן אין עוד צורך בתמיכה ממקור חיצוני לעדות אשה בסוגיה כגון זו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 27.6.77).
ע.א. 703/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
בתביעת מזונות שבין בני הזוג הגרים בנפרד ניתנה החלטה ביום 11.1.75 ובה נקבע כי המערער, העובד כנהג שכיר בחברת דן, ישלם לאשה ולשני ילדיו סכום של 1400 ל"י אם תשולם להם קיצבת הביטוח הלאומי יועמד הסכום על 1200 ל"י לחודש. מתוך הסכום הנ"ל הוצמדו 60 אחוז למדד המחירים, באוגוסט 1976 ביקשו המשיבים לדון מחדש בגובה סכום המזונות ולהעמיד את החיוב על 3500 ל"י הם טענו כי צרכיהם גדלו מעבר לסכום ההצמדה וכן כי בינתיים זכה המערער בירושה גדולה ומשאביו הכספיים גדלה ביהמ"ש המחוזי אמר כי הכנסתו של הבעל אינה יכולה לשמש מודד לקביעת המזונות, באשר הבעל החל לעבוד פחות שעות נוספות והוא יכול להשתכר יותר מכפי שהוא משתכר, אי לכך נעתר לבקשת התובעים. הערעור על כך נתקבל בעיקרו. פסק דינו של ביהמ"ש הוא קביעה מחודשת של דמי המזונות שנקבעו בפסה"ד הראשון. אכן, קביעת דמי מזונות אין בה כדי למנוע דיון חוזר בשעורם, אולם זאת רק בתנאי שחל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק זאת. אין לחזור להתדיינות משפטית מעת לעת כדי לבחון מחדש את הצרכים של הזכאים למזונות. כאן התחדשו ההליכים בעיקר בשל כך שבידי המערער נפלה ירושה לאחר פסה"ד הראשון.
שינוי כזה אין בו כשלעצמו כדי להצדיק דיון חוזר אלא אם כן פסיקת דמי המזונות בפסה"ד הקודם הושפעה מחוסר כיס של החייב במזונות, אולם אם המזונות שנפסקו לראשונה לא התחשבו ביכולת הבעל, אלא ענו על צרכיהם של הקטינים לא היה בירושה כשלעצמה כדי להצדיק דיון חוזר. כאן נטען שצרכי המשיבים גדלו מעבר להפרשי ההצמדה וטענה זו נראית מבוססת לענין ההצמדה בלבד. לא ברור על שום מה הוצמדו רק 60 אחוז מדמי המזונות למדד יוקר המחיה, ויש להצמיד את כל הסכום שנפסק בהתדיינות הקודמת, אך יש לבטל את הפסיקה החדשה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 27.6.77).
ע.א. 886/75 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
הורי שני המשיבים הקטינים היו נשואים וביולי 1973 חתמו על הסכם גירושין שלפיו ישארו הילדים במשמורת האם והאב ישלם מזונות של 650 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה שיהיה קיים ביום מתן הגט. האם התחייבה בשיפוי על כל סכום העולה על החיוב החוזי הנ"ל. הבעל ניסה להתחמק ממתן הגט עד לפברואר 1975, וכאשר היה מוכן לתת את הגט עיכבה האם את ההליכים עד יוני 1975 ואז התגרשו. כאשר נערך ההסכם היה הסך 650 ל"י מתאים לפרנסת הילדים, אך מכיון שסעיף ההצמדה נכנס לתוקפו רק מיום מתן הגט הגישו הקטינים ביולי 1975 תביעה באמצעות האם להגדלת סכום המזונות וביהמ"ש המחוזי פסק סכום של 1200 ל"י שמחציתו תהיה צמודה. כן חייב את האם בשיפוי חלקי. הערעור נתקבל בחלקו. טענת האם כי מכיון שהאב הפר את ההסכם הרי הוא בטל ואין היא חייבת בשיפוי - אין לקבל. הסכם הגירושין הווה את הבסיס להסדר עניני הרכוש בין בני הזוג ואם רצתה האם לבטל את ההסכם בשל התנהגות האב היה עליה לפעול לפי חוק החוזים וזאת לא עשתה. להיפך, היא קיבלה עפ"י ההסכם את חלקה ברכוש המשפחתי וכן את הגט ואין היא יכולה לטעון כי ההסכם בטל. התקופות השונות שקבע ביהמ"ש המחוזי לענין השיפוי אינן ברורות ויש לקבוע את השיפוי מתאריך התחלת התשלומים המוגדלים. הסכום של 1200 ל"י לחודש אילו נפסק כיום היו רואים בו כסכום נמוך מדי, אך הוא נפסק לפני שנה וחצי ובהעדר ראיות מנוגדות אין לאמר שהיה נמוך מדי שעה שנפסק. עם זאת יש להצמיד את מלוא הסכום למדד יוקר המחיה ולא רק מחציתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אם האם תצטרך כבר עתה לשפות את האב לא תוכל לזון את ילדיה, ועל כן יש לעכב את תשלומי השיפוי עד שהילדים יגדלו ויגיעו לגיל 18.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד בר-שלטון למערער, עו"ד ד. חשן למשיבים. 5.6.77).
