ע.א. 32/77 - אליאסף טבוליצקי נגד אגודת בית הכנסת חסידים וכו'
*הפיכת מסיג גבול לבר רשות.
* ביטול הרשות.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים וינוגרדוב, כספי ודורי) בע.א. 114/76 - הערעור נתקבל).
העובדות:
אדם בשם שמידט היה בעלים של חלקת אדמה בחדרה ובשנת 1947 הקים על החלקה חדר שיועד לשמש בית כנסת של המשיבה. החדר נבנה מכספי המתפללים והושכר למשיבה בחוזה שכירות בע"פ. במשך הזמן הוסיפו המתפללים משטח כדי למנוע חדירת מי גשם לתוך החדר. בשנת 1952 נפטר שמידט ואחרי פטירתו הוסיפו המתפללים, ללא רשות הבעלים, מעקה סביב המשטח ולאחר פטירת אלמנתו בשנת 1963 העמידו המתפללים על המשטח עמודים ותוך כמה שנים, סגרו את המרפסת וכך הפכו שטח של כ- 30 מ"ר למרפסת סגורה. בשנת 1973 רכש המערער את החלקה והמשיבה שילמה לו דמי השכירות. באוקטובר 1974 דרש המערער העלאת דמי השכירות אך לאחר מכן התחרט ובנובמבר אותה שנה הגיש תביעה לסילוק יד מכל השטח. בכתב הגנתה טענה המשיבה שהיא מחזיקה במבנה, הכולל את החדר ואת המרפסת, כשוכרת מכח חוזה שכירות ושהיא שיפצה את המשטח המקורי בהסכמת בעלי החלקה. טענה זו נדחתה ע"י בימ"ש השלום שקבע כי מתפללי בית הכנסת יצרו מרפסת סגורה ללא קבלת רשות מן הבעלים. כן קבע ביהמ"ש כי דרישת המערער להעלאת דמי השכירות התייחסה לחדר בלבד ואין בה הכרה בזכויות המשיבה במרפסת. יחד עם זאת ציין ביהמ"ש כי כל בעל החלקה, לרבות המערער, ידעו על תפיסת המשטח והפיכתו למרפסת סגורה, אך שתקו ולא מיחו, ובנסיבות אלה נשתנה מעמדה של המשיבה ממסיגת גבול לבת רשות במרפסת. בימ"ש השלום נתן צו סילוק יד מהמרפסת על יסוד ביטול הרשות. ביהמ"ש המחוזי, שקיבל את ערעורה של המשיבה, קבע שאין לצוות על סילוק יד מן המשטח באשר הוא מהווה מעבר הכרחי מן הכביש לחדר ובלעדו אין להפיק הנאה מן המושכר. כן סבר כי משנקבע שהמשיבההפכה לבת רשות יש לדחות את התביעה נגדה שכן זו התבססה על טענת השגת גבול והרשיון לא בוטל. כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי אם הורה בימ"ש השלום להרוס את המבנה צריך היה להורותעל פיצוי המשיבה על השקעותיה וכן סבר כי האורכה של שלושה חודשים שניתנה למשיבה אינה מספקת. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. לענין חסימת הגישה לבית הכנסת עקב סילוק יד מהשטח - המערער לא ביקש למנוע מהמתפללים את המעבר דרך המשטח, אלא ביקש למנוע תפיסת חזקה בלעדית ואם יסירו את חזקתם הבלעדית עדיין יוכלו המתפללים לעבור לבית הכנסת.
ב. המשיבה הפכה ממשיגת גבול לבת רשות. לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בהסכם במפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין ממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד עם שימושו של אדם אחר ברכושם, ויצרו רשיון מכללא, שלא היה קיים מלכתחילה. רשיון כזה הינו רשיון חינם לתקופה בלתי מוגדרת ובעל המקרקעין רשאי לבטלו בכל עת. המשיבה לא עוררה בכתב הגנתה את טענת הרשיון, ברם העובדות שיצרו את הרשיון היו ידיעות למערער והתלבנו היטב בראיות שבאו בפני ביהמ"ש, בכך הורחבה היריעה ויש לראות את בעלי הדין כמי שהסכימו מכללא לנהל את המשפט תוך סטיה מכתבי הטענות.
ג. כדי לבטל רשיון שניתן חינם למשך תקופת זמן בלתי מוגבלת, שאינו מתבסס על הסכם מפורש, אין צורך בביטול מפורש. כאן לא ניתנה למשיבה הודעה פורמלית על ביטול הרשיון לפני הגשת התביעה, אך יש לראות את הגשת תביעת הפינוי כביטול רשיון מכללא. ד. אשר לתקופה סבירה לביצוע הפינוי - יתכן שהתקופה של שלושה חודשים שנקבעה ע"י בימ"ש השלום היתה קצרה מדי, ואולם בינתיים עברה תקופה של קרוב לשנה וזו ודאי תקופה מספקת. מה גם ששוב יידחה הפינוי, שכן צדק ביהמ"ש המחוזי שצריך לפסוק למשיבה פיצוי עבור השקעתה.
ה. אין לקבל את דעת בימ"ש השלום, כי מכיון שהורסים את המרפסת ובעל הבית אינו נהנה מההשקעות אין הוא צריך לפצות את בר הרשות. המבחן לענין הפיצוי עבור השקעה במקרה של ביטול הרשיון אינה נפתרת לפי המבחן של הנאת בעל המקרקעין מן ההשקעה, אלא בכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בעל הרשות בשווי השבחת הקרקע בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. עו"ד צ. רודין למערער, עו"ד ב. רוטמן למשיבה. 21.6.77).
ע.פ. 171/77 - ראובן בוכמן נגד מדינת ישראל
*הספקת מידע ע"י איש משטרה לצורך פריצה.
* מעילה באימון.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) ב.ת.פ. 772/76 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל חלקית).
העובדות:
המערער היה רס"ר במחלקת חקירות הונאה במטה הארצי של המשטרה והואשם בקשירת קשר עם אחד אלברט מזרחי לפרוץ לפרקליטות המרכז כדי לגנוב חומר חקירה נגד חברה מסויימת ולהשמידו. במהלך השיחות סיפר המערער למזרחי על סדרי העבודה בפרקליטות ומיקום החזקת התיקים ויעץ לו כיצד לפרוץ לחדר ולגנוב את התיק. מזרחי היה היוזם של הקשר, אך לאחר השיחות הראשונות, ולפני שנקשר הקשר, פנה מזרחי למשטרה וגילה על מגעיו עם המערער. הוא המשיך במגעים כשהוא פועל בתיאום עם המשטרה והשיחות בין השניים הוקלטו. הפרקליטות האשימה את המערער בקשירת קשר לבצע פשע, עבירה לפי סעיף 34 לפח"פ ובעבירה של מעילה באימון לפי סעיף 140 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפני שמזרחי עבד בתיאום עם המשטרה עדיין לא הסכימו המערער ומזרחי על קשירת הקשר, ואילו כאשר הסכימו על קשירת הקשר כבר פעל מזרחי מטעם המשטרה, ולא היתה כוונה למזרחי לבצע את העבירה שלשם ביצועה נקשר הקשר. על כן הרשיע את המערער רק בעבירה לפי סעיף 33 (א) לפח"פ, בגין מסירת מידע לצורך ביצוע פשע, ודן אותו לשנה אחת מאסר. מעבירה של מעילה באימון זיכה ביהמ"ש המחוזי את המערער. המערער מערער על הרשעתו והמדינה על החלפת האישום מקשירת קשר למסירת מידע ועל הזיכוי מעבירת מעילה.
