ע.א. 27/77 - יהודה טובי ואח' נגד שמעון רפאלי ואח'
*סמכות עניינית של ביהמ"ש לפי הסעד המבוקש.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 292/75 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור נגד דעתו החולקת של השופט עציוני).
בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור.
העובדות:
המערערים הינם הבעלים הרשומים של מגרש בירושלים ובשנת 1972 התקשרו בהסכם עם המשיב שהוא קבלן בנין, ובהתאם להסכם ניתנה לו רשות לבנות על המגרש בנין מגורים עבורו פרט לשתי דירות שנועדו למערערים. המערערים חתמו על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שלפיו הוסמכו שני המשיבים האחרים (להלן, עורכי הדין) שיצגו את המשיב לפעול בשם המערערים בכל הנוגע לעריכת עסקאות בנכס כולל רישום הבית והעברת הדירות בלשכת רישום המקרקעין. עורכי הדין התחייבו לא לפעול עפ"י יפוי הכח כל עוד לא תמסרנה לידי המערערים שתי הדירות כשהן גמורות ומוכנות לפי ההסכם. בהתאם לאחד הסעיפים בהסכם יהיו בעלי המגרש זכאים לראות את כל ההתחייבויות בהסכם כלפי הקבלן כבטלות ומבוטלות ולדרוש ממנו סילוק יד ונזקים אם הקבלן יפר את ההסכם. הקבלן גמר את הבנין, מכר את הדירות, פרט לשתיים האמורות ומסר את החזקה לקונים ואילו המערערים לא היו מרוצים מן הבניה ולטענתם הבית לא נבנה עפ"י ההסכם. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו שיתן צו שיחייב את המשיב, לסלק את ידו מהנכס, כן תבעו תשלום פיצויים של 20 אלף ל"י והצהרה כי יפוי הכח שמסרו לעורכי הדין בטל. בקדם משפטעורר שופט ביהמ"ש המחוזי מיוזמתו את שאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה, וקבע כי ענייניםשל חזקה ושימוש במקרקעין נמצאים בסמכותו הייחודית של בית משפט השלום והסעד של סילוק יד הוא בכלל חזקה ושימוש במקרקעין. על כן אין הוא מוסמך לדון בתביעת המערערים לסילוק יד ותשלום 20 אלף ל"י פיצויים, ומאחר שתביעות אלה שזורות בתביעה להצהרה על בטלותו של יפוי הכח שהיא בסמכות ביהמ"ש המחוזי, אין אפשרות להעביר את התביעה לבימ"ש השלום והתוצאה היא מחיקת התביעות לסילוק יד ופיצויים. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני (דעת מיעוט):
א. שאלת סמכותו של ביהמ"ש לדון בסוגיה פלונית נבחנת ומוכרעת ע"י ברורה של השאלה האמיתית השנוייה במחלוקת בין הצדדים. סמכותו העניינית של ביהמ"ש נבדקת רק לאחר הבירור של השאלה מהו הסכסוך האמיתי ועניין הסעד המבוקש בביהמ"ש איננו יכול לשמש גורם בלעדי ומכריע בשאלת סמכותו העניינית, של ביהמ"ש. בענינינו נשאלת על כן השאלה אם המחלוקת האמיתית בין הצדדים היא ענין סילוק היד הנתון לסמכות בימ"ש השלום, או ענין זכות הבעלות בנכס שברורה בידי ביהמ"ש המחוזי.
ב. נראה כי אכן השאלה המרכזית הינה למי זכות הבעלות בנכס. ההסכם בין הצדדים אינו מהווה מתן רשות לבנות על המגרש אלא הוא הסכם מכר שבו מכרו המערערים למשיב את המגרש תמורת בניית שתי דירות והתחייבות המערערים היתה להעביר את המקרקעין על שם המשיב. יוצא איפוא כי כאן צריך להכריע בשאלה אם קיים המשיב את התחייבויותיו וזה מה שיקבע את גורל הבעלות בנכס.
ג. בימ"ש מוסמך לדון גם בעניינים שאינם בסמכותו הייחודית כשהם שאלות שבגררה, והשאלה כאן היא מהו העיקר ומהו הטפל בתביעה. כאמור נראה שהעיקר הוא ההכרעה בענין הבעלות ולא ענין סילוק היד כפי שהוגדרה השאלה בכתב התביעה. ניתן גם לראות את הבקשה לביטול יפוי הכח שבירורה ניתנת לסמכות ביהמ"ש המחוזי כסעד עיקרי שכן מטרתו למנוע העברת הדירות ושוב עולה מכאן כי הסכסוך הוא תקיפותו של החוזה שנערך בין הצדדים.
השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. המערערים ניסחו את עתירתם לחייב את המשיב לסלק ידו מהנכס, להצהיר שיפוי
הכח בטל, לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים של 20 אלף ל"י. לפי ניסוח זה של כתב התביעה הסעד העיקרי היה מסירת חזקה במקרקעין ואילו תשלום הפיצויים והסעד של ביטול יפוי הכח היה סעד טפל. נכון כי הסכסוך האמיתי בין הצדדים הוא אם הפר הקבלן את התחייבויותיו לפי החוזה ואם לאו, אך שאלת סמכותו של ביהמ"ש אינה מוכרעת עפ"י בדיקת מהותו של הסכסוך אלא עפ"י הסעד שהתובע מבקש.
ב. אין פגם בדרך שבה הלך ביהמ"ש כאשר מחק חלק מן התביעה ולא העביר אותה לביהמ"ש השלום, מכיון שעדין נותרה לדיון בביהמ"ש המחוזי תביעת המערערים לביטול יפוי הכח. אם רוצים המערערים למנוע את פיצול התביעה ושהיא תתברר בביהמ"ש המחוזי הם יכולים לבקש את תיקון התביעה, להעמיד את ענין ביטול החוזה כסעד עיקרי ואת הבקשה לסילוק יד כסעד טפל ואז יתברר כל הענין בביהמ"ש המחוזי.
(עו"ד מ. חרוץ למערערים, עו"ד מ. ינובסקי למשיבים. 16.8.77).
ע.א. 61/77 - משה ושרה אנג'ל נגד חיים וחיה מייש
*מעשה בית דין.(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופטת אבנור) בת"א. 1855/76 - הערעור נדחה).
בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר.
העובדות:
בשנת 1970 נערך הסכם בו התחייבו המשיבים למכור למערערים דירה. המשיבים לא העבירו את הדירה והמערערים הגישו בשעתו תביעה לביצוע בעין של ההסכם ולפיצויים של 5 אלפים ל"י שנקבעו בהסכם כפיצויים קבועים מראש. במהלך ההתדיינות ביקשו המערערים הגדלת סכום הפיצויים בטענה שהנזק שנגרם להם מגיע לכ- 20 אלף ל"י. בימ"ש השלום דחה את הבקשה וקבע כי המבקשים יצטרכו לתבוע את היתרה בתביעה נפרדת, ולבסוף דחה את תביעת המערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור באותו תיק ואילו ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערערים וקבע כי ההסכם הופר ע"י המשיבים ועל כן יש לבצע את ההסכם בעין. ביהמ"ש העליון לא התייחס כלל לתביעה של 5 אלפים ל"י פיצוים שנדחתה ע"י בתי המשפט דלמטה כאמור.
