ע.א. 578/75 - דבורה בן - טל נגד רם בן - טל ואח'
*תביעה נגזרת של בעל מניות בשם החברה.
(ערעור וערעור שכנגד על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 4043/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת והמשיב הראשון (להלן - המשיב) הם בני זוג, בעלי מניות יחד עם אדם נוסף, בחברה המשיבה השניה ולאחרונה אין השלום שורר בין בני הזוג. המערערת הגישה תביעה לתשלוםסכום של כ- 165 אלף ל"י לחברה בשתי עילות חילופיות: נטילת כספים תוך הפרת יחסי אימון ע"י המשיב מן החברה; תשלומים ע"י המשיב בסכום הנ"ל כשוחד לעובדי מדינה ולעובדים אחריםשל לקוחות החברה. תביעת המערערת הינה תביעה נגזרת ע"י בעלת מניות לתקון עוול שלדעתה נעשה לחברה ע"י המשיב בתור מנהל החברה. בכתב ההגנה כפרו המשיבים בתשלום שוחד אך אישרו כי שילמו עמלות ללא ציון שם המקבל זה למעלה מ- 10 שנים, וזאת גם על דעת המערערת, לשם קידום עסקי החברה ומחוסר ברירה במציאות הכלכלית בישראל. הם ביקשו גם לדחות את התביעה על הסף וביהמ"ש המחוזי נענה להם ודחה את התביעה על הסף. הוא לא התייחס לעילה של הפרת יחסי האימון ועיקר דיונו הקדיש ביהמ"ש לעילה הנוגעת לתשלום השוחד. בקשר לכך עמד ביהמ"ש המחוזי על העקרונות המשפטיים החלים על תביעה נגזרת והגיע למסקנה כי המערערתלא הניחה כל יסוד עובדתי או משפטי לקיום זכותה להגיש את התביעה במקום החברה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. בעל המניות רשאי להגיש תביעה נגזרת בשם החברה כאשר אין אפשרות לקבל הסכמת האסיפה הכללית והמעשה שעליו מתלוננים יש בו יסוד רמאות או עושק או מעשה פלילי או כאשר המעוולים הם בעלי רוב הקולות בחברה. כאן תשלומי השוחד הם מעשה פלילי לכל הדעות, ותשלומים לעובדים של לקוחות אחרים מהוים מעשה בלתי הגון ובלתי מוסרי עם גוון של תרמית. העובדה שחברות רבות נוהגות כך אינה משנה את טיבם ומהותם האמיתי של התשלומים הללו.
ב. ביחס לטענה שהתשלומים נעשו לשם קידום האינטרס של החברה - על כך יכולות להיות יותר מדעה אחת. חברה הנוהגת לשחד את עובדי לקוחותיה לא תמיד תהא נשכרת ולפעמים עשוי דבר כזה לגרום הרס החברה ומנהליה.
ג. לטענת המשיבים כי למעלה מעשר שנים שולמו התשלומים על דעת כל בעלי המניות כולל המערערת, ועל כן יש לראות זאת כויתור מצד המערערת על זכות תביעה בנדון - ראשית, המערערת הסכימה בשנים קודמות אך לגבי שתי השנים האחרונות לא נתנה המערערת את הסכמתה; שנית, גם לגבי השנים הקודמות אפשר לומר כי במידה והתשלומים מהוים מעשה בלתי חוקי ובלתי מוסרי מצד המשיב אין בכוחה של הסכמת המערערת, במסגרת מועצת המנהלים או האסיפה הכללית, להכשיר את המעשה ואין הדבר יכול להוות השתק כלפיה.
ד. לטענת המשיבים כי המערערת לא פירטה את ענין תשלומי השוחד ששולמו והתשלומים האחרים - מה שחסר הוא שמם של מקבלי התשלומים, אולם את הפרטים האלה יודע המשיב ולא המערערת והוא יודע בפני מה להתגונן.
ה. המשיבים הגישו ערעור שכנגד בטענה כי ביהמ"ש היה צריך לדחות על הסף את התביעה גם עפ"י העילה השניה, ואולם הערעור שכנגד מקורו בטעות מבחינת דיונית שכן המשיבים יכולים להעלות טענה כזו גם מבלי להגיש ערעור שכנגד. יש צורך בערעור שכנגד כאשר מבקשים לשנות את התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש, אך לשם החלפת נימוקו של ביהמ"ש אין צורך בכך. גם מבחינה ענינית אין בסיס לטענה זו של המערערים.
השופט ויתקון:
א. אין להשתמש בסמכויות הניתנות לביהמ"ש למחוק או לדחות תביעה על הסף אלא במקרים ברורים כאשר התביעה שהוגשה אין לה כל סיכוי. במקרה שלפנינו אין לאמר שהתביעה אין לה סיכוי. ברם די בקביעה זו ואין ביהמ"ש שלערעור צריך להכנס לגופו של ענין כפי שנעשה בפס"ד של השופט ברנזון. אך השופט ברנזון התיחס לגופם של דברים והשופט ויתקון הסתייג מחלק מפסק דינו.
ב. המשיב שילם מכספי החברה למען קידום עיסקי החברה והחברה נהנתה מכך, האם זכאית החברה לתבוע ממנו החזרת הכספים? האם מסוגל ביהמ"ש, בלי לשמוע ראיות, לקבוע כי תשלומים אלה בסופו של דבר אינם משתלמים וכי החברה לא היתה לה תועלת מהתשלומים? נטען גם כי תשלומים כאלה מקובלים אצלנו ובעולם, ונכון כי ביהמ"ש לא יסמוך ידיו על מנהגים פסולים אלה, ואולם אפילו נציבות מס הכנסה בארץ הוציאה בעבר הוראות להכיר בתשלומים בלתי חוקיים כהוצאה ולאפשר רישומם בעילום שם.
ג. גם אם התשובה על השאלות האמורות הינה שהתשלומים הם פסולים, הרי נשאלת השאלה מה זכות המערערת לתבוע את עלבון החוק והמוסר מהמשיב. אכן התביעה היא נגזרת, היינו תביעה בשם החברה, אך מקום שמדובר בעניני שוחד, תרמית והפרת אימון, מן הדין להרים את המסך ולראות מי עומד מאחורי התביעה, וזו האשה אשר למעלה מ- 12 שנה היתה שותפה למעשיו הפסולים של בעלה. קשה להבין כיצד תתגבר המערערת על טענת השתק ועל הטענה כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה.
השופט ח. כהן:
מסכים שיש לקבל את הערעור, שכן על פני התביעה מתעוררות שאלות משפטיות ועובדתיות רבות הטעונות בירור והכרעה, אך בשלב זה טרם הגיעה השעה להכריע בשאלות אלה ומכיון שהענין מוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון אין לחוות דעה לכאן או לכאן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ג. קלינג למערערת, עו"ד י. מוסקונה למשיבים. 21.9.76).
ע.א. 473/75 - פלוני נגד פלונית
*אבהות.