החלטה - השופט בכור:
א. לשם הרשעה בקשירת קשר חייבת התביעה להוכיח שלשני הצדדים שהתקשרו היתה כוונה שהעבירה אכן תבוצע. אם הוכח שאחד משני המתקשרים התקשר רק למראית עין ולא היתה לו כוונה פלילית אין להרשיע את השני בקשירת קשר לביצוע עבירה, יתכן וניתן היה להרשיע את המערער בנסיון לקשירת קשר, אך שאלה זו לא נדונה בביהמ"ש המחוזי ולא נטענה בערעור.
ב. לענין ההרשעה בסעיף 33 (א) לפח"פ, אין ספק שהמערער סיפק מידע למזרחי כשהוא יודע שהדבר עשוי לשמש במישרין או בעקיפין למטרות פשע. הן הגניבה ע"י התפרצות מהווה פשע והן המגמה להשמיד את התיק על מנת למנוע הגשת כתב אישום מהווה פשע. כשהואשם המערער בקשירת קשר לבצע את הפשע הנ"ל, ממילא היתה הגנתו נתונה לדרך השגת התיק ולכוונה להשמידו, כך שהיתה לו הזדמנות להתגונן גם כנגד הנתונים של סעיף 33 (א).
ג. ניתן להרשיע אדם עפ"י סעיף 33 (א) של מסירת מידע, לא רק כאשר הוא מוסר מידע לאחר על מנת שהאחר ישתמש במידע לשם ביצוע פשע, אלא גם כאשר הוא מוסר מידע במסגרת קשירת קשר לביצוע פשע או תוך כדי השתתפותו בביצוע פשע. אין לאמר כי העבירה של מסירת המידע נבלעת בתוך קשירת הקשר, שכן מדובר כאן ביצירת עבירה נפרדת שאינה נבלעת בתוך עבירה אחרת שמבצע אותו אדם ואשר מבוססת על אותן עובדות.
ה. לא היה מקום לזכות את המערער מן העבירה של מעילה באימון לפי סעיף 140 לפח"פ. אין מחלוקת שהמערער עובד בשירות הממשלה ואין ספק שהמעשה שעשה מהווה מעילה באימון שיש בה משום פגיעה בציבור, ועל כן יש מקום להרשיעו בסעיף 140 הנ"ל.
ו. אשר לעונש - אמנם מדובר במעשים חמורים ע"י אדם שמוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת של נאמנות ויושר בתפקידו הציבורי, וכן למעשה מורשע עתה המערער לא רק בסעיף 33 (א) אלא גם בעבירה לפי סעיף 140, אולם מדובר במסכת עובדות אחת המהווה את שתי העבירות ואין להעניש אדם פעמיים בגין מסכת עובדות אחת. המערער שירת במשטרת ישראל במשך 30 שנה ובתקופה זו מילא תפקידים לשביעות רצון הממונים עליו ובנאמנות. בעת ביצוע העבירה היה בן 49 ועמד לפרוש לגימלאות מסיבות בריאות, ועתה הביא על עצמו אסון גדול ועולמו חרב עליו והוא גם עלול לאבד את זכויות הגימלאות שלו. במצב זה אין להחמיר בעונשו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 28.6.77).
ע.פ. 296/77 - מדינת ישראל נגד משה טולדו ודני אטיאס
*קולת העונש (מעשה מגונה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
שני המשיבים פגשו בשלוש מתנדבות מחו"ל שטיילו באמפיתאטרון בבית שאן, תפשו אחת מהן ובניגוד לרצונה עשו בה מעשה מגונה תוך נסיון לאונסה שנכשל. הם נטלו מהמתלוננת את כספה ושרשרת זהב שהיה לה. המשיבים הורשעו בעשיית מעשה מגונה בכח, גניבה ותקיפה חבלנית וכן ביקשו להודות בעבירות נוספות של פריצה וגניבה והורשעו באותן עבירות. ביהמ"ש המחוזי התחשב בגילם של הנאשמים, שהם בני 18, 19 ואם כי לא התעלם מחומרת העבירה הטיל על המשיב הראשון שנתיים מאסר שמהם ששה חודשים בפועל ועל השני שנה מאסר שמתוכה שלושה חודשים בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל. גם בהתחשב בגילם של המשיבים הרי העונש חורג מהפרופורציה הדרושה בין החטא לעונשו ואין מנוס מלהתערב במידת העונש. עם זאת כלל נקוט בידי ביהמ"ש העליון שלא למצות את הדין עם נאשמים אשר נדונו למאסר בערכאה ראשונה והמדינה מערערת על קולת העונש. בהחמרת העונש של עבריין כזה יש משום חומרה מיוחדת שכן מתאכזבת תקוותו להשתחרר מן הכלא במועד שנקבע לראשונה. בהתחשב בכלל זה החליט ביהמ"ש העליון להסתפק בכך שמלוא תקופת המאסר תהיה מאסר בפועל, כך שהמשיב הראשון יאסר לשנתיים והשני לשנה אחת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד ד. אליאס למשיבים. 12.6.77).
ע.פ. 579/76 - דוד פרג'ון ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס המבוססת על עדות המתלוננת המלאה סתירות (הערעור נתקבל).
המערערים הואשמו בביצוע מעשה מגונה בכח בגופה של נערה
צעירה וזאת על יסוד עדותה של המתלוננת, ואם כי ביהמ"ש המחוזי ראה את הסתירות שבעדות המתלוננת לעומת הודעותיה השונות במשטרה, החליט לסמוך על עדותה, שראה אותה כמבולבלת, והרשיע את המערערים, ביהמ"ש סבר כי הבלבול בא בגלל הזמן הרב שחלף מעת המעשה ועד למשפט. הערעור על ההרשעה נתקבל. כמסתבר נסעה המתלוננת בטרמפ משכון גאולים לביתה שבכפר סבא וכאשר הגיעו ליד ביתה הסכימה לנסוע עם המערערים הלאה, בדרך עצרו מספר פעמים, נסעו לכפר גלגוליה, שם נכנסו למסעדה ואכלו, לאחר מכן נסעו לראש העין לדירתו של אחד המערערים, ושם לדברי המתלוננת בביהמ"ש נאנסה ע"י כל המערערים. בניגוד לעדותה בביהמ"ש, סיפרה במשטרה כי כבר בדרך עשו בה המערערים מעשים מגונים בתוך המכונית. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי לא היה מקום להתעלם מהסתירות שבעדויות המתלוננת ולאחר שסיפרה על אירועי המעשים המגונים במכונית, לא היה מקום להאמין להכחשת סיפור זה. אם מקבלים את הסיפור כנכון, הרי ניתן לראות בהתנהגותה של המתלוננת סימנים מובהקים להסכמתה לקיים יחסים מיניים עם הנאשמים, לאחר המקרה בתוך המכונית עוד חזרו לקחת את אחד המערערים והוא עמד עם חברתו והיא יכלה לצעוק וכן במסעדה בגלגוליה לא אמרה דבר, וגם כשהיתה בדירה בראש העין לא צעקה ולא ניסתה להנצל מידי הבחורים, כבר נפסק כי אשה המתנגדת ברצינות לקיום מגע מיני עם גבר נותנת ביטוי לכך בהתנגדותה ומנצלת הזדמנות ראשונה הניתנת לה כדי להסתלק או להזעיק עזרה. כיון שעדותה אינה אמינה אין צורך לבחון אם קיים סיוע לעדותה. ודאי שלא היה מקום לחפש סיוע לסיפורה של המתלוננת בדברי העדים שנרשמו מפיהם במשטרה, אך לא חזרו עליהם בביהמ"ש. כלל הוא שדברי עדים הנאמרים מחוץ לכתלי ביהמ"ש אינם מהווים ראיה אלא אם הובאו לביהמ"ש והעידו על אותם דברים. אפשר להשתמש בהודעות של נאשמים נגדם אך לא נגד אחר.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט אשר. עוה"ד א. גולדשמידט וח. קאזיס למערערים, עו"ד י. רזניק למשיבה. 26.6.77).
