ע.א. 152/75 - רוזר שושן ואח' נגד שרה פלג
*פיצויים בגין תאונת דרכים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גלעדי) בת.א. 338/72 - הערעור הנגדי נתקבל)
החלטה - השופט י. כהן:
א. ענינו של ערעור זה תביעת פיצויים של המשיבה שנפגעה בתאונת דרכים ונקבעה לה נכות של 50 אחוז כאשר נפסק לזכותה סכום של 331 אלף ל"י פיצוים.
ב. הסכום של 50 אלף ל"י שנקבע עבור הוצאות החלפת מכונית בעתיד, איננו גבוה מדי, בהתחשב בכך שלפי המלצת משרד הבריאות יש להחליף מכונית כל שלוש שנים והמשיבה היא בגיל של קצת למעלה מ- 26 שנה ומדובר בהחלפת מכונית במשך תקופה ארוכה. בענין חישוב הוצאות עזרה במשק בית הגיע השופט לפי חשבונו לסכום של 43 אלף ל"י, ופסק לטובת המשיבה סכום של 48 אלף ל"י שכן ב"כ המערערים הציע בסכומיו סכום זה, אך אין לתפוש את המערערים בהצעתם, ויש להעמיד את הסכום על 43 אלף ל"י.
ג. הסכומים האחרים שהמערערים טוענים שהם מופרזים נקבעו בדרך של אומדן והם מתייחסים להוצאות בעתיד ואין להגיד שביהמ"ש המחוזי הפריז לטובת המשיבה או שלא רשאי היה לעשות את האומדנים כפי שעשה.
ד. הסכום של 40 אלף ל"י שכ"ט עו"ד שנפסק אינו גבוה מדי בהתחשב שהמשפט התנהל בשני שלבים ובשלב הראשון היה שנוי במחלוקת ענין האחריות לתאונה.
ה. למשיבה נקבע סכום של 50 אלף ל"י עבור כאב וסבל והסכום נמוך מדי. היא עברה שורה של ניתוחים קשים ומכאיבים והיתה מאושפזת כ- 14 חודש בביה"ח. נשארה לה נכות קשה לכל ימי חייה בשעור של 50 אחוז. בעת התאונה היתה בת 22 שנה ואבדו סיכוייה להקים משפחה ולהפיק הנאה מחיים רגילים. המשיבה תבעה בכתב תביעתה 75 אלף ל"י עבור כאב וסבל וסכום זה יש לפסוק לה.
ו. לענין הפסד ההשתכרות בעתיד - אמנם אין לקבל את טענת המשיבה כי יש לראות את הפסד ההשתכרות בגובה אחוזי הנכות היינו של 50 אחוז. יחד עם זה ברור שנכותה הקשה תקשה על המשיבה להסתדר בעבודה רגילה. אי לכך יש להעמיד את הפסד ההשתכרות על 75 אלף ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, שמגר עו"ד אלמוג למערערים, עו"ד צימרמן למשיבה. 12.10.76).
ע.א. 149/75+ 116 - נביה חאיק נגד סופיה ויקטוריה
*פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין לאשה נשואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 647/73 - הערעור נדחה)
המשיבה הכירה את המערער בשנת 1970 כאשר היתה נשואה ואם לשני ילדים. לבעלה היא נישאה בהיותה בת 15 שנה והוא גדול ממנה ב- 23 שנים. הזיווג לא עלה יפה, בעלה היכה אותהמן היום הראשון של הנישואין, וזמן קצר לאחר שהכירה את המערער התחילו יחסים אינטימיים ביניהם. הענין לא הוסתר מעיני הבעל וזה לא הביע התנגדות לכך, והנתבע אף בא לגור בבית הזוג עד שהמערער עזב את הבית עם המשיבה, המערער הבטיח לה נישואין והמשיבה התגרשה מבעלה בביה"ד של העדה היוונית. משהיתה פנויה חזר בו המערער מהבטחת הנישואין ועזב את הבית ונשא אשה אחרת. בביהמ"ש המחוזי ביקשה התובעת הצהרה לגבי זכויותיה בדירה שבה גרה עם המערער וכן תבעה 40,000 ל"י פיצויים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת ההצהרה בעניןהדירה ופסק לתובעת 5000 ל"י פיצויים. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא זוסמן:
א. באשר לנימוקו של ביהמ"ש המחוזי לדחיית התובענה להצהרה בענין הדירה, טען המערער נגד נימוק זה, ואולם אין הוא יכול להשמע בטענתו כאשר הצליח בהגנתו לענין הדירה. על הנימוקים של פסה"ד אין מערערים. לטענת המערער ניתן בבימ"ש אחר פס"ד בענין הדירה הפוגע בו, ואם כך הוא הרי הוא יכול לערער על אותו פס"ד.
ב. כלפי החיוב בפיצויים טען המערער כי הסכם הנישואין היה נגוע באי חוקיות אך טענתו נדחתה בצדק ע"י ביהמ"ש המחוזי. אמנם בשעת עשיית ההסכם היתה התובעת אשת איש ואולם כבר נפסק כי מטעם זה לא מן ההכרח לפסול את ההסכם בכל מקרה ומקרה. אכן הסכם הבא לפגוע במוסד הנישואין עלול להפסל מפני תיקונו של עולם, אך כאשר הוכח שהיחסים בין הבעל והאשה היו מעורערים מיסודם, וכי הנישואין היו קיימים על הניר בלבד, אין לראות בהסכם הנישואין נגיעה באי חוקיות. הבעל עצמו הכין לבועלה של אשתו מקום בביתו והנישואין היו קליפה ריקה מתוכן שאינה ראויה להגנת ביהמ"ש. הפיצוי שנפסק לאשה היה בשל עגמת נפש ובושה ועל כן לא היה צריך לדרוש ממנה הוכחת נזק לענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, שרשבסקי עו"ד פיכמן למערער, עו"ד רויטגרונד למשיבה. 27.9.76).
ע.פ. 231/75 - מדינת ישראל נגד שרף, אלישיב וניניו
*עבירת קשר לפי סעיף 305 לפח"פ.
* תחולת חוק החנינה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט דב לוין) בת.פ. 11/72 - ערעורה של המדינה נתקבל והערעורים הנגדיים נדחו)
העובדות:
בפרשה הפלילית הקשורה בעניני ניהול הבימה היו מעורבים שלושה מנהליה - אשר שרף, בת-עמי אלישיב, ואברהם ניניו. בכתב האישום שהכיל 72 דפי אישום, יוחסה לנאשמים שורה של עבירות גניבה ממעביד, נסיון לגניבה כזו, זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות, הפצת מסמכים כוזבים,קבלת כסף בטענות שוא ובמרמה בנסיבות מחמירות, וכן עבירה כללית של קשירת קשר, לפי סעיף 305 לפח"פ, המקיף את כל שאר העבירות בכתב האישום. ביהמ"ש מצא את הנאשמים אשמים בעבירות לפיהן קיבל שרף 230 אלף ל"י, אלישיב 188 אלף ל"י, וניניו 73 אלף ל"י. ביחס לאישום הקשר, מצא ביהמ"ש המחוזי כי מבחינה עובדתית הוכחה קשירת הקשר, ובכל זאת זיכה את הנאשמים מתוך סברה כי סעיף 305 חל רק כשמעשה המרמה שהוא נשוא הקשר לא התממש בפועל, ובכך נבדל סעיף זה מסעיף 34 שהוא סעיף הקשר הכללי שבפח"פ. אשר לעונשים ביהמ"ש הטיל על שרף שלוש שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן קנסות בסכום של 94 אלף ל"י או 94 חודשי מאסר תמורתם, על אלישיב שנתיים מאסר בפועל, ארבע שנים מאסר על תנאי וקנסות בסכום של 80 אלף ל"י, ועל ניניו שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנסות של 43 אלף לירות. ערעורה של המדינה נסב על הזיכוי מעבירת הקשר ואילו ניניו מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש, שרף על חומרת העונש, ואלישיב אינה מערערת כלל.