לאחר שניתן פסק הדין של ביהמ"ש העליון, חזרו המערערים והגישו תביעה לפיצויים של 20,000 ל"י שכללו הן את הפצויים המוסכמים מראש והן את הסכום של הנזקים השונים שנגרמו להם. המשיבים ביקשו למחוק על הסף את התביעה, וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. על כך הערעור.
החלשה - השופט עציוני:
א. לענין דמי הפיצויים המוסכמים מראש - גם אם הוזכר ענין זה בבקשה לרשות ערעור שהוגשה לבימ"ש עליון בתיק הקודם, הרי ביהמ"ש המחוזי דחה בתיק הקודם את התביעה לפיצויים האמורים וביהמ"ש העליון לא שינה דבר מהחלטת ביהמ"ש המחוזי לענין זה על כן שרירה וקיימת פסיקת ביהמ"ש המחוזי והדבר מהווה מעשה בית דין בין הצדדים בבחינת השתק עילה או חסימה ישירה, בביהמ"ש העליון בתיק הקודם קיבלו המערערים סעד אחד בלבד והוא הסעד של ביצוע בעין ובכך נבלעה עילת התביעה המקורית,היינו הפרת הסכם המכר, ושוב אין המערערים יכולים לעורר אותה מחדש נגד המשיבים ולהסתמך עליה בתביעה לפיצויים המוסכמים מראש. מבחינה זו הפכה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי לענין הפיצויים המוסכמים מראש מעשה בית דין שאין אחריו ולא כלום.
ב. אשר ליתרת הפיצויים - ההלכה שחלה לענין זה, בטרם הוחק חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), קבעה כי אין לתבוע פיצויים מעבר למה שהסכימו ביניהם הצדדים בהסכם עצמו. מאחר ולפי הדין המהותי אין למערערים עילת תביעה, אין צורך לדון בצד הדיוני של הענין, אך יש להדגיש כי אם שופט השלום בתיק התכוון לתת היתר לפי תקנה
46 לפיצול התביעה הרי הוא טעה. תקנה 46 מאפשרת פיצולה של תביעה בגין סעדים אחדים, אך אין היא מאפשרת פיצולו של סעד אחד, במקרה דנא תביעת פיצויים, לשתי תביעות.
(עו"ד ז. קובלר למערערים, עו"ד ד. מרגליות למשיבים. 25.8.77).
בג"צ 112/77 - יצחק פוגל ואח' נגד רשות השידור ואח'
*סמכות רשות השידור בענין שידורים צבעוניים. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור.
העובדות:
רשות השידור מסירה באמצעות מכשיר מיוחד מסרטים צבעוניים את הצבע לפני השידור. שני העותרים הראשונים יש להם טלויזיה צבעונית ושתי העותרות האחרות הינן חברות המיבאות טלויזיות צבעוניות והם פנו לרשות השידור נגד מחיקת הצבע. הרשות דחתה את תביעת העותרים בקובעה כי אין תנאים מתאימים מבחינה כספית לשדר שידורי צבע בטלויזיה ועל כן אין מקום להשאיר צבע בסרטים המיובאים מחו"ל שכן הצופים בטלויזיה ימאסו בחומר המקומי ורשות השידור תחטיא את תפקידה לשקף את חיי המדינה והישגיה. טענת העותרים לבג"צ היתה כי הנימוק הנ"ל של רשות השידור בא להצדיק החלטה שטעמה האמיתי שונה לגמרי, היינו שלא לעודד רכישת מכשירי טלויזיה צבעונית כיון שהדבר כרוך בהוצאת סכומים גדולים במטבע חוץ כשהמלאי במטבע זר של המדינה מצומצם. לטענת העותרים המטרה אולי חשובה אך אין רשות השידור מופקדת על השגת המטרה של חסכון במטבע זר. העותרים טוענים כי רשות מנהלית, כמו רשות השידור, רשאית לפעול רק בגדר סמכויות שהוענקו לה בחוק .ואינה רשאית לעשות פעולה הנוגעת באזרח ללא אסמכתא בחוק, ואין כל הוראה בחוק המסמיכה את הרשות להסיר את הצבע מחומר צבעוני המתקבל מחו"ל לשידור בארץ.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. אין זה מתקבל על הדעת שפעולה טכנית כמו הסרת צבע ממשדרי טלויזיה תפורש בחוק בין סמכויותיה של רשות השידור. מטרה הזרה למטרות שהמחוקק קבע בחיקוק היא כאשר המטרה חורגת לא רק מן הסמכות המפורשת שבחוק אלא גם מסמכות המשתמעת מכללא.
ב. כדי להצדיק התערבות בג"צ בשיקול דעת רשות השידור, היה על העותרים להראות שהרשות פגעה בזכות שיש בידם או שהיא פגעה באחת החרויות המובטחות להם עפ"י הדין. אין לערבב את התחומים בין זכות עמידה של העותרים ובין הפגיעה המהותית בזכותאו בחרות שהעותרים חייבים להראות כעילה לסעד שהם מבקשים. כאשר העותר מראה שיש לו זכות מהותית לגופו של ענין, ממילא יש לו גם זכות עמידה דיונית, אך העובדה שיש לו זכות עמידה דיונית עדיין אינה אומרת שיש לו גם זכות מהותית. אפשר לאמר כי האינטרס המסחרי של החברות המיבאות מקלטי טלויזיה צבעונים מקנה להן זכות עמידה בעתירה זו, אך זכות העמידה לחוד והזכות המהותית לחוד. כדי להוכיח זכות עמידה אין צורך ביחס של זכות - חובה, אלא די באינטרס לגיטימי סתם. מאידך, להוכחת זכות מהותית יש צורך באינטרס שיש בו יחס של זכות כנגד חובת הרשות לעשות או שלא לעשות. כדי לברר אם המשיבים התערבו שלא כדין בזכות כלשהי של העותרים, על העותרים להראות תחילה שקיימת בידם זכות כזאת. אין די בצירוף זכות העמידה בפני בג"צ עם דרישת חוסר ההתערבות של השלטון כדי להקים לעותרים עילה לקבלת סעד מבג"צ. אין כל זכות לעותרים לקבלת שדור צבעוני, שבצידה חובה על הרשות שלא להסיר צבע. טרם ראינו מגילת זכויות בעולם המבטיחה לאזרח קבלת מידע טלוויזיוני בצבעים דווקא.
ג. העותרים טוענים שעמדת רשות השידור היא כה בלתי סבירה המצדיקה התערבות בג"צ. אך ראשית, הענין של חוסר סבירות בנוגע למהות המקצועית טכנית של השידורים היא ענין של רשות השידור לענות בה ; ושנית, שאלה היא אם העותרים יכולים לבוא בטענת חוסר סבירות באין בידם זכות מהותית אשר נפגעה.
