תקציר סביר כרך י"א חוברת 32

ע.א. 813+817/76 - סוליקה שושנה נגד מדינת ישראל ובית חולים אסף הרופא

*תביעת פיצויים עקב מחלת ידים שנגרמה בעבודת נקיון בחומרי ניקוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חלימה) בת.א. 1900/73 - הערעור נתקבל וערעור נגדי נדחה).

העובדות:
המערערת עבדה בבית החולים אסף הרופא כפועלת נקיון משנת 1951 ופרשה בשנת 1971 פרישה מוקדמת, בשל מחלת אגזמה בידיה שעשה אותה בלתי כשירה לעבודה כלשהו בשירות המדינה בעבודות שאשה כמותה מסוגלת לעשות. המערערת היא ילידת 1918, ללא השכלה, אינה יודעת קרוא וכתוב ועבודת כפיים היא העבודה היחידה שבאה בחשבון עבורה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי רשלנות הממונים על התובעת בביה"ח, וממילא אחריות שילוחית של המדינה, נעוצה בכך שעל התובעת היה להשתמש בעבודתה בחומרי ניקוי שונים מסוג הדטרגנטים ובליזול, שגרמו למחלת עור הידועה בשם אגזמה של עקרות בית. את הסכנה ניתן למנוע אם העובדת לובשת כפפות בעת עבודתה ולאחר הופעת המחלה ניתן לגלות רגישות מיוחדת של אותה עובדת למחלה ע"י עריכת בדיקות מסוימות ובכך ניתן למנוע התפתחות המחלה למצב כרוני. האגזמה במקרה דנא אובחנה אצל התובעת ע"י רופא הסגל של בית החולים לראשונה בינואר 1969, שוב נבדקה באוקטובר 1969 ובשתי הפעמים ניתנו לה משחות ללא שום הוראה נוספת. במרץ 1970 נשלחה לרופא עור של הסגל והפעם החליט שאין היא מסוגלת לעבודת ניקיון, אך גם אחרי כן העבידו אותה בעבודות ניקיון, עד אשר ביוני אותה שנה הועמדה לפני ועדה מחוזית של לשכת הבריאות הממשלתית וזו איבחנה אצלה אגזמה מקצועית בידים וקבעה שהמחלה היא בצורה כרונית קשה ושיש להפסיק עבודתה של המערערת בשירות המדינה בתפקידה ובכל תפקיד שהוא. לפיכך הוצאה התובעת מינואר 1971 לקיצבה בשעור 38 אחוז. אלמלא כן היתה ממשיכה בעבודה עד גיל 60, בשנת 1978, ואז היתה יוצאת לגימלה בשעור של 54 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת מסוגלת עדיין לעשות עבודה יבשה כמו מיון כבסים והפחית למחצית את הפיצוי של פגיעה בכושר ההשתכרות. כן הטיל על המערערת 20 אחוז רשלנות תורמת בשל עבודתה בבית בחומרים כאלה לאחר שנתגלתה אצלה המחלה בשנת 1969. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. לא היה מקום להפחתה כלשהי בשל כושר ההשתכרות של התובעת בעתיד במיון כבסים. מדובר באשה אנאלפביתית שבעת פרישתה המוקדמת הגיעה לגיל 55 וספק רב אם לאשה בגיל זה סיכוי למצוא עבודה חדשה כלשהי בשוק העבודה. בביה"ח עצמו לא היו מוכנים להעסיק את התובעת בעבודה אחרת ולא הוצעה לה כל עבודה אחרת. לפיכך איבדה התובעת את מלוא כושר עבודתה מאז צאתה לפרישה מוקדמת בשנת 1971 ועד סוף תקופת עבודתה הרגילה בשנת 1978 כשהיא בת 60.
ב. אין לקבל את טענת המדינה שרשלנות מעבידה של המערערת החלה רק בינואר 1969 כאשר אובחנה האגזמה לראשונה. רשלנות המדינה מתחילה בשנת 1951 משום שלא סופקו למערערת כפפות שהן האמצעי לשמירת ידיה מפני השפעתם המזיקה של חומרי הניקוי. נכון הדבר שהרשלנות החמורה במיוחד התרחשה כאשר לא שמו לב למצבה של המערערת אם כי המחלה כבר נתנה בה את אותותיה. גם לא שמו לב להוראה מפורשת שלא להעסיקה עוד בעבודת נקיון. היתה זו רשלנות מופלגת באי הנהגת שיטת עבודה נאותה ובחוסר שמירה ראויה על שלום העובד בעבודתו.
ג. אין הצדקה לניכוי אחוז כלשהו מאחריות המעסיקים על חשבון רשלנות תורמת של התובעת. הרגישות שבעבודה בבית החולים בשעות עבודה מרובות גדולה לאין שעור מזו שבבית ואין להתייחס לעבודה שעבדה התובעת בבית. ברם, גם אין להטיל עליה כל אחוז רשלנות כאשר ראתה שמעסיקיה בבית החולים והרופאים שבדקו אותה לא נקטו אמצעים כדי להפסיק את עבודתה בעבודת נקיון ומכך למדה שאין לה מה לחשוש מעבודה דומה
בביתה. גם אם העבודה בבית תרמה תרומה כלשהי להחמרת המחלה, יש להתעלם מתרומה זו כליל כי גם בלעדיה היתה התובעת מגיעה לאותו מצב סופי שאליו הגיעה.
ד. שגו באי כח שני הצדדים וביהמ"ש כאשר עשו חישוב של הגמלאות וניכו אותם מהפיצויים שהתובעת עתידה לקבל. עפ"י סעיף 60 לחוק שירות המדינה, כאשר אוצר המדינה חייב בפיצויי נזיקין, הברירה בידי הזכאי לבחור בפיצויים מלאים או לוותר על פיצויים ולבחור בגמלה. אין מקום לנכות סכום הגימלה מן הפיצויים.
ה. על חשבון כאב וסבל תבעה המערערת 25 אלף לירות ונפסקו לה 20 אלף ל"י ובהתחשב בסבל הרב שמסב לה הגירוי המתמיד בכל שעות היממה מגיע לה הסכום המלא שתבעה בסך 25 אלף ל"י. הסכום של 20 אלף ל"י שנפסק לה עבור עזרה של עוזרת בית אין להפחית ממנו כדרישת המדינה.
ו. עם קבלת הערעור הועלה סכום הפיצוי שנפסק למערערת מ- 110 אלף ל"י בפסיקת ביהמ"ש המחוזי ל- 370 אלף ל"י ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד י. אבירם למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיבים. 2.8.77).

ע.פ. 612/76 - מדינת ישראל נגד דוד פרץ ואח'

הרשעה בהתפרצות על יסוד טביעת אצבע.
הרשעה במסחר בסמים ע"פ עדות מעורב בבצוע עבירה או מעורב שהוא קרבן לעבירה.
(ערעור וערעור נגדי - ערעור אחד של המדינה נתקבל ויתר הערעורים נדחו).