החלטה - השופט ברנזון:
א. על עבירת הנאשמים לפי סעיף 34 לפח"פ, שהוא הסעיף המשמש כרגיל לכל עניני הקשר, חל חוק החנינה, אך מתחולתו הוצאה עבירת הקשר המיוחד לפי סעיף 305. נטען כי יש לראות את הסעיף מיושן ובלתי שמיש. נכון כי לא נעשה שימוש רב בארץ בסעיף 305, אך כבר נעשה שימוש גם בסעיף זה לאחרונה, ומכל מקום אי שימוש בהוראת חוק אינו פוגע בתוקפה כל עוד היא נשארת בספר החוקים ולא בוטלה.
ב. לטענה כי אלישיב וניניו הואשמו בתחילה בפרטי אישום הפחותים ממאה אלף ל"י
אך התביעה הוסיפה פרטי אישום נוספים כדי למנוע תחולת חוק החנינה - אין לבוא בטרוניה עם התביעה בענינים אלה כאשר כל מה שעשתה היה בהתאם לחוק וברשות ביהמ"ש. אלישיב נמצאה אשמה לבסוף בעבירות שיש בהן כמעט כפליים מהמינימום הדרוש, וגם לגבי ניניו שהורשע בסכום קטן מהמינימום הדרוש הרי מה שנכלל בכתב האישום לא נכלל באופן שרירותי או באופן מלאכותי כדי למנוע את תחולת חוק החנינה.
ג. עבירת הקשר לפי סעיף 305 חלה לא רק במקרה שהעבירה עצמה לא בוצעה. בין אם נעברה העבירה עצמה ובין אם לאו, אם היה קשר לעבור עבירה ניתן להרשיע לפי סעיף 305 בגין עבירת הקשר.
ד. לפי ההלכה הפסוקה כל עבירה שנעברה במהלך הרגיל של הענינים במסגרת הקשר ולשם קידומו, ניתן להרשיע בה את כל הפושעים, גם את אלה שלא היו שותפים או מסייעים ישירים לה, ואפילו לא ידעו על ביצועה. על כן יש להרשיע את הנאשמים גם בעבירת הקשר.
ה. ניניו טען כי הסכומים שקיבל הגיעו לו מהתיאטרון והוא רק קיבלם בצורה לא נכונה ע"י הגשת קבלות פיקטיביות. טענות אלה אין לקבל, שכן משהודה הנאשם בהגשת קבלות וחשבונות פיקטיביים על סכומים שלא הוציא, חלה עליו החובה להוכיח כי הסכומים שקיבל אכן הגיעו לו והנאשם לא הצליח להוכיח זאת.
ו. גם אם נכון הדבר שההנהלה נתנה את ידה להסוואת שכר כתשלומים להחזר הוצאות כדי להמנע מתשלום מס, הרי נתקיים יסוד הכוונה לרמות לפי סעיף 305 ואין זה משנה אם הכוונה היתה לרמות את שלטונות מס ההכנסה או את ההנהלה.
ז. לטענה שלא הוכח קיומם של יחסי עובד ומעביד בין ניניו לבין הבימה - הנאשם היה חבר הקולקטיב וכמו שאר החברים הועסק על ידו וקיבל משכורת והרי זה יחס של עובד ומעביד.
ח. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי ולענין המאסר תמורת הקנס, ביהמ"ש רשאי להטיל מאסר עד שנה תמורת קנס שלא שולם במועדו ומכיון שהקנס הוא בגין עבירות רבות יכול המאסר להצטבר לתקופה העולה על שנה אחת.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, בייסקי עו"ד אלדג'ם למערערת, עוה"ד ש. נחשון ועודד גבע לשרף, עוה"ד א. סלונים וי. אדרת לאלישיב, עו"ד שמחוני לניניו. 23.9.76).
בג"צ 601/75 - ועד מקומי סביון נגד הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית
*הפיכת קרקע חקלאית לקרקע לבניה.
* זכותה של רשות ציבורית לחזור בה מהבטחה בעניני מדיניות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העתירה נוגעת לשתי חלקות קרקע המצויות בתחום הישוב סביון ושטחם למעלה מ- 50 דונם מתוך שטח כולל של למעלה מ- 400 דונם המהווה את השטח החקלאי של סביון. הועדה לשמירה על קרקע חקלאית הכריזה על הקרקע נשוא העתירה כקרקע חקלאית בשנת 1968 וחזרה וכללה את הקרקע כקרקע חקלאית בשנת 1971, ולאחרונה הגישה המשיבה השלישית בקשה לשנות את
הייעוד של שתי החלקות הנדונות מקרקע חקלאית לקרקע לצורך בניה. כאשר הוגשה הבקשה ב- 1971 לא התנגד הועד דאז להפיכת הקרקע מחקלאית לבניה אלא התנה תנאים מסוימים. בינתיים הוקם ועד חדש שהחליט להתנגד לשינוי ייעודה של הקרקע ועל כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הועדה מוסמכת לשנות את הייעוד של קרקע חקלאית לקרקע לבניה מתוך שיקולים הנראים לה טובים וחשובים על מנת לפתור בעיות המתעוררות. ברם תפקידה המרכזי של הועדה לשמור על השטחים החקלאיים במדינה לבל יבוזבזו, ומשהוכרזה קרקע פלונית כקרקע חקלאית היא נמצאת במעמד מועדף, וכדי לבטל את ההכרזה שומה על הועדה להראות כי מאז שנעשתה ההכרזה חל שינוי מהותי בנסיבות. בעניננו לא הראתה הועדה שינוי מספיק כזה.
ב. העובדה שבשעתו נתן הועד המקומי של סביון הסכמה לשינוי אין בה כדי למנוע את העותר מלחזור מהסכמתו ולהביע את התנגדותו עתה. בדרך כלל אין רשות ציבורית יכולה לכבול את ידיה לגבי עתידה בענינים בעלי אופי ציבורי, כולל עניני תכנון, והיא יכולה לשנות את דעתה, אלא אם כן חל בעקבות ההסכמה שינוי במצב שאין עוד להחזירו לקדמותו. זאת ועוד הסכמת העותר בשנת 1971 ניתנה לרשויות התכנון ואלה הם גופים שלטוניים וביחסים שבין גופים אלה אין מקום לתורת המניעות או ההשתק.
ג. אין גם לקבל את טענת השיהוי שהועלתה ע"י המשיבים. העותר לא היה צד לדיונים שהתנהלו בועדה המקומית ונודע לו רק על ההחלטה רק בינואר 1974. ההחלטה לא פורסמה עד היום ברשומות וממילא אינה תקפה עדיין. רק ההודעה ברשומות היא המכשירה את ביטול ההכרזה על הקרקע כקרקע חקלאית.