* הפרת הבטחת נישואין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.א. 578/71 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
הצדדים הכירו זה את זו באפריל 1971, התחילו לקיים יחסים וכעבור שבועות מספר נכנסה המשיבה להריון. לפי דרישת המערער ביצעה הפלה, המערער הבטיח למשיבה נישואין והם אף נרשמו לנישואין ונקבע תאריך לחתונה, אך החתונה בוטלה ע"י המערער בטענה שהוריו אינם מסכימים. בכל זאת הבטיח למשיבה שיתחתן איתה והמשיך לקיים עימה יחסי מין ושוב הרתה. אז הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי ועל אף הגשת התביעה המשיכו ביחסיהם המיניים ובלחץ המערער שוב ביצעה המשיבה הפלה. שוב הרתה המשיבה והמערער לחץ עליה לעשות הפלה, רופאים שבהצעתם שאלו אמרו שהדבר מסוכן, ובכל זאת לחץ המערער אך המשיבה סירבה. גם
באותו זמן הצהיר שהוא אוהב את המשיבה ומתכוון עוד לשאתה לאישה אם כי בינתיים הוא דורש ממנה לבצע הפלה. לבסוף לא בוצעה ההפלה והמשיבה ילדה בת. ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי המערער הוא אבי הילדה וחייב אותו בתשלום הוצאותיה הממשיות של המערערת בגין הפרת הבטחת הנישואין, וכן 20,000 ל"י פיצויים על הפרת ההבטחה. על כך הערעור.
החלטה - השופט שרשבסקי:
א. לנוכח השתלשלות הענינים והעדויות שבאו בפני ביהמ"ש, יש לאמר כי בתקופה הרלבנטית שבה הרתה המשיבה, אכן קיימו השניים יחסי מין. העובדה שהמשיבה קיימה יחסי מין גם עם אחרים, לפני שהכירה את המערער, אין בה כדי לפגום במהימנות עדות המשיבה ועדויות אחרות, כי בתקופה הרלבנטית לא קיימה יחסי מין עם אחרים. אולי היה מקום להסס בשאלת אבהות המערער על הבת גם לנוכח כל הראיות הנדונות, ואולם המערער לא נתן הסבר מתקבל על הדעת למאמציו הבלתי נלאים לגרום לביצוע הפלה גם בתקופת ההריון שהביאה ללידת הבת. אין להסביר מאמצים אלה בכוון אחר אלא בענינו האישי של המערער בהפלת העובר שהורתו היתה ממנו.
ב. אשר לתביעה לפיצוי עקב הפרת הבטחת הנישואין - אין כל הוכחה כי אי פעם שחררה המשיבה את המערער מקיום הבטחתו ולהיפך כל מה שעשתה אחרי שקיבלה ממנו הבטחתו היה מכוון להביאו לקיום ההבטחה והוא הפר את הבטחתו ולא נתן שום נימוק שיצדיק את ההפרה.
ג. ב"כ המערער הסכים כי אם אמנם היתה הבטחה והפרה הרי מבחינה עקרונית חייב המערער בתשלום פיצויים, אלא שלטענתו די בפיצוי סמלי בהתחשב בחוסר מוסריותה של המשיבה. לאור הודעה זו של ב"כ המערער אין צורך לדון בשאלה אם ענין הפרת הבטחת נישואין הוא ענין של מעמד אישי ולכן יש ללכת בו לפי דיני ישראל או לפי החוק הכללי ועל יסוד איזה יסודות משפטיים יש לדון בענין.
ד. לענין גובה הפיצויים הרי הסכום של 20,000 ל"י מוגזם ביותר. המשיבה מעולם לא היתה נשואה והתחילה בגיל 17 בקיום יחסי מין, וגם עם המערער התחילה לקיים יחסי מין מיד לאחר פגישתם עוד בטרם הבטיח לה נישואין. על כן אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא הובאה עדות המצביעה על אי מוסריותה של התובעת. עם זאת אין בכל הנ"ל כדי לשלול מהמשיבה לחלוטין את הזכות לפיצוים ויש להעמידם על 10,000 ל"י. סכום זה מתווסף על ההוצאות הממשיות שהיו למשיבה.
השופט עציוני:
אין צורך להתייחס, ביחסים שבין הצדדים, לשאלת המוסריות או אי המוסריות שבקיום יחסי מין שמחוץ לנשואין, אשר על מהותם לא פעם נחלק הצבור בדעותיו. על כן אין הוא שותף להערות השופט שרשבסקי בענין אי המוסריות שבהתנהגות המשיבה.
השופט י. כהן:
קביעת הסכום של 10,000 ל"י כפיצוי נראית מוצדקת בנסיבות המקרה, הן לפי ההשקפה שהתנהגות המשיבה ראויה לגינוי מבחינה מוסרית, והן לפי גישה סלחנית למתירנות בעניננו.
(בפני השופטים: עציוני, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד י. אסא למשיבה. 14.9.76).
ע.א. 826/75 - חל"ץ (חברה לשווק צמיגים בישראל) בע"מ נגד צמד צמיגים ושירותים בע"מ
*מאזן הנוחות במתן צו זמני.
* צו עשה הדורש פיקוח ממושך של ביהמ"ש.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק המרצה 9147/75 (ת.א. 2233/75) הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערערת משמשת כסוכנת ראשית לשני המפעלים הישראליים לייצור צמיגים, משווקת את תוצרתם לסיטונאים שהם חבריה ולאחרים. בעלי מניות רוכשים את הצמיגים מהמערערת בתנאים מיוחדים שלקוחות אחרים אינם זוכים להם. המשיבה עוסקת בשווק צמיגים וביוני 1975 הוצע לה לרכוש מנית יסוד והיא אכן רכשה מניה כזו. מועצת המנהלים של המערערת החליטה להקצות מניה למשיבה אז החלה המשיבה לקבל צמיגים בתנאים המיוחדים שמקבלים בעלי המניות של החברה. ברם לאחר מספר חודשים החליטה מועצת המנהלים של המערערת לבטל את הקצאת המניה למשיבה. הסיבה שמאחורי החלטה זו היתה שהמשיבה מוכרת צמיגים תוצרת חוץ. המשיבה פנתה לביהמ"ש וביקשה להצהיר כי היא בעלת מנית יסוד בחברת המערערת ורשאית לקבל צמיגים בתנאים זהים שמקבלים בעלי מניות אחרים. היא ביקשה סעד זמני וביהמ"ש נעתר לה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לקבל טענת המערערת שבית המשפט לא נותן צו כגון זה כאשר מדובר בצו - הן הזמני והן הסופי - לאספקה נמשכת של טובין ללא הגבלת זמן, בכמויות בלתי מוגדרות ובתנאים בלתי מוגדרים, דבר שיחייב פיקוח נמשך בלתי מוגבל של ביהמ"ש. אכן הלכה פסוקה היא כי אם מסתבר שבגלל היות הענין בלתי ברור יהיה קשה לקבוע אם הצו קויים או הופר, או אם כרוך הביצוע בפעולות רבות, חוזרות ונישנות, שביהמ"ש צריך לחזור ולדון בהן מפעם לפעם כי אז לא יאות ביהמ"ש להעניק סעד של ביצוע בעין. אולם כאן ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים ברורות לחלוטין ואין כל קושי בביצוען הלכה למעשה. הצו הנדרש הוא פשוט ביותר, היינו שעל המערערת להמשיך ולספק למשיבה צמיגים בתנאים זהים לאלה שבהם היא מספקת צמיגים לשאר בעלי המניות.
ב. אשר למתן צו זמני - השיקול העיקרי הוא מאזן הנוחות של הצדדים מי יסבול יותר. ההנחה היא כי לא יוענק צו עשה זמני כאשר הנזק שייגרם לתובע אם הצו לא ינתן הוא נזק כספי בלבד. ביהמ"ש ינקוט זהירות יתירה בשימוש בשיקול הדעת הנתון לו לענין צו זמני, ויימנע מלתת את הצו, אלא אם ישתכנע שלכאורה קיימת עילה לכך מבחינת זכות התובע ומבחינת השיקול כי יגרם לו נזק בל יתוקן אם לא ינתן הצו. ביהמ"ש לערעורים לא ימהר להתערב בשיקול דעתו של השופט הדן בענין אבל יבדוק אם הדריך את עצמו השופט נכונה לפני שהחליט להעניק את הסעד הזמני המבוקש. בעניננו בדק ביהמ"ש את הזכות החוזית הנטענת ומצא כי על פני הדברים ישנה זכות כזו למשיבה וכן מדובר בנזק שייגרם למשיבה שלא ניתן לתיקון ע"י תשלום פיצוי גרידא.
