ע.פ. 345/76 - חביב קרוצי נגד מדינת ישראל
*החזקה של מחיה על רווחי זונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופט אשכנזי) בת.פ. 571/75 - הערעור נדחה).
העובדות :
המערער התגורר בבית המתלוננת בבאר- שבע מספר שנים ובמשך כל התקופה עסקה המתלוננת בזנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער ידע על עיסוקה של המתלוננת, והרשיעו במחיה על רווחי זונה וזאת בהסתמך על החזקה עפ"י סעיף 1 (ג) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות). ביהמ"שדן אותו ל- 30 חודשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. על ההרשעה וחומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. החזקה לפי סעיף 1 (ג) שאדם חי על רווחי זונה מבוססת על שלוש חלופות: גבר הגר עם זונה: או שהוא רגיל להלוות אליה דרך קבע: או משתמש בפיקוחו או בהשפעתו עליה בדרך שיש בה כדי לסייע בידה וכו'. הסיפא של "בדרך שיש בה כדי לסייע בידה" וכו' חלה רק על החלופה השלישית של המשתמש בפיקוחו או בהשפעתו על הזונה. על כן ,4 די היה בהוכחה שהמערער גר עם הזונה כדי להרשיעו במחיה על רווחי זונה.
ב. היו ראיות מספיקות כדי לקבוע שהמתלוננת עסקה בזנות בתקופה הנדונה, בנוסף לעדותה של המתלוננת עצמה. ביהמ"ש היה ער לכך שאין לסמוך על עדות המתלוננת בלבד, שהעידה כי רצתה לנקום במערער על שעזב אותה, אך היה מספיק סיוע לעדותה של המתלוננת כי עסקה בזנות.
ג. לטענת המערער כי לא ידע על עיסוקה של המתלוננת - בזמנו כבר הואשם ע"י המתלוננת שהוא חי על רווחיה כזונה וזוכה מאשמה זו, ולפחות מזמן שהועלתה אותה אשמה נגדו ידע היטב מה עיסוקה של המתלוננת.
ד. המערער נדון גם למאסר על תנאי, ואין לקבל את פירושו לסעיף 10 לחוק הנ"ל כי אין להטיל מאסר על תנאי על מי שהורשע בעבירת זנות כנ"ל. סעיף 10 בחוק מתכוון לכך כי מי שהורשע בעבירה לפי סעיפים 1, 2 או 3 לחוק אין להטיל עונש מאסר על תנאי כעונש יחיד, אך ניתן להטיל עונש זה בנוסף לעונש של מאסר בפועל.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד י. א. אליעז למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 6.10.76).
ע.פ. 53/76 - מחמוד עג'ווה ואח' נגד מדינת ישראל
*הגשת עדות מתלוננת שנחקרה לפני תחילת המשפט.
* אי מנוי סניגור ע"י ביהמ"ש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בת.פ. 203/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הראשון הואשם בבעילת קטינה והמערער השני הואשם בבעילת קטינה ובנוסף לכך בסרסרות למעשי זנות ושידול למעשי זנות. המתלוננת שהיתה בגיל בין 16 ל- 17 נתנה עדותה בטרם הוגש כתב האישום כנגד המערערים, והתביעה הסתמכה על עדות זו כראיה לפי סעיף 111 א (ג) לחוק סדר הדין הפלילי. המערערים הורשעו בעבירות הנ"ל ונדונו לעונשי מאסר שונים, וטענותיהם בערעור הינן כי לא ניתנה להם הזדמנות לחקור את המתלוננת על עדותה, וכן כי לא נתמנה להם עו"ד למרות שלפי החוק צריך היה ביהמ"ש למנות להם עו"ד.
החלטה - השופט עציוני:
א. כאשר נחקרה המתלוננת לפי סעיף 111 הנ"ל לפני הגשת כתב האישום הופיעו הנאשמים ללא עווד וכשנתבקשו לחקור את המתלוננת אמר אחד המערערים כי הוא אינו
יודע מה לעשות והוא מבקש עו"ד. המערער השני שאל מספר שאלות את המתלוננת. לפי סעיף 111 הנ"ל ביהמ"ש לא ירשה להזמין את העדה לחקירה במשפט אלא אם שוכנע, בין היתר, שלא היתה לנאשם הזדמנות לחקור את העדה. ההזדמנות שניתנה כאן לנאשמים לחקור את העדה כאשר לא יוצגו ע"י עו"ד, אין לאמר שהיתה זו הזדמנות כנדרש עפ"י החוק. על כן לא צדק ביהמ"ש כאשר דחה את בקשות המערערים בעת המשפט, כי המתלוננת תוזמן להחקר על עדותה.
ב. הזכות להשמיע את העדה בטרם הוגש האישום עפ"י סעיף 111 הנ"ל, הוגבלה לעבירות זנות ואילו כאן כלל כתב האישום עבירה על בעילת קטינה וגם עבירות זנות, ולענין בעילת הקטינה לא היה מקום להגיש את עדותה של המתלוננת. אין גם להסתמך על הוראת סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי שכוחו יפה רק כאשר יש לביהמ"ש יסוד סביר להניח שלא ניתן יהיה לגבות עדות זו במהלך המשפט, ורק אם לא ניתן להשמיע את העד שמסר את העדות.
ג. משהוגש כתב אישום והוחל הדיון במשפט הופיעו הנאשמים ללא סניגורים, אף שכולם הואשמו בעבירה שעונשה המירבי 14 שנות מאסר, ואשר לפי חוק סדר הדין הפלילי מחייבת מינוי סניגור מטעם ביהמ"ש. ההוראה למנות סניגור לפי חוק סדר הדין הפלילי היא הוראה מנדטורית שאין לסטות ממנה. כאן נתמנה סניגור רק בחלק משלבי המשפט.
ד. עדותה של המתלוננת היתה העדות העיקרית במשפט זה וחקירתה שתי וערב ע"י עו"ד עשויה היתה להיות גורלית עבור שני המערערים. על כן משלא ניתן לחקור את המתלוננת לפי בקשת הסניגור נגרם עוות דין למערערים ואין ההרשעה יכולה לעמוד.
ה. מתעוררת השאלה אם לזכות את המערערים או להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי. יהא זה עוות דין כלפי המערערים אם יוחזר התיק לביהמ"ש שידון בו מחדש לאחר שהם יושבים חודשים מרובים במאסר.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד ג. צדיק למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 5.10.76).
ע.א. 328/76 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד אפרים אנגל
*הצורך להוכיח נכות עצבים בגין שהיה במחנות ההשמדה.
(ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים - הערעור נתקבל).
המשיב הוא מניצולי השואה והגיש תביעה לתגמולים בשל נכות כתוצאה ממחלות שונות. הרשות המוסמכת דחתה את תביעתו מכל וכל. ועדת העררים קיבלה את ערעורו של המשיב בגין "מחלת עצבים" אם כי הכוונה לא היתה למחלת עצבים אורגנית אלא להפרעות פסיכונוירוטיות בלבד. הועדה קבעה כי כל מי שהיה במחנה עינויים בגרמניה חזקה עליו שנגרמה לו חבלה בנפש, וזאת קבעה בין היתר עפ"י ספרות מקצועית שהובאה בפניה. מסקנתה היתה כי מה שנחוץ הוא רק לקבוע את דרגת הנכות אך לא את עצם קיומה של הנכות, ועל התובעת להוכיח רק עד כמה הופחת כושר הפעולה. בקבלו את הערעור אמר ביהמ"ש העליון מפי השופט ח. כהן (ברוב דעות) כי צדקה הועדה לענין הגדרת נכה, שאין צורך במחלה מסויימת ודי בכך אם נגרמה נכות לתובע, וכי החבלה שמדובר בה הן חבלה בגוף והן חבלה בנפש וכי הכליאה הממושכת באחד המחנות יש בה כדי להוכיח שהיתה חבלה. אולם
השופט ח. כהן חלק על כך כי נטל ההוכחה עובר על המדינה להוכיח שלא נגרמה חבלה כזו. עדיין על התובע להוכיח את החבלה, לאו דוקא הוכחה רפואית אלא יכולה להיות הוכחה עפ"י ראיות של התובע ושל בני משפחתו כי אכן הופחת כושר העבודה של התובע.