השופט שמגר - הסכים, והוסיף בפס"ד נפרד את הערותיו לענין השיקולים להכרזת קרקע כקרקע חקלאית וביטול ההכרזה וסמכות הועדה בכל הנוגע לכך.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי עו"ד ב. גרוס לעותר, עוה"ד ר. יאראק, א. מנשה וי. וקסלר למשיבים. 30.9.76).
בג"צ 482/76 - בית"ר יצחק - מחנה יהודה נגד עירית פתח תקוה ואח'
*שימוש במגרש עירוני למשחקי כדורגל (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה צו על תנאי נגד עירית פתח תקוה ונגד הפועל פתח תקוה שלא ימנעו מן העותרת שימוש במגרש כדורגל ברחוב סולד בפתח-תקוה. המגרש כלול בשטח אדמה שאושר בתכנית מפורטת כקרקע המיועדת לשימוש הציבור ועומדים להפקיעו לזכות העיריה. זו מרשה שימוש במגרש לאגודת הפועל ומונעת את השימוש מן העותרת. העותרת טוענת כי היא מופלית לרעה לעומת אגודת הפועל ועתירתה נדחתה. הסכסוך הינו ביחס לשימוש במקרקעין וקובלנתה יכולה העותרת להביא בפני ביהמ"ש המוסמך לדון בסכסוכים על השימוש במקרקעין, ואותו ביהמ"ש מוסמך לתת את הסעד הדרוש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שרשבסקי. עו"ד מרחבי לעותרת. 30.9.76).
בג"צ 395/76 - אריה ליטמן נגד לשכת עורכי הדין ואח'
*התמחות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הינו מתמחה שהחל את התמחותו
ביום 24.10.74 והחליף במשך השנתיים את מקום התמחותו פעמיים. את בקשתו לעבור מהמאמן הראשון למאמן השני הגיש למשרדי הלשכה לא בתום התמחותו אצל המאמן הראשון והתחלת ההתמחות החדשה, אלא תשעה ימים לאחר מכן, כך שנוצר פער של תשעה ימים שבו לא היה העותר רשום כמתמחה אף שבפועל הועסק במשרדי המאמן החדש. כתוצאה מכך נסתיימה תקופת ההתמחות שלו ביום 1.11.76 ללא אפשרות לקבל את סמיכתו כעו"ד בטקס ההסמכה הנערך ב- 30.10.76. עתירתו נגד המשיבים נדחתה. תחילת ההתמחות נקבעת בתאריך שבו התקבלה הבקשה בלשכה ובמקרה דנא התקבלה הבקשה בלשכה רק תשעה ימים לאחר התחלת ההתמחות אצל המאמן החדש. כלל זה איננו רק כאשר המתמחה מתחיל לראשונה בהתמחותו אלא גם כאשר הוא עובר ממאמן למאמן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 28.9.76).
בג"צ 206/76 - מרדכי דורנפסט נגד פרקליט המדינה
*שיקול דעת היועהמ"ש שלא להגיש תביעה פלילית (העתירה נדחתה).
לעותר סכסוך ממושך עם שכנו ובמשך הזמן הגיש תלונות למשטרה אך זו סירבה להגיש אישומים פליליים נגד השכן, ערריו של העותר ליועהמ"ש נדחו ועתירתו לבג"צ נדחתה. זכות התערבותו של בג"צ בהחלטת היועהמ"ש אם להעמיד אדם לדין פלילי ואם לאו הוא צר מאד ורק במקרה שמוכח חוסר תום לב יפעיל בג"צ את סמכות הפיקוח שלו. נטען שכאילו פרקליט המדינה נתן את החלטתו לדחות עררו של העותר מבלי שיהיה בידו החומר הנוגע לענין, אך לטענה זו אין יסוד, באשר פרקליט המדינה אומר בהחלטתו במפורש שהוא בדק את חומר החקירה וחזקה עליו שעשה כן לפני שהחליט לדחות את הערר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיב. 28.9.76).
ע.פ. 561/76 - רובין ויסמן נגד מדינת ישראל
*השיקול של הגנה על הציבור בהטלת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות נגד הרכוש ונדון לשלוש שנים מאסר וכן הופעלו שנתיים מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את הנסיבות המקילות, היינו, שהמערער שיתף פעולה עם המשטרה בגילוי עבריינים, שהודיע למעבידו על מעשה הגניבה והסגיר עצמו למשטרה, וכן מצבו הרפואי כאישיות פסיכופטית. אפשר שהמאסר איננו מהווה פתרון לאדם מסוגו של המערער, ואולם כשעומד ביהמ"ש לדון אדם כזה, אין הוא רשאי להתעלם מצרכי הציבור הראוי להגנה מפני פגיעתו הרעה של עבריין כזה. אשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר, גזירת המחוקק היא כך, אלא אם כן יש טעמים מיוחדים שהמאסר המופעל יהיה חופף.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, שמגר. החלטה - הנשיא זוסמן, עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד י. גוטמן למשיבה. 30.9.76).
ע.פ. 161/76 - משה הירש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נמצא אשם בתשע עבירות מרמה, סחיטה ועושק בנסיבות מחמירות, ונדון ל- 20 חודשים מאסר בפועל ו- 28 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באחדים מפרטי כתב האישום מודה המערער כי בנוסף למסירת שיקים ללא כיסוי בכוונות מרמה, השמיע גם טענות כוזבות מפורשות, העושות את קבלת התמורה לעבירת מרמה בנסיבות מחמירות. טענתו היא כי בחלק מפרטי האישום לא השמיע טענות כזב מפורשות ועל כן לא היו אלה בנסיבות מחמירות. הטענה נדחתה. די בטענות כוזבות מפורשות באותם פרטים שהוא מודה בהם כדי להראות
שיטה לקבלת אשראי בדרכי מרמה, ובהוכחת השיטה יש כדי למלא את הדרישה לענין הנסיבות המחמירות. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד בן-חיים ואלון למערער, עו"ד וכסלר למשיבה. 14.9.76).
ע.פ. 424/76 - אברהם רחמים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה (הערעור נדחה).
המערער הואשם בחמש עבירות הנובעות כולן מקשריו עם המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי עמד על האופי הבלתי יציב של המתלוננת ועל כן לא הרשיע על יסוד עדות המתלוננת בלבד אלא במידה שמצא סיוע של ממש בראיות אחרות. לגבי שניים מפרטי האישום לא היתה עדות מסייעת כזו, ועל כן זיכה בהם את המערער ובשלוש עבירות היה סיוע וביהמ"ש הרשיע את המערער ודן אותו ל- 20 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לגבי פרט אחד של גרימת חבלה למתלוננת, העידה אחותה של המתלוננת כי המערער הודה בפניה כי שבר למתלוננת שן. היא ניסתה בביהמ"ש להתכחש לתוכן ההודעה שמסרה בזמנו למשטרה, ורק לאחר שעיינה בהודעתה חזרה וסיפרה לביהמ"ש על הודאת המערער ששבר שן לאחותה, אלא הוסיפה כי היתה זו התלוצצות מצידו בלבד. ביהמ"ש רשאי היה לקבל את דברי העדה כראיה מסייעת ולדחות את גירסתה כי הדברים נאמרו על דרך הלצה בלבד. לענין פרט אישום אחר של השפעה על המתלוננת שתחזור בה מהאשמה, הוגש סרט הקלטה שהוקלט ע"י מכשיר שהוצמד למתלוננת כשביקרה את המערער במשטרה. היו ראיות מספיקות כי הסרט נשמר בשלמותו מעת ההקלטה ועד הגשתו לביהמ"ש. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, שמגר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ר. בר-און למערער, עו"ד ג. גוטמן למשיבה. 30.9.76).
