ע.א. 38/77 - ישראל צימרינג ואח נגד דבורה גורדין
*רשות להתגונן.
* התנאת הרשות במתן ערובות.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וינוגרד) בת.א. 1326/76 - הערעור נתקבל).
בפני השופטים: עציוני י. כהן בכור.
העובדות:
ארגון ישראל הצעיר (להלן ארגון) קיבל מן המשיבה הלוואה .של 80 אלף ל"י, ושני המערערים שהם ראשי הארגון ומנהליו חתמו על מכתב למשיבה שבו נאמר כי הם ערבים להחזרת ההלוואה. על סמך מסמך זה הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים על סכום ההלוואה בצירוף 25 אחוז ריבית והפרשי הצמדה. המערערים ביקשו רשות להתגונן וטענו בין היתר כי: על מכתב הערבות חתמו כמנהלי הארגון ועל כן הוא מחייב את הארגון ולא אותם אישית; סכום הקרן שקיבלו הסתכם ב- 52 אלף ל"י בלבד והסכום של 80 אלף ל"י כבר לקח בחשבוןאת הפיחות; הם הספיקו בינתיים להחזיר סכום של 33 אלף ל"י ולענין זה צירפו קבלה המאשרת תשלום זה; נעשה הסדר של המחאת חוב אשר לפיו אמורה היתה המשיבה לקבל את יתרת החוב מאדם אחר; הם לא התחייבו לשלם ריבית והפרשי הצמדה. הם טענו גם כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר באשר הסכום אינו קצוב כל עוד ישנה מחלוקת על שיעור הריבית והפרשי ההצמדה. הרשם נתן להם רשות להתגונן אך סבר כי ההגנה היא קלושה ועל כן התנה את הרשות להתגונן בהמצאת ערבות של צד ג' על 62 אלף ל"י. המערערים הגישו ערובה מטעם אגודה עותומנית שיש לה נכסי דלא ניידי. הרשם דחה ערבות זו בקובעו כי כוונתו היתה לערובה הניתנת למימוש מיידי לאחר פסק הדין כגון ערובה בנקאית. על החלטה זו של הרשם הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש המחוזי בהתאם לסעיף 12 לפקודת הרשמים אך ערעור זה מעולם לא נשמע ולא ניתנה בו כל החלטה ואף לא בוטל ע"י מגישיו. מאחר שלא הומצאה ערבות נתן הרשם פסק דין שבו ביטל את הרשות להתגונן וחייב את המערערים לשלם למשיבה את סכום תביעתה בצירוף ריבית והוצאות המשפט. בערעור לביהמ"ש העליון פתחו המערערים את החזית לכל אורכה והעלו את כל הטענות שעוררו בביהמ"ש המחוזי.
החלטה - השופט עציוני:
א. כאשר סכום החוב הוא קצוב ראויה התביעה להתברר בסדר דין מקוצר גם אם סכומי הריבית והפרשי ההצמדה שנויים במחלוקת מדובר בסכום קצוב שאינו זקוק להערכה או לשומה אלא ניתן לחישוב חשבוני. העובדה שהמערערים חולקים על סכומי הריבית וההצמדה יכולה להצדיק מתן רשות להתגונן אך לא לשלול את עובדת היותו של הסכום קצוב.
ב. הטענה כאילו חתימת המערערים הוא בשם הארגון ולא בשמם אישית איננה עומדת במבחן ההגיון. אמנם המכתב נכתב על נייר רשמי של הארגון אך הוא נושא את חתימת המערערים בלבד ולא מתקבל על הדעת כאילו הארגון נעשה ערב לחובו הוא בפני המשיבה.
ג. בערעור על טיב הערובה שקבע הרשם השאלה היא אם המערערים היו זכאים לערער שלא ברשות על החלטה זו שהיא לכל הדעות "החלטה אחרת" שעליה מערערים בזכות לביהמ"ש שעליו נמנה הרשם לפי סעיף 12 לפקודת הרשמים. בדרך כלל ערעור על פסק דין פותח את החזית לכל אורכה וניתן לערער בו בזכות על כל "החלטה אחרת" שניתנה ע"י הרשם ואולם דברים אלה אינם אמורים כאשר המערער כבר מיצה את זכותו לערער בפני אותו בימ"ש בו יושב הרשם שנתן את ההחלטה. לענין אותה "החלטה אחרת" שכבר נתבררה פעם בערעור יש צורך בקבלת רשות לפי סעיף 12 לפקודת הרשמים לערער פעם נוספת. אולם כאן המערערים אמנם הגישו ערעור על החלטת הרשם בביהמ"ש המחוזי אך הערעור לא נשמע ולא ניתנה בו כל החלטה ואף לא בוטל ע"י מגישיו. בנסיבות אלה ניתן להתייחס לערעור זה כאילו לא הוגש ולאפשר למערערים עתה כשהם מערערים על פסק הדין כולו לפתוח את החזית גם בענין זה ולערער ללא קבלת רשות.
ד. לגופה של החלטת הרשם - תקנה 277 לתקנות סדר הדין מעניקה לשופט הדן בענין שיקול דעת נרחב לקביעת התנאים שבהם תהא מותנית הרשות להתגונן כולל מתן ערבויות למיניהן וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בשיקול הדעת אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כאן מן הראוי להתערב בהחלטת הרשם. הכלל הוא שביהמ"ש לא יתנה תנאים קשים להמצאת ערובה שיכבידו על אנשים חסרי אמצעים אלא במקרים שבהם כמעט בטוח שהנתבע לא גילה הגנה ראויה להתברר. כאן ההגנה אמנם איננה חזקה כל עיקר אך הרשם הרחיק לכת בקביעותיו. ראשית טענת ההגנה של תשלום 33 אלף ל"י נתמכת בקבלה המאשרת את התשלום; שנית וזה העיקר הרשם התייחס גם למהימנות העדים ולשאלה של הוכחות וכבר נפסק כי תפקידו של הרשם כשהוא דן במתן רשות להתגונן הוא מוגבל ואין על הרשם להיכנס לגופו של ענין ולדון במהימנות של עדים. על כן יש לבטל את פסק דינו ולקבל את הערבות שהציעו המערערים כמספקת.
(עו"ד א. הדר למערערים עו"ד ש. אריאלי למשיבה. 12.7.77).
ע.א. 692/76 ואח'- ישעיהו איל, אדריכל נגד יעקב פוקסמן ואח'
*אחריות בנזיקין עקב התמוטטות בית.
* אחריות מחלקת מהנדס העיר.
(שורה של ערעורים על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בסידרה של תיקים - חלק מן הערעורים נדחה וחלק נתקבל).
בפני השופטים: ה. כהן עציוני שמגר.
העובדות:
במרץ 1967 התמוטט בית ברח' הגליל בטבריה וכתוצאה מכך נהרגו 3 אנשים, נפצעו אחדים ונגרמו נזקים. לצד הבית היה מגרש ריק ועפ"י הסכמים שבין בעל המגרש הקבלנים שבנו את הבית, עירית טבריה ורשויות הג"א ניתן רשיון להקמתו של בית בן שלוש קומות שיהיה בו מחסה ציבורי. תכנון הבית נמסר לאדריכל ישעיהו איל. משהחלו החפירות פנו הדיירים למחלקת מהנדס העיר בעירית טבריה בטענה שהחפירה מהווה סכנה לבנין ועירית טבריה פנתה לקבלנים במכתב בו נדרשו לתמוך בתמיכות את הקירות של המבנים הסמוכים לחפירות. הדיירים פנו גם לקבלנים ועמדו על הסכנה הנובעת מן הבניה. הקבלנים לא נקטו אמצעי זהירות והבית התמוטט. הנפגעים הגישו תביעות נגד הקבלנים, נגד האדריכל, נגד המדינה ונגד מהנדס העיר ועירית טבריה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האדריכל קיבל עליו לא רק להכין תוכניות אלא גם לפקח על הבניה ועל כן גם הואאחראי ברשלנות, וכן אחראים הקבלנים ברשלנות. מאידך קבע כי המדינה אינה אחראית למרות שמפקדת הג"א ביקשה כי יבנו במקום מקלט, וגם העיריה ומהנדס העיר אינם אחראים. על הקביעות השונות נסבו הערעורים.
