ע.א 633/75 - מדינת ישראל נגד מאיר הלוי
*התנגדות לאישור פסק בוררות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א ("השופט חריש") בת.א. 2611/74 - הערעור נתקבל).
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן פורת).
העובדות:
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לפי סעיף 23 (א) לחוק הבוררות לאשר פסק בוררות. המסמך שנתבקש אשורו כפסק בוררות הוא מכתב מאת אחד יצחק עילם אל שר האוצר המנוח פנחס ספיר ובו הוא כותב לשר האוצר בין היתר "שאלת אם אהיה מוכן לבחון את הטענות שיש למר מ. הלוי אל האוצר ולהמציא לך חוות דעת בנדון ... קיבלתי מכתב ... בו מנוסח הנושא שעלי לבחון... הנני ומייעץ לך...לנהוג לפנים משורת הדין ולהורות על מתן פיצוי למר מ. הלוי בסך 150אלף דולר כמתת שיקום. פיצוי זה צריך "להחשב כמעשה יוצא מגדר הרגיל וכפיצוי נאות, כספי ומוסרי כאחד". לאחר כתיבת המכתב לא הגישה המערערת "בקשה לביטולו. לפי סעיף 23 (ב) אין להזקק להתנגדות "לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו ואילו בקשה לביטולו אפשר להגיש, לפי סעיף 27(א), רק תוך 45 יום ממסירת כתב הבוררות למבקש. ברם סעיף 27 (ו) מאפשר לבקש ביטול הפסק גם לאחר תום המועד, אם טוען המבקש שלא היה כלל הסכם בוררות בר תוקף. כאשר הגיש המשיב את הבקשה לאישור הפסק השיבה המערערת בבקשה לביטול הפסק בטענה כי לא היה הסכם בוררות בר תוקף. עפ"י סעיף 28 לחוק הבוררות, משהוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה "יאשר ביהמ"ש את פסק הבוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו ...". ביהמ"ש המחוזי שדחה את הטענה כי לא היה כאן הסכם בוררות ואת בקשת הביטול עשה כמצוות החוק כאמור ואישר את פסק הבוררות.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. השאלה אם היה הסכם בוררות היא שאלה מובהקת שבעובדה, ומשקבע השופט שנכרת הסכם כזה אין לערער על כך. תוקפו של הסכם בוררות הוא אמנם בגדר שאלה שבדין, אך הטענה היחידה נגד התוקף המשפטי של ההסכם היתה שהיועץ המשפטי לא חתם עליו. טענה זו איננה טענה. העובדה שהיועהמ"ש הוסמך לחתום על הסכמים אינה אומרת שבלעדי החתימה אין הסכם בר תוקף המחייב את המדינה. שר האוצר בודאי מוסמך לייצג את המדינה בכל ענין הנוגע לנכסיה, שכן הוא הממונה על ביצוע חוק נכסי המדינה.
ב. גם הדרישה שהסכם בוררות יהיה בכתב, נתמלאה כדבעי. היתה כאן הצעה בע"פ מצד שר האוצר וקיבול בכתב מצד המשיב וכשם שדי להסכם בוררות בכתב שתהא ההצעה בכתב והקיבול בע"פ, כך גם כאשר ההצעה, היא בע"פ והקיבול נכתב.
ג. ברם המדינה גם הגישה התנגדות לאישור הפסק מן הטעם שהמסמך שמבקשים את אשורו איננו בגדר פסק בוררות וטענה זו יש לקבל. אכן, בין העילות לביטול פסק בורר אין עילה שהמסמך איננו פסק בוררות, אולם גם אם אין עילה כזו בסעיף 23 (ב) הרי זו טענה כשרה ולגטימית שביהמ"ש חייב להזקק לה. אין גם צורך בהגשת התנגדות פורמלית כדי להשמיע את הטענה הזו. לפני שביהמ"ש יכול להשתמש בסמכותו לאישור פסק בוררות הוא צריך להשתכנע שהמסמך שמבקשים את אשורו הוא אמנם פסק בוררות.
ד. על פני מכתבו של מר עילם מתגלה בעליל שאינו מתיימר להיות פסק בוררות כלל. לפי הכתוב במכתב, העילה לכתיבתו אינה הסכם בוררות כלשהו אלא המכתב של שר האוצר שמינה אותו לבדיקת טענותיו של מר הלוי מטעמו של שר האוצר בלבד. המכתב של עילם ,מעיד על עצמו שאין הוא פסק כי אם חוות דעת ואין בו חיוב כלשהו אלא עצה בעלמא. נכון שמשלוח המכתב מצד שר האוצר אינו עולה בקנה אחד עם הסכם הבוררות וניתן לפרשו כהפרה או כביטול ההסכם. ברם גם כך הדבר הרי עובדה היא שמר עילם פעל עפ"י המנתב של שר האוצר ולא עפ"י הסכם הבוררות.
ה. לגבי השאלה אם הליכים מסוימים הם הליכי בוררות אם לאו, כשרה עדותו של הבורר
ובעניננו אמר מר עילם שהוא ראה את עצמו כבורר. דא עקא, שאין עדותו של הבורר כשרה לפרש את פסקו, להוסיף עליו או לגרוע ממנו, כך שאפילו היו ההליכים בפני מר עילם הליכי בוררות אין בכך כדי להפוך את המכתב הנ"ל ממה שהוא נחזה על פניו כמכתב בלבד לפסק בוררות רק בשל כך שקדמו לו הליכי בוררות.
ו. לטענה שלא יגרם עוות דין אם מכתבו של עילם יאושר כפסק בוררות לפי סעיף 26 (א) - סעיף זה חל כשקיימת עילה לבטל פסק מן העילות האמורות בסעיף 24, אך בשום סעיף לא הוסמך ביהמ"ש לאשר מסמך שאיננו פסק בוררות כאילו היה פסק בוררות.
(עו"ד י. בן- אור למערערת, עו"ד נ. ליפשיץ וש. ברזל למשיב. 10.7.77) .
ע.א. 744/76 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' נגד שולמית קפלר ואח'
*אחריות בנזיקין של רופא שהתרשל.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופט גלעדי) בת.א. 447/74 הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר).