ע.פ. 175/76 - יהושע מזרחי נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירת מרמה (הערעור נתקבל).
המערער היה עובד משרד החוץ בנציגות ישראל בטהרן בתור ממונה על עניני המנהלה והכספים של הנציגות והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות על תקנות ההגנה (כספים), מעילה באימון, ו- 12 פריטים של עבירות מרמה. בסופו של דבר הורשע המערער בעבירות על תקנות ההגנה ועל כך אין הוא מערער, הוא זוכה מן האישום של מעילה באימון ומ- 11 פריטים של עבירות מרמה, והורשע בפריט אחד של עבירת מרמה המתייחס לסכום של כ- 80 לירות. הערעור על ההרשעה בפריט זה נתקבל. ההרשעה מתבססת על תכנו של טופס התחייבות של שכירת מכונית, מודפס בשפה הפרסית שבו מולאו פרטים בכתב יד ונחתם ע"י נהג של הנציגות. המערער עצמו אינו יודע את השפה הפרסית, הוא היה עמוס עבודה ואין זה בטוח מתוך חומר הראיות שהתבססכולו על הטופס האמור, כי אכן שלח המערער את ידו בכספי הנציגות. לנוכח עומס העבודה לא תמיד יכול היה המערער לבדוק את החשבונות שהוגשו לו והוא נאלץ לסמוך על אחרים ובמקרה זה על הנהג.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. תוסיה-כהן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 15.9.76).
ע.פ. 273/76 - ג'מיל חסדייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ותקיפה) (הערעור נדחה).
המערער עשה לו מנהג ללסטם נשים הולכות רגל ע"י חטיפת ארנקיהן בפרדס שליד כביש גהה. הוא הורשע ב- 11 פרטי אישום כאלה שביצע במשך חמישה חודשים, כשמקרי השוד היו מלווים במעשי אלימות שונים ומגוונים. על כל אלה,
ועל שבע עבירות נוספות נגד הרכוש שצורפו לכך, נדון המערער ל- 9 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין ספק כי עפ"י עברו הפלילי מהווה המערער סכנה לציבור ומן הראוי להחזיקו במאסר לתקופה ארוכה. על כן אין העונש שנפסק מוגזם בחומרתו. ברם בכלא אירעה למערער תאונת עבודה שבה נקטע חלק מידו השמאלית ומטעם זה נתבקש ביהמ"ש להקל בעונשו. גם נימוק זה נדחה. העונש נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי מתוך שיקולים עניניים ופסה"ד ההוא עומד לערעור ולא מה שקרה לאחריו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שיפמן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.9.76).
ע.פ. 250/76 - משה שלטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת סם מסוכן לקטין ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 5000 ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. עדותו של הקטין היתה נאמנה על ביהמ"ש, ואפילו היתה טעונה סיוע כטענת המערער, הרי היה סיוע מספיק לעדותו. לטענה כי גילו של הקטין לא הוכח כדבעי - הקטין עצמו העיד על גילו ושום שאלה לא התעוררה מפי המערער או סניגורו אז שמא עדותו של הקטין לענין גילו לא היתה עדות אמת. אשר לעונש - אמנם זו עבירתו הראשונה של המערער עפ"י פקודת הסמים המסוכנים, אך הוא בעל עבר פלילי בעבירות אחרות ואין לאמר שהעונש חמור מדי. בענין אחד שינה ביהמ"ש העליון את פס"ד ביהמ"ש המחוזי והוא התקופה של המאסר במקום הקנס במידה והקנס לא ישולם. ביהמ"ש המחוזי קבע עונש של שנה אחת מאסר וביהמ"ש העליון העמיד את התקופה על ששה חודשים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י, כהן, שמגר. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 22.9.76).
ע.פ. 259/76 - שלמה מועלם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטות ואיומים) (הערעור נדחה).
על המערער הוטל עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי בגין עבירות של סחיטות ואיומים והתנהגות פרועה, בכך שהוא ובריונים אחרים ערכו ביקורים במסעדת המתלונן ולאחר שאכלו ושתו ונדרשו לשלם תקפו את בעל המסעדה ואשתו, שברו כלים והרסו רהיטים והשמיעו איומים. מעשי בריונות אלימה כאלה נפוצים עתה בקרבנו עד כדי מכת מדינה ממש, ועל כן העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר. גם העובדה שאחד מחבר מרעיו נדון למאסר בפועל של שנה אחת בלבד ומאסר על תנאי של שנתיים, אין בה לשנות את התוצאות. מתברר שהלה צעיר בשלוש שנים מהמערער דבר שכשלעצמו מצדיק את ההקלה בענשו של זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד שגיא למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 22.9.76).
ע.פ. 102/76 - יצחק פלדמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אינוס ומאסר שוא ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער הכיר את המתלוננת, בחורה כבת 23, בתחנת אוטובוס, הזמינה לקולנוע ואל דירתו. בדירה אנס אותה ולאחר מכן לא נתן לה לעזוב את חדרו והחזיקה עד למחרת היום. כשהוא נרדם רשמה לעצמה את פרטיו מתוך פנקס קופ"ח שלו. כאשר נתן לה בשעות הבקר לעזוב את הבית אמרה לו "הדבר יעלה לך ביוקר" ועל כך אין חולקין. כשהגיעה הביתה היתה נרגשת ומבוהלת ומיד ניגשה לרופא והגישה תלונה למשטרה. ביהמ"ש המחוזי
נתן אימון מלא בעדות המתלוננת ודחה את גירסת המערער כי הכל היה בהסכמת המתלוננת. ביהמ"ש היה ער לזהירות הנדרשת במקרה הנדון, ומה גם שהמתלוננת פעלה בקלות דעת והודתה כי הלכה לחדרו של המערער תוך ציפיה לנשיקות וחיבוקים, אך כידוע מתלוננת המסכימה להתחבקות ובסופו של דבר מתנגדת לבעילה אפשר להרשיע את הגבר באינוס. היו ראיות מסייעות ברישום פרטי המערער ע"י המתלוננת, המילים שאמרה לו כשעזבה את החדר, צורת הופעתה בבית ותלונתה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי מצא סיוע במקרה אחר הקשור עם המערער שהיה דומה למקרה הנדון. כיון שהיה סיוע מספיק בלעדי עובדה זו, אין צורך לדון כאן בשאלה אם זהו מקרה מתאים שבו מקרה דומה אחר עשוי לשמש סיוע. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד י. גרין למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 20.9.76).