ג. מאידך יש לקבל את ערעורה של המערערת לענין מתן ערובה ולחייב את המשיבה לתת ערבות בנקאית לפיצוי המערערת על הנזק שעלול להגרם לה אם המשיבה לא תזכה בתביעתה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד ג. עמיר למשיבה).
ע.א. 44/76 - אתא חברה לטכסטיל בע"מ נגד זאב שורץ
*צו מניעה נגד הפעלת מכונות הגורמות לרעש והפרעה לשכנים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה - הערעור נדחה).
בענין זה נתבקש צו מניעה נגד המערערת האוסר הפעלת מכונות בבית החרושת, בגין הרעש הבוקע והגורם למטרד למשיב הגר בשכנות לבית החרושת. בימ"ש השלום נתן צו מניעה, ביהמ"ש המחוזי אישר את צו המניעה בהגבלות מסוימות והערעור על כך נדחה. בפס"ד מקיף, סוקר השופט שמגר את ההלכות השונות הנוגעות למטרד היחיד ולסעד שביהמ"ש יושיט בנסיבות של קיום מטרד יחיד. פסה"ד סוקר את הראיות הנוגעות לרעש העולה מן המפעל ומגיע למסקנה כי הוכח קיומו של מטרד היחיד, ולענין הסעד שביהמ"ש יושיט סוקר פסה"ד את שאלות מאזן הנוחות, ואימתי משתמשים במבחן של מאזן הנוחות ומגיע למסקנה כי בעניננו אכן התרופה הינה מתן צו מניעה. ביהמ"ש דחה טענת המערערת בדבר שיהוי ובקשת המערערת להביא ראיות נוספות. נדונה טענתה כי השופט צריך היה לפסוק בענין הרעש גם עפ"י התרשמותו וכיו"ב ענינים הקשורים לענין הנדון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, שמגר. עו"ד שפאר למערערת, עו"ד נאמן למשיבה. 5.9.76).
ע.א. 111/75 - פלונית נגד פלוני
*טענת שיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).
בעלי הדין נשואים משנת 1941 ולהם בנים מבוגרים. במשך כל תקופת הנישואין לא היו טובים היחסים בין בני הזוג ומאז 1970 התנהלו הליכים משפטיים בין בני הזוג בבתי הדין ובתי המשפט. ב- 1972 פוטר הבעל מעבודתו וקיבל פיצויים של כ- 70 אלף ל"י. האשה תבעה מחצית פיצויי הפיטורין כשהיא מתבססת על ההלכה בדבר שיתוף נכסים בין בני הזוג. התביעה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. מתוך מכלול העובדות עולה כי לא היה קיים איחוד משאבים בין בני הזוג, כאשר הבעל לא נתן לאשה מספיק כסף לצורכי הבית ואילו לאשה היה מקור כספים משלה של פיצויים מגרמניה והכניסה אותם לחשבונה בבנק ולבעל לא היתה שליטה על כסף זה. בכל מכלול היחסים עולה שלא שלט אצלם העקרון "שלי שלך שלך שלי", לא היתה להם קופה משותפת, ולא היו קיימים ביניהם יחסי אימון הדדי בעניני כספים. ההלכה בדבר שיתוף נכסים בין בני הזוג מבוססת על הכוונה המשוערת של בני הזוג, שאותה בדרך כלל לומדים מהיחסים ביניהם ומאורח חייהם. במקרה דנא אין לאמר כי העובדות מצביעות על כוונת בני הזוג שנכסיהם יהיו משותפים אלא להיפך.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד א. רוט למערערת, עו"ד י. פלפלי למשיב. 23.9.76).
המ' 172/76 - שלמה אבני נגד משה גליקסמן ואח'
*הפרת חוזה (הערעור נדחה).
המשיב הראשון מכר למערער דירה וחלק מהתמורה צריך היה המערער לשלם בעת רישום הדירה על שמו. דא עקא שהמשיב סירב לרשום את הדירה על שמו אלא אם כן יחתום על יפוי כח בלתי חוזר שיאפשר למשיב העברת קטע קרקע לעיריה לצורך סלילת מדרכה, והמערער סירב לחתום, הוא דרש מן המשיב שימסור לו בינתיים את החזקה בדירה ואילו את הכסף יקבל רק בעת רישום הדירה. היתה מערכת נסיבות, שהיתה ידועה למערער, לפיה העברת הרישום במרשם המקרקעין יכלה להתבצע רק אם יחתום על יפוי כח כאמור, ולו היה המשיב מוסר את החזקה בדירה למערער מבלי
לבצע גם את העברת הרישום לא היה מקבל את יתרת התשלום דבר שלא היה סביר בנסיבות הענין. למעשה הציג המערער בפני המשיב רק חלופה אחת והיא למסור את החזקה בדירה ללא ביצוע העברה היינו ללא קבלת יתרת התשלום ודרישה זו אין לה יסוד בדין ובהגיון. המערער לא נהג בנסיבות מקרה זה תוך התחשבות נאותה עם הצד השני לחוזה ודרש ממנו דרישה בלתי הגיונית, על כן ביטל המשיב את החוזה ובדין ראה ביהמ"ש המחוזי במערער את מי שגרם להפרת החוזה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. המערער לעצמו, עוה"ד א. לין, א. אורון, א. פלדמן, למשיבים. 2.9.76) .
ע.א. 153/76 - מזל שרעבי ואח' נגד רינה בריל ואח'
*תקפה של פעולה שנעשתה ע"י אפוטרופוס ללא הסכמת האפוטרופוס השני (הערעור נדחה).
המשיבות 2 ו- 3 (להלן - המשיבות) היו בעלים של חלקת קרקע מסויימת יחד עם משיבות אחרות שהן פסולת דין וקטינים. לפסולת הדין ולקטינים נתמנו המשיבות כאפוטרופסות יחד עם אחד דוד מקלב. בתחילת שנת 1975 עלתה הצעה למכור את המקרקעין האמורים, ובעקבות פרסומה של מודעה קויימו מגעים בין המערערים לבין המשיבות וזומנה פגישה בה לא השתתף האפוטרופוס מקלב, המשיבות והמערערים חתמו זכרון דברים בלי לשתף את מקלב לאחר שנסיונן למצוא אותו לא הצליח. למחרת היום נודע הדבר למקלב והוא הביע התנגדות החלטית לתנאי זכרון הדברים. כיון שכך הודיעה גם המשיבה השניה על אי נכונות לחתום על חוזה. המערערים פנו לרשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה וביהמ"ש המחוזי הורה לבטל רישום ההערה והערעור על כך נדחה.
לענין חתימת המשיבות בשם פסולת הדין והקטינים, הרי האפוטרופוס השלישי לא הסכים לחתימה, המשיבות לא פעלו כמיופי כח שלו וממילא לא היתה להן סמכות לחתום כאפוטרופסים. עפ"י סעיף 46 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חייבים אפוטרופסים שנתמנו, לפעול תוך הסכמה הדדית.