ע.א. 70/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערער הוא בעלה של המשיבה ואביהם של ששת המשיבים הקטינים. הוא חוייב בשעתו בתשלום מזונות ע"י ביה"ד הרבני. לאותו בי"ד הוגשו לאחר מכן בקשות שונות לשינויים בסכומי המזונות, הדיון האחרון נקבע לפברואר 1976 והאשה לא הופיעה וההליכים בפני ביה"ד הרבני נפסקו. לאמר מכן הגישו המשיבים תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי והמערער טען חוסר סמכות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו והערעור על כך נתקבל. הבקשה היא למעשה שינוי סכום המזונות כפי שנפסקו בביה"ד הרבני, בהליך שנסתיים, וכל דיון בשינוי סכום מזונות נתון לסמכותו של אותו גוף משפטי שנתן את פסה"ד הראשון. פס"ד לענין מזונות לעולם אינו פס"ד סופי, ושינוי מהותי בצרכי האשה או ביכולת הבעל המצדיק דיון מחודש, צריך להיות לפני אותו בימ"ש או בי"ד שפסק מלכתחילה. אכן, לאשה מסורה הברירה לענין מקום ההתדיינות בקשר למזונות, אך משהשתמשה בזכותה ובחרה בערכאה אין היא יכולה ללכת מערכאה לערכאה. יש להבחין בין מצבה של
אשה שתביעת המזונות שלה נדחתה בערכאה אחת והיא פונה לערכאה אחרת, מצב שאין צורך לדון בו כאן, לבין מצבה של אשה שנפסק לה סכום פלוני ועתה היא מבקשת לשנותו. (בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 6.6.77).
ע.א. 550/76 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ההתדיינות הינה על מזונותיו של המשיב שהוא בנם הקטין של המערער והמשיבה השניה. בביהמ"ש דלמטה הודיעו באי כוח בעלי הדין שהגיעו לידי הסדר פשרה לתשלום 850 ל"י מזונות וביקשו לתת להסדר תוקף של פס"ד. כן ביקשו מביהמ"ש שהוא יפסוק בשאלת הצמידות. ביהמ"ש המחוזי נתן להסכם תוקף של פשרה, קבע כי התשלום הוא מיום הגשת התביעה, והצמיד את הסכום למדד יוקר המחיה בהתאם לפסיקה, אך העיר שיתכן שיש לשנות את העקרון של ההצמדה למדד ולהצמיד מזונות של שכירים לתוספת היוקר המשתלמת. הערעור נדחה. ענין ההצמדה נמסר להכרעת ביהמ"ש בהסכם בין הצדדים, וביהמ"ש היה מוסמך לקבוע את ההצמדה. אשר לשאלה אם להצמיד מזונות למדד יוקר המחיה או לתוספת היוקר, הרי יש להצמידם למדד דוקא, כי הקטינים זכאים למזונותיהם לפי צרכיהם ואלה נמדדים לפי יוקר המחיה המשתקף במדד, ולאו דוקא לפי הכנסותיו של האב המשתנות רק עפ"י תוספת היוקר המשולמת לשכירים. אשר למועד החיוב, הרי הפשרה בין הצדדים היא תולדה של התביעה בה נתבעו המזונות והתביעה היתה לחיוב במזונות מעת הגשתה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 13.6.77).
ע.א. 157/76 - פלוני ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
שני המערערים הם ילדיו הקטינים של המשיב והוא חוייב לשלם מזונות של 1200 ל"י לחודש מאוקטובר 1975, בניכוי קיצבת הביטוח הלאומי שהאם תקבל. המשיב הוא ד"ר לפסיכולוגיה המשרת בשירות קבע בצה"ל והוא נישא מחדש. אמם של הקטינים הגישה תצהיר על הוצאותיה למזונות הילדים בסכום של למעלה מ- 2000 ואת תביעתה צמצמה ל- 1750 ל"י. ביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את ערעור הקטינים. לענין גובה ההכנסות של האב אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי, ברם ביהמ"ש המחוזי לא שלל את הערכותיה של אם המערערים לגבי היקף הוצאותיו וצרכיהם של הקטינים וביהמ"ש צריך לשוות לנגד עיניו כאמת מידה ראשונה ועיקרית את צרכי הקטינים. אי לכך אין לנכות את תשלומי הביטוח הלאומי מן הסכום של 1200 ל"י. אשר להצמדת סכום המזונות למדד יוקר המחיה - ביהמ"ש המחוזי אמר כי לא נראה לו שהכנסות הנתבע יעלו בעתיד במידה שווה עם עליית מדד המחירים, ועל כן לא הצמיד את סכום המזונות, אלא השאיר למערערים לפנות מחדש לביהמ"ש עם שינוי הנסיבות, גישה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי שיטת ההצמדה של דמי המזונות היא צודקת ויעילה גם יחד ובאה למנוע התדיינויות מיותרות. אכן העליה בשכר איננה מקבילה לעליית המדד, אך העדר הקבלה אין בה כדי להצדיק אי הצמדה של המזונות למדד. המדד משקף את עליית המחירים וזוהי אמת המידה כאשר קובעים מהו התשלום לו זכאים קטינים לכיסוי צרכיהם. אי לכך יש להצמיד את הסכום של 1200 ל"י למדד.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 13.6.77).