ע.פ. 715/76 - רוני גומל נגד היועהמ"ש לממשלה
*אחידות העונשים וחומרת העונש (שוד) (הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירת שוד מזויין בבנק, באיומי תת מקלע עוזי. הוא וחברו נתפשו זמן קצר לאחר המקרה עם הכסף שנשדד, ברם הנשק לא נמצא והתביעה הסכימה לקבל את טענת המערער שהוא לא היה ראוי לשימוש. בנוסף לעבירה הנ"ל הודה המערער בארבע עבירות של פריצה והחזקת רכוש גנוב ובשל כל העבירות ביחד נדון לשבע וחצי שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענתה העיקרית של הסנגוריה היא כי שותפו של המערער, שהיה יותר מבוגר ממנו והיה הרוח החיה בביצוע השוד, נידון לשש וחצי שנים מאסר בלבד ובכך הופר עקרון אחידות העונשים. טענה זו אין לקבל, שכן המערער הורשע לא רק בעבירת השוד אלא בעוד חמש עבירות מסוג פשע.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד גב א. ראב למשיב. 3.7.77).
ע.פ. 405/76 - סימון כווסצקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה שביצע באוגוסט 1972, כאשר סגר את שתי המתלוננות שבילו יחד איתו בתוך חדר על מנעול, ותקף ופצע את חברו שרצה לשחררן. הוא נדון לארבעה חודשי מאסר וקנס של 1500 ל"י. הערעור נתקבל, המערער התגייס בינתיים לשירות בצה"ל, נשא אשה, והוליד ילדים ואותם חטאות נעורים מלפני חמש שנים רחוקים ממנו והלאה. ביהמ"ש המחוזי התחשב לחומרה בעובדה שבשנת 1974 שוב
נכשל המערער בעבירה דומה, אך אותה הרשעה לא היתה צריכה להשפיע לענין העונש בשל עבירה זו, ומה גם שבגין אותה עבירה הוטל רק מאסר על תנאי. אילו שלטונות התביעה היו עושים מלאכתם כדבעי, יכולים היו לאפשר למערער להשפט על שתי העבירות בעת ובעונה אחת, במקום להעמידו עתה לדין על עבירה שקדמה לעבירה השניה בשנים אחדות. אין הצדקה לשלוח עתה את המערער למאסר בפועל. אי לכך הומר המאסר בפועל במאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד ש. זילברמן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה.4.7.77).
ע.פ. 9/77 - מדינת ישראל נגד שלמה אלימלך
*קולת העונש (עבירת סמים) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב הורשע בעבירה של החזקת 8,4 גרם אופיום גולמי כשהכמות מחולקת למנות. ביהמ"ש המחוזי אמר בגזר דינו שיש להחמיר בעונש של מי שמחזיק באופיום וגזר על המשיב שתי שנות מאסר מתאריך 4.4.76, אם כי גזר הדין ניתן בתאריך 30.11.76, כמסתבר ריצה המשיב בעת מתן פסה"ד עונש של 23 חודשי מאסר ,י4 מיום 4.4.76 ואת השנתיים הנוספות קבע ביהמ"ש המחוזי כחופפות את המאסר הקודם. התוצאה הינה שעל העבירה של החזקת סם מסוכן העונש המעשי יהיה חודש אחד מאסר בלבד, הערעור על קולת העונש נתקבל. קשה ליישב את התוצאה של חודש מאסר אחד בלבד עם דברי ביהמ"ש שיש להחמיר בעונש בגין החזקת סם קשה זה, כבר נפסק לא פעם שמן ההכרח להחמיר בענישה בעבירות מסוג זה, אעפ"י שאין למשיב הרשעות קודמות בקשר עם סמים לא היתה סיבה מספקת להטיל עונש כה קל. עם זאת, נוהגו של ביהמ"ש העליון כאשר הוא מקבל ערעור על קולת העונש שלא למצות את הדין עם הנאשם. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון כי בגין העבירה של החזקת הסמים ישא המשיב עונש של ששה חודשים מאסר בפועל שיצטברו לתקופה של 23 חודשים וכן 18 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד גב' א. ראב למערערת, המשיב לעצמו. 3.7.77).
ע.פ. 72/77 - דני לולו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (הערעור נדחה).
המערער ריצה עונש מאסר של שלוש שנים בגין מעשה אונס ולאחר מכן, בהיותו אסיר ברשיון, נטל ללא רשות ג'יפ צבאי, התחזה כחייל ובשני מקרים שונים הציע לחיילות הסעה, הביא אותן למקום מבודד ושם אנס אותן. אותו זמן היה תלוי נגד הנאשם מאסר על תנאי לשנתיים. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער למאסר של ארבע שנים עבור כל אחד ממקרי האונס, וכן הפעיל במצטבר את המאסר על תנאי של שנתיים, כך שעל " המערער לרצות מאסר של 10 שנים. הערעור נדחה. אין ספק שזוהי תקופה ארוכה, ברם בהתחשב באופי העבירות ובעובדה שעונש של שלוש שנים מאסר עבור מעשה אונס קודם לא הרתיע את המערער, צדק ביהמ"ש כשהגיע למסקנה שהמערער מהווה סכנה לציבור ויש לכלאו בבית סוהר לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. לוצקי למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 29.6.77).
ע.פ. 318/77 - עזרה מוצפי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה בכח בהיותו בגיל 17 וחצי ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס כספי ופיצוי למתלוננת, הערעור על עונש המאסר בפועל נתקבל. ביהמ"ש העליון קיבל את דברי שירות המבחן כי המערער עשה מאמצים להשתלב במסגרת העבודה שהוא קיבל, וכן כי למרות
שקיבל פטור משירות סדיר בצבא ביקש שהצבא ישנה את החלטתו והצליח בכך ונקרא להתייצב לשירות. כמו כן יש להתחשב בכך שהמעשה נעשה כשהמערער היה עדיין צעיר לימים ולמעשה לא היו לו הרשעות קודמות וזו הפעם הראשונה שעליו לרצות עונש מאסר. אי לכך יהיה המאסר שהוטל על המערער מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. צוק למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 29.6.77).
ע.פ. 334/77 - משה בלס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
דירתו של המערער נפרצה ונגנב ממנה רכוש בשווי של 7,000 ל"י. המערער שחשד במתלונן כי הוא הפורץ, נטל אותו לנסיעה במכונית כשהוא נעזר באחיו, הוביל אותו למחנה צבאי נטוש ושם החלו לחקור אותו. המערער קשר את ידיו של המתלונן והיכה אותו במקלות וקרשים בכל חלקי גופו ואילו אחיו החזיק במתלונן וכך איפשר למערער להנחית את מכותיו. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, בתוספת פיצוי כספי למתלונן, ואילו על אחיו גזר ביהמ"ש מאסר על תנאי בלבד בתוספת קנס כספי. את הפער בעונשים הסביר השופט בכך שלאח אין הרשעות קודמות של אלימות ושחלקו באירוע היה יותר פסיבי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הנימוקים להבדל הרב בעונש שהוטל על המערער לעומת אחיו אינם משכנעים. החזקת המתלונן היא שאיפשרה למערער להנחית את מכותיו כך שהיה שיתוף פעולה ממשי בין השניים. גם עברו הפלילי של המערער אינו מן החמורים ועבירתו האחרונה היתה תקיפה בשנת 1971 שעליה נקנס ב- 150 ל"י. בכך בלבד אין כדי להצדיק הקלה בעונש אלמלא הנסיבות המיוחדות של המקרה והעובדה שהמערער מעולם לא ריצה עונש מאסר. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על ששה חודשים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד א.בן-שחר למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 30.6.77).
