ע.פ. 848/76 - יעקב ביאזי ואח' נגד מדינת ישראל

*זיהוי כראיה.
* הרשעת שותף לעבירה בביצוע עבירה אחרת ע"י שותפו לעבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (שופט בזק) בת.פ. 216/76 - הערעור נתקבל בחלקו).



העובדות:
ביום 9.5.76 היה המתלונן, שהוא מבני המיעוטים, כלוא בתא מעצר בנפרד מן המערערים. המערער גולדשטיין נכנס לתאו של המתלונן העירו ובעט בו בפניו. יחד עם גולדשטיין ניצבו מולהמתלונן עוד מספר עצורים ובהם המערערים פרץ וממן. העצורים התעללו במתלונן עקב עדות שמסר במשפט ובכך נעברה עבירה של הטרדת אדם לאחר שהעיד במשפט לפי סעיף 124 א' לפח"פ. אחד מבין הנוכחים חתך את פניו של המתלונן ובמעשה זה הורשע המערער ביאזי. פרץ וממן וכן גולדשטיין הורשעו גם בסיוע לעבירה של גרימת חבלה חמורה שבה הורשע ביאזי. ביהמ"ש המחוזי הטיל על ביאזי עונש של חמש שנות מאסר, על גולדשטיין חמש שנות מאסר וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שלוש שנים, ואילו על המערערים פרץ וממן הטיל שנה אחת מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. הרשעתו של ביאזי בביצוע החבלה החמורה התבססה על זיהוי שזיהה אותו המתלונן בחצר בית הכלא, באשר, לטענת המשטרה, סירבו האסירים לעמוד לזיהוי רגיל. כמסתבר אין זה נכון, וביחס לזיהוי בחצר בית הכלא לא נרשם דו"ח מיד לאחר הזיהוי ובעדויותיהם של שני אנשי משטרה שהעידו מתוך הזכרון על זיהוי זה היו סתירות שונות. בנסיבות אלה אין לסמוך על זיהוי זה.
ב. באולם ביהמ"ש ישב ביאזי בין הקהל ושם לא הצליח המתלונן לזהותו והצביע על אחיו של ביאזי. טענת התביעה שהאח דומה לנאשם ועל כן טעה המתלונן. ברם, כל תכלית הזיהוי שהמתלונן יכיר את תוקפו מבין אנשים דומים לו והעובדה שהוא הצביע על אדם הדומה לנאשם ולא על הנאשם די בה כדי להכשיל את הזיהוי. אכן הזיהוי באולם ביהמ"ש אינו ראיה בעלת משקל רב, ואולם כאשר בזיהוי כזה נכשל המזהה כשלון חרוץ סימן הוא שאין לסמוך על טביעת עינו של המזהה. על כן יש לקבל ערעורו של ביאזי.
ג. אין ספק שהמערער גולדשטיין היה זה שבעט בפניו של המתלונן והעירו וזאת מתוך כוונת הטרדה לפי סעיף 124 א' הנ"ל. אי לכך יש לקיים את ההרשעה לפי אותו סעיף.
ד. לענין הסיוע לעבירה של גרימת החבלה אין נפקא מינה מי חבל בפועל, אילו הוכח כי כאשר גולדשטיין בא להטריד את המתלונן ידע או צפה שמישהו מהבאים איתו מחזיק בנשק קר ועלול להשתמש בו למעשה חבלה. גולדשטיין העיד שהופתע הפתעה גמורה ממעשה החבלה וביהמ"ש ראה את טענתו כשקר. ברם עול הראיה מוטל על התביעה להוכיח כי הנאשם ידע או תכנן את ביצוע החבלה. לפעמים יכול ביהמ"ש להסיק מסקנה סבירה בדבר ידיעתו וצפיתו של נאשם שישתמשו בנשק או יבצעו מעשה מסויים אגב ביצוע העבירה, אבל תנאי הוא שהנאשם ידע כי נאשם אחר מחזיק את הנשק והתפקיד שנועד לו. כאן החבלה בפני המתלונן לא היתה בגדר תוצאה סבירה וטבעית של הטרדתו, ולא הוכח שגולדשטיין ידע שמישהו מן החבורה יש בידו נשק קר.
ה. המערערים פרץ וממן היו בתוך התא אך לא השתתפו לא בדיבור ולא במעשה בהטרדת העד. אין מקום להרשיעם בסיוע לחבלה מאותה סיבה שלא היה מקום להרשיע את גולדשטיין בעבירה זו. ברם עצם המצאותם בתא יחד עם גולדשטיין יש בה כדי לחזק את המסקנה שבאו לסייע בידי גולדשטיין להטריד את העד.
ו. לנוכח השינוי בסעיפי העבירה יש לשנות את גזר הדין כדלהלן: פרץ וממן לשנת מאסר על תנאי;
גולדשטיין מורשע עתה בעבירה שדינה שלוש שנים מאסר ולנוכח החומרה היתירה הנודעת לעבירה של הטרדת עדים דין הוא שיוטל עליו העונש המקסימלי של שלוש שנים.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד רבינוביץ לביאזי, עוה"ד שרף וטל שחר לגולדשטיין, פרץ וממן לעצמם, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 14.7.77).


בג"צ 361/76 - המגדר ברזלית בע"מ נגד אגף המכס והבלו

*הטלת כפל מכס ללא שמיעת הצד המעונין.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).



העובדות:
העותרת היא בעלת מפעלים ליצור חוטי ברזל ומוצריהם. היא מיבאת לישראל חוטי ברזל גולמיים ומאחסנת אותם במחסנים רשויים שליד המפעלים. בעת הוצאת חוטי הברזל מהמחסנים חייבתהעותרת לשלם מכס ומס קניה. במרץ 1975 ערכו חוקרי אגף המכס חיפושים במפעלי העותרת ובעקבות החקירות הוגשו תביעות פליליות נגד העותרת ומנהליה. האשמה לא היתה של התחמקות ממכס, שכן העותרת שילמה את המכס עוד לפני החיפושים אלא האשמה היתה שדחתה את תשלומי המכס ולא דווחה מיד על הוצאת הטובין מן המחסנים. בנוסף לאישום הפלילי נדרשה העותרת ע"י גובה המכס לשלם סכום של כששה מליון ל"י לפי סעיף 83 לפקודת המכס. עפ"י סעיף זה טובין מאוחסנים שסולקו מן המחסן ללא רשות ולא ניתן על כך הסבר להנחת דעתו של גובה המכס, ישלם מוציא הטובין את כל המכס, וכן או תשלום של 5 ל"י על כל אריזה או כפל המכס. נגד הדרישה הנ"ל מופנית העתירה.
החלטה - השופט י. כהן:
א. עפ"י סעיף 83 הנ"ל צריך לתת הסבר להנחת דעתו של גובה המכס על שום מה בוצעה הוצאת הסחורה ללא רשות, ולא הסבר מה נעשה עם הסחורה.
ב. אין ספק כי ההוראה שבסעיף 83 היא במהותה הוראה עונשית, למרות שהתשלום נדרש בדרך מינהלית ואולם העובדה שאותו מעשה משמש גם עילה למשפט פלילי אינה שוללת את הפעלת הסנקציה לפי סעיף 83.
ג. האפשרות לפי סעיף 83 הינה להטיל קנס שהוא כפול מסכום המכס ולא רק הכפלת המכס. בעניננו גובה המכס רק הכפיל את סכום המכס שהיו צריכים לשלם.
ד. גובה המכס מוסמך עפ"י סעיף 83 להטיל תשלום כפל מכס, אך אינו חייב לעשות כן ובמסגרת סכום הקנס שהוא מוסמך להטיל יכול היה להטיל סכומים נמוכים יותר אם ישוכנע שמן הצדק לעשות כן. כן נתון לשיקול דעתו לבחור בין הטלת כפל מכס ובין הטלת תשלום עבור כל אריזה שהוצאה.
ה. למרות שמתעוררות שאלות זהות של חוק במשפט הפלילי ובהליכים המינהליים לפי סעיף 83, אין הכרח כי ההליכים לפי סעיף 83 יוקפאו עד לאחר שביהמ"ש יפסוק בהליכים הפליליים, עם זאת היו מטיבים שלטונות המכס לעשות אילו היו משהים את הפעלת סעיף 83 עד סיום המשפט הפלילי, ואז יוכלו לבדוק אם לפי המימצאים והתוצאות של המשפט יש להשתמש בסמכות הטלת התשלומים הנוספים.
ו. את הסנקציה של סעיף 83 ניתן להפעיל גם אם לפני שנתגלתה העובדה שהטובין סולקו מהמחסן שלא כדין שולם המכס ודווח על הוצאת הטובין.
ז. עם זאת יש לקבל את עתירת העותרת באשר נפגעו כללי הצדק הטבעיים מכיון שלפני הטלת התשלום עפ"י סעיף 83 לא נמסרה לעותרת כל הודעה על פרטי החסר שנמצא במחסנה ועל רצונו של גובה המכס להשתמש בסמכותו לפי סעיף 83, ולא ניתנה לה הזדמנות נאותה לתת הסבר להנחת דעתו של גובה המכס לפי סעיף 83 בדבר האשמות שהיו נגדה.
ח. העותרת חוייבה גם לשלם תוספת פיגורים על חוב מס קניה, ולמרות שבינתיים בוטל הסעיף המאפשר הטלת תוספת פיגורים, הרי מסיבה זו בלבד אין למנוע את חיוב העותרת, שכן התוספת התגבשה לפני ביטול הסעיף הנ"ל והיא הפכה לחוב אזרחי המגיע למדינה.
ט. על יסוד הנ"ל הוחלט לבטל את החיוב ועל גובה המכס לדון מחדש בענין ולהחליט החלטתו לאחר שישמע את העותרת. אין לקבל את טענת העותרת כי העוול שנגרם לא יוכלו לתקנו באשר גובה המכס כבר קבע את עמדתו. ניתן למצוא בין הפקידים הבכירים של המכס כאלה שטרם קבעו עמדה והם ידונו בענין.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד א" גולדנברג לעותרת, עוה"ד גב' ד. ביניש למשיבים. 26.6.77).