ע.א. 121/77 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
הצדדים נישאו במרץ 1976 ולאחר מספר חודשים, אחרי שהמשיבה נכנסה להריון, עזב המערער את הבית בפתח תקוה ומאז הוא שוהה בירושלים ולומד בישיבה, הכנסתו היא כמה מאות ל"י לחודש המשולמים לו ע"י הישיבה והוא משתכר גם
כמורה. נפתחו הליכים בבי"ד רבני שכללו תביעת מזונות של האשה, תביעת הבעל להכריז על האשה כמורדת, תביעת גירושין של הבעל עם כריכת מזונות, ותביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין מטעם האשה. לאחר מכן הגישה האשה גם תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי שהחליט להעביר את הדיון בתובענה לביה"ד הרבני מחוסר סמכות. עם זאת החליט ביהמ"ש המחוזי על תשלום מזונות זמניים בסכום של 700 ל"י לחודש. הבעל ערער על כך שהתובענה הועברה עפ"י סעיף 37 לחוק בתי המשפט לביה"ד הרבני וטען שצריך היה למחוק את התביעה, באשר תביעת מזונות כזו בין כה וכה תלויה ועומדת בביה"ד הרבני. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי אין להתפש להבחנות פורמליסטיות ולהשהות את הדיון בביה"ד הרבני. מאידך קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור בענין המזונות הזמניים, שכן האשה לא תבעה מזונות זמניים בביהמ"ש דלמטה וגם לא נשמעו כל ראיות בקשר להן.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 13.6.77).
ע.א. 823/76 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
שני המשיבים הקטינים גרים עם הוריהם באילת ועקב סכסוכים בין ההורים הוגשה בשמם תביעת מזונות ע"י האם נגד האב. הלה עובד באגד ומשכורתו נטו בתקופת המשפט, ביוני 1976, היתה 5000 ל"י לחודש ובנוסף לכך משכורת שלוש עשרה והטבות נוספות. האם דרשה 3500 ל"י לחודש עבור שני הילדים והגישה חשבון הכולל הוצאות לבוש של 1500 ל"י לחודש והוצאות נסיעה של 500 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על האב לשלם סכום של 3000 ל"י לחודש ומתוכם 2250 ל"י צמודים למדד. הערעור נתקבל בחלקו. בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בקביעת שעור המזונות המושתת על המימצאים שנקבעו בביהמ"ש דלמטה. אולם, לעתים, חוסר סבירותו של מימצא מסויים מזדקר לעין ובנסיבות יוצאות דופן כגון אלה יתקן ביהמ"ש שלערעור את הטעון תיקון. כאן נראית מופרזת הדרישה ל- 1500 ל"י עבור לבוש ו- 500 ל"י עבור נסיעות כשהמשיבים זכאים לנסיעת חינם באגד. מאחר וביהמ"ש דלמטה לא הסתייג מפורשות מן ההערכה לגבי פרטים אלה, יש להניח שהם שימשו לו לצורך קביעת סכום המזונות הכולל. אי לכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את סכום המזונות החודשי על 2500 ל"י וההצמדה כפי שהורה ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 6.6.77).
ע.א. 76+206/77/819 - פלונית ואח' נגד פלוני.
*מזונות (הערעור נתקבל).
המשיב שהוא כהן והמערערת שהיא גרושה נישאו בשנת 1965 בנישואים אזרחיים בקפריסין ונולדו להם ילדים. בני הזוג הסתכסכו והמערערת הגישה תביעת מזונות נגד המשיב, ותוך כדי דיון סוכמו מזונות זמניים שעל המשיב לשלם למערערת עבורה ועבור ילדיה. במקביל קויימו הליכי גירושין בביה"ד הרבני וביה"ד פסק כי על האשה לקבל גט מידי הבעל. הדיון בביה"ד הרבני קויים במעמד שני הצדדים, ואולם פסה"ד ניתן בהעדר האשה. במועד שנקבע למתן הגט לא הופיעה האשה ואז פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי וטען שאין הוא חייב עוד במזונות האשה וביהמ"ש קיבל את טענתו. הערעור על כך נתקבל. בהתאם להלכה, פס"ד לגירושין משמש עילה לשנות את החיוב במזונות, ברם האשה לא הוזמנה להקראת פסה"ד וכלל לא היה ידוע לה שישנה החלטה לגירושין ושעליה להתייצב לסידור הגט. כאמור, פוסקת חובתו של הבעל לזון את אשתו משפסק ביה"ד על גירושין והאשה מסרבת לקבל את הגט, ומבחינה זו אין נפקא מינה אם המדובר בנישואין עפ"י ההלכה או בנישואין אזרחיים. אולם, אין לפטור את הבעל מחובת המזונות אלא אם הוכח כדבעי כי האשה סירבה לקבל את הגט. עליו להוכיח שהאשה הוזמנה כדין לסידור הגט ולא הופיעה. כל עוד לא עשה כן עליו לזון את אשתו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 27.6.77).