ע.פ. 508/76 - מדינת ישראל נגד שולמית רובין.
*הרשעה של אשה בחניה אסורה על יסוד עדות בעלה כאשר הועמד לדין במשפט קודם (הערעור נתקבל).
בעלה של המשיבה הובא לדין בפני שופט תעבורה באישום של החניית מכונית במקום אסור. הוא העיד כי לא הוא אלא אשתו החנתה את המכונית במקום הנ"ל וזוכה מן האשמה המיוחסת לו. עקב כך הגישה המדינה כתב אישום נגד האשה וביקשה להוכיח את האישום ע"י הגשת פסק הזיכוי שיצא במשפטו של הבעל. המדינה הסתמכה על הוראות סעיף 70 א לפקודת התעבורה, שלפיו כשנמצא רכב עומד במקום אסור רואים את בעל הרכב כאילו העמידו באותו מקום, אלא אם הוכיח שלא הוא העמיד את הרכב וכן ברשות מי היה הרכב אותה שעה. משקבע ביהמ"ש כי הרכב היה אותה שעה ברשותו של אדם אחר, רשאי ביהמ"ש הדן במשפטו של האדם האחר להסתמך על המימצאים העובדתיים שנקבעו במשפט הראשון עפ"י הראיות שהיו באותו משפט ואין צורך לחזור ולהגישן. במקרה דנן קבע ביהמ"ש במשפט הראשון כי האשה החנתה את המכונית וביסס את מימצאו על עדות הבעל. במשפט האשה, טענה ההגנה שעל אף האמור בסעיף 70 א הנ"ל אין המדינה רשאית להסתמך על המימצא שבפסה"ד הראשון הואיל ויש בכך משום שימוש בעדות הבעל נגד אשתו והדבר נוגד את סעיף 3 לפקודת הראיות. בימ"ש השלום קיבל את טענת האשה, ביהמ"ש המחוזי אישר ברוב דעות את פסק דינו של בימ"ש השלום והערעור על כך נתקבל. ההיתר לפי סעיף 70 א' לפקודת התעבורה להגיש מימצא קודם במשפט השני כאמור, גובר על האסור שבסעיף 3 לפקודת הראיות. למעשה אין כאן בכלל ענין של קבילות הראיות שהוגשו במשפט הראשון. סעיף 70 מורה כי המימצאים
העובדתיים שנקבעו במשפט הראשון ניתן להגישם במשפט השני וביהמ"ש רשאי להסתמך עליהם. היינו, להסתמך על המימצאים שקבע השופט במשפט הראשון ולא על הראיות שהובאו. השופט במשפט השני רשאי להסתמך על מימצאו של השופט במשפט הראשון ותהיה אשר תהיה הראיה שהובאה במשפט הראשון לביסוס המימצא.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, שמגר. עו"ד ז. וכסלר למערערת, עו"ד י. רובין למשיבה. 23.6.77) .
ע.פ. 328/77 - צבי כץ נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש כאשר הנאשם הועמד לדין בשני משפטים על אותה מסכת עובדות (הערעור נתקבל).
המערער ניהל את גזברות עמידר, מעל באימון וגנב סכומים עצומים מכספי החברה. על החלק העיקרי שבגניבותיו, שסכומן המצטבר למליונים, נתן המערער את הדין ובערעורו לביהמ"ש העליון זוכה בשעתו ממקצת האישומים והעונש של שמונה שנים מאסר הופחת ע"י ביהמ"ש העליון לשלוש שנים מאסר. כתב אישום נפרד הוגש נגד המערער בשל גניבת סכום של 118 אלף ל"י. הוצע לו בשעתו בביהמ"ש, המחוזי כי יבקש לקחת בחשבון גם אישום זה לענין העונש, אך הוא סירב, כך שכתב האישום הנפרד נשאר א44 תלוי ועומד, והמערער הודה ונגזר דינו לעשרה חודשי מאסר נוספים. הערעור על כך נתקבל. לפי סעיף 11 לחוק דיני עונשים (דרכי ענישה), לא היה המערער חייב לשאת אלא את תקופת המאסר הארוכה יותר אילו הוטלו עליו שני העונשים במשפט אחד. אין לראות על שום מה יהיו תקופות המאסר מצטברות, רק משום שהוטלו בשני משפטים נפרדים, כאשר מסכת העובדות והעבירות אינה שונה בשני המשפטים. זאת ועוד בינתיים הספיק המערער לשאת את תקופת המאסר בפועל של שנתיים שהוטל עליו בתיק הקודם, ואין זה מן המידה להחזיר אדם לכלא בשל עבירות שעבר אותן בעת ובעונה אחת עם עבירות אחרות שבגללן נשא עונש מאסר עד תומו וכבר הספיק להשתחרר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן-פורת, עוה"ד י. אדרת, א. סלונים וג. אדרת למערער,עו"ד ד. וכסלר למשיבה, 5.6.77).
ע.פ. 15/77 - יעקב רודלניק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות על יסוד זיהו של ילד (הערעור נדחה).
אחד יוסף אלבר מחיפה יצא באחד הערבים עם אשתו מהבית ובדירה נשארו רק ילדיהם וביניהם הבן רן שהיה אז בן 11. שני אנשים באו לדירה באומרם שהביאו סחורה ואחד מהם ירד עם הבן רן למטה כדי להמתין לבוא הסחורה. לאחר שחיכו כמחצית השעה פקעה סבלנותו של הילד, הוא עזב את האיש וחזר לדירה ובדרך ראה שנית את האדם שנכנס לדירה לפני כן. כמסתבר הוציאו שני הנוכלים מן הדירה כספת וגנבו מזומנים .,4 וחפצים. עפ"י הפרטים שנמסרו ע"י רן, הורכב קלסתרון ע"י המשטרה ועפ"י הקלסתרון איתרה המשטרה את העבריין, ע"י הצגת אלבום של עבריינים בפני הילד. באלבום היו למעלה ממאתיים תמונות והילד זיהה את המערער כאדם שנכנס לתוך הדירה ויצא משם לאחר מכן. גם במסדר חי הצביע רן על המערער. המערער הורשע בעבירת ההתפרצות וגניבה ונדון לשנתיים מאסר והערעור על כך נדחה. השופט בדק בקפדנות רבה את עדות הילד ובא למסקנה שניתן לסמוך על דבריו. בימ"ש שלערעור אינו נוהג להתערב בקביעתו של השופט שראה את העד ושמע את דבריו ובדרך כלל קביעה כזו היא סוף פסוק. הקלסתרון שהורכב בעקבות הפרטים שנמסרו למשטרה ע"י הילד דומה להפליא לפניו של המערער, ואין לך ראיה של זיהוי בעלת משקל יותר גדולה מאשר מעשה זה שאיפשר למשטרה להרכיב את הקלסתרון ולאתר את העבריין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, גב' בן-פורת. עו"ד י. בר-דיין למערער, עו"ד גורני למשיבה. 30.6.77).
ע.פ. 117/77 - סלימן סמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של החזקת כלים המיועדים לשימוש בסם וערעורו נדחה, ההרשעה היתה מבוססת על עדותם של שני אנשי משטרה שתפשו את המערער כשזרק את הכלים האמורים מידו. הם ערכו דוחו"ת על מעשה זה, הציגו אותם בביהמ"ש ואישרו אותם כנכונים. העדות המאשרת את הדוחו"ת היתה מהימנה על ביהמ"ש על אף שלא יכלו לזכור פרטים שנשאלו בקשר למאורע, שכן בינתיים עברו תשעה חודשים. (בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד ע. סער למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 16.6.77).