השופט בכור - מסכים ומוסיף: גם אילו השיקול של רשות השידור היה למנוע בזבוז מטבע חוץ מצד המדינה ובזבוז כספים ע"י רוכשי המקלטים, אין לאמר שהיה שיקול זר או פסול. השאלה צריכה להישאר פתוחה לחלוטין וממבט ראשון נראה שגם השיקול הכלכלי יכול להיות שיקול לגיטימי.
(עו"ד א. גולדברג לעותרים, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 25.8.77).
ע.א. 491/76 - גאולים מושב עובדים... בע"מ נגד ידידיה צדוק
*בוררות. (ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בהמר' 4817/76 - הערעור נתקבל).
בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת.
בין הצדדים היה סכסוך, ניתן פסק פינוי נגד המשיב בנחלה שבמושב גאולים, והצדדים עשו הסכם. שבו התחייב המשיב לבצע מספר פעולות והסיכסוך ביניהם נמסר לבורר. המשיב לא ביצע את אשר הוטל עליו, המערערת העמידה אותו על כך שהוא מפר את ההסכם ונתנה לו זמן לקיימו, התקיימה הישיבה הראשונה בפני הבורר ובאותה ישיבה ביקש הבורר מהצדדים לחתום על שטר בוררים והמערערת סירבה. המערערת טענה כי הסכם הבוררות בוטל והבורר קבע כי אין הוא יכול להמשיך לנהל את הבוררות, ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להמשיך את הבוררות והערעור על כך נתקבל.
בפסק דינו של ביהמ"ש העליון התעוררו השאלות אם היתה הפרת הסכם שהצדיקה ביטול הבוררות, אם צריך היה לתת לצד המפר זמן לקיים את המוטל עליו, אם צריך היה לחתום על שטר בוררות חדש, אם ניתן לבטל את הליכי הבוררות עקב ביטול ההסכם.
השופטת בן פורת קבעה כי המערערת היתה זכאית לבטל את הסכם הבוררות בגין אי קיום ההתחייבויות מצד המשיב ולדעתה הוכיחה האגודה כי הסכם הבוררות בוטל כהלכה.
השופט אשר אליו הצטרף השופט שמגר קבע כי משהחל הבורר בברירה שוב לא ניתן לבטל את הבוררות ע"י ביטול ההסכם. התחלת הבוררות כמוה כביצוע תנאי מסוים בהסכם ואי אפשר לבטל את הביצוע למפרע ורק ביהמ"ש יכול לבטל בוררות כזו. צד לבוררות אינו רשאי לבטל את הבוררות אחרי שזו נתכוננה והבורר החל לפעול עפ"י שטר הבוררים אלא בהסכמת הצד האחר או באישור בימ"ש. עם זאת יש לקבל את הערעור שכן לפי סעיף 12 לחוק הבוררות משנתפנתה כהונתו של בורר בין היתר עקב התפטרותו ניתן למנות בורר חליף ע"י ביהמ"ש כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות. כאן נקבע במפורש בהסכם הבוררות כי אם הבורר משום מה לא יפעל, לא יוכלו למנות בורר אחר ע"י ביהמ"ש והסכם הבוררות יתבטל.
(עו"ד א. ירון למערערת, עו"ד ב. לנדה למשיב. 25.8.77).
ע.פ. 322/77 - יעקב מונסונגו נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות סמים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים, בכך שמכר לשוטר שנשלח לגלות עברייני סמים פעם אחת שני גרם חשיש וכעבור יומיים עוד 12 גרם חשיש, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. הסניגור טען שבמקרים
אחרים דן אותו בימ"ש מחוזי עברייני סמים לעונשים קלים יותר, אולם באשר לפסיקה של ביהמ"ש המחוזי יתכן שישנו שוני בענישה, על כל פנים ביהמ"ש העליון שוקד על אחידות העונשים בפסיקתו שלו, ומתפקידו לתקן סטיות מפליגות במידת העונשים המוטלים בערכאות הראשונות אם מובא לפניו ערעור על מידת העונש. סטיות לקולא בערכאות הראשונות אינן יכולות להשפיע לקולא על פסיקתו של ביהמ"ש העליון. הסניגור גם ציטט פסק דין של ביהמ"ש העליון שבו נדחה ערעור המדינה על קולת העונש כאשר עבריין סמים נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל בלבד, אך באותו פסק דין צויין שביהמ"ש העליון אינו מתערב בעונש בעיקר מן הטעם שהנאשם עמד כבר לפני גמר ריצוי תקופת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ר. בסן למערערת, עו"ד י. אלון למשיבה. 2.8.77).
ע.פ. 402/77 - דוד בן שושן כהן נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).
בגין עבירה בעבר הוטל על המערער עונש מאסר על תנאי וכשעבר עבירה נוספת והיה צריך להפעיל את המאסר על תנאי החליט נשיא המדינה להמיר שוב ,8" את עונש המאסר בפועל בעונש מאסר על תנאי. המערער הפר את התנאי שהוטל ע"י הנשיא ובתוך תקופת התנאי עבר 25 עבירות נגד הרכוש. בגין עבירות אלה הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והפעיל את שנת המאסר על תנאי כשהיא חופפת את השנתיים מאסר בפועל. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון העיר כי על המערער הוטל עונש קל שאינו עומד בשום יחס לחומרת המעשים שבהם הורשע ולחומרת התנהגותו של המערער. זה מקרה בולט שבו לא השתמש ביהמ"ש נכונה בשיקול הדעת שניתן לו לעניין הפעלת מאסר על תנאי אלא שלמזלו של המערער התביעה לא ערערה.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט עציוני. המערער לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיב. 16.8.77).
ע.פ. 391/77 - אנואר אל סנע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת תוצרת חקלאית) (הערעור נדחה).
בהיותו בו 17 השתתף המערער יחד עם ארבעה אחרים, מבוגרים ממנו, בגניבת עשרות שקי בוטנים בשני לילות בזה אחר זה. כאשר נתפס המערער בעת הגניבה השניה פגע באחד המתלוננים באולר כדי להיחלץ ממנו. הוא נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של -2,000 ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר אמנם בנער צעיר שהיו אלה עבירותיו הראשונות, וכן נתברר כי בהיותו במעצר נכווה המערער קשות בכפות רגליו ואין יודעים אם גרם המערער לעצמו את הכוויות ,49 או שהיה זה מעשה זדוני של חוקר משטרתי, ואולם על אף הנסיבות לקולא יש להתחשב עם מכת הגניבות החקלאיות שממנה סובלים רבות החקלאים בראותם את פרי עמלם נשמט מידיהם. על כן אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. סלע למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 2.8.77).
ע.פ. 90/77 - מרדכי ז'ורז'י נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה (הערעור נדחה).