העובדות:
אחד המערערים הורשע בהתפרצות לבית המרקחת של ביה"ח הדסה בירושלים ובגניבת סמים מסוכנים בכמויות גדולות ואילו המערערים האחרים הורשעו בסחר בסמים ובתווך לסחר. בחלק מן האישומים זוכו המערערים. על ההרשעות ועל חומרת העונש מערערים המערערים ואילו על הזיכויים מערערת המדינה.
החלטה - השופטת בן-פורת:
א. המערער אבריאל תמיר הורשע בהתפרצות לבית המרקחת ובגניבת הסמים. הפריצה בוצעה ע"י ניפוץ שמשה ועל חלק מן השמשה השבורה נמצאה טביעת אצבעו של המערער. היא הועתקה ע"י איש משטרה ולביהמ"ש הוגש התעתיק ללא שבר הזכוכית. טען המערער כי לפי כלל הראיה הטובה ביותר צריך היה להגיש את שבר הזכוכית, אך ביהמ"ש קבע כי לכלל זה אין תחולה בעניננו. קיימים חריגים מוכרים לכלל זה, כגון כאשר הוכח שהמקור הושמד או אבד, וכאן הוכיחה התביעה כי השמשה הוחלפה והשברים למיניהם שוב אינם ניתנים לאיחוד. כמו כן כאשר מדובר בחפץ שעליו מצויים סימנים שלא כל אחד בקיא בהם, כגון טביעת אצבע, יש ממילא לייחס את עיקר החשיבות דוקא לתצלום ולא לטביעת האצבע גופה. שונה המצב אם מדובר במסמך כתוב שתוכנו או פירושו עשוי להשתנות שוני מהותי עקב השמטה או תוספת של מילים בודדות, שאז הבסיס הבטוח ביותר להשען עליו הוא המקור.
ב. טענת המערער כי נהג לבקר מדי פעם בבית המרקחת ויתכן שנגע במקרה באותה שמשה, היא בלתי סבירה, באשר השמשה בחלק הפנימי והמרוחק של המעבדה, ובהעדר הסבר או ראיה המעוררים ספק לטובתו של הנאשם די בטביעת אצבעו כבסיס בלעדי להרשעה ואין צורך בראיות מסייעות. עם זאת היו כאן גם ראיות מסייעות ובכללן עדות
של אחד שהעיד כי תמיר סיפר לו שהוא אשר פרץ להדסה וגנב את הסמים. ראית סיוע נוספת שליד דירה ששימשה מעין מועדון לסמים ושבה הרבה לבקר תמיר ושם גם נעצר, נמצאו 11 בקבוקים קטנים ריקים שרק בבית החולים הדסה משתמשים בשכמותם.
ג. אישום אחר יוחס למערערים תמיר, בן שלמה וגולדשטיין לפיו הציעו תמיר ובן שלמה לגולדשטיין לשווק עבורם סמים וגולדשטיין קיבל את הצעתם. מטעם המדינה העיד העד הלל דן שהיה עד שמיעה לשיחה. עד זה הודה שעזר לאחר מכן לגולדשטיין לשווק את הסמים ועל כן יש לראותו לענין עבירת התווך שיוחסה לגולדשטיין כשותף לעבירה שעדותו טעונה סיוע ובדין זוכה גולדשטיין מעבירת התווך.
ד. לעומת זאת הורשע תמיר בעבירת נסיון לסחר בסמים עקב ההצעה הנ"ל לגולדשטיין וכאן הסתפק ביהמ"ש בעדותו של הלל דן. צודק הסניגור כי יש לראות את הלל דן כמעורב בדבר עבירה ועל כן דרוש דבר מה נוסף כבסיס להרשעת תמיר, אך דבר מה נוסף זה היה קיים בעדותו של עד אחר שראה את תמיר, בן שלמה וגולדשטיין יחד עם סוחר סמים באותה הזדמנות שעליה העיד הלל דן בעוד שתמיר ובן שלמה התכחשו לקיום השיחה וטענו שבכלל לא הכירו את הלל דן עד למעצרם.
ה. ביהמ"ש המחוזי זיכה נאשם אחד בשם בן שלמה מעבירת הנסיון לסחר בסמים בגין אותה שיחה וזאת באשר נאשם זה לא לקח חלק בשיחה כל עוד דובר בה על קוקאין ומורפיום, אלא כאשר דובר על כדורים מסוג פרונוקטל ואלה אינם בגדר סם מסוכן בפקודת הסמים. הערעור על זיכוי זה נתקבל. עפ"י פקודת הסמים כל התכשירים המכילים את הסמים המפורטים בסימן ג' של הפקודה הם סמים מסוכנים והתביעה הוכיחה כי הכדורים מסוג פרונוקטל מכילים סם כזה. לפי פקודת הסמים חזקה על אדם היודע שהחומר הוא סם מסוכן והנאשם לא הצליח להפריך חזקה זו.
ו. ביחס לשני מערערים אחרים מודחי ופרץ העידה שרה דאהן שהם הציעו לה סמים ואם כי היתה עדה יחידה נתן בה השופט אימון. אכן בשלב מאוחר יותר נקראה העדה כעדת הגנה ואז שינתה את גירסתה ואולם חרף השוני בין שתי הגירסאות יכול היה ביהמ"ש לבסס את ההרשעה גם על גירסתה השניה שהיתה מתונה יותר ושהיה לה סיוע. יתר על כן, כאשר מדובר בעד שאמנם היה שותף לעבירה אך היה תלוי בנאשם, הרי כלל לא נדרש סיוע לעדותו של אדם שבגלל תלותו בנאשם יש לראותו יותר כקרבן מאשר שותף של אמת. במצב של תלות בסמים שבהם היתה נתונה העדה אין לראותה כשותפה לעבירה.
ז. באישום אחר הורשע המערער פרץ על יסוד עדותו של אחד הרוש שהוזמן לאחר מכן כעד הגנה מטעמו של פרץ וחזר בו מעדותו הקודמת. השופט קבע כי הרוש היה נתון תחת לחץ בשעת מתן עדותו השניה והעדיף את העדות הראשונה על פני השניה לצורך ההרשעה ויכול היה לעשות כן.
ח. אשר לעונשים - על המערערים הוטלו מאסרים של שבע שנים, ארבע וחצי שנים וחמש שנים ובנסיבות הענין אין העונשים חמורים מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן-פורת. עו"ד גב' ר. וכסלר למדינת ישראל, עוה"ד ד. עזריאל ר. בראון ומוסק למשיבים. 21.6.77).

ע.א. 791/76 - פלסים מפעלי פלסטיקה טכנית נגד אפרים לוז

*פירוש הסכם של מכירת פטנט (הערעור נדחה).

המשיב המציא פטנט ומכר את זכויותיו למערערת. התעוררה שאלה אם עפ"י ההסכם והמסמכים שנחתמו ע"י הצדדים המכירה היא של זכויות הפטנט בישראל בלבד או גם בחו"ל. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת צו נגד המשיב שלא יאשר את הפטנט בארה"ב, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף והערעור על כך נדחה. בפירוש ההסכם יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו שנמכרו הזכויות בישראל בלבד, ויכול היה להעזר במסמך שהוגש לרשם הפטנטים כדי לפרש את ההסכם שבין הצדדים, שהרי שני המסמכים נערכו בעת ובעונה אחת ואפשר לראות במסמך הנוסף חלק מן ההסכם. אמנם אין להשתמש בסמכות לדחות או למחוק תביעה על הסף אלא במקרים ברורים, אך כאן מדובר בפירוש של הסכם כאשר בסופו של דבר אין לך כלים למלאכת הפרשנות זולת ההסכם ושטר ההעברה גופם. לא נטען מטעם המערערת שיש בידיה ראיות שלא נשמעו ושיש בכוחן להעמיד את ההסכם באור אחר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. פוטשבוצקי למערערת, עו"ד א. גבריאלי למשיב. 9.6.77).