ע.פ. 563+570/76 - אפרים אדרי ועמרם אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שני המערערים הם אחים שהורשעו בעבירה של נסיון לרצח לפי סעיף 222 לפח"פ. קרבן הפשע פגש בבחורה שלא היתה מוכרת לו והתחיל ביניהם ויכוח. הבחורה הזעיקה את המערערים, הם תפשו את המתלונן, האחד החזיק בו כדי שלא יוכל להתגונן והשני דקר אותו 12 דקירות סכין בפניו ובכל חלקי גופו. ביהמ"ש המחוזי ראה במעשה זה עבירה של נסיון לרצח ודן את המערער הראשון ל- 10 שנות מאסר ואת השני ל- 12 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה לפי סעיף 222, על התביעה להניח את דעתו של השופט שהעבירה בוצעה תוך כוונה ממשית לקטול את הקרבן, ובנסיבות הענין דנא כפי תוארו לעיל די בכך לבסס מסקנה של כוונה לקטול. אשר לעונש - אכן העונשים חמורים הם ולא בנקל ידון בימ"ש נאשם, אפילו בשל עבירה חמורה, לעונש מאסר לתקופה כה ארוכה. אולם למערער עמרם 14 הרשעות קודמות ובכללן עבירה של שוד מזויין וגם למערער אברהם הרשעות קודמות. לנוכח מעשי האלימות המתפשטים בחלק מן הציבור, מחובתם של בתיהמ"ש, להגיב בעונשים חמורים כדי שיושם קץ לבריונות ולמעשי אלימות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, שמגר. עוה"ד מ. אלוני ומ. רום למערערים, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 23.6.77).
ע.פ. 237/76 - פלונית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מות תינוקת ע"י האם בעת הלידה עקב מחדל) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערערת הרתה מחוץ לנישואין ובזמן הלידה גרמה, ע"י מחדל בלתי חוקי, למות התינוקת שגלשה לתוך המים שבאסלה. כל זה כשדעתה עדיין לא מיושבת עליה מחמת שלא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת עונש של 3 חודשים מאסר בפועל ו- 3 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי אמר כי יש למקרה היבטים של טרגדיה אישית אך בגלל ההיבטים הציבוריים הטיל את העונש כאמור. הרקע למעשה היה פחדה של המערערת מהוריה ולאחר המקרה נישאה לאותו אדם שממנו נכנסה להריון ובינתיים נולדו להם שני ילדים. לפי תזכיר שרות המבחן חוסר נסיונה וחוסר הבנתה את המתרחש בעת הלידה שבאה לה כהפתעה, גרמה למערערת לזעזוע קשה ולא היתה מסוגלת להחליט על פעולה להציל את התינוקת. בנסיבות המיוחדות כאמור הסכים גם בא כח המדינה להמלצות קצינת המבחן שלא להטיל עונש מאסר בפועל. אי לכך שונה גזר הדין באופן שכל המאסר יהיה על תנאי וכן בוטל הקנס.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד פילוזוף למערערת, עו"ד בן טובים למשיבה. 8.6.77).
ע.פ. 227/77 - מדינת ישראל נגד עמוס תמס
*קולת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירה של החזקת חשיש וסחר בחשיש ונדון לששה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר עונש של 4 חודשי מאסר
על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. העבירה של סחר בסמים היא חמורה ומסוכנת לציבור ואין לאמר כלל ועיקר שגזר הדין דנא מבטא את מהותה החמורה של העבירה. זאת ועוד, גם אופיו של המשיב ועברו אין בהם כדי להסביר את הקולא שבה נהג ביהמ"ש עם המשיב, אף על פי כן לא יתערב ביהמ"ש העליון בגזר הדין והסיבה היא שהמשיב עומד כבר לפני תום ריצוי עונשו, ולא קיימות כאן הנסיבות יוצאות הדופן שהיו מצדיקות התערבותו. (בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. רבין למערערת, עו"ד ר. בסן למשיב. 19.6.77).
ע.פ. 152/77 - פארוק אטרש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של פריצה וכניסה לדירה מתוך כוונה לגנוב ובנשיאת אולר ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. היתה זאת למערער עבירתו הראשונה, הוא היה אז צעיר בן 19 ומאז ביצוע העבירה ועד היום עברו כארבע שנים. אי לכך אפשר לנהוג עמו לפנים משורת הדין ולא לשלחו למאסר בפועל. במקומו ישלם המערער 5000 ל"י קנס והתחייבות כספית של 10 אלפים ל"י להימנע מעבירה תוך 3 שנים.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.7.77).
ע.פ. 247/77 - יעקב משה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הוא כבן 66, נכה בשיעור של 100 אחוז ונדון ל- 9 חודשי מאסר בגין החזקת חשיש. כן הופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין חולקין על כך שהסם הוחזק ע"י המערער לצורך שימוש עצמי ומהרשעותיו הקודמות מתברר כי הוא מכור לסמים, ובהתחשב בגילו ספק אם הוא יכול להיגמל מכך. לא נראה שהעונש של מאסר ממושך עשוי להיות עבורו גורם מרתיע וגם לציבור לא תצמח מהמאסר כל תועלת, על כן הועמד המאסר בפועל על 6 חודשים שיהיה חופף את המאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 20.6.77).
ע.פ. 255/77 - ג'ריס אליאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש כאשר לא צורפו התיקים הנדונים בגזר דין קודם (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשתי התפרצויות שביצע בסוף שנת 1973 ונדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. מסתבר שהמערער נדון ל- 4 שנות מאסר בתיק פלילי אחר והמאסר בפועל שנגזר עליו עתה מצטבר לעונש המאסר ההוא. הערעור נתקבל. בזמן שהובא לדין בתיק הפלילי האחר ביקש המערער לצרף גם את התיקים דנה אלא שמשום מה הדבר לא נעשה ורק כעבור שלוש שנים הוגש כתב האישום הנוכחי. לא ניתן כל הסבר מדוע הוגש כתב האישום באיחור ומדוע לא צורפו התיקים כפי שביקש המערער. אמנם בפסק הדין דנה אמר ביהמ"ש כי הוא לוקח עובדות אלה בחשבון ואולם בהתתשב בתקופה הארוכה של 4 שנות מאסר שהוטל על המערער בתיק הפלילי האחר ובעובדה שאם המערער יהנה מניכוי שליש המאסר הוא סיים למעשה את תקופת המאסר הראשונה, וכן לנוכח התנהגותו הטובה בבית הסוהר, מן הצדק יהיה שכל העונש החדש בתיק זה יהיה על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופט עציוני. עוה"ד בראונר וברמן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 27.6.77).