החלטה - השופט שמגר:
א. הקבלנים קיבלו עליהם ביצוע הבנייה בפועל וכמבצעי הבנייה חלה עליהם האחריות למנוע פגיעה בבנין הסמוך וחייבים היו לחזות הסכנה מראש אך לא עשו דבר בענין זה.
ב. ביהמ"ש יכול היה לקבוע כי האדריכל איל קיבל על עצמו לא רק להכין את התוכניות ולפקח מבחינה ארכיטקטונית על הבניה אלא שגם נטל על עצמו אחריות לפקוח ולהדרכה בעת הבניה. האדריכל קיבל את מכתבו של מהנדס העיר על הסכנות בבניה ושמע את טענות הדיירים וראה במו עיניו את הסכנה אך לא עשה דבר למרות חובותיו כמפקח.
ג. בדין לא הוטלה אחריות כלשהי על מדינת ישראל כי פעילות שלוחיה הצטמצמה לכך שיזמו את הקמת המקלט והקציבו הכספים לממון הבניה. אמנם היה למדינה ענין בהחשת הקמתו של המקלט אך לא היתה לה נגיעה כלשהיא לפעולות הבניה.
ד. מאידך לא היה מקום לפטור את עירית טבריה ואת מהנדס העיר מאחריות לאירוע. טוענת העיריה כי למרות שתשומת לבה הופנתה בעוד מועד לסכנה. לא הפרה חובה חקוקה
באופן היוצר עילה לקיים נגדה הליכים במסגרת סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ברם, אין צורך לבחון שאלה זו שכן ניתן לפסוק על פי אמות המידה שנתגבשו בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. מחלקת מהנדס העיר הועמדה על הסכנה שבעבודות הבנייה, אך המהנדס לא עשה דבר חוץ מאשר כתיבת מכתב לקבלנים. בכך לא יצא ידי חובתו מבלי להיכנס לשאלה אם מהנדס העיר אחראי על כך שכל בנין הנבנה בתחום העיר ייבנה עפ"י כללי הבטיחות הראויים הרי במקרה שלפנינו מדובר על סיכון שהובא לידיעתו ובמקרה כגון זה כל מי שצפוייה לו סכנה יכול לצאת מן ההנחה שמהנדס של רשות מקומית יפעיל את הסמכויות המשפטיות והמנהליות שהוקנו לו עפ"י דין ויתן את ההנחיות ההנדסיות המתאימות כדי למנוע את הסיכון. סמכות הפיקוח על העבודה נושאת בחובה אחריות בקשר לביצוע העבודה.
ה. הנתבעים השונים מחוץ לקבלנים העלו כטענה חילופית את חומרת רשלנותם של הקבלנים וגרסתם היתה שמעשיהם ומחדליהם של הקבלנים היו כה מפליגים עד כי יש בכך לנתק כל קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין מעשה או מחדל כלשהוא של האחרים העולה כדי רשלנות. ברם חומרת רשלנותו של אחד אין בה כשלעצמה כדי לפטור את האחר מאחריות אם חייב היה לחזות מראש את אשר קרה. כאשר מי שחב חובה לפי סעיף 35 ו- 36 לפקודה לא רק צריך היה לחזות את אשר קרה אלא גם חזה הלכה למעשה במעשה הקבלנים, לא יהיה בחומרת התנהגות הקבלנים כדי לשלול אחריותו בנזיקין.
ו. ביהמ"ש קיבל גם ערעורים שונים בענייני סכומי הפיצויים והחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי בקשר לכך (11.7.77).
ע.א. 639/76 - שמחה זינגר נגד ז'קי בן שטרית
*ביטול פסק בוררים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור).
בת.א. 1576/75 שביטל פסק בורר - הערעור נתקבל).
בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, אשר.
העובדות:
ביום 11.11.75 נחתם ע"י הצדדים הסכם בוררות, למחרת היום הביאו בעלי הדין את טיעוניהם בפני הבורר וביום 13.11.75 גבה הבורר עדותו של עד שהועד מטעם המשיב. נראה הדבר שעדות זו לא הניחה את דעתו של המשיב ובו במקום ביקש מהבורר להפסיק את הבוררות והתקשר ממשרד הבורר בחיפה טלפונית לעו"ד שמצא בירושלים ולפי עצתו מסר המשיב לבורר באותו מעמד הודעה בכתב שלפיה הוא מבטל את שטר הבוררות וכן הוא מודיע לבורר כי מייצג אותו עו"ד מצא מירושלים וכל הודעה בדבר הבוררת יש להודיע לעו"ד הנ"ל. הבורר הזמין את הצדדים להמשך הבוררות ליום 30.11.75. את ההזמנה למשיב שלח לפי כתובתו של עו"ד מצא בדאר רשום אך ללא אישור מסירה. עו"ד מצא לא נענה להזמנה אלא הודיע לבורר כי המשיב יצא מן הארץ וחזר למקום מגוריו בצרפת ולא נתן לו הוראות או יפוי כח לייצגו בבוררות. הבורר קבע מועד חדש לשמיעת הבוררות ושלח מכתב רשום למשיב בצרפת שבו הוא מציין כי אם לא יופיע יוציא פסק בוררין במעמד צד אחד. גם הזמנה זו לא נשלחה עם אישור מסירה והיא חזרה בתור דבר דאר שלא נדרש. במועד השני לא הופיעו המשיב או בא כוחו והבורר שמע ראיות והוציא את פסקו. את העדויות גבה הבורר בלי שבועה או הן צדק, וידי חובת האזהרה לפי סעיף י"א לתוספת לחוק הבוררות יצא באמרו לעדים כי עדותם בפניו כעדות בביהמ"ש. לאחר שנתן הבורר את פסקו הגיש המשיב בקשה לבטלו על סמך טענות שונות שמקצתן נתגלו ככוזבות וביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיב עשה הכל כדי להכשיל את הבורר, אעפ"כ ביטל את הפסק מחמת שלא היתה הזמנה כדין וכן מחמת הפגמים בגביית הראיות. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא זוסמן:
א. לפי סעיף 26 (ב) לחוק הבוררות אין מבטלים פסק בורר אם ניתן להחזירו לבורר. כאן קבע ביהמ"ש המחוזי שהבורר נהג ביושר במשך כל הדיונים ועל כן לא היה מקום שלא להזקק לשירותו עוד ויש להחזיר אליו התיק להמשך הבוררות עקב הפגם כאמור להלן.
ב. בהודעתו לבורר אמר המשיב כי ייפה את כוחו של עו"ד מצא לייצגו בבוררות ועל כן אין הוא יכול להשמע בטענה שעו"ד מצא לא היה מורשו. המשיב לא היה צריך לחתום על יפוי כת מיוחד שכן ההודעה שנמסרה לבורר שימשה אסמכתא מספקת להזמין את המשיב באמצעות עו"ד מצא.
ג. ההזמנה לעו"ד מצא לא נפגמה מכך שנשלחה ללא אישור מסירה כדרישת סעיף ב' לתוספת. מטרת הדרישה האמורה היא קבלת אישור שהמסמך נתקבל ע"י הנמען ומתי נתקבל, ומשהוכח מתשובתו של עו"ד מצא כי ההזמנה הגיעה לידו הרי זו ראיה שהפגם לא גרם לעוות דין והענין בא בגדר סעיף 26 (א) לחוק. מאותו טעם אין לפסול את ההזמנה עקב חוסר ההזהרה שהדיון יתקיים בהעדרו של המשיב אם לא יתייצב. גם אילו היתה אזהרה היא לא היתה מועילה שכן המשיב כבר גילה דעתו לבורר שאינו רוצה לקיים את הבוררות ועו"ד מצא התנער מחובתו לייצג את המשיב.
ד. אילו קיים הבורר את הישיבה ביום הקבוע לפי ההזמנה לעו"ד מצא לא היה פגם בדיון. ברם באותו תאריך לא נתקיים הדיון והבורר שלח הזמנה חדשה למשיב עצמו בחו"ל אך הזמנה זו לוקה בכך שבמועד הישיבה לא היה בפני הבורר אישור מסירה וכמסתבר ההזמנה לא הגיעה לידי המשיב והבורר לא היה רשאי לקיים את הדיון.
ה. לענין גביית הראיות - עד אחד הועד ע"י המשיב ובנוכחותו ומשלא התריע באותו מעמד על צורת האזהרה ועל העובדה שעדו הורשה להעיד ללא שבועה או הן צדק, גילה הסכמתו לכך שהבורר יגבה עדות כמו שנגבתה. לא היה מקום שהבורר ישנה את נוהגו כלפי עדי המערער שכן הבורר חייב לנהוג כלפי כל בעל דין ועדיו בשויון.