ע.א. 187/76 - אליאס מטר נגד הכומר אמיל שומאני ואח'

*זכות עמידה בתביעה (הערעור נתקבל).

חלקה מסוימת בכפר עילבון רשומה במרשם המקרקעין מאז 1946 ע"ש בעלים שתיאורם הינו "המטרופוליטן היווני-קתולי" וכו'. יוסף ראיה שהוא המטרופוליטן היווני-קתולי חתם יפוי כח שלפיו הורשו שני מיופי הכח להעביר את החלקה האמורה לבעלותו של המערער. שבעת המשיבים פתחו בהליכים וביקשו פסה"ד הצהרתי המבטל את יפוי הכח. בפרשת התביעה הציגו עצמם שבעת התובעים שהם תושבי כפר עילבון וחברי ועד הקדש העדה הרום קתולית והם מגישים את התביעה בתור תושבי כפר עילבון ובני העדה הנ"ל. טענתם היתה כי יפוי הכח שניתן ע"י יוסף ראיה בטל ומבוטל הואיל ולא היתה לו סמכות להעניקו. הנתבעים טענו כי אין לתובעים מעמד כלשהו המאפשר להם להגיש את התביעה ואינם גוף משפטי היכולים להגיש התביעה ולכן יש לדחות על הסף את התביעה. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על סעיפים 1645 ו- 1646 למג'לה וקבע כי יש מעמד לתובעים וקיבל את תביעתם והערעור על כך נתקבל. ספק אם הסעיפים הנ"ל מן המג'לה יכלו לעזור לתובעים ואם בכלל חלים הסעיפים על מקרה כגון זה, ברם סעיפים אלה של המג'לה בטלים מינואר 1970 מכח הוראות סעיף 158 לחוק המקרקעין וכדי שהתובעים יהא להם מעמד בתביעה היו צריכים למלא אחרי התנאים שבסעיף 162 לחוק ותקנות 28 ו- 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. משלא מילאו אחרי הוראות סעיפים אלה לא היה להם כל מעמד בתביעה הנ"ל וכבר מסיבה זו יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 13.6.77).

ע.א. 330/75 - גבריאל גרבוב נגד רשות הנמלים בישראל

*המחאת חוב (הערעור נדחה).

ביולי 1971 נחתם הסכם בין רשות הנמלים לבין חברת רמטרום להקמת מבנים בנמל אילת. חברת רמטרום היתה חייבת כספים למערער ובמרץ 1972 המחתה רמטרום למערער את זכותה עפ"י החוזה הנ"ל לכספים עד לסך של כ- 100 אלף ל"י והורתה למשיבה להעביר לחשבון המערער בבנק את הכספים הנ"ל. רשות הנמלים אישרה את ההמחאה והתחייבה לפעול לפיה. רמטרום לא עמדה בהתחייבותיה כלפי הרשות והרשות הפסיקה את החוזה והודיעה לבנק כי החוזה הופסק ולכן לא מגיעים כספים לרמטרום. בספטמבר 1972 שלחה המשיבה לבנק הודעה שלפיה נחתם הסכם חדש בין
המשיבה לבין רמטרום שלפיו החוזה הראשון ממשיך להיות בתוקף וכן גם ההמחאה. החוזה החדש כלל תנאים המחמירים עם רמטרום וכאשר שוב הופר ההסכם טענה המשיבה כי עפ"י ההסכם החדש מגיעים לה פיצויים בסכום כזה שאינה חייבת עוד דבר לרמטרום וממילא אינה חייבת דבר למערער. תביעת המערער נגד הרשות נדחתה והערעור על כך נדחה. עם הסכם ההמחאה עברה הזכות הנמחית מן הממחה (רמטרום) אל הנמחה (המערער) ומאז נוצרה יריבות ישירה בינו לבין המשיבה כחייבת. מכאן, שלמערער מעמד כבעל דינה של המשיבה בבואו לתבוע פרעון הזכות המותנה שהומחתה לו בתנאי שזו התגבשה בינתיים. כמו כן, טענות ההגנה של החייב נגד הנמחה מתגבשות במועד בו נודע לחייב דבר ההמחאה, אם כי יש להבדיל בין טענות הגנה למיניהן בהן מדבר סעיף 2 לחוק ההמחאה, ובין הגנות הנובעות מתנאי החוזה גופו. החייב יכול להתגונן בטענה שהממחה הפר את התחייבויותיו ואז לא התגבשה הזכות שהומחתה, למרות שהפרת החוזה מאוחרת ממועד ההודעה על דבר ההמחאה. מתעוררת השאלה אם מותר לממחה ולחייב, היודע על ההמחאה, לשנות כרצונם את תנאי הקשר ללא ידיעתו והסכמתו של הנמחה. התשובה לכך חיובית בהגבלות מסוימות. אין להגביל את זכותם של החייב ושל הממחה לשנות את תנאי החוזה על יסוד שיקול עיסקי מסחרי סביר, להבדיל משינוי שבא לקפח את הנמחה או לנשלו מזכותו. יש גם להבדיל בין זכות שהתגבשה בזמן ההמחאה, כגון כסף שכבר מגיע, לבין זכות מוקנית שגבושה צופה פני עתיד. במקרה הראשון עילת תביעתו של הנמחה כבר קמה ואין הממחה והחייב רשאים לעשות משהו שיפגע בה ואילו במקרה השני אין לראות בשינוי מעשה אסור אם השינוי הוא עניני וסביר, אלא אם כן הותנה בהסכם ההמחאה במפורש או מכללא ששינוי החוזה יהווה הפרה מצד הממחה. גם במקרה שהותנה כך תהיה לנמחה עילת תביעה בגין הפרת התנאי נגד הממחה ולא נגד החייב. היוצא מן האמור שהחייב זכאי לשנות את תנאי החוזה עם הממחה כל עוד הוא פועל בתום לב וללא כוונה לפגוע בנמחה אלא אם כן הוא מושתק על רקע נסבותיו המיוחדות של המקרה. כאן, התוספת לחוזה שיפרה, או מכל מקום לא הרעה, את התנאים לפי החוזה המקורי. גם טענת השתק דינה להדחות, ראשית, משום שלא נטענה בערכאה דלמטה ובנוסף לכך לא נתקיימו שלושת מרכיבי ההשתק שהם: מצג המכוון להניע אדם לעשות מעשה פלוני; מעשה או מחדל מצד האדם שכלפיו נעשה המצג. נגרם נזק לאדם אשר כלפיו נעשה המצג.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עוה"ד א. זהר וח. זליכוב למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 9.6.77).

ע.א. 16/77 - חג'ני שמואל נגד עטאר עבדאללה וחברת ביטוח וססצ'סטר

*פירוש פוליסה (הערעור נדחה ברוב דעות).