ע.א. 575/76 - עזבון המנוח יעקב אוביצקי נגד אהרן דוביצקי

*החלטה בעת מתן רשות להתגונן והשפעתה על פסה"ד הסופי.
* תשלום לפי שער הדולר ביום התשלום.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 1579/75 - הערעור נדחה).



העובדות:
המשיב תבע בסדר דין מקוצר את עזבון המנוח (המערער) לתשלום 20 אלף ל"י ו- 26 אלף דולר בצירוף ריבית, וצירף שני מסמכים שבהם הודה המנוח כי הוא חייב את הסכומים הנ"ל למערער. העזבון הגיש בקשה לרשות להתגונן וההגנה מבוססת על תצהירו ועדותו של עו"ד כי זמן מה לפני פטירתו בא אליו המנוח, שהיה לקוחו, יחד עם אחיו (המשיב) ואחרי ויכוח הסכימו ביניהם בע"פ שהחוב המפורט בשני המסמכים יתוקן ויועמד על סך 91 אלף ל"י שישולם בהתמלא תנאים מסויימים. הרשם החליט לתת לעזבון רשות להתגונן, וקבע שיש לעזבון הגנה טובה וכי הוא מאמץ את הנאמר בתצהירו של עוה"ד המהימן עליו בקשר לעדותו בדבר עריכת ההסכם החדש שביטל את המסמכים הקודמים. כאשר הענין נדון בביהמ"ש המחוזי, החליט ביהמ"ש שעדותו של עוה"ד מלאה סתירות ופליאות ואין הוא מקבל אותה, וחייב את המערער לשלם למשיב את הסכום הנתבע בהתאם למסמכים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין לקבל את הטענה כי החלטתו של הרשם שעדותו של עוה"ד מהימנה עליו מהווה מעשה בי"ד. עם זאת מוטב שהרשם ימנע מלהביע דעתו בצורה פסקנית והחלטית כשהוא נותן רשות להתגונן ודי לאמר שלכאורה יש הגנה טובה לתביעה. המצב דומה כאשר נתבע מבקש למחוק או לדחות תביעה על הסף ואז אם הרשם או השופט מסרב למחוק או לדחות את התביעה על הסף, מוטב שלא יביע דעה לטובת התובע העלולה להכביד על הנתבע.
ב. לענין ניתוח העובדות והעדפת עדות המשיב על פני עדותו של עוה"ד אין זה מתפקידו של בימ"ש לערעורים להכנס לפרטים כאלה.
ג. ביהמ"ש חייב את העזבון לשלם את החוב של הדולרים בלירות ישראליות לפי שער החליפין שביום התשלום ואין למצוא פגם בכך. ראשית, לא ברור על שום מה לא נתן השופט פס"ד על תשלום החוב במטבע המקורי של דולרים, שהרי נתקבל היתר לכך מאגף מטבע חוץ. שנית, נכון אמנם שעד כה הסתפקו בתיהמ"ש בפסיקה של המרת חוב למטבע
מקומי לפי השער שביום פסה"ד, אך בתי המשפט מעולם לא קבעו שלא יפעילו במקרה הולם את כלל יום התשלום.
ד. נפסקה גם ריבית לפי שעור של 22 אחוז ואין למצוא פגם בכך, גם כאשר מדובר בחוב של דולרים או לירות צמודות לדולרים. המחוקק קבע את השעור הגבוה של הריבית לא רק בהתחשב בירידת ערך הלירה, אלא גם בהתחשב במחיר האשראי בשוק שהוא מחיר כה גבוה, שפסיקת ריבית בשעורים נמוכים של 11 או 15 אחוז הפכה לתמריץ שלא לשלם חוב פסוק.


(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, גב' בן-פורת. עו"ד ש. סימן למערער, עו"ד י. מוסקונה למשיב. 13.6.77).


ע.א. 212/76 - פקיד שומה כפר-סבא נגד צילה ברנהולץ ואח'.

*שומת מס הכנסה(ערעור המערער נתקבל וערעורם של המשיבים נדחה).

המשיבים הם קבלנים שלא ניהלו ספרי חשבון ופקיד שומה הוציא להם שומות לפי מיטב השפיטה. הם הגישו הצהרה על מחזור של 600 אלף ל"י, לזה הוסיף פקיד שומה 10 אחוז וקבע את הרווח נטו בשעור של 23 אחוז. ביהמ"ש המחוזי אישר את המחזור של 600 אלף ל"י אך הפחית את שעור הרווח ל- 19 אחוז. המערערים ערערו על הגדלת המחזור וקביעת אחוז הרווח ואילו המערער ערער על כך שלא נפסקו לו הוצאות, ערעורם של המשיבים נדחה וערעורו של המערער נתקבל. אין ספק כי משלא ניהלו המשיבים חשבונות מוסמך היה פקיד השומה לשום את הכנסותיהם כמיטב הערכתו ואין לטעון כנגדו אלא אם השומה מופרזת מעיקרה, גם הטענות נגד אחוז הרווח אין לקבל שכן אלה טענות עובדתיות שאין להיזקק להן. בהעדר חשבונות מסודרים נטל הראיה המוטל על הנישום כבד ביותר ואין לאמר שהנישומים הרימו נטל זה. אשר לפסיקת הוצאות - ביהמ"ש המחוזי לא נתן כל נימוקים מדוע לא פסק הוצאות כנגד הנישומים.נכון שכתוצאה מערעורי הנישומים הופחתו ההכנסות וגם החבות במס ירדה מ- 90 אלף ל"י ל- 75 אלף ל"י. ברם הם כפרו בחבותם למס כפירה טוטאלית ועל כן מן הדין היה לפסוק לפקיד השומה הוצאות אם כי לא במלוא הסכום שהיה מגיע לו אלמלא הצלחתם החלקית של הנישומים.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד ש. שמיר למשיבים. 9.6.77).


ע.א. 600/76 - שושה דנן נגד אביגדור שלמה ואח'.

*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).