השופט שרשבסקי הסכים שיש להחזיר את הענין לועדה על מנת שתשמע ראיות כאמור, אך לדעתו השהייה במחנות יש בה כדי להוכיח קשר סיבתי בין הרדיפות לבין המחלה, אך עדיין על התובע להביא הוכחה רפואית דוקא בדבר המחלה והועדה תשמע ראיות חדשות כאלה. השופט שמגר בדעת מיעוט סבר שיש לקבל את הערעור וכלל לא להחזיר את הענין לרשות המוסמכת. לדעתו אם רוצים לקבוע חזקה כי מי שהיה במחנות לקה מבחינה נפשית הרי זה ענין לכנסת לענות בו ולא לועדות ולביהמ"ש.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד י. בן-אור למערערת, עו"ד א. תורן למשיב. 10.10.76).
ע.א. 160+204/76 - גלעד חברה לבנין בע"מ ואח' נגד עדי פיש ואח'
*ביצוע בעין של הסכם למכירת דירה והצמדת יתרת החוב (ערעור המערערים נדחה וערעור נגדי של המשיב נתקבל).
המשיב רכש מאת המערערת דירה באמצעות משרד מכירות. את הדירה למשיב הראה איש משרד המכירות, המשיב שילם למשרד באותו מעמד סכום של 5000 ל"י ונחתם זכרון דברים שבו נקבע שההסכם כפוף להסכמת המוכר. מחיר הדירה נקבע 120 אלף ל"י. כעבור מספר שעות הודיע משרד המכירות לקונה כי המוכרת מסכימה למכירת הדירה ונקבעה פגישה לחתימת החוזה כעבור שבוע ימים. משבא הקונה לפגישה והכסף בידו סירבה המוכרת לחתום על החוזה ודרשה תוספת של 10,000 ל"י. הקונה סירב והגיש תביעה לאכיפת החוזה. ביהמ"ש קבע כי אכן נתנה המוכרת את הסכמתה בכתב ובע"פ לזכרון הדברים שנחתם ע"י משרד המכירות בשמה, ועל כן ציוה על ביצוע בעין. את התשלום של היתרה בסך 115 אלף ל"י הצמיד ביהמ"ש למדד מתאריך ההסכם. ערעורה של המערערת על קביעת ביהמ"ש כי נתנה הסכמתה לזכרון הדברים נדחה ואילו ערעור המשיב על הצמדת יתרת התשלום למדד נתקבל. השופט ויתקון הביע ספק אם יש סמכות לביהמ"ש להורות על הצמדת יתרת המחיר בצו ביצוע בעין עפ"י הוראות סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ברם, אפילו תאמר כי ניתן להתנות זאת, כפי שנקבע בפסקי דין קודמים, הרי באותם מקרים האשם באי ביצוע החוזה בזמן רבץ לפתחו של הקונה ואילו כאן, בנסיבות הענין, אין יסוד להצמדת המחיר או חלק ממנו כתנאי למתן צו אכיפה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון, הוסיף השופט י. כהן. עו"ד ג. קריב למערערת, עו"ד ר. בלומנפלד למשיב. 13.10.76).
ב"ש 176/76 - ארמן ויקטור נגד עזבון אחמד אבו עישה ואח'
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
המבקש ביקש הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שניתנה במעמד המבקש. טענות המבקש מכוונות נגד פסיקת ההוצאות ע"י ביהמ"ש המחוזי ולדבריו לא הוקרא חלק זה בפניו עם מתן ההחלטה בביהמ"ש. הבקשה להארכת מועד נדחתה. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש לא יזקק לראיה לסתור רישום בגוף פסה"ד. בהחלטה שעליה מבקש המבקש לערור רשום כי ניתנה במעמד המבקש ובה כלולה גם הפסיקה על הוצאות. העובדה שב"כ המבקש שהה בחופשה איננה טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו ואין בה כדי לסייע למבקש.
(בפני: הרשם ברטוב. 6.10.76).
ב"ש 220/76 - צבי חזן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר מואשם ב- 14 פרטי אישום בעבירות מכס וזיוף, אשר אם יוכחו הרי שמדובר באדם שממש הקים בית חרושת להונאת המכס. מחמת חומרת המעשים החליט השופט לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו והערר על כך נדחה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 19.10.76).
ב"ש 215/76 - מרדכי חדד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר ועוד אחד נעצרו בחשד של פריצה לדירה ובבית העורר אף נמצא חומר החשוד כחשיש וכן נמצא בביתו אקדח. כמו כן לעורר שתי הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי שחרר את הנאשם השני בערבות ואילו את העורר הורה ביהמ"ש לעצור עד לתום ההליכים נגדו. הערר על כך נדחה. אכן הבקשה לצו המעצר לא נוסחה כדבעי, ונכללו בה מימצאים שאינם בדוקים, ועוד נאמר כי הנאשמים הם מסוכנים לציבור. בקביעה זו יש הפרזה לגוזמה ואת הדברים שאינם מתאימים למציאות לא צריך היה להכניס לבקשה. אך לגוף הענין חשוד המערער בפריצה ובדירתו נמצא אקדח. אחזקת הנשק בידי העורר, אף בלא להביא בחשבון שתי הרשעותיו הקודמות, דיה כדי להצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים. אשר להפליה לעומת הנאשם האחר ששוחרר בערובה, הרי הלה אין לו הרשעות קודמות ולגביו לא הועלה האישום של החזקת הנשק.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. זיו לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 19.10.76).
ב"ש 226/76 - מדינת ישראל נגד אברהם נג'ג'רה ואח'
*הארכת מעצר לאחר תום שנה (הבקשה נתקבלה).
שלושת המשיבים עומדים לדין באשמת רצח בכוונה תחילה, כתב האישום הוגש נגדם ביום 11.8.75 ולקראת סיום תקופת השנה למעצרם ביקשה המדינה הארכת המעצר, והשופט ברנזון האריך את המעצר בחודשיים. לקראת תום החודשיים פנתה התביעה לביהמ"ש העליון וביקשה הארכת נוספת. נמסר כי במשך הזמן נתקיימו עוד שלוש ישיבות של ביהמ"ש המחוזי ואף נשמעו הסיכומים וכבר מחכים מזה חודש ימים למתן פסה"ד. השופט שמגר ציין בהחלטתו כי יש להצטער על כך שלמרות שחלפה שנה מעת הגשת האישום טרם בא המשפט לסיומו. הוראות סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי המורות על קביעת שנה למעצר מיום הגשת האישום נועדו למנוע שימוש לרעה בסמכויות שמעניק חוק סדר הדין הפלילי ושנאשם לא ישב במעצר ללא גבול לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. אך לא רק מקרים שבהם לא החלו ההליכים הם עילה לשחרור הנאשם ממעצרו, אלא גם אם התקיימו ההליכים אך לא בקצב הראוי. מאידך גיסא צריך לתת את הדעת למהותה של העבירה, לסיכון של התחמקות הנאשם מהמשפט, ובמידת הסיבוך הכרוכה בקיום ההליכים כגון מספר העדים שהצדדים מביאים. בעניננו מדובר באשמת רצח כאשר המשפט הגיע לסיומו ופסה"ד עומד להנתן בתקופה הקרובה.. בהתחשב עם מהות העבירה והשלב שהגיע אליו ביהמ"ש, ובשל החשש שהנאשמים עלולים להמלט, ניתן להאריך את המאסר לתקופה של חודש נוסף תוך הנחה שתוך תקופה זו ינתן פסה"ד.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד מ. קוצ'נר למבקשת, עו"ד צ. מזור למשיבים. 11.10.76).