ע.פ. 821/76 - מאיר אוחנה נגד מדינת ישראל
*קולת העונש (גניבת רכב) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של גניבת כלי רכב ונסיעות ללא רשות וללא ביטוח ובימ"ש השלום עמד על חומרת מכת הגניבות של כלי רכב המסכנת לא רק את הרכוש אלא גם את הנפש. כן הצביע השופט על המספר הרב של הרשעות קודמות של המערער. בגזר הדין הפעיל השופט מאסר על תנאי של שנה אחת והוסיף מאסר בפועל של ששה חודשים וכן מאסר על תנאי של 30 חודשים ופסילה לשנה אחת ושלוש שנים על תנאי. ערעורה של המדינה לביהמ"ש המחוזי על קולת העונש נתקבל, ברם גם ביהמ"ש המחוזי לא מיצה עם המערער את כל חומר הדין, אלא שהפך את המאסר על תנאי למאסר בפועל באופן שהמאסר הנוכחי הועמד על שלוש שנים המצטברות לשנה מאסר על תנאי שהופעלה. הערעור נדחה. למערער ניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון לבירור השאלה אם היה מחובת המדינה לגרום כי הסניגור שייצג את הנאשם בבימ"ש השלום יוזמן גם לבירור הערעור בביהמ"ש המחוזי, ועל שאלה זו התשובה היא חיובית. על התביעה חלות כל החובות של האתיקה המקצועית ואין צריך לאמר שכשבעל דין היה מיוצג בערכאה ראשונה, חובה מוטלת על עו"ד המגיש ערעור להמציא הודעה על כך לעו"ד שייצג את בעל הדין שכנגד בערכאה הקודמת. אעפ"כ החליט ביהמ"ש העליון בתוקף סמכותו לפי סעיף 195 לחוק סדר הפלילי לדחות את הערעור וזאת באשר לא נגרם עוות דין ע"י זה שהסניגור לא הוזמן לשמוע את הערעור בביהמ"ש המחוזי. העבירות שבהן הורשע המערער והנסיבות שבהן נעברו, מצדיקות עונש חמור בהרבה מזה שביהמ"ש המחוזי הטיל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, ,בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. דיין למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 22.6.77).
ע.פ. 861/76 - מאיר יוזוגוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של בעילת קטינה ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשים על תנאי וכן קנס של 2,500 ל"י ו- 1,500 פיצוי למתלוננת. הערעור על חומרת העונש נתקבל, אין צריך לאמר כי עבירה כנ"ל היא מעשה חמור ואילו עונש המאסר בפועל של שלושה חודשים אינו חמור כלל ועיקר. ברם העבירה בוצעה לפני למעלה מארבע שנים, ועוד באותה שנה הוגש כתב אישום. עברו כשלוש שנים עד שנתברר דינו ובינתיים המערער נשא אשה והיא בהריון, והוא משקיע את מיטב מאמציו בעבודה. כמו כן גם המתלוננת נישאה בינתיים. נוכח התפתחות חיובית זו, לא ישמש עונש מאסר בפועל של שלושה חודשים כל תועלת. הוא לא ירתיע אחרים מכיון שהוא קל מדי, ואין זה מן הצורך להרתיע את המערער שממילא חזר למוטב. לא היו לו הרשעות קודמות לפני מעשה זה ולא הסתבך עם החוק לאחר המעשה. מטעם זה די בכך אם כל תקופת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, שמגר. עו"ד שמש למערער, עו"ד גב ד. וכסלר למשיבה. 23.6.77).
ד.נ. 27/76 - הילרון חברה ליצור... מוצרי חקלאות בע"מ נגד המועצה ליצור פירות ושיווקם
*הכרה בעותרת כיצואן סוגי פירות מסויימים (העתירה נדחתה ברוב דעות).
בעתירה בבג"צ 75/76 (פד"י ל' (3) 645) ביקשה המבקשת כי ינתן צו למשיבה שתתן רשיון לעותרת לשמש יצואן של ארבעה סוגי פירות ובג"צ נתן הוראה כזו לגבי שני סוגים ודחה את העתירה לגבי השניים האחרים ברוב דעות השופטים, מ"מ הנשיא לנדוי ועציוני, נגד דעתו החולקת של השופט שמגר. נתקיים דיון
נוסף ואושר פסק הדין הקודם ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר. הנושא היה פירושו של סעיף 31 לחוק מועצת הפירות (יצור ושיווק) והשאלה אם לפי אותו סעיף יש לראות את המבקשת כיצואן של שני סוגי הפירות שלגביהם לא ניתן לה רשיון. השופט שמגר סבר כי מכיון שמדובר בהגבלת חופש העיסוק יש לפרש את הסעיף פירוש מצמצם ואם יפרשוהו כך יש לתת למבקשת את הרשיון, ברם שופטי הרוב, מפי השופט י. כהן, סברו כי גם אם ינתן לסעיף הנ"ל פירוש מצמצם עדיין אין המבקשת נכנסת לגדר יצואן לפי אותו סעיף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד א. גולדנברג למבקשת,עו"ד מ. חשין למשיבה. 28.4.77).
ע.א. 802/76 - עו"ד דן יואל כמנהל עזבון המנוחה ... נגד עו"ד כמאל קאסם ואח'
*דחיית ערעור שהוגש באיחור (הערעור נדחה).
תביעתה של המנוחה נגד המשיב נדחתה על הסף ע"י ביהמ"ש המחוזי מחמת שדבקה בעילת התביעה אי חוקיות. התביעה היתה של המנוחה ושל המשיב השני נגד המשיב הראשון בענין מקרקעין ולאחר הגשת הבקשה נפטרה המנוחה. עוה"ד שייצג את המנוחה ואת המשיב השני היה בידיו יפוי כח בלתי חוזר מאת המנוחה לטובת המשיב השני והוא אף הגיש את הסיכומים לביהמ"ש המחוזי מטעם המנוחה כשנה לאחר שנפטרה. כשניתן פסה"ד נגד המנוחה טען עוה"ד כי מכיון שהאשה נפטרה אין הוא עוד מייצג אותה. לאחר מכן מונה המערער כמנהל עזבון והגיש ערעור ולטענת המשיב הראשון הוגש הערעור לאחר המועד. המערער טען כי יפוי כוחו של עוה"ד שייצג את המנוחה בטל עם מות המנוחה והרי זה כאילו ניתן פסה"ד שלא במעמד ב"כ המנוחה וממילא לא עבר הזמן להגשת ערעור. הטענה נדחתה. עוה"ד שייצג את המנוחה היה לו יפוי כח בלתי חוזר ויפוי כח כזה אינו בטל עם מות המרשה, ואותו עו"ד אמנם הגיש את הסיכומים גם בשם המנוחה. אי לכך אכן הוגש הערעור באיחור ויש לדחותו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. המערער לעצמו, עו"ד מ. מזובר למשיב הראשון, עו"ד א. סרי למשיב השני. 8.6.77).
ע.א. 601/75 - שלמה אריאל ואח' נגד אורי קירשבאום ואח'
*המועד שלפיו יש לקבוע פיצויים עקב ביטול חוזה מכירת דירה (ערעור וערעור שכנגד - הערעור בוטל והערעור שכנגד נדחה).