המשיב הראשון עבד אצל המערערת בהפעלת מכונה לקנוב בצל כאשר המכונה הופעלה ע"י מנועו של טרקטור חקלאי. המשיב נפצע והגיש תביעה נגד המערער ובהסכמה זכה בפיצוי. המערער הגיש הודעת צד שלישי לחברת הביטוח של הטרקטור לפי תנאי פוליסת חבות מעבידים המבטחת את רשלנותו של המעביד. הפוליסה חלה כאשר השימוש בכלי הרכב מיועד למטרות חקלאיות וכו' בקשר לעיסקו של בעל הפוליסה. השאלה שהתעוררה היא אם כוונת הפוליסה הינה לפעולות של הטרקטור במסגרת שימושו הרגיל כרכב מנועי, או לכל נזק הנגרם כתוצאה מפעולתו של הטרקטור גם כשהוא למעשה עומד על מקומו ומפעיל באמצעות המנוע מכונה אחרת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הפעלת מכונה באמצעות המנוע של הטרקטור אינה נכללת במסגרת הביטוח והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי וגב' בן- פורת, כנגד דעתו החולקת של השופט עציוני. שופטי הרוב, מפי מ"מ הנשיא לנדוי, סברו כי עפ"י פירוש הפוליסה אין לאמר שהכוונה היתה גם כאשר מכונה חקלאית מופעלת באמצעות המנוע של הטרקטור, ואילו השופט עציוני סבר כי פירוש הפוליסה מחייב את
המסקנה שהיא כוללת גם מקרה כגון זה שלפנינו. השופט עציוני הסתמך על הכלל שיש לפרש את הפוליסה כנגד מנסחה, ושופטי הרוב הסכימו להלכה זו ברם לדעתם לא מעוררת שאלת הפרשנות כל ספיקות והתשובה היא מוחלטת כנגד המבוטח.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן-פורת. עו"ד א. לוי למערער, עו"ד א. שטיין לחברת הביטוח. 16.6.77).

ע.א. 505/76 - פלוני נגד פלונית

*מזונות (הערעור נדחה).

המשיבה היא בתו הקטינה של המערער החיה עם אמה. המערער נשא אשה שניה וממנה נולד לו בן. המערער הוא קצין גבוה בצה"ל ומשכורתו ברוטו היתה בעת מתן פסה"ד קרוב ל- 6,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה 750 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. הערעור על כך נדחה. פסה"ד ניתן ביוני 1976. לפני כן, באוקטובר 1975, נעשה הסכם בין המערער לבין אמה של המשיבה ובו נקבע סכום המזונות בסך 450 ל"י. המערער טוען שהסכום של 750 ל"י גבוה מדי בנסיבות המקרה וכי מאז ההסכם באוקטובר 1975 ועד לתאריך הגשת התביעה החדשה עלה המדד ב- 24 אחוז בלבד. אולם, ההסכם שנעשה באוקטובר לא אושר ע"י ביהמ"ש ואינו מחייב את הקטין. אכן אין להתעלם כליל מהסכם כזה וגם ביהמ"ש המחוזי לא התעלם ממנו אך סכום המזונות שנקבע בהסכם היה על הצד הנמוך. משכורתו של המערער נטו הגיעה בעת פסה"ד ל- 7350 ל"י ואין לקבל את טענת המערער שצריך לקבל בחשבון חובות שלקח מבנקים כדי לרהט את הוילה שבה הוא מתגורר עם אשתו החדשה. גם העובדה שהאשה מקבלת קיצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי אין בה כדי לשנות את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי. צדק ביהמ"ש כשהצמיד את כל סכום המזונות למדד יוקר המחיה ולא רק 70 אחוז מן העליה לפי תוספת היוקר שהמדינה משלמת בעקבות עליית המדד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, ,בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. טיכהולץ למערער, עו"ד מ. ארידור למשיבה. 10.5.77).

ע.א. 67/77 - חיים מ. קרסו ואח' נגד חיים קרסו ואח'

*סכסוך בין רוב ומיעוט בחברה (הערעור נדחה).

המשיבה השניה, קולנוע אופיר בע"מ (להלן החברה), היא חברה פרטית ששבעים אחוז ממניותיה בידי המערערים ושלושים אחוז בידי המשיב. המערערים והמשיב הם קרובי משפחה והסכסוך שביניהם הוא סיכסוך בין רוב למיעוט בחברה. ביהמ"ש המחוזי נתן למשיב סעדים שונים נגד המערערים והערעור על כך נדחה. סעד אחד הוא הצהרתי, שעל המערערים לכנס אסיפה כללית של החברה ולבחור בה מנהלים בהתאם לתקנות החברה. אין פגם בהחלטה זו. טענת המשיב היתה שהוא לא הוזמן לאספות הכלליות ושהמנהלים נתמנו שלא על דעתו, והמערערים הגישו פרוטוקולים של אסיפות שנתקיימו הסותרים את טענת המשיב. פרוטוקולים אלו לא נשלחו לרישום אצל רשם החברות ומשום כך אין האסיפות והמינויים בחזקת אמיתות לפי סעיף 68 לפקודת החברות. הסעד השני נובע מכך שהמערערים משכו סכומים ניכרים מהחברה למטרותיהם הפרטיות. הסכומים הוחזרו בינתיים אך המשיב, שהגיש את תביעתו גם כתביעה נגזרת בשם החברה, ביקש לחייב את המערערים לשלם על הסכומים הפרשי הצמדה, ריבית ,וריבית דריבית. ביהמ"ש נתן סעד זה וביהמ"ש העליון ביטל את הריבית דריבית. יש לצאת מתוך הנחה שהחברה היתה משקיעה את יתרותיה באגרות חוב צמודות למדד, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, ברם אם כך הדבר די בכך שהרווחים ששילמו המערערים יהיו אותם רווחים שניתן להפיק מאגרות חוב צמודות למדד.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד ד. כהן למערערים, עו"ד א. צוק למשיבים. 22.6.77).

ע.א. 704/76 - משה חביב נגד בנק ברקליס דיסקונט ואח'

*עיקול כספי חיוב בבנק (הערעור נדחה).

המערער הוא בנו של המנוח חביב רפאל (להלן המנוח). בספטמבר 1974 נשלח ע"י עירית ת"א לבנק צו עיקול כספים על סכום של כ- 64 אלף ל"י על חשבון חוב שהגיע לעיריה עבור ארנונות. בצו נאמר שהסכום מגיע מאת "חביב רפאל חיים נתן". באותו זמן היה בבנק סכום כסף בחשבון "חביב רפאל ו/או חביב משה". משנודע למנוח ולמערער על הטלת העיקול החלו בפעולות לביטולו ובאוקטובר 1974 הגיש המנוח לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד הבנק לא לבצע את צו העיקול. בינתיים נפטר המנוח ומנהלי העזבון לא המשיכו בתביעה. לאחר מכן הגיש המערער תביעה לפסק דין הצהרתי נגד הבנק והעיריה בטענה שהפיקדון בבנק שייך לו בלבד ולמנוח לא היה כל חלק בו, כן טען שהעיקול היה מחוסר תוקף כיון ששמות החייבים לא תאמו את שמות בעלי הפקדון וכן כי הטופס של הצו לא תאם את הוראות התקנות בענין עיקולים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה. עפ"י הראיות שהיו בפניו יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנה כי אין זה נכון שהפקדון היה שייך למערער בלבד ולא לאביו. אשר לשם השונה שמופיע בצו העיקול - חביב רפאל הינו המנוח שהיה חייב את הכספים בעיריה והשמות חיים נתן הם שמות פרטיים של אחיו של המערער שהיו בתחילה בעלי פקדון עם המנוח במקום המערער. השינוי בשם לא צריך היה למנוע ביצוע עיקול, שכן לכולם היה ברור שהכוונה היא לעיקול כספים של המנוח. אשר לטענה שטופס העיקול לא התאים לטופס שעליו מדובר בתקנות - ענין הטופס הוא ענין טכני גרידא ואין זה פגם יסודי שצריך לגרום לביטול העיקול. אשר לטענה שהפקדון היה משותף של המערער ושל אביו ועל כן לא ניתן היה לעיקול בגין חובו של אחד השותפים לחשבון - אין זה חשבון משותף אלא חשבון משותף ונפרד ועל כן ניתן לעיקול בגין חובו של אחד מן השניים.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן-פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עוה"ד ע. לוינסקי וש. הרציג למשיבים. 22.6.77).