ב"ש 214/76 - פירון, בן ציון ופריבס ואח' נגד בנק א"י בריטניה בע"מ (בפירוק) ואח'
*בקשה לעיכוב ביצוע הסכם פשרה בין נושים לבין בנק א"י בריטניה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בת"א דן בבקשה לאישור הסכם פשרה בין המשיב הראשון לבין המשיב השני על פי פקודת החברות והמבקשים שהגישו הוכחות חוב בפירוק
של המשיב הראשון, התנגדו לאישור הפשרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדותם ואישר את הפשרה והמבקשים ערערו על כך לביהמ"ש העליון. בינתיים ביקשו לעכב את ביצוע הסכם הפשרה עד לגמר בירור הערעור והבקשה נדחתה. מבלי להכנס לשאלות הטרומיות שעוררו המשיבים בדבר זכות העמידה של המבקשים ובדבר זכותם לערער ללא קבלת רשות ערעור, הרי לגופו של ענין טוענים המבקשים כי אם יתחילו בביצוע הסכם הפשרה לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. מאידך טוענים המשיבים כי על הסכם הפשרה חתמו כ- 94 אחוז מהנושים ורק המבקשים מתנגדים לה. ובמידה והפשרה לא תבוצע ייגרמו נזקים כבדים ביותר למשיבים ולכלל הנושים שהמבקשים לא יוכלו לפצותם. כששוקלים זה כנגד זה את הנזק שעלול להגרם אין ספק שהנזק העלול להגרם לנושים גדול לאין שעור מהנזק שעלול להגרם למבקשים.
(בפני: השופט י. כהן. 19.10.76).
המ' 568/76 - ישעיהו קולר נגד יצחק גרניצא
*רשות ערעור על צו פינוי (הבקשה נדחתה).
המבקש היה דייר אצל המשיב ובין הצדדים היו חשבונות מסובכים. בעקבות הסכם פשרה קודם שילם המבקש, השוכר, סכומי כסף שונים על חשבון הפיגורים. ביהמ"ש דלמטה קבע שאחרי הכל קיים פיגור של תשלום דמי שכירות דבר המהווה עילת פינוי, ואכן ניתן צו פינוי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לא היתה טענה שהסכום הנדרש שולם במועדו או ששולם בכלל, אלא המבקש פיגר בתשלום בטענה שלרגל עבודתו נאלץ להעדר מהארץ. כיון שכך אין לראות כל שאלת חוק הראויה להתברר בערכאת ערעור נוספת.
(בפני: הנשיא זוסמן. 19.10.76).
ב.ר.ע. 182/76 - סלע מגן בע"מ נגד גביש... בע"מ
*מינוי כונס נכסים (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי מינה כונס נכסים עפ"י בקשת המשיבה והמבקשת התנגדה למינוי אותו כונס. בקשתה לרשות ערעור נדחתה. למשיבה ענין רב, ואולי מכריע, בעניני השותפות שמונה לה הכונס, ובמקרה כגון דא מתחשבים ברצונו של בעל הדין לגבי כונס הנכסים שיתמנה. הקירבה בין כונס הנכסים לבין פרקליט המשיבה, אינה פוסלת אותו ואינה הופכת אותו לאדם נושא פנים. כונס הנכסים פועל בהשגחת ביהמ"ש ובכך די כדי להבטיח את ענינה של המבקשת.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. דר למבקשת, עו"ד מ. סגל למשיבה. 10.10.76).
ב.ר.ע. 162/76 - יצחק גפן ואח' נגד צפורה ויינשטוק ואח'
*מינוי מנהל עזבון (בקשה למתן רשות ערעור שנדון כערעור - הערעור נתקבל).
בעזבון פלוני קיימות שתי קבוצות יורשים וביהמ"ש נתבקש למנות שני עורכי דין כמנהלי העזבון קבועים. הבקשה הוגשה בהסכמת כל היורשים וכל אחד מעורכי הדין ייצג קבוצת יורשים אחת. ביהמ"ש המחוזי סירב למנות את אחד משני עורכי הדין המומלצים באשר בהיותו מנהל עזבון זמני ערער על הוראה מסויימת של השופט לענין תשלום מזונות מן העזבון. הערעור על כך נתקבל. השופט ח. כהן העיר כי אינו רואה צורך לחוות דעה אם אמנם צריך מנהל עזבון לערער על הוראות שהוא מקבל מביהמ"ש המחוזי בכל מקרה ומקרה, ויכולים להיות מקרים שבהם צריך מנהל העזבון לערער, מיוזמתו וללא בקשת בעל דין, אך אפילו נניח שבעניננו ערער עוה"ד מתוך אי ידיעת הדין או מתוך הזדהות פסולה עם שולחיו היורשים, על כל פנים אין לאמר כי טעות מעין זו פוסלת אותו מלכהן כמנהל עזבון.
מ"מ הנשיא לנדוי קבע כי אין כל פסול בכך שמנהל עזבון יערער על הוראות הניתנות לו ע"י ביהמ"ש המחוזי בדיון בבקשה למתן הוראות. אין לראות מדוע יהיו מנהלי עזבון מנועים מלהעמיד החלטה של הערכאה הראשונה לבקורתו של ועדת הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד צ. כספי למבקשים, עוה"ד י. רוזנבוים, ומ. קלביץ למשיבות. 19.10.76).
ב.ר.ע. 102/76 - יוסף גוליברודה נגד עו"ד זהבי זלצמן ואח'
*שכ"ט של כונסי נכסים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבים, כונסי נכסים, זכו בשכר בסכום של 110.000 ל"י, שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי, והערעור על גובה הסכום נתקבל. הסכום האמור מוגזם ביותר גם בהתחשב בעובדה שערך הרכוש שטיפלו בו הכונסים היה 7 מליון ל"י. עבודת כונסי הנכסים לא היתה מרובה יחסית ולא היתה מסובכת. לטענה כי משהוסכם בחוזה שבין המוכר ובין הקונה ששכר הכונסים ייקבע ע"י ביהמ"ש וישולם בהתאם, שוב אין איש מהם יכול לערער, אפילו יש ממש בדבר אין בהסכם שבין הצדדים כדי לשלול סמכותו החוקית של ביהמ"ש שלערעור. אם יש בהגשת ערעור משום הפרת הסכם, יוכל בעל ההסכם שנפגע למצוא תרופתו בדרך הנאותה. אי לכך הופחת השכר והועמד על 55 אלף ל"י.
(בפני השופטימ: ח. כהן, מני, שמגר. המבקש לעצמו, עוה"ד א. הברמן וקניר למשיבים. 17.10.76).