ע.פ. 246/76 - ציון נהרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה ונדון לששה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון התחשב בכך שעברו ארבע שנים מיום המעשה ועד עתה, וכן כי חל שינוי מהותי בנסיבותיו האישיות של המערער מאז ביצוע העבירה ובנתיים לא עבר עבירה כלשהי. על כן הומר העונש למאסר על תנאי בלבד. לענין ההרשעה - זו התבססה על עדות המתלונן שכשעבר ליד ביתו של המערער התקרב אליו מאחוריו ובחתיכת ברזל הלם בראשו. המערער טען כי המתלונן בא למרפסת ביתו וקילל אותו ואז, כדי להגן על עצמו, קפץ על המתלונן ובהתגוששות נפל הלה ונחבל. גירסתו נדחתה. אכן היו סתירות שונות בעדותו של המתלונן, אולם אין באלה כדי למנוע את ההרשעה בדין. גם לפי גירסת המערער, כל שעשה המתלונן היה שנכנס למרפסת ביתו ועל התוקפנות המילולית של המתלונן הגיב המערער בכח פיזי. אם לצרף לכך את הבדלי הגיל, המתלונן הוא בן למעלה מ- 40 והמערער בן 25, והבדלי הכח הנובעים מכך, ואופן הפגיעה בראשו של המתלונן, הרי שאין בסתירות בנושאים שוליים כדי לשנות את המסקנה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 28.9.76).
ע.פ. 154/76 - אריה נפשי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי כעונש מצטבר (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מספר גדול של עבירות פריצה וגניבה ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעלו נגדו מאסרים על תנאי של שנה וחצי באופן מצטבר, כך שיצטרך לרצות ארבע וחצי שנות מאסר. המערער סבר שהחמירו עימו כשהפעילו את המאסרים על תנאי מצטברים, למרות שהוא בן 22, נשוי ואב לשלושה ילדים. טענתו נדחתה. הכלל הוא שמאסר על תנאי מופעל, צריך להיות מצטבר, ורק בנסיבות מיוחדות, יוצאות מן הכלל, אפשר לצוות על חפיפות העונשים. כאן אין נסיבות כאלה. למערער עבר פלילי של עבירות נגד הרכוש, ובמשך חמש שנות פשיעתו נעשו עימו נסיונות שונים שלא הועילו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. מזרחי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.9.76).
ע.פ. 458/76 - נחום כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה וזנות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של בעילת ילדה פחות מגיל 16, סרסרות למעשי זנות ושידול למעשי זנות, ונדון למאסר של שנה אחת.
הערעור על חומרת העונש נתקבל. המקרה קרה בשנת 1971, כשהמערער היה כבן 19 שנה. מאז עברו כארבע וחצי שנים שבהן מילא המערער את חובתו בצה"ל על הצד הטוב ביותר, ולאחר שחרורו מהצבא לא היה מעורב בשום מעשה עבירה ופרנס את עצמו מעבודתו. בדרך כלל אין להמנע מהטלת מאסר על אדם בגין עבירה שעונשה הראוי הוא מאסר בפועל, גם אם המשפט נמשך זמן רב וגם אם האיש הוכיח את עצמו משך הזמן הזה. אולם כאן יש לייחס חשיבות מיוחדת לכך שהמערער היה צעיר בזמן ביצוע העבירה בטרם עוצבה ונתגבשה סופית אישיותו ומאז ועד היום הוא מנהל אורח חיים תקין, ויתכן שבהתבגרו הפך להיות אדם אחר המתפקד כהלכה. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על מחצית השנה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 9.9.76).
ע.פ. 263/76 - דוד בן-ישי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (הערעור נדחה).
המערער שהוא בעל עסק של צורפות בלוד קיבל לידיו 25 יהלומים, מתוך כמות יהלומים בשווי של חצי מליון דולר שנגנבו מנמל התעופה לוד ע"י עובדי הנמל. כנראה שתפקידו של המערער היה למצוא קונים ליהלומים הגנובים והכמות שנמסרה לו היתה צריכה לשמש דוגמא. לדברי המערער יעץ לו אחיו שלא להסתבך בפרשה, אז החזיר את היהלומים לגנבים, אך אלה חששו שמא יגלה את הענין למשטרה, ושלחו לו כ- 50 אלף ל"י דמי "לא יחרץ" הוא קיבל את הכסף אך כעבור מספר חדשים, כשהמשטרה גילתה את כל הענין, דרשו נותני הכסף את החזרתו ואכן הוא החזירו. הצדדים הגיעו לכלל הסכמה שלפיה הפרקליטות לא תבקש מאסר בפועל והדבר הובא לידיעת ביהמ"ש. אולם ביהמ"ש לא התחשב בהודעת הצדדים והטיל על המערער עונש של שלושה חודשים מאסר בפועל. לענין הקנס ביקשה התביעה כי יוטל על המערער קנס פי שלושה משווי טובת ההנאה שהתכוון להשיג, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לעשות שימוש בסמכות זו לענין גובה הקנס, מאחר שהמערער החזיר את הכסף שנשאר אצלו ולא היתה לו טובת הנאה, ובכך צדק. ערעורו של המערער מופנה כלפי עונש המאסר, ואולם למען טובת הציבור אין להסתפק במקרה זה בקנס בלבד ויש לאשר את גזר הדין כמות שהוא. אין ביהמ"ש קשור בהצעת המדינה לענין העונש וביהמ"ש יכול להחליט בהתאם לשיקול דעתו.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. קידר למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 8.9.76).
ע.פ. 168/76 - דוד יעקב נגד מדינת ישראל
*נסיון לדרוס הולכת רגל (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בנסיון לגרום לחבלה חמורה למתלוננת, כשניסה לדרוס אותה, במעבר החצייה להולכי רגל. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן פסל אותו מנהיגה לתקופה של חמש שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, פרט לכך שהפסילה הועמדה על שלוש שנים בלבד, בהתחשב בכך שהמערער עובד במשק ונוהג בטנדר לצרכי הכנסתו.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 28.9.76).
ע.א. 67/76 - איגנץ גולדשטיין ואח' נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*שומת מס רכוש (הערעור נתקבל).
המערערים הינם בעלי חלקת קרקע בחדרה בגודל של 1200 מ"ר.
על החלקה עומד בנין בן 3 קומות והמערערים רשמו אותו כבית משותף. החלקים הבנויים כללו 6 חלקות משנה ואילו עודף החלקה בשטח של כ- 880 מ"ר נרשם כחלקת משנה נפרדת. על חלקת משנה זו עומד צריף המוחזק ע"י דייר מוגן. לצורך קביעת מס רכוש העריך המשיב כל אחת מחלקות המשנה כיחידות נפרדות ואת חלקת המשנה של המגרש העריך כקרקע פנויה. לענין השומה של הקרקע ערערו המערערים ואחד הנימוקים היה כי חלקת משנה זו משמשת רק כחצר לבנין ולכן היה על המשיב לכלול את הקרקע בשומת הבנין ולא להעריכה כיחידת שומה נפרדת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור באשר חלקת המשנה "נרשמה כיחידה נפרדת בבית המשותף והרי היא מהווה יחידה נפרדת". הערעור על כך נתקבל. אמנם אם לפי כל העובדות סביר הדבר, אין טעם לפגם מבחינה משפטית לראות בעובדה של רישום קרקע כחלקה נפרדת, אמצעי עזר נח לשומה נפרדת לגביה. אולם עובדת הרישום בלבד אינה מחייבת ואינה מצדיקה שומה נפרדת ויש להתחשב ביתר העובדות, ובמיוחד ייעוד ושימוש חלקת המשנה האמורה. שווי הנכס הוא תוצאה של שיקולים כלכליים, ומטרת השימוש שהנכס משמש לה למעשה, יש לה חשיבות גדולה מאד לצורך קביעת שוויו. לפי כל הכללים האמורים לא היה מקום לשום את חלקת המשנה כקרקע פנויה לגמרי, אלא יש לכוללה בשומה של הבנין שאותו היא משמשת. לצורך זה יש להעריך מחדש את הבנין עפ"י העובדה שיש לו יתרון של אפשרות שימוש בחלקת המשנה כחצר לבנין.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. עו"ד א. הדס למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 6.10.76).