אשר לטענה החילופית של המערערים, כי על כל פנים העיסקה תקפה בכל שהיא נוגעת לחלקן של המשיבות 2 - 3 במקרקעין - עיסקה לגבי חלק מן החלקה הנדונה כלל לא נקשרה. לא היתה הצעה לגבי חלק מן המקרקעין וממילא גם לא היה קיבול.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. 22.9.76).
ע.א. 548/76 - יהודה ג'רבי ואח' נגד גד רווה עו"ד ואח'
*פסילת מכירת נכס לבקשת כונסי נכסים מבלי שהקונים הוזמנו לדין (הערעור נתקבל).
בתובענה התלויה ועומדת כנגד המערערים נתמנו המשיבים ככונסי נכסים והם ביקשו למכור חמש דירות בבנין שנבנה ע"י המערערים. לגבי שלוש דירות לא באה התנגדות בפני השופט ואילו לגבי שתיים מן הדירות התנגדו המערערים בטענה שכבר נמכרו לקונים אחרים. כמסתבר נמכרו דירות אלה לשני בנים של המערער השני וביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות באשר התרשם כי הבנים רכשו זכויותיהם בדירות במחירים זולים ממחירי השוק, ומכיון שהמחיר איננו ריאלי איננו רואה בכך עיסקה. הערעור נתקבל. גם אילו היה בחוזים העדפה פסולה של בני המערער על פני נושיו, או נסיון להבריח את נכסיו או מכירה במחירים מוזלים ביותר, הרי אין לבטל חוזים כאלה ע"י מתן הוראות לכונסי נכסים במסגרת תקנה 264 לתקנות סדר הדין האזרחי. על כל פנים אין להעלות על הדעת שניתן לעשות כן שלא בפני בעלי החוזים הנוגעים בדבר. לטענת המשיבים שעוה"ד שדיבר בשם המערערים דיבר גם בשם הבנים - אין עו"ד יכול להשמע בשם לקוחו שאינו צד להליכים שבפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד א. בקי למערערים, עו"ד ד. רותם למשיבים. 21.9.76).
ע.א. 369/76 - אליעזר קרני עו"ד נגד חנן מיסקין ואח'
*הפסקת תובענה מתוך מגמה להגישה מחדש (הערעור נדחה).
המערער הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים לשכ"ט בסך 255,000 ל"י והמשיבים ביקשו למחוק מן התובענה את הכותרת בסדר דין מקוצר, ולחילופין לתת להם רשות להתגונן. המערער הסכים כי תינתן למשיבים רשות להתגונן אך עמד על כך שהתביעה תתברר בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר ועל החלטה זו ביקש המערער רשות ערעור. בקשתו נדחתה ע"י השופט ח. כהן ולאחר הליכים נוספים פנה המערער לביהמ"ש המחוזי וביקש להפסיק את תובענתו לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, והצהיר בגלוי כי הוא מתכוון להגיש את התובענה מחדש בסדר דין מקוצר. הרשם דחה את הבקשה בסוברו שהיא באה לעקוף את ההחלטה הקודמת שדחתה את בקשתו לרשות לערער כפי שניתנה ע"י השופט ח. כהן, ולשלול מן המשיבים את היתרון שהשיגו בכך שהתובענה תתברר בסדר דין רגיל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נדחה. השאלה היא אם הרשם השתמש בצורה נכונה בשיקול דעתו אם להרשות או לא להרשות הפסקת התובענה והתשובה לכך היא חיובית. ביהמ"ש לא יתן רשות להפסיק תובענה על מנת להגישה מחדש אם יש בכך לשלול מהנתבע יתרון שכבר השיג ויתחשב בכך שהתובע איננו מרפה מן הענין וכי לנתבע צפויה התדיינות נוספת.
מ"מ הנשיא לנדוי העיר כי העברת הדיון בתובענה למסלול של סדר דין רגיל אין בה יתרון לגיטמי למשיבים, כי לשום נתבע לא יכולה להיות זכות קנויה להשהיית הדיון, אבל זהו ענין של סמנטיקה בלבד, מפני שהקדמת הדיון של תובענה בסדר דין מקוצר יש בה יתרון לתובע, ועל יתרון זה ניסה המערער לשמור באמצעות בקשתו להפסקת התובענה והגשתה מחדש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. שפיר למשיבים, המערער לעצמו. 22.9.76).
ע.א. 297/75 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור הנגדי נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים, שהם שלושה קטינים, מזונות מאביהם, המערער, בסכום של 800 ל"י לחודש בקובעו כי זה המינימום הדרוש למחייתם, אך הצמיד רק מחצית מן הסכום למדד יוקר המחיה. ערעורו של המערער נדחה ואילו הערעור הנגדי של המשיבים נתקבל. ביהמ"ש המחוזי לא נתן כל נימוק על שום מה הצמיד רק מחצית סכום המזונות למדד יוקר המחיה. אם מדובר במינימום הדרוש למחייתם של הקטינים, הרי עם עליית המדד יחדל המינימום מלהיות אפילו מינימום שהרי אין בו כדי להשיג עליות יוקר המחיה. גם הסכום של 800 ל"י כשלעצמו הוא סכום נמוך וצריך היה להגדילו אילולא הסכומים המשתלמים ע"י המוסד לביטוח לאומי. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון כי כל הסכום של 800 ל"י יהיה צמוד למדד יוקר המחיה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד לזר למערער, עו"ד לוי למשיבים. 16.9.76).
ע.א. 482/74 - משה סרדינס נגד משה סרדס ואח'
*פירוש הסכם שנעשה בין בעלי הדין בביהמ"ש (הערעור נדחה).
המשיבה השלישית (מושב עובדים גבע הכרמל) הגישה תביעה כספית נגד המערער ונגד המשיבים משה ויצחק סרדס ובתביעה זו הגישו סרדס הודעת צד שלישי נגד סרדינס. סרדס וסרדינס הם חברים במושב השיתופי וקיימת ביניהם שותפות עיסקית. בהסכמת הצדדים נתמנה בביהמ"ש המחוזי רואה חשבון כדי לבדוק את החשבונות בין הצדדים, ובכלל זה את החשבונות המתייחסים לצד ג', ועל רואה
החשבון לקבוע את הסכומים שיש לחייב כל אחד מן הצדדים לגבי כל צד אחר במסגרת התביעה והודעת צד ג'. רואה החשבון חייב את סרדינס בתשלום 100,000 ל"י לאגודה התובעת ואת החיוב של סרדס העמיד על סך 8000 ל"י, טענתו של סרדינס היתה כי על רואה החשבון להשלים את ברור החשבונות בינו לבין סרדס ולהתייחס לתביעות שיש לסרדינס נגד סרדס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. הדבר שדורש סרדינס חורג ממסגרת התביעה וגם ממסגרת ההסכם שלפיו נתמנה רואה החשבון. ההסכם התייחס אמנם להודעת צד ג' של סרדס נגד סרדינס אך שום הודעת צד ג' לא הוגשה ע"י סרדינס נגד סרדס. על כן מקומו של הבירור הנוסף בין השותפים בדרך של תביעה נוספת ביניהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. פיכמן למערער, עו"ד מ. קטון לסרדס, עו"ד ש. טויסטר לגבע הכרמל. 21.9.76).
ע.א. 506/75 - בנימין בילסקי נגד אורינט אוקסודנט... בע"מ ואח'
*פסיקת הוצאות (הערעור נתקבל).