ב.ר.ע. 129/76 - אחיש בע"מ נגד פזגז חברה לשיווק בע"מ
*סעד זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה בביהמ"ש המחוזי סעד זמני נגד המשיבה והבקשה נתמכה בתצהירו של מנהל המבקשת. בחקירתו על תצהירו סירב המנהל לענות על שאלות שנשאל והשופט מחק את התצהיר ובהעדר תצהיר מחק את הבקשה לסעד זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בקשה זו הוגשה עוד ביוני 1976 אך לא צורפו לה התצהירים ופרוטוקול החקירה, המבקשת נתבקשה להגיש את המסמכים הדרושים אך עברו למעלה מחודשיים מאז ובכך סימן שאכן אין דחיפות לבקשת הסעד הזמני של המבקשת. בינתיים עבר זמן נוסף וזיכיונה של המבקשת נשוא הסעד הזמני, עומד לפוג, לפי התצהיר, בנובמבר 1976. על כן מבלי לחוות דעה בשאלה אם התנהגות המצהיר היתה מספקת כדי למחוק את התצהיר, אין עתה כל סיבה למתן הסעד הזמני שהרי הזיכיון שבסעד זה חפצים לשמור עליו עומד לפוג תוקפו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ח. פרנס למבקשת, עו"ד ד. סירקין למשיבה. 8.10.76).
ב"ש 172/76 - הריקן... בע"מ ואח' נגד אלחרר אברהם ואח'
*העברת דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המשיב תובע בנזיקין את המבקשים בגין תאונה שאירעה באיזור התעשיה בכפר סבא. הוא הגיש תביעה נגד המבקשים ונגד המשיבים 2 - 4 בביהמ"ש בחיפה והמבקשים הגישו בקשה להעברת הדיון לת"א. המשיבים 2 - 4 הסכימו להעברת הדיון אך המשיב מתנגד לכך. לפיכך נדחתה הבקשה. אין צריך לאמר שבענין זה עדיפות מרובה לעמדתו של המשיב שהוא התובע במשפט. כפר סבא אמנם קרובה יותר לת"א, אך ניתן לאמר שאף המרחק בינה ובין חיפה אינו גדול יתר על המידה ואין בזה משום טרחה חורגת מגדר הרגיל אם העדים יבואו לחיפה. על כל פנים, במצב השורר היום בביהמ"ש המחוזי בת"א, יש למנוע כל הוספת תובענה בבימ"ש זה כשהמדובר הוא בתביעת נזיקין הצריכה דיון המהיר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. קרינסקי למבקשים, עו"ד מ. אופנהיים למשיב 1, עו"ד פ. ג. נשיץ למשיבים 2 - 4. 5.10.76).
ב"ש 202/76 - אלי טחן נגד חברת פאן-לון בע"מ ואח'
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע שניתן במעמד ב"כ המבקש. נימוקי הבקשה הם כי ב"כ המבקש ציפה במשרדו להעתק מאושר של פסה"ד ומשלא קיבל את ההעתק המאושר נאלץ להסתפק בצילום בלתי ברור שאותו הדפיס ואישר בביהמ"ש. נימוקים אלה אין בהם אפילו הסבר מתקבל על הדעת, ובודאי אין בהם טעם מיוחד הדרוש להארכת מועד. הציפיה לפס"ד מאושר כאשר הזמן עובר וחולף הוא בחינת חוסר מעש מצידו של המערער. אם לא יכול להשיג את פסה"ד בפניה רגילה למזכירות, עליו לפנות במישרין לשופט או לרשם ולבקש כי ידאג שפסה"ד יומצא לו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד נוה למבקש, עו"ד ש. דרך למשיבים. 20.10.76).
ב"ש 230/76 - מדינת ישראל נגד אורי ירבכטי
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין התפרצות לדירה. המעצר מבוסס על זיהויו של המשיב ע"י שכנה שהזעיקה את המשטרה כמי שכופף גופו לתוך חלון פתוח בדירה וזיהויו ע"י שתי נשים אחרות כמי שיצא מן הבית רגעים מספר לאחר שנמסרה הודעה למשטרה. בתוך הדירה נמצאו עקבות בוץ וגם על נעלו של החשוד נמצא בוץ. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערבות והערר על כך נתקבל. מבלי להכנס לשאלת אמינות הראיות וניתוחן, מה שדרוש להכרעה הוא אם כתב האישום שהוגש מבוסס לכאורה. נראים הדברים שיש בראיות הנ"ל כדי לשמש ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב האישום. מתעוררת השאלה אם יש, בדרך כלל, מקום למעצר נאשם שמיוחסת לו עבירת התפרצות כאמור והתשובה לכך היא חיובית, בהתחשב בריבויין של עבירות ההתפרצות והסיכון הרב לבטחון הציבור שעבירות אלה מהוות. כמו כן יש למנוע השפעה על עדים וסיכול הליכים משפטיים. מסיבות אלה מן הראוי לעצור בדרך כלל נאשמים מזיקים מסוג זה עד לגמר ההליכים המשפטיים. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו לשחרור המשיב בערבות בכך שגוייס לצה"ל, למרות הרשעותיו הקודמות המרובות, ובשל מעצרו עלול הוא להיות מסולק מן הצבא. נימוק זה אין לקבל. שירותו של המשיב בצה"ל אין בו כדי לשנות מן העמדה שצריכה להנקט בשאלת מעצרו של מי שחשוד בעבירת התפרצות, ואין לנהוג כלפי המשיב בדרך אחרת מאשר זו בה היו נוהגים אלמלא שירת בצה"ל.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' רבין למבקשת, עו"ד ר. בסן למשיב. 15.10.76).
בג"צ 466/76 - יעקב שיראזי נגד עירית חיפה
*הפקעת מקרקעין (העתירה נדחתה).
לעותר חלקת אדמה בכפר סמיר ליד חיפה שהופקעה במסגרת בנין ערים. טוען העותר כי הוא מופלה לרעה בכך שהסכימו לבטל את ההפקעה של חלקה, אחרת שהיתה תחילה בתכנית ואילו בקשתו לפתח את רכושו המשתרע על 10 דונמים תוך השתלבות בפיתוח הכללי נדחתה ע"י העיריה. עתירתו נדחתה. העיריה הסבירה שלא היתה כאן הפליה הואיל ושטחו של העותר קטן מדי ואינו מאפשר ניצול רציונאלי, בעוד שהשטח ששוחרר מהפקעה משתרע על שטח גדול. לכאורה הרי זה נימוק עניני ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ז. טיטלבוים לעותר. 10.10.76).
בג"צ 276/76 - אלמון שלמה נגד שר הבריאות ואח'
*צו אשפוז (העתירה נדחתה).
העותר הואשם בהשגת גבול וביהמ"ש נתן צו לאשפזו ומאז 1971 מוחזק העותר בבי"ח לחולי נפש. העותר פנה כבר מספר פעמים לבג"צ ולביהמ"ש המחוזי
בבקשה לשחררו, הוא נבדק ע"י פסיכיאטר וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לבטל את צו האשפוז. עתה שוב פנה העותר לבג"צ ובפיו טענה שתקופת אשפוזו אינה יכולה לעלות על תקופת המאסר המירבית בה עלול היה להתחייב אילו הורשע בדין. עתירתו נדחתה. בטענה הנ"ל אין ממש, שכן החזקתו של החולה במוסד אינה באה להעניש אלא לרפא, וממילא מותנית התקופה בשיקולים רפואיים ולא עונשיים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבים. 10.10.76).
