ע.א. 167/75 - קיבוץ גליל - ים נגד זכריה שעהל
*תקנת השוק.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נדחה)
העובדות:
בקיץ 1974 נתכוון המשיב לרכוש רכב ופנה לאחד שאלתיאל שהיה מוכר לו כסוכן רכב. שאלתיאל הציע לו מספר כלי רכב חלופיים שלא נראו לו ובינתיים מסר המשיב לשאלתיאל סכומי כסף שונים על חשבון הקניה הצפויה עד שבאמצע אוקטובר 1974 הצטבר בידי שאלתיאל סכום של כ-20 אלף ל"י. לשאלתיאל לא היה מקום מיוחד למכירת רכב אלא היה "מסתובב באיזור השרון ומוכר מכוניות". אותה עת פרסם המערער מודעה בעתון בה הציע למכירה מכונית ושאלתיאל נענה למודעה, סיכם את עיסקת מכר והתמורה נקבעה ל- 19 אלף ל"י. שאלתיאל מסר על סכום זה שיק לפקודת המערער וקיבל את המכונית עם כל ניירותיה. בו ביום חתם שאלתיאל עם המשיב על הסכם מכר והראה למשיב את כל הניירות של המכונית. באותו מעמד מילא שאלתיאל את שטר המכר עם הפרטים האישיים של המשיב. בו ביום הכניס המשיב את המכונית לתיקוני פחחות וצבע, קנה צמיגים, וערך ביטוח זמני של המכונית. בינתיים נתברר למערער כי אין כיסוי לשיקשקיבל משאלתיאל ואז אתרו אנשי המערער את המשיב וששה מחברי הקיבוץ נטלו את המכונית בכח ואף הכו את המשיב ואת אשתו. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה כי המכונית היא שלו וכי על המערער למסור לו את החזקה במכונית. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן נתקיימו במקרה דנן התנאים שנקבעו בסעיף 34 לחוק המכר וכי הבעלות במכונית עברה למשיב. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. עפ"י סעיף 34 לחוק המכר כאשר נמכר נכס נד ע"י מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הנמכר, והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה אף אם המוכר לא היה בעל הממכר וזאת כאשר הקונה פעל בתום לב.
ב. בעבר התעוררה השאלה אם תקנת השוק הנ"ל חלה גם על תווך למכר אך שאלה זו אינה ענין לכאן באשר שאלתיאל לא התיימר לתווך בין המערער לבין המשיב אלא רכש את המכונית וכרת חוזה מכר עם המשיב. העובדה כי בעת רכישת המכונית היה בדעתו של שאלתיאל למוכרה לאחר אין בה כדי להשפיע על אופיין של העיסקאות.
ג. על פי סעיף 34 המכיל את סוגי המכר שעליהם חלה תקנת השוק, אין עוד צורך כי הקניה תהיה בשוק או בחנות שבה נוהגים למכור אותו סוג מטלטלין, אלא כל מכירה של מי שעוסק במכירת נכסים מהסוג הנדון חלה עליה תקנת השוק ובלבד שנעשתה במהלך הרגיל של עסקיו של המוכר.
ד. המוכר ידע אמנם כי שאלתיאל עובד גם במשרד התקשורת אך העיד כי הוא מכירו בעיקר כמי שעוסק במסחר מכוניות. היה יסוד למשיב להניח כי העיסוק העיקרי של שאלתיאל הוא במסחר במכוניות אף אם יש לו, להלכה, עיסוק נוסף של ממיין מכתבים בדאר.
ה. לשאלת תום לבו של הקונה - תנאי זה צריך להיות קיים לכל אורך המכר מעת קשירת העיסקה ועד להעברת החזקה ובמשקל המצטבר של כל הנתונים בעניננו, היינו, צורת המו"מ, מקום המפגשים, האופן הגלוי שבהצגת מקור המכונית, הצגת והעברת ניירות הרכב ושטר המכר ונוסחו של זכרון הדברים כל אלה מצביעים על תום לבו של המשיב.
ו. גם הטענה שתקנת השוק הינה טענת הגנה בלבד ולא יכולה לשמש עילת תביעה נגד הבעלים המקורי להחזרת החזקה, אין לקבל. סעיף 34 לחוק המכר ייחודו לעומת הדין הקודם הוא בכך שתקנת השוק במתכונתה החדשה מעבירה לקונה את הבעלות בנכס.
ממילא נובע כי בעקבות העברת הבעלות לקונה תמה הבעלות שהיתה בידי הנגזל ועברה לקונה. על כן משבא הנגזל ונוטל את החפץ ללא רשות הקונה הרי הוא הוציא את החזקה שלא כדין מן הבעלים, ועובדה זו יכולה לשמש עילת תביעה בידי הקונה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי 21.10.76).
ע.א. 165/76 - רשות הפתוח ואח' נגד עלי עזאם ואח'
*מעשה בית דין (השתק עילה ופלוגתא).
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי - הערעור נתקבל).
העובדות:
עפ"י הסדר מקרקעין שנערך נרשם חלק של חלקה מסויימת על שם אחד סאלח עזאם שהוא נפקד, ועל כן הוקנה חלק זה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. ב-1956 רכשה רשות הפתוח את החלק האמור מידי האפוטרופוס, בשנת 1969 ביקשו המשיבים 2, 1 פס"ד הצהרתי נגד רשות הפתוח ובתביעתם טענו כי בשנת 1945 רכשו זכות שביושר על החלק הנ"ל ומשנת 1947 עיבדו את המקרקעין. הסעד שנתבקש היה לתת פס"ד המצהיר כי המשיב זכאי לבעלות על החלק הנ"ל ולצוות על רושם הקרקעות לבטל את הרישום על שם רשות הפיתוח ולהעבירו על שם המשיב. במועד שנקבע לשמיעת התביעה ביקשו המשיבים דחיה והעדיפו כי אם ביהמ"ש לא ייענה לבקשתם יבקשו להפסיק את התביעה ולא יגישו ראיות. ב"כ רשות הפיתוח ביקש "לדחות את התביעה", ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את התביעה והסתמך על תקנה 156 לתקנות סדר הדין. על החלטה זו לא הוגש ערעור. ביום 12.9.74 הגישו המשיבים תביעה חדשה לפס"ד הצהרתי והפעם נגד המשיב הרביעי שקיבל את החלק הנ"ל מאת רשות הפיתוח בדרך של חליפין. בתביעתם חזרו ודרשו התובעים הצהרה כי הם הבעלים של הקרקע, והתבססו על הנימוקים כפי שנטענו בתביעתם הראשונה.רשות הפיתוח צורפה כנתבעת, והיא ביקשה לדחות את התביעה מחמת מעשה בית- דין שכן ההחלטה בתביעה הראשונה נגד רשות הפיתוח, הדוחה את תביעת התובעים, מהווה מעשה בית- דין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר לדעתו, הצדדים הם שונים ; הנושא שבמחלוקת אמנם אותו נושא אך הסעד שמבקשים הוא שונה ; בתיק הקודם נדחתה התביעה ללא הבאת ראיות ועל כן לא נוצרה מניעה לשמוע את התביעה מחדש. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. דחיית תובענה לפי תקנה 156 מהווה מעשה בית- דין המונע חידושה של התובענה. בתביעה הראשונה ביקשו המשיבים רשות להפסיק את התובענה לפי תקנה 154 המדבר על הפסקת תובענה, אך ביהמ"ש סירב לעשות כן ודחה את התובענה מכח תקנה 156. הפסקת התביעה או מחיקתה אינם מונעים הגשת תובענה חדשה אך לא כן דחיית תביעה לפי תקנה 156.