באחד הלילות, לאחר חצות, נהג המשיב במכונית בכביש חיפה - עכו במהירות של 90 קמ"ש, העולה על המהירות המותרת, וכאשר התקרב למכונית שלפניו שנסעה במסלול השמאלי החלה המכונית ההיא לסטות ימינה ואז ירד המשיב עם מכוניתו לשוליים ונסע מרחק של 40 מטר עד שנכנס לתעלה, המערערת נפצעה עקב התאונה ותבעה פיצויים מן המשיב אך ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נתקבל. אין ספק כי המערער נהג במהירות העולה על המותר, והוא לא הצליח לתת הסבר על כך, שנסע בשוליים הרחבים הראויים לשימוש מרחק של 40 מטר במקביל לכביש עד שפגע בתעלה ולא עצר לפני כן. אין ספק שנהג סביר היה יכול ללא קושי, לנסוע על השוליים
הרחבים ולשמור על יציבות מכוניתו. גם בהנחה שסטיית הנהג מהכביש לשוליים היתה מוצדקת לכשעצמה, הרי המשך נסיעתו על השוליים מצביעה על חוסר זהירות לכאורה, ובהעדר הסבר סביר מצידו יש להטיל עליו את האחריות לקרות התאונה.


(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. יונגר למערערת, עו"ד א. בן-שחר למשיבים. 26.5.77).


ע.א. 129/76 - עזבון המנוח רפאל כהן ואח' נגד מוחמד הייב ואח'.

*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

בספטמבר 1972, בשעה 9.00 בבוקר, נהג המנוח רפאל כהן במכונית סימקה בכביש ברמת הגולן במסגרת ביצוע עבודות ביצורים כקבלן משנה. במכונית נסעו עוד שלושה אנשים. אחרי שהמכונית עברה כ- 100 מטר בכביש הנ"ל באה מולה משאית שבה נהג המשיב הראשון. רוחב הכביש 4 מטר ורוחב שתי המכוניות ביחד 3,80 מטר. נהג הסימקה ירד במכוניתו לשולי הכביש ומיד לאחר מכן שב ועלה לכביש, עבר מהמסלול הימני למסלול השמאלי והתנגש במשאית. כתוצאה מכך נהרגו הנהג ושלושת נוסעי הסימקה. בין הכביש לבין השוליים היה הבדל גובה של כ- 13 ס"מ ונהג הסימקה נסע במהירות של 45 ,ש4 קמ"ש, שהיא מהירות מופרזת בתנאי המקום, וכתוצאה מכך ומהבדלי הגובה איבד נהג הסימקה את השליטה על המכונית. יורשים ותלויים של שלושת הנוסעים האחרים הגישו תביעת פיצויים נגד עזבונו של נהג הסימקה וחברת הביטוח. הנתבעים, המערערים, שלחו הודעות צד ג' לנהג המשאית ולמדינה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה אירעה עקב רשלנות נהג הסימקה וכי לא הוכחה כל רשלנות של נהג המשאית ושל המדינה ודחה את הודעות צד ג'. הערעור נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי נהג המשאית איננו אחראי לתאונה ואין לאמר כי הוא היה חייב גם כן לרדת לשולי הכביש. לא היתה כל הוכחה שאילו היה נהג המשאית יורד לשוליים היתה התאונה נמנעת. אשר לטענה שהמדינה אחראית עקב מצב הכביש - באו ראיות מספיקות שההפרש בגובה היה גלוי לעיני הנוהגים על הכביש וניתן היה למנוע מצב מסוכן ע"י ירידה לשוליים אילו הקטין המנוח את מהירות נסיעתו. מה גם שמדובר בכביש שלכל אורכו יש הפרשי גובה בין שפת הכביש ובין השוליים והמנוח כבר עבר 1000 מטר עד שהגיע למקום התאונה ולא היתה זו נסיעתו הראשונה של המנוח בכביש. גם הטענה שהמדינה היתה חייבת לתקן את הדרך כדי להסיר את הסכנה אינה יכולה להתקבל. המדובר בכביש גישה צר בגולן שנסלל בשטח מוחזק שלא סופח למדינת ישראל והוא משרת בעיקר את הצבא. אין להשוות כביש מערכת צבאי לכביש אזרחי רגיל. אין לבוא בטרוניה עם המדינה אם כביש שנסלל לצרכים צבאיים אין משקיעים בו מעבר להכרחי.


(בפני השופטים עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. שלוש למערערים, עוה"ד י, הורוביץ, ד. קציר ומ. זליגמן למשיבים. 29.6.77).


ע.א. 763/76 - מרדכי בן אליהו ואח' נגד חברת לשץ... בע"מ אח'.

*טעות בשטר מכר ברישום שטח תניה מוצמד (הערעור נדחה).

המערערים רכשו מהמשיבה דירה בבית משותף ולדירה הוצמד שטח חניה. בשטר המכר צויין כי שטח ההצמדה הוא 11.70 מ"ר, ולמעשה השטח הוא כפי שמופיע בתשריט הבית המשותף 9.28 מ"ר, וכמסתבר מכוניתם של המערערים איננה יכולה לחנות במקום מתחת לעמודים וחלק מן המכונית בולט החוצה, הם פנו לביהמ"ש המחוזי ותבעו כי המשיבה תעמיד לרשותם שטח אחר, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. לא היתה שום כוונה רעה מצד החברה המוכרת בקשר לאי הדיוק שנתגלה בשטר המכר. היתה זו טעות משותפת בתום לב של שני הצדדים שהשתתפו בהעברת הדירה בפנקסי הרישום. אילו בדקו המערערים לפני ההעברה בפנקסי הרישום את התשריט או את השטח עצמו היה מתגלה להם מיד שמכוניתם ארוכה מאורך מקום החניה שמתחת לעמודים. מאחר ואי ההתאמה נבעה מטעות בתום לב בציון השטח בשטר המכר, אין הצדקה להעדיף את
התיאור בשטר המכר על פני התיאור בתשריט, שהוא המהווה את היסוד לרישום הבית המשותף כולו, ועל כן הוא הקובע לצורך בירור השטח הנכון.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. בכר למערערים, עו"ד ד. סולומון למשיבים. 5.6.77).


ע.א. 832/76 - תנובה... בע"מ נגד אשקאר טלאל ואח'.

*שינוי חזית והרחבת היריעה (הערעור נתקבל ברוב דעות).

המשיבים היו בשנת 1975 לקוחותיה של המערערת, תחילה בסניף תנובה בנתניה ולאחר מכן בסניף חדרה, לפני שעברו לסניף חדרה עשו המשיבים שטרי חוב לפקודת המערערת בסכום של 100 אלף ל"י ובשנת 1976 ביקשה המערערת ממשרד ההוצל"פ לבצע את השטרות. המשיבים קיבלו רשות להתגונן ובכתב הגנתם טענו כי השטרות ניתנו כבטחון לסילוק חובות עתידיים שיצטברו בחדרה וכן כי למעשה סילקו את כל החובות למערערת כולל אלה שבנתניה. במהלך הדיון טענה המערערת כי השטרות ניתנו לבטחון חובות העבר וחובות העתיד ואין חולקין על כך שכל החשבונות בסניף חדרה שולמו. המערערת הגישה הוכחות לקיום חוב בנתניה ואילו המשיבים ניסו להכחיש קיומו של חוב כזה. ביהמ"ש דלמטה קבע כי נכונה גירסת המשיבים שהשטרות ניתנו להבטחת החובות בסניף חדרה, ומכיון שאין חובות כאלה דחה את התביעה, מבלי שבחן את השאלה אם נותרו חובות בסניף נתניה. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות. השופט אשר, שאליו הצטרף השופט בכור, סבר כי היתה הרחבת היריעה והצדדים נכנסו בדיון בביהמ"ש לפני ולפנים של בירור חוב נתניה. אילו התייחסו המשיבים בהגנתם רק לעילה השטרית היו זוכים בתביעתם, ברם משחששו שמא לא תתקבל טענתם שהשטרות ניתנו עבור החובות בחדרה ועל כן הסכימו להרחיב את היריעה לגבי החוב בנתניה צריך ביהמ"ש לפסוק גם בשאלת חוב זה.
השופטת בן-פורת בדעת מיעוט סברה כי הגנת המשיבים היתה ששטרי החוב שימשו כבטוחה לסילוק החוב בחדרה וחוב זה שולם. רק כדי לקדם פני טענה שהבטוחה מתייחסת לכל חוב בכל מקום הוסיפו המשיבים שכל שאר החובות סולקו במלואם. בנסיבות אלה אין לאמר שניתן לסמוך על טענות הגנה כיסוד להרחבת היריעה או לסטיה מהנטען בכתב התביעה, כדי שיתהווה שינוי חזית על ביהמ"ש להשתכנע שהוסכם בין בעלי הדין במפורש או במשתמע להרחיב את יריעת התביעה. כל עוד היתה החקירה דרושה לליבון הפלוגתאות הקיימות אין לפרשה כהסכמה מכללא בכוון הרחבת היריעה.