בג"צ 273/76 - בנימין כהן נגד ועדת העררים לעניני מוניות
*רישיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הגיש מספר פעמים בקשות לרשיון למונית והאחרונה שבהן הוגשה ביום 6.5.74 וזאת עפ"י התקנות שנתפרסמו במאי 1974. עפ"י תקנות אלה המועד הקובע להגשת בקשות הוא יום 30.6.74, אך מי שבקשה קודמת שלו היתה תלויה ועומדת בפני ועדת הערר, הוארך לו המועד עד אשר הועדה תקבע את עמדתה בהשגתו. משנדחתה השגת העותר בפני ועדת הערר במאי 1975 הגיש את בקשתו. התעוררה שאלה אם הדרישה לעיסוק עיקרי כנהג מונית במשך שמונה שנים עד ליום הקובע, הינה עד ליום הקובע הכללי שנקבע בתקנות ביוני 1974, או שמא הארכת המועד להגשת בקשה כאמור מאריכה גם את היום הקובע עד הגשת הבקשה. הרשויות המוסמכות סברו כי היום הקובע לא הוארך והוא נשאר 30.6.74 ובג"צ סמך את ידיו על מסקנה זו.
לשאלה אם צדקה הועדה כאשר קבעה כי העותר לא עסק במשך שמונה שנים בנהיגת מונית כעיסוק עיקרי, הרי זה מימצא עובדתי שאין דרכו של בג"צ להתערב בו.
פסה"ד ניתן מפי הנשיא זוסמן, והשופט ח. כהן הוסיף כי בין אם השאלה של נהיגת מונית כעיסוק עיקרי היא שאלה משפטית ובין אם היא שאלה מעורבת של עובדה ומשפט, הרי הועדה הגיעה למסקנה הנכונה עפ"י כל החומר שהיה מונח בפניה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. רונן לעותר, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 24.10.76).
בג"צ 468/76 - עזרא מררכי נגד שר התחבורה ואח'
*רשיון למונית (העתירה נדחתה).
העותר ביקש מאת המפקח על תעבורה רשיון למונית ובקשתו נדחתה מחמת נימוק שהורשע בעבר בפלילים. ועדת העררים שאליה פנה העותר מצאה כי נימוקו של המפקח אינו מבוסס, אך דחתה את הבקשה מאחר שתקופת הנהיגה של העותר לא היתה שמונה שנים כדרישת החוק אלא שלושה חודשים פחות מכך. עתירת העותר נדחתה. אין צורך להתייחס לטענת העותר שועדת העררים לא היתה מוסמכת לדחות את עררו בנימוק אחר מזה של המפקח. אין סיכוי לעותר לזכות ברשיון גם אם הענין יוחזר למפקח. לטענת העותר שיש להביא בחשבון תקופה של כ- 15 חודשים אשר בהן נמנעה ממנו הנהיגה מחמת כח עליון - מלשון התקנה ברור שענין של כח עליון מתייחס רק לנהיגה הנדרשת במשך 12 החודשים האחרונים לפני התאריך הקובע. לגבי תקופה של 12 חודשים אלה, אם לא נהג בה המבקש מחמת כח עליון, ניתן לוותר עליהם, ודי בכך שנהג שמונה שנים שאינם כוללים תקופה אחרונה זו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד קנת לעותר. 26.10.76) .
בג"צ 205/76 - פתחי עזאס נגד ועדת העררים לעניני מוניות
*רישיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר ביקש רשיון למונית ובקשתו נדחתה מן הטעם שעד ליום הקובע לא מלאו שמונה שנים לנהיגתו במונית כעיסוקו העיקרי.
עתירתו נדחתה. את החסר ביקש העותר להשלים בתקופת עבודה בין השנים 1960 ו- 1962 שבהן עבד כנהג אוטובוס ציבורי בעבודה מלאה של שמונה שעות ביום ואחרי שעות העבודה היה עוסק בעבודת מונית. את עבודתו הנוספת עשה מפאת מצבו הכלכלי הדחוק, ולטענתו עבד בעבודה זו לא פחות שעות מאשר כנהג אוטובוס והכנסותיו עלו על משכורתו כנהג אוטובוס. אעפ"כ אין לסתור את מסקנת ועדת העררים שעיסוקו של העותר באותן שנים לא היה עיסוקו העיקרי. לא השוואת ההכנסות היא הקובעת אלא השוואת שני העיסוקים בתור שכאלה עפ"י כל נסיבות הענין. עבודת העותר כשכיר בחברת אוטובוסים היתה היסוד הקבוע והעיקרי לכלל עיסוקיו באותה תקופה ואילו העיסוק כנהג מונית היה רק להשלמת החסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שרון לעותר, עו"ד גורני למשיבה. 17.10.76).
בג"צ 213/76 - שמעון בן חמו נגד ועדת העררים לעניני מוניות ואח'
*רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הגיש בקשה לרשיון למונית, והמשיבים דחו את בקשתו מן הטעם שהועדה לא שוכנעה כי העותר עסק בנהיגת מונית כעיסוק עיקרי במשך שמונה שנים לפני התאריך הקובע. עתירת העותר נדחתה. על העותר היתה מוטלת החובה לשכנע את ועדת העררים שנהיגת המונית היתה עיסוקו העיקרי במשך התקופה הנ"ל והוא נכשל בכך. העותר לא הגיש כל תצהירים לגבי תקופה המסויימת וגם לגבי התקופה שהגיש תצהירים לא ניתן ללמוד אם נהג באותו זמן במונית במשך כל הזמן ואם לאו. בנוסף לכך נחקר העותר במשרד כונס הנכסים הרשמי בתוך התקופה הקודמת ושם אמר שאין לו עבודה קבועה בשום מקום ושהוא מפרנס את משפחתו בעבודות לא קבועות, פעם בתור נהג מונית ופעם בתור נהג משאית שכיר. מכאן ניתן ללמוד שנהיגת המונית לא היתה עיסוקו העיקרי של העותר, לפחות במועד החקירה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בלומנפלד לעותר, עו"ד גב' גורני למשיבה, 25.10.76).
בג"צ 240/76 - זיגמונד ברלינסקי נגד המפקח על התחבורה ואח'
*רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הגיש בקשה לקבל רשיון למונית ובקשתו נדחתה מן הטעם שלא עברו עשר שנים, עד למועד הקובע, של היעדר רישום מונית בשמו. לעותר היתה מונית וביום 20.6.64 עשה הסכם למכירתה ובו ביום חתם על כתב ויתור על זכויותיו במונית לטובת הקונה. נותר עוד לקבל את הסכמת המפקח על התעבורה להעברת הזכויות וכן לבצע את הרישום ואישור המפקח ניתן ב- 29.7.64 ואילו הרישום על שם הקונה נעשה באוקטובר 1964. היום הקובע לצורך התקופה של 10 שנים של העדר רישום מונית בשמו של המבקש הינו 30.6.74. העותר טוען כי מכיון שחתם על ההסכם ועל הויתור על המונית לפני 30.6.64 הרי מלאה התקופה של 10 שנים, והמפקח על התעבורה סבר כי היום הקובע הוא יום הרישום ומאז לא עברו 10 שנים. עתירת העותר לבג"צ נדחתה. עוד טען העותר כי היו שלושה מקרים לפניו שניתנו רשיונות לאנשים במצבה אולם באותם מקרים נהגה הועדה שלא כדין, ואין לחייבה להמשיך ולנהוג כך. אין כאן הפליה לרעת העותר, שכן הועדה נוהגת בהתאם לחוק, אלא הפליה שלא כדין לטובת אחרים, ואין לדרוש מהרשות שתמשיך ותנהג שלא כדין.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. הורנשטיין לעותר, עו"ד גב' גורני למשיבים. 25.10.76).
בג"צ 475/76 - פריץ מיכל ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*הסכמת המינהל להעברת זכויות חכירה (העתירה נדחתה).