העובדות: המנוח דב קפלר, מורישם של המשיבים, היה בן 32 תושב מצפה רמון בנגב. באוגוסט 1973 ביקר במרפאה של קופת חולים והתלונן בפני הרופאה (המערערת השניה) של עייפות ולחץ במרכז החזה בלויית קשיי נשימה. הרופאה חשדה כי התלונות קשורות לפעולות הלב וערכה למנוח בדיקת א.ק.ג. שהראתה פעולה תקינה של הלב. ביום 3.10.73 חש המנוח ברע ופנה למרפאה של קופת חולים והאחות הזעיקה את הרופאה שהיתה בחופשה היחידה בעיירה מטעם המערערת. משהגישה הרופאה למרפאה סיפר לה המנוח כי הוא חש לחץ בחזה, בחילה וצמאון, וסובל מקוצר נשימה. המנוח היה חוור ומזיע והרופאה ערכה לו בדיקת א.ק.ג., ושוב היו התוצאות תקינות. לטענת הרופאה אמר לה המנוח לאחר מכן, שהוא חש בטוב ואז הרשתה לו ללכת הביתה. המנוח יצא לביתו, הנמצא במרחק כ- 150 מטר במעלה הכביש, ודירתו אף היא בקומה רביעית, וכאשר הגיע לדירה הרגיש מחנק ונפטר. טענת המשיבים היתה כי הרופאה התרשלה בתפקידה בכך שלא אבחנה אצל המנוח התקף לב ולא צוותה עליו לשכב ולהחישו לאשפוז. אשר לקופת חולים טענו המשיבים כי זו נושאת באחריות שילוחית לרשלנות הרופאה וגם חבה במישרין ברשלנות מאחר שהציגה את הרופאה (במקום, למרות שהיא היתה רופאה יחידה שם ,ועדיין בלתי מנוסה בתפקידה. לא נערך ניתוח לאחר המוות למנוח מחמת התנגדות המשפחה, והתעוררה בביהמ"ש השאלה מה היתה סיבת המוות.ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי כל המימצאים שהוגשו ע"י הרופאים הרי ההסתברות הגבוהה יותר מכל האפשרויות היא שהמנוח נפטר מאוטם שריר הלב, וכן קבע שהרופאה התרשלה מאחר שלאור הסימנים שנתגלו במנוח היתה צריכה להורות על השכבתו המיידית של המנוח והעברתו לבית החולים. אשר לקופת החולים סבר ביהמ"ש כי היא חבה לא רק באחריות שילוחית אלא גם באחריות ישירה באשר הציבה במקום את הרופאה ולא היתה מנוסה. לענין גובה הנזק, קבע ביהמ"ש את הפסד ההשתכרות של המנוח לפי אורך חיים עד גיל 55 באשר היה חולה לב, ופסק סכום של כ- 400 אלף ל"י פיצויים. על כך הערעור:
החלטה - השופט שמגר:
א. כדי להוכיח את סיבת המוות ואת הקשר הסיבתי במשפט שנסב על תביעת פיצויים ומעוגן בדיני נזיקין, היה על המשיבים להוכיח את גרסתם במידת ההוכחה המקובלת במשפטים אזרחיים היינו ע"י עודף הראיות או נטיה של מאזן ההסתברות לטובתם. נתוח שלאחר המוות יכול היה להבהיר את הנושאים העובדתיים הנ"ל, אך אי ביצוע הניתוח אין בו כדי לסתום את הגולל על סיכויו של בעל דין להוכיח סיבת מוות, אם ניתן להסיקה, מן הראיות, עפ"י הנטיה של מאזן ההסתברות, ולא דרושה ודאות שאינה מותירה ספקות. הדרישה למידת הוכחה נעלה מכל ספק, סביר, היא בת לוויה למשפטים פליליים, אך במשפט
אזרחי על ביהמ"ש להוכיח מהו הקרוב לודאי ותו לא. (מקרה כגון זה שלפנינו אינו בין סוגי המקרים בהם נדרשת מידת הוכחה רבה יותר. נטל השכנוע היה מוטל על המשיבים, אולם בשלב הראשון הדיון רבצה עליהם רק החובה להביא עדות שתהווה הוכחה לכאורה לסיבת המוות ולקשר הסיבתי, ומשהביאו עדות מספקת לכאורה עברה חובת ההוכחה אל המערערות. עם תום המשפט היה על ביהמ"ש לשקול את כל הראיות יחדיו ולהחליט אם המשיבים הוכיחו את אשר טענו בתובענתם לפי מאזן ההסתברות ואת זאת הם עשו.
ב. אין לדבר כאן על תקלה תוך כדי עבודתו של רופא לעומת רשלנות, במעשיו, שכן כאן לא מדובר בתקלה אלא בהתעלמות חסרת הגיון ממשמעות הדברים שחרגה בעליל מהומה הנדרשת מכל רופא. מעשיו המחדליו של רופא כמעשיו ומחדליו של כל בעל מקצוע אחר נבחנים עפ"י אמות המידה לפי הסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין, ואם לא קיים הרופא את חובת הזהירות שהוא חייב כלפי החולה. הרי הוא נושא באחריות בנזיקין ככל בעל מקצוע אחר.
ג. מאידך אין להטיל על קופת חולים גם אחריות ישירה בשל הצבת רופאה ללא נסיון במקום שכן המקרה אירע באוקטובר 1973 והרופאה כיהנה כבר בתפקידה החל משנת 1971. לכן גם אילו קופת חולים לא פעלה כדבעי בשנת 1971, הרי שנתיים אחרי שהרופאה 9י מילאה את תפקידה, הספיקה לצבור נסיון וידע, ואין קשר סיבתי בין מה שעשתה קופת חולים בשנת 1971 לבין מה שאירע בשנת 1973.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הביא בחשבון שיקוליו שהמנוח היה עלול להיות מוגבל בהיקף עבודתו גם אילו נשאר בחיים וספק אם יכול היה להתמיד בעבודה פיסית הכרוכה במאמץ רב. כמו כן יכול היה ביהמ"ש לקבוע תוחלת חיים פחות מן הממוצע בשל המום בלב, אך ביהמ"ש קיצר במידה רבה מדי כאשר קבע גיל 55 וצריך היה לקבוע גיל 60. אשר לשכר הממוצע שקבע ביהמ"ש - אם הוסיף ביהמ"ש 30 אחוז על השכר המשוער שהיה משתלם למנוח כששה חודשים לפני מתן פסה"ד יצא בכך ידי חובתו.
ה. אין למצוא פסול בשיטת החישוב של ביהמ"ש שחישב הן את הפיצויים והן את הקיצבאות של הביטוח הלאומי, החסיר את סכום הפיצויים והוון את היתרה. לא צריך היה להוון את הסכומים ואח"כ להחסיר סכום אחד מהשני.
ו. אין יסוד לטענה ששכר הטרחה שנפסק, צריך היה להביא בחשבון מ.ע.מ. אין לסבך את חשבון הוצאות המשפט בדרך עשיית חשבון של מ.ע.מ. אלא צריך לקבוע כבעבר סכומים כוללים של הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
(עוה"ד י. אלקסן וא. אשר למערערות, עו"ד י. קנפינו למשיבים. 10.7.77).
ע.א. 50/77 - אליהו מזרחי נגד אלברט אפללו
*מעמד "בעל זכות" במקרקעין לצורך הגשת תביעה, לסילוק יד. * טענת התיישנות כשאין חזקה נוגדת.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופטים ב. כהן, דבורין, ובר).
בע.א. 510/75 - הערעור נדחה).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, כהן, בכור).
העובדות: גוש מסויים ברמלה טרם עבר פעולות הסדר ומפת הגוש היא מפת גוש פסקלי שהוכנה בזמנו לצורכי מסוי. בין היתר ישנן בגוש זה שתי חלקות סמוכות 30 ו- 31. שתי החלקות היו בבעלות
רשות הפיתוח ונוהלו ע"י חברת עמידר. חלקה 30 היתה מוחזקת במשך 22 שנה, עד שנת 1971, ע"י מפ"ם כשוכרת מעמידר שניהלה שם מועדון. חלקה 31 היתה מוחזקת ע"י אחרים ובשנת 1974 נרשם הבית על חלקה 31 כבית משותף וחצר של הבית הוצמדה במפת רישום הבית המשותף לחלקה שנרכשה ע"י המשיב. אותה חצר שימשה את מפ"ם כאשר החזיקה מועדון ושימשה אח"כ את המערער שניהל שם עסק של מכירת מכוניות. בשנת 1974 כתב המשיב מכתב למערער ודרש פינוי מן החצר ולאחר מכן הגיש תביעה לסילוק ידו מן החצר. בימ"ש השלום נעתר לתביעה וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט בכור.
א. המערער טען חוסר יריבות בינו לבין המשיב,באשר היחידה שרכש המשיב טרם נרשמה על שמו, ואולם לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין רשאי להגיש תביעה, נגד מחזיק שלא כדין, בעל המקרקעין או מי שזכאי להחזיק בהם. אין צורך שמי שזכאי להחזיק בנכס יהיה גם רשום כבעל המקרקעין. מי שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע, כגון שוכר או בר רשות, וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה רשאים להגיש את התביעה.
ב. המערער טען כי המשיב לא רכש את החצר שכן ובחוזה הרכישה שלו לא מוזכרת החצר, וזכרה של החצר בא רק במפה שהיא של גוש פיסקלי ואיננה מפה של רישום זכויות בקרקע. בטענה זו אין ממש. כל הצדדים התייחסו למפה זו ואימצו אותה בכל משא ומתן שהיה בין כל אחד מהם לבין הבעל הרשום של הקרקע נוסף על כך, הסכם המכר למשיב מתייחס לאחת היחידות בבית המשותף ולהסכם מצורף תשריט שבו כתוב במפורש כי החצר מוצמדת לאותה יחידה.