המערער נעצר ליד רחוב פלורנטין 48 בתל אביב לאחר שנפרצה באותו בית נגריה שהמערער עבד בה ושפוטר ממנה לפני כן. המערער גר במרחק ניכר מאותו מקום. ברשות המערער נמצאו מפתחות אשר כמסתבר היו של מכוניתו והמכונית עמדה בקירבת מקום ועליה פריטים שנגנבו מהנגריה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ודן אותו ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי, וכן הפעיל כמה גזרי
דין של מאסר על תנאי לתקופה כוללת של 24 חודשים כך שהמאסר ביחד מגיע ל- 30 חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער העלה גירסה שמישהו גנב את מכוניתו והביאה לאותו מקום, פרץ את הנגריה וגנב מתוכה פריטים והעמיס אותם על מכוניתו, ומזלו הרע גרם לו שהוא הזדמן אותה שעה לאותו מקום כשמפתחות המכונית בידו והמכונית באותו מקום. הסתברותה של אפשרות כזו היא כל כך נמוכה עד שכמוה כאפס ובדין התעלם ממנה ביהמ"ש. אשר לעונש - המערער הוא עבריין מועד ולו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות כלפי הרכוש, ולגבי עבריין כזה העונש של 6 חודשים מאסר בפועל עבור הפריצה אינו חמור.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 25.8.77) .
ע.פ. 180/77 - חיים קדוש ובנימין עקיבא נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גניבות נשק מצה"ל) (הערעור נדחה).
המערער בנימין עקיבא הורשע בעבירות של גניבת נשק מבסיס צבאי בהיותו חייל בשירות צה"ל. הגניבות כללו תת מקלע עוזי, רימוני יד, שתי מחסניות כדורים, חומרי חבלה, מצתי חבלה ונפצים. הוא נדון לשנתיים מאסר וערעורו על חומרת העונש נדחה. מעשיו של המערער היו הפרה שפלה של חובתו כחייל, הפרה שסכנה חמורה לציבור טמונה בה. שרות המבחן וב"כ התביעה בביהמ"ש המחוזי המליצו על מאסר על תנאי וקנס, אך לא היה מקום להמלצה ופרקליט המדינה אמנם הסתייג מהעמדה שנקט הפרקליט בביהמ"ש המחוזי. השיקול המכריע והחשוב מכל התחשבות בנסיבות אישיות של המערער הוא שעל עבירות חמורות כגון אלה, הפוגעות בצה"ל ומסכנים את הציבור יש להגיב בחומרה הולמת. המערער קדוש נדון בשל החזקת רימון אחד ופריצה לגלריה לדברי אמנות ל- 18 חודשי מאסר. המערער טוען שהוא סובל מליקוי בלב שהצריך ניתוח, אך אלה לא מנעו ממנו את ביצוע העבירות והוא עבריין מועד ואין להקל בענשו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, גב' בן-פורת. עו"ד ח. שמעוני למערערים, עו"ד י. אלון למשיב. 2.8.77).
ע.פ. 453/77 - יחזקאל ששון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גניבת רכב ופריצה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הואשם בגניבת רכב ופריצה לחנות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל, כשעונש זה מצטבר לעונש מאסר אחר שריצה בעת גזר הדין, וכן נפסל לנהיגה לתקופה של חמש שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כמסתבר נקלע המערער לחברה עבריינית כבר בהיותו נער ומאז הסתבך בפלילים, אך לאחרונה, לאחר ביצוע העבירה נשוא ערעור זה, הופנה המערער לשרות המבחן בגין עבירות אחרות ומסתבר כי תנאי חייו נשתנו, הוא עבר למקום מגורים אחר, ושם הסתדר בעבודה. לנוכח נסיבותיו האישיות של המערער והמלצות קצינת המבחן שלפיהן יש סיכוי לשיקומו של המערער, ניתן להקל בעונשו באופן שמתוך שנת המאסר האחרונה יהיו ארבעה חודשים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. עו"ד שקד למערער, עו"ד גורני למשיבה. 16.8.77).
ע.פ. 276+368/77 - ז'אן קלוד דמרי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שני המערערים בע.פ. 368/77 נעצרו כשהחזיקו ברשותם כק"ג חשיש שאותו קיבלו בצומת בית השקמה והחביאו את הסם מחשש גילויו ע"י המשטרה. ז'אן דמרי נדון לארבע שנות מאסר במצטבר לכל תקופת מאסר אחרת והמערער השני
נדון ל- 3 שנות מאסר. ערעורם של השנים המופנה כלפי חומרת העונש נדחה. מדובר בכמות של ק"ג חשיש שהיא מסחרית כשהכוונה היתה להביא את הסם לצרכנים. מעשה זה הוא פשע חמור היוצר סיכונים לציבור הרחב ולנוער בפרט, ולא ניתן יהיה לשרש את התופעה האמורה אלא אם יינקטו אמצעים עונשיים חמורים נגד כל אלה שיש להם יד בהולכת הסם או בהספקתו לציבור. הסניגור טען כי שותף שלישי לעבירה נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולטענתו צריך לדאוג לאחידות העונשים. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך אך איבחן בין העבריינים בכך שהשותף השלישי הודה במשפט וכן הושיט סיוע למשטרה בחקירתה. על אף השאיפה לאחידות עונשים, יש לשקול כל עונש על רקע הנסיבות המיוחדות הקשורות לעבריין המסויים וכל השוואה לאנשים אחרים יכולה להיות רק אמצעי עזר להכוונת ביהמ"ש, אך אין לאמר שאסור לסטות ימינה או שמאלה מהעונש שנגזר על האחרים.
בע.פ. 276/77 ערער ז'אן דמרי על מאסר של שנה שהוטל עליו בגין החזקת כ- 6 גרם חשיש והפעלת מאסר על תנאי ל- 6 חודשים. גם ערעור זה נדחה. הסניגור טען כי מדובר באדם המכור לסמים אך דבר זה נלקח בחשבון ע"י ביהמ"ש קמא. העבירה נעברה אא כאשר המערער היה משוחרר בערובה וכן עבר את העבירה הנוספת כאשר היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בשל עבירה מאותו סוג. בנסיבות כגון אלה אין כל הצדקה לקבוע כי העונשים יהיו חופפים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מרוז למערערים, עו"ד ד.וכסלר למשיבה. 11.8.77).
ע.פ. 193/77 - יעקב טולדו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הטרדת עד) (הערעור נדחה).
נגד אחד שלמה לוי בפתח הליך פלילי והמתלונן היה העד העיקרי מטעם התביעה. לפני ברור המשפט הותקף המתלונן ע"י לוי ושניים אחרים והמתלונן זיהה את המערער מתוך אלבום תמונות במשטרה ואילו את התוקף השלישי לא זיהה. לוי והמערער הורשעו בתקיפה ובהטרדת עד ונדונו ל- 18 חודשי מאסר. ערעורו של המערער נדחה. אין יסוד לטענות נגד הזיהוי. המתלונן העיד כי הכיר את המערער כתושב שכונתו עוד קודם לכן, אם כי רק חזותית, להבדיל מהיכרות אישית, לכן לא היה צורך לערוך מסדר תמונות או מסדר זיהוי חי, ומסדר התמונות נערך כי המתלונן לא ידע את שמו של המערער וכדי שיוכל להצביע עליו. כשהעד טוען להיכרות קודמת של החשוד עומדת על הפרק אך ורק מהימנותו וזו שאלה המסורה כל כולה לערכאה הדיונית השומעת את העד. ברם גם אילו היה צורך בעריכת מסדר זיהוי, די בעריכתו עפ"י התצלומים שבאלבום המשטרה. כאשר מציגים בפני המזהה לא רק את תמונתו של החשוד אלא סידרה של תמונות והוא מזהה מתוכה את החשוד הרי זה מסדר זיהוי תקין.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, גב' בן- פורת. החלטה - השופטת בן- פורת. עו"ד י. לאלו למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 16.8.77).