בר"ע 158/77 - שמואל סגל נגד נפית השקעות ופיתוח בע"מ

*בוררות (הבקשה נדחתה).

בין הצדדים נערך הסכם שענינו הקמת בית במגרשו של המבקש בנתניה. בהסכם סעיף בוררות הקובע כי כל סכסוך הנובע מן ההסכם, לרבות סכסוך בו מועלית טענת בטלותו של ההסכם, ימסר לבוררות של בורר יחיד. לא נקבע מי הוא הבורר והמשיבה פנתה לביהמ"ש עפ"י סעיף 8 לחוק הבוררות וביקשה מינויו של בורר. לפני ביהמ"ש טען המבקש כי המשיבה נמצאת למעשה, אם לא באופן פורמאלי, במצב של פשיטת רגל, ועל כן ביקשה כי ביהמ"ש יתנה את מינוי הבורר בהפקדת ערובה מטעם י המשיבה של 200 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. אכן, לפי סעיף 255 לפקודת החברות יכול ביהמ"ש לחייב את החברה המשיבה למתן ערובה להוצאות, וגם לפי תקנה 483 מוסמך היה לעשות כן. אלא שהשופט דחה את בקשת המבקש לא משום שסבר שאין לו סמכות ,אלא באשר עפ"י התוספת לחוק הבוררות החלה על הענין מוסמך הבורר להורות על מתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, וביהמ"ש סבר שבדרך כלל יש לחזק את מעמדו של הבורר ולבצע הסכם בוררות עד כמה שאפשר, ועל כן עדיף כי הבורר יחליט אם על המשיבה להפקיד ערובה לאחר שהצדדים יגוללו בפניו את החומר שבידיהם. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. המבקש טען גם שהמשיבה, המבקשת לקיים את הבוררות, הפרה בעצמה את ההסכם שבו כלול סעיף הבוררות, אולם דבר זה אינו משמש עוד הגנה מפני בקשה לקיים בוררות, ומה גם כאשר ההסכם מסמיך במפורש את הבורר לפסוק אפילו בסכסוך שבו מועלית טענת בטלותו של ההסכם.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ד. אבי יצחק למבקש, עו"ד מ. כספי למשיבה. 19.7.77).

בר"ע 184/77 - אלג'ורוטי עאמר ואח' נגד רשות הפיתוח

*הגשת סיכומים במועד והארכת מועדים (הבקשה נדחתה).

המבקשים עירערו בפני ביהמ"ש המחוזי על פסק דין של בימ"ש השלום ולאחר דיון מקדמי הורה ביהמ"ש על הגשת סיכומים בכתב, מכח תקנה 406, ואיש לא התנגד לדרך סיכום זו. המועד שניתן למבקשים עבר והם לא הגישו את סיכומיהם. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור בהתאם לתקנות 406 ו- 408 והצדדים הוזמנו לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי. כשבוע לפני קיום הדיון הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים, אך זו לא נתמכה בתצהיר. לאחר שמיעת הצדדים החליט ביהמ"ש למחוק את הערעור. לאחר מכן פנו המבקשים אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה להשיב את ערעורם, מכח תקנה 409, והפעם התבססה על תצהיר, שבו הסביר פרקליטם של המבקשים כי שני הוריו חלו במחלה חמורה ועקב כך סובלת עבודתו מהפרעות והיא מוגבלת. ביהמ"ש סירב להשיב את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לקבל את טענת המבקשים כי התקנה 406 בטלה מדעיקרה בהיותה נוגדת את כלל הפומביות של דיון משפטי לפי חוק ביהמ"ש. פומביות הדיון מחייבת פתיחת הדלתות כאשר מתקיים דיון משפטי, אך אין היא מחייבת לאפשר לבעלי הדין להשמיע את טענותיהם בעל פה, וכשאלה מוגשות בכתב ממילא לא ניתן לנהל דיון פומבי. לגופו של ענין לא הראו המבקשים סיבה מספקת להשבת הערעור ואם כי בדרך כלל לא יחמיר ביהמ"ש עם בעל דין המבקש להשיב ערעור שנמחק, הרי כאן לא היתה סיבה מספקת להצדיק את המחדל אלא זלזול במילוי הוראת ביהמ"ש.

(בפני: הנשיא זוסמן. 10.7.77).

ב.ש. 137/77 - אריה רושה נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).

העורר הועמד לדין ביחד עם ארבעה אחרים. אלה הואשמו בעבירה של שוד מזוין וגניבת תכשיטים בערך כולל של 200 אלף ל"י. העורר לא הואשם בשוד אלא בקשירת קשר לביצוע פשע ובקבלת רכוש גנוב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. העורר כופר באישום של קשירת קשר אבל מודה, כנראה, בקבלת הרכוש הגנוב. אם כי עבירה זו כשלעצמה היא בעלת חומרה העשוייה להצדיק החזקת נאשם עד לתום ההליכים, הרי כאן ניתן לשחרר את העורר וזאת משני נימוקים: ראשית, בבקשת המדינה לצו המעצר נטען כי לכל הנאשמים הרשעות קודמות ומתברר שלעורר אין כלל הרשעות קודמות חוץ מאחת שנעברה בשנת 1971; שנית, בעוד ששווי הגנובים מגיע ל- 200 אלף ל"י הרי לא פורש בכתב האישום מה שווי התכשיטים הגנובים שנמסרו לעורר לשם מכירתם וכשאין יודעים את שווים אין צידוק להחזיק את העורר במעצר.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ד. מועלם לעורר, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 28.6.77).

ב.ש. 142/77 - מדינת ישראל נגד אברהים כמלאת ואח'

*שחרור בערובה (הערר נדחה).