בהסכם שבין המערער למשיבה נתן המערער ערבות בנקאית על סך 25,000 ל"י של הבנק הבינלאומי וזאת להבטחת התחייבויות המערער כלפי המשיבה. עפ"י ההסכם צריכה היתה הערבות להיות מופקדת בידי מנהלה של המשיבה. לבסוף בוטל ההסכם בין הצדדים והמשיבה התחייבה להחזיר למערער את כתב הערבות. כמסתבר העבירה המשיבה את כתב הערבות לבנק יפת והלה דרש מאת הבנק הבינלאומי תשלום סכום הכסף עפ"י הערבות הבנקאית. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש פס"ד הצהרתי כי הערבות הבנקאית אינה ניתנת למימוש. המשיבה ובנק יפת הודיעו כי לא יממשו את הערבות ולמערער ניתן פס"ד הצהרתי כמבוקש ונפסקו לו הוצאות כוללות בסך 500 ל"י. הערעור הוא על סכום ההוצאות הזעום שנפסק למערער הטוען כי בהתחשב בערך התביעה, מספר הישיבות שהתקיימו (שלוש ישיבות), ואגרת תביעה בסך 300 ל"י הרי הסכום של 500 ל"י נמוך מדי. טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. ברור שכל ההטרדה ועגמת הנפש שנגרמה למערער מקורה בהפרת הבטחת המשיבה כי הערבות תשאר בידיה כבטחון, ואלמלא נמסרה הערבות לבנק יפת היתה כל התסבוכת נמנעת. אי לכך חוייבה המשיבה לשלם למערער סכום של 1800 ל"י, 1500 ל"י לפי תעריף המינימום ו- 300 ל"י ההוצאות, ועוד סכום של 500 ל"י שכ"ט עו"ד בערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד משה ח. כהן למערער. 30.9.76).
ע.א. 173/76 - איזידור מרציאנו נגד ציון חברה לבטוח בע"מ
*פירוש פוליסת ביטוח (הערעור נדחה).
המערער ביטח חנות אצל המשיבה והחנות נפרצה ונגנבה ממנה סחורה. עפ"י הפוליסה היתה המשיבה אחראית לפריצה בכח ע"י כלים, חומרי נפץ וכדומה. נתעוררה השאלה אם ההגבלה שהפריצה צריכה להיות ע"י כלים וכו' תופשת לגבי סעיף מסוים בפוליסה או לגבי שני סעיפים וביהמ"ש המחוזי קבע כי ההגבלה מתייחסת לשני סעיפים כך שהמשיבה משוחררת מחבותה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי מנוסח הסעיפים עולה כי ההגבלה מתייחסת הן לפריצה לתוך החנות והן ליציאה מתוך החנות. מסקנה דומה יש להסיק מן הצורה של הדפסת הפוליסה; הצורה איננה יכולה בדרך כלל לגבור על משמעותם של הדברים כפשוטם, אך היא יכולה במקרה כגון זה שלפנינו, לחוק את המסקנה הנובעת מתוכן הדברים. מי שפונה לצורת עריכתו של הנוסח המודפס נוכח לדעת כי הקטע המתחיל במילה "ובלבד" איננו חלק מסעיף קטן אן ואיננו חלק מסעיף קטן ב', אלא מתייחס לשני הסעיפים גם יחד.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. 30.9.76).
ע.א. 629/75 - קורקיס אירית ואח' נגד החברה המאוחדת לחימום בע"מ ואח'
*הגשת שתי תביעות בגין הפרת הסכם ומחיקה על הסף (הערעור נתקבל).
המערערים רכשו מהמשיבה דירה ולטענתם נתגלו בה ליקויים והם הגישו תביעה נגד המשיבה לתשלום סכום של 22,000 ל"י בגין ליקויים אלה. לאחר מכן הגישו תובענה נוספת בה נטען כי במהלך הבניה הוסכם שהמשיבה תתקין תמורת תשלום נוסף צנרת להתקנת תנור חמום וגם הסכם זה הופר. המשיבה עתרה לביהמ"ש לדחות או למחוק את התביעה על הסף וביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה וקבע כי מן הצורך היה לכלול את התביעה השניה בתביעה הראשונה והואיל והדבר לא נעשה "ורשות להגשת תביעה נפרדת כאמור בתקנה 46 לא ניתנה" אין התביעה השניה ראויה לבוא לדיון. הערעור על כך נתקבל. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי:
תקנה 46 אינה חלה על הענין דנן. בתקנה מדובר בסעדים אחדים בשל עילה אחת ומצוות המחוקק שתובע לא יתבע בזה אחר זה, בתובענות אחדות, מיני סעד אחדים, הנובעים כולם מאותה עילה, כגון צו עשה או צו לא תעשה ותביעת פיצויים בשל מעשי נזיקין, או צו אכיפה ותביעת פיצויים בשל הפרת חוזה, שאינם אלא מיני סעד אחדים העשויים להנתן בשל אותה עילה;
כאן נתבע בכל אחת משתי התובענות תשלום פיצויים בשל הפרת התחייבות חוזית וגם אם הפרות היו הרבה לא נתבע אלא סעד אחד של פיצוי כסף. במקרה כזה אם אמנם העילה היא אחת, התובענה השניה יכול שתהא חסומה מכח תקנה 45, ואולם המחסום שבתקנה 45 לא קם אלא אם נסתיים הדיון בתובענה הראשונה, וכל עוד התובענה הראשונה תלויה ועומדת אין הנתבע יכול לזכות בהגנה לפי תקנה 45, שכן ביהמ"ש יכול להתיר תיקון כתב התביעה או להורות על דיון משותף לשתי התובענות שהוגשו.
על כן, בין אם מדובר בשתי עילות ובין אם לאו, אין צידוק להשתיק את המערערים בתובענתם השניה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ע. פרוינד למערערים, עו"ד י. שריזלי למשיבה. 30.9.76).
ע.א. 893/75 - מוסכים בע"מ נגד נציב המים ואח'
*הכללים לקביעת מחירי מים (הערעור נדחה).
המערערת הקימה מפעל לשפכים העוברים תהליך טיהור, והשקיעה בו קרוב למליון לירות שמומן בעיקר מהלוואות שניתנו למערערת ע"י בעלי המניות שלה שהם תושבי חוץ. ההלוואות היו צמודות לדולר ובשנת הכספים נשוא הדיון, שילמה ז.4 המערערת לבעלי המניות, הפרשי הצמדה בסכום של למעלה מ- 100 אלף לירות. המערערת מספקת מים ממפעלה לצרכנים שונים והמשיב קבע את מחיר המים עפ"י הכללים שבחוק המים, אם כי על עניננו עדיין חל חוק מדידת מים שהוחק לפני חוק המים, ולא לקח בחשבון הוצאות המערערת את הפרשי ההצמדה. ערעורה של המערערת בפני ביה"ד לעניני מים נדחה והערעור על כך נדחה. נציב המים הסתמך על הכללים שנקבעו לפי סעיף 111 לחוק המים והצדדים לא העלו שאלה אם אכן רשאי היה הנציב להסתמך על אותם כללים הנוגעים לחוק המים ולא לחוק מדידת מים. טענת המערערת היתה רק זאת כי שר החקלאות חרג מסמכותו בקבעו את הכלל שעליו סמך המשיב, ושלפי פירושו אין להתחשב בתשלומי הפרשי המדד. טענה זו נדחתה בצדק שכן אין הכלל הנ"ל חורג מן הסמכות שניתנה לשר עפ"י החוק.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אביתר לוין למערערת עוה"ד גב' פ. אלבק ותמיר למשיבים. 28.9.76).