ג. המערער טען גם טענת התיישנות המשתרעת על פני תקופת השכירות של מפ"ם ושלו. אין צורך לדון בשאלה אם הוא יכול לצרף את תקופת ההחזקה של מפ"ם לתקופת ההחזקה שלו, שכן ההתיישנות לא חלה מן הסיבה שמפ"ם החזיקה בחצר המריבה, לא כחזקה נוגדת לבעלים, ולא ראתה את עצמה אי פעם כמחזיקה חזקה עצמאית. היא ראתה כל הזמן את מצר המריבה כחלק מהנכס המושכר לה למרות שהיא לא היתה חלק מן הנכס שהושכר לה.
ד. המערער טוען שהוא מחזיק, בחצר המריבה כבר רשות בתמורה או שלא בתמורה ושלא קיבל הודעה מספקת על ביטול הרשות, התשובה לכך היא: ראשית, המשיב כתב מכתב למערער ודרש סלוק יד מן החצר ובכך בטלה הרשות; ושנית, כאשר הרשות איננה אלא מכללא ודאי שמספיקה הודעה מכללא על ביטול הרשות והגשת תביעה לביהמ"ש מהורה הודעה כזו.
ה. אין צורך שמבטל הרשות יתן בהודעת הביטול זמן סביר,והוא רשאי להגיש מיד את התביעה. התוצאה היא רק שביהמ"ש יתן זמן סביר לסילוק יד המחזיק ופסק הדין לאיבוצע לפני שיעבור זמן זה. בימ"ש השלום נתן למערער אורכה של ששה חודשים ומאז עברו יותר משנתיים. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון לתת למערער אורכה נוספת של ששה חודשים.
(עו"ד י. מצגר למערער, עו"ד א. רגני למשיב. 21.7.77).
ע.א. 97/77 - נחמן זונבנד נגד אלכסנדר קלוגמן
*התישנות תביעה כשהתובע לא ידע מקום מגורי הנתבע.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וינוגרד) בת.א. 98/76 - הערעור נדחה).
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת).
העובדות: המערער שהוא תושב שבדיה הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א, בינואר 1976, תביעה, נגד המשיב על סכום של 300 אלף ל"י כפיצויים עבור הוצאת שם רע ופרסום לשון הרע. עפ"י כתב התביעה
פרסם המשיב בסוף שנת 1948 מאמר בארבעה עיתונים שפורסמו בפולין בצרפת, בארה"ב ובקנדה שבו יוחס לתובע שיתוף פעולה עם הגרמנים בתקופת הנאצים. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע חזר בע"פ על חלקים מהדיבה, בחודשים האחרונים לפני הגשת התביעה. כבר בכתב התביעה העלה התובע טענות להצדקת האיחור בהגשת תביעתו ועיקר טענתו שלא יכול היה לאתר את הנתבע וגם בסופו של דבר, רק לאחר מאמצים בלתי נלאים, הצליח, לאתר את הנתבע בישראל בשנת 1971. בכתב ההגנה טען הנתבע כי "הפרסומים ... התיישנו ויש למחקם על הסף. הנתבע פנה לביהמ"ש בבקשת מחיקה נפרדת ומפורשת" בנובמבר 1976 הגיש הנתבע לביהמ"ש המחוזיארבע בקשות בדרך המרצה, וביניהן אחת לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.ביהמ"ש החליט לדחות את התביעה הנוגעת לפרסומים ב- 1948 מפאת התיישנות, והשאיר לבירור את העילה שבה מדובר על פרסום לשון הרע בע"פ סמוך לפני הגשת התביעה. על החלטה זו הגיש המערער ערעור וליתר זהירות גם בקשה רשות ערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לא היה צורך בבקשת רשות ערעור, שכן החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות חלק מן התביעה על הסף מהווה פס"ד חלקי הניתן לערעור בזכות. התביעה מתבססת על פרסום לשון הרע בשתי תקופות. האחת ב-1948 והשניה לפני הגשת התביעה. כך שצורפו שתי עילות תביעה נפרדות שבגין כל אחת מהן זכאי התובע לפיצויים אם תוכח התביעה. משנדחתה א8 התביעה במידה שהיא מתייחסת לפרסומים בשנת 1948, גמר בכך ביהמ"ש את מלאכתו לגבי חלק זה של התביעה, ודחיה כזו היא פס"ד חלקי שעליו ניתן לערער בזכות. מאידך, כאשר מבוססת תביעה אחת על מספר טענות, הרי אם ביהמ"ש דוחה על הסף טענה אחת מתוך כלל הטענות, זו החלטה אחרת וניתן לערער עליה רק ברשות.
ב. טענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה ובכתב הגנתו כתב המשיב כי הפרסומיםהתיישנו. אין לקבל את טענת המערער שפרסומים אינם יכולים להתיישן ושעל כן לא הועלתה טענת התיישנות בצורה ברורה. גם אם יכול היה הנתבע לנסח את הגנתו בצורה יותר מוצלחת, ברור מכתב ההגנה שהנתבע טען טענת התיישנות.
ג. הנתבע ציין בכתב, הגנתו שיפנה לביהמ"ש בבקשת מחיקה נפרדת ומפורטת ולטענת המערער הוגשה בקשה זו רק אחרי שהוגשו המרצות אחרות ועל כן אין זו בקשה בהזדמנות הראשונה. טענה זו אין בה ממש. ראשית,משהעלה התובע את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו יצא ידי חובתו ולא היה חייב כלל להגיש בקשה לדחות את התביעה בגלל התיישנות לפני הגשת בקשות אחרות בדרך המרצה. נוסף לכך, כל ארבעת הבקשות בדרך המרצה הוגשו בעת ובעונה אחת לביהמ"ש, והן תוייקו לפי מספרים סידוריים שוטפים, ואין כל חשיבות לכך שמזכירות ביהמ"ש סימנה במקרה את בקשת הדחייה על הסף במספר האחרון מארבעת המספרים הנ"ל .
ד. לטענה כי ההתיישנות נטענה כטענה חלופית ועל כן אין לראות בה מילוי ההוראה של העלאת טענת ההתיישנות, בהזדמנות הראשונה - גם טענה זו חסרת שחר. ראשית, אין לפרש את כתב ההגנה כאילו נטענה טענת ההתיישנות כטענה חילופית; ושנית, אפילו אם נטענה טענת ההתיישנות כטענה חילופית אין בכך הפרת החובה לטעון התיישנות בהזדמנות ראשונה.
ה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מפסיק את מרוץ ההתיישנות אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה עד ליום שנודעו לתובע עובדות אלה טוען התובע כי מקום מגוריו של הנתבע הוא מן העובדות המהוות את עילת התובענה ומכיון שלא הצליח לגלות את מגורי הנתבע עד 1971 אין להביא במנין תקופה זו. צדק ביהמ"ש המחוזי שמקום המצאו של הנתבע איננו מן העובדות המהוות את עילת התביעה ויכול היה התובע להגיש את תביעתו במדינות שבהן פורסמו הפרסומים. כמו כן, לשם הקניית סמכות מבחינה
בינלאומית לבתי המשפט בארץ, די בכך שהפרסום הופץ בארץ וקשה, להאמין שאף אחד מארבעת העיתונים הנ"ל באידיש לא הופץ בארץ בשנת 1948.
ו. אין להשוות בין אי ידיעת זהות, הנתבע לבין אי ידיעת כתובת הנתבע לגבי זהות הנתבע נקבע ברוב דעות שהיא מהווה חלק מעילת התביעה, מה שאין כן כתובת הנתבע שאינה מהווה חלק מעילת התביעה.