לעותר חלקת קרקע השייכת כיום למינהל, ולהעברת הזכויות בה צריך לקבל את הסכמת המינהל. ב- 1969 ניתנה הסכמת המינהל להעביר את זכויות העותר הראשון לעותר השני, אך העותר לא שילם את שנדרש ממנו, עברו כארבע שנים וב- 1973 הודיע המינהל לעותר על ביטול הסכמתו לביצוע ההעברה. עתירת העותר נדחתה. אם המינהל לא היה רשאי לבטל את הסכמתו העקרונית שהודיע עליה קודם לכן, היו צריכים העותרים לבוא לבג"צ סמוך לאחר הודעת המינהל על ביטול ההסכמה ביולי 1973, ולא לעשות דין לעצמם ולפנות לבג"צ רק עתה. העובדה שבמשך השנים ניהלו העותרים חליפת מכתבים עם המינהל בענין מתן הסכמתו אינה משנה את העובדה שהם השתהו בפנייתם לבג"צ יתר על המידה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד א. בנימין לעותרים. 17.10.76).
בג"צ 335/76 - פנינה ליפשיץ - אבירם נגד לשכת עורכי הדין בישראל
*ניכוי חופשת לידה מתקופת ההתמחות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת קובלת על כך שהלשכה סירבה להכיר בתקופה של שלושה חודשים שבה שהתה בחופשת לידה כנכללת בתקופת ההתמחות של שנתיים שבה היא חייבת. הלשכה מוכנה להכיר רק ב- 60 יום מתקופת חופשת הלידה, וזאת עפ"י כלל 11 של לשכת עורכי-הדין בענין התמחות, 30 יום בתור העדרות רגילה ו- 30 יום בתור העדרות מחמת מחלה. עתירת העותרת נדחתה. העובדה שלעותרת מגיעה חופשת לידה עפ"י דיני העבודה, אין בה כדי לחייב את הלשכה להכיר בתקופה זו כהתמחות. כעובדת אצל המאמן כמעביד, זכאית המתמחה לחופשת לידה כמו כל עובדת, אך לענין היחסים שבין מתמחה ומאמנו במישור המקצועי, מדובר בהתמחות של תקופה שנראתה למחוקק דרושה כדי לאמן את המתמחה כדרוש, פרט לאותן הקלות שהלשכה קבעה לקיצור התקופה לסוגי מקרים מיוחדים. שיקול הדעת בקביעת סוגי מקרים מיוחדים כאלה הוא בידי הלשכה וביהמ"ש לא יקרא לתוך החוק או הכללים סוגי מקרים נוספים שאינם נזכרים בהם. גם אין כאן פגיעה בשווי זכויות האשה ביחס למעמדו של המשרת בשירות צבאי. ההקלה שניתנה למשרת בשירות צבאי מפלה אותו לטובה לעומת כלל המתמחים ומחוקק המשנה לא ראה סיבה מספקת להפלות גם את היולדת לטובה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד י. רובין לעותרת, עו"ד י. אלראי למשיבה. 27.10.76).
בג"צ 306/76 - יודפת, מושב שיתופי... בע"מ נגד שר הפנים ואח'
*התנגדות למתן אישור להקמת מחצבה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרות ביקשו לחייב את המשיבים שלא לאשר הקמת מחצבה של נשר באדמות הכפר תמרה בנפת עכו הסמוכות למושבי העותרות. עתירתן נדחתה. בעת שנדונו התכניות לשינוי תכנית המתאר בפני הועדה המחוזית לא הגישו העותרות את התנגדותן, ורק מי שהגיש התנגדות לועדה המחוזית יישמע בפנייתו לבג"צ נגד החלטת הועדה. על העותר למצות תחילה את הסעד הנתון לו במקום אחר לפני שהוא בא לבג"צ. טענו העותרות כי הוטעו ע"י הפרסום בדבר הפקדת התכנית שלפיו מדובר בהקמת מחצבה ולכך אין הן מתנגדות, כאשר למעשה מדובר גם בהקמת מפעל לגריסה המהווה את המטרד שהן חוששות מפניו. גם טענה זו לא נתקבלה שכן בהודעות שפורסמו לשינוי תכנית המתאר דובר במפורש באיתור שטח למחצבה לצורך חיצוב אבן ולייצור מלט, ואילו התעניינו העותרות ועיינו היטב בפרסום היו מסיקות את המסקנה שמדובר לא רק במחצבה. בג"צ העיר כי אילו טענו העותרות שהחלטות הועדה והמועצה הארצית בטלות מאליהן בשל חריגה מסמכות, או חוסר תום לב, או עילה אחרת העולה
כדי פסלות מכל וכל, יתכן ששערי בג"צ לא היו ננעלות בפניהן גם אם הזניחו הגשת ההתנגדות לועדה המחוזית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד ד. מירקין וג. אלוני לעותרות, עוה"ד ר. יאראק ור. וולפסון למשיבים. 27.10.76).
בג"צ 467/76 - ארגון המשקיעים בבתים להשכרה ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*אי מתן סעד בבג"צ כשיש סעד אלטרנטיבי (העתירה נדחתה).
בין העותרות לבין משרד השיכון נחתם הסכם לבניית דירות להשכרה לעולים וניתן למשרד השיכון שיקול דעת בענין הגדלת דמי השכירות מפעם לפעם. עתירת העותרים נוגעת לאחת ההעלאות אשר לטענת העותרים איננה מספיקה בהתחשב בתנאי המשק בארץ וכן כי מי שחתם על ההחלטה איננו המוסמך לכך. העתירה נדחתה. העתירה מתייחסת לסוג המחלוקות שאין בג"צ נוהג לדון בהן ועל העותרים לפנות לביהמ"ש המחוזי. הם מתבססים על תניה שבחוזה וההתדיינות על פירושו ומשמעותו של אותו סעיף בחוזה אין מקומה בבג"צ.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. כספי לעותרות. 12.10.76).
בג"צ 484/76 - שמחה ניר נגד ביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי - הדין
*שמיעת דיון משמעתי בדלתיים סגורות (העתירה נדחתה).
נגד העותר, שהוא עו"ד, הוגש כתב אישום לביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי- הדין והעותר ביקש שהדיון יתנהל בפומבי ולא בדלתיים סגורות. ביה"ד המשמעתי דחה את בקשת העותר ועתירתו נדחתה. העותר טען כי הכלל מכללי לשכת עורכי- הדין שהדיון המשמעתי יתנהל בדלתיים סגורות הוא בלתי סביר ולא תקף, ולדעתו משטר דמוקרטי מחייב שדיונים משפטיים יהיו בפומבי. הטענה נדחתה. ראשית, החלטת ביה"ד המשמעתי מהווה חלק מהדיון וכמו כל החלטה אחרת יכולה היא לשמש טעם בנימוקי הערעור אחרי שינתן פסה"ד. כאשר קיים סעד חילופי כאמור אין בג"צ מתערב, אלא במקרים יוצאי דופן. גם לעצם הענין אין טעם לבטל את החלטת המשיב, ולתת הצהרה כי הכלל הנ"ל הוא בלתי סביר. במשטר דמוקרטי מקובל אמנם כי דיונים בבתי המשפט יתנהלו בפומבי, אך דבר זה לא חל על בתי דין משמעתיים.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. העותר לעצמו. 6.10.76).