ו. על יסוד הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון להחזיר את הענין לבורר לשם השלמת הדיון.
(עו"ד י. חריף למבקש עו"ד ש. מצא למשיב. 1.8.77).
ע.א. 767/76 - עירית רחובות ואח' נגד בית ברחובות ... בע"מ
*הוצאות משפט (הערעור נדחה).
בחודש פברואר 1976 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקעת חלקות אדמה מסוימות ברחובות. למשיבה בית ברחוב הנ"ל ואילו יצאה ההפקעה לפועל היתה זכאית לפיצויים. ב- 6 בספטמבר 1976 פנתה המשיבה אל המערערת בדרישה לפצות אותה על ההפקעה ומשלא נענתה הגישה, שבועיים לאחר מכן בקשה לביהמ"ש לקביעת שעור הפיצויים כשלדעתה שווי הנכס כמליון וחצי לירות. הבקשה באה לדיון בביהמ"ש ביום 24.10.76 ואז הודיע ב"כ המערערת כי הודעת ההפקעה בוטלה. ב"כ המשיבה ביקש לפסוק לו הוצאות גבוהות. ב"כ המערערות השיב כי הוא משאיר את ענין ההוצאות לשיקול דעת ביהמ"ש והשופט קבע תשלום של 25 אלף ל"י. הערעור על כך נדחה. אין ספק שמשהפקיעו המערערות את רכוש המשיבה היא היתה רשאית לפנות לביהמ"ש בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) כדי שביהמ"ש יפסוק את סכום הפיצוי. בהתחשב בשווי הנכס השנוי במחלוקת הרי קביעת הסכום של 25 אלף ל"י אינה מוגזמת גם אם המשפט נפסק כבר בהתחלה. הטענה היחידה הראויה להשמע היתה שהמשיבה נחפזה ופנתה לבימ"ש מהר מדי. אולם טענה זו לא הועלתה בדיון בפני ביהמ"ש המחוזי ובהתיצבותו שם הודיע ב"כ המערערות במפורט שהוא משאיר את ענין ההוצאות לשיקול דעת השופט.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אשר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. נשבן למערערות עו"ד ח. סמו למשיבה. 21.7.77).
ע.א. 198/77 - אברהם כהן נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בזמן השירות הצבאי (הערעור נתקבל).
המערער סובל ממחלת עינים קשה שפרצה בתקופת השירות לאחר 31 חודשי שירות. בשל מחלתו שוחרר מן הצבא. הרופאים היו בדעה שזו מחלה תורשתית וגם המומחים מטעם המערער מניחים שהמחלה היתה רדומה עוד מלפני השירות ושהיתה מתקדמת גם אלמלא השירות הצבאי. עם זאת נקבע כי אין לשלול את האפשרות ששירות צבאי בתנאים של אור חזק החמיר את המצב. אין חולקין שהמערער שירת בסיני לאור השמש הלוהטת ביום ולאור זרקורים חזקים בלילה ושאור זה תרם להתפרצות המחלה. ועדת הערעורים קבעה שהשירות הצבאי רק החמיר את המחלה והמערער טוען שיש לראות בשירות הצבאי גורם המחלה. טענת המערער נתקבלה בהסתמך על ההלכה של ביהמ"ש העליון כי משנקבע שהשירות תרם להחמרת המחלה שפרצה לראשונה בתקופת השירות, רואים אותה מבחינה משפטית כאילו נגרמה עקב השירות ולא כאילו רק הוחמרה עקב השירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב בן-פורת. החלטה - השופט ח כהן. עו"ד ע. רוזובסקי למערער עו"ד י. הורוביץ למשיב. 26.7.77).
ע.א. 144/77 - סעדיה מנדל אדריכלים בע"מ נגד החברה לשיקום הרובע היהודי... בע"מ
*פירש הסכם והוספת תנאי (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת בתכנון מבנים ובאדריכלות והמשיבה מסרה לידיה תכנון של גוש בתים מסוים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. המערערת עיצבה בין היתר תכנית המתייחסת לצורתם של חשפי חלונות. המשיבה החלה בביצוע החשפים בצורה שונה מזו שבתכנית והמערערת ביקשה צו מניעה שיאסור המשכת הבניה בניגוד לתכנית של המערערת. תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. המערערת ביקשה כי יראו כתנאי יסודי מכללא בהתקשרות שבין הצדדים, שהמשיבה תבצע את התכנון כפי שיוגש ע"י המערערת. בצדק דחה ביהמ"ש המחוזי טענה זו. הלכה פסוקה היא שרצונם וכוונתם של הצדדים להסכם יש למצוא בדברים שנאמרו במפורש בהסכם ואין ביהמ"ש ממהר לקרוא לתוך ההסכם תנאי נוסף מכללא. בין אם נקבל לצורך הוספת תנאי מכללא את המבחן הידוע של "הטרדן המתערב" ובין אם נקבל את הדעה שהמבחן הרצוי הוא בחינת נסיבותיה ומהותה של העיסקה המהווה את נשוא ההסכם, אין כאן מקום להוסיף תניה מכללא כאמור. לא זו בלבד שאין זה סביר להניח כי הצדדים החסירו בהסח הדעת "תנאי יסודי" כטענת המערערת, אלא שסעיפי ההסכם אינם תואמים קיומה של התחייבות מצד המשיבה לבצע את הבניה, לרבות הצד הדקורטיבי שבה בהתאמה גמורה למתוכנן ע"י המערערת. מן החוזה הכתוב נובע שהמשיבה שמרה על זכותה לקבוע את פרטי התכנון ולא לקבל דוקא את התכנון של המערערת.
השופטת בן- פורת סברה כי מסעיפי ההסכם אין להסיק כאילו רשאית המשיבה להכניס שינויים לתכניתו של האדריכל כראות עיניה ויש לראות בתכניתו של אדריכל יצירה אישית שאין לשנותה או לסטות ממנה אלא באמצעות האדריכל בלבד.
(בפני השופטים: מני, אשר, גב' בן- פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. שפירא למערערת עו"ד י. הכהן למשיבה. 21.7.77).
ע.א. 727/75 - יעקב בירנבוים נגד חברת הכשרת הישוב בע"מ ואח'
*השפעת שיהוי על משקל הראיות הנדרשות מהצד השני, והוצאה מחוץ לכתלי ביהמ"ש (הערעור נדחה).
לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נתארגנה בפולניה קבוצה בשם "עבודת ישראל" שקנתה אדמות מן המשיבה ועפ"י אישור מן הקבוצה היתה המשיבה רושמת את המגרשים בישראל ע"ש חברי "עבודת ישראל" ששילמו עבור קרקע. עם חברי הקבוצה נמנה אחד יוסף בירנבוים שנפטר בשנת 1943 והמערער הוא נכדו ויורשו היחיד. המערער הגיע ארצה בשנת 1948 ובשנת 1951 נודע לו כי לסבו היתה אדמה בארץ כאמור.
הוא פנה לקרן קיימת לישראל שרכשה את האדמות מאת חברת הכשרת הישוב וביקש את המקרקעין של סבו. להסכם בין חברת הכשרת הישוב לבין קק"ל צורפה רשימה ובה צויין השם בירנבוים כבעלים של שלושה מגרשים. במאי 1951 ביקר במשרדי קק"ל שם נמסר לו כי שלושה מגרשים רשומים ע"ש בירנבוים. ברם כבר יומיים לאחר הביקור הנ"ל הודיעה המשיבה לקק"ל כי ברשימת המגרשים שצורפה לחוזה נפלה טעות ולבירנבוים שייך רק מגרש אחד. המערער הגיע להסכם עם המשיבים בדבר קבלת תמורה עבור המגרש הנ"ל ועד שנת 1968 הרפה מעניין שני המגרשים האחרים. בשנת 1968 חידש המערער את פניותיו ונאמר לו כי הרישום ע"ש בירנבוים בשני המגרשים היה בטעות ועל כן דחו את תביעתו. בשנת 1970 שוב פנה לקק"ל ונשלח לו מכתב מטעם קק"ל כי זו תהיה מוכנה לדון על הפיצוי המגיע לו אם יוכיח שהוא היורש של המנוח. שלושה חודשים לאחר מכן שוב הודיעו למערער כי המכתב הנ"ל נכתב בטעות וכי המערער הוא שגרם לטעות זו. בשנת 1973 הגיש המערער תובענה לשני המגרשים בהתבססו על הרשימה שצורפה לחוזה שבין המשיבות והמכתב הנוסף דלעיל. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה. בביהמ"ש המחוזי טענו המשיבים כי יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי אך ביהמ"ש דחה את התביעה לגופה והעיר שספק אם היה מקום לקבל טענת שיהוי. ביהמ"ש העליון העיר כי היה מקום לקבל את טענת השיהוי שכן המערער לא עשה דבר של ממש במשך 22 שנה ובכך קופחו אפשרויות ההגנה של המשיבים. ברם מכיון שבדין נדחתה התובענה לגוף הענין אין צורך להתערב בקביעה שהשיהוי לא היה בעוכרי המערער. אולם גם אם השיהוי בעצמו אינו נועל בפני המערער את דלתות ביהמ"ש הרי המשיבים זכאים לכך שקשיי ההוכחה הנובעים מן השיהוי יובאו בחשבון בקביעת המשקל של חומר הראיות שהם יכולים עוד להביא בפני ביהמ"ש.