ב. כלל מעשה בית- דין מכיר בשתי מערכות נפרדות ושונות: האחת, השתק עילה כאשר התביעה מתבססת על אותה עילה שהתבססה התובענה הראשונה; השניה, השתק פלוגתא כאשר במשפט הראשון הועלתה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש למרות שהעילות אינן זהות. השתק פלוגתא הינו רק אם לגבי הנקודה העובדתית שבמחלוקת היה מימצא חיובי להבדיל ממימצא מחוסר הוכחה. מאידך, בהשתק עילה, יחול הכלל של ההשתק בין אם פסה"ד הראשון מבוסס על מימצא חיובי ובין אם הוא מבוסס על מימצא שלילי או על העדר הוכחות.
ג. לכאורה דיו ההשתק רק כלפי מי שהיה בעל דין במשפט הראשון, אך לפעמים דינם
של אחרים כדין המתדיינים עצמם. כלל זה חל, לדוגמה בתביעה נגד מעביד בשל אחריות שילוחית על מעשה עובדו לאחר שהתביעה נגד העובד נדחתה, וכן כאשר הועבר נכס מיד ליד והמשפט הראשון היה בין צדדים שאחד מהם או שניהם העבירו את זכויותיהם והמשפט השני מתנהל נגד נעבר כאמור, וכאן נתקיים מצב כזה.
ד. גם הסעד שנתבקש בשני המשפטים הוא אותו סעד, ואולם אין צורך לדון בשאלה אם הסעד הוא אותו סעד שכן מבחנו של מעשה בית דין איננו זהותו של הסעד אלא זהות העילות.
(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי 25.10.76).
ע.א. 92/76 - יהושע בן ציון נגד מדינת ישראל
*התראה בפשיטת רגל בחוב לפי פקודת המסים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט חריש) בהמ' 9908/75 - הערעור נדחה).
העובדות:
בערעור של המדינה על גזר דינו של יהושע בן ציון החליט ביהמ"ש העליון להטיל על בן ציון תשלום קנס של 25 מליון לירות "שיגבה כחוב אזרחי" וכן נקבע כי על גבייתו של החוק יחולו הוראות פקודת המסים. המערער לא שילם את הקנס והמשיבה מסרה לו התראת פשיטת רגל. הוא ביקש לבטל את ההתראה אך בקשתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. הקביעה כי על הקנס שלא ישולם במועדו יחולו הוראות פקודת המסים, אינה מונעת משלוח התראה לפשיטת רגל. קנס שהוטל ע"י ביהמ"ש מהווה חוב כספי המגיע למדינה ולפי פקודת פשיטת הרגל נושה שקיבל פס"ד סופי רשאי לשלוח לחייב התראת פשיטת רגל. העובדה שאותו נושה רשאי לגבות את חובו ע"י נקיטת אמצעים בהוצאה לפועל נגד החייב, אינה פוגעת בזכותו לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגד החייב. מטרת הגביה לפי פקודת המסים (גביה), איננה למנוע מאת המדינה פתיחת הליכים בפשיטת רגל, אלא לאפשר גביית החובות בדרך מקוצרת בלי להזדקק להליכי הוצל"פ רגילים. אין למצוא כל הוראה בפקודת המסים השוללת או מעכבת הליכי פשיטת רגל לגבי חוב שפקודת המסים חלה עליו. גם אם פתחה המדינה בצעדי הוצל"פ נגד המערער לשם גביית הקנס, כפי שנטען, ע"י הטלת עיקולים על נכסיו והוצאת צוי מניעה נגדו, אין הדבר מונע מסירת התראת פשיטת רגל.
ב. המערער טען שיש לו תביעה נגדית כלפי המשיבה בגין גרימת הפרת הסכם בין א"י בריטניה לבין בנק הפועלים ובנק המזרחי, ועל כן אין לשלוח לו התראת פשיטת רגל - לפי פקודת פשיטת הרגל מי שמבקש ביטול התראת פשיטת רגל צריך לשכנע את ביהמ"ש שיש לו תביעה שכנגד, ולא די באמירה סתמית ללא ביסוס שיש תביעה נגדית.
ג. נטען כי פסה"ד שבו חוייב המערער לשלם הקנס איננו סופי, הואיל ועדיין נתונה בידי ביהמ"ש הסמכות לקבוע מאסר תמורת הקנס ועל כן אין לשלוח התראת פשיטת רגל. גם טענה זו יש לדחות. אין זה בטוח כלל שעדיין נתונה סמכות לביהמ"ש להמיר את הקנס במאסר אחרי שביהמ"ש דחה את בקשת התביעה לקביעת מאסר אם הקנס לא
ישולם. אך גם אם ביהמ"ש טרם גמר את מלאכתו והוא עדיין רשאי להטיל מאסר במקרה שהקנס לא ישולם, אין בכך כל פגיעה בסופיות החיוב לצרכי מסירת התראה בפשיטת רגל.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן עו"ד י. פריבס למערער, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיבה. 18.10.76).
ע.פ. 317/76 - נפתלי נגר בענין יפת נגר ז~ל נגד מדינת ישראל
*החזקת רכוש גנוב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת בן עתו) בת.פ. 88/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
בפתח תקוה נפרץ מחסן של מוצרי חשמל ונגנבה סחורה בשווי כולל של 125 אלף לירות, המתלונן לא היה מבוטח והפיץ מודעה בין אנשי העולם התחתון כי מי שימצא את הסחורה יקבל פרס של 20,000 ל"י. המנוח יפת נגר אמר למתלונן כי יוכל לעזור לו להחזיר את הסחורה אך דרש 30.000 ל"י. המתלונן הסכים ולמחרת שילם למנוח 8000 ל"י על החשבון ושניהם נסעו אל תוך פרדס ושם נמצא חלק מן הסחורה כשלידה עומד אדם בשם מוכתר. בינתיים קיבלה המשטרה ידיעה על מקום המצא הסחורה וניידת הגיעה למקום. מוכתר ברח מן המקום ואילו המנוח נעצר. גירסת המנוח היתה שביקש לעזור למתלונן ושאת המידע על הסחורה הגנובה קיבל מאלמוני ואת הכסף שקיבל מסר כולו לאותו אלמוני. בביהמ"ש ניסה המתלונן שלא להפליל את המנוח. התביעה ביקשה להכריז על המתלונן כעד עויין וביהמ"ש, לאחר שציין בהודעה שמסר המתלונן במשטרה ומצא שקיימות סתירות בין ההודעה לבין העדות, הזהיר את המתלונן, וכפי שנרשם בפרוטוקול "הסביר ביהמ"ש לעד... את מהות העבירה של מסירת עדות סותרת...". בעקבות זאת ביקש העד לרענן את זכרונו, הוא הוכרז כעד עויין, ותוך חקירתו הנגדית חזר ואישר את הודעתו במשטרה במלואה. על הודעה זו שאושרה כעדות סמך ביהמ"ש המחוזי בהרשיעו את המנוח. לאחר שהורשע נהרג המנוח בהיותו כלוא, ואחיו ביקש, על יסוד תקנות סדר הדין הפלילי, להמשיך בדיון בערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. אין פגם בכך שביהמ"ש מסביר לעד את מהות בקשת התביעה להכריזו כעד עויין ומהות העבירה של מסירת עדות סותרת. אכן על ביהמ"ש להמנע מלחץ על העד שלא יעיד את העדות הסותרת. עליו רק להסביר לעד כי מחובתו להעיד אמת ושמתן עדות שקר היא עבירה פלילית אך לא יותר מזה.