בג"צ 119/76 - יוסף עבדון- עבו ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה צפת ואח'
*זכות עמידה בהחלטת עיריה לוותר על מקרקעין תמורת מקרקעין אחרים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם בעלי קנין בשני מפלסים עליונים של בנין בצפת ואילו במפלס התחתון הבעלים הינה המשיבה השלישית, אגודה של חסידי ברסלב, שמטרתה לשקם את האיזור שבו נמצא הבנין. על יד המפלס התחתון נמצאת חלקת קרקע של כ- 80 מטר (להלן - החלקה) שהגישה אליה היא רק מן המפלס התחתון ואילו לעותרים אין כלל גישה לחלקה זו. החלקה היתה רשומה על שם העיריה כקרקע ייעוד, המיועדת לדרך ציבורית, ובשנת 1973 פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים כי החלקה הנ"ל חדלה לשמש לייעוד כדרך ציבורית והפכה למקרקעי ציבור, היינו נכס שבו יכולה העיריה לעשות כרצונה כמו בעל מקרקעין פרטי. אכן, העיריה החליטה לוותר על החלקה לטובת חסידי ברסלב, תמורת שטחים אחרים בגודל זהה. עתירת העותרים נגד החלטה זו נדחתה, באשר אין להם זכות עמידה. העותרים לא חלקו על הפיכת החלקה ממקרקעי ייעוד למקרקעי ציבור, כך שלמעשה מדובר כאן בחלקה השייכת לעיריה ושאין לרבים הזכות להכנס לתוכה. לעותרים אין שום גישה לחלקה ממפלסי הבנין שבבעלותם
ואחרי שהחלקה חדלה להיות מקרקעי ייעוד לא יכולה להווצר שום זכות גישה אליה מרשות הרבים לציבור בכללותו, ולא לעותרים כמשתייכים אל הציבור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד לאונר לעותרים, עוה"ד וייסמן, גולדמן וגבע למשיבים. 14.10.76).
ע.א. 422/74 - קאסם מחמיד נגד מחמוד מחמיד ואח'
*סירוב ביהמ"ש לדחות שמיעת משפט (הערעור נדחה).
המערער טען כי שני שליש של חלקה מסוימת מאדמות אום אל- פחםשייכים לו, החלקה נרשמה כך בלוח הזכויות בשם המערער, המשיב ביקש תיקון לוח הזכויות בטענה שהחלקה כולה שייכת לו, ביהמ"ש המחוזי נעתר לו והערעור על כך נדחה. לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי היה יסוד מספיק בראיות ובין היתר עדותו של אבי המערער שתמך בגירסת המשיב. לטענת המערער כי שלא בצדק נדחתה בקשתו לדחות את שמיעת המשפט כדי להשמיע עדים שלא הופיעו באותה ישיבה - ענין דחיית המשפט למועד אחר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את המשפט. בפרוטקול הישיבה אין זכר לכך שהמערער הסביר לשופט כי עדים אלה יעידו על כך שמספר ימים לפני כן התפשרו המערער והמשיב בבימ"ש השלום ולפי תנאי הפשרה צריכה החלקה להרשם שני שליש על שם המערער. טוען המערער כי הסביר את הדברים לשופט והדבר לא נרשם בפרוטקול, ואם כך הדבר צריך היה המערער לבקש תחילה את תיקון הפרוטוקול ובקשה כזו לא הוגשה לביהמ"ש.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נ. כהן למערער, עו"ד ח. נאקרה למשיב. 12.10.76).
ע.א. 708/75 - יוסף חאלד בע"מ נגד אינווסט אימפקס בע"מ
*ביטול פסק בורר שניתן ללא הופעת אחד הצדדים (הערעור נתקבל).
בין הצדדים התקיימה בוררות שנסתיימה במתן פס"ד ע"י הבורר בהעדרה של המשיבה. המערערת הגישה בקשה לאישור פסק הבורר ואילו המשיבה הגישה בקשה לביטול הפסק, בנימוק שלא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה או להביא ראיותיה בפני הבורר, וביהמ"ש המחוזי ביטל את פסק הבורר. הערעור על כך נתקבל. לכאורה צודקת המערערת גם בטענתה שהמשיבה היתה צריכה לפנות לבורר תוך 30 יום ולבקש חידוש הדיון אם תוכל לשכנעו כי נעדרה מן הבוררות או לא טענה טענותיה מסיבה מוצדקת. בעניננו לא עשתה כן המשיבה אלא פנתה ישירות לביהמ"ש המחוזי. ברם טענה זו לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי ועל כן אין צורך להחליט אם אמנם בסיבה זו בלבד די היה לדחות בקשת המשיבה. ברם, לגופו של ענין לא הוכיחה המשיבה את הנדרש עפ"י סעיף 24 לחוק הבוררות, דהיינו כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני הבורר. הבורר קבע מספר ישיבות לשמיעת הבוררות והמשיבה לא הופיעה, היא ביקשה כי הבורר יפסול את עצמו אך לא עשתה כל הנדרש על מנת להופיע בפני הבורר ולהבהיר את עמדותיה. בנסיבות אלה, כאשר המשיבה הוזמנה לישיבות הבורר תוך התראה כי ימשיך בבוררות אם היא לא תופיע, אין לאמר כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה או להביא ראיותיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ח. גלזר למערערת, עו"ד מ. פלדמן למשיבה. 30.9.76).
ע.פ. 187/76 - מדינת ישראל נגד אברהם אסרף
*הגדרת "נשק קר" לצורך סעיף 251 לפח"פ (הערעור נתקבל ברוב דעות).
בין המשיב לבין מעבידו פרץ סכסוך עקב הלנת שכר, ותוך כדי ויכוח יצא המעביד מחדרו והמשיב יצא אחריו, נטל מכשיר והלם בראשו של המעביד וגרם לו לשבר בעצם הבריח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב באישום לפי
סעיף 238 לפח"פ של גרימת חבלה חמורה, וזיכה אותו מן האישום לפי סעיף 251 של נסיבות מחמירות כאשר החבלה נגרמה ב"נשק קר". ביהמ"ש המחוזי סבר כי בגדר נשק קר ניתן לכלול סכין, חרב, פגיון, חנית וכיו"ב המהוים "נשק" אך לא נשק חם. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות הנשיא זוסמן והשופט שמגר כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון. הנשיא זוסמן בפסק דינו ציין כי לצורך הדבור "נשק קר", אין להקפיד על עצם שנוצר כנשק או סוגל לנשק דרך קבע. אין נפקא מינה בין מכשיר שנוצר מלכתחילה או שסוגל לשמש כנשק לבין מכשיר שרק הועד, במקרה מסויים, ע"י מחזיקו לביצועה של חבלה. כדי לברר פירושו של חיקוק יש לחשוף את מטרתו התחיקתית, ומתוך עיון בהצעת החוק ובדיון עליו נמצא כי מטרת המחוקק היתה להחמיר בדינו של עבריין המשתמש במכשיר שסכנתו גדולה הרבה מן הסכנה הצפויה מן העבירה עצמה. ברור שנטל השכנוע שאמנם הועיד הנאשם את המכשיר לגרימת החבלה רובץ על שכם המדינה והעובדה שהמשיב גרם לחבלה ע"י שהנחית את המכה בצינור על גופו של המתלונן מהווה הוכחה שהועיד אותו לגרימת החבלה. אשר לטענת הסניגור כי המשיב כלל לא גרם חבלה חמור - מדובר בשבירת עצם הבריח בגולגולת וברור שזה מהווה חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 300 ל"י קנס ומאסר על תנאי ועל אף ההרשעה בסעיף החמור יותר, לא העלה ביהמ"ש העליון את העונש, שכן מטרת המדינה לא היתה אלא להעמיד את ההלכה על מכונה.
השופט ויתקון, בדעת מיעוט, סבר כי אכן כשמדברים על "נשק קר" הכוונה הינה למכשיר שהועד מלכתחילה כנשק בייעודו או בשימושו המיוחד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד גב' רבין למערערת, עו"ד דוויק למשיב. 7.10.76).