במידה שמשקל הראיות המרשיעות שבידי המדינה עולה, כוחה של חזקת חפות מפשע של נאשם פוחת. ככל שהראיות בידי המדינה חזקות יותר, הסיכוי שלה להשיג הרשעה עולה, ובמקרה כזה אין להתעלם ממשקל הראיות ולדבוק בחזקה שהנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. דברים אלו אמורים ביחוד לגבי עבירות אלימות שמטבען מחייבות החזקת הנאשם במעצר עד לבירור דינו, ויש גם מקרים אחרים שבהם נוהגים לפי הכלל הנ"ל. בעניננו מדובר בשני נאשמים שלפי טענת המדינה הסכימו למכור כמות של כ- 900 גרם חשיש. יתכן שהיה מקום כי הערכאה הראשונה תורה לעצור את הנאשמים מפני חומרת המעשה. אולם ביהמ"ש המחוזי סבר אחרת והדגיש שאין למשיבים הרשעות קודמות וכן כי העדים הם כולם אנשי משטרה ואין סכנה שיושפעו ע"י
הנאשמים. שני נימוקים אלה עשויים, ואולי רק בדוחק, לתמוך בהחלטה לשחרר את המשיבים בערובה.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. אלון לעוררת, עו"ד גולדנברג למשיבים. 5.7.77).

בג"צ 153/77 - פרג' ששון נגד עירית פתח-תקוה

*צו עיריה להריסת מבנה מסוכן (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל לאחר שהמשיבה שינתה את החלטתה בענין הנדון).

העותר הוא בעלים של צריף שהוקם על חלקה מסוימת בפתח-תקוה ובפברואר 1977 נכתב אל העותר מכתב החתום בידי ראש העיריה כי בבקורת שנערכה התברר שהצריף רעוע ומהווה סכנה לציבור, והעותר צריך להרוס את הצריף תוך 15 יום. פרקליטו של העותר הגיב מיד במכתב לעיריה ובו טען כי בהודעה שקיבל העותר אין פרטים על מהות הבקורת שנערכה בצריף מן הראוי היה לתת לבעל המקרקעין הזדמנות להשמיע את טענותיו. כן טען כי הצריף אינו רעוע וצו ההריסה נועד לעזור לקבלן העומד לבנות על חלקה סמוכה. המכתב הנ"ל ומכתב נוסף לא נענו ואז פנה העותר לבג"צ. לאחר שהעיריה ביטלה למעשה את צו ההריסה והעבירה את הענין להכרעת הממונה על המחוז בוטל הצו על תנאי. בתשובתה לעתירה הסכימה העיריה שאין מקום לדרישתה להריסת המבנה שכן עפ"י חוק העזר שעליו היא מסתמכת רשאי ראש העיריה לדרוש ממי שמחזיק מבנה המהווה סכנה לבצע עבודות שימנעו את הסכנה ובעל בנין שקיבל הודעה כאמור חייב לבצע את העובדות שנדרש. אם המהנדס העורך את הבדיקה קובע שצריך להורסו רשאי ראש העיריה, רק באשורו של הממונה על המחוז, לצוות על הריסת הבנין. עפ"י החוק אין צורך למעשה להודיע לבעל הנכס כי הועבר לממונה על המחוז דו"ח שיש צורך להרוס את הנכס, והממונה על המחוז יכול להחליט על ההריסה מבלי אפילו לשמוע את בעל הנכס. בג"צ העיר שמן הדין לתקן את החוק באופן שלבעל הנכס תהיה אפשרות להביא את השגותיו בפני הממונה על המחוז.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, בכור, החלטה - השופט שמגר, עו"ד ר. שרון לעותר, עו"ד א. בר למשיבה. 19.7.77).

בג"צ 76+102/77/542 - קונסורטיום ... בע"מ נגד מנכ"ל משרד התקשורת

*היתר למתן שירותי טלקס (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת עוסקת במתן שירותי טלקס לאנשים ולתאגידים בארץ שאין להם מכשיר טלקס שלהם. היא קיבלה בשעתו היתר מוגבל ממשרד התקשורת לתת שירות לאנשים אחרים בטלקס שלה ובמשך הזמן חיברה מכשיר מורס לטלפון ובאמצעות פעולה טכנית מסויימת מתרגמת את ההודעות ממכשיר הטלקס לסימני מורס, מעבירה אותם בטלפון למקום הקליטה בחו"ל ושם שוב הופכים את ההודעה על מכשיר הטלקס להודעה רגילה ומעבירים אותה ללקוח. אין חולקין כי העותרת לא עמדה בתנאי ההיתר והפרה את התקנות. המשיב עמד לבטל את ההיתר אך לא עשה כן עפ"י צו ביניים של בג"צ וההיתר עומד לפוג בקרוב. עתירת העותרת היתה למעשה כי ההיתר יחודש וכי תורשה גם להפעיל את מכשיר המורס המוצמד לטלפון. העתירה נדחתה. צודק המשיב כי העותרת חייבת בקבלת היתר עפ"י פקודת הדאר ותקנות בתי הדאר, וכן מוסמך המשיב להתנות תנאים להפעלת אמצעי התקשורת שהם בבעלות המדינה. זאת ועוד, העותרת הפרה את התקנות, ואפילו היה בהגבלות שבתקנות פגיעה בחופש העיסוק של הפרט, אין כל צידוק להפרת החוק ע"י העותרת ובהופיעה בפני בג"צ כמפר חוק יהא מעמדה נחות.

(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. בר-שלום לעותרת, עו"ד גב' מ. נאור למשיב. 28.7.77).

בג"צ 292/76 - ע. עמיקם נגד שר הבטחון ואח'

*תביעה לקביעת דרגת נכות של חייל (העתירה נדחתה).

ביוני 1976 פנה העותר לבג"צ בעתירה כי יכירו בו כנכה צה"ל בגין תאונה שאירעה לו לאחר שהועדה הרפואית קבעה את דרגת נכותו באפס. העתירה לא נתבררה במשך שנה וכאשר הובאה לדיון הסתבר כי בינתיים התנהל מו"מ בין העותר לבין המשיבים והעותר הועמד שנית בפני ועדה רפואית. כל הדברים האלה לא הובאו לידיעת בג"צ ולא הוגש תצהיר על כך. יחס זה של רשלנות וזלזול בהליכים בפני בג"צ דיו כדי להשיב את פני העותר ריקם. הפונה לבג"צ חייב לגלות את העובדות הנוגעות לענין שאם לא כן לא ייענה. כמו כן, לאחר שהעותר נבדק בדיקה רפואית נוספת יכול היה לערער על החלטת הועדה לפני הועדה הרפואית העליונה והוא לא עשה כן, וכל עוד יש לו דרכי סעד אחרים לא יעתר בג"צ לעתירתו.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד מ. פז לעותר, עו"ד ד. גורני למשיבים, 7.7.77).

בג"צ 139/77 - פלוני נגד שר הבטחון ואח'

*פסילת עו"ד לייצוג בבי"ד צבאי (העתירה נדחתה).