אשר לטענה כי הרשימה האמורה והמכתב של המשיבה מהווים הודאה ואין המשיבים רשאים לחזור ממנה - הודאה כזאת אשר לא ניתנה בצורה הקבועה בתקנות תוך מהלך משפט ולצורך הדיון המשפטי אין דינה אלא כדין כל ראיה אחרת. אין היא פוטרת את התובע מהוכחת העובדות שעליו להוכיח אלא משמשת ראיה שביהמ"ש שוקל אותה עם שאר הראיות שהובאו בפניו. כך שאם הראה המודה כי בטעות הודה הודאתו מאבדת כל ערך הוכחתי ובהיעדר ראיה אחרת לא הרים התובע את נטל השכנוע המוטל עליו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד גיצלטר למערער עוה"ד י. ננר, גב' ר. מזרחי ופ. יעקובי למשיבים. 10.7.77).
ע.א. 441/75 - שוילי מנצור נגד זילברברג יעקב ואח'
*גמירת דעת לצורך הסכם מחייב (הערעור נדחה).
המשיבים פנו למתווך שיציע להם קונה לדירתם. המתווך הביא את המערער ולאחר שהוסכם על המחיר ביקש המתווך ליצור קשר מיידי בין המערער למשיבים, אך המשיב הודיע כי לא יוכל להתחייב עד שיבטיח לעצמו את קניית הדירה שלגביה ניהל מו"מ. הוא ניסה להתקשר טלפונית עם המוכר של הדירה האחרת אך לא מצא אותו,ובינתיים הכין המתווך מסמך בכתב ידו שנשא את הכותרת "הסכם" והגיש אותו לצדדים לחתימה. המשיבים סירבו לחתום ורק אחרי ששמעו מפי המתווך והמערער כי המסמך איננו חוזה וכי הוא נועד רק להבטיח את המחיר חתמו המשיבים על המסמך וקיבלו מידי המערער שיק על סך 2,000 ל"י באומרם שלא יגבו אותו עד שייערך הסכם אצל עו"ד אם יצליחו לרכוש את הדירה האחרת. למחרת נודע למשיב כי הדירה האחרת אינה עומדת עוד למכירה ואז פנה למערער וביקש להחזיר לו את השיק. המערער סירב ודרש פיצוי מאת המשיבים. אחרי כמחצית השנה מכרו המשיבים את הדירה והמערער הגיש תביעה לביהמ"ש נגד המשיבים ונגד רוכשי הדירה וביקש ביצוע בעין של ההסכם, ולחילופין פיצויים של 25 אלף ל"י. ביהמ"ש דחה את תביעת המערער מכמה נימוקים ובכללם
שהמשיבים לא הסכימו למכור את הדירה למערער אלא אם יתברר להם שהם יכולים לרכוש את הדירה האחרת, ומשלא נתמלא תנאי זה לא נכרתה העיסקה. הערעור נדחה. הנסיבות של חתימת ההסכם לא השאירו ספק בכך שחתימת המשיבים עליו באה רק לענין מחיר הדירה והסכמת המשיבים למכור את הדירה הותנתה בקבלת תשובה חיובית בענין רכישת הדירה האחרת ותשובה כזו לא נתקבלה. כלל הוא שכוונת הצדדים להתחייב זה כלפי זה צריכה להיות ברורה ונעלה מכל ספק וביהמ"ש צריך להשתכנע שהצדדים הגיעו להסכם גמור ומוחלט. כאן ביהמ"ש לא השתכנע שהמשיבים רצו להתחייב, להיפך הוא שוכנע שלא התכוונו לכך. המסמך הנ"ל הינו בחינת הסכם מקדמי להבדיל מהסכם פורמלי ומלא. הצד הטוען שבהסכם המקדמי התכוונו הצדדים להיות קשורים זה לזה, חייב לסתור את ההנחה שהצדדים לא התכוונו לראות עצמם קשורים בהסכם מקדמי כל עוד לא נערך ביניהם הסכם פורמלי.
לטענה כי אין להביא עדויות בע"פ כדי להוכיח שההסכם בכתב לא תפש - ראשית, צריך היה המערער להתנגד בשעת הדיון להשמעת עדויות בע"פ; שנית, וזה עיקרו של דבר, המשיבים לא נזקקו לעדות בע"פ כדי לשנות את תנאי ההסכם הכתוב. אכן כל עוד מחייבות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית אין להוכיח בעזרת ראיה בע"פ על שינוי תוכנו של הסכם בכתב, אך אין מניעה להוכיח ע"י ראיה בע"פ שלא נעשה כלל חוזה מחייב וזהו המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. שגיא למערער, עוה"ד ז. זקס וא. ג'דה למשיבים. 13.7.77).
ע.א. 842/76 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית ואח'
*מתן צו אימוץ ללא הסכמת ההורים (הערעור נתקבל).
המשיבה ילדה בת בינואר 1971 ובן באוקטובר 1972 והמדינה טענה שהאם נמנעה דרך קבע מלמלא חובותיה כלפי ילדיה ורשאי ביהמ"ש לתת צוי אימוץ ללא הסכמת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי פסק בנובמבר 1976 שבנסיבות שהוכחו אין לראות בהתנהגות המשיבה המנעות דרך קבע מלמלא חובותיה כלפי ילדיה וראוי לעשות נסיון להשאיר הילדים בחיק אמם ולעזור לאם להשתקם. על כך ערער היועהמ"ש וביהמ"ש העליון השתמש בסמכותו והחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שיברר אם הנסיון שהציע עלה יפה. ביהמ"ש המחוזי גבה ראיות וקבע שהנסיון נכשל, ולא נותר אלא לקבוע שהמשיבה נמנעת דרך קבע מלמלא חובותיה כלפי ילדיה ואפשר לתת צו אימוץ ללא הסכמת האם. כיון שכך קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המדינה וקבע בהתאם לפסה"ד השני של ביהמ"ש המחוזי. בדרך כלל אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי שלפי הראיות שלפניו מגיע למסקנה כי הורה פלוני לא נמנע דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי ילדו. ברם כאן היה מלווה לפסה"ד הראשון מעין תנאי לעשות תקופת נסיון וכל עוד אושר פסה"ד ע"י ביהמ"ש העליון אין הוא סופי ועדיין ניתן לראות אם קויים התנאי ואם לאו. משנוכח ביהמ"ש לדעת שהתנאי לא קויים העמיד התרשמותו על תיקנה ושינה דעתו. אם כי יתכן שבפסיקה לרעת ההורה יתערב ביהמ"ש, הרי פה נראה שהשופט עשה הכל והגיע למסקנתו בדלית ברירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד י. בן- אור למערער, עו"ד גב' אברבנל למשיבים. 2.8.77) .