ב. לטענה שהמתלונן עצמו עבר עבירה לפי סעיף 130 (א) לפח"פ בהציעו את הפרס על מציאת הרכב הגנוב ומשום כך עדותו טעונה סיוע - אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 130 הוא כי המציע השתמש בהצעתו במלים המתכוונות לאמר שלא תשאלנה כל שאלות, או שהאדם שיביא את הרכוש לא ייתפש ולא יפגעו בו. כאן לא הוכח שהמתלונן אמר למנוח דברים מעין אלה. אם אפילו הושמעה הבטחה כזו, עדיין אין לראות במתלונן לא מסייע בעבירה של החזקת רכוש גנוב, ואף לא מעורב בעיסקת העבירה הזו, כך שמהימנותו כעד לא נפגמה.
ג. לטענה כי העבירה לפי סעיף 309 לא הוכחה, באשר המנוח החזיק ברכוש הגנוב רק למטרת החזרתו לבעליו ועל כן נעדר יסוד הזדון הדרוש לעבירת קבלתו - המערער קיבל מן המתלונן סכום כסף תמורת החזרת הרכוש, ואלמלא התשלום לא היה מוסרו למתלונן. הוא לא פעל איפוא כשליח סתם של הבעלים אלא קיבל את הסחורה לשליטתו העצמית. עדותו שאת הסכומים שקיבל מסר לגנב לא היתה מהימנה על ביהמ"ש.
יתר על כן, שאלה היא אם צריך היה לזכותו מן העבירה לפי סעיף 309, אפילו הוכח שהפרס כולו היה מיועד לגנב והוא לא דרש שום טובת הנאה לעצמו, שכן במעשיו היתה כוונה לסייע למי שגנב את הסחורה. אולם בשאלה זו אין צורך להכריע הפעם.
ד. עבירת העושק הוכחה, כי המנוח ניצל את המצוקה שבה היה המתלונן נתון, לפחות ביחס לסכום של 10,000 ל"י שהוא דרש מן המתלונן בנוסף על הפרס של 20,000 שהמתלונן הציע מרצונו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שמגר עו"ד מקרין למערער, עו"ד גב' פ. אלבק למשיבה. 24.10.76).
ע.פ. 463/75 - עומר מסראווה נגד מדינת ישראל
*טענת התגוננות מותרת בעבירת הריגה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: צ'רנובלסקי, בן-טל, חליפה) בת.פ. 978/74 -הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
העובדות:
ביום 9.9.74 הרג המערער את אחמד מסראווה בדקירת סכין. המערער והמנוח היו בני אותה חמולה אך השנאה שררה בין שני פלגי החמולה. ביום המעשה, עבר המערער בג'יפ ליד בית אביו של המנוח ושם פרץ ריב בין המערער לבין אנשי החמולה השניה ובתוכם המנוח. המערער נאלץ לנטוש את הג'יפ שבו היתה בתו הקטנה בת ה- 4 וחזר ברגל לביתו ואנשים אחרים חלצו את הג'יפ והחזירוהו למערער. לאחר מכן ישב המערער בפתח חנות של חותנו שם עבד, אחיו הצעיר של המנוח עבר במקום, והמערער זרק שרפרף לעברו. מיד לאחר מכן הגיעו למקום המנוח ועוד אחד, החלו חילופי קללות, המערער שלף סכין, המנוח הרים אבן והכה את המערער בראשו ולאחר מאבק נדקר המנוח ומת. המערער זוכה מאשמת רצח, באשר ביהמ"ש מצא שלא הוכח היסוד של העדר קנטור, והורשע בהריגה ונדון ל-15 שנות מאסר. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. טענת המערער שפעל לשם התגוננות מותרת באשר הותקף ע"י המנוח ואחר שבידיהם היו סכינים נדחתה ע"י ביהמ"ש שלא האמין לכך. על יסוד העדויות נקבע שהמנוח וחברו לא נשאו סכין ולא באו בכוונה לתקוף את המערער במשותף. ביהמ"ש המחוזי קבע לצורך הזיכוי מאשמת רצח כי אדם מן הישוב הנתון במצבו של הנאשם היה "4 מגיב כפי שהוא הגיב, אך בכך אין כדי קבלת טענת ההתגוננות המותרת. הדברים נאמרו לענין הקנטור, וזאת על פי ההלכה שלענין הקנטור על הנאשם לעמוד בשני מבחנים, ואחד מהם הוא המבחן האובייקטיבי האם אדם מן הישוב במצבו של הנאשם, עשוי לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית בה הגיב הנאשם.
ב. לטענה כי אפילו לא החזיק המנוח סכין אלא רק אבן היה בזה הצדק לשימוש בסכין לשם התגוננות - אין זה ברור אם המנוח עדיין החזיק את האבן בידו כאשר נאבקו השניים והמערער דקר את המנוח. על כל פנים עברו הדקירות שדקר המערער את המנוח על מידת הכח שהיתה דרושה כדי להתגונן בפני מכת אבן נוספת. יש להוסיף שהמערער שלף את הסכין תחילה ובזה תרם המערער עוד מתחילת התקרית תרומה מכרעת להחרפתה, ובה במידה פוחת משקל טענתו שאך התגונן בפני מי שבא להתקיפו.
ג. לטענה כי על התביעה הנטל לסתור טענת התגוננות של הנאשם - אצלנו נפסק
שנטל השכנוע של טענת התגוננות מוטל על הנאשם. הלכה מושרשת זו יסודה בלשון סעיף 18 לפח"פ וביהמ"ש לא יסטה ממנה.
ד. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי התחשב בחומרת המעשה ובצורך להרתיע מפני השימוש בסכינים בסכסוכים משפחתיים או אחרים. למרות זאת העונש מוגזם בחומרתו, כי לא ניתן בו משקל ראוי להרגזה הרבה שהמערער הורגז מידי המחנה שאליו השתייך המנוח כפי שעולה מהפרטים שהוזכרו לעיל. על כן די בכך שעונש המאסר יועמד על 10 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, מני עו"ד י. הייק למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 21.10.76).