(בפני השופטים: אשר, גב' בן-פורת, בכור. עו"ד ר. קליין למערערת, עו"ד מ, טוחסן למשיבים. 6.7.77) .


ע.א. 378/75 + 160/73 - יוסף גרוס ואח' נגד ליאו נויבאור ואח'

*הודאה מסוייגת במשפט פלילי והגשתה במשפט אזרחי (ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

בערעורים דנא קבע ביהמ"ש העליון כדלהלן:
הודאת בעל דין במשפט פלילי כאשר זו סוייגה כי היא ניתנת רק לצורך המשפט הפלילי אין להביאה כראיה במשפט אזרחי. (מדובר בדיונים שנעשו לפני חקיקתו של התיקון בפקודת הראיות בשנת 1973, שהסדיר את בעיית הבאת פס"ד מרשיע במשפט פלילי כעדות במשפט אזרחי). ללא קשר בתיקון זה הרי בדרך כלל הודאה בלתי מסוייגת של בעל דין מחוץ לביהמ"ש, לרבות הודאה במשפט אחר משמשת ראיה נגדה ברם כאשר מי שמודה מסייג הודאתו, הרי הודאתו לא תתקבל אלא באותו סייג ולאותו נושא שבו מסר את הודאתו;
כאשר עדות שנמסרה במשטרה מוגשת כעדות על דעת שני הצדדים לביהמ"ש במשפט אזרחי, אין לאמר כי העדות טובה רק כנגד מוסרה ולרעתו ולא לטובתו, הוסכם שההודעה
תשמש כעדות והרי מבחינה משפטית יש לראות את ההודעה כמכלול אחד כפי שרואים עדות דומה המושמעת בע"פ בביהמ"ש ;
כאשר מדובר בשני מזיקים על התובע להוכיח את רשלנותם. אם בגמר הראיות, נשאר ספק בלב השופט לגבי פרט מסויים שיוחס לנתבע זה או אחר, אין לראות פרט זה כמוכח וביהמ"ש רשאי להנות אותו נתבע מספק, גם אם מטבע הדברים אם אותו נתבע נהנה מספק הרי אחוז הרשלנות של הנתבע האחר הוא יותר גדול.


(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון).


ע.א. 97/75 (המ' 678/76) - מילן מרשיק נגד אי.טי.אס... בע"מ ואח'

*המ' 678/76) בקשה לתיקון פס"ד ביהמ"ש העליון (הבקשה נדחתה).

המבקש יחד עם שני המשיבים האחרים (להלן המשיבים) חוייבו. יחד ולחוד לפצות את המשיבה על גרימת נזק בתאונת דרכים, כאשר שתי מכוניות התנגשו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המבקש 25 אחוז מן האחריות ועל המשיבים 75 אחוז מן האחריות. המשיבים ערערו על פסה"ד וביהמ"ש העליון קבע כי המשיבה לא הוכיחה שהיא היתה בעלת המכונית הנזוקה וקיבל את ערעורם, המבקש לא ערער על פסה"ד והתוצאה היא שהוא חייב לשלם את מלוא הנזק. הוא ביקש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כפי שבוטל ביחס למזיק המשותף השני. הבקשה נדחתה. לפי תקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי ביהמ"ש שלערעור, כשהוא מבטל את ההחלטה שעליה מערערים, לבטלה גם לטובת בעלי דין אחרים גם אם לא הגישו ערעור. ברם כאן אין ביהמ"ש יכול להשתמש עוד בסמכותו לאחר שסיים את מלאכתו ונתן את פסה"ד בערעור. אילו הופיע בעל הדין השני ביום מתן פסה"ד ולפני שביהמ"ש קם מכס המשפט וביקש לתקן את פסה"ד גם לטובתו, עדיין היה רשאי ביהמ"ש להעתר לו. ברם כעת תרופתו של המערער לבקש מביהמ"ש העליון אורכה להגשת ערעור מצידו, ואם יקבל את האורכה להגיש ערעור על פסה"ד.


(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. מרגלית למבקש, עו"ד ש. דניאל למשיבים.).


ע.א. 811/75 - המסיון הרוסי בירושלים נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'.

*זכויותיו של היועהמ"ש כשהוא מחליט להתערב במשפט אזרחי בין צדדים אחרים (הערעור נדחה).

המערערת הגישה לבימ"ש השלום תביעת פינוי נגד שלוש נזירות רוסיות המתגוררות במוסדות המסיון הרוסי. הנזירות התגוננו בטענה כי הן מתגוררות בנכס ברשות המשיבה החמישית (להלן המשיבה), ששמה זהה כמעט לשמה של המערערת. המחלוקת היא למעשה, בין המערערת ובין המשיבה הטוענות לבעלות על הנכסים הרשומים על שם הכנסיה האורטודוכסית הרוסית אשר התפלגה לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1917. המערערת מייצגת את הפלג שמקום מושבו בניו יורק ואילו המשיבה נשארה ברוסיה ושומרת אמונים למוסדות הכנסיה שם. היועהמ"ש לממשלה התערב במשפט מכח הסמכות הנתונה בידו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועהמ"ש לממשלה) לאחר שראה כי ענין ציבורי עשוי להיות מושפע בהתדיינות הנ"ל, היועהמ"ש ביקש להגיש תצהיר של אחד מפקידי משרד הדתות. המערערת טענה כי לפי סעיף 1 לפקודה הנ"ל יכול היועהמ"ש להתייצב בהליך ולהשמיע את דברו אך אין הוא יכול להביא ראיות. בימ"ש השלום דחה את הטענה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נדחה. מפי הנשיא זוסמן סקר ביהמ"ש העליון את המשמעות שיש לייחס לרשות הנותנת לאדם להשמיע דברו בהליכים כלשהם והגיע למסקנה כי זכות זו כוללת גם רשות להביא עדים. כאן היועהמ"ש יכול להתערב לשם שמירה על זכות ציבורית או ענין כלשהו ואינו יכול לעמוד בחובה זו אם נבצר ממנו להביא בפני השופט ראיות שהצדדים בחרו שלא להביא.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. שרף למערערת, עוה"ד פ. אלבק, דיבון וא. ריפתין למשיבים. 7.6.77).


ב"ש 130/77 + 126 - שלמה שבתאי ואלימלך נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערובה (בקשה אחת נתקבלה ואחת נדחתה).

שני העוררים נתפשו ע"י המשטרה כשהם בתוך מכונית בה הובילו סחורה גנובה. ביהמ"ש דלמטה הורה על מעצר העוררים וביהמ"ש העליון קיבל את עררו של שבתאי ודחה את עררו של אלימלך. תפישתם בתוך המכונית כאמור מהווה ראיה בת משקל מספיק כדי להוכיח לכאורה את האישום. לנוכח עברו של אלימלך אין להתערב בשיקול דעתו של השופט. גם אם יתכן שההגנה תצליח בסופו של משפט, הרי לפי התמונה כפי שהיא מצטיירת בשלב זה אין מנוס מהמסקנה שאלימלך היה מעורב בפשע שמיוחס לו. אשר לעורר שבתאי, הראיות נגדו אינן פחותות מאלה שיש נגד אלימלך, ואולם מדובר בצעיר בן 20 בעל עבר נקי כך שניתן לשחררו בערובה.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד שרעבי לשבתאי, עו"ד לידסקי לאלימלך, עו"ד וילכר למשיבה. 21.6.77) .


המ' 581+582/77 - יהודה אביטל נגד מדינת ישראל.

*פגם בהליכים שלא גרם לעיוות דין (הבקשה נדחתה).