ע.פ. 186/77 - משה בן יהודה אליעזר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (הערעור נדחה).
המערער נהג במכונית פרטית בשעות אחר הצהריים בכביש גהה, כשהכביש הוא בן שני מסלולים וכל מסלול מחולק לשני נתיבים, הוא נהג במהירות של 85 קמ"ש כאשר לפניו נוסע טנדר בנתיב הימני. הוא עקף את הטנדר ועבר לנתיב השמאלי וכשהוברר לו שבאותו נתיב נוסעת מכונית פולקסווגן ניסה לעקוף אותה מצד ימין וכנראה שבגלל הטייה חדה של ההגה במהירות הגבוהה, עלתה המכונית על השוליים ופגעה בנערה בת 19 וילד בן 10 שקיפחו את חייהם בתאונה זו. המערער נדון ל- 21 חודשי מאסר
בפועל ושלילת רשיון ל- 7 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בגזרו את דינו של המערער לא התעלם ביהמ"ש המחוזי מכך שהמערער הוא צעיר ומילא את תפקידו בצבא במסירות ובנאמנות, אך בפני ביהמ"ש היתה העובדה שהקטל בכבישים נמשך ללא הרף ועל כן יש להרתיע נהגים פזיזים ורשלנים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ד. אשל למערער, עו"ד גב' י. וכסלר למשיבה. 11.8.77).
ע.פ. 264/77 - אשר רוקח וישראל לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו במכירת כ- 30 גרם אופיום ונדונו הראשון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי, והשני לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. השנים נעצרו כאשר סיור משטרה הבחין בהם בפסז' של בית ברח' נוה שאנן כשהמערער הראשון מוסר למערער השני סכומי כסף וכאשר השוטרים פנו אליהם נמלט רוקח מן המקום ורק אחרי מרדף נתפס. משהובאו למשטרה נחקרו כל אחד מהם בנפרד ומסרו הודעות לחוקרים. שניהם סיפרו כי לרוקח היו מנות אופיום והוא ביקש מלוי שימכור אותם כשכל מנה נמכרה ב- 60 ל"י ולוי היה מקבל 10 ל"י דמי עמלה. הם סיפרו כי בהתחשבנות שאותה ראו השוטרים קיבל לוי עבור מכירת 20 מנות. לוי חתם על הודעתו ואילו רוקח סירב לחתום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה שאין לקבל הודעה שלא נחתמה ע"י הנאשם ובדין דחה טענה זו. אשר ל"דבר מה" הדרוש להודאת הנאשמים, ניתן למצוא בנסיבות המקרה את "הדבר מה" הזה הן בעובדת החלפת שטרות הכסף בין המערערים כאשר הם עושים את הדבר במקום המרוחק ממקום עבודתם הרגיל, והן בעובדה שבידי לוי נמצאו 200 ל"י שזו התמורה עבור 20 מנות. נגד רוקח עומדת גם העובדה שנמלט כאשר השוטרים הגיעו למקום. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן- פורת. עוה"ד גב' חנוך וקרסו למערערים, עו"ד נ. שקד למשיבה. 23.8.77).
ע.פ. 368/77 - קאסם ברוק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערער נהג בטנדר בכביש גישה המחבר את שבי ציון עם הכביש הראשי עכו נהריה, ועלה על מפגש מסילת ברזל, התנגש עם קטר, ונוסע שישב בטנדר נהרג. המערער הורשע בהריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן נפסל לנהיגה במשך 10 שנים. הערעור נדחה. טענת הסניגור היא שבזמן הקובע היתה צמחייה שהסתירה את הרכבת, אך אין חולק שבקירבת המפגש היו שני תמרורי אזהרה וכמו כן הכיר המערער את המסלול ונסע בו במשך שנים, ועל כן ידע היטב את הקושי להבחין ברכבת, וידיעה זו חייבה אותו לנסוע לאט ולעצור ליד התמרור. מסילת הברזל היא נתיב שהכניסה אליו ללא זהירות כרוכה בסכנה לחיי אנוש ומי שמתעלם מתמרור ונכנס במהירות לצומת מסוכנת כזו יש לראותו כיוצר ביודעין סיכון חמור. על כן אין להתערב בעונש שנפסק.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן- פורת. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד גורני למשיבה. 16.8.77).
ע.פ. 514/77 - רות סגלוביץ' נגד מדינת ישראל
*העברת דיון משופט לשופט (הערעור נתקבל).
המערערת הואשמה בעבירות של הטרדת עדים בקשר לשני משפטים שהיו תלויים ועומדים נגדה. התיק הובא בפני השופט שדן במשפטים הקודמים והיא
ביקשה שהשופט יפסול את עצמו, השופט סירב והערעור על כך נדחה. שני הצדדים התייחסו להערות שהעיר אותו שופט בגזר הדין בתיק פלילי קודם, ולנוכח הערות אלה זכאית המערערת להישפט ע"י שופט אחר, מחמת הקשר ההדוק שבין נושאי האישום בשני התיקים. גם ב"כ היועץ המשפטי הסכימה לכך והזכירה את המבחן אם דברי הביקורת שנאמרו ע"י השופט במשפט הקודם היו צריכים לדיון באותו עניין אם לאו, וכאן לא כל מה שנאמר בתיק הקודם היה הכרחי לצורך העניין שעמד לפני השופט באותו תיק.
(בפני: הנשיא זוסמן. המערערת לעצמה, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 23.8.77).
ע.פ. 405/77 - גד פלום נגד מדינת ישראל
*העברת דיון משופט לשופט (הערעור נדחה).
המערער הובא בפני שופט להוצאת פקודת מעצר בגין החזקת סם מסוכן והשופט נתן החלטה באותו עניין. לאחר מכן הובא התיק בפני השופט שדן בבקשת המעצר והמערער ביקש שהשופט יפסול את עצמו, השופט סירב והערעור על כך נדחה. אכן, אין זה רצוי ששופט הדן בבקשת המעצר, ושבאותו דיון הוא עשוי לקבל מידע על עברו של הנאשם, ישב גם בדין באישום גופו. בבתי משפט קטנים יתכן שהדיון בכתב א4 האישום לא יכול לבוא בפני שופט אחר, אך לא כן בערים גדולות שבהן יש שופטים רבים בבימ"ש השלום. לגוף העניין ניתן לקבל את הסברו של השופט כי בעת שנתן את ההחלטה בענין בקשת המעצר לא התכוון לקבוע מראש כי ראיות המדינה יהיו מהימנות עליו כפי שמבקש המערער לפרש את החלטתה. עם זאת, מוטב ששופט שלום יימנע בשלב מוקדם של בקשת המעצר מלגלות את שכנועו בטוהר המידות של התביעה, שכן הדבר לא היה צריך לעניין.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מרום למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבה. 16.8.77).