ע.א. 113/77 - פלוני נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב הוא בנו של המערער שנולד במאי 1958. ההורים התגרשו בשנת 1961 והמשיב נשאר אצל אמו בהגיעו לגיל 18 תבע מאביו המשך מזונות בטענה כי הוא לומד בתיכון מקצועי כיתה י' ועליו לסיים את לימודיו, ולפי התכנית ללמוד לא רק כיתות י"א, י"ב, אלא גם כיתות י"ג, י"ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חלים בעניננו סעיפים 4 ו- 5 לחוק דיני משפחה (מזונות) וחייב את האב לשלם לבן 1000 ל"י לחודש עד שיסיים את לימודיו בכיתה י"ד. הערעור נתקבל בחלקו. ביהמ"ש העליון התייחס לתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) לצורך חיוב במזונות של בגיר : שהנתבע יכול מבחינת אפשרויותיו לשלם את המזונות וכאן הוא אמנם יכול ; כי תובע המזונות אינו יכול לספק צרכיו מעבודה. ביהמ"ש העליון אמר כי אין לקבוע מסמרות ואין קנה מידה חד וחלק, שכן מדובר בסוגיה אנושית מיוחדת ואפשרויות היישום משתנות ממקרה למקרה. במקרה כגון זה שלפנינו אין לאמר כי הבן הבגיר יכול להשען לאורך זמן על התמיכה של אביו ומאידך גם אין לאמר שהבן חייב להפסיק מיד את לימודיו כדי שאביו לא יצטרך לזון אותו. על כן הבן יוכל לבקש מאביו את סיפוק צרכיו לצרכי לימודים עד גמר לימודי כיתה י"ב, אך אין הוא יכול לדרוש מאביו לספק לו את צרכיו לצרכי לימודים בכתות י"ג וי"ד.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, בכור, החלטה - השופט שמגר, 13.6.77).
ע.א. 115/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות והפרת הבטחת נשואין (הערעור נדחה).
המערער חוייב בביהמ"ש המחוזי בתשלום מזונות למשיב הראשון, שהוא ילד קטין שנולד למשיבה השניה, לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא אבי הילד. שעור המזונות שנפסק הינו 450 ל"י לחודש. כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער הבטיח נישואין למשיבה והפר את הבטחתו ובגין כך חייב את המערער לשלם למשיבה פיצויים בשעור של 15,000 ל"י. הערעור נדחה. לענין האבהות והמזונות לקטין, הושתת המימצא של ביהמ"ש המחוזי על ראיות קבילות שאין להתערב בהן. גם בענין שעור המזונות אין להתערב בהתחשב בפס"ד מאוחר יותר של בימ"ש מחוזי שבו התפשרו הצדדים על גובה סכום המזונות. גם בענין הבטחת הנישואין היו ראיות מספיקות. יתכן שהמערער לא התכוון מעולם לקיים את אשר הבטיח והבטחותיו לא היו אלא אמצעי להשגת מטרותיו לסוגיהן, אולם אין לפטור אותו מאחריותו להפרת הבטחה, שכן בהפרת הבטחה כגון זו אין הכוונה קובעת אלא הדברים אותם משמיע המבטיח, והרושם שאותו הוא יוצר בלבו של אדם סביר השומע הבטחה כזו. הסכום של 15,000 ל"י הוא סכום סביר במקרה הנדון.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 5.7.77).
ע.א. 651/76 - חביב אנטון משעור ואח' נגד ג'נביאב ג'מלה ואח'
*אפוטרופסות (הערעור נדחה).
שני ילדים קטינים שאביהם רצח את אמם נמצאים עתה בבית אבי אביהם, הוא המערער. הילדים נשלחו לסבם סמוך אחרי הרצח ואין חולק שהסב דואג להם והם מרגישים בטוב אצלו. המשיבה היא אם אמם של הילדים המתגוררת בצרפת והיא ביקשה לבטל את צו האפוטרופסות שנעשה לטובת המערער ולמנותה כאפוטרופוס על הילדים ולמסור לה את הילדים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ייחס משקל רב לעובדה שבימ"ש מוסמך בצרפת פסק, עפ"י החלטת מועצת המשפחה שהוקמה לפי החוק הצרפתי ואשר גם משפחת האב מיוצגת בה, כי יש למסור את הילדים לרשות המשיבה, ואין לקבל את הטענה כי ביהמ"ש הצרפתי פסק מתוך שיקולים שהם לא
לענין. השיקול היה כי הילדים נולדו בצרפת להורים שמקום מושבם הקבוע היה בצרפת ושכוונתם היתה להשאר שם ולגדל שם את ילדיהם. בשיקול זה אין למצוא פגם.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד א. טויסטר ועליאש למערערים, עוה"ד י. גנון וא. גנון למשיבה, עו"ד י. בן-אור למדינה. 15.6.77).
ע.א. 624/76 - אריה הררי נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות בגין שרות צבאי (הערעור נדחה).
המערער שירת כנהג זחל"ם במלחמת יום הכיפורים, באחת ההפגזות הועף מן הזחל"ם ואיבד את הכרתו והועבר לביה"ח. ככל הנראה היה מאושפז יום אחד בלבד. ברישומי ביה"ח נאמר כי האשפוז נובע מתשישות קרב, שמונה חודשים לאחר מכן הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים ומיד לאחר הגשת התביעה קיבל מכתב מאת קצין התגמולים שלפיו הוכר "כמי שנפגע עקב שירותו בצה"ל" והכרה זו, נאמר במכתב, מזכה את המערער לשירות משרדו של קצין התגמולים אם יזדקק לכך עקב הפציעה. לאחר מכן נקבע ע"י קצין התגמולים כי לא נשארה כל נכות מן הנפילה ההיא. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערר המערער והערעור על כך נדחה. העובדה שקצין התגמולים הודיע למערער מיד י עם הגשת התביעה שהוכר כמי שנפגע עקב השירות בצה"ל, אינה יכולה למנוע את המסקנה הסופית שהוא לא נפגע. המכתב מעיד על עצמו שאין בו אלא סידור זמני למקרה שהמערער יהיה זקוק עקב פציעתו לשירותים כלשהם ותאריכו מעיד עליו שעדין לא היה סיפק בידי המשיב לברר את התביעה לגופה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג. כהן למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 21.6.77).