המערערים מכרו למשיבים דירה בבית שהקימו. בניית הבית הופסקה עפ"י צו של ביהמ"ש ואז הודיעו הקבלנים על ביטול החוזה. התובעים הסכימו לכך והמחלוקת התעוררה בענין הפיצויים שעל הקבלנים לשלם לתובעים בגין הפרת החוזה, החוזה בוטל בינואר 1974, התביעה הוגשה סמוך לכך, ובפברואר 1974 החזירו הקבלנים לתובעים סכום של 50 אלף ל"י מתוך 60 אלף ,שי שקיבלו ע"ח הדירה. אחרי בירור התביעות חייב ביהמ"ש המחוזי את הנתבעים לשלם לתובעים את היתרה של 10,000 ל"י בצירוף ריבית וכן פיצויים של 40 אלף ל"י בעד הפרש מחיר הדירה שבין יום הרכישה לבין יום הפרת ההסכם. עוד פיצוי של 7,000 ל"י פסק ביהמ"ש המחוזי בגין סעיפי פיצוי אחרים. ערעורם של התובעים על הסכום שנפסק להם נדחה. התובעים טענו כי המועד הקובע לצורך קביעת הפרש מחיר הדירה איננו בין יום הרכישה לבין יום ביטול ההסכם, אלא בין יום הרכישה לבין יום מתן פסה"ד בתביעת הפיצויים. אכן, לאחר חקיקת חוק התרופות אין לקבוע בתור כלל נוקשה שהמועד הקובע לענין ההפרש הוא יום ההפרה, אך אין גם לקבל את הטענה כי יום מתן פסה"ד בתביעת הפיצויים צריך לשמש תמיד בסיס לקביעת הנזק. לפי סעיף 10 לחוק התרופות זכאי הנפגע לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, ומי שתובע לפי סעיף זה חייב להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל והוא זכאי לנזק זה במלואו. יכול להיות מקרה שהתאריך הקובע להערכת הנזק יהיה יותר מאוחר מאשר יום ההפרה או יום ביטול החוזה, למשל אם יתברר
שקונה הדירה לא יכול היה ע"י מאמצים סבירים להשיג דירה אחרת סמוך לאחר ביטול החוזה. מאידך, כאשר קונה דירה מקבל בחזרה את מה ששילם ומיד קנה דירה אחרת אין לפסוק לטובת קונה כזה פיצויים לפי מועד מאוחר יותר. במקרה דנא הוחזר לתובעים בפברואר 1974 הסכום של 50 אלף ל"י וכבר חודש לאחר מכן קנו דירה חדשה. על כן בנסיבות מקרה זה המועד המתאים להערכת הפיצויים צריך להיות המועד שבו התקשרו המוכרים לקניית דירה אחרת, והעתקת המועד הקובע מינואר עד מרץ אותה שנה אינה משנה את מחיר הדירה שנרכשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. עידה לקבלנים, עו"ד א. בר-שלום לתובעים. 5.6.77).
ע.א. 532/76 - משה פוקס נגד ורמן גוסטה ואח'
*טענה של הפרת הסכם עקב אי תשלום במועד כאשר הקונה הפקיד את הכסף בידי עוה"ד הצדדים (הערעור נדחה).
המערער מכר למשיב דירה ושני הצדדים הופיעו בפני עו"ד (להלן - עוה"ד) והלה ערך להם הסכם שכלל גם סדרי תשלומים. בפני ביהמ"ש דלמטה הועלו גירסאות נוגדות על נסיבות עריכת ההסכם וביהמ"ש קיבל את גירסת המשיבים. ימים מספר לאחר עריכת ההסכם, כך סיפרו, טען המערער שיש להצמיד את התשלומים והמשיבים הסכימו לעשות תוספת להסכם שלפיה הצמידו את התשלומים למדד. המערער העלה גם דרישה כי המשיבים ימציאו לו ערבות בנקאית על יתרת הסכום והם סירבו. המשיבה התקשרה עם המערער לקבוע את, התשלום לפי ההסכם, המשיב סירב ובתאריך התשלום הופיעו המשיבים אצל עוה"ד, מסרו לו המחאה בנקאית ,לזכות המערער והוא שלח את ההמחאה לכתובתו של המערער אך המכתב הוחזר. שבועיים לאחר מכן שלח המערער באמצעות עו"ד אחר הודעה למשיבים כי מכיון שלא שילמו במועד את התשלום השני ומאחר שלא הומצאה ערבות בנקאית, הוא רואה את ההסכם כמבוטל והוא מחלט לעצמו 20 אלף ל"י פיצויים מוסכמים מראש. אעפ"כ הוסיפו המשיבים ושלחו שוב במועד התשלום הבא המחאה לכתובתו של המערער, אך גם מכתב זה הוחזר בציון "לא נדרש". ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבים והורה על המערער למסור להם את הדירה והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער כי לפי הוראות סעיף 44 לחוק החוזים צריכים היו לשלם לו את הכסף במקום עסקו. סעיף 44 קובע קיום התחייבות במקום עסקו של הנושה כאשר לא הוסכם על מקום אחר. הסכמה על מקום תשלום יכול שתהיה מילולית ומפורשת ויכול ותעלה מנסיבות הענין, במקרה דנא, שימש עוה"ד כפרקליטם של שני הצדדים וניתן להסיק כי שני הצדדים הסכימו מכללא שמקום הפרעון יהיה במשרד עוה"ד, כשם שהתשלומים היו באותו משרד. לכך יש להוסיף כי המכר לא נעשה ע"י המערער במסגרת עסקיו אלא היה מדובר על מכר דירתו הפרטית ועל כן לא קישרו המשיבים את מקום חיוביהם עם מקום עסקו של המערער. זאת ועוד, בהסכם המודפס נקבע אמנם שכל תנאי מתנאי ההסכם הוא תנאי עיקרי, אולם סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי תניה גורפת בחוזה העושה את כל ההפרות ליסודיות אין לה תוקף ועל הנפגע חובת הראיה שיש לראות בהפרת תניה מסוימת הפרה לסודית. בעניננו אין כדי לבסס בצורה כלשהי את הטענה שצדדים סבירים היו רואים הפרה יסודית באיחור כלשהו באחד משיעורי התשלומים שנגרם בשל העברת התשלום אל עוה"ד של הצדדים. על כן צריך היה המערער לנהוג תחילה לפי חוק החוזים לפני שהודיע על ביטול החוזה ואין חולקין כי לא עשה כן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. כהן למערער, עו"ד ב. מינקוביץ למשיבים. 6.6.77).
ע.א. 130/76 - אגד אגודה שיתופית בע"מ נגד יצחק בסה
*פס"ד הצהרתי כאשר הזכות הנדרשת אינה ברורה (הערעור נתקבל).
המשיב עובד כשכיר באגד מאז שנת 1954. בשנת 1961 הוחלט במוסדות אגד לקלוט עובדים שכירים ותיקים כחברים. המשיב הגיש בקשה ובמרץ 1971
הודיעו לו כי הוא מופיע ברשימת העובדים שישלח לבדיקה רפואית במגמה להקלט כחבר. בינתיים נשלח מכתב אנונימי לאגד שבו יוחסו למשיב אי סדרים בעבודתו. כיום ברור שלא נתגלה כל דבר שיש בו כדי להטיל דופי במשיב, אך בעקבות המכתב נפתחה חקירה והושמט שמו של המשיב מן הנקלטים כחברים. משך כל הזמן ביקש לדעת מה עלה בגורל בקשתו ולא נענה. במרץ 1975 הודיעו לו כי במסגרת קליטת עובדים חריגים כחברים הוא יתקבל לאחר שיעבור שוב בדיקות רפואיות. הוא עשה כן ובכל זאת לא נתקבל כחבר. באוקטובר 1975 הגיש המשיב בקשה לביהמ"ש המחוזי בת"א וביקש פס"ד המצהיר כי המערערת חייבת לקבל אותו כחבר באותן זכויות שזכאי היה להתקבל בשנת 1971, ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתו וקבע כי המבקש רכש ב- 1971 אותן זכויות שניתנו לחברי הקבוצה באותה שנה. הערעור על כך נתקבל. ראשית, ספק אם ניתן לחייב את המערערת לקבל בפועל את המשיב כחבר, ויתכן שהסעד היחידי העומד בפני המשיב הוא סעד לפיצויים, ברם, יש לקבל את הערעור מסיבה אחרת. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי מנוסחת בצורה מעורפלת ואינה קובעת מה יהיו תנאי קבלתו של המשיב כחבר במערערת ומהן אותן זכויות שניתנו לחברי הקבוצה בשנת 1971. המשיב לא הוכיח לביהמ"ש מהו תוכן הזכות שעל קיומה הוא תובע הצהרה, מהם הדרכים לקבלתו באגד ואם די היה בהחלטה הנ"ל כדי להעניק לו חברות באגד. קשה לראות מה תועלת יש בהצהרה על קיומה של זכות שתוכנה נסתר ואינו ידוע. אין טעם בפס"ד הצהרתי שלא ניתן לממשו או להביאו לידי ביטוי בפועל בצורה כלשהי, כאשר אין יודעים מהי הזכות שאותו פס"ד מבטיח.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן-פורת. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. לברון למערערת. עו"ד פ.ג. נשיץ למשיב. 9.6.77).