ע.א. 235/76 - יוסף קריתי נגד מושבי הצפון אגודה חקלאית... בע"מ
*פירוש הסכם לרכישת נכס (הערעור נדחה).
המשיבה חתומה על מסמך שלפיו נמכרו למערער בית העם ובית המזכיר של מושב משמר השלושה... בפירוק. עפ"י המסמך רכש המערער את בית העם ב- 15,000 ל"י ואת בית המזכיר ב- 5000 ל"י ונתן על חשבון המחיר שני שיקים ע"ס 5000 ל"י ועל סך 2000 ל"י לתאריך פרעון מאוחר. במסמך נאמר כי עם פרעון השיקים הנ"ל הקניה היא בתוקף. בסופו של דבר כובד השיק על סך 5000 ל"י ולא כובד השיק על סך 2000 ל"י והמערער סירב לכבדו בטענה שהשיק ניתן עבור בית המזכיר ואת בית המזכיר אינו רוצה לרכוש. אי לכך בטלו המשיבות את העיסקה כולה, ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער כי יוצהר כי הוא הבעלים של בית העם והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו על כך כי כל הרכישה היתה עיסקה אחת, ואילו ביהמ"ש העליון לא התייחס לנימוק זה, בקובעו כי עפ"י מסמך הרכישה "עם פרעון השיקים הנ"ל הקניה היא בתוקף" ומכיון שהשיקים לא נפרעו לא נקשרה כלל עיסקה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד ש. אופיר למערער, עו"ד י. פוקס למשיבות. 30.9.76).
ע.א. 129/75 - משה איטח נגד עו"ד מנשה בצרי ודוד איטח
*הסכם בין שותפים לרכישת נכס (הערעור נדחה).
המערער והמשיב השני (להלן - המשיב) שכרו ביחד בשנת 1970 חלק מבנין והחלו לנהל בו עסק משותף. כעבור כמה חודשים הסתלק המשיב מהשותפות והמערער ניהל לבדו את העסק. בשנת 1972 הגיש המשכיר תביעת פינוי נגד שני השוכרים ובמהלך המשפט הגיעו המשכיר מצד אחד והמערער מצד שני להסכם פשרה שלפיו מוכר המשכיר לנתבעים את המושכר והמשכיר נתן יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד בצרי (המשיב הראשון) לבצוע העיסקה. הן המערער והן המשיב מסרו לעו"ד בצרי כל אחד חלקו במחיר, ברם לאחר מכן טען המערער כי הוא בעל הזכויות היחיד במושכר. טענתו נדחתה והערעור על כך נדחה. הסכם הפשרה בביהמ"ש בין המשכיר לבין הנתבעים ותצהירו של המערער בענין הנדון בפני ביהמ"ש, מצביעים על כך כי שניהם ביחד רכשו את המושכר. גם אם קדם להסכם הפשרה מו"מ בדבר רכישת המושכר ע"י המערער בלבד, והמשיב נתן הלואה למערער הרי מתוך דברי המערער ותצהירו עולה כי בסופו של דבר הוסכם בין המערער והמשיב שירכשו ביחד את הבעלות.
פסה"ד ניתן מפי השופט י. כהן, והשופט ח. כהן הוסיף כי שניים שזכו במשותף בהתחייבות בעל מקרקעין למכירת המקרקעין הרי משנעשתה העיסקה תוך מילוי ההתחייבות חזקה על השותפים שחלקיהם במקרקעין שוים. אין ממש בטענה כאילו גם השותפות בחיוב לקנות את המקרקעין טעונה הסכם בכתב כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין. אך אפילו תאמר שיצירת שותפות במקרקעין אף היא עסקה הצריכה מסמך בכתב, הרי די בפשרה שנרשמה בביהמ"ש ונחתמה בידי המוכר מצד אחד ובידי שני הקונים מצד שני כדי ליצור את השותפות בכתב בין הקונים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, המשיב הראשון לעצמו, עו"ד א. אשל למשיב השני. 29.9.76).
ע.א. 184/76 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד צבי שמואלביץ
*ערעור בשאלות עובדתיות בעניני נכות (הערעור נדחה ברוב דעות).
המשיב היה נתון ברדיפות במשך כ- 5 שנים בידי הנאצים הוא עלה ארצה בשנת 1949 נתקבל לקופ"ח ב- 1950, ונקבע כי יש לו רגליים שטוחות. לאחר מכן הגיש תביעה לתגמול בשל נכות ברגליו וזו נדחתה ע"י הרשות המוסמכת. ברם, ועדת העררים קיבלה את עררו של המשיב והערעור על כך נדחה ברוב דעות
השופטים ח. כהן ושמגר נגד דעתו החולקת של השופט שרשבסקי. הועדה קבעה כי מכיון שהעורר היה נתון לרדיפות, ומכיון שענין הרגליים השטוחות נקבע סמוך לעלייתו ארצה, ומכיון שהפגיעה של הרגליים השטוחות עלולה לגרום לכאבים, הרי אין ספק שפגימה זו נגרמה בתקופת הרדיפות, שבה בודאי לא היו למשיב נעליים מתאימות וטיפול רפואי מתאים כדי למנוע מחלה זו.
בדחותו את ערעורה של הרשות המוסמכת אמר השופט ח. כהן כי אין החוק פותח לפני הרשות פתח ערעור אלא בשאלה משפטית בלבד, והשאלה אם היו בפני ועדת העררים ראיות מספיקות לבסס עליהן מסקנה לטובת הנכה איננה שאלה משפטית הראויה לערעור. ברם העובדה שלא היו לרגלי שבויי מחנות הנאצים נעליים תקניות אינה טעונה ראיה וכל עדות רפואית אינה רלבנטית.
השופט שמגר:הסכים לכך כי יש לשמור על תחומי הערעור לנקודות משפטיות בלבד אך יחד עם זאת הביע תמיהתו על החלטת ועדת העררים.
השופט שרשבסקי: הציע לקבל את הערעור ואמר כי לא היה שום שמץ ראיה בחומר שבא בפני הרשות שיש בה כדי לקשור את ענין הרגליים השטוחות לרדיפות הנאצים. אמנם נכון שאין ערעור על החלטת ועדת העררים אלא בנקודה משפטית, אולם זאת אילו היתה נקודה אחת שעל פיה אפשר היה, אפילו בדוחק, להצדיק את המימצא של הועדה שיש קשר בין הרדיפות לבין הנכות. חוסר הוכחות מוחלט מחייב את המסקנה המשפטית שאין בסיס להחלטת הועדה, היינו שיש כאן נקודה משפטית לצורך הערעור. (בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד מ. רוזנפלד למערערת, עו"ד ד. דינאי למשיב. 28.9.76).
ע.א. 97/76 - אגודה בני שאקו נגד פקיד שומה ת"א
*פטור מס רכוש לאגודה שמטרותיה סעד ותרבות (הערעור נדחה).