הנאשם הועמד לדין בבימ"ש השלום ולא התייצב למשפט. בימ"ש השלום גבה ראיות התביעה בהעדרו של המבקש כשאלה כללו הודעות אנשי משטרה. בישיבה הבאה התייצב המבקש להמשך משפטו ואז העידו המתלונן ובתו ונחקרו ע"י המבקש. בכל מהלך הדיון לא היה המבקש מיוצג ע"י עו"ד. המבקש הורשע בדין, ביהמ"ש המחוזי אישר את הרשעתו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. שופט השלום הפר את כללי הדיון בכך שלא הסביר לנאשם את זכותו לדרוש ביטול החלק מן הדיון שנתקיים בהעדרו, ברם פגם זה, אם כי הוא חמור, אין בו כדי להצדיק את ביטול פסה"ד, שכן בהעדר הנאשם נגבו רק עדויות שוטרים, ובפסה"ד קובע השופט במפורש שהוא מבסס את ההרשעה על דברי העדים שהעידו בנוכחות המבקש. פגם אחר היה שהשופט לא הסביר לנאשם בתום הדיון, שהוא זכאי לערער בפני ביהמ"ש המחוזי, ולא הודיע לו את המועד לכך. גם פגם זה בא על תיקונו כאשר המבקש למעשה הגיש ערעור בתוך המועד.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד י. אלון למשיבה. 5.7.77).


המ' 434/77 - ל.מ. ליפסקי בע"מ ואח' נגד נתן מגור ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (הבקשה נתקבלה).

בביהמ"ש המחוזי ניתן צו מניעה נגד המבקשות בענין ייצור מתקן לייבוש כלים שהמשיב טען לפטנט עליו. המבקשות ביקשו מביהמ"ש העליון צו לעיכוב ביצוע פסה"ד עד לבירור הערעור והבקשה נתקבלה תוך התנאת תנאים להבטחת זכויות המשיבים. ביהמ"ש העליון הטעים כי עיכוב הביצוע עשוי להיות מוצדק, במקרה שאם המבקש יזכה בערעור יהא זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו וייגרם נזק שאינו ניתן לתיקון. מובן עם זאת שאין לתת הדעת רק לקשייו וצרכיו של המבקש בלבד, שהרי מולו ניצב המשיב שלגביו כבר קבעה הערכאה הראשונה שזכותו נפגעה והמשך היצור ע"י המבקש יש בו כדי להגביר את הפגיעה במשיב. מכאן, כי ניתן לעכב את הביצוע רק בכפיפות לתנאים שיש בהם כדי למעט את נזקו של המשיב. אי לכך התנה ביהמ"ש שורה של תנאים שבהתקיימם יעוכב הביצוע.


(בפני: השופט שמגר. 2.6.77).


עש"מ 5/77 - חיים נבון נגד נציבות שירות המדינה.

*פסילה לשירות המדינה ע"י בי"ד משמעתי (הערעור נדחה).

המערער הורשע בפלילים בעבירה שנעברה תוך כדי מילוי תפקידו כעובד מדינה והוא נקנס בקנס כספי ופרש משירות המדינה. לאחר מכן הועמד לדין משמעתי ונפסקה לו נזיפה ופסילה לשירות המדינה לתקופה של שלוש שנים. הערעור נדחה. טענתו העיקרית של המערער היתה שב"כ היועהמ"ש ביקש בפני ביה"ד המשמעתי עונש נזיפה
בלבד. אולם, אין ביה"ד המשמעתי מוגבל בשיקול דעתו בענין אמצעי המשמעת שיש לנקוט בהם במה שביקש ב"כ התביעה, המערער אומר שכלל אין בדעתו לחזור לשירות המדינה, אלא שהפסילה מטילה עליו כתם שהוא רוצה להסיר ממנו. נראה, שאין בפסילה זו לתקופה קצרה יחסית כל כתם של ממש, ועל כל פנים לא בהשואה לכתם שהוכתם כבר המערער ע"י עצם הרשעתו בפלילים בעבירה שיש עמה קלון. צדק ביה"ד המשמעתי כי אחת דינם של עובדים בשירות המדינה שסטו מדרך הישר והורשעו בפלילים בעבירות קלון, להיפסל לשירות המדינה.


(בפני: השופט ח. כהן, עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 17.6.77).


עש"מ 6/77 - יהושע מזרחי נגד מדינת ישראל.

*הברחת מטבע אינה עבירה שיש עמה "קלון" לצורך הרשעה בבי"ד משמעתי (הערעור נתקבל).

המערער שימש מנהל מחלקת משק ותחבורה במשרד החוץ הורשע בדין משמעתי לפי חוק שירות המדינה בעבירות שיש עמן קלון. זאת בעקבות הרשעתו בביהמ"ש המחוזי בעבירות מטבע, היינו הוצאת מטבע חוץ מישראל לחו"ל ללא היתר. הערעור נתקבל. ביה"ד המשמעתי הגיע למסקנתו המרשיעה בסברו כי עבירות כלכליות, לרבות עבירות מטבע חוץ, עומדות בחזקת עבירות שיש עמן קלון, אם כי יש ונסיבות מיוחדות סותרות את חזקת הקלון ושוללות את הקלון. ביה"ד סבר כי בנסיבות דנא, כאשר מדובר בפקיד בכיר שניצל את הצבתו לחו"ל כדי להעביר כספים בדרך לא חוקית יש בעבירות משום קלון. בקבלו את הערעור עמד השופט ח. כהן על עבירות שיש עמן קלון באופן מוחלט, עבירות שאין עמן קלון כלל בשום נסיבות, ועבירות גבוליות אשר לפי הנסיבות יכול ויהיה עמן קלון ויכול ולא יהא עמן קלון. גם עבירות כלכליות, יכול שיש בהן קלון כגון עבירות מס הכנסה שכן גניבה מהמדינה אינה פחות חמורה מאשר גניבה רגילה ויכול שאין עמהם קלון. השופט ח. כהן הציג כלל שלפיו עבירה שבמעשה שנעשה ללא היתר, כשההיתר יכול וינתן למפרע להכשיר את המעשה, עבירה היא שמטבעה אין עמה קלון, בין אם ניתן ההיתר למפרע ובין אם לא ניתן. הוא הדין בעבירה שהרשות המינהליתיכולה להמירה בכופר כסף, גם זו עבירה שמטבעה אין עמה קלון בין אם הומרה בכופר כסף ובין אם לאו. מכיון שעבירות מטבע יכול שינתן בהן היתר למפרע אין לאמר שיש עמן קלון.


(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 24.6.77).


בג"צ 544/76 - חב' בתי גן להשכרה בע"מ ואח' נגד משרד הבטחון.

*סגירת רחוב ע"י צה"ל במסגרת סמכותו להקמת "מתקן בטחוני" (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בדצמבר 1976 ניתן צו על תנאי נגד המשיב בענין רחוב ביפו שנסגר לתנועה ע"י צה"ל. לאחר הוצאת הצו פנה המשיב לועדה למתקנים בטחוניים לפי חוק התכנון והבניה וביקש היתר לסגירת הרחוב הנ"ל וההיתר ניתן לו. ההיתר עפ"י לשונו הוא "להקמת מתקן בטחוני" וזה כולל גם אישור למפרע. כמו כן סגירת דרך לצרכי צה"ל נכנסת למסגרת הגדרה של הקמת מתקן בטחוני.
למרות שהעילה לצו על תנאי בוטלה רק לאחר הוצאת הצו לא נפסקו הוצאות, באשר העותרות לא חזרו בהן מעתירתן מיד לאחר מתן ההיתר כדי לבקש הוצאות בלבד, אלא ניסו להוכיח שההיתר איננו חוקי.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בכור. עו"ד ד. גנור לעותרות, עו"ד מ. נאור למשיב. 13.6.77).


בג"צ 280/77 - חכמו בלומה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

*שוני באחוזי נכות בין הביטוח הלאומי לבין הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (העתירה נדחתה).

לעותרת נקבעו ע"י ועדה רפואית של הביטוח הלאומי 100 אחוזי נכות ואילו הועדה הרפואית לפי חוק נכי רדיפות הנאצים קבעה פחות מ- 100 אחוזי נכות. עתירת העותרת נגד המשיבה נדחתה. לפני הועדה הרפואית עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים
היתה חוות דעת המוסד לביטוח לאומי, ואעפ"כ הגיעה למסקנות נוגדות לאחר שיקול רפואי. אין לאמר שלא יתכנו חילוקי דעות רפואיים בין ועדות רפואיות שונות, כשם שאין לדעת אם מצבו של החולה לא השתנה מאז ועד היום, הועדה מילאה את תפקידה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים כמיטב שיקול דעתה ואין מקום להתערב בהחלטתה.