ז. התובע גם לא הראה, שאי ידיעת מקום מגורי הנתבע היה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה כדרישת סעיף 8 הנ"ל. חובת ההוכחה חלה על התובע שטוען אי תחולת ההתיישנות למרות שעברה תקופת ההתיישנות. התובע אמנם כתב בכתב התביעה שהיה קשה לברר כתובת הנתבע, אך לאחר שהנתבע הגיש אותה בקשה לדחות את התביעה בגלל התיישנות, חייב הלה התובע לענות על בקשה זו בתצהיר שבו יאמת את טענותיו שלא יכול היה לגלות את מגורי הנתבע למרות שנקט בצעדים סבירים.
השופט אשר: מסכים.
השופטת בן פורת:
אילו הוכח כי התובע נהג זהירות סבירה, ועשה מאמץ סביר כדי לגלות לפחות את המדינה שבה מתגורר הנתבע ולא היה מצליח, היתה עומדת לו הוראת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות הנ"ל. באין לתובע ידיעה לכאורה, באיזו מדינה נמצא הנתבע, אין נותנים רשות לתחליף מסירה של כתבי בי"ד, ומסירה כחוק היא הנותנת בידי ביהמ"ש הישראלי את הסמכות לשפוט בענינו של הנתבע. על כן, מקום מגורי הנתבע מהווה חלק מן העילה כמו זהותו של הנתבע. ברם אין צורך לדון כאן בכך, שכן לא הוכח מאמץ סביר של התובע לגילוי מקום מגוריו של הנתבע .
(עו"ד ד. מירקין למערער, עו"ד א. עמיקם למשיב. 28.7.77).
ע.פ. 467/77 - מדינת ישראל נגד זוהיר דמטה
*קולת העונש (פריצה) (הערעור נתקבל).
המשיב נדון ל-4 חודשי מאסר בגין עבירת פריצה וגניבה ובמצטבר הופעלו 4 חודשי מאסר על תנאי נגד המשיב היה תלוי ועומד עוד עונש של שנה אחת מאסר על תנאי שגם לגביו הופר התנאי, וביהמ"ש המחוזי האריך את תקופת התנאי בשנה נוספת. הערעור על כך נתקבל. לביהמ"ש אין סמכות להאריך תקופת התנאי אלא אם בעבירה שבה הופר התנאי לא נדון הנאשם למאסר בפועל. כיון שכאן נדון הנאשם למאסר בפועל בגין העבירה החדשה, יש להפעיל את המאסר על תנאי של שנה אחת.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן- פורת. עו"ד א. בן-טובים למערערת, המשיב לעצמו. 26.7.77) .
ע.פ. 203/77 - יוסף יפה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע עפ"י הודאתו ב- 6 עבירות של גניבה ע"י סוכן ממעבידו ונדון למאסר שנתיים שמהן 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשי במאסר על תנאי. הערעור על המאסר בפועל נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לנוכח נסיבות, המקרה, לו היה
הדבר תלוי בשיקול דעתו היה נמנע מלשלוח את המערער לכלא, שכן היתה זו עבירתו הראשונה וכן עברו שנתיים מביצועה, וגם כל הגזילה הוחזרה. אף על פי כן סבר השופט שהוא כפוי להטיל מאסר בפועל בהתתשב בפסיקת ביהמ"ש העליון שבעבירות של גניבה כאמור אחת דינו של הנאשם למאסר בפועל ויהיו אשר יהיו נסיבותיו האישיות, בכך טעה ביהמ"ש המחוזי. נכון שהמדיניות העונשית של ביהמ"ש העליון היא להחמיר עם עובדי ציבור המועלים באימון, ואולם שום מדיניות עונשית של ביהמ"ש העליון אינה באה לשלול מאת השופט היושב לדין את שיקול דעתו המוקנה לו עפ"י החוק. על בתי המשפט להדריך את עצמם עפ"י מדיניותו העונשית של ביהמ"ש העליון, אך אין הם פטורים מלשקול כל ענין וכל אדם לגופו. בנסיבות הענין, ובהתחשב במה שהשופט המחוזי היה עושה אלמלא ראה עצמו קשור כאמור, נתקבל הערעור וכל המאסר הוחלף במאסר על תנאי. קנס של 3000 ל"י שהוטל על המערער הועלה ל-10,000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן- פורת. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 19.7.77) .
ע.פ. 380/77 - משה רוזנקרנץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע לפי סעיף 222 לפקודת מס הכנסה, בכך שבשנות המס 1975-1971 השמיט מהצהרותיו הכנסה של כ-300 אלף ל"י, סכום שהיווה כשני שליש מהכנסותיו האמיתיות וכן ניפח את הוצאותיו בקשר לעסקו בסכום של 100 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לתשלום 540 אלף ל"י קנס, ובנוסף לכך מאסר בפועל של 6 חודשים שמהם כבר ריצה 3 חודשים. הערעור על עונש המאסר נתקבל: אין ספק שהמקרה היה חמור, אך מאידך מדובר באדם שהוא בן 76 ואם כי אין בעובדה זו כדי להעניק לעבריין חסינות בפני מאסר בפועל, הרי הטלת מאסר של 6 חודשים בנוסף לקנס הכבד כאמור, הינו עונש חמור מדי שיש להתערב בו. אי לכך בוטלה יתרת עונש המאסר בפועל.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד י. רזומוב למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 28.7.77) .
ע.פ. 363/77 - גדעון הר חרמון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר או בשידול למעשה עבירה (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בכך שקשר קשר עם שני אנשים אחרים לבצע פשע של הצתת מחסן וכן הורשע באישום שני של שידול שני האנשים האחרים להצית אותו מחסן ובלילה שלאחר מכן הציתוהו אותם אנשים. למעשה שני האנשים.האישומים אינם אלא חילופיים. היה כאן או קשירת קשר לביצוע ההצתה או שידול לביצוע ההצתה ומשבוצעה ההצתה בפועל מן הדין היה להרשיע את המערער בעבירה המוגמרת עצמה. ביהמ"ש העליון ציין כי לא מדובר כאן במעשה של קשירת קשר לחוד ובמעשה של ביצוע העבירה לחוד, אלא מעשה העבירה הוא אחד ויחיד והוא ההסתה להצתה בין אם בצורת קשר ובין אם בצורת שידול ואין להאשים אדם בשל מעשה אחד ויחיד בשתי עבירות נפרדות אלא באופן חילופי בלבד. על כן יש לתקן את ההרשעה שבהכרעת הדין ולמחוק את ההרשעה לפי סעיף 34 לפח"פ. לגוף ההרשעה, יכול היה ביהמ"ש המחוזי להביע מסקנתו כי אכן שידל המערער את שני המציתים לבצע את מעשה ההצתה ולעדויותיהם היה סיוע מספיק גם העונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי איננו חמור.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן- פורת, החלטה - השופט מ, כהן. עו"ד צ. מזור למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 19.7.77).
ע.פ. 79/77 - חיים אטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות פשיטת רגל) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער פשט רגל והורשע בשורה ארוכה של עבירות לפי פקודת פשיטת הרגל וכן בעבירות מרמה סחיטה ועושק, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל, לנוכח פני הופעותיו הקודמות של המערער והאזהרה שקיבל ע"י הכרזתו כפושט רגל אין העונש שהוטל עליו חמור כלל, ולא היה מקום להתערב בו, אילולא העובדה שהמערער השאיר במשקו 10 ילדים קטינים ואשה ידועת חולי. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על שנה אחת ומאסר על תנאי לשנתיים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן- פורת. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 19.7.77).
ע.פ. 305/77 - תיאודור ציפרוט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה) (הערעור נדחה).