ע.א. 195/76 - דב בן-אשר נגד לזר לנקה ואח'
*הסכמת הצדדים הניתנת בביהמ"ש בעת מינוי הבורר כי ביהמ"ש יאשר את פסק הבורר כשינתן (הערעור נדחה).
בין הצדדים התעוררו סכסוכים שונים, הענין הגיע לביהמ"ש והצדדים הסכימו למסירת הסכסוכים לידי בורר. הם הודיעו על כך לביהמ"ש ונרשמה החלטה על הסכמה למסור את הענין לבוררות וכן כי הצדדים מסכימים שפסק הבורר יוגש לאישור ביהמ"ש "וביהמ"ש מתבקש מעכשיו לאשר את פסק הבורר ולתת לו תוקף של פס"ד... הזכות הזו להגיש את פסק הבורר... ניתנה גם לכל אחד מהצדדים, גם במקרה שהצד השני לא ירצה בכך". הבורר נתן את פסקו, המשיבים הגישו את הפסק לאישור וביהמ"ש אישר אותו והערעור על כך נדחה. כוונת הצדדים עולה ברורות מן הנוסח של פנייתם לביהמ"ש בעת מינוי הבורר, היינו שכל צד רשאי להגיש את הפסק לאישור ביהמ"ש. את הסכם הצדדים יש לפרש כהסכמה מראש לאישור פסק הבורר כאשר ינתן, גם אם אחד הצדדים יתנגד לו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 6.10.76).
ע.א. 4/75 - חיים אוליאל נגד מדינת ישראל
*פיצויים בגין תאונת עבודה (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת עבודה בתעשיה הצבאית בשנת 1968. הוא הגיש תביעת פיצויים ובשלהי 1974 נסתיים הדיון במשפטו ונקבע כי המדינה נושאת באחריות לנזק כדי 40 אחוז והמערער כדי 60 אחוז. זאת באשר הפר הוראות הבטיחות שניתנו לו. עקב התאונה המערער זקוק לשימוש בכסא גלגלים, אך הוא חזר לעבודה אצל המשיבה ונעשו בשבילו סידורים מיוחדים, יחסי העבודה בין הצדדים הם מצויינים, והתוצאה היא שגם במומו אין המערער משתכר פחות ממה שהיה משתכר אלמלא נפגע. כן הוא גובה גימלאות מהמוסד לביטוח לאומי שיסתכמו בלמעלה מ- 300 אלף לירות. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש העליון לדחות את הערעור על שיעור האחריות שקבע ביהמ"ש המחוזי. אין טעם להכנס בעובי הקורה ולדון בשאלה אם יש לשנות את חלוקת האשם בין הצדדים, כאשר הפיצוי עד 300 אלף ל"י נאכל ע"י הגימלאות המשתלמות ע"י
הביטוח הלאומי, ואין סיכוי שעקב שינוי החלוקה יגיע המערער לסכום העולה על סך כל הגימלאות המשולמות לו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד גינור למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 3.10.76).
ע.א. 528/75 - קרולה אברמוביץ נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעת נכות הנובעת מהפוגרום הגרמני ביאסי שברומניה (הערעור נתקבל).
המערערת היתה ביאסי שברומניה בעת פוגרום שערכו שם הגרמנים ובפוגרום הומת אביה ואילו המערערת לקתה במחלת עצבים. המשיבה דחתה את תביעתה לתגמולי נכות, בנימוק שלפי החוק הגרמני לא היתה זוכה לתגמולים מגרמניה, אף אילולא הסכם השילומים. הערעור נתקבל. המניעה לקבלת פיצויים מן הגרמנים, אלמלא הסכם שילומים, הינה במידה והרדיפות היו של הרומנים ולא של הגרמנים. כאן מדובר ברדיפות של גרמנים אם כי היו ברומניה. במקרה כזה מעניק החוק הגרמני פיצויים לנפגעים. הפיצויים ניתנים בגין נזקי בריאות לא רק אם האיש ספג פגיעה פיזית ממש, אלא גם אם הנזק נובע מפגיעה נפשית שהינה תוצאה ישירה של פגיעה פיזית באדם הקרוב לנפגע.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. מרכוס למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 22.9.76).
ע.א. 255/76 - מנחם רימלר נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב שרות צבאי (הערעור נדחה).
המערער גוייס ביולי 1974 לשירות מילואים של חודש ימים. כשבועיים לפני גיוסו נערכה לו בדיקת לב ונתגלו סימני נזק בשריר הלב. בשעת השירות שוב נערכו בדיקות וכן לאחר השירות והוגשו חוות דעת סותרות של רופאים בשאלה אם יש קשר בין השירות לבין החמרת מצבו של המערער. לנוכח חילוקי הדעות העבירה ועדת הערעורים את הענין לרופא נוסף שיחווה את דעתו, ולאחר בדיקת הממצאים הגיעה למסקנה שלא היתה הרעת מצב הלב עקב השירות. אי לכך דחתה ועדת העררים את תביעת המערער והערעור על כך נדחה. אין למצוא דופי בהחלטת הועדה לאמץ לה את חוות דעתו של הרופא שנתמנה כפוסק רפואי על מנת להכריע בין הדעות הרפואיות המנוגדות.
(בפני השופטים: י. כהן, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. לויעד למערער, עו"ד י. בן-אור למשיב. 10.10.76).
ע.א. 286/76 - סביון ישראל נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב שירות צבאי הנובעת ממחלה קונסטיטוציונלית (הערעור נתקבל).
המערער גויס לצה"ל כשהוא בריא ושלם, ולאחר שירות של שבע שנים נתגלו בו סימני מחלת סכיקרדיה. המחלה היא קונסטיטוציונלית ותביעתו של המערער להכיר בו כנכה נדחתה מן הטעם שעפ"י חוות דעת של רופא, ד"ר אלרעי, אין קשר סיבתי בין התפרצות המחלה לבין השירות. הערעור על כך נתקבל. בפסק דינו של השופט ח. כהן צויין כי הלכה פסוקה היא שמחלה קונסטיטוציונלית המופיעה לראשונה בתקופת השירות, רואים אותה כאילו נגרמה ע"י השירות, כל עוד לא הוכח העדר קשר סיבתי בינה לבין השירות. בחוות דעתו של ד"ר אלרעי אין הוא אומר שבנסיבות המקרה לא היה קשר סיבתי, ואין לראות בחוות דעתו משום סתירת החזקה המשפטית האמורה. מאידך היתה חוות דעת אחרת של ד"ר מילשטיין שקיים קשר סיבתי בין המצב של המתח הנפשי שבצבא לבין התפרצות המחלה, וכן הובאה בפני הועדה ספרות רפואית אשר ממנה עולה שיש קשר סיבתי בין פריצת המחלה לבין מצבי מתח.