ע.פ. 293/76 - מיכאל חייט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצעת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הסתבך בפלילים ולסמל משטרה שחקר אותו אמר כי "אם יוציא אותו מהבוץ" ישלם לו 20 אלף לירות. המערער הועמד לדין בגין הצעת שוחד ונדון לשנה אחת מאסר בפועל כשעונש זה מצטבר לשנה אחת מאסר שהוטל עליו באותה הזדמנות בשל עבירה של נשיאת נשק. הערעור הינו על ההרשעה ועל חומרת העונש בשל העבירה של הצעת השוחד והערעור נדחה. לענין ההרשעה טען המערער כי דבריו לא היו אלא פטפוט סתם, ולחילופין שאי אפשר להשתית את הרשעתו על עדות יחידה של סמל המשטרה. אין ממש בטענות אלה. הדברים שנאמרו ע"י המערער לסמל המשטרה מהוים הצעת שוחד ברורה. ההצעה היתה לתשלום סכום כסף שמצד אחד היה בו משום פיתוי ומצד שני אינו חורג מיכולתו של המציע. אשר לעובדה שמדובר בעדות יחידה של סמל המשטרה, עפ"י החוק ניתן להרשיע בנסיבות כאלה, וביהמ"ש ציין בהכרעת הדין שעדותו של סמל המשטרה היתה מהימנת עליו ושהוא מוכן להשתית עליה את ההרשעה. סימן שהשופט הזהיר את עצמו כדבעי שהוא מרשיע עפ"י עדות יחיד. לענין העונש - אין להתערב בו בהתחשב בחומרה שהמחוקק רואה את עבירת השוחד והשוואת מי שמציע שוחד למי שנותן שוחד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ב. ליכטנברג למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה.19.10.76).
ע.פ. 486/76 - חיים לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה (הערעור נתקבל).
המערער היה בבית הסוהר יחד עם המתלונן והואשם בכך כי שפך מים רותחים על המתלונן וגרם לו חבלה גופנית והמניע לכך היה שחשד במתלונן שהעיד נגדו בקשר לשוד ששניהם היו מואשמים בו. הערעור על ההרשעה נתקבל. בפני בימ"ש השלום העיד הקצין שחקר את המתלונן כי המתלונן אמר לו שראה את המערער שופך מים. המתלונן העיד במשפט ואמר שלא ראה מי שפך עליו את המים ורק חשד במערער, וכי גם לאסירים אחרים היתה סיבה לפגוע בו. מלבד עדים אלה לא היו עדים אחרים ובימ"ש השלום הרשיע את המערער, וגם ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה ונימוקיו: כי בשעת המעשה היה המערער ליד המתלונן ; שבין המתלונן למערער היה סכסוך בקשר לשוד ; שהמערער, לאחר שנחקר, בחר לשתוק ואמר שידבר רק בביהמ"ש. אין באף אחד
מנימוקים אלה משום הוכחה שהמערער ביצע את העבירה. באותו מקום שבו עמד המערער כשנשפכו המים החמים היו עוד מספר אסירים ; גם לאחרים היתה סיבה להתנקם במתלונן ;ואשר לשתיקתו של המערער הרי זו יכולה לשמש בנסיבות ידועות חזוק לראיות שהביאה התביעה, ואין לה כל ערך כשראיות כאלה אינן קיימות.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 21.10.76).
ע.פ. 597/76 - מדינת ישראל נגד מחמוד שאמי
*קולת העונש (החזקת חשיש) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת 900 גרם חשיש ונדון למאסר של שלושה חודשים בפועל ושלושה חודשים על תנאי וקנס של 3000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. לנוכח הכמות הגדולה של הסם אין ספק שהוחזק בכוונת מסחר. עם כל ההתחשבות בנסיבות האישיות של המערער יש להחמיר בעונשו, שכן אין כל יחס בין העונש לבין חומרת העבירה. העונש המתאים במסחר בסמים הוא עונש מאסר ממשי שירתיע עבריינים ויגרום לביעור הנגע שפשה במדינה. אי לכך הועמד עונש המאסר על תשעה חודשים בפועל ו- 9 חודשים על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד גב' ד. גורני למערערת, עו"ד אבו טועמה למשיב. 31.10.76).
ע.פ. 404/76 - מאיר אלחיאני ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו באינוס בנסיבות מחמירות, ובסחיטה באיומים, ונגזר על המערער הראשון עונש של חמש שנות מאסר ועל המערער השני עונש של שלוש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערערים באו לביתה של המתלוננת שניהלה מכון עיסוי, ואשר באותה עת לא היה לה גבר "מגן", הם נכנסו לדירתה ועפ"י עדותה תקפו אותה ואנסו אותה, וכן דרשו ממנה תשלום שבועי של אלפי לירות. בינתיים גם גרמו נזקים לרהיטים בדירה. מיד לאחר שעזבו השניים צלצלה המתלוננת לעו"ד שלה והלה מצא אותה חוורת, נרגשת, רועדת, ומבוהלת והזמין את המשטרה וגם איש המשטרה העיד כי מצא אותה במצב כזה כשהגיע לשם. שני המערערים אמרו תחילה כי אינם מכירים כלל את המתלוננת ולאחר שהם זוהו טענו כי למעשה באו איתה במגע מיני בהסכמתה ולא דרשו ממנה כספים באיומים, אך הודו כי לא שילמו לה את אתננה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת ובהימנותה לא יתערב ביהמ"ש שלערעור. הסיוע הדרוש לעבירת המין נמצא הן במצבה של המתלוננת כאשר הוזעק אליה עוה"ד והן בעובדה שהמערערים הכחישו תחילה כל הכרות עם המתלוננת. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
פסה"ד ניתן מפי השופט שמגר והשופט ח. כהן הוסיף כי לדעתו הגיע הזמן לבטל את הצורך בראיות סיוע לעדותה של מתלוננת בעבירת מין.
(בפני השופטים: מ. כהן, י. כהן, שמגר. עוה"ד כ. חנוך וע. בכר למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 12.10.76).
ע.פ. 591/76 - לוטפי אחמד עבאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נשואין) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של ריבוי נישואין ונדון לארבעה חודשי מאסר ולתשלום קנס בסך 2000 ל"י. ביהמ"ש העלית הפחית את עונש המאסר לשלושה חודשים בלבד. המערער נשא לו אשה בשנת 1967 וזו לא ילדה לו ילדים. בשנת 1972 נשא המערער אשה שניה בהסכמת אשתו הראשונה שהעדיפה מצב
זה על פני גירושיה ועד היום גרים השלושה יחדיו באותו בית. נוכח נסיבות אלה יבואו צרכי הענישה על סיפוקם אם תקופת המאסר תופחת כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד עבדול דראוישי למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 28.10.76).
ע.פ. 203/76 - מדינת ישראל נגד ואסל נאשף
*הרשעה בהתרת נשואין וריבוי נשואין (הערעור נתקבל).