נגד בתם של העותרים הוגש משפט בבי"ד צבאי בקשר לנסיון לפגוע במטוס חברת אל-על בקניה. שר הבטחון אישר לפי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי כי בטחון המדינה מחייב כי הנאשמים יהיו מיוצגים רק ע"י אדם שאושר לשמש סניגור לפי סעיף 318 לחוק השיפוט הצבאי. הנאשמת הביעה רצונה להיות מיוצגת ע"י עורכת דין ל. צמל שלא קיבלה את האישור הדרוש להופיע בבתי דין צבאיים לפי סעיף 318 הנ"ל. מבוקשה לא ניתן לה ועתירתה לבג"צ נדחתה. לבג"צ הוגש מכתב של ראש אגף המודיעין המפרט טעמי ההתנגדות להופעת עו"ד צמל במשפט הצבאי ועפ"י האמור במסמך אין ספק כי עלול להגרם נזק חמור לבטחון המדינה אם ישתתף בדיון המשפטי וישמע את העדויות אדם שנפסל להיות סניגור צבאי, ואשר כמו הגב' צמל מזדהה עם אויבי המדינה המבקשים את חורבנה. סמכותו של שר הבטחון לפי סעיף 12 הנ"ל היא רחבה ויכול הוא לשים מחסום מוחלט בפני גילוי סודות בטחוניים רגישים ביותר בדרך זו ולהעדיפה על דרכים אחרות שמציעה הגב' צמל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. עו"ד ל. צמל לעותרים, פרקליט המדינה ג. בך למשיבים. 13.7.77).

בג"צ 313/77 - טל מרים בנוי ופתוח בע"מ נגד עירית הרצליה ואח'

*אישור הצעה במכרז למרות פגם בהצעה כשנעשה בתום לב (העתירה נדחתה).

העיריה פרסמה מכרז לבניית תוספת אגף לבנין בית ספר וזכתה בו המשיבה השניה (להלן - המשיבה). העותרת טוענת כי היה פגם בהצעת המשיבה בקשר לפריט שהוסיפו למכרז אחרי פרסומו בעקבות סיור המשתתפים בשטח. העתירה נדחתה. הפריט הנדון נוגע לתוספת עבודה של ציפוי קירות אחרי ניקוי בחומר מסוים והמשיבה לא ציינה מחיר לפריט זה אלא רשמה שלא קיבלה מידע כיצד לבצע את העבודה שמדובר בה. הפגם נתגלה אחרי פתיחת ההצעות והמשיבה הוזמנה לאגף ההנדסה של העיריה לבירור הענין. העיריה השתכנעה שהפגם נפל בתום לב ולפיכך הוצע למשיבה להוסיף מחיר לאותו פריט לפי ממוצע המחירים שהוצעו ע"י המציעים האחרים. כמסתבר, גם אילו הוסיפה המשיבה מחיר לפי ההצעה הגבוהה ביותר עדיין היתה הצעתה הכוללת יותר זולה מהצעת העותרת. בנסיבות אלה אין להחמיר יתר על המידה עם המשיבה ולשלול ממנה זכייה במכרז. אין יסוד לסתור את דעת אנשי העיריה שהמשיבה פעלה בתום לב וללא כוונה להשיג לעצמה יתרון פסול בדרך של אי מילוי אותו פריט. צודקות המשיבות כי בשנים האחרונות נעשתה גישת בג"צ פחות מחמירה ביחס לפגם שנפל בהצעה ואינו עומד
עוד על קוצו של יוד. אכן על המשיבה נטל שכנוע כבד להוכיח שלא התכוונה ליתרון פסול וכי ניתן להכשיר תיקון לאחר פתיחת המכרזים והמשיבה עמדה בנטל זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד רסלר לעותרת, עוה"ד גב' גל וי. שחם למשיבים. 6.7.77).

בג"צ 80/77 - יעקב מונייר נגד ממשלת ישראל ואח'

*תביעה לקבלת הפרשי הצמדה על פיצויי הפקעה (העתירה נדחתה).

העותר היה בעלים של חלקת אדמה שהופקעה בשנת 1972 מכח פקודת הדרכים ומסילות הברזל, נמסרה לו הודעה על כך בתחילת 1973, ושולמו לו הפיצויים בשנת 1976, לאחר דיונים ומו"מ. העותר ביקש גם הפרשי הצמדה, בקשתו נדחתה, ועתירתו נדחתה. לפי הודעת הממשלה באוקטובר 1975 שולמו פיצויים מוצמדים בהפקעות שנעשו לפי פקודת הקרקעות, ואילו לפי חוק תיקון דיני רכישה לצורכי ציבור משולמים פיצויים צמודים בהפקעות שנעשו לא רק עפ"י פקודת הקרקעות, אך לפי אותו חוק הוצאה במפורש הפקעה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל מתחולתו של החוק. אי לכך אין לעותר זכות לקבל את פיצוייו כשהם צמודים.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד מ. גרון לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבים. 7.7.77).

בג"צ 329/77 - שלמה דבראהשווילי נגד משטרת ישראל ואח'

*תפיסת רכב שנעשתה בו עבירה (העתירה נדחתה).

העותר נעצר כחשוד בביצוע עבירת התפרצות, הוגש נגדו כתב אישום בנדון, ועפ"י חומר הראיות שבידי התביעה הכללית סייע העותר בידי הפורצים ע"י כך שהוביל אותם למקום ביצוע העבירה והמתין ליד מקום הפריצה כדי לאסוף את הפורצים ולסלקם מן המקום. בעת שהעותר נעצר היה בתוך המכונית חלק מן הרכוש שנגנב. על יסוד עובדות אלה השתמשה המשטרה בסמכותה, עפ"י סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), והחליטה על תפישתו של כלי הרכב. עתירת העותר נגד תפישת הרכב נדחתה. שהותו של העותר בקרבת מקום ביצוע העבירה איננה מוכחשת, אלא שהוא נתן הסבר שלא נתקבל על דעת המשטרה. עפ"י סעיף 32 הנ"ל רשאי שוטר לתפוש חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח שבאותו חפץ נעברה עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי,ולפי הנסיבות בענין דנא לא הוכח, אף לכאורה, כי הרשויות חרגו מן הכוחות והסמכויות שהוקנו להם בסעיף 32 או שנעשה שימוש לרעה בסמכויות האמורות.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ז. ברעם לעותר, "אש4 עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 4.8.77).

ע.פ. 122/77 - מוסא עלי חלוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס) (הערעור נדחה).

המערער תקף תיירת שהסתובבה ליד הקיבוץ שבו עבדה, איים עליה בסכין אם לא תתמסר לו ולאחר שהתנגדה היכה אותה וגרם לכך שכמעט התעלפה. במצב זה ביצע בה עבירת אינוס ונדון ל- 5 שנות מאסר. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון שתי נסיבות מקילות - העובדה שהמערער היה בן 17 כשביצע את העבירה וכן שזו עבירתו הראשונה. אילמלא שתי נסיבות מקילות אלה היה מקום להטיל על המערער עונש חמור יותר. ע"י הפשע שביצע יתכן שגרם לאישה נזק קבוע ותמידי לנפשה וכן הוציא דיבת הארץ רעה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד חליל כיוף למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 10.7.77).

ע.פ. 234/77 - עמי רובין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עדות סותרת) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של מתן עדות סותרת ונדון למאסר של שנה אחת וקנס בסך 5 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי הקל בעונשו של המערער והעמיד את עונש המאסר על 9 חודשים בפועל. המערער טען בערעורו השני כי גם העונש של 9 חודשי מאסר חמור מדי וערעורו נדחה. במשטרה מסר המערער הודעה שהיה בה כדי לבסס את הרשעתו של נאשם מסויים בעבירת התפרצות, אך בביהמ"ש נתן עדות סותרת וכך זוכה האדם שהואשם בהתפרצות. לאחרונה אנו עדים כמעט מדי יום ביומו לתופעה שהפכה מכת מדינה, כאשר עדים שמסרו עדויות במשטרה ושעל פיהן התביעה ביססה כתבי אישום שהוגשו נגד נאשמים, חוזרים בהם מעדויותיהם במשטרה ובכך שומטים את הבסיס מתחת לכתבי האישום. בעבירה כזו יש משום פגיעה ברשויות המשפט.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד עצמון למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 16.6.77).