השופט שרשבסקי הסכים לקבלת הערעור וציין כי העילה לתגמול איננה מחלה
שממנה סובל החייל אלא נכותו, היינו פגיעת המחלה בכושרו לפעולה רגילה של החייל. אין בעובדה גרידא שמצד אחד גוייס האיש מבלי שנקבע שהוא חולה ומאידך שוחרר כשהוא חולה כדי ליצור חזקה שהוא נפגע עקב שירותו. עקרונית על החייל להראות שמבחינה רפואית יכול שהיה בשירות הצבאי כדי לגרום להתפרצותה של המחלה. כמו כן כשמדובר במחלה קונסטיטוציונלית אין בה כשלעצמה כדי לשלול את הזכות של החייל לתגמול. כדי לקיים את חובת הראיה שעל החייל להביא אין הוא צריך להראות אלא כי עפ"י עדות מומחה רפואי ועפ"י ספרות מדעית יש מקום למסקנה שהיה קשר בין השירות לבין התפרצות המחלה ועל קצין התגמולים להפריך את החזקה ע"י הוכחה שבמקרה המסויים הזה לא היה מקום להגיע למסקנה שהחייל טוען לה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שרשבסקי. עו"ד א. גנון למערער. עו"ד י. בן אור למשיב. 7.10.76).
ע.א. 595/76 - יצחק סלמן נגד משה"ב... בע"מ
*השלמת פסק בורר בענין ריבית ופניה לביהמ"ש (הערעור נדחה).
המשיבה עוסקת בבניה, המערער שימש כקבלן משנה שלה, המשיבה תבעה מן המערער תשלומי כסף ובהסכמת הצדדים מינה ביהמ"ש בורר. הלה פסק שעל המערער להחזיר למשיבה סכום של כ- 41 אלף ל"י והוסיף "מטעמי דת ומצפון איני יכול להתייחס לשאלת הריבית". לבקשת המשיבה אישר ביהמ"ש המחוזי את פסק הבורר ובענין הריבית פסק ביהמ"ש ריבית מיום הגשת התביעה. השאלה שהתעוררה בערעור היא אם מוסמך היה ביהמ"ש לפסוק ריבית לגבי התקופה שלפני הגשת הבקשה לאישור פסק הבורר. ביהמ"ש העליון השיב על כך בחיוב ודחה את ערעורו של המערער. סעיף 22 לחוק הבוררות מסמיך את הבורר, עפ"י פניית בעל דין, להשלים את פסקו בענין ריבית כאשר אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית. על כן, בדרך כלל אין ביהמ"ש יכול להתייחס לענין הריבית אלא אם קדמה פניה לבורר והוא נמנע מלהחליט בה. בעניננו פניה כזו לא יכלה להועיל מאומה, באשר הבורר כבר קבע בפסק הבוררות כי אינו מתייחס לשאלת הריבית מטעמי דת ומצפון, ואילו פנו אליו שנית היה משיב אותה תשובה.
אין גם לקבל את טענת המערער כי מלכתחילה ידעו הצדדים שהבורר הוא איש דתי ומשהסכימו להפקיד בידיו את יישוב הסכסוך ביניהם קיבלו על עצמם דין השולחן ערוך בענין הריבית. אין כל ראיה שהבורר נבחר בשל אמונתו הדתית ומתוך ציפיה כי יפסוק על פי דין תורה. אילו בחרו למשל בבורר שהוא דיין בבי"ד דתי ועקב כשרותו זו, אפשר היה אולי לשמוע טענה שמכללא הוסכם שדין הבורר יהיה דין תורה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד מ. וגנר למשיבה. 6.10.76).
ע.א. 78/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הינו בעלה של המשיבה הראשונה ואביהן של המשיבות 2, ו- 3 בנותיהם הקטינות. המשיבות תבעו את המערער למזונות חדשיים של 2000 ל"י. המערער הוא בעל בית מלאכה לשעוני מים ובעל דירה של 3 חדרים וכן הוא בעל רכב פרטי. בעת הדיון התברר שהמשיבה מרויחה מספיק ממעשי ידיה ועל כן הסכימה כי תביעתה תמחק ונשארה רק תביעת הילדים למזונות. הצדדים הסכימו כי ביהמ"ש יקבע את המזונות לפי שיקול דעתו. כיון שכך חייב השופט את המערער לשלם סכום של 1400 ל"י לחודש שמהן 1000 ל"י צמודות למדד. הערעור על כך נדחה. תביעת המשיבות היתה לחיוב המערער במזונות של שלושתן וכל מה שטען המערער היה שאין הוא חייב במזונות האשה. הטענה שהאשה יכולה להשתתף בהוצאות המזונות של הילדים לא נטענה כלל ע"י הבעל. כאשר הסכימו הצדדים שהשופט יפסוק בענין גובה המזונות שהמערער צריך לשלם,
היתה זו הסכמה מצידו שמבחינה עקרונית רק הוא חייב במזונות הילדים והשאלה שנותרה לפסיקה היתה מהו הסכום הדרוש. בפסה"ד אין גם לראות מה היו שיקולי ביהמ"ש בקבעו את הסכום שקבע, ואין לדעת אם לא הגיע לסכום זה כשהוא מביא בחשבון שהעודף יכוסה ע"י האשה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד א. הדר למערער, עו"ד ש. שור למשיבים. 7.10.76).
ע.א. 384/75 - פקיד שומה ת"א נגד רוכבלט שטנגר בע"מ
*שומת מס הכנסה (הערעור נתקבל).
המשיבה הינה חברה קבלנית, והמערער מצא פגמים בהנהלת הפנקסים שלה, וגם הרווח המוצהר על ידה היה נראה נמוך מדי. על כן הוציא שומה לפי מיטב שפיטתו שבה קיבל מצד אחד את תקבולי המשיבה כפי שנרשמו בפנקסיה ואילו מהצד השני לא קיבל את ההוצאות כפי שנרשמו בפנקסיה אלא חישב את ההוצאות לפי התחשיב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה והחזיר את הענין למערער להוצאת שומה חדשה לפי ההוראות שנתן לה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע אף הוא שהפגם בספרי המשיבה לא היה טכני בלבד. אעפ"כ לא הסיק ביהמ"ש את המסקנה שיש לאשר את השומה, אלא החזיר את הענין לפקיד השומה שיבדוק שנית את מסמכי החברה. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי היה שאם פסל פקיד השומה את הרישומים בדבר ההוצאות צריך היה גם לפסול את הרישומים בדבר ההכנסות וצריך היה לעשות שומה הן להכנסות והן להוצאות. הלכה זו אין לקבל. רשאי פקיד השומה להסתמך על חלק מן הרישומים ועל בסיס אותו חלק לערוך את התחשיב. אין פגם בכך שפקיד השומה מקבל את הצהרת הנישום על המחזור ואין הוא מקבל את הצהרתו על ההוצאות שהוציא. אין טעם לדרוש מהמערער לבדוק את ספרי החשבון של המשיבה לגבי ההוצאות לאחר הקביעה של ביהמ"ש שאין ללמוד מהם מהן הכמויות שהושקעו בהקמת שני הבנינים. עם זאת עדיין יש מקום להחזיר את הענין לפקיד שומה שיבדוק בדיקה נוספת ויערוך שומה חדשה. נראים הדברים שבקביעת אחוז הוצאות של 48 אחוז מהמחזור לא הותאם התחשיב די צרכיו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הזה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד ג. עמיר למשיבה. 6.10.76).