המשיב נשא בשנת 1969 לאשה את המתלוננת, ובדצמבר 1971, בישיבת ביה"ד השרעי, גירש את האשה בנגוד לרצונה, לפי הדין המוסלמי, כשאמר לה שלוש פעמים "טלק", למרות שהוזהר ע"י ביה"ד כי התרת קשר נישואין על כורחה של האשה אסורה על פי דין המדינה. לאחר מכן נשא המשיב אשה שניה. הוא הואשם בעבירה של ריבוי נישואין ובעבירה של התרת קשר נישואין על כרחה של האשה. הוא הורשע בעבירה של התרת קשר הנישואין ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל, ששה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 3000 ל"י. מאידך זוכה מעבירה של ריבוי נישואין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאחר התרת הנישואין שהיתה התרה תקפה. לפי הדין האישי של המשיב, לא היה עוד המשיב נשוי וממילא חסר יסוד העבירה של ריבוי נישואין. הערעור על כך נתקבל. החוק לתיקון דיני עונשין (ריבוי נישואין) קובע כי מי שהיה נשוי הוא בחזקת נשוי לענין ריבוי נישואין כל עוד שלא הוכיח שנישואיו הראשונים בוטלו או הופקעו עפ"י פס"ד סופי של בימ"ש או של בי"ד מוסמך. מכאן שלצורך החוק היה המשיב עדיין בבחינת נשוי למרות התרת קשר הנישואין. אמנם לפי הדין השרעי די במעשה ההתרה הנ"ל, ואולם התוקף של התרת הנישואין צריך להיות עפ"י דין המדינה. על כן הלוקח אשה אחרת ללא גושפנקא כזו צפוי לעונש בנפרד מן המעשה של התרת נישואין קודמים ואין כאן כפילות של העבירה. על אף קבלת הערעור נשאר העונש על כנו מאחר שב"כ המדינה הודיעה כי ענינה הוא שדין המדינה יועמד על מכונו ולא בהטלת עונש נוסף על המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עו"ד בן יעקב למשיב. 14.10.76).
ע.פ. 141/76 - שלמה עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ופריצה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד ועבירה של פריצה וגניבה ונדון בגין כל אחת משתי עבירות אלה לשנה וחצי מאסר בפועל כשהעונשים מצטברים וכן שנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. מעשה השוד התבטא בכך שהמערער, שהוא בחור צעיר, התנפל על איש זקן בגיל 70 חטף מידו תיק וסחב אותו חרף התנגדותו של הזקן ועל ידי כך הפיל אותו ארצה. היה כאן שימוש בכח אלים ואין ספק כי זו עבירת שוד. העונש שהוטל בגין מעשה כזה היה עונש קל יחסית ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 10.10.76).
ע.פ. 408/74 - שמואל גזית ואח' נגד מדינת ישראל
*עבירות מס הכנסה (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו ברישומים כוזבים בפנקסים כדי להערים על רשויות מס ההכנסה וערעורם נדחה. הרישומים בוצעו על ידם זה בהרשאתו של זה ולפיכך הם מהוים חומר ראיה קביל נגד שניהם ואין זה משנה מי רשם את הרישומים. כוונת המערערים להשמיט מהדו"ח חלק מההכנסות מוכחת מעצם הרישומים הכוזבים, ומסירת ההודעה הכוזבת. לרוב, המסקנה שנאשם שמסר הודעה כוזבת או השמיט מדו"ח ההכנסות התכוון ע"י כך להתחמק ממס, היא בלתי נמנעת, שאם לא כן מה יכולה היתה
להיות כוונתו. ניתן להרשיע בגין ההפרש שבין מה שהוצהר מלכתחילה לבין ההכנסה לאמיתה, ולא, כטענת המערערים, רק כדי ההפרש שבין השומות שנקבעו בהסכמה לאחר הגשת ההצהרה לבין ההכנסה המלאה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עוה"ד י. אדרת וג. אדרת למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 2.11.76).
ע.פ. 454/76 - שלמה יחזקאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה עפ"י עדות שותף וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של נסיון לשוד ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על עדות של שותף לדבר עבירה ולעדות זו היה סיוע בשנים אלה: אחד העדים העיד כי אחד משני המשתתפים בשוד, גבות עיניו היו עבות ולמערער גבות עיניים עבות כאלה; בחיפוש שנערך בביתו של המערער נמצא אקדח צעצוע והשותף לעבירה העיד כי במכונית שבה נסעו אל מקום ביצוע השוד היה אקדח צעצוע. ענין הגבות העבות לא היה בו כשלעצמו כדי לסבך את המערער בביצוע העבירה אך לא מדובר כאן באיזה סימן ייחודי המספיק לזיהוי, אלא בפרט מסויים שיש בו כדי להוות סיוע לעדותו של שותף לעבירה ולחזק את א4% האימון בעדותו של השותף. יתכן כי ענין זה, אילו עמד לבדו, לא יכול היה לשמש סיוע הנחוץ לעדותו של שותף לדבר עבירה, אך משנוסף גם ענין אקדח הצעצוע הרי שישנן מספיק ראיות לסיוע. לענין העונש - עברו ארבע שנים מיום ביצוע העבירה ועד למתן .גזר הדין ובמשך כל התקופה היה המערער משוחרר בערובה ולא הסתבך בעבירות נוספות. אין ספק כי משך הזמן הארוך מביצוע העבירה לגזר דין כאשר המערער לא חזר לפשע מהווה נימוק חשוב לקולא, אולם מאידך עברו של המערער איננו נקי והעבירה שבה הורשע היתה בעלת חומרה רבה מאד. צריך היה להטיל על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה הרבה יותר ארוכה והתקופה שהוטלה על המערער כבר נובעת מן הנסיבות המקילות האמורות.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר, החלטה - השופט ל. כהן. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 31.10.76).
ע.פ. 178/76 - מיכה רוקנשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סחיטה ועבירה נוספת של הסתרת זהות במסכה (הערעור נדחה).
המערער הציג את עצמו טלפונית בפני המתלונן כאיש משטרה וסיפר לו כי המשטרה מנהלת נגדו חקירה בעבירות כלכליות, והוא מוכן להעלים את תיק החקירה, וכן סיפר למתלונן כי ישנם אנשים הזוממים לחטוף את בנו הקטן ולרוצחו נפש והוא מוכן להגן עליו. כל זאת תמורת תשלום של מליון לירות. הוסכם על מקום מפגש שבו ימסור המתלונן לנאשם 250 אלף לירות על החשבון. בחצות הלילה הגיע הנאשם למקום המוסכם כשפניו מכוסים בכובע גרב. במקום המתינו שוטרים למערער ועצרו אותו. בגין השיחות הטלפוניות הורשע המערער בעבירה של סחיטה ואיומים, ובגין הופעתו כאמור במקום הפגישה הורשע בעבירה לפי סעיף 299 (1) (ה) לפח"פ ונדון לשלוש שנות מאסר עבור כל אחת משתי העבירות כששני העונשים מצטברים. הערעור נדחה. המערער טען כי בגין הופעתו במקום המפגש כשפניו לוטים במסווה אי אפשר היה להרשיעו בעבירה נוספת, שכן ההופעה מהווה המשך או תוצאה של העבירה הראשונה. נכון שהופעת הנאשם במקום המפגש נועדה לסייע לו לקצור את פרי העבירה הראשונה ומבחינה זו יש קשר בין שתי העבירות. ברם הסתרת זהותו היא עבירה נפרדת בעלת מרכיבים שונים לגמרי ואינה בהכרח מתלווה לעבירת הסחיטה עצמה. על כן אין מניעה להטיל עונש ממשי נפרד על כל אחת משתי העבירות. העונש שהוטל על המערער אינו חמור מדי בהתחשב בחומרת המעשה והצורך לתת עדיפות עליונה לצד הציבורי שבענין, שאם
לא ייעשה הדבר עלולים אנו להדרדר לחוסר בטחון מוחלט והפקרות. למערער עבר פלילי מילדות ועל אף הנסיבות לקולא שהועלו אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 18.10.76).