ע.א. 491/77 - החברה לבנין ולעבודות ציבוריות.. בע"מ נגד גלעד עפרון... בע"מ
*ביטול תובענה על מנת להגישה מחדש (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה תובענה נגד המערערת לתשלום מחיר עבודות שביצעה עבורה ובכתב הגנתה הסתמכה המערערת על חשבון שנערך לכאורה בינה לבין
המשיבה ליישוב כל תביעות המשיבה. פרקליט המשיבה לא קרא את כתב ההגנה אלא כשנה וחצי לאחר הגשתו ואז נוכח לדעת שיש צורך בהגשת כתב תשובה כדי לטעון שהפקידה שחתמה על החשבון לא היתה מוסמכת לחתום. הפרקליט ביקש הארכת המועד להגשת כתב תשובה אך ביהמ"ש דחה את הבקשה מאחר שלא הוכח טעם מיוחד כדרוש לפי תקנה 488. כיון שכך ביקש ב"כ המשיבה להפסיק את התובענה והמערערת התנגדה לכך וביקשה שלא להפסיק את התובענה או להתנות אותה בתנאי שהמשיבה לא תהיה רשאית להגיש תובענה חדשה באותה עילה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה ללא התנאת כל תנאי כזה והערעור נדחה. אכן אין נותנים רשות כזאת כאשר הדבר שולל מן הצד השני יתרון שרכש עקב מהלך הדברים בתובענה הראשונה, ואולם דברים אלה נכונים כאשר כל כוונת ב"כ התובע הינה להגיש תביעה חדשה שיש בה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. במקרה שלפנינו ציין ביהמ"ש ששיקול דעתו בבקשה להארכת המועד היה מוגבל מכח התקנה הדורשת טעם מיוחד, ואילו שיקול דעתו להפסקת התובענה הוא רחב ומבחינה זו אין בהחלטתו השניה משום עקיפת ההחלטה הראשונה. הסיכוי לזכות בתובענה הראשונה בודאי העניק יתרון לנתבע אך בכך לא די למנוע הגשת התובענה מחדש. גביית הראיות בתובענה הראשונה טרם החלה ובנסיבות כאלה נטייתו של ביהמ"ש היא להעתר לבקשת ההפסקה ללא התנאת תנאים. עלול גם להגרם למשיבה עוות דין אם לא תתברר תשובתה לטענת המערערת ביחס לחשבון הסופי שמי שחתם מטעם המשיבה עשה כן ללא סמכות. טעם נוסף לדחיית הערעור הוא הטעם הרגיל שכאשר נתון מתן סעד דיוני לשיקול דעת הערכאה הראשונה לא יתערב בכך בימ"ש שלערעור בדרך כלל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ד. תמרי וינוגרדוב למערערת עו"ד י. ונדרוב למשיבה. 2.8.77).
ע.א. 446/75 - מנהל המכס והבלו נגד רמון מפעלי סיד
*פירוש דבר חקיקה (הערעור נתקבל).
המשיבה (להלן - הנישומה) מייצרת סיד ובתקופה הנדונה מכרה את רוב תוצרתה לחברת שווק וזו מכרה את התוצרת לבתי מסחר, ליצרנים ולסיטונאים וכו'. המשיבה דווחה לצורך מס קניה על מחיר המכירה כפי שקיבלה למעשה בתוספת עמלה ולאחר מספר שנים שבהן שילמה לפי מחיר זה את מס הקניה, בא המערער וקבע כי למעשה יש להוסיף למחיר ששילמה חברת השווק עוד אחוז מסוים שאותה חברה הרויחה. ועדת הערר דחתה את קביעת המערער באמרה שאין זה הוגן לחייב את המשיבה לשלם עתה את ההפרשים כאשר למעשה מכרה את כל הסחורה ועתה תצטרך לשלם את המס מכיסה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער ופירש את סעיפי החוק כך שהמשיבה לא תצטרך להוסיף מס קניה. ביהמ"ש המחוזי אמר כי מתן פירוש לחוק כפי שהמערער מבקש יגרור תוצאה שאין הדעת סובלתה ועל כן אין לתת לסעיף את הפירוש המילולי הרגיל אלא יש לפרשו בכפוף לסעיף אחר שבחוק. הערעור על כך נתקבל. לפרשנות של העברת דרישה מסוימת מסעיף אחד לשני יש אסמכתאות בפסיקה, ואולם אין ביהמ"ש מוסמך לפרש חיקוק מוקשה תוך שינוי הנוסח אלא כשלשונו המילולית של החוק חסרת משמעות כלשהי או כשהמשמעות עומדת בסתירה לכוונתו הברורה של המחוקק. במקרה דנא אין חוסר בהירות של הנוסח המילולי ואין כוונה חקיקתית גלויה העומדת בסתירה לאותו נוסח.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד ח. גולדווסר למערער עו"ד י. לוינסון למשיב. 4.8.77).
ע.א. 835/76 - בית חרושת לאריגה ישראל רוזן בע"מ ואח' נגד עדנה סביר- רוזן
*זכויות הנהלה בחברה פרטית (הערעור נדחה).
מורישיהם של הצדדים היו אח ואחות שהקימו את בית החרושת לאריגה ישראל רוזן בע"מ, ובתקנות והחלטות מיוחדות הסדירו את השליטה בחברה ובהנהלתה
כל עוד המיסדים חיים, כאשר השליטה נועדה לעבור מבעל המניות שנפטר קודם לבעל המניות השני. לפי אותן החלטות במות שני המייסדים יהיו זכויות שוות בהצבעה ובהנהלה ליורשים של שני המיסדים. מורישה של המשיבה נפטר קודם ואז עברו זכויות ההנהלה למורישתם של המערערים ואחד מהם (להלן - המערער) נתמנה ליו"ר מועצת המנהלים. כאשר נפטרה המייסדת וזכויות ההצבעה וההנהלה עברו באופן שווה לכל קבוצת יורשים העבירו המערערים החלטה ברוב דעות כאשר המערער כיו"ר האסיפה השתמש בסמכותו להכריע בהווצר שויון קולות, ובאותה החלטה מינו את עצמם המערערים למנהלים והותירו את המשיבה בחוץ. ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההחלטה והערעור על כך נדחה ביהמ"ש העליון ניתח את ההחלטות השונות שנתקבלו בחברה הן כאשר המייסדים היו בחיים והן לאחר מכן והגיע למסקנה כי לפי תקנות החברה ואותן מתקנות לוח א' שלא שונו חדל המערער להיות יו"ר מועצת המנהלים ויו"ר הישיבה, וממילא אין הוא יכול להכריע בעת שויון קולות. ביהמ"ש הטעים כי מטרת המייסדים בתקנות המיוחדות היתה שלא לקפח אף אחד מן הצדדים כאשר הם כבר לא יהיו בחיים ואין לקפח את זכותה של המשיבה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שויג למערערים עו"ד מ. טורבוביץ למשיבה. 9.8.77).
ע.א. 518/77 - מיכאל ורד נגד צבי קנופלר
*ביטול ערעור כשסיכומים בכתב לא הוגשו בזמן (הערעור נדחה).
בימ"ש השלום נתן פס"ד נגד המערער והלה הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. לדיון בערעור הופיעו הצדדים ביום 8.9.76 וביהמ"ש דחה את הדיון לשעה מאוחרת והרשה לב"כ המערער להעדר. בדיון החליט ביהמ"ש כי הצדדים יסכמו בכתב ועל המערער היה להגיש סיכומיו תוך 15 יום. ב"כ המשיב פגש אותו יום את ב"כ המערער והודיעו על ההחלטה וכן חזר והודיע לו על כך במכתב שנשלח באותו יום. לאחר שעברו 22 יום והסיכומים לא הוגשו ביקש ב"כ המשיב כי ינתן פס"ד הדוחה את הערעור. ביום 11.10.76 הגיש ב"כ המערער בקשה למתן אורכה להגשת סיכומים בכתב עד 30.10.76 ונימוקו כי עליו לצאת לחו"ל. בבקשה זו לא העלה טענה כי החלטת ביהמ"ש בענין הסיכומים בכתב לא הומצאה לו כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן אורכה וביום 21.10.76 החליט ביהמ"ש המחוזי כי מאחר שב"כ המערער לא הגיש את הסיכומים יש לדחות את הערעור. בביהמ"ש העליון טען המערער כי בהודעות שנמסרו לו ע"י ב"כ המשיב אין לראות המצאה כדין של ההחלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב וממילא לא חייב היה להגיש את הסיכומים וביהמ"ש לא היה רשאי לראות את אי הגשתם כעילה לדחיית הערעור. מכל מקום סבר /ל המערער, ביהמ"ש לא יכול היה לדחות את הערעור אלא רק למחקו. ביהמ"ש העליון קיבל את הטענה שאת הערעור ניתן היה למחוק ולא לדחות, ואולם על מחיקת הערעור דחה ביהמ"ש העליון את הערעור. אמנם החלטת ביהמ"ש בענין סיכומים בכתב לא נמסרה לב"כ המערער בהתאם לכללים הקבועים בתקנות ובמצב ענינים רגיל לא היה מנוס מהחזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי, אולם כאשר פנה המערער לביהמ"ש המחוזי וביקש הארכת המועד העלה נימוק של נסיעה לחו"ל ולא את הנימוק שלא היתה מסירה כדין שאותו הסתיר מפני ביהמ"ש, כאשר ביהמ"ש יכול היה לתקן על נקלה את המעוות הטעון תיקון. בנסיבות כאלה, כאשר בעל דין פונה לביהמ"ש בעוד מועד ומעלים נתון דיוני היורד לשורשו של ענין, לא יישמע בערעור כאשר הוא בא לבקש לראשונה ביטול ההליכים שנסתיימו כבר בשל הסתרת העובדות הנטענות.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. רינון למבקש, עו"ד י. דנאי למשיב. 9.8.77).