המערער נכנס לדירתו של המתלונן, הלה דרש ממנו לעזוב את הדירה, ומשסירב הגיעו הדברים לידי תיגרת ידים והמתלונן דחף את המערער אל חדר המדרגות, שם נמשכה ההתנגשות והמערער פצע את המתלונן במצחו בסכין שהיתה בידיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער שעשה מה שעשה תוך כדי התגוננות, הרשיעו בגרימת חבלה ודן אותו ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבל את עדויות המתלונן ואשתו למרות שסתרו זה את זו, שכן גם אם קיימות סתירות בעדות פלונית, אין בכך כדי לפסול את העדות ולשלול את מהימנותה. הרי זה ענין לשופט הרואה, ושומע את העדים להחליט אם לתת אמון בעדות ואם לאו. משנקבע כי המערער לא היה מתגונן אלא כמסיג גבול, ושהמתלונן לא השתמש בכח בלתי סביר, שוב אין מנוס מלאשר את ההרשעה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן- פורת. המערער לעצמו, עו"ד י. אלון למשיבה. 19.7.77).
ע.פ. 410/76 - השאם בן עבדול חארי גואדרה, נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות שוד) (הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בשורה של עבירות שוד מזויין, נסיון לשוד מזויין, פריצות וגניבות ושימוש ברכב ללא רשות. הוא נדון לעונש של 11 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה. המערער הוא בן 24 והרשעותיו הקודמות אינן חמורות וזו לו הפעם הראשונה והוא נדון למאסר. כן הודה בעבירות ושיתף פעולה עם המשטרה בגילוי הנשק. בינתיים שילמה משפחת המערער למתלוננים את סכומי נזקם. ברם, על אף קיומן של כל הנסיבות המקילות אין להתערב בגזר הדין. המערער ביצע שורה של עבירות חמורות ביותר ובארבעה ממקרי השוד והנסיון לשוד אף היה לבוש במדי צבא אם כי לא היה חייל. מן ההכרח להגן על הציבור מפני מעשים כאלה ע"י הטלת עונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד י. דוויק למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 12.7.77).
ע.פ. 364/77 - אהרון נגדון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בגרימת מוות בתאונת דרכים ונגזר עליו עונש של 4 חודשי מאסר בפועל, חודשיים מאסר על תנאי, קנס של 2000 ל"י ופסילה לתקופה של שנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער, וערעורו לביהמ"ש העליון נתקבל ועונש המאסר בפועל בוטל. גרימת מוות בגלל רשלנותו של נהג הינה עבירה חמורה שבדרך כלל ראוי להעניש את העובר אותה בעונש מאסר ממש. ברם, ביהמ"ש הבא לגזור את הדין חייב להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של העבריין העומד לפניו ולהתאים את העונש לא רק לסוג העבירה אלא גם לאופיו ולסיכוייו של העבריין. במקרה דנן נקלע המערער
בצעירותו לעבריינות אך שיקם את עצמו, הקים משפחה והוא מפרנס אותה בכבוד. משעלה המערער על הדרך הנכונה לא רצוי לשולחו לבית סוהר שמא יזיק הדבר יותר מאשר עשוי להועיל. אי לכך בוטל עונש המאסר בפועל והקנס הועלה ל-10,000 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד גבאי למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 21.7.77).
ע.פ. 484/76 - יוסף לוי ואהרון עובדיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר לביצוע שוד (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירות של שימוש ברכב בלי רשות, קשירת קשר לביצוע שוד מזויין, ובנשיאת נשק בלי רשות. המערער עובדיה הורשע גם בעבירה של פריצה למחסן של הצבא וגניבת שלושה תת מקלעים. המערערים נעצרו אשר מכונית גנובה שבה נסעו התנגשות בגשרון ושני המערערים נפצעו. במכונית נמצאו כלי הנשק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע כאמור את המערערים וערעורם נדחה. המערער עובדיה הודה בשימוש ברכב ללא רשות ובפריצה למחסן הנשק של צה"ל בבסיס שבו שירת, כחייל ובקשר לבצע שוד. המערער לוי טען כי לפני התאונה נכנס למכונית כטרמפיסט ולא היה לו כל קשר עם האנשים האחרים שנסעו במכונית. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסתו של לוי והאמין לעדותו של העד אפרגן שהיה הנאשם השלישי בביהמ"ש המחוזי אך זוכה והעיד במשפטו של לוי אחרי הזיכוי. לפי עדות זו תכנן לוי יחד עם חבריו שוד מזוין ולשם כך סופק הנשק ע"י עובדיה ונגנבה המכונית. סיוע לעדותו של אפרגן מצא השופט בפרטים שונים. בתחילת עדותו הוכרז אפרגן כעד עויין לאחר שהתחיל להעיד דברים הסותרים את ההודעות שמסר למשטרה. באותו שלב ביקש עוה"ד של אפרגן כי יורשה לו להסביר לאפרגן את מעמדו עכשיו כעד ומה הם חובותיו וזכויותיו וביהמ"ש הכריז על הפסקה. לאחר ההפסקה חזר אפרגן לדוכן העדים והפעם אישר את כל מה שאמר במשטרה אך הצהיר כי הוא מפחד להשיב לשאלות מחשש לנקמה. ביהמ"ש המחוזי צדק כשהכריז על העד כעד עויין עפ"י התרשמותו מהופעת העד שדבריו סתרו את הודעותיו במשטרה, וכן לא היה פגם בכך שהשופט הרשה לעו"ד להבהיר לעד את מצבו המשפטי. אשר לטענה שעדותו של אפרגן היתה מבולבלת ובלתי ברורה, אין להתפלא על כך נוכח פחדו של העד, מפני נקמה ועל אף החסרונות שניתן למצוא בעדותו רשאי היה השופט להאמין לו. אשר לראיות הסיוע - לאמר שהשופט מצא שהסברו של לוי על סיבת המצאותו במכונית היה מופרך מעיקרו, נשארה בעינה העובדה שלא הצליח להסביר מה עשה במכונית והמצאות זו במכונית היתה בנסיבות אלה ראיה עצמאית בעלת משקל רב, שבוצע את כל העבירות שבהן הורשע אשר לעונש - שני המערערים נדונו לחמש שנות מאסר ואין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. אלברנס למערערים, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 6.7.77).
ע.פ. 223/77 - אליהו בן נסים ביבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירה של חבלה חמורה, ותקיפה ונדון לעונש מאסר של שתי שנים. הערעור נתקבל בחלקו. תוך דין ודברים בין המערער לבין המתלונן דקר המערער את המתלונן בסכין קפיצית בבטנו וגרם לו לחתך באורך של שני ס"מ ובעומק של חצי ס"מ. המתלונן קיבל טיפול בביה"ח ע"י חבישה בחומר אנטיביוטי ושוחרר מבית החולים כעבור שעות מספר. לא היתה כל ראיה שהמתלונן סבל מאיזו שהיא הגבלה בכושר עבודתו או נזק לבריאותו כתוצאה מהדקירה. כארבעה חודשים לאחר המקרה עדיין נראתה צלקת בבטנו. אין לקבל את טענת המערער שלא היו ראיות כי תקף את
המתלונן ויש לקבל את טענתו כי לא היה מקום להרשיעו בגרימת חבלה חמורה. ימים מספר לאחר המקרה נבדק המתלונן ע"י רופא שקבע כי לא היו הפרעות ודלקות והפצע לא נראה חמור. עצם העובדה שהפצע נגרם ע"י מכשיר מסוכן אין בה כשלעצמה, להביא את המערער בתחומי ההגדרה של חבלה חמורה. אלא, השמוש בסכין מהווה גורם המגדיל את העונש המירבי עפ"י סעיף 251(א) לפקודה. אשר לעונש- למערער עבר פלילי עשיר אך עבירתו האחרונה היתה בשנת 1968, הוא ,מפרנס משפחה בת 13 ילדים והיה שם קנטור מסוים מצד ה,מתלונן. השימוש בסכין מחייב הטלת מאסר לתקופה לא קצרה,, אך בנסיבות הענין די בכך ששנה אחת תהיה מאסר בפועלו שנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 28.7.77) .
ע.פ. 794/76 - גרשון פוסגזולין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה והחזקת נשק (הערעור נדחה).