ע.פ. 340/76 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה באיום על עד (הערעור נדחה).
אחיו של המערער הואשם בתקיפה חבלנית של המתלונן וכשהמתלונן בא להעיד כעד התביעה חזר בו מתלונתו והנאשם זוכה. השינוי בעדות המתלונן באה, לטענת התביעה, כתוצאה מאיום באלימות שאיים עליו המערער לפני הדיון במשפט ועל כן הואשם המערער דנא בעבירה של הפחדת עדים. המתלונן היה העד העיקרי במשפט זה וביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו על אף סתירות שהיו בה, והרשיע את המערער. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי התרשם מעדותו של המתלונן כאשר הופעתו היתה הופעת פחד ורעדה ועובדות אלה חיזקו את הרושם שקיבל ביהמ"ש ממהימנתו של העד. ביהמ"ש העליון הסתייג מן הנאמר בפסה"ד כי אילו היה מדובר בעבירה מסוג אחר "יתכן שהיה מקום להגיע למסקנה כי אין זה בטוח להרשיע על סמך עדות כזו. אולם כאן מדובר בעבירה שמבחינת טיבה היא עבירה של הפחדה ולחץ" ולכן הרשיע את המערער. אין להבדיל בין עבירה לעבירה ואם ההרשעה חייבת להיות מבוססת בהוכחות וספק אם הוכחו העובדות, הדבר מחייב בכל משפט פלילי להביא לזיכוי הנאשם. אולם כאן נכנס ביהמ"ש לבדיקה מדוקדקת של כל ההוכחות ובסופו של דבר הגיע למסקנה שיש להרשיע את המערער ומסקנה זו לא היה לה קשר עם האמרה הנ"ל.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד משגב למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 6.10.76).
ע.א. 179/75 - שמואל כהן נגד משה הוכולי ואח'
*חיוב בפיצויים על הפרת חוזה וגובה ריבית (הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
המשיבים הפרו חוזה שעשו עם המערער, לאחר ששילמו דמי קדימה בסך 25,000 ל"י ובחוזה נקבעו פיצוים קבועים מראש בסך 5,000 ל"י. המשיבים דרשו את החזרת הסכום של 25,000 ל"י ואף הסכימו במהלך הדיון לתת למערער את הסכום של 5000 ל"י שנקבעו כפיצויים בהסכם. המערער לא תבע את הפיצוים המוסכמים, אפילו לא לחלופין, אלא תבע סכום הרבה יותר גבוה כנזק ומכיון שכך היה עליו להוכיח את שעור הנזק. הוא הוכיח נזק של 3000 ל"י ובסכום זה הוא זכה. הערעור על כך נדחה. אין לו למערער אלא להלין על עצמו שלא תבע את הסכום המוסכם ולא הסכים להצעת המשיבים לשלם לו את הסכום הנ"ל. בערעור העלה המערער טענת מעשה בית דין, אך טענה כזו לא הועלתה בהגנה ולא נדונה ואין היא יכולה להיות מועלית לראשונה בפני ערכאת הערעור. בערעור הנגדי טענו המשיבים נגד פסיקת ריבית של 12 אחוז בלבד במקום 15 אחוז שהיה מקובל בזמנו ושעלה בינתיים ל- 22 אחוז. ערעור זה נתקבל ושעור הרבית הועלה לשעור המקובל שהוא היום 22 אחוז.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עוה"ד מ. בן דור וי. רותם למערער, עו"ד כסיף למשיבים. 24.10.76).
ע.א. 31/76 - מרומי זכרון בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין חדרה
*הכרה בהוצאה כדמי תיווך לצורך מס שבח (הערעור נדחה).
בחברה המערערת ארבעה בעלי מניות, שהם חברות. החברה מכרה מקרקעין במחיר של 2,3 מליון לירות ועל כך חוייבה בתשלום מס שבח מקרקעין. בהסדרים בין החברות קיבלה האחת כחצי מליון לירות יותר מאשר אחרות. המערערת ביקשה לראות את הסכום הזה כהוצאה לצורך תשלום מס שבח, ובפני ועדת הערר טענה
המערערת כי התשלום של חצי מליון לירות לאותה חברה היה דמי תווך. הטענה נדחתה והערעור על כך נדחה. עפ"י חוק מס שבח מותרים לניכוי דמי תווך בשעור שלא יעלה על שני אחוז מהתמורה וכאן עלה השעור השנוי במחלוקת כדי 23 אחוז. ניתן לשכנע את המנהל שבקשר עם נסיבות העיסקה המיוחדות שולמו דמי תווך גבוהים יותר, אך במקרה דנן לא הוסבר למנהל דבר ולמעשה הדרישה לניכוי דמי תווך לא הוזכרה בכלל בטופס שהוגש למנהל מס שבח לצורך תשלום מס שבח.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. שוב למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 20.10.76).
ע.א. 239/74 - צבי גוטהלף נגד דינה רייך ואח'
*טענה כי כסף שהוחזק בחשבון משותף ניתן במתנה ע"י המנוח (הערעור נתקבל בחלקו).
המנוחה גולדה גוטהלף הפקידה בחייה 14 אלף דולר בבנק, בחשבון משותף שלה ושל המערער. לאחר פטירתה המיר המערער את הדולרים במטבע ישראלי וקיבל תמורתם 48 אלף לירות, אותן נטל לעצמו בטענה שהמנוחה נתנה לו סכום זה במתנה בחייה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער ולעדיו כי קיבל את הכסף במתנה ל והורה על המערער לשלם למשיבים את הסכום של 14 אלף דולר כשווים ביום התשלום. הערעור על החיוב בתשלום נדחה ואילו על החיוב בתשלום לפי ערך הדולרים נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכסף לא ניתן במתנה למערער ופתיחת החשבון המשותף בבנק כשלעצמו אין בה כדי להוכיח את המתנה בחיים. באשר לתשלום התמורה של 14 אלף דולר לפי ערכם ביום מתן פסה"ד, הרי התביעה לא היתה לתשלום 14 אלף דולר, אלא לתשלום 49 אלף לירות, וביהמ"ש לא יכול לפסוק מעבר לכתב התביעה. אמנם בכתב התביעה סופר סיפור המעשה של 14 אלף דולר, אך התובעים קבעו כי ערך התביעה 49 אלף לירות, ובכל כתב התביעה לא הוזכר שהם תובעים את הערך של 14 אלף הדולרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד קראוס למערער, עו"ד גב' פאל למשיבים. 17.10.76).
ע.א. 342/76 - יעקב כהן נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות מחלה עקב שרות צבאי (הערעור נתקבל).