ע.פ. 502/76 - מדינת ישראל נגד יוסף גרינברג
*הטלת מאסר על תנאי בלבד ב"עבירה נוספת" (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות גניבה וזיוף ונדון ל- 18 חודשים מאסר על תנאי, כאשר יחד עם זאת הופעל מאסר על תנאי קודם של שלושה חודשים. הערעור של המדינה נתקבל, באשר פסה"ד לוקה בפגם משפטי. עפ"י סעיף 20 לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה), כאשר ביהמ"ש מטיל עונש מאסר בשל עבירה נוספת, לא יהיה העונש החדש כולו על תנאי. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון כי מתוך המאסר על תנאי יהיו שלושה חודשים מאסר בפועל, ומאחר והמשיב הטיב בינתיים את כל הנזק שגרם, הרי עונש המאסר יהיה חופף את העונש של שלושה חודשים מאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. בן-אור למערער, עו"ד י. בר-דיין למשיב. 3.10.76).
ע.פ. 505/76 - עזרא סלם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בבעילת קטינה, בכך שקיים יחסים במשך תקופה ארוכה עם המתלוננת שהיתה פחות מ- 14 שנה, ואף ילדה לו ילד, ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר החדש הועמד על שנתיים בפועל ובנוסף לכך שנת מאסר על תנאי שהופעל. ביהמ"ש העליון ציין כי לא היה מתערב בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי לולא העובדה שבנימוקי גזר הדין הסתמך השופט על תיק משטרה לשידול למעשה זנות שטרם נשמע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד לוי למערער. 5.10.76).
ע.פ. 600/76 - אהרון בן עמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזויין) (הערעור נדחה) . המערער, יחד עם שנים אחרים, שדדו בעל חנות ברחוב דרך שכם בירושלים לאור היום, ונטלו ממנו סכום של 300 אלף לירות. השלושה החזיקו תת מקלעים ושני שותפיו של המערער ירו אל תוך החנות. עד היום לא נמצא הכסף והמערער סירב לשתף פעולה עם המשטרה כדי לגלות את חבריו למעשה שוד חמוד זה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 10 שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בנסיבות האמורות והרשעותיו הקודמות של המערער אין מקום להקל בעונשו.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 31.10.76).
ע.פ. 377/76 - נחום יצחק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בהסכמה).
המערער הורשע בהתפרצות לבית דירה ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מצטבר. לנוכח עדות המתלוננת שתפסה את המערער בדירתה כשהוא מתחבא מאחורי וילון וכשתכשיטיה וחפציה פזורים שלא במקומם ועדויות אחרות שנמצאו מהימנות ע"י ביהמ"ש המחוזי, אין לקבל את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - הרי בהתחשב עם גילו של המערער שטרם מלאו לו 19 שנה והתקופה הארוכה של מאסר על תנאי שלא היה מנוס מלהפעילו, ובהסכמת ב"כ התביעה, ניתן לנהוג עם המערער לפנים משורת הדין ולשנות את גזר הדין כך שהמאסר החדש של 18 חודשים יהיה חופף למאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד שיטרית למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 26.10.76).
ע.פ. 356/76 - סאלח בן דיב סוס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שידול לזנות וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות זנות ונדון לשלוש שנות מאסר. ערעורו נדחה. לענין ההרשעה, מכוון הערעור לעבירה של שדול לזנות, ובכך הורשע עפ"י עדות המתלוננת שכאשר הודיעה למערער שלא תעבוד עוד עבורו בזנות השתמש נגדה באלימות ובאיומים. בקביעה עובדתית זו אין להתערב, והטענה המשפטית כי אין זה שידול לזנות כי המשודלת היא בלאו הכי זונה מקצועית אין בה ממש. לענין העונש - המערער חי על רווחי המתלוננת משך השנים וניצל את אהבתה אליו למטרותיו שלו. גם אם זאת עבירתו הראשונה של המערער מסוג זה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 25.10.76).
תקציו פסקי דין כרך י"א - 5 79
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 345/76 - ..................................66 ─ * החזקה של מחיה על רווחי זונה.
─* ע.פ. 53/76 - ............................66 ─ * הגשת עדות מתלוננת שנחקרה לפני תחילת המשפט.
─ * אי מנוי סניגור ע"י ביהמ"ש.
─* ע.א. 328/76 - ......67 ─ * הצורך להוכיח נכות עצבים בגין שהיה במחנות ההשמדה.
─
─* ע.א. 160+204/76 - ביצוע בעין של הסכם למכירת דירה והצמדת יתרת החוב.........68 ─* ב"ש 176/76 - הארכת מועד...................................................68─* ב"ש 220/76 - מעצר עד תום ההליכים..........................................69 ─* ב"ש 215/76 - מעצר עד תום ההליכים..........................................69─* ב"ש 226/76 - הארכת מעצר לאחר תום שנה......................................69─* ב"ש 214/76 - בקשה לעיכוב ביצוע הסכם פשרה בין נושים לבין בנק א"י בריטניה...69 ─* המ' 568/76 - רשות ערעור על צו פינוי.......................................70 ─* ב.ר.ע. 182/76 - מינוי כונס נכסים..........................................70─* ב.ר.ע. 162/76 - מינוי מנהל עזבון..........................................70─* ב.ר.ע. 102/76 - שכ"ט של כונסי נכסים.......................................71 ─* ב.ר.ע. 129/76 - סעד זמני..................................................71─* ב"ש 172/76 - העברת דיון...................................................71─* ב"ש 202/76 - הארכת מועד...................................................72 ─* ב"ש 230/76 - שחרור בערובה.................................................72─* בג"צ 466/76 - הפקעת מקרקעין...............................................72─* בג"צ 276/76 - צו אשפוז....................................................72─* בג"צ 273/76 - רישיון למונית...............................................73 ─* בג"צ 468/76 - רשיון למונית................................................73─* בג"צ 205/76 - רישיון למונית...............................................73─* בג"צ 213/76 - רשיון למונית................................................74 ─* בג"צ 240/76 - רשיון למונית................................................74─* בג"צ 475/76 - הסכמת המינהל להעברת זכויות חכירה............................75 ─* בג"צ 335/76 - ניכוי חופשת לידה מתקופת ההתמחות.............................75─* בג"צ 306/76 - התנגדות למתן אישור להקמת מחצבה..............................75─* בג"צ 467/76 - אי מתן סעד בבג"צ כשיש סעד אלטרנטיבי.........................76 ─* בג"צ 484/76 - שמיעת דיון משמעתי בדלתיים סגורות............................76─* בג"צ 119/76 - זכות עמידה בהחלטת עיריה לוותר על מקרקעין תמורת מקרקעין ─ אחרים.......................................................76─* ע.א. 422/74 - סירוב ביהמ"ש לדחות שמיעת משפט...............................77 ─* ע.א. 708/75 - ביטול פסק בורר שניתן ללא הופעת אחד הצדדים...................77 ─* ע.פ. 187/76 - הגדרת "נשק קר" לצורך סעיף 251 לפח"פ.........................77─* ע.פ. 502/76 - הטלת מאסר על תנאי בלבד ב"עבירה נוספת".......................78 ─* ע.פ. 505/76 - חומרת העונש (בעילת קטינה)...................................78─* ע.פ. 600/76 - חומרת העונש (שוד מזויין)....................................79 ─* ע.פ. 377/76 - הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש.................................79─* ע.פ. 356/76 - הרשעה בעבירת שידול לזנות וחומרת העונש.......................79 ─
─
─
─
─
─