דירה בכפר גנות נפרצה ובין השאר נגנבו מתוכה אקדח וכדורים, כשבועיים לאחר מכן נמצא האקדח שנגנב מוסתר בדירת אמו של המערער ולידו נמצאו שלושה כובעי גרב כשבאחד מהם היו שני חורים מסוג כובעים שעבריינים משתמשים בהם לכיסוי זהותם. המערער הורשע בהחזקת הנשק ובפריצה שבה נגנב הנשק ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. אין לקבל את טענת המערער שהאקדח לא נמצא כלל באחזקתו באשר אין הוא גר בדירת אמו וכמוהו היו רבים שנכנסו ויצאו בדירה. טענה זו כבר נטענה בביהמ"ש המחוזי והשופט שוכנע שאפילו לא גר המערער אותה שעה בקביעות בדירת אימו, הרי הוא ביקר בה לעתים מזומנות, ועשה בה כבתוך שלו. זו קביעה עובדתית שאין להתערב בה. משקבע השופט שיש לראות, את האקדח כאילו נמצא בחזקתו של המערער לא היה מנוס מהמסקנה שידו היתה בפריצה ובגניבה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד א. מרקוס למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 4.7.77) .
ע.פ 36/77 - יוסף צור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה) (הערעור נדחה).
המערער שימש כנהג בחברת הובלה בחדרה ובאחת הנסיעות, כשהוביל צמיגים לנמל חיפה, גנב בדרך ששה צמיגים שערכם כ-13 אלף לירות ומכר אותם. הוא נדון לששה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו נדחה. כאשר קיבל את הצמיגים במכולה קיבל המערער פלומבה לסגירת דלת המכולה לפני היציאה משטח המפעל, אך הוא לא סגר את הדלת אלא לאחר שגנב משם את הצמיגים. היה זה איפוא מעשה עבירה מתוכנן ולא אירוע פתאומי שבעטיו נכשל המערער כהרף עין. אי לכך אין להקל בענשו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן- פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 5.7.77).
ע.פ. 360/77 - אברהם קגוש נגד מדינת ישראל
*בריחה ממשמר חוקי (הערעור נדחה).
על יסוד תלונה שהוגשה למשטרה על מכירת כרטיסי קולנוע במחיר מופקע ניגש שוטר לבוש בגדים אזרחיים לבית מסוים בכיכר דיזנגוף בת"א, ובעומדו שם פנה אליו המערער והציע לו כרטיסי כניסה לקולנוע שמחירם 12,5 ל"י במחיר של 20 ל"י. באותו שלב הזדהה השוטר והודיע למערער שהוא עוצר אותו. המערער ברח מהמקום ואחרי מרדף נתפס ונכלא. המערער הורשע בעבירה של מכירת כרטיס קולנוע מעל המחיר
הנקוב בו ובעבירה של בריחה ממשמר חוקי ונדון לששה חודשים מאסר בפועל. הערעור נדחה. בהרשעה בהפקעת מחירים לא היו חילוקי דעות. ברם בשאלת הבריחה ממשמר חוקי נחלקו דעות השופטים בביהמ"ש המחוזי ושופט המיעוט סבר שהמערער לא היה כלל במשמר חוקי בעת שברח. ביהמ"ש העליון אימץ את דעת הרוב שהמערער היה במשמר חוקי ועל כן בריחתו היתה בריחה ממשמר חוקי. פקודת החוק הפלילי אינה מגדירה את המונח "משמר חוקי" אך יש לקבל את הדעה כי בו ברגע שהשוטר אמר למערער שהוא איש משטרה ושהוא אוסר אותו, מאותו רגע נמצא המערער במעצר חוקי. אין צורך שהשוטר ישים ידו על האיש שהוא מבקש לעוצרו, או שהאיש יעשה מעשה המעיד על כניעתו למעצר. אשר לעונש אין הוא חמור.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד י. לויט למערער, עו"ד י. וכסלר למשיבה. 28.7.77) .
ע.א. 177/76 - פלוני נגד פלונית.
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער והמשיבה נשואים מזה 25 שנים ולהם שלוש בנות אשל קטינות שאחת מהן עם המערער והשתיים הקטנות יותר עם המשיבה. לשתי הבנות נותן המערער מזונות של 800 ל"י לחודש וענין זה לא נדון בביהמ"ש, המערער חוייב בתשלום מזונות אשתו 900 ל"י לחודש צמודים למדד יוקר המחיה ו- 350 ל"י עבור מגוריה. הבעל טען כי שלא כדין עזבה האשה את בית המשפחה וכי יש פסול בהתנהגותה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענותיו וביהמ"ש העליון לא התערב בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי. אשר למזונות, קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש יסוד להנחה, שהבעל שהוא סוחר ירקות, מרויח כ- 400 ל"י לחודש, והחליט לפסוק מזונות על יסוד רמת צריכה של תושב בעל הכנסה גבוהה במעט מן הממוצע. ביהמ"ש העליון לא מצא פסול בכך והעיר כי ביהמ"ש, לא חייב, לבסס פסקו על ההצהרות של הנישום שנמסרו למס הכנסה ורשאי להגיע למסקנתו בענין הכנסת האיש על יסוד הנתונים שבפני ביהמ"ש. ברם ביהמ"ש צריך היה לקחת בחשבון את העובדה שהמערער משלם גם 800 ל"י עבור שתי הבנות הקטינות ושהוא צריך לכלכל את בתו הנמצאתאיתו. לאור כל זאת שונה החיוב והועמד על 1000 ל"י לחודש כולל מגורים. הצמידות נשארה בעינה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-,פורת. החלטה - השופט שמגר, עו"ד ה. אטינגר למערער, עו"ד זכרוני למשיבה, 26.7.77).
ע.א. 300/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*הפרת הסכם מזונות, כשהחיובים ההדדיים אינם קשורים זה לזה (הערעור נתקבל).
המערערת היא אזרחית צרפתית ונשואה למשיב בחיפה גם בפני רב וגם בפני קונסול צרפת. בנישואין אלה היתה עבירה על חוק ריבוי נישואין, באשר נישואיו הקודמים של המשיב ברומניה לא בוטלו ולא הופקעו, אך עובדה זו אינה מעלה ואינה ,מורידה לענין תוקפם של הנישואין השניים לפי הדין האישי החל על הצדדים. לבני הזוג שני ילדים, קטינים הנמצאים ברשות האשה בצרפת והשלושה תובעים מזונותיהם מן המשיב. לאחר שבני הזוג נפרדו, עשו הסכם בכתב במאי 1974 ובו הם חויבו להתגרש בגט פטורין, הילדים היו צריכים להשאר ברשות האשה, והוסכם שלא יוצאו מגבולות המדינה אלא בהסכמת שני ההורים. המשיב התחייב לשלם מזונות לילדים בסך 500 ל"י, לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. ביה"ד הרבני נתן להסכם זה תוקף של פס"ד וקבע מועד לכתיבת הגט ומסירתו, המשיב לא התייצב למתן הגט ונסע לחו"ל. אח"כ נסעו גם האשה והילדים לצרפת והאשה השיגה בצרפת פס"ד של בימ"ש אזרחי המכריז על נישואיה כבטלים מחמת היותם נישואים ביגמיים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המשיב לשלם לכל אחד משני הילדים
450 ל"י מזונות לחודש ואילו את תביעת המערערת למזונות דחה. הערעור על כך נתקבל. כל אחד מבני הזוג הפר את ההסכם שנחתם ביניהם הפרה יסודית. המשיב, ע"י שלא נתן את הגט ביום שנקבע לכך; והאשה, ע"י שהוציאה את הילדים מחוץ לישראל שלא בהסכמת המשיב. איש מהם לא ביקש לבטל את ההסכם. הבעל אומר שיתן לאשה את הגט לאחר שתחזיר את הילדים ארצה. אולם החיובים ההדדיים של בני הזוג אינם מן הסוג שקיומו של זה תלוי בקיומו של זה. אין שום דבר בהסכם המסמיך את המשיב להתנות את מתן הגט בהחזרת הילדים, ואין האשה רשאית להתנות את החזרת הילדים במתן הגט תחילה. הילדים לא היו צדדים להסכם ומגיעים להם מזונות צמודים למדד יוקר המחיה. אשר למזונות האשה, אין המשיב יכול לפטור עצמו ממזונותיה כל עוד אינו עומד בהתחייבותו לתת לה גט. ההסכם קיבל תוקף של פס"ד בבי"ד רבני ודבר זה מצדיק את האשה שלא לחיות עם הבעל. נוסף לכך היא יכולה לאמר שהיא לא מוכנה לגור איתו כשהוא נשוי עם עוד אשה. לפיכך, על המשיב לשלם מזונות לאשה בסך 500 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה אך חיוב זה יפקע ביום שבו ישליש המשיב בביה"ד הרבני גט לאשתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - והשופט מ. כהן. עו"ד י. שצקי למערערים, עו"ד ב. מינזילבר למשיב. 14.7.77).