ע.פ. 555/76 - מרדכי כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשי מרמה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע ב- 19 עבירות מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי, כשהרכוש שהוציא במעשי המרמה מגיע ל- 40 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 5 שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. יש לתת את הדעת על הרשימה הארוכה של ההרשעות הקודמות לחובתו של המערער, מתוכן עבירות מן הסוג נשוא ערעור זה. כמו כן נדון המערער בעבר לארבע שנות מאסר והדבר לא לימד אותו לקח. עם זאת, כדי לתת משקל למאמצים שעשה המערער להטיב את הנזק ע"י החזרת חלק מהכספים לאנשים שנזוקו על ידו, יומר עונשו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. אלברנס למערער, עו"ד י. וילנר למשיבה. 13.6.77).

ע.פ. 293/77 - יהודה מזרחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת סחר בסמים ונדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ההרשעה מבוססת על עדות אנשי משטרה שהיו במארב וראו את המערער עומד ברחוב ומדי פעם עוצרות מכוניות והמערער ניגש אליהן, נכנס לחצר ויוצא חזרה ומוסר דבר לאנשי המכונית הממשיכה בדרכה. לבסוף נעצרו המערער ואנשי מכונית אחת. בידי האנשים שהיו במכונית לא נמצא סם, ברם קיימות שתי עובדות עיקריות, והן, שעל אצבעותיהם של אנשי המכונית נמצאו סימנים של מגע עם חשיש ובמחבוא בתוך החצר נמצא חשיש. ברור שאין קושי לפזר או לזרוק סם בכמות קטנה. לאחר שמיעת הסיכומים ביקר השופט במקום כדי לבדוק עדות אנשי המשטרה שראו ממקום המארב את הכניסה לחצר ואין פגם בכך. והסניגור ביקש כל הזמן שהשופט יצא למקום. העובדה שלבסוף נעתר לכך אינה אומרת שעדיין היו לשופט ספקות לגבי אשמת המערער. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ר. בר-און למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.7.77).

ע.פ. 817/76 - מישל דנינו נגד מדינת ישראל

*השאלה אם הבאת אשה להתמסרות מינית מהווה קבלת דבר במרמה (הערעור נדחה ברוב דעות).

השאלה העיקרית שהועמדה להכרעה בערעור זה הינה אם הבאת אשה להתמסרות מינית על יסוד טענות שוא היא "טובת הנאה" לענין העבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 2 לחוק דיני עונשין (עבירות מרמה סחיטה ועושק). במקרה המסויים התעוררה גם השאלה אם קיים קשר סיבתי בין המרמה, שאינה במחלוקת,
לבין הסכמת המתלוננת למעשה הבעילה. המערער סיפר למתלוננת שהוא גרוש והוא מתכוון לשאתה לאשה וביצע בנוכחותה פעולות שונות, כגון פניה לשגרירות לקבל כביכול, מסמכי גירושין וכדומה, ובכך הביא אותה לידי אמונה שהוא אכן מתכוון לשאתה לאשה ולקיום יחסי מין איתו. כשנתברר לה לאחר מכן דבר המרמה שבטענותיו קיבלה הלם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבאת אשה להתמסרות מינית היא "טובת הנאה" לענין העבירה של קבלת דבר במרמה, וכן כי אלמלא רימה המערער את המתלוננת בדבר מצבו האישי לא היתה מתמסרת לו. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער ברוב דעות השופטים שמגר וגב' בן-פורת כנגד דעתו החולקת של השופט אשר. השופטת בן-פורת ציינה כי "טובת ההנאה" שמדובר בה בחוק המרמה הינה גם הבאת אדם להתמסרות מינית. אכן, עצם היחסים המיניים היו בהסכמה, אך האשה שהסכימה ליחסים המיניים הסתמכה על מצג שוא שהציג בפניה ובכך המרמה. כמו כן סברו שופטי הרוב כי המצג שהציג המערער בפני המתלוננת הביא אותה להתמסרות מינית.
מאידך סבר השופט אשר כי אין לדבר בקיום יחסי מין על קבלת טובת הנאה כאשר היחסים הם מרצונם ובהסכמתם של הצדדים. השאלה איננה על סמך מה הסכימה האשה, אלא אם עצם היחסים היו בהסכמה ואם היו בהסכמה ומרצון אין לאמר שזו קבלת טובת הנאה במרמה.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד א. כספי למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 26.7.77).

ע.פ. 147/77 - רחל סעדיה ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש

(הערעור נדחה).

שלושת המערערות הן אחיות. על רקע עסקים דומים בסמטת הכרמל בת"א היו סכסוכים בין אבי המערערות ובין המתלונן וכבר בעבר הורשעו שלוש המערערות בגרימת נזק בזדון למסעדה של המתלונן. במקרה נשוא ערעור זה החל ויכוח בין המערערת השניה לבין המתלונן וזו התנפלה על המתלונן, הנאשמת השלישית הצטרפה אליה ושתיהן תקפו את המתלונן בידיהן, שברו כוסות וזרקו עליו שיפודים. בינתיים הופיעה המערערת הראשונה ולקחה סכין גדולה של המתלונן וניגשה אל מאחורי גבו ודקרה אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שלוש המערערות בגרימת חבלה למתלונן לפי סעיף 235 לפח"פ וגרימת נזק בזדון לרכושו ודן את המערערת הראשונה לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, את המערערת השניה לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ואת המערערת השלישית לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה. המערערת הראשונה ערערה רק על העונש ואילו שתי המערערות האחרות (להלן המערערות) על ההרשעה ועל העונש. טענת המערערות נגד ההרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה הינה כי עבירה זו עובר אדם שבכוונת זדון פוצע שלא כחוק או חובל חבלה חמורה, ואילו כאן את הפציעה גרמה המערערת הראשונה ועל כן אין להרשיען בעבירה זו. התשובה לטענה זו היא שלפי סעיף 24 לפח"פ כאשר מספר אנשים זוממים יחדיו לעבור בצותא עבירה להשגת מטרה בלתי חוקית ונעברה ע"י אחד מהם עבירה אחרת שהיא תוצאה אפשרית של העבירה הראשונית, יחשב כל אחד מן האנשים הנוכח בשעת עשיית העבירה כאילו עשה את העבירה הוא עצמו. במקרה דנן הצטרפו שלושת המערערות למעשה תוקפנות נגד המתלונן ובתחילת המעשה לא הסתפקו בתגרת ידים אלא כל אחת מהמערערות תפשה כלי משחית שנמצא במקום לשם תקיפה והמערערת הראשונה תפשה סכין והשתמשה בה. כל אחד מכלים אלה היה בכוחו לגרום חבלה חמורה למתלונן. ברור על כן שהשימוש בכל אחד מהכלים נעשה במסגרת הכוונה המשותפת. אשר לעונשים - אין הם חמורים מדי.