ע.א. 117/77 - שמואל רוזנברג נגד קצין התגמולים.
*תביעת נכות בגין שרות צבאי (הערעור נתקבל).
המערער נחבל בתאונת דרכים בתקופת השירות ועקב השירות ובין היתר נפגע בגבו. המשיב לא הכיר בנכותו של המערער באשר הועדה הרפואית היתה בדעה כי לא נגרמה לו כל נכות עקב התאונה. לפני ועדת הערעורים הביא המערער חוות דעת רפואית נוגדת מטעמו, והועדה מינתה רופא מומחה משלה, הד"ר קריס. המערער ביקש כי ינתן לו לחקור את ד"ר קריס על חוות דעתו כשתינתן. משהגיש הלה את חוות דעתו דנה בה הועדה שלא במעמד בעלי הדין ובלי שהוזמנו, והחליטה לדחות את ערעורו של המערער. הערעור נתקבל. אכן, אין ממש בטענת המערער שהועדה לא היתה מוסמכת למנות מומחה רפואי מטעמה. ברם לא צדקה הועדה כאשר לא הזמינה את המערער כדי לחקור את הד"ר קריס על חוות דעתו. לפני שהועדה החליטה להעדיף חוות דעת זו על פני חוות דעת הרופא מטעם המערער, מן הראוי היה לאפשר למערער לחקור את הד"ר קריס.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גרינברג למערער, עו"ד י. בן-אור למשיב. 2.6.77).
ע.א. 94/77 - מוריס כהן נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות בגין שרות צבאי (הערעור נדחה ברוב דעות).
המערער לקה במחלת סכיזופרניה פאראנואידית והמשיב, וכן ועדת העררים, דחו את תביעתו לתגמולים. המערער שירת שירות חובה משנת 1968 עד 1971 כשהוא בריא ושלם, במלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים ולאחר חודשיים שוחרר. כחודשיים לאחר שחרורו אושפז בבי"ח. קצין התגמולים, קיבל חוות דעת רפואית שלפיה אין קשר בין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית זו לבין השירות הצבאי, ודחה תביעת המערער. ועדת הערר דחתה את הערר והערעור על כך נדחה ברוב דעות. השופט ח. כהן, בדעת מיעוט, מתת ביקורת על ועדת העררים אשר למרות הלכת בוסאני (ד"נ 3/70 פד"י כ"ד (1) 337) קבעה שהיא רשאית לבחור בין שתי חוות דעת סותרות ולהעדיף אחת על פני
האחרת. השופט ח. כהן הבהיר כי ההלכה הפסוקה היא, על כל פנים לגבי מחלת הסכיזופרניה, שהנכה יוצא חובת ההוכחה המוטלת עליו בהגשת חוות דעת מצידו גם כשיש עליה חולקים. ברם, השאלה היא עובדתית אם אמנם נתגלו סימני מחלתו של המערער לראשונה בתקופת שירותו, השופט ח. כהן סבר כי עפ"י הראיות שהובאו החמירה מחלת המערער כתוצאה משירותו ויש להכיר בהחמרת המחלה עקב השירות הצבאי ואילו השופטים שמגר ואשר סברו שאין כל ראיה שהיה אירוע מיוחד כלשהו ושקיימת זיקה כלשהי בין התפרצות המחלה או החמרתה לבין השירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עו"ד ש. בן-סירא למערער, עו"ד י. אלון למשיב. 6.6.77) .
ע.א. 413/76 - פלונית נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעת נכות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
לצורך ההכרעה בערר שלפניה, הניחה ועדת העררים שאכן נאנסה המערערת בידי חיילים גרמניים ברומניה במלחמת העולם השניה. הועדה לא שמעה את עדותה של המערערת להוכחת טענתה ודחתה את תביעת המערערת באשר לדעתה אפילו נאנסה המערערת ולקתה עקב כך בנכות אין בכך בלבד עילת תביעה לפי החוק הגרמני, החל לענין זה בתוקף סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים. הערעור על כך נתקבל. סעיף 28 לחוק הפדרלי הגרמני על שילומים מעניק תביעה לנרדף שניזק בגופו או בבריאותו עקב אמצעי אלימות שננקטו נגדו ע"י נושא תפקיד ברייך הגרמני. אין ספק שמעשה אונס הוא אמצעי אלימות מובהק ושחייל גרמני ששירת מטעם צבא גרמניה ברומניה נשא תפקיד ברייך הגרמני. השאלה היא אם מעשה האונס נעשה בידי החייל במערערת מפני שהיתה יהודיה, היינו תוך כדי רדיפת היהודים, או שנעשה ממניעים מיניים בלבד. ועדת העררים יצאה משום מה מן ההנחה שהמעשה נעשה ממניעים מיניים בלבד ואת זאת אין לקבל. טענת המערערת היא שנרדפה ונאנסה כיהודיה בידי בעלי זרוע נאציים וצריך היה לאפשר לה להוכיח טענתה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. מרכוס למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 2.6.77).