המערערת הינה אגודה עותומנית העוסקת במתן עזרה לעניים ואין מחלוקת על כך כי היא מוסד ציבורי כמשמעותו בסעיף 39 לחוק מס רכוש ומטרותיה הן תרבות וסעד. למערערת אולם ובו ריהוט וציוד. את האולם עם ציודו היא משכירה ומקבלת דמי שכירות. בכספים אלה משתמשת המערערת לצורך מטרותיה בלבד. המשיב חייב את המערערת בתשלום מס רכוש, והמערערת טוענת כי היא פטורה מהתשלום עפ"י הוראות סעיף 39 של החוק הפוטר מתשלום מוסד ציבורי שמטרתו היא סעד ותרבות וכו' "לגבי נכסיו המשמשים לאותה מטרה ושאין עימם הכנסה או שכל הכנסה מהם משמשת לאותה מטרה בלבד". המשיב סבר כי הפטור הוא רק אם הנכס עצמו משמש למטרה של המוסד ולא כאשר ההכנסות מן הנכס משמשות לאותה מטרה. ביהמ"ש העליון אישר את פירושו זה של המשיב. על מנת לזכות בפטור ממס מן ההכרח שיתמלא הן התנאי שהנכסים משמשים לאחת המטרות של המוסד והן התנאי הנוסף שאין הנכסים מביאים הכנסה או שכל ההכנסה משמשת לאותה מטרה בלבד. דוגמה לכך, כאשר מתנהל בנכס בית ספר ואם ישנן הכנסות מבית הספר עצמו, הרי ההכנסות משמשות לבית הספר, היינו, למטרות האמורות בסעיף הנ"ל.
(בפני השופטים: מני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט מני, הוסיף השופט י. כהן. עוה"ד נ. מימון וג. עמיר למערערת, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 30.9.76).
ע.א. 279/76 - שלמה קרש ואח' נגד ציון שרעבי ואח'
*ביצוע בעין של חוזה למכירת דירה (הערעור נדחה בעיקרו).
בין הצדדים נעשה זכרון דברים למכירת דירת המערערים למשיבים תמורת 137,000 ל"י. על החשבון שולם סכום של 44,000 ל"י והמערערים סירבו לבצע את ההסכם באשר לטענתם הוסכם כי בנוסף לסכום הנקוב בחוזה ישלמו המשיבים
עוד 20,000 ל"י והם סרבו לשלם סכום זה. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה עובדתית שהמשיבים לא הבטיחו לשלם סכום זה ובמסקנה עובדתית זו אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. אכן נשארה ללא הסבר סביר העובדה שהמערערים עצמם רכשו את הדירה הנדונה זמן לא רב לפני עשיית הסכם המכר במחיר העולה בכ- 9,000 ל"י על המחיר הנ"ל אך כאשר ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן להסתפק בעובדה זו לא יתערב בכך ביהמ"ש העליון. כיון שכך אין לאמר שהמשיבים הפרו את ההסכם בסרבם לשלם 20,000 ל"י ויש לבצע בעין את ההסכם, כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי. ברם הלכה פסוקה היא שבחוזים שנעשו לפני שנים אחדות יש לשקול אם לא מן הצדק הוא להתנות בנסיבות ראויות ביצוע בעין של תשלום סכום נוסף על מנת לשערך את הכסף שירד מערכו. בנסיבות המיוחדות דנא אין הצדקה לחייב את המשיבים לשלם למערערים את כל יתרת המחיר של 97,000 לפי ערך הכסף של היום, שכן הם הזדרזו להגיש תביעתם לביהמ"ש שבועות מעטים בלבד לאחר הפרת החוזה. בכל זאת יהיה זה מן הצדק שהמשיבים יוסיפו 25,000 ל"י לסכום האמור.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ליכטנברג למערערים, עו"ד י. שפירא למשיבים. 21.9.76).
ע.א. 160/76 - רבקה לב נגד הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות הנאצים
*התערבות ביהמ"ש בהחלטת ועדת העררים בעניני נכות (הערעור נתקבל ברוב דעות).
ב- 1941 היתה המערערת כבת 14 שנים, היא ישבה בבית הוריה ביאסי שברומניה כאשר חיילים גרמניים ורומניים ערכו פוגרום ביהודים, ולדבריה חיילים פרצו הביתה, הוציאו את סבה ואת אביה וכאשר התחילה להתחנן בפניהם היכוה בראשה והפילוה על הארץ וכתוצאה מהמכות הפכה לנכה. את תביעתה הגישה בשנת 1969, ובתצהירה סיפרה כי הוציאו את כולם לרחוב והרגו את הסבא במקום. בשנת 1973 נחקרה המערערת ע"י חוקרת מטעם הרשות המוסמכת ואז סיפרה שסבה לא נהרג במקום אלא נלקח לתחנת המשטרה כשהיה זב דם ויותר לא ראתה אותו בחיים. בתחילה גם אמרה שביום הפוגרום כולם נשארו בבית ובפעם אחרת אמרה שהחיילים הוציאו אותם לרחוב. על יסוד סתירות אלה דחתה הרשות המוסמכת את תביעת המערערת חמש שנים לאחר שהוגשה. ועדת העררים דחתה את הערר באשר ראתה בסתירות האלה סתירות רציניות. הועדה לא התייחסה למכות אלא לסתירות האמורות ועל יסוד סתירות אלה הגיע למסקנה כי המערערת לא שכנעה כי אמנם הוכתה בעת הפוגרום. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן ושרשבסקי כנגד דעתו החולקת של השופט מני. השופט ח. כהן ציין כי השאלה אם הוכתה המערערת אם לאו היא אמנם שאלה עובדתית שאין להזקק לה, והוא הדין למהימנותה של המערערת. אולם השאלה איננה אם הוכתה המערערת ואם לאו, אלא אם היה בסתירות שגילתה הרשות המוסמכת כדי לפסול את הראיות שהביאה המערערת ובכך יכול ביהמ"ש להתערב. עפ"י סעיף 57 לפקודת הראיות אין בסתירות בעדותם של עדים כדי למנוע קביעת עובדות עפ"י העדות. אם אמורים הדברים בעדות רגילה זמן סביר לאחר המאורע, על אחת כמה וכמה באירוע שאירע לפני עשרות שנים. שתי הסתירות בעדות בדבר מקום הריגת הסבא וענין הוצאת אנשים מהבית אינן סתירות רציניות ואינן סתירות הנוגעות לגופו של ענין. העדה גם נחקרה ע"י הועדה ומפרוטקול החקירה עולה שהמערערת לא נשאלה אף שאלה אחת אם הוכתה ומתי הוכתה, אלא כל השאלות התרכזו סביב הסתירות. בנסיבות אלה אין התרשמותה של הועדה מעלה או מורידה, שאפילו נשארו הסתירות סתירות אין בהן כשלעצמן לפסול עדות המערערת או לפסול מהימנותה.
השופט שרשבסקי מסכים ומוסיף כי אילו היתה הועדה דוחה את תביעת המערערת
עפ"י הנימוק הסתמי שלא היא ולא עדיה שכנעו את הועדה שאמנם הוכתה המערערת לא היה מקום להתערב בכך. אולם הועדה נתנה נימוקיה כי אלמלא הסתירות לא היתה רואה מקום לדחיית התביעה, ומאחר שהסתירות כשלעצמן אין בהן משום נגיעה בנקודה המרכזית אין בנימוקי הועדה כדי לבסס את מסקנתה.
השופט מני בדעת מיעוט סבר כי עדות המערערת ועדיה שהוכתה ע"י הגרמנים לא היתה מהימנה על הרשות המוסמכת ועד ועדת העררים ובעניני מהימנות אין להתערב.
(בפני השופטים: מ. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד ש. שופסקי למערערת, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 22.9.76).
המ' 625/76 - יוסף שטינמן ואח' נגד עו"ד י. סהר כונס נכסים ואח'
*עיכוב ביצוע צו פינוי(הערעור נדחה בעיקרו).