ע.פ. 872/76 - יוסף בן אברהם ישראל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
במרץ 1976 הגיע המערער יחד עם שלושה חברים לקולנוע תל- אביב וכשעמדו בתור לרכישת כרטיסי קולנוע הגיעו יוסף משיח והמנוח יוסף שמעוני והציעו להם כרטיסים למכירה. התפתח דו שיח בין משיח לבין הארבעה, אלה תקפו את משיח ומשברח תקפו את שמעוני, הפילו אותו על הרצפה, אחד מהם בעט בראשו והדבר גרם למותו של שמעוני. המערער הורשע בהריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. השאלות העובדתיות הדרושות להכרעה הן: אם נטל המערער חלק במעשה התקיפה יחד עם חבריו, ואם כן, האם הבעיטה שבעטו בראשו של המנוח היתה ע"י אחד מן הארבעה או ע"י מישהו אחר. רק אם התשובה לשתי השאלות האלה היא חיובית מתעוררת השאלה המשפטית אם הבעיטה שבעט אחד מהארבעה במנוח יש בה כדי לחייב את כל האחרים ע"פ ההוראות של סעיפים 23 ו- 24 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי השיב בחיוב על שתי השאלות הראשונות וקבע כי כל אחד מן הארבעה אחראי לתוצאה, אם כי לא ידוע מי מבין הארבעה בעט במנוח, וביהמ"ש העליון אישר קביעה זו. לענין השאלות העובדתיות יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנה כי המערער נטל חלק במעשה התקיפה וכי הבעיטה נבעטה ע"י אחד מן הארבעה. כיון שכך ניתן לחייב את כל הארבעה בתוצאה של המעשה שלהם. כאשר נפנים ארבעה אנשים בצוותא, תוך מגמה תוקפנית, בצורה מאיימת כלפי אחד כדי להראות לו נחת זרועם, אין נפקא מינא מבחינת האחריות הפלילית בין מי שהולם באגרופו לבין מי שחוסה בגופו על המכה או מונע התנגדות הקורבן, גם אם לא קודמים לכך דיון והחלטה אלא הפעולה נעשית בצורה ספונטנית. זאת לענין סעיף 23 לפח"פ הקובע מתי אנשים יחשבו לעבריינים עיקריים, אך בנסיבות שלפנינו ניתן ליישם גם את הוראות סעיף
24 לפח"פ שכן התוקפים הציגו לעצמם מטרה בלתי חוקית, שהיא מעשה התקיפה ובמסגרתה היתה צפוייה כל הנחתת מהלומה באמצעות אחת הגפיים כמקובל בקטטות רחוב וכולל בעיטות בכל חלקי הגוף. אשר למידת העונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.8.77).
המר' 731/77 - יוסף רז נגד מדינת ישראל
*דחיית הפעלת מאסר עד להכרעה בערעור (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של גניבה ע"י סוכן וזיוף בנסיבות מחמירות ונדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל. מיד לאחר מתן גזר הדין ביקש הסניגור כי ביצוע העונש יידחה לשלושה שבועות וביהמ"ש נעתר לכך. אח"כ פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה לדחות את בצוע העונש עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה. המבקש טען כי יש לו סיכויים לזכות בערעור אך טענות שהועלו בערעור אין בהן כל דבר מיוחד יוצא דופן לגבי ערעורים פליליים אחרים ויש לפעול עפ"י הכלל כי משנמצא המבקש אשם ע"י ביהמ"ש, אין בעצם הגשת הערעור עילה לדחות את בצועו של גזר הדין. לטענה כי עונש המאסר שהוטל על המערער הוא קצר יחסית ותקופת המאסר עלולה לחלוף עד להכרעה בערעור - הבעייה איננה אם תקופת המאסר היא קצרה או ארוכה, כי אם באיזו מידה צריך ביהמ"ש להתחשב באפשרות שקיימת בכל מקרה שערעורו של הנאשם יתקבל, ואז יתברר כי הנאשם בילה במאסר ללא עוול בכפו.
(בפני: השופט אשר. עו"ד עדיאל למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 24.8.77).
המר' 513/77 - יעקב בוסקילה, קטין באמצעות הוריו, נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*הארכת מועד כשהאיחור נבע מטעות משרדית של עוה"ד (הערעור נדחה).
בשנת 1970 הגיש המערער תובענה נגד המשיבים בגין פגיעה שנפגע בהיותו בלימודים בבית הספר. בשנת 1977 ניתן פסק דין הדוחה את התובענה ומועד הגשת הערעור על פסק הדין תם ביום 1.4.77. אומר פרקליט המערער כי בשל טעות משרדית התאחרה הגשת הערעור עד 17.4.77. הפרקליט ביקש מאת רשם ביהמ"ש העליון הארכת המועד להגשת הערעור בשל הטעות המשרדית, הרשם דחה את הבקשה בקבעו שטעות משרדית איננה בחזקת "טעם מיוחד" הדרוש עפ"י תקנה 488, והערעור על כך נדחה. גם אילו ניתן היה להכיר בטעות משרדית כטעם מיוחד, צריך היה הפרקליט המצהיר להסביר מהי הטעות וביהמ"ש היה למד מי טעה ומה היתה הטעות. בהיעדר פירוט כזה אין עילה להאריך מועד על סמך טענה סתמית. משנקבע בחיקוק מועד של 45 יום להגשת ערעור הרי ההגשה במועד היא חיונית ואין משקל לטענה שהיה איחור של 3 ימים בלבד, אם אין טעם מיוחד לצידוק האיחור. אם סובר המערער שהיו לו סיכויים לזכות בערעור יכול הוא לתבוע לדין את מי שגרם לאיחור בהגשת הערעור.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. ישי למערער, עו"ד צ. שטמן למשיבים. 2.8.77).
ב"ש 190/77 - גבריאל חזן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר יחד עם שלושה אחרים הואשמו בקניית רובים והובלתם וביהמ"ש ציוה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. הערר נדחה. אכן, טעה השופט כאשר דיבר על ההרשעות הקודמות של כל ארבעת הנאשמים, כאשר לעורר אין הרשעה קודמת, אך טעות זו אין בה כדי להצדיק שחרור העורר נוכח חומרת העבירה. ביהמ"ש העליון העיר כי למעשה צריך היה למנות סניגור שיגן על העורר כבר בעת הדיון בבקשת המעצר, שכן מדובר בעבירה שדינה 10 שנות מאסר. מתעורר קושי טכני שכן בבקשת המעצר יש צורך בהחלטה מידית אך קושי זה ניתן לפתור ע"י כך שהשופט יורה על מעצר לימים
אחדים, ימנה לנאשם סניגור, ותוך מספר ימים יהיה סיפק בידי הסניגור ללמוד את פרטי הדברים. כמו כן העיר ביהמ"ש שלא מובן על שום מה אחד הנאשמים לא נעצר עד לגמר בירור דינו, ומן הראוי הוא כי השופטים הדנים בבקשות מעצר יימנעו ממעשה היכול לטעת בליבו של נאשם פלוני הרגשת איפה ואיפה. אלמלא חומרת העבירות שיוחסו לעורר היה ביהמ"ש העליון מתערב ומורה על שחרור העורר כדי שלא יהיה יסוד להרגשה של איפה ואיפה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. אופנהיים לעורר, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 23.8.77).