המערער הגיש תביעה לתגמולים בטענה כי מחלתו הוחמרה עקב שירותו הצבאי בטיפול רפואי שקיבל. וועדת הערעורים החליטה למנות פוסק רפואי. בהחלטה נאמר מפורשות כי הפוסק הרפואי יזמין את המערער להופיע בפניו, אך הפוסק קבע כי אין קשר בין השירות לבין החמרת המחלה, ללא שהזמין את המערער להופיע בפניו. הערעור נתקבל והענין הוחזר לועדה, על מנת שהיא תחזירנו לפוסק הרפואי, ותטיל עליו להזמין את המערער ולתת לו הזדמנות נאותה להביא כל חומר שברצונו כדי שהפוסק יעיין בו. הפוסק קבע בהחלטתו כי אין צורך להזמין את המערער ודי לו להתעמק במסמכים שבפניו, ואולם ברור שהפוסק לא קיים את החלטת הועדה ומבחינת המערער לוקה פסיקת הפוסק בחסר ומבחינה דיונית פורמלית אמנם פגומה היא. צודק הפוסק הרפואי בגישתו העקרונית כי העובדה שטיפול רפואי ניתן ע"י רופא בחיל הרפואה, באשר אדם זכאי לטיפול זה בתקופת שירותו בצבא, אין בה כשלעצמה לעשות את הטיפול הרפואי לאירוע צבאי. אולם המבחן איננו אם הטיפול הוא לטובתו של החייל אלא אם קיים קשר סיבתי בין השירות ובין הזדקקותו של החולה לחיל הרפואה. השאלה אם הצורך באותו טיפול רפואי שהחמיר את מחלתו נבע מתנאי השירות הצבאי לא ניתנה עליה תשובה ע"י הפוסק הרפואי, הן באשר לא שמע את המערער והן באשר לא היו לפניו מסמכים בענין זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. נבו למערער, עו"ד י. בן-אור למשיב. 16.10.76).
ע.א. 392/76 - חיים סרור נגד קצין התגמולים
*התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית עקב השירות (מחלת לב) (הערעור נתקבל).
המערער גויס לשירות מילואים ושירת ברפידים במלחמת יום הכיפורים כאשר זו הותקפה מן האויר והמערער הועף מהדף ההפצצה והתעורר בבית חולים שדה. בהפסקות קטנות נשאר באיזור מספר חודשים, ואז חזר באופן סופי הביתה ובדרך התעלף כתוצאה מאוטם חריף בשריר הלב. לאחר שנתקבלה חוות דעת רפואית שלפיה מדובר במחלה קונסטיטוציונלית הרדומה אצל החולה ומתפתחת במשך שנים עד להתקף, החליטה ועדת העררים לאשר את החלטת קצין התגמולים כי נכות המערער הוחמרה אך לא נגרמה עקב השירות הצבאי. הערעור על כך נתקבל.
השופט ח. כהן פסק כי אפילו צדקה הועדה מבחינה רפואית, על כל פנים מן הבחינה המשפטית הדין עם המערער. הלכה פסוקה היא שמחלה קונסטיטוציונלית המתפרצת ומתגלית לראשונה בעת השירות רואים אותה כאילו נגרמה עקב השירות, ובסוגיה זו של גרימת החבלה כנגד ההחמרה, ההלכה ברורה ואחידה שיש לראות את הקשר כגורם ולא כמחמיר בלבד.
השופט שרשבסקי הסכים והוסיף: המשיב הודה כי קיים קשר סיבתי בין הופעת ההתקף לבין שירות המערער ומשהכיר המשיב בקיום קשר סיבתי בכלל, כי הרי גם החמרה אינה קיימת אלא על יסוד קשר סיבתי, רואים את המחלה כאילו נגרמה עקב השירות אלא אם הוכח העדר קשר סיבתי כנ"ל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד א. אשר למערער, עו"ד י. בן אור למשיב. 24.10.76).
ע.א. 407/76 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד שטדל אורה
*הארכת מועד לתביעת נכה רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
ועדת העררים האריכה למשיבה, שהיא אלמנה ישישה, את המועד להגשת תביעתה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. הועדה ראתה במחלת העצבים שממנה סובלת המשיבה טעם מיוחד הדרוש בחוק להארכה זו. הערעור נתקבל. מחלת העצבים נטענה כטעם מיוחד רק בדיון לפני ועדת העררים, ואילו לרשות המוסמכת הובאו טעמים שלא נתקבלו על דעתה. צודקת המערערת שלא ניתנה הזדמנות בידיה לבחון אם אמנם מחלת העצבים שממנה סובלת המשיבה מסוגלת היתה להוות גורם לאי הגשת תביעתה במועדה. על כן יש להחזיר את הדין לועדת העררים כדי שיובאו ראיות רפואיות לענין זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד א. תורן למשיבה. 24.10.76).
ע.א. 432/76 - יעקבי ז'ק נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד לתביעת נכה רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
המערער איחר מאד בהגשת תביעה לתגמולים לפי החוק המקורי והגיש אותה רק במאי 1974. לטענתו, מיחושיו ומחלותיו מנעו בעדו מאז 1969 לטפל בעניני תביעותיו. הרשות המוסמכת ביקשה מאת רופא מטעמה לחוות דעתו הרפואית והלה קבע שהיתה מניעה רפואית להגשת התביעה מאפריל 1969 ועד מאי 1974. אעפ"כ הזמינה הרשות את המערער לחקירה והחוקר הציג בפניו שאלה אם ידע שהוא זכאי להגיש תביעתו, ומשענה בשלילה ראתה הרשות המוסמכת את המצב כאילו חזר בו המערער מטענת המניעות הרפואית ועתה הוא מנמק את איחורו באי ידיעת החוק בלבד שאינה בגדר הטעם המיוחד הדרוש עפ"י החוק. הערעור על כך נתקבל. השופט ח. כהן העיר כי אין צורך להכנס לבירור טענת המשיבה שאי ידיעת החוק, או אי ידיעת הזכויות העומדות לנכה אינן יכולות לעלות לעולם לכדי טעם מיוחד להארכת המועד, באשר יש טעמים אחרים לקבל את הערעור. אך, אגב, הוסיף כי דעתו לענין זה כדעתו של השופט
שרשבסקי. בע.א. 821/75 (פד"י ל' (3) 129), כי גם אי ידיעת הזכויות העומדות לנכה יכולות לעלות לכדי טעם מיוחד. בענין שלפנינו משקיבלה הרשות המוסמכת חוות הדעת הרפואית חייבת היתה לראות את טענת המניעות הרפואית כמוכחת ולא להזמין עוד את המערער לחקירה נוספת ולהפילו בפח ע"י שאלותיו של החוקר.
(בפני השופטים: ח, כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. הוסיף השופט שמגר. עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד גב' מ. רוזנפלד למשיבה. 26.10.76).
ע.א. 9/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בעלי הדין הם בני זוג ולהם ילד בן שנתיים. ההורים חיים בנפרד כשהמשיבה גרה עם הילד בדירת שלושה חדרים של בני הזוג, ואילו המערער גר בדירה שכורה. המשיבה אינה מרויחה כסף והכנסתו של המערער בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי היתה 2600 ל"י נטו לחודש. האשה תבעה 2300 ל"י לחודש וביהמ"ש פסק לה 1450 ל"י. כי למערער דרושים דמי שכירות לדירה 400 ל"י, הוצאות משכנתא של דירת בני הזוג 350 ל"י, הוצאות אחרות 400 ל"י לחודש, ובסה"כ - 1150 ל"י. המערער אמנם משלם 500 ל"י דמי שכירות חודשיים, אך לדעת ביהמ"ש אין הסכום צריך לעלות על 400 ל"י. הערעור נתקבל בחלקו. המערער הוכיח שהוא משלם דמי שכירות בסך 500 ל"י ולא נשאל בדבר האפשרות למצוא דירה יותר זולה. אין לאמר שבשכירת דירה של 2 חדרים עבר המערער את גבול הסביר. כמו כן מתברר שלמערער יש הוצאות מיוחדות הנובעות מעצם החיים הנפרדים. אי לכך הועמד סכום המזונות שבהם חוייב המערער על 1200 ל"י לחודש שמהם 70 אחוז צמודים למדד כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: עציוני, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד י. מרחבי למערער, עו"ד מ. בר-שלטון למשיבים. 21.10.76).