(בפני השופטים: ח, כהן, מני, בכור. עו"ד א. זיינפלד לעותרת. 22.6.77).


בג"צ 248/77 - בנו לבל נגד שר האוצר והבורסה לנירות ערך.

*בקשה להתקבל כחבר בבורסה (העתירה נדחתה).

העותר רוצה להיות חבר הבורסה אך לשם כך הוא צריך לקבל המלצה משני חברי בורסה וזאת עפ"י הוראות תקנון הבורסה. העותר טוען כי ההוראה היא בלתי סבירה ונועדה להגביל כניסתם של מועמדים ראויים חדשים לבורסה. עתירתו נדחתה. כבר בשנות הששים ביקש העותר להתקבל לבורסה ואז השיג את שתי ההמלצות הדרושות, אך בקשתו נדחתה לגוף הענין באשר הורשע בגין עבירות מס הכנסה. הסעיף בתקנות הקובע את הצורך בקבלת המלצות מבהיר כי המועמד חייב להיות בעל שם טוב ועבר ללא דופי ואין לאמר על המערער כי מישהו יכיר בו כאדם בעל שם טוב ועבר ללא דופי. על כן, גם אם יקבל את ההמלצות הוא לא יוכל להתקבל לבורסה ואין לקבל את הטענה שבינתיים יש לתת לו את ההמלצות. הטענות בדבר רצון חברי הבורסה שלא להרחיב את מסגרת החברים יכולות להיות חשובות אך לא מפי העותר הן תשמענה בבג"צ.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. מוריץ לעותר. 2.6.77).


בג"צ 271/77 - אהרן עמרמי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*התערבות בג"צ בהחלטת בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

העותר עבד כמהנדס אצל המשיבות השניה והשלישית (להלן - המשיבות) בחו"ל ולאחר סיום עבודתו הגיש העותר תביעה לביה"ד האיזורי לעבודה נגד המשיבות ואלה הגישו תביעות נגדיות. הושגה פשרה בתביעת העותר וניתנה החלטה בתביעת המשיבות לטובת העותר. ערעור המשיבות לביה"ד הארצי לעבודה נתקבל ועתירת העותר לבג"צ נדחתה. מבלי להכנס לשאלה העקרונית אם ומתי יבטל בג"צ פס"ד של ביה"ד לעבודה הרי נסיבות המקרה מצביעות שמדובר כאן בנסיון לערער על פסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה וברור שאין בג"צ מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בי"ד זה. החלטת ביה"ד הארצי לעבודה הינה סופית ואין במקרה שלפנינו טעות משפטית הגלויה על פני הפסק.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור, עו"ד מ. בלטר לעותר. 1.6.77).


בג"צ 232/77 - "ציון" חברה לבטוח בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*התערבות בג"צ בהחלטת בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

המשיבים 4 - 2 (להלן - המשיבים) עבדו אצל העותרת והתעורר סכסוך שהוגש ע"י המשיבים לביה"ד לעבודה, הלה קבע כי נוצרו יחסי עובד ומעביד בין העותרת לבין המשיבים וחייב את העותרת בתשלום פיצויים על הלנת שכר. ביה"ד הארצי דחה את ערעור העותרת ועתירתה נדחתה. ביה"ד הארצי פסק את אשר פסק בעקבות פסיקה עניפה של עצמו שבה הוא הגדיר בהגדרות משלו אימתי נקשר קשר של עובד ומעביד ומהי "קבוצת עובדים" שאינה נכנסת בגדרו של יחס כזה. פסיקה זו מלווה קביעת מבחנים חדשים, מעבר לפסיקתו של בג"צ ובכך ממלא ביה"ד הארצי לעבודה את תפקידו הראוי בפיתוח ההלכה כמערכת שיפוט אוטונומית המתמחה בסוגיות דיני עבודה. ביה"ד מוסמך לדון בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד לרבות בשאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד. זאת ועוד, פסיקת ביה"ד לא היתה בשאלה משפטית גרידא, אלא היתה קשורה עם הערכת
עובדות המקרה וכאשר מעורבות בענין שאלות של חוק ושל עובדה בודאי שבג"צ לא יתערב. כמו כן לא יתערב בג"צ בשאלה של קביעת גובה פיצויי הלנה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור, החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד מ. קלינר וי. טלמור לעותרת. 2.6.77).


בג"צ 99/77 - מאיר גבע נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*ביטול מכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

בדצמבר 1975 פורסם מכרז למנהל בית ספר ישראלי בפריז, וצויין כי המשרה מתפנה לקראת שנת הלימודים תשל"ז. כמאה מועמדים הגישו את מועמדותם ומתוכם נבחר העותר ע"י ועדת המכרזים. על ההחלטה הודיעו לעותר. בפריז קיים ועד נאמנים של בית הספר והלה שכנע את המנהל היוצא להאריך את תקופת שהותו בפריז בעוד שנה אחת, באשר בית הספר עובר שם מאכסניה לאכסניה. ועד הנאמנים וכן המנהל היוצא והעותר, הניחו שמינויו של העותר לא נתבטל אלא נדחה בשנה אחת ועל כך אין העותר בא בטרוניה. ברם המשיבים הודיעו לעותר כי בעקבות הארכת העסקתו של המנהל היוצא בשנה נוספת יש לראות את המכרז למשרה הנ"ל כמבוטל. עתירת העותר נגד החלטה זו נתקבלה. בנסיבות האמורות יש לראות את המכרז למשרה הנ"ל כשריר וקיים ותוצאותיו מחייבות למן היום שבו תתפנה המשרה למעשה. בהתאם לכללים שנפסקו ע"י בג"צ מקיימים מכרזים ותוצאותיהם ומונעים ביטולם כשיש בביטולם פגיעה פסולה בזכויות מוקנות. נכון שאין למועמד שנבחר זכות להתמנות כל עוד לא נתפנתה המשרה, ואת זאת גם הוא לא מבקש, אך אין לבטל את בחירתו כמועמד הטוב ביותר רק מפני שיש לדחות לשנה את מינויו.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן- פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. לאור לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבים. 6.6.77).


בג"צ 196/77 - ק.א.ל. קווי אוויר למטען בע"מ נגד ראש מנהל התעופה האזרחית ואח'

*פירוש רשיון לחברה להובלת מטענים חקלאיים במטוסים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

החברה העותרת קיבלה רשיון להובלת מטענים חקלאיים לחו"ל וזאת תוך התנאת תנאים מסויימים, בעקבות התנגדות חברת אל- על. בין היתר נדרשה העותרת לחכור את מטוסיה לתובלה מאת חברת אל-על. עתה ביקשה העותרת לחכור מטוס מחברת תעופה זרה וטענתה היתה כי לפי הרשיון העותרת חייבת לחכור מאל- על מטוס כשיש לאל- על מטוס כזה, ולא כאשר אל- על עצמה צריכה למכור מטוס מחברה זרה. שאלה אחרת התעוררה אם חייבת העותרת לחכור מאל- על מטוס ב"חכירה רטובה" דהיינו יחד עם הצוות והשירותים, או שהיא זכאית לקבל "חכירה יבשה", היינו מטוס בלבד כשאת הצוות והשירותים מספק החוכר. העתירה נדחתה. בינתיים החכירה החברה הזרה לאל- על את המטוס שהעותרת רצתה לחכור ועתה הבקשה היא למתן פס"ד הצהרתי שאין לו ערך ממשי כרגע. אמנם בג"צ איננו משולל סמכות לתת פס"ד הצהרתי, אך הנסיבות שבפנינו אינן מצדיקות חריגה מהכלל הקבוע שלא לתת פס"ד הצהרתי שאינו אפקטיבי כאשר המעשה כבר נעשה ואי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. בשאלה אם חייבת העותרת לקבל "חכירה רטובה" או שהיא זכאית לדרוש "חכירה יבשה" הרי יש נימוקים לכאן ולכאן, אין מקום להכריע בעתירה זו בשאלה הנ"ל שכן תוקפו של הרשיון עומד לפוג בקרוב והבעיות המתעוררות בהקשר לפירוש תנאי הרשיון נוגעות לתקופת הרשיון החדש, הסמכות בידי שר התחבורה לקבוע אם לחדש את הרשיון או לקבוע בו תנאים חדשים בהתאם למדיניות הממשלה, ואין טעם איפוא לפרש רשיון שתוקפו עומד לפוג ושתוכנו החדש איננו ברור.