ע.א. 93/77 - יעקב ללצ'וק... בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שווי רכישה לצורך מס שבח (הערעור נדחה).
המערערת רכשה מקרקעין ביוני 1970 ומכרה חלק מהם ביוני 1974. בעד האדמה כולה שילמה המערערת 1.2 מליון ל"י ובהתאם להסכם הרכישה תשלום מסי השבחה על המערערת. ביוני 1972 נחתם הסכם בין המערערת לבין העיריה בדבר תשלום מס ההשבחה וכעת טוענת המערערת כי את מס ההשבחה צריך להוסיף לשווי הרכישה בעוד שהמשיב בדעה שיש להכיר במס ההשבחה כהוצאה לניכוי מסכום המכירה. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערערת כי דין מס השבחה כדין מס שבח שכאשר הקונה משלם אותו מוסיפים את הסכום לשווי הרכישה. ברם, אפשר להשאיר שאלה זו בצריך עיון שכן בהתאם לחוק מס שבח מקרקעין אם שוויה של זכות במקרקעין נקבע בעת הרכישה לצרכי מס שבח יהיה שווי הרכישה בעת המכירה השווי שנקבע בעת הרכישה וכאן נקבע השווי ברכישה לצורך מס שבח בסך 1.2 מליון ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט ויתקון עו"ד ש. בן חיים למערערת עו"ד ד. וכסלר למשיב. 11.8.77).
ע.א. 597/75 - דב ברנשטיין נגד פקיד השומה
*חיוב במס בעיסקת תיווך חד פעמית והוצאות המשפט (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
הנשום הוא כלכלן ועובד כפקיד שכיר בבנק. נזדמן לו לתווך בין שני אנשים שהכיר כלקוחות הבנק ובאמצעותו מכר האחד לשני מקרקעין והמערער קיבל מן השניים תשלום של כ- 137 אלף ל"י. פקיד השומה ראה בסכום זה דמי תיווך שהם הכנסה החייבת במס וחייב את המערער לשלם כ- 90 אלף ל"י מס הכנסה. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי על חיובו וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו וחייב אותו לשלם הוצאות בסך 650 ל"י וריבית של 15 אחוז על הפרשי המס. לביהמ"ש העליון ערער המערער על חיובו וערעורו נדחה ואילו המשיב ערער על סכום ההוצאות ועל שיעור הריבית וערעורו נתקבל. המערער טען כי על שני הצדדים לא היתה מוטלת חובה לשלם לו דמי תיווך כל שהם, וכל מה שקיבל היה מרצונם החופשי כמתנה ועל כן אין אלה ומי תיווך. הטענה נדחתה מבחינה עובדתית שכן המערער דרש את הסכומים מאת הצדדים ואף נתן להם אישור כי התשלום שקיבל הוא "עבור כל המגיע לי . . ואין לי כל דרישות וטענות נוספות ...". ברור על כן שהסכום שקיבל איננו מתנה. ועל כן אין צורך לדון בשאלה מה היה הדין אילו שולמו הסכומים כמתנה. נותרה השאלה ע"פ מה ניתן לחייב את התקבולים במס וצדק פקיד השומה כי ניתן לבסס את החיוב הן על הסיפא של סעיף 2 (1) לפקודת מס הכנסה והן על סעיף 2 (10) לפקודה. פקיד השומה אמר בנימוקי שומתו כי הנישום ביצע עיסקת תיווך קרקעות וההכנסה מהווה תמורה מובהקת בעד שירותו לביצוע העיסקה ובטיעון זה היה די והותר להעמיד את הנישום על כך כי החיוב מבוסס על סעיף 2 (1) על כל חלקיו וכן הביסוס על סעיף 2 (10) לא בא לנישום במפתיע. אין פקיד השומה לפרט את הוראות החוק שעליהן בדעתו להתבסס.
אשר לערעורו של פקיד השומה - הסכום של 650 ל"י נמוך יתר על המידה כשמדובר במחלוקת על סכום של כ- 90 אלף ל"י ועל כן הועמד החיוב על 3,000 ל"י ושיעור הריבית הועמד על 22 אחוז.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. רוטמן למערער עו"ד ח. ברנזון למשיב. 11.8.77)
ע.א. 92/77 - סלע ברוך נגד קצין התגמולים
*התישנות תביעה לתגמולים עקב מחלה הנובעת משירות צבאי (הערעור נדחה).
בתקופת שרותו הצבאי בשנת 1950 פרצה אצל המערער מחלת כיב התריסריון ונקבעה לו נכות של 10 אחוז אך הוא לא הגיש תביעה לתגמולים. באוקטובר 1973 חזר המערער ושירת בצבא ואז הוחמר מצב כיב התריסריון והמערער נזקק
לניתוח. המערער הגיש תביעתו לתגמולים הן בגין פריצת המחלה עקב השירות בשנת 1950 והן עקב ההחמרה בשנת 1973. המשיב קיבל את התביעה בשל החמרת המחלה ולא התייחס בתשובתו לענין גרימת המחלה בשנת 1950. בשעת בירור הערעור בפני ועדת הערעורים טען המשיב שהתביעה בשל אותה נכות התיישנה. טענה זו נתקבלה ע"י ועדת הערעורים והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער שהמשיב איחר בהעלאת הגנת ההתיישנות באשר לא העלה אותה בהזדמנות ראשונה. ראשית העובדה שהמשיב לא גילה למערער את הנימוק לדחיית אותה תביעה אינה מונעת מן המשיב להעלות את הנימוק בפני ועדת הערעורים; שנית קצין התגמולים כלל אינו מוסמך להאריך את תקופת ההתיישנות ואינו מוסמך לוותר או למחול על תקופת ההתיישנות.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. החלטה . השופט ח. כהן. עו"ד מ. ארידור למערער עו"ד י. בן אור למשיב. 11.8.77).
ע.א. 200/77 - יעקב קלי נגד קצין התגמולים
*תגמולים בגין מחלת נפש שפרצה בעת השירות הצבאי (הערעור נדחה).
בתקופת שירותו הצבאי פרצה לראשונה אצל המערער מחלת נפש, הוא אושפז ושוחרר מבית החולים לאחר שלושה חודשים, כאשר המשבר הפסיכוטי חלף והמערער חזר לרמה התפקודית הקודמת. כשנה לאחר מכן שוב תקפה המחלה את המערער והוא אושפז ושוב חלף גל המחלה והוא שוחרר. כעבור תקופה חזר המצב לקדמותו וכעת ביקש המערער פיצויי תגמולים. ועדת הערעורים הכירה בגל הראשון שפרץ בתקופת השירות כנגדם עקב השירות אך דחתה את התביעה ביחס לגלי המחלה שפרצו לאחר מכן. הערעור על כך נדחה. מן הבחינה המשפטית יש להבחין בין גל לגל של המחלה ורק הגל שהופיע בתקופת השירות רואים אותו כאילו נגרם עקב השירות ואילו גלים שהופיעו שלא בשירות וללא כל קשר מוכח עם השירות אין מייחסים אותם לשירות אלא אך למחזוריות המחלה הקונסטיטוציונאלית.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה . השופט ת. כהן. עו"ד ד. סוויל למערער עו"ד גב' א. ראב למשיב. 11.8.77).