ע.א. 76/77 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הינו אביהם של שלושת המשיבים שהם בני 10 עד 15 שנים. המערער היה נשוי כ- 13 שנה, עזב את בני המשפחה ועבר לגור עם אישה אחרת הורי המשיבים הסכימו אז כי המערער ישלם דמי מזונות 1200 ל "י לחודש, צמוד למדד יוקר המחיה ובנוסף לכך 150 ל"י לחודש עבור הלבשת האשה והנעלתה ולכיסוי הוצאות הבית. הסכום הצמוד מגיע היום ל- 2000 ל"י לחודש ומשכורתו של המערער הינה, כ-4400 ל"י לחודש, ויש לו הטבות נוספות, כגון רכב צמוד, משכורת 13 ועוד. המערער פנה עתה לביהמ"ש המחוזי וביקש הפחתת דמי המזונות בטענות שונות ובכללן כי בינתיים החלו לשלם קיצבאות הביטוח הלאומי לאם ויש לנכות סכום זה מהמזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, באומרו שסכום הקיצבאות מגיע לאם עבור טיפולה בילדים. הערעור בשאלה זו נתקבל. יש לצאת מתוך הנחה כי הסכום שהוסכם בשעתו מכסה את צרכי הקטינים ועל כן צריך, להפחית סכום הקיצבאות מסכום דמי המזונות שהוא מספיק כאמור: ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה להוסיף מיוזמתו על דמי המזונות ולראות, בקיצבאות הנ"ל תחליף לדמי טיפול שלהם זכאית האשה, שכן האשה לא היתה כלל צד לדיונים ולא תבעה תשלום דמי טיפול כאמור. המערער העלה בתביעתו טענות נוספות, ובכללן שיש להתחשב בכך שבינתיים נולד לו ילד נוסף, שהם להצמיד את הסכום לתוספת היוקר ולא לשינויי המדד, ושיש להפחית את דמי המזונות מן הסיבה שהילדים מתייחסים יפה לאב. כל הטענות הללו נדחו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קרני למערער, עו"ד א. ימר למשיבים. 7ד.11.7).
ע.א. 492/76 - מפעלי דינמומטר בע"מ נגד עירית תל אביב
*דרישת מחכיר לקבל תמורה עבור הסכמה לרישום נכס כבית משותף (הערעור נדחה).
המערערת הינה חוכרת של נכס שבבעלות המשיבה. המערערת ביקשה מהמשיבה שזו תסכים לרישום המקרקעין המוחכרים כבית משותף. המשיבה דרשה תמורת הסכמתה אחוז משווי המקרקעין, המערערת ביקשה הצהרה מביהמ"ש כי המשיבה אינה זכאית לדרוש את התשלום הנ"ל. הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה. בחוזה החכירה אין כל הוראה המחייבת את המשיבה להסכים לרישום הנכס כבית משותף. קיים סעיף בחוזה שלפיו במשך תקופת החכירה יהיה החוכר רשאי להשתמש בנכסים ולעשות בהם כאדם העושה
בתוך שלו, "בהתאם לתנאים המפורטים בחוזה". אין למצוא בהוראה זו כל רמז להטלת חובה על המשיבה להסכים לרישום הנכס כבית משותף. המשיבה היא הבעלים של המקרקעין והיא רשאית להחליט כרצונה ולפי שיקולים משלה אם ובאילו תנאים יירשם הנכס המוחכר כבית משותף.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן- פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. לברןלמערערת, עו"ד ע. פזטל למשיבה, 26.7.77).
ע.א. 510/76 - חכמת אלווחידי ואח' נגד יעקב סקרבניק ואח'
*ביטול הסכם (הערעור נדחה).
המערערים מחזיקים בקרקע ששטחה כ-15 דונם. המשיבים חיפשו קרקע כדי להקים עליו מתפרה והמערערים מכרו להם 8 דונם מתוך החלקה שהם מחזיקים כאמור, תמורת 15 אלף ל"י לדונם, המשיבים התחייבו להגיש לעיריה תכניות בניה ושילמו על החשבון למערערים 30 אלף ל"י. כאשר באו המשיבים לעירייה התברר להם שאי אפשר להקים על השטח מבנה תעשייתי באשר האדמה היא בחלקה שמורת טבע ובחלקה אדמה חקלאית. המשיבים ניסו לבטל את העיסקה, בתאריך 14.1.75 ביקשו החזרת הכספים ששילמו, ,של המערערים שלחו מכתב למשיבים ביום 16.1.75 ובו נדרשו המשיבים, לקיים את התחייבויותיהם.במכתב נאמר כי מאחר ועברה חצי שנה "ואינכם מגלים את רצונכם להשלים את העיסקה או לבטלה, הנכם נדרשים בזה תוך 10 ימים... להודיע למרשי אם בטלתם העיסקה או הנכם מעונינים להשלימה או לשלם את היתרה". כעבור ארבעה ימים ענו המשיבים למערערים במכתב בו דרשו החזרת דמי הקדימה. משלא הושב הכסף, הגישו המשיבים תביעה להחזרת הסכום של 30 אלף ל"י, ביהמ"ש המחוזי הורה על החזרת הכסף מן הטעם שהחוזה בוטל בהסכמה והערעור על כך נדחה. אין ספק כי המכתב של המערערים לא נוסח בצורה מושלמת, אך אין גם ספק שהוא כולל גם התראה וגם מתן ברירה בתוספת דרישה שעליהם לנצל את זכותם תוך 10 ימים. לא נאמר בסעיף הנ"ל שהמשיבים, מתבקשים להודיע אם בכוונתם לקיים או "להפר" את ההסכם, אלא אם בכוונתם לקיים או "לבטל " את ההסכם, וחזקה על עו"ד שניסח את המסמך שידועות לו משמעותן המשפטית של המלים. הצד השני בחר בביטול ההסכם ע"י הדרישה שיוחזר לו הכסף.
ההתכתבות בין הצדדים כללה את הכותרת "בלי לפגוע בזכויות". ברם עובדה זו כשלעצמה אינה צריכה למנוע מביהמ"ש קבלת המסמכים במשפט. הכותרת הנ"ל אינה מקנה חסינות נגד הצגת המסמך בפני ביהמ"ש אלא כאשר המסמך הוא חלק ממו"מ לפשרה עפ"י תוכנו וכוונתו ולא עפ"י כריתתו. במקרה דנן ברור שהמכתבים לא נכתבו במסגרת של מו"מ לפשרה ועל כן רשאי היה ביהמ"ש לראות במכתבים ראיות קבילות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן- פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. גולדברג למערערים, עו"ד צ. טמיר למשיבים. 28.7.77).
ע.א. 31/77 - חברת גוש... בע"מ נגד אליהו קטרי ואח'
*צו פינוי עקב העברת מושכר לשותף ללא הסכמת הבעלים (הערעור נתקבל).