ע.א. 717/76 - בית עמי בע"מ נגד ירב בע"מ
*תשלום דמי תווך (הערעור נדחה).
המשיבה עוסקת בתווך ובתביעה שהגישה נגד המערערת טענה שהיא גרמה להתקשרות של השכרת מלון שבבעלות המערערת והיא זכאית לקבל דמי תווך בשעור של 5 אחוז מדמי השכירות של המלון שהושכר לשלוש שנים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה גרמה ע"י פעולתה לקשירת הסכם השכירות, ששעור דמי התווך הרגיל הוא 5 אחוז מדמי השכירות, שהמערערת לא הצליחה להוכיח כי התנתה שהיא לא תשלם דמי תווך. הערעור על כך נדחה. מהימנות העדים והמשקל שיש לייחס לדברי העדים נתונים לקביעה בידי ביהמ"ש השומע את העדים וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. אליה למערערת, עו"ד י. לבסמן למשיבה. 19.6.77).
ע.א. 14/77 - פ. דרגל נגד בנג'מן הרש
*מניעות להעלאת טענות לביטול פסק בורר (הערעור נתקבל).
המשיב שכר את המערער, שהוא אדריכל, לקבלת שירותים בהקמת וילה על מגרש בקיסריה. במשך הזמן התעוררו חילוקי דעות בין השנים והם חתמו על שטר בוררין שלפיו מונה הבורר על מנת להכריע ביניהם "בקשר לשכר טרחת תכנון הבנין ובקשר לכל מה שקשור לכך". כן הוסכם כי הבורר יהיה חפשי מכל סדרי הדין והוראות הדין המהותי ויוכל לתת את פסקו ללא הגבלת זמן, הבורר חייב את המשיב לשלם למערער כ- 75 אלף ל"י והמשיב הגיש בקשה לביטול הפסק. הוא טען כי הבורר שמע את העדים ללא שבועה וללא הן צדק ומבלי שיזהירם כחוק, וכן כי הבורר קיים ישיבה שבה העידו עדי המשיב ללא נוכחות המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענותיו של המשיב וביטל את פסק הבוררות. הערעור על כך נתקבל. חוק הבוררות בא לאפשר לצדדים לסיים את סכסוכיהם בדרך היעילה ביותר ללא הכבלים שבימ"ש רגיל בהם, הן כבלים בסדר הדין
והן בדיני ראיות. שתי טענותיו של המשיב קשורות בסדרי הדין והראיות בעוד שהוסכם בין הצדדים שהבורר יהיה חפשי מסדרי הדין והוראות הדין. הבורר אמנם פעל בניגוד להוראות סעיף 14 לחוק הבוררות בדבר השבעת עדים ובניגוד להוראות סעיף י"א לתוספת לחוק הבוררות בדבר אזהרת עדים. ברם משום כך אין לראות את הבורר כמי שפעל ללא סמכות. הצדדים יכולים להתנות על סעיף 14 בהסכם בין מפורש ובין מכללא. כאן לא העלה ב"כ המשיב כל טענה בפני הבורר לענין הצורך בהשבעת עדים, אך ביהמ"ש המחוזי ייחס שתיקתו זו לחוסר ידיעתו את חוק הבוררות ולא לויתור ולהסכמה משתמעת לאי השבעת עדים. קביעה זו אין לקבל. אדם מוחזק כמי שיודע את החוק, על אחת כמה וכמה שמדובר בעו"ד שהחוק הוא עיקר עיסוקו. ברם גם אם היה כאן הסכם מפורש או מכללא, הרי לאור שתיקתו בפני הבורר מנוע היה ב"כ המשיב מלהעלות את הטענה בדבר אי השבעת העדים בפני ביהמ"ש המחוזי. בעל דין חייב להחליט בהזדמנות הראשונה שניתנה לו אם ברצונו לפסול את הדיון עקב הפסול שדבק בו ואם לאו, ואין הוא יכול להמתין לתוצאות עד שיראה אם הוא זכה אצל הבורר או לא. אשר לסעיף י"א בתוספת לחוק הבוררות בענין אזהרת עדים, גם כאן מנוע היה המשיב מלטעון פסלות הפסק מאותה סיבה של אי העלאת הטענה מיד בפני הבורר. על כן אין צורך להכנס לשאלה אם סעיף י"א הנ"ל ניתן להתנות עליו. אשר לעובדה שהמערער לא הופיע לישיבה שבה נשמע מספר עדויות מטעמו של המשיב - הזכות להיות נוכח בישיבה ולחקור חקירה נגדית של העדים היתה מוקנית למערער ואם הוא ויתר עליה אין המשיב יכול להאחז בעובדה זו כדי כדי לטעון לבטלות הפסק.
(בפני השופטים: עציוני, י .כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופט עציוני, עו"ד ו. רובין למערער, עו"ד ו.א. שרויאר למשיב. 29.6.77).
ע.א. 701/76 - צבי עפרון ואח' נגד חב' הכשרת הישוב בע"מ ואח'
*הפיכת המרצה רגילה להמרצת פתיחה (הערעור נתקבל ברוב דעות).
במשפט מקרקעין שבין חברת הכשרת הישוב לבין המשיבים האחרים פסק ביהמ"ש שהמשיבים שהם בעלי המקרקעין חייבים להעביר את המקרקעין להכשרת היישוב. לאחר שניתן פסה"ד פנה מורישם של המערערים לביהמ"ש בהמרצה בה ביקש לבטל את פסק הדין וטען כי הוא בעל זכויות במקרקעין לפני המשיבה. לאחר פטירתו פנו המערערים בהמרצה חדשה הזהה להמרצה הראשונה, ביהמ"ש המחוזי מחק את ההמרצות באשר לדעתו משניתן פסק דין סופי בין שנים בקשר לבעלות על נכס פלוני, יכול אדם אחר הטוען לבעלות על אותו נכס לתבוע את זכויותיו רק על דרך של תובענה עצמאית בכתב תביעה או המרצת פתיחה ולבקש ביטולו של פסה"ד, ואילו ההמרצה שהוגשה ע"י המערערים איננה המרצת פתיחה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן ושמגר כנגד דעתו החולקת של השופט אשר. בפס"ד ארוך מפי השופט י. כהן צויין כי אמנם אדם שלא היה צד בהליכים שבהם ניתן פס"ד יכול לתבוע את תיקון המעוות רק על דרך תובענה עצמאית, בכתב תביעה או בהמרצת פתיחה, אך אין כל מניעה לראות בהמרצתם של המערערים המרצת פתיחה. המערערים לא הכתירו את בקשתם במפורש בשם "המרצת פתיחה" אך גם זה פגם שניתן לתיקון בנקל, וניתן היה להמשיך בבירור התובענה אחרי תיקון מתאים. על כן הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי שיחליט אם על המערערים להגיש תביעה או שהבירור יכול להמשך בדרך של המרצה שתוכתר כהמרצת פתיחה.
השופט אשר בדעת מיעוט סבר שיש הבדל מהותי בין המרצה רגילה להמרצת פתיחה ולא די בכך שההמרצה שהוגשה תשונה להמרצת פתיחה. על כן הציע לדחות את הערעור. (בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד י. תוסיה כהן למערערים, עו"ד מ. שרף למשיבה. 7.6.77).