(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ר. כספי לעותרת, עו"ד ד. בייניש למשיבים. 19.6.77).



בג"צ 599/76 - החברה הימית להובלת פרי בע"מ נגד שר התחבורה ואח'

*הוצאה לפועל של מישכון אניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בשנת 1972 מישכנה העותרת את אנית הקירור "בננה קור" ואניות אחרות השייכות לה במשכנתא ימית להבטחת הלוואה בסכום כולל של כ- 35 מיליון דולר. האניה "בננה קור" רשומה במרשם השיט הישראלי וכך נרשמה גם המשכנתא. ביוני 1976 השיגה הנושה בבימ"ש ימי בטוקיו צו לעצור את האניה ובימ"ש החליט כי האניה תועמד למכירה פומבית לשם מימוש המשכנתא. במכירה הפומבית זכתה חברה הרשומה במדינת צ'ילי. לחברה הצ'יליאנית נמסרה האניה וביהמ"ש בטוקיו שלח הודעה לרשם כלי השיט בישראל כי החברה הצ'יליאנית זכתה במכירה הפומבית ושילמה את מלוא המחיר. לאחר מכן פנתה החברה הצ'יליאנית למנהל אגף הספנות ולרשם כלי השיט בחיפה בבקשה לאשר את מחיקת האניה מן המרשם הישראלי כדי שתירשם כדין בצ'ילי. שר התחבורה הודיע על נכונותו להתיר ביטול הרישום ועתירת העותרת נדחתה. בג"צ דחה את שתי טענותיה העיקריות של העותרת שהן: כי הסמכות הייחודית להוצאה לפועל של משכנתא ימית שנרשמה על אניה ישראלית במרשם הישראלי היא בביהמ"ש הימי בחיפה; כי מכירת האניה בטוקיו היתה טעונה היתר מראש של שר התחבורה לפי פקודת השיט וכי באין היתר כזה היתה המכירה בלתי חוקית וחסרת תוקף, ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את הדינים הנוגעים למשכנתא הימית ולביצועה והגיע למסקנתו שאין לקבל את טענותיה הנ"ל של העותרת.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מוריץ לעותרת, עוה"ד גולדמן וי. גילאור למשיבים. 12.5.77).


בג"צ 15/77 - פוטשניק... חברה לבנין בע"מ נגד משרד התקשורת ואח'

*פסילת משתתף במכרז שכישוריו אינם תואמים את ההוראות בעניני כספים ומשק (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרת והמשיבה השלישית (להלן - המשיבה) השתתפו במכרז של משרד התקשורת שחלות עליו הוראות הועדה לעניני כספים ומשק. אחת מהוראות אלה קובעת כי "אין לכלול במכרז קבלן שההיקף הכספי שאושר לו ע"י הועדה קטן מערך העבודה...". הדיבור "לכלול" פירושו להזמין השתתפותו של קבלן כזה במכרז ואין חולקין על כך שהמשיבה הוזמנה להשתתף במכרז אם כי ההיקף הכספי שאושר לה ע"י הועדה היה קטן מערך העבודה. טוענת העותרת שמשום כך בלבד פסולה היתה המשיבה להשתתף במכרז ואם נופלת הצעתה הרי הצעת העותרת היא הזולה ביותר. עתירתה נתקבלה, ועדת המכרזים היתה ערה לפסול הנ"ל של המשיבה, אך החליטה לאשר את מסירת העבודה למשיבה לאחר שזו המציאה "אישור חד פעמי על ביצוע עבודה כפי שנדרש ע"י המשרד". טוען משרד התקשורת כי לפי הלכת בג"צ בענין פגם של אי רישום לפי חוק רישום קבלנים, די בכך שהרישום נתקבל לאחר הזכיה במכרז ולפני חתימת החוזה. ברם אין ללמוד מאותה הלכה לכאן. חוק רישום קבלנים קובע מפורשות שהרישום דרוש כתנאי מוקדם לביצוע העבודות ועל כן יכול להשתתף במכרז גם מי שאיננו רשום עדיין. מה שאין כן לפי הוראות הועדה בעניני כספים ומשק שלפיהן האישור דרוש כתנאי מוקדם להשתתפות במכרז. ברם ניתן להשאיר את השאלה אם ניתן במקרה מתאים להרחיב את ההלכה הנ"ל גם על מכרזים לפי ההוראות הנ"ל, שכן כאן ניתן להכריע בעתירה משני טעמים אחרים: ראשית, המשיבה לא הגישה תצהיר תשובה ולא התייצבה בהליכים לפני בג"צ ואין להושיט סעד מן הצדק למי שלא מבקשו; שנית, טעתה ועדת המכרזים מבחינה עובדתית בהנחתה שהאישור שהוגש ע"י המשיבה בדיעבד היה בו כדי לרפא את הפגם.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד אטיאס לעותרת, עו"ד מ. נאור למשיבים. 29.6.77).


ע.פ. 833/76 - אליהו דמארי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס) (הערעור נדחה).

באוגוסט 1976 בשעות הבוקר נהג המערער במכוניתו וכשעבר ליד
תחנת אוטובוס המתינה המתלוננת לאוטובוס כדי לנסוע למקום עבודתה. המערער הציע לה טרמפ ובדרך סטה לתוך פרדס ותוך כדי איומים בעל אותה נגד רצונה. המערער נדון לארבע שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. נסיבותיו של המערער, שהודה באשמה וחסך ע"י כך מזמנו של ביהמ"ש וגם מנע מן המתלוננת את הצורך להופיע ולהיחקר בביהמ"ש, וכן שבינתיים הקים בית ונשא אשה ונולדו לו שלושה ילדים, כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. מעשי אונס הולכים ומתרבים ומן הראוי שבתי המשפט יתנו את הגנתם לנשים שבחוסר אונים, תחת איומים נאלצות להכנע ליצרים השפלים של גברים. אין מנוס אלא להטיל, על אנשים אלה עונשים שיהיה בהם משום הרתעה ממשית בלי להתחשב, לפעמים, בנסיבות האישיות שלהם.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד הירש למערער, עו"ד בן- טובים למשיבה. 8.6.77).


ע.פ. 562/76 - יעקב סילוורה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בעילת קטינה) (הערעור נדחה).

קרובו של המערער הזמין לביתו של המערער ילדה בת 15, תלמידת בית ספר, ואנס אותה שם. זמן קצר אחרי מעשה האונס בא המערער על הקטינה והורשע באשמה של בעילת קטינה, הוא נדון לארבע שנות מאסר וערעורו נדחה. המערער היה בעת ביצוע העבירה כבן 40 ולחובתו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות. מעשהו הוא מעשה שפל של ניצול קטינה שנקלעה למצב ביש והדבר מחייב הטלת עונש הולם שיהיה בו כדי להביע את סלידתו של ביהמ"ש ממעשהו של המערער.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת, החלטה - השופט שמגר. ע"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' י. וילכר למשיבה. 13.6.77).


ע.פ. 743/76 - גיל יהודאי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה ממעביד (הערעור נדחה).

המערער עבד כקופאי בעירית תל- אביב והיו שלוש עדויות של אנשים ששילמו כספים והכספים האלה נגנבו ע"י המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשלוש עבירות של גניבה ממעביד ומעילה באימון והערעור על כך נדחה. באחד המקרים שולם לו בטעות במאה לירות יותר ממה שצריך היה לשלם וטענתו היתה כי לא שם לב, ואפשר שבאותו יום טעה לחובתו בענין אחר בסכום של 100 לירות ולכן התאזנו שני הסכומים. אפשרות זו הינה אפשרות תאורטית גרידא ומרוחקת מאד ממידה כל שהיא של סבירות. גם בשני האישומים האחרים העלה המערער אפשרויות שונות, אך גם אם קיימת אפשרות תאורטית כפי שהעלה המערער אין בה כדי לעורר ספק סביר כלל ובדין הורשע המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א, דגן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 29.6.77).

ע.פ. 599/76 - שמעון רפאלי נגד מדינת ישראל

*אחריות קבלן או מוחזק כבעלים בבניה לא חוקית (הערעור נדחה).