ב"ש 187/77 - שמעון לוזון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
בשעתו הוגש נגד העורר כתב אישום של קשירת קשר לפריצה, עם אחד בשם יצחק חייק. כן הואשם העורר כי בעת שהיה עצור בבית המעצר בקשר לאותה פריצה איים על חייק שיחזור בו מן ההודעה שמסר במשטרה. ביהמ"ש דחה אז את הבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים והשופט אמר בהחלטתו כי העבירה של איום על העד נראית מגוחכת על פניה. עתה, לאחר שהחל משפטו של העורר הוזמן העד העיקרי חייק מספר פעמים ולא הופיע, וכשבסופו של דבר הופיע התברר שהעורר איים עליו שישנה את עדותו שמסר במשטרה. ביהמ"ש בהרכבו המלא החליט לעצור את העורר עד גמר ההליכים והערר על כך נדחה. לו היה המעצר רק בקשר לאישום בפריצה לא היה מקום להחזיק את העורר במעצר, ברם יש להתייחס בחומרה לאישום השני אשר משום מה נראה לשופט כבלתי סביר ועתה הוכח כי העורר חזר על האיומים גם לאחר שהוגש כתב האישום. התופעה של נסיון להשפיע על עדים תוך כדי איומים הפכה למכת המדינה, והיא חותרת תחת אשיות המשפט וגורמת לכך שאנשים יוצאים זכאים בדינם לאמר שעדים שהעידו במשטרה חוזרים בהם מחמת איומים. עם כל החובה המוטלת על ביהמ"ש לשמור על חופש הפרט כל זמן שלא הורשע, הרי כאשר הנסיבות מחייבות זאת, וכאשר העבירה היא חמורה ויש חשש להתערבות בהליכי המשפט, יש לעצור את הנאשם עד לגמר ההליכים.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד ישראל למבקש, עו"ד גב' וילכר למשיבה. 18.8.77).
ב"ש 155/77 - הסנה חברה לבטוח בע"מ נגד אלימלך יעקב
*הארכת מועד כשהתיק נעלם במזכירות ביהמ"ש (הבקשה נתקבלה).
המבקשת ביקשה הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, ונימוקה שלא יכלה למצוא את התיק במזכירות ביהמ"ש עקב היעלמו של התיק. בניגוד למקרים אחרים לא הסתפק בא כח המבקשת בפניות למזכירות, ופנה גם לשופט שישב בדין אלא שכל מאמציו לא הועילו והתיק האבוד נתגלה באיחור. הבקשה להארכת מועד נתקבלה. בא כח המבקשת עשה את כל שהיה לאל ידו לגילויו של התיק האבוד ובכך יש לאבחן את המקרה הזה ממקרים אחרים שבהם לא הוכר העלמו של התיק כטעם מיוחד לארכת מועד. אכן בא כח המבקשת לא הראה זריזות מספקת בהגשת הבקשה להארכת המועד, וחייב היה להגיש את בקשתו לפני שעבר המועד, אך אין לדחות בשל כך את הבקשה.
(בפני: הרשם ברטוב. 31.8.77).
ע"א 188/77 - חנוך זלצר נגד שכון עובדים בע~מ
*פירוש התחייבות חוזית (הערעור נדחה).
המשיבה תכננה הקמת קבוצה של בתי מגורים בחולון, בתוכם בית המכיל 32 דירות. באותו בית רכש המערער דירה ובהתאם לנספחי החוזה שכללו גם את הבקשה לרשיון בניה נועד הבית להירשם כבית משותף נפרד ולטענת המערער הובטחו 20 מקומות
חניה בתחום המגרש השייך לאותו בית. בינתיים שונתה תוכנית המיתאר המקומית ובהתאם לתוכנית זו יש לאחד את החלקות הקיימות ולחלקן מחדש באופן שעל חלקה אחת יהיו מספר בניינים ומגרש חנייה אחד לכל הבניינים. המערער ביקש צו מניעה נגד המשיבה שלא לרשום את תוכנית החלוקה לפי תוכנית המיתאר החדשה ותשובת המשיבה היתה כי אם ינתן צו מניעה שלא לבצע את תוכנית החלוקה לפי תוכנית המיתאר החדשה לא תוכל לרשום את הבתים כבתים משותפים ולבצע את ההעברות לדיירים השונים. כן טענה המשיבה כי עפ"י החוזה כלל לא הובטח למערער כי הבית שלו ירשם כבית משותף נפרד או שיוצמדו לאותו בית 20 מקומות חניה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מן הטעם שאין המשיבה רשאית, לאחר תיקון תכנית המיתאר לעשות בשטח דבר הנוגד הוראות אותה תוכנית. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון אמר כי יש לדחות את הערעור גם מן הנימוק שאין בחוזה הסכמה שהבית ירשם כיחידה נפרדת. המסמך היחידי שיש בו לכאורה כדי לתמוך בטענות המערער, הוא העתק התוכנית המקורית שהוגשה לצורך קבלת רשיון בניה, אך תוכנית זו הוגשה לפני תיקון תוכנית המיתאר המקומית, ואחרי שהתוכנית המתוקנת זכתה לאישור סופי יפה כוחה מהתוכנית המקורית ואין עוד לבסס זכויות על תוכנית שכוחה פג.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. ברקן למערער, עו"ד ר. גרוס למשיבה. 16.8.77).
ע"א 760/76 - יוסף יעקבזון נגד שמואל בוטקובסקי
*סמכות ענינית של ביהמ"ש (הערעור נתקבל).
בין הצדדים היה קיים הסכם שותפות ולבימ"ש השלום הגיש המשיב תביעה נגד המערער לתשלום 10 אלפים ל"י בשל אובדן עמלה עקב הפרת הסכם השותפות, וכן ביקש לחייב את המערער למתן חשבונות. המערער הסכים למתן פסק דין נגדו על סכום 10 אלפים ל"י, ובלבד שלא ינתן נגדו צו למתן חשבונות. המשיב התנגד ותבע את הסעד הנוסף של קבלת חשבונות. בימ"ש השלום נתן פסק דין לטובת התובע בניגוד לרצונו, בהיותו סבור כי התביעה של 10 אלפים ל"י מובלעת בתביעת החשבונות, והוא כשופט שלום ממילא חסר סמכות לדון בתביעת חשבונות אם ערך הנושא עולה על 10 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי שופט השלום שגה כאשר כפה על התובע פסק דין על מקצת הסעד שנתבע והחזיר את הדיון לבימ"ש השלום, תוך כדי העלאת האפשרות ששופט השלום ישקול אם נוכח הגבלת סמכותו יהיה זה מן הדין להעביר את העניין לביהמ"ש המחוזי. הערעור על כך נתקבל. אכן שופט השלום לא רשאי היה לפטור את עצמו ע"י כפיית פסק דין על התובע לסעד כאשר נתבעו מספר סעדים. ברם לגופו של עניין, סבר הנשיא זוסמן, כי ביהמ"ש המחוזי מוסמך לצוות על פירוק שותפות והסמכות כוללת את הכח לצוות על עריכת חשבונות במסגרת התביעה על פירוק השותפות. בענינינו אמנם לא נטען דבר בקשר לפירוק השותפות וביהמ"ש לא נתבקש לפרקה, ואולם ביהמ"ש המוסמך לדון בתביעת חשבונות של שותפות גם כאשר לא נתבע פירוק השותפות הוא ביהמ"ש המחוזי. אי לכך יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין של שתי הערכאות הקודמות ולקבוע כי העניין כולו ידון בביהמ"ש המחוזי.