ע.א. 126/77 - אימרה בקשיץ נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*תיקון טעות בקביעת אחוזי נכות של נכה רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים החליטה להכיר בנשירת 16 שיניים של המערער כתוצאה מרדיפות הנאצים וקבעה למערער אחוזי נכות בשעור של 20 אחוז. קביעת אחוז הנכות האמור היתה טעות והרשות המוסמכת רשאית היתה לערער על החלטת הועדה הרפואית לועדה רפואית עליונה אך לא ערערה. כעבור כמחצית השנה החליטה הרשות המוסמכת, לפי סעיף 18 לחוק המסמיך אותה לחזור ולהחליט החלטה שונה מן הקודמת בהתקיים תנאים מסויימים, לבטל את ההחלטה בענין קביעת אחוזי הנכות ולפנות מחדש לועדה הרפואית לדון באחוז הנכות. המערער ערער בפני ועדת העררים ומתוך החלטתה עולה כי קיבלה את ערעורו של המערער וקבעה שאין סמכות לרשות המוסמכת בענין דנא לחזור ולדון בענין, אך בסוף החלטתה כתבה "לאור האמור אנו דוחים את הערר", אין ספק שזו טעות סופר ועל כן יש לקבל את ערעור המערער ולקבוע שועדת העררים קיבלה את עררו. המשיבה מצידה טוענת שועדת העררים לא צדקה לגופו של ענין וכי הרשות המוסמכת זכאית היתה לדון מחדש ולפנות לועדה הרפואית לקבוע את אחוז הנכות אך ערעורה של המשיבה נדחה. הרשות המוסמכת לא התיימרה לתקן טעות שכאילו נפלה בהחלטת ועדת העררים, וודאי לא טעות שנפלה בהחלטה קודמת שלה עצמה, אלא לתקן טעות שנפלה בהחלטת הועדה הרפואית, והשתמשה בסמכותה לפי סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים. צדקה ועדת העררים שהרשות המוסמכת חרגה מסמכותה לפי סעיף 18 לחוק. הרשות רשאית לבטל לפי סעיף זה החלטה שלה עצמה, להבדילה מהחלטת הועדה
הרפואית שאין לשנותה אלא לפי סעיף 9 לחוק. לא זו בלבד, אלא גם החלטתה שלה אין הרשות המוסמכת רשאית לבטל לפי סעיף 18, אלא אם כן ההחלטה הושגה בדרכים פסולות או שבאו ראיות חדשות המוכיחות את טעותה בהחלטתה הקודמת. בעניננו לא הושגה ההחלטה הקודמת בדרכים פסולות ולא באה כל ראיה חדשה, אלא הרשות המוסמכת גילתה בהחלטת הועדה הרפואית טעות משפטית רפואית, ואין היא ממין הטעויות שסעיף 18 לחוק מדבר בהן.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד צ. שיאוביץ למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 9.6.77).
ע.א. 542/76 - שלייר וולף ישראל נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*ביטול פשיטת רגל או שחרור מפשיטת רגל (הערעור נתקבל).
בשנת 1965 ניתן צו קבלת נכסים נגד המערער ולבסוף הוכרז פושט רגל והמשיב השני נתמנה לנאמן בפשיטת הרגל. המערער הסתבך בחובות במשק חקלאי שהקימו הוא ואשתו והנאמן מכר את רכושו ושילם לנושים כ- 12 אחוז בלבד מן החוב. המערער הינו כבן 70 ומאז שנת 1972 הוא משתדל לקבל צו שחרור מפשיטת הרגל, בטענה כי הוא רוצה לקבל עבודה כשומר בסוכנות היהודית והוא לא יכול לקבל את העבודה אם הוא לא משתחרר מפשיטת הרגל, בביהמ"ש המחוזי הודיע הנאמן כי חקר ודרש ולא מצא שלמערער רכוש נוסף על זה שמומש. הנושים התנגדו לשחרור המערער מפשיטת הרגל וכונס הנכסים הרשמי תמך בנושים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאינו יכול לשחרר את המערער, אבל השתמש בכוח הנתון בידו לפי סעיף 29 לפקודת פשיטת הרגל וביטל את פשיטת הרגל. הערעור על כך נתקבל. צדק השופט שנוכח קיום מקצת העובדות המפורשות בסעיף 26 (3) לפקודה, כגון מחדלו של החייב לנהל ספרי חשבון, נבצר היה לשחררו שחרור ללא תנאי. אך טעה השופט כשביטל את פשיטת הרגל לחלוטין. סעיף 29 לפקודה בא לשחרר את כונס הנכסים ואת הנאמן מניהול פשיטת רגל שאין תועלת בצידה, ואולם זאת כאשר לא ייגרם עוול לפושט הרגל בכך שהנושים יורשו שוב לנקוט באמצעי הוצל"פ כדרך שרשאים היו לנהוג לפני פשיטת הרגל, ושוב יוכל כל אחד מנושיו לרדת לרכושו ואף לגרום לכך כי יאסר בגין אי תשלום חובותיו. תוצאה כזו בגילו של המערער שרכושו נמכר וחולק בין הנושים אינה צודקת ולא בנסיבות אלה ישתמש ביהמ"ש בסמכותו לבטל את פשיטת הרגל. כיון שהמערער אינו יכול לזכות בצו שחרור ללא תנאי, ניתן למצוא פתרון לבעיתו בגבולות סעיף 26 לפקודה, ע"י התנאת תנאי שהמערער יסכים למתן פס"ד על עודף החובות המגיעים ממנו, ובכך יזכה המערער מצד אחד לשחרור מפשיטת רגל ומצד שני יישמרו האינטרסים של הנושים שתביעותיהם אינן מתבטלות, אך דרכי הגביה ייקבעו ע"י ביהמ"ש כאמור בסעיף 26 לפקודה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ז. רוזובסקי למערער, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 9.6.77).