המערערים התקשרו עם חברת מלון מלכת שבא בע"מ לחכירת המלון לתקופה של חמש שנים תמורת דמי ניהול, ועפ"י סעיף 18 להסכם יכלו המחכירים למכור את המלון ובמקרה כזה לתת הודעה מוקדמת של ששה חודשים למבקשים על ביטול החכירה. מספר חודשים לאחר מכן נתמנו כונסי נכסים למלון מלכת ,שי שבא. הכונסים החליטו למכור את המלון והמבקשים השתתפו בהליכי המכירה ואת המלון רכשה המשיבה השניה (להלן - המשיבה). עתה ביקשו הכונסים מבית המשפט כי יורה על המבקשים לפנות את המלון תוך ששה חודשים, ביהמ"ש נתן את הצו והמבקשים הגישו על כך ערעור. בהמרצה דנא ביקשו לעכב את ביצוע צו הפינוי עד לאחר גמר בירור הערעור ובקשתם נדחתה, תוך קביעת תנאים של מתן ערבויות מטעם המשיבים. המבקשים ביקשו לסמוך על ההלכה כי בדרך כלל מעכבים ביצוע צוי פינוי כאשר המבקש מראה כי יש לו סיכוי לזכות בערעורו, אך ביהמ"ש לא קיבל את עמדת המבקשים בהסתמך על הנסיבות המיוחדות של המקרה דנא. כאן קיים סעיף של פינוי במקרה של מכירת המלון והשאלה היא רק אם אכן המדובר במכירה ע"י הבעלים או גם ע"י כונסי הנכסים; קיימת שאלה משפטית של זכויות חוכרים בפירוק חברה ואם המערערים מהוים חוכרים כשמדובר בחוזה לניהול מלון; המערערים יוכלו לבוא על סיפוקם ע"י פיצוי כספי אם יזכו בערעור; המערערים ידעו על הליכי המכירה של המלון ולא התנגדו למכירה והדבר יכול להתפרש כויתור על זכויותיהם; במקרה של עיכוב ביצוע מסירת המלון לידי הקונה ייגרם לקונה נזקים כבדים. עם זאת על המשיבים לתת ערבות בנקאית של מליון לירות לפיצוי המערערים עבור כל נזק שייגרם להם.
(בפני: השופט י. כהן. 20.9.76).
המ' 555+556/76 - לוי אליהו ואח' נגד זלדטי ליאון ואח'
*הסרת דודי שמש מגג בית משותף לפי דרישת בעלי דירות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים התקינו דודי שמש על גגו של בית משותף והמשיבים הגישו תביעה לבימ"ש השלום לסילוק הדודים וביהמ"ש נתן את הצו המבוקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה העיקרית של המבקשים היתה שלא הוכח נזק שנגרם לבית המשותף, ואולם הטענה מתעלמת מן העובדה שתביעת המשיבים מבוססת על עילה של השגת גבול על יסוד זכות הקנין שלהם, והלכה פסוקה היא שלכאורה בעל הקנין שזכותו נפגעה זכאי לקבל צו להסרת הפגיעה בזכותו. נקבע שעל גג הבית נמצאים עוד שלושה דודי שמש והמבקשים שואלים מדוע לא נדרשו גם האחרים לסלק את הדודים. טענה זו אינה יכולה לשמש למבקשים הגנה בפני תביעת המשיבים בשל פגיעה בבעלותם המשותפת של הצדדים בגג. יתכן שזה ענין לאסיפה כללית של הבית המשותף לענות בו, ואולם אין טוען שזו התירה את השימוש בגג לצורך התקנת הדודים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. בר - מור למבקשים, עו"ד א. בן - חיים למשיבים. 28.9.76).
בר"ע 123+124/76 - נתנאל ניטנילביץ ואח' נגד הוד חפר בע"מ
*תביעה בסדר דין מקוצר (הבקשה נדחתה).
צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי התובענה היא בת סדר דין מקוצר עפ"י הנטען בסעיף 6 לכתב התביעה, ואין בכך ולא כלום שתביעת הריבית שהיא בבחינת סעד טפל, חורגת מגדר ההסכם עליו מתבססת התביעה. מהותה של טענת ההגנה אינה קובעת לענין כשרות התובענה להתברר בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש גם רשאי לתקן את כתב התביעה ע"י צירוף המסמכים המוכיחים את התביעה. על כן אין להרשות ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי. יחד עם זאת העיר הנשיא זוסמן כי על ביהמ"ש הנותן רשות להתגונן, לקבוע מיד את מועד בירור התובענה ולא להשאיר זאת לקביעת המזכירות, וכן אין להתיר לנתבע בדרך כלל הגשת כתב הגנה אלא במקרים מיוחדים. לענין הסכם בוררות שנטען, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לקיים משפט זוטא אם ההסכם נכנס לתקפו ואם לאו, אך לא היה חייב לעשות כן. מפאת המחלוקת שקמה בתום לב לגבי תוקפו של ההסכם, כוחו של ביהמ"ש היה עימו שלא לעכב את הדיון.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ג. אלוני למבקשים, עו"ד מ. ויתקון למשיבה. 20.9.76).
בג"צ 133/76 - ג'ירייס חדד נגד ועדת העררים לעניני מוניות
*רשיון מונית (הצו בוטל).
בקשות העורר לקבל רשיון מונית נדחו ועתירתו על כך נדחתה. העותר עוסק בנהיגת מונית אך השאלה שעמדה בפני הועדה היתה אם נהיגה זו היא עיסוקו העיקרי כנדרש עפ"י תקנות התעבורה והיא לא שוכנעה בכך. העותר לא גילה בתחילה שנוסף על נהיגתו במונית הוא גם עוסק בנהיגה באוטובוס, וכמסתבר עסק כחמש שעות ביום בנהיגה באוטובוס וכחמש שעות בערב ובלילה בנהיגה במונית. עפ"י נתונים אלה אין לראות נהיגתו של העותר במונית עדיפה בחשיבותה על הנהיגה באוטובוס. על כל פנים נטל השכנוע כי עיסוקו העיקרי הוא במונית מוטל על העותר והועדה לא שוכנעה בכך.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שמגר. עו"ד ז. כמאל לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 13.9.76).
בג"צ 382/76 - נחמן שניידר נגד ביה"ד הארצי לעבודה וחברת מקורות
*התערבות בג"צ בפס"ד בי"ד לעבודה ושיהוי
(העתירה נדחתה).
לעותר יש דין ודברים עם חברת מקורות משנת 1957. לפי בקשתו הובא הענין לבירור בפני ועדה של שלושה של ההסתדרות ובמרץ 1969 נתנה הועדה את החלטתה בה הצדיקה את עמדת חברת מקורות. עברו קרוב לארבע שנים והעותר הביא את דברו בפני ביה"ד לעבודה ושם טענה החברה כי היה מעשה בית - דין כאשר ועדת השלושה פסקה בענין. על כן ביקשה דחיית התביעה על הסף. ביה"ד לעבודה דחה את הטענה ואילו ביה"ד הארצי קיבל את עמדת חברת מקורות ודחה את התביעה על הסף. עתירת העותר לבג"צ נדחתה. הסכסוך הוא עתיק יומין, וההשהייה מראה שהענין לא היה בעיני העותר בעל חשיבות מספקת כדי להמשיך בדיונים משפטיים. די בכך כדי לדחות את העתירה. ברם גם לגופו של ענין אין בג"צ נוטה להתערב בהחלטותיו של ביה"ד לעבודה. החלטת ביה"ד הארצי לעבודה כערכאת ערעור היא לכאורה סופית, אם כי לפעמים יתערב בג"צ כאשר שוכנע שביה"ד נתפש לכלל טעות בהלכה בעלת חשיבות עקרונית. אין הדבר כך בעניננו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, שרשבסקי. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד גבע לעותר. 19.9.76).