המערער הואשם בבימ"ש השלום בביצוע עבודות בנייה ללא היתר וזוכה מחמת הספק אם ניתן לראותו כקבלן ראשי או כמוחזק כבעלים לעניין חוק התכנון והבנייה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וקבע כי ביחסים שבין המערער לבין הבעלים של הקרקע יש לראות את המערער כקבלן ראשי. הערעור נדחה. בהתאם להסכם שבין הבעלים הרשום לבין הקבלן עבר המגרש לקבלן מיום חתימת ההסכם והוא התחייב לבנות על המגרש ובתום הבנייה לרשום בית משותף ולהעביר דירה לבעלים. הקבלן גם קיבל יפוי כח בלתי חוזר לביצוע העבודה. בכך בודאי הפך הוא לקבלן אלא שלטענתו עשה הוא חוזה שני כבעל זכויות במגרש עם קבלן אחר ולדעתו תפס את מקומו הקבלן האחר.
ברם ההסכם השני אינו מהווה הענקת זכויות לקבלן השני אלא כולו צופה את פני העתיד כך שבעת הבנייה עדיין היה המערער השולט במגרש כבעלים ומכאן שיש לראותו מוחזק כבעלים. כיון שכך אין צורך להחליט בשאלה אם יש לראותו גם כקבלן ראשי באשר לעבודות הבנייה שבוצעו במקום. ביהמ"ש העליון הטעים שאין לאמר כי לענין העבירה קובע דוקא מעמדו של הנאשם כלפי הבעלים ונראה יותר שהמבחן הקובע הוא התפקיד שהאיש ממלא במציאות.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ד. ינובסקי למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 16.6.77).


ע.פ. 761/76 - ג'ורג' גרבי ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור נדחה).

המערערים הורשעו בכך שבמשך תקופה מסוימת ובאורח שיטתי גנבו ממעבידם סחורות בכרבע מליון לירות ונדונו האחד ל- 30 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והשני לשלוש שנים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. נכון שעברם של המערערים נקי, כל אחד מהם מטופל במשפחה גדולה, הגזילה הוחזרה והמערערים שיתפו פעולה עם המשטרה, ברם אלה נסיבות שכבר הובאו בחשבון ורק משום כך ניתן להבין את העונשים הקלים שהוטלו על המערערים.
(בפני השופטים: ח, כהן, מני, עציוני. עוה"ד א. כהן וקרביץ למערערים, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 28.6.77).

ע.פ. 190/77 - אריה זארה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת בית בושת וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת דירה בת חמישה חדרים וסלון שבה היו עוסקות מספר פרוצות במעשי זנות והמערער היה מקבל מהן חלק מהאתנן. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 3000 ל"י. ערעורו נדחה. לענין ההרשעה, יכול היה ביהמ"ש לתת אימון בעדים שהיו לפניו ואין לטעון בביהמ"ש שלערעור טענות שיודעים מראש כי אין מקומן בביהמ"ש לערעורים, שאינו מתערב בהערכת עדויות אלא במקרים יוצאי דופן. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות והעבירות שבהן הורשע הן שפלות ופוגעות בצלם האדם. אם כי הזנות כשלעצמה איננה אסורה לפי החוק, הרי מן הדין להחמיר עם אלה שמהווים סרסורים וחיים על רווחי הפרוצות.


(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 20.6.77).


ע.פ. 206/77 - אילוז מאיר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנהיגה בלתי זהירה שגרמה לפציעת אדם




(הערעור נתקבל).

המערער הורשע ע"י בימ"ש לתעבורה בנהיגה בלתי זהירה שגרמה לפציעתו של אדם, לאחר שקיבל את גירסת המתלונן בכל הקשור לנסיבות התאונה ודחה את גירסת המערער. ביהמ"ש לתעבורה העיר כי אפילו היה מקבל את גירסתו העובדתית של המתלונן, כי הנפגע רץ מימין לשמאל ותוך כדי חציית הכביש התחרט והחל לרוץ בחזרה, גם אז יכול היה המערער למנוע את התאונה אילו נהג בזהירות הדרושה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור על כך נתקבל. עפ"י העובדות השונות העולות מעדויות המתלונן ואשתו ומעדות המערער ונוסע שנסע עימו, לא היה זה בטוח לקבל את גירסת המתלונן כנגד גירסת המערער ובאשר לגירסת המערער אם אמנם זו הנכונה אין לאמר כי חוסר זהירותו גרמה לתאונה.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן- פורת. החלטה - השופטת בן- פורת. עו"ד י. יהב למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 29.6.77).



ב ת ו כ ן

* ע.פ. 848/76 - ............................466 ─ * זיהוי כראיה.
─ * הרשעת שותף לעבירה בביצוע עבירה אחרת ע"י שותפו לעבירה.
─* בג"צ 361/76 - ..................467 ─ * הטלת כפל מכס ללא שמיעת הצד המעונין.
─* ע.א. 575/76 - .................468 ─ * החלטה בעת מתן רשות להתגונן והשפעתה על פסה"ד הסופי.
─ * תשלום לפי שער הדולר ביום התשלום.
─
─* ע.א. 212/76 - שומת מס הכנסה..............................................469 ─* ע.א. 600/76 - אחריות בתאונת דרכים........................................469 "4י ─* ע.א. 129/76 - אחריות בתאונת דרכים........................................470 ─* ע.א. 763/76 - טעות בשטר מכר ברישום שטח תניה מוצמד........................470─* ע.א. 832/76 - שינוי חזית והרחבת היריעה...................................471 ─* ע.א. 73+378/75/160 - הודאה מסוייגת במשפט פלילי והגשתה במשפט אזרחי........471 ─* ע.א. 97/75 (המ' 678/76) בקשה לתיקון פס"ד ביהמ"ש העליון...................472 ─* ע.א. 811/75 - זכויותיו של היועהמ"ש כשהוא מחליט להתערב במשפט אזרחי ─ בין צדדים אחרים............................................472─* ב"ש 126+130/77 -שחרור בערובה.............................................473 ─* המ' 581+582/77 - פגם בהליכים שלא גרם לעיוות דין..........................473─* המ' 434/77 - עיכוב ביצוע פס"ד............................................473─* עש"מ 5/77 - פסילה לשירות המדינה ע"י בי"ד משמעתי..........................473─* עש"מ 6/77 - הברחת מטבע אינה עבירה שיש עמה "קלון" לצורך הרשעה ─ בבי"ד משמעתי.................................................474 ─* בג"צ 544/76 - סגירת רחוב ע"י צה"ל במסגרת סמכותו להקמת "מתקן בטחוני"......474 ─* בג"צ 280/77 - שוני באחוזי נכות בין הביטוח הלאומי לבין הרשות המוסמכת ─ לפי חוק נכי רדיפות הנאצים..................................474─* בג"צ 248/77 - בקשה להתקבל כחבר בבורסה....................................475 ─* בג"צ 271/77 - התערבות בג"צ בהחלטת בי"ד לעבודה............................475─* בג"צ 232/77 - התערבות בג"צ בהחלטת בי"ד לעבודה............................475─* בג"צ 99/77 - ביטול מכרז..................................................476 ─* בג"צ 196/77 - פירוש רשיון לחברה להובלת מטענים חקלאיים במטוסים............476 ─* בג"צ 599/76 - הוצאה לפועל של מישכון אניה.................................477 ─* בג"צ 15/77 - פסילת משתתף במכרז שכישוריו אינם תואמים את ההוראות ─ בעניני כספים ומשק...........................................477─* ע.פ. 833/76 - חומרת העונש (אינוס)........................................477─* ע.פ. 562/76 - חומרת העונש (בעילת קטינה)..................................478 ─* ע.פ. 743/76 - הרשעה בגניבה ממעביד........................................478─* ע.פ. 599/76 - אחריות קבלן או מוחזק כבעלים בבניה לא חוקית.................478 ─* ע.פ. 761/76 -חומרת העונש (גניבה ממעביד)..................................479 ─* ע.פ. 190/77 - הרשעה בהחזקת בית בושת וחומרת העונש.........................479─* ע.פ. 206/77 - הרשעה בנהיגה בלתי זהירה שגרמה לפציעת אדם..................479 ─
─
─
─
─
─