ע.א. 494/76 - קרול אילנה נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תיקון שומת מס שבח (הערעור נדחה).
המערערת מכרה מגרש בבעלותה ומסרה הודעה על כך למנהל מס שבח מקרקעין. נשלחה למערערת הודעת שומה ובה נדרשה לשלם 10,000 ל"י מס שבח וכ- 17,000 ל"י מלווה והמערערת שילמה תוך מספר ימים את הסכום הנדרש. לאחר כחודשיים נשלחה למערערת הודעה על תיקון החיוב במס שבח ונדרשה לשלם סכום של כ- 140 אלף ל"י בגין העיסקה הנ"ל. ערעורה של המערערת לועדת הערר נדחה והערעור על כך נדחה. המערערת טענה כי הודעת השומה הראשונה שנשלחה אליה היתה שומה סופית, ועל כן לא היה המשיב רשאי להוציא שומה נוספת, אלא אם נתמלאו תנאים לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק מס שבח, ולחילופין שגם אם השומה היתה זמנית הרי אין לשנות שומה זמנית אלא
בדרך הקבועה בסעיף 85. שתי טענות אלה נדחו. הטופס הראשון בדבר שומת המס היה טופס מיושן ובו היה חלק מודפס שבו נאמר "שומה זו הינה סופית". בטופס נמחקה המילה "סופית" ולא נכתב כי השומה היא זמנית. ועדת הערר יכלה להגיע למסקנה, עפ"י נסיבות הענין, שמדובר בשומה זמנית. אשר לטענה השניה - שומה זמנית ניתן לשנות תוך שנה, אם המנהל עושה בדיקה ומגיע למסקנה שיש לשנותה, והתנאים האמורים בסעיף 85 אינם חלים על שומה זמנית אלא על שומה סופית.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן-פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. שליט למערערת, עו"ד ד. גורני למשיב. 22.6.77).
ע.א. 201/77 - יונה עמיר נגד משה שאול
*הענקת סעד מן הצדק במושכר שהוא עסק (הערעור נדחה).
המערערת הינה בעלים של מושכר והמשיב הינו דייר מוגן המנהל במושכר קיוסק. בתביעת המערערת נגד המשיב לפינוי המושכר, טענה כי בניגוד לתנאי השכירות ביצע המשיב שינויים במושכר. היא ציינה עילות נוספות אך אלה נדחו. כמסתבר היתה תאונת דרכים שבה נפגע הקיוסק ובמקום לתקנו ולהחזיר את המצב לקדמותו הכניס המשיב שינויים מפליגים במבנה, המשפרים אמנם את המבנה, אך המערערת התנגדה לכך. בימ"ש השלום נתן צו פינוי בגין הפרת ההסכם וסירב להעניק למשיב סעד מן הצדק, באשר לדעתו התנהגות המשיב והיא כזו שאיננו זכאי לסעד כזה. ביהמ"ש המחוזי החליט להעניק למשיב סעד מן הצדק והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון הטעים כי בענין מתן סעד מן הצדק, יש המחמירים כלפי הדייר ויש המוכנים להקל עימו. הקושי הוא למצוא את שביל הזהב בין הצורך להביא לתודעת הדיירים שאסור להם לזלזל בקיום התחייבויותיהם עפ"י ההסכם ובין הרתיעה המובנת של השופטים ממיצוי הדין עם הדייר ע"י צו פינוי בהתחשב במצוקת הדיור. ביהמ"ש בדרך כלל מקל בדירות מגורים ומחמיר בבתי עסק. אחד השיקולים החשובים המשפיעים על מתן סעד במקרה של שינוי מושכר בלי רשות הוא שאם ההפרה ניתנת לתיקון ע"י החזרת המצב לקדמותו אין למצות כלפי הדייר את הסנקציה של מתן צו פינוי. בעניננו ראויה התנהגותו של המשיב לגינוי. הוא הכניס שינויים מפליגים במושכר על דעת עצמו, ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה ועל אף צו הריסה של ביהמ"ש לא השיב את המצב לקדמותו. מאידך, כל השינויים שנעשו היו שיפורים במבנה המושכר וניתן להחזיר את המצב לקדמותו. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי כשהעניק סעד מן הצדק והחזיר את הענין לבימ"ש השלום שיקבע אם לתת צו הריסה וכן שיפסוק תשלום פיצוי בנוסף למתן צו הריסה או במקום צו הריסה. הנחיה כזו תאפשר לבימ"ש השלום להתנות את מתן הסעד מן הצדק בתנאים כאלה שילמדו את המשיב לקח שלא לזלזל בהתחייבויותיו כלפי המערערת וידגימו את העקרון שאין חוטא נשכר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. בר-חיים למערערת, עו"ד א. מלחי למשיב. 26.6.77).
ע.א. 861/76 - מולי שפייזמן ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תיקון שומת מס שבח (הערעור נדחה).