ע.א. 238/76 - ידידיה ברגר נגד צבי סטינגר
*העלאת דמי שכירות (הערעור נתקבל. המשיב הוא בעלים של מבנה בהוד השרון שבו מחזיק המערער כדייר מוגן ומנהל בו בית מלאכה לליפוף מנועים. עד התדיינות זו שילם המערער דמי שכירות של 650 ל"י לשנה ובעקבות תקנות הגנת הדייר מ- 1974 ביקש המשיב להגדיל את דמי השכירות בשעור של 113 אחוז. המערער סירב והוגשה תביעה לביה"ד לשכירות. בכתב ההגנה טען המערער כי המושכר נמצא במצב מוזנח ביותר, אין בו תקרה, הגג עשוי רעפים והוא דולף, אין בו טיח, אין חלונות, המחסן אינו מתאים לאחסון וכיו"ב. בימ"ש השלום, שבפניו נדונה התביעה זו הפעם השלישית, העיר כי כבר בבקשה הראשונה. ביקר במושכר ונוכח לדעת שהוא במצב רעוע ביותר. על יסוד כל הנ"ל הגיע למסקנה כי אין להעלות עתה את השכירות בשעור הגבוה מ- 80 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורו של המשיב וקבע כי כבר בדיון הראשון לקח ביהמ"ש בחשבון את מצבו הרעוע של המושכר ומכאן הבסיס הנמוך לשכה"ד, ולאחר מכן כאשר מעלים את שכה"ד יש להעלותו מבלי להתחשב במצבו הרעוע. הערעור על כך נתקבל. אין לראות את השפעת מצבו של המושכר על גובה דמי השכירות כפעולה חד פעמית, המתמצית ע"י קביעת דמי שכירות יסודיים בשעור מוגבל, שעליהם תתווסף תמיד תוספת עפ"י השעור המקסימלי.
כל אימת שעולה לדיון שאלת קביעת דמי השכירות, על ביה"ד לשקול את כל הנסיבות וכולל את מצבו של המושכר.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 11.10.76).
ע.א. 492/75 - בנק ישראל ת"א נגד מירון, בן ציון, ופריבס, עו"ד
*התחייבויות בנק ישראל לתשלום חובות בנק א"י בריטניה (הערעור נתקבל).
המשיבה, שהיא שותפות של עורכי-דין הגישה תביעה נגד המערער בגין חשבון שהיה לה בבנק א"י בריטניה ובהסתמך על ערבות שנתן בנק ישראל לחובות של בנק א"י בריטניה. הערבות כפי שפורסמה בילקוט הפרסומים היתה מסוייגת לגבי בני משפחת ויליאמס ואנשים שהיו חברים בדרקטריון של בנק א"י בריטניה או בחברות של קבוצת וויליאמס, ובנק ישראל ביקש להתגונן כנגד תביעת המשיבה על יסוד טענות שונות ובכללן שהגב' ריינר החברה בשותפות היא אחותו של בן ציון וכן שעו"ד פירון היה חבר בדרקטריון בחברות שונות של קבוצת וויליאמס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשות להתגונן ואת הבקשה לדחות את התביעה על הסף, והערעור נתקבל לענין הבקשה לרשות להתגונן בכל הנוגע לטענות הנוגעות לגב' ריינר ולעו"ד מירון. ביהמ"ש העליון קבע, בין היתר, כי ערבות בנק ישראל כפי שפורסמה היא מחייבת ולא וולנטרית, ומי שתובע על פיה אינו צריך לקבל אישור הבנק לתביעתו כתנאי מוקדם לתפיסת הערבות. מאידך קבע ביהמ"ש כי יש לתת לבנק רשות להתגונן בטענה שההגבלות כפי שפורסמו בילקוט הפרסומים תופשות לגבי עו"ד מירון והגב' ריינר בן ציון.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. גולדנברג למערער, עו"ד י. פריבס למשיבה. 13.10.76).
ע.א. 252/75 - שושנה בורנשטיין נגד אורי בר-אור
*פירוש הסכם גירושין והבאת ראיות חיצוניות למסמך בכתב
(הערעור נדחה).
הצדדים נישאו בנובמבר 1969 ורכשו בחכירה דירה בת 3 חדרים, אך בפנקסי המקרקעין נשארה הדירה רשומה על שם החוכרים הקודמים. כעבור שנה חל משבר ביחסי בני הזוג והגיעו להסכם לביצוע גירושין. בהסכם הוסדרו כל עניני הממונות ובאחד מסעיפיו נאמר כי "הדירה... בה התגוררו בני הזוג תשאר בחזקתו של הבעל". לאחר הגירושין ביקש המשיב למכור את הדירה, ופנה למערערת כי תחתום על המסמכים הדרושים להעברת הדירה על שמו, אך זו סירבה בטענה כי הסכם הגירושין מקנה לו את הזכות להחזיק בדירה אך לא לקבלה לבעלותו הבלעדית. המשיב ביקש פס"ד הצהרתי כי הדירה היא בבעלותו הבלעדית. במהלך הדיון החליט ביהמ"ש לשמוע את עדותה של מי שערכה את הסכם הגירושין, למרות התנגדות המערערת, שטענה כי זו עדות חיצונית כנגד מסמך בכתב. לאחר מכן קבע ביהמ"ש כי הכוונה בהסכם היתה לא רק לחזקה כמשמעותה המשפטית אלא להעברת הדירה לבעל. הערעור על כך נדחה. בדרך כלל לא תתקבל עדות חיצונית שמטרתה לסתור תנאי מסמך בכתב, ואולם כבר נפסק כי במקום שלפי המסמך בלבד אין הכוונה ברורה או שהכתוב משתמע לשתי פנים ניתן להבהיר מה היתה כוונת הצדדים, ועדותה של מי שערכה את ההסכם לא כוונה נגד ההסכם אלא נועדה להבהיר מה היתה כוונת הצדדים במילה "חזקה" שבהסכם הגירושין. לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר על פי נסיבות הענין הגיע לכלל מסקנה כי כוונת הצדדים היתה שהדירה תעבור לבעלות המשיב ולא רק לחזקתו. כיון שכך אין כל משמעות לשאלה בדבר החזקה של שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אך נוסף לכך, ענין החזקה של שיתוף בנכסים, מבוססת על כוונתם המשוערת של בני הזוג ולאור הנישואים הקצרים של בני הזוג, ותרומתה הקטנה ביותר של המערערת לקופה המשפחתית המשותפת, וקניית הדירה בכספי המשיב ומשפחתו, ספק רב אם ניתן לדבר כאן על שיתוף נכסים בין בני הזוג.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. לבנוני למערערת, עו"ד י. פלפלי למשיב. 7.10.76).