בג"צ 16/77 ואח' - יעקב הורן ואח' נגד שר העבודה ואח'
*רישום בפנקס המהנדסים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינו של פס"ד זה שש עתירות של ששה עותרים שונים מודדים מוסמכים, שהם בעלי רשיון עפ"י פקודת המדידות. כולם רכשו את השכלתם המקצועית בבית הספר הגבוה למדידות שליד משרד העבודה, לכולם ותק העולה 12 שנה, וכולם רוצים להירשם בפנקס המהנדסים והאדריכלים כמהנדסים גיאודטים. ועדת הבוחנים שמונתה לפי החוק דרשה מהעותרים כי יעמדו לבחינה לפני רישומם ועתירתם נגד דרישה זו נדחתה.. בג"צ דן בסמכויות חבר הבוחנים עפ"י החוק והתקנות, והגיע למסקנה כי נמסר לבוחנים שיקול דעת לקבוע מתי להסתפק בלימודים ובנסיון כדי לרשום בפנקס, מתי להסתפק בותק ומתי לדרוש בחינות נוספות.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט אשר עוה"ד י. ננר וי. הוס לעותרים עו"ד גב' ד. גורני למשיבים. 4.8.77).
ב.ש. 174/77 - עזארין אבו קשיש נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד העורר וחמישה נאשמים אחרים הוגש כתב אישום בגין מעשי אלימות הנובעים מסכסוך בין משפחת הנאשמים לבין משפחה אחרת. לפי כתב האישום דחפו הנאשמים את המתלונן תוך כוונה לגרום לו חבלה. ביהמ"ש המחוזי שחרר בערבות את הנאשמים פרט לעורר, כדי למנוע רבוי קטטות ומעשי אלימות הדדיים. הערר נתקבל. אין ספק שלשם שמירה על שלום הציבור כשיש חשש רציני להפרתו ע"י הנאשם המואשם
בעבירת אלימות רצינית, וכאשר יש יסוד לכאורה בראיות לאשמת הנאשם, מוצדק לעצור את הנאשם עד לגמר ההליכים המשפטיים, כפוף לכך שאלה יתקיימו בזמן סביר. ברם, כאן אין המקרה כזה שיש לעצור את הנאשם. אין כל נימוק בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלפיו יש מקום להבחין בין העורר ובין הנאשמים האחרים ששוחררו. להיפך העורר הודה בעבירת התקיפה ואין מקום לחשש של השפעה על עדים. אי לכך שוחרר העורר בערובה.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד כפיר למבקש עו"ד וילכר למשיבה. 12.8.77).
ב.ש. 195/77 - מדינת ישראל נגד יעקב בן משה שאול
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב נעצר תוך כדי פריצה למחסן אביזרים של תחנת דלק והואשם בפריצה מתוך כוונה לגנוב. המדינה ביקשה לעצור את המשיב. עד לאחר בירור דינו אך ביהמ"ש המחוזי שיחרר את המשיב בערבות באשר החקירה נסתיימה והעדים הם אנשי משטרה שלגביהם אין חשש של השפעה. הערר נתקבל. מחוץ לענין החקירה והשפעה על עדים יש לקחת בחשבון את שני הנימוקים דלהלן: המשיב נתפס ע"י השוטרים ממש בעת הפריצה למחסן ועצם הפריצה מהווה עבירה חמורה; המשיב הוא עבריין בעל הרשעות. קודמות ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 3 שנים ואם יורשע עתה יתבקש ביהמ"ש להפעיל את המאסר על תנאי. עובדה זו בצירוף העובדה הנוספת שהמשיב הינו עבריין מועד העוסק בעבירות נגד הרכוש ואינו נרתע להמשיך בעיסוקו זה אפילו בתקופה שתלוי נגדו מאסר על תנאי מהווים גורמים חשובים שיש להביא בחשבון לענין השחרור בערובה.
(בפני: השופט אשר. עו"ד גב' רבין לעוררת, עו"ד גב נ. לידסקי למשיבה. 24.8.77).
ב.ש. 194/77 - מדינת ישראל נגד דידרסקי סטניסלם
*שחרור בערובה (הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בפריצה למספרה וגניבת חפצים מתוכה נטילת מכונית ללא רשות ונהיגה בה כשהמשיב פסול מלקבל רשיון נהיגה, תקיפת שוטרים שניסו לעצרו במספריים ודקירת השוטרים. המשיב הצליח להתחמק מידי השוטרים והתייצב לאחר כמה ימים במשטרה. ביהמ"ש המחוזי שיחרר את המשיב בערובה וטעמו כי בתיק העדויות במשטרה קיימות ראיות התומכות בטענת האליבי של המשיב; המשיב הסגיר את עצמו למשטרה. הערר על כך נתקבל. קיימות טענות מנוגדות לענין האליבי והערכת העדויות בשלב זה איננה יכולה להיעשות כשורה והדברים אינם ברורים וחד משמעיים. מאידך, מדובר בעבירות חמורות ולמשיב עבר פלילי ובאלה יש כדי להכריע לענין מעצרו של המשיב.
(בפני: השופט אשר, עו"ד גב' א. ראב. לעורר, עו"ד בן שחר למשיב. 22.8.77).
ע.פ. 53/77 - אברהם ושושנה הוכמן נגד מדינת ישראל
*עבירות מס (הערעור נתקבל בחלקו).
למערערים יוחסו עבירות שונות על פקודת מס הכנסה הכוללות השמטות הכנסה והכנת פנקסי חשבונות כוזבים. המערער נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של -.100,000 ל"י והמערערת ל- 3 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של -.150,000 ל"י. הערעור נתקבל בחלקו הן על ההרשעה והן על חומרת העונש המערער הוא מנהל מחלקה למחלות סרטן בבית החולים הדסה בירושלים והובאו ראיות מרובות של עדים שהיו להם קרובים בני משפחה חולים ושילמו תשלומים שונים למערער והוא השמיט אותם. אשתו של המערער הכינה את פנקסי החשבונות הכוזבים וסייעה לבעלה להשמיט הכנסות. ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור כי מדובר בהשמטת הכנסה של כ- 71 אלף ל"י וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור לגבי חלק מן הסכום לאחר שניתח את העדויות והגיע למסקנה שסכום ההשמטה הגיע ל- 21 אלף ל"י
בלבד. אי לכך שינה גם את גזר הדין וקבע מאסר על תנאי למערערים ותשלום קנס של 110 אלף ל"י ביחד. לענין העונש ציין ביהמ"ש העליון שלאחר קבלת הערעור לגבי חלק מן הסכום שהושמט מדובר עתה בסכום העלמה שהוא פחות משליש מהסכום שאליו הגיע ביהמ"ש המחוזי ועל כן יש להקל בעונש. העבירות הן חמורות ומדובר כאן בהעלמת הכנסה במשך 6 שנים בעזרת מערכת חשבונות כוזבת, אך מאידך הסכום אינו גדול והוא קטן יחסית בהשוואה להכנסות שעליהן הצהירו המערערים. כמו כן כל העבירות. הן מהתקופה שלפני הרפורמה במס, כאשר שיעורי המס הגבוהים נראו בעיני הציבור כגזירה שקשה לעמוד בה. המערער הינו רופא בעל שם שעזר לחולים רבים והקל על סבלם, בעברם של המערערים לא נמצא פגם בתקופת המשפט פקדה את המערער מתלה קשה והוא כעת בן 67 שנים. במסגרת הדיון בפרטי ההרשעה השונים דחה ביהמ"ש העליון בין היתר את טענת הסנגור כי יש לראות עדותו של כל אחד ואחד ומן העדים כעדות העומדת בפני עצמה כנגד מערכת ספרים שהעידו עליהם הנאשמים שנוהלו כדין. ביהמ"ש העליון הטעים כי יש לראות את כל העדויות כמערכת אחת של שיטת העלמות כשהעדויות מהוות סיוע זו לזו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. שמרון למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 24.8.77).
ע.פ. 631/76 - אליהו אביטן נגד מדינת ישראל
*הסתמכות על עדותו של עד שסירב להחקר בחקירה נגדית (הערעור נתקבל).