המערערים מכרו מקרקעין ובהסכם צויין מחיר של 1,3 מליון ל"י והקונים קיבלו על עצמם לשלם את מס שבח המקרקעין. על כן רשאי המשיב לכלול את מס השבח בתוך סכום הרכישה ולהטיל בהתאם מס שבח ותוספת מס. ברם המשיב לא שם לב לאמור בהסכם והוציא שומות מס המבוססות על מחיר של 1,3 מליון ל"י בלבד. שומות אלה היו זמניות וכאשר המשיב נוכח בשגיאותיו, הוציא הודעה על תיקון השומה. המערערים ערערו לפני ועדת ערר, עררם נדחה והערעור על כך נדחה. אכן, כאשר מנהל מס שבח רוצה לתקן שומה לפי סעיף 85 לחוק מס שבח מקרקעין הוא מוגבל לנימוקים באותו סעיף, ברם כאן היתה השומה זמנית ובשומה זמנית רשאי מנהל מס שבח תוך שנה להוציא שומה סופית
ובשומה הסופית יכול הוא לשנות את מה שקבע בשומה הזמנית. זאת ועוד, אפילו לפי סעיף 85 רשאי היה המשיב לתקן את השומה, שכן בהצהרה שהגישו המערערים למשיב כתבו כי שווי המכירה הוא 1,3 מליון ל"י ולא הזכירו את התחייבות הקונים לשלם את מס השבח. היתה זו הצהרה בלתי נכונה כאמור בסעיף 85 המסמיכה את המנהל לשנות גם שומה סופית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ליואי למערערים, עו"ד י. אלון למשיב. 15.6.77).
ע.א. 496/76 - הלמוט יעקב נגד פקיד שומה כפר-סבא
*מתן פס"ד ע"י ביהמ"ש שסירב לדחות את המשפט (הערעור נדחה).
המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי ערעור לפי פקודת מס הכנסה אך הדיון נדחה פעמים רבות עד לסיום משפט פלילי שהוגש נגד המערער. ביום 22.6.76 נדחתה שמיעת ערעורו של המערער דחיה נוספת וביהמ"ש קבע שהדחיה ליום 30.6.76 תהיה האחרונה. ב- 29.6.76 התקשר מזכיר ביהמ"ש לפרקליטו של המערער והודיע לו כי התיק הפלילי נמצא במזכירות ביהמ"ש המחוזי. עוה"ד ביקש דחיה נוספת ובקשתו נדחתה. למחרת, ביום הקבוע לשמיעת הערעור, הופיע המערער בלי עו"ד ושוב ביקש דחיה ומשנדחתה בקשתו לא היה מוכן לנהל את ערעורו וביהמ"ש דחה את הערעור, הערעור על כך נדחה. בנסיבות ,4י האמורות צדק ביהמ"ש המחוזי וגם ערעור זה הינו טורדני.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. אמסטר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיב. 25.5.77).
ע.א. 783/75 - רשות הפתוח ואח' נגד עזבון המנוח מוחמד גריפאת ואח'
*העברה מיידית של קנין במקרקעין שלא נרשמה בטאבו
(הערעור נתקבל).
חלקה מסויימת בכפר עילוט נרשמה בדצמבר 1946, במסגרת ההסדר, על שם אחד מוחמד חוסין שהפך עם קום המדינה לנפקד. באוקטובר 1953 נרשמה החלקה בשלמותה על שם רשות הפיתוח שרכשה אותה מידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים. בשנת 1974 הוגשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת תביעתו של המשיב נגד רשות הפיתוח, בטענה שבסוף שנת 1946 מכר הנפקד את החלקה למנוח מוחמד גריפאת בדבור פה, קיבל ממנו את מלוא התמורה והעביר לו את החזקה בה והמנוח וצאצאיו אחריו החזיקו מאז במקום כבעלים. עתה ביקש העזבון כי החלקה תירשם על שמו וביהמ"ש המחוזי נעתר לו. הערעור על כך נתקבל, למקרא כתב התביעה, דברי העדים מטעם העזבון וטיעוני ב"כ העזבון, ברור שמדובר, לפי גירסת העזבון, בהעברה מיידית של הקנין מהנפקד למנוח, להבדיל מהסכם שבו מתחייב בעל מקרקעין להעביר את הקנין בעתיד. כאשר מדובר בהעברה מידית הרי זו עיסקה הנוגדת את פקודת העברת קרקעות. העברת הקנין בהיותה דיספוזיציה, כהגדרתה בפקודת העברת קרקעות, חייבת למלא אחרי ההוראות הכלולות בפקודה ולפי אותן הוראות מכר מחוץ למשרד ספרי האחוזה בטל ומבוטל. זו פעולה א-חוקית שהיא כאין וכאפס. הקונה התופס חזקה במקרקעין בעקבות מכר כזה עובר עבירה פלילית בהתאם לפקודה והוא יכול לתבוע רק את החזרת התשלום ששילם. מכיון שהעיסקה בטלה מעיקרה יכול המוכר לתבוע סלוקו של הקונה מן המקרקעין. אי לכך אין לבסס את תביעת העזבון כאן על טענת הרכישה. גם טענת החזקה רבת השנים אינה תופסת שכן אפילו נעלים עין מן העובדה שתפישת החזקה במקרקעין הוותה כאמור עבירה פלילית, טרם חלפו 25 שנים מעת רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד י. אלון למערערים, עו"ד א. שוקרין למשיבים. 20.6.77).