השופטת בן פורת קבעה כי תביעה רגילה (לא בין שותפים) לעריכת חשבונות יכולה להתברר בבימ"ש השלום רק אם ברור מראש שהחוב לא יעלה על גבול הסמכות של בימ"ש זה, ואם אין לדעת מראש את גובה החוב שיהיה נובע מעריכת חשבונות מקומה של התביעה בביהמ"ש המחוזי. על כן, מסיבה זו בלבד יש להעביר את כל העניין לדיון בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. הלוי למערער, עו"ד ד. פוטשבצקי למשיב. 23.8.77).
ע.א. 824/76 - אגודת בית הכנסת "עץ החיים" נגד אברהם שלום
*זכות עמידה במשפט של אגודת מתפללים בענין בית הכנסת
(הערעור נתקבל בחלקו).
הסכסוך בין הצדדים הוא על כח השליטה בבית הכנסת הקיים על אדמה השייכת למינהל מקרקעי ישראל וכן שני מבנים נוספים הסמוכים לבית הכנסת. המערערת נוסדה ע"י כמה עשרות ממתפללי בית הכנסת ולטענתם השתלט המשיב על בית הכנסת, שיכן במבנים שליד בית הכנסת את בני משפחתו ושינה את שם בית הכנסת מ"עץ חיים" ל"חיי אברהם" על שם אביו של המשיב. המערערת הוקמה זמן קצר לפני הגשת התביעה וביקשה להורות למשיב שלא להשתלט על בית הכנסת, לא לשכן בני משפחתו במקום ולהחזיר את שם בית הכנסת לשם המקורי. בימ"ש השלום קיבל עיקר טענות המערערת וקבע כי בית הכנסת יועבר לשליטת הציבור של העדה התימנית וכי יוקם גוף שיקבל לניהולו את בית הכנסת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב על פסק הדין בקבעו שלמערערת אין זכות עמידה במשפט וכן שאי אפשר היה להגיש תביעה בעניין זה כל עוד לא הוכרז בית הכנסת כהקדש צדקה. שופטי ביהמ"ש המחוזי סברו שתנאי מוקדם לתביעה הוא שבימ"ש מוסמך יצהיר מיהו הגוף שיש למסור לו את השליטה על בית הכנסת. הערעור נתקבל. לעניין זכות העמידה של המערערת - אין ספק כי יש לה זכות עמידה שכן המעוניינים בתביעה הם ציבור המתפללים בבית הכנסת. כל עוד לא היו מאורגנים יכלו לתבוע כולם ביחד או אחדים בשם כולם והם יכלו גם לבחור בדרך של התארגנות בתור אגודה עותומנית ולאחר מכן להגיש את התביעה ע"י האגודה המייצגת את ציבור המתפללים. לא היה גם צורך לתת הודעה מיוחדת לציבור על הגשת התביעה כדרישת תקנה 29, כי חזקה על המעוניינים בני העדה התימנית במקום כפרדס כץ, שהם יודעים ממילא על הסיכסוך ועל גילגולו לביהמ"ש. עם זאת צדק ביהמ"ש המחוזי כי יש להסדיר תחילה את הצד המשפטי ע"י הקמת גוף שיקבל את השליטה על בית הכנסת לטובת כל המתפללים, שכן אין טעם להוציא את השליטה מן המשיב מבלי להקנותה לאחר והמערערת לא הוכיחה שהיא מצידה זכאית לשליטה בלעדית. למרות שאין לתת צו להוציא את השליטה מידי המשיב, אין צורך לבטל את כל ההליכים, וניתן לאשר חלק מפסק דינו של בימ"ש השלום היינו, להצהיר כי המשיב אינו שליט בלעדי בבית הכנסת והצהרה זו תהיה מעשה בית דין בכל הליך נוסף בין בעלי הדין. כן ניתן להצהיר שאין המשיב זכאי לקרוא את בית הכנסת על שמו של אביו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד צ. דרוזנר למערערת, עו"ד כ. שפיק למשיב. 23.8.77).
בתוכן
* ע.א. 27/77 - ...........................546 ─ * סמכות עניינית של ביהמ"ש לפי הסעד המבוקש. ─* ע.א. 61/77 - .........................547 ─ * מעשה בית דין. ─* בג"צ 112/77 - .......................548 ─ * סמכות רשות השידור בענין שידורים צבעוניים. ─* ע.א. 491/76 - ...................549 ─ * בוררות.─* ע.פ. 322/77 - חומרת העונש (עבירות סמים).................................549 ─* ע.פ. 402/77 - חומרת העונש (התפרצות).....................................550 ─* ע.פ. 391/77 - חומרת העונש (גניבת תוצרת חקלאית)..........................550 ─* ע.פ. 90/77 - הרשעה בפריצה וגניבה.......................................550 ─* ע.פ. 180/77 - חומרת העונש (גניבות נשק מצה"ל)............................551 ─* ע.פ. 453/77 - חומרת העונש (גניבת רכב ופריצה)............................551 ─* ע.פ. 276+368/77 - חומרת העונש (סמים)....................................551 ─* ע.פ. 193/77 - חומרת העונש (הטרדת עד)....................................552 ─* ע.פ. 186/77 - חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים).....................552 ─* ע.פ. 264/77 - הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש...........................553 ─* ע.פ. 368/77 - הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש....................553 ─* ע.פ. 514/77 - העברת דיון משופט לשופט....................................553 ─* ע.פ. 405/77 - העברת דיון משופט לשופט....................................554 ─* ע.פ. 872/76 - הרשעה בהריגה וחומרת העונש.................................554 ─* המר' 731/77 - דחיית הפעלת מאסר עד להכרעה בערעור.........................555 ─* המר' 513/77 - הארכת מועד כשהאיחור נבע מטעות משרדית של עוה"ד.............555 ─* ב"ש 190/77 - שחרור בערובה..............................................555 ─* ב"ש 187/77 - שחרור בערובה..............................................556 ─* ב"ש 155/77 - הארכת מועד כשהתיק נעלם במזכירות ביהמ"ש....................556─* ע.א. 188/77 - פירוש התחייבות חוזית......................................556─* ע.א. 760/76 - סמכות ענינית של ביהמ"ש....................................557 ─* ע.א. 824/76 - זכות עמידה במשפט של אגודת מתפללים בענין בית הכנסת.........558 ─
─
─