ע.א. 23/76 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם לאשתו, שעזבה את דירת בני הזוג, סכום של 700 ל"י לחודש למזונותיה כאשר בשעת הדיון השתכר 1400 ל"י. הערעור על גובה הסכום נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער כי אשתו מרויחה מעבודות תפירה 1000 ל"י לחודש ורשאי היה לקבל את גירסת האשה. אפילו מרויחה האשה סכום כלשהו מעבודת התפירה עדיין אין הסכום של 700 ל"י לחודש מוגזם בהתחשב עם צורכי האשה. לטענת המערער כי יש לו הוצאות של 250 ל"י לבתו החיילת - חובת המערער לזון את אשתו קודמת לרצונו לתמוך בבתו הבכירה הנמצאת במסגרת הצבא. אשר לטענתו כי הוא מוכן לקבל את המשיבה חזרה לביתו ובכך יש שינוי הנסיבות המצדיק ביטול החיוב במזונות - הבקשה לבטל את החיוב במזונות מטעם זה לא הועלתה כלל בביהמ"ש המחוזי. כמו כן הבעת רצון גרידא של המערער שהמשיבה תחזור אליו, עדיין אינה מראה שנשתנו הנסיבות שהצדיקו את שהותה של המשיבה מחוץ לביתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ה. אטינגר למערער, עו"ד מ. ירון למשיבה. 27.10.76).
ע.א. 20/76 - הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח-תקוה נגד חברת מעונות...בע"מ
*פסיקת ריבית לפיצויים בהפקעת מקרקעין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הינה רשות מפקיעה וביום 24.6.71 פירסמה הודעת הפקעה של חלקת קרקע שהיתה רשומה על שם המשיבה. זו נמחקה מפנקס החברות עוד בשנת 1968 ורק ביום 5.1.75 קמה לתחיה ורישומה הוחזר על כנו. העיריה הודיעה ביום 3.10.71 לבעלי החלקה כי היא מוכנה לשלם פיצויים בסכום של כ- 300 אלף ל"י ובלבד שיציגו בפני העיריה מסמכים רשמיים המוכיחים בעלותם על החלקה. הם לא מילאו אחר הדרישה וביום 12.3.73 פנתה המערערת מיוזמתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה לקבוע
סכום הפיצוים כפי שהציעה לבעלי החלקה. משקמה המשיבה לתחיה החלו דיונים בביהמ"ש המחוזי והוא קבע את שעור הפיצוי בסכום של 410 אלף ל"י. ביהמ"ש פסק למשיבה ריבית בשעור של 6 אחוז מיום ההפקעה ועד לתאריך הפניה לביהמ"ש וריבית מתאריך הפניה לביהמ"ש ואילך בסכום יותר גבוה. כן פסק 5000 ל"י הוצאות לטובת המשיבה. הערעור בגין הריבית נתקבל ובגין ההוצאות נדחה. אשר לריבית - עפ"י גזירת המחוקק אין לחייב את הרשות המפקיעה בריבית על סכום הפיצויים עד ליום הגשת הבקשה לביהמ"ש אלא בשעור של 6 אחוז לשנה. יום הגשת התביעה הינו היום שבו פנה בעל הדין לראשונה לרשות שיפוטית לפסוק בענין. אין התובע צריך להיות דוקא מי שפונה לביהמ"ש לצורך פסיקת ריבית וגם אם התביעה מוגשת ביוזמת הנתבע, למשל בדרך של טען ביניים, יכול ביהמ"ש לפסוק ריבית העולה על 6 אחוז מיום הגשת התביעה. ברם כאן אין למצוא הצדקה שהמשיבה תזכה מן היזמה שנקטה המערערת. המשיבה היתה מחוקה מפנקס החברות ולא עשתה מאומה כדי להחיות את עצמה, על אף אזהרת העיריה שלא תהא אחראית לנזקים שייגרמו לחברה. אי לכך יש לפסוק ריבית מיום ההפקעה ועד ליום פסה"ד בשעור של 6 אחוז. אשר להוצאות, הרי ביהמ"ש התחשב בסכום שנפסק מעבר למה שהציעה העיריה ועל כן אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' א. זילברברג למערערת, עו"ד א. אליהו למשיבה. 19.10.76).
ע.א. 158+332/76 - גרנר הוטל... בע"מ נגד נסים קלו ואח'
*פירוש הסכם
(ערעור אחד נדחה וערעור אחד נתקבל).
המשיבים התחייבו למכור למערערת חלקות אדמה לבניית בית מלון. בהסכם נקבעו המחיר וסדרי התשלום ולאחר מכן נערך חוזה משלים. בהסכמים נקבעו אלטרנטיבות שונות. מאחר שבשעת ההסכם לא היה ידוע מה יהיו אחוזי הבניה, נקבעו סכומי תשלום שונים לכל מקרה של קביעת אחוזי הבניה, וניתנה למוכרים הברירה לאשר את התשלום הנמוך יותר במקרה של אחוזי בניה נמוכים, או לבטל את העיסקה, אלא אם כן הקונה תסכים לשלם את מלוא הסכום. לאחר תקופה של כשנה הודיעו המוכרים לקונה שמאחר ולא אושרו כל אחוזי הבניה הם בוחרים בביטול העיסקה והחזרת המחיר וההוצאות. הקונה הודיעה למוכרים כי זכות בחירתם בחלופות השונות פגה, ועל כן יתרת המחיר תעמוד על שעור האחוזים שאושרו. המוכרים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו הצהרה כי הקונה בחרה באפשרות של החזקת החלקות בידיה ולפיכך עליה להשלים את מלוא התמורה. הם קיבלו הצהרה זו, ומיד פנו לביהמ"ש ותבעו בסדר דין מקוצר לחייב את הקונה בתשלום מיידי של היתרה, וביהמ"ש דחה את בקשת הקונה למתן רשות להתגונן. על שני פסקי הדין הוגשו ערעורים, וביהמ"ש העליון דחה את הערעור על פסה"ד הראשון וקבל אותו ביחס לפסה"ד השני. עיקרו של פסה"ד נסב על פירוש סעיפי ההסכמים שבין הצדדים. לטענה כי המוכרים איחרו בבחירת החלופה עפ"י ההסכם ועל כן קמה לקונה ע"פ חוק החוזים זכות הבחירה בין החיובים החילופיים - ראשית, ביהמ"ש המחוזי פסק כי האיחור נבע מהתנהגות הקונה ולא מהתנהגות המוכרים ; שנית, חוק החוזים, לענין חיוביים חלופיים חל אם אין תנאי נוגד בהסכם, ואילו בעניננו נקבע כי זכות הבחירה היא בידי המוכר ומשעומדים המוכרים על קבלת מלוא