המערערת היא בעלת קיוסק שהושכר בשנת 1967 למשיב השני (להלן אוחנה). בשנת 1972 צרף אוחנה את המשיב כדייר בתור שותף בקיוסק בהסכמת בעלת הבית ולאחר מכן עזב אוחנה את הקיוסק. השאלה העיקרית שהגיעה לדיון בביהמ"ש העליון היתה אם העובדה שאוחנה עזב את הקיוסק וקטרי נשאר שוכר יחידי, יש בה עילת פינוי לפי סעיף 36 לחוק הגנת הדייר בגין הפרת חוזה. בתי המשפט דלמטה סברו שתנאי הסכם השכירות אינם שונים מתנאי ההסכם שבע.א. 446/64 (פד"י י"ט (1) 493), ועל כן העובדה שאוחנה עזב את הקיוסק אינה מהווה הפרת תנאי ההסכם ואינה מצדיקה פינוי
הדייר שנשאר. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון פירש את תנאי חוזה השכירות דנא כך שנאסר על אחד השותפים להעביר את חלקו לשותף האחר ומכיון שאוחנה העביר לקטרי את חלקו הרי זו הפרת הסכם. עם זאת, מכיון שהמנהלת של בעלת הבית העידה, שבשעה שה מחצית הועברה לקטרי היא היתה מסכימה להעברת המחצית השנייה אילו הוכפל חלקה בדמי המפתח, החליט ביהמ"ש להעניק סעד מן הצדק לקטרי ובלבד שישלם סכום נוסף של דמי מפתח כמו במחצית הראשונה,בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ליבליך למערערת, עו"ד טלמור למשיב. 21.7.77).
ע.א. 127/77 - מלכה קפה נגד יוסף לוי ואח'
*צו פינוי נגד דייר מכח ירושה, שהשכיר חלק מהמושכר
(הערעור נדחה).
המשיבים השכירו לבעלה של המערערת דירה בת 2 חדרים לצורך עסקיו כסוכן ביטוח. בשנת 1962 נפטר השוכר והמערערת באה במקומו כדיירת מוגנת לפי סעיף 23 (א) לחוק הגנת הדייר. בשנת 1968 העבירה המערערת חדר אחד לדייר אחר ושילמה לבעלי הבית את חלקם בדמי המפתח. לאחר מכן הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המערערת מהחדר השני ועילת תביעתם שהמערערת נטשה את המושכר וחדלה מעיסוקה בו כסוכנת ביטוח וכן כי השכירה את החדר לאחרים. בימ"ש השלום קבע כי המערערת לא נטשה את המושכר, וכן כי גם אם השכירה חלק, מהחדר בהשכרת משנה, אין בכך כדי לבסס עילת פינוי אלא עם נעשה הדבר תוך הפרה של תנאי השכירות ולא הוכח כי עפ"י אותם תנאים אסור היה להשכיר השכרת משנה. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי היתה נטישת מושכר מצד המערערת, בימ"ש השלום אמר כי אין בידיו לקבוע שאין אמת בדברי המערערת שלא נטשה את המושכר ועל כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא די בכך וכי עליה להוכיח, שלא נטשה את המושכר, שכן עליה להוכיח את התנאים להעברת זכויות לפי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר. בדחותו את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, קבע ביהמ"ש העליון כי לענין אי הנטישה חובת ההוכחה עד הסוף היתה מוטלת על בעלי הבית, וצדק בימ"ש השלום במסקנתו שלא היתה נטישה. אולם, סעיף 26 הדן בתנאים שבן זוג יהפוך לדייר של בית עסק, קובע כי לא יהיה לדייר אלא מי שמוסיף לנהל במושכר את העסק שהדייר לפניו ניהל בו ולא השכירו כולו או מקצתו. מכאן נובע שלא די בכך שהאלמנה לא נטשה את המושכר אלא צריך גם שלא השכירה אותו. העובדה שבעלה היה משכיר חלק מן המושכר בשכירות משנה, ללא התנגדות בעה"ב, ושלא הוכח כי בחוזה המקורי נאסר על השכרת משנה, אינה משנה לענין זה. כאשר הדייר עצמו משכיר בשכירות משנה צריך הדבר לנגוד את ההסכם כדי שהדבר יהווה עילת פינוי, מה שאין כן מי שבא כדייר מוגן בתור יורש שאסור לו להשכיר, ואם השכיר את הדירה או חלק מן הדירה מקים הדבר עילת פינוי. כיון שהוכח שהאלמנה השכירה בשכירות משנה חלק מן החדר די בכך כדי להצדיק את פסק הפינוי.
בפסק הדין התעוררה שאלת ההוכחה לצורך קיום התנאים לפי סעיף 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר כנ"ל, ואם תמיד נטל ההוכחה על בעל הבית שהתנאים לא נתמלאו והיו חילוקי דעות לענין זה בין השופט שמגר לבין השופטת בן- פורת. ברם, בעניננו, הכל מודים שחובת ההוכחה עד הסוף היתה על בעלי הבית שכן הוכח כי סמוך לאחר הפטירה נתקיימו כל התנאים המעניקים את זכויות הגנת הדייר לאלמנה ואם בעלי הבית טוענים שהמצב נשתנה לאחר מכן, עליהם הראיה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן- פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שגיא למערערת, עו"ד ד. בדנסקי למשיבים. 26.7.77).
בתוכן
* ע.א. 633/75 - ................................ 514 ─ * התנגדות לאישור פסק בוררות.
─* ע.א. 744/76 - ......... 515 ─ * אחריות בנזיקין של רופא שהתרשל.
─* ע.א. 50/77 - ............................... 516 ─ * מעמד "בעל זכות" במקרקעין לצורך הגשת תביעה, לסילוק יד. ─ * טענת התיישנות כשאין חזקה נוגדת.
─* ע.א. 97/77 - ............................ 517 ─ * התישנות תביעה כשהתובע לא ידע מקום מגורי הנתבע.
─* ע.פ. 467/77 - קולת העונש (פריצה) ....................................... 519 ─* ע.פ. 203/77 - חומרת העונש (גניבה ממעביד)................................ 519─* ע.פ. 380/77 - חומרת העונש (עבירות מס)................................... 520 ─* ע.פ. 363/77 - הרשעה בקשירת קשר או בשידול למעשה עבירה.................... 520 ─* ע.פ. 79/77 - חומרת העונש (עבירות פשיטת רגל)............................ 521 ─* ע.פ. 364/77 - חומרת העונש (גרימת חבלה).................................. 521 ─* ע.פ. 410/76 - חומרת העונש (עבירות שוד).................................. 521─* ע.פ 305/77 - חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה)........................... 521─* ע.פ. 484/76 - הרשעה בקשירת קשר לביצוע שוד............................... 522 ─* ע.פ. 223/77 - הרשעה בגרימת חבלה חמורה................................... 522─* ע.פ. 794/76 - הרשעה בפריצה והחזקת נשק................................... 523 ─* ע.פ. 36/77 - חומרת העונש (גניבה)....................................... 523─* ע.פ. 360/77 - בריחה ממשמר חוקי.......................................... 523─* ע.א. 177/76 - מזונות.................................................... 524 ─* ע.א. 300/76 - הפרת הסכם מזונות, כשהחיובים ההדדיים אינם קשורים זה לזה ... 524─* ע.א. 76/77 - מזונות.................................................... 525 ─* ע.א. 492/76 - דרישת מחכיר לקבל תמורה עבור הסכמה לרישום נכס כבית משותף... 525─* ע.א. 510/76 - ביטול הסכם................................................ 526 ─* ע.א. 31/77 - צו פינוי עקב העברת מושכר לשותף ללא הסכמת הבעלים........... 526─* ע.א. 127/77 - צו פינוי נגד דייר מכח ירושה, שהשכיר חלק מהמושכר........... 527 ─
─