השאלה המשפטית שהתעוררה בערעור זה היתה מה דינה של עדות שהעד שמסר אותה בחקירה ראשית מסרב להיחקר בחקירה שכנגד. המערער הואשם יחד עם שלושה אחרים בפריצה לחנות והורשע על יסוד עדות שותף לעבירה שניתנה ע"י העד לאחר שנגזר דינו. הוא התחיל את עדותו הראשית בכך שהוא מסרב להעיד, הוכרז כעד עויין וכל שהעיד היה שהסיפור שסיפר בהודעתו במשטרה שהיתה מרשיעה לגבי המערער הוא נכון. בסיום העדות ניסה פרקליטו של המערער לחקור את העד אך הוא סירב לענות על כל השאלות שהוצגו לאורך כל החקירה שכנגד, אם כי חזר באופן סתמי כי כל מה שאמר במשטרה נכון. הערעור על ההרשעה נתקבל. אין ספק כי בנסיבות האמורות נשללה מן המערער האפשרות המעשית לחקור את העד בחקירה שכנגד והרי ידועה חשיבותה של החקירה שכנגד ומשמעותה כמכשיר היעיל ביותר לגילוי האמת במשפט. העיקרון שצריך לחול הוא כי עדות שנמסרה לביהמ"ש בחקירה ראשית ולא ניתנה לצד שכנגד אפשרות סבירה לחקור עליה חקירה שכנגד פסולה, כל זמן שלא הוכח כי הצד שכנגד הוא שגרם לכך שהעד סירב להיחקר בחקירה נגדית.
פסק הדין ניתן מפי השופט עציוני והסכים לו השופט ויתקון. מאידך סבר השופט בכור שניתן היה לסמוך על העדות האמורה שהרי העד אישר את כל אשר אמר במשטרה 4 אם כי סירב לענות על שאלות שהוצגו לו בביהמ"ש. ניתן לפרש את התנהגות העד כנובעת מרצון ברור לעזור למערער ויש להשאיר להכרעת השופט הדן במשפט את השאלה אם רצון העד היה לעזור לנאשם ואם לא. השופט בכור הסכים כי לנוכח העובדה שהרוב בביהמ"ש העליון סבור שלא ניתן למערער לחקור את העד בגלל סירוב העד לענות לשאלות, יש כאן ספק מבחינה עובדתית ועל כן הוא מסכים לקבלת הערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד גב א. ראב למשיבה.16.8.77 ) .
ע.פ. 282/77 - גר פינקלשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של השמטת הכנסות במשך 5 שנים בסכום כולל של 640 אלף ל"י וכן בעבירות מטבע בסכומים של 52 אלף דולר ו- 19 אלף מרק. על המערער הוטל עונש של 375 אלף ל"י קנס, 18 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר
על תנאי. הערעור נדחה. הערעור הופנה רק לענין עונש המאסר בפועל ואם כי נכון שעונש זה נוטה לצד החמורה הרי אין זה במידה המצדיקה את התערבות בימ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, גב' בן-פורת. עו"ד ד. רזומוב למערער עו"ד י. אלון למשיבה. 16.8.77).
ע.פ. 421/77 - שרל אזולאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לריבוי נישואין ומרמה) (הערעור נדחה).
המערער היה נשוי ואב לארבעה ילדים ובאותו זמן התחיל לצאת עם בחורה שהאמינה שהוא רווק. השנים נרשמו לנישואין כשהמערער מציג את עצמו כרווק ונקבע מועד לעריכת החתונה. המערער נדרש להציג תעודת רווקות והוא התייצב ברבנות בקרית אתא שם הצהיר שהוא רווק שני אנשים חתמו על עדות שהוא רווק והוצאה תעודת רווקות. לאחר מכן גילה אחד העדים את דבר המרמה והמערער נעצר ע"י המשטרה בתוך אולם החתונות כאשר עמד לשאת את חברתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנסיון לעבור עבירה של ריבוי נישואין ובמרמה בנסיבות מחמירות ודן אותו לשנה מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נדחה. נכון כי המערער וחברתו עדיין אוהבים, לטענת הסניגור אך אין בסוף המעשה כדי להפחית מחומרתה של תחילתו. פרשת האהבים אולי לא היתה באה לעולם ולא היתה משנה את אורח חייה של הבחורה אלמלא הוליך אותה המערער שולל באשר למעמדו האישי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד מ. פרייליך למערער עו"ד י. אלון למשיבה. 4.8.77).
ע.פ. 336/77 - יהודה חודידה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בסרסרות למעשי זנות ובסחיטה באיומים ונדון לשלושים חודשי מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה. המערער והמתלונן היו מכורים לסמים וכדי לממן את קנייתם עסקה המתלוננת בזנות. את האתנן מסרה למערער ואילו המערער לא עבד במשך כל התקופה שחיו ביחד. המתלוננת סיפרה למשטרה כי לאחר תקופה שהם חיו יחד כאמור והיא עסקה בזנות, ניסתה לנתק את יחסיה עם הנאשם, עברה טיפול גמילה והשתלמה במקצוע כדי לחזור למוטב, אלא שהמערער לא הירפה ממנה ודרש שהיא תחזור לזנות או שתפצה אותו בסכום של 10 אלפים ל"י ואם לא תעשה כן יחסל אותה ואת הוריה ויפוצץ את ביתה. המערער טען שלא היה מקום להאמין לסיפוריה של המתלוננת בשל אופייה המפוקפק והיותה מכורה לסמים ולדבריו המציאה המתלוננת את סיפוריה כי המערער נטש אותה. טענותיו לא נתקבלו. ביהמ"ש דלמטה שקל בזהירות ובהקפדה את הראיות שהובאו נגד המערער היה ער לאופייה ולאישיותה של המתלוננת ובכל זאת החליט להאמין לה ובעניין זה של מהימנות אין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב. לא זו בלבד שהמתלוננת סיפרה סיפור שנראה אמיתי בעיני ביהמ"ש אלא שהיו נגד המערער עדויות אחרות לרבות הודעתו במשטרה שתמכו בעדותה של המתלוננת.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. המערער לעצמו עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.8.77).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 38/77 - .........................530 ─ * רשות להתגונן.
─ * התנאת הרשות במתן ערובות.
─* ע.א. 692/76 - ....................531 ─ * אחריות בנזיקין עקב התמוטטות בית.
─ * אחריות מחלקת מהנדס העיר.
─* ע.א. 639/76 - ...............................532 ─ * ביטול פסק בוררים.
─
─* ע.א. 767/76 - הוצאות משפט................................................533 ─* ע.א. 198/77 - תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בזמן השירות הצבאי................534 ─* ע.א. 144/77 - פירש הסכם והוספת תנאי.....................................534─* ע.א. 727/75 - השפעת שיהוי על משקל הראיות הנדרשות מהצד השני, והוצאה ─ מחוץ לכתלי ביהמ"ש..........................................534─* ע.א. 441/75 - גמירת דעת לצורך הסכם מחייב.................................535 ─* ע.א. 842/76 - מתן צו אימוץ ללא הסכמת ההורים..............................536 ─* ע.א. 491/77 - ביטול תובענה על מנת להגישה מחדש............................536─* ע.א. 446/75 - פירוש דבר חקיקה............................................537 ─* ע.א. 835/76 - זכויות הנהלה בחברה פרטית...................................537─* ע.א. 518/77 - ביטול ערעור כשסיכומים בכתב לא הוגשו בזמן...................538 ─* ע.א. 93/77 - שווי רכישה לצורך מס שבח.....................................539 ─* ע.א. 597/75 - חיוב במס בעיסקת תיווך חד פעמית והוצאות המשפט...............539 ─* ע.א. 92/77 - התישנות תביעה לתגמולים עקב מחלה הנובעת משירות צבאי..........539 ─* ע.א. 200/77 - תגמולים בגין מחלת נפש שפרצה בעת השירות הצבאי...............540 ─* בג"צ 16/77 רישום בפנקס המהנדסים.........................................540─* ב.ש. 174/77 - שחרור בערובה...............................................540─* ב.ש. 195/77 - שחרור בערובה...............................................541 ─* ב.ש. 194/77 - שחרור בערובה...............................................541─* ע.פ. 53/77 - עבירות מס...................................................541─* ע.פ. 631/76 - הסתמכות על עדותו של עד שסירב להחקר בחקירה נגדית............542 ─* ע.פ. 282/77 - חומרת העונש (עבירות מס)....................................542─* ע.פ. 421/77 - חומרת העונש (נסיון לריבוי נישואין ומרמה)...................543 ─* ע.פ. 336/77 - הרשעה בעבירות זנות.........................................543─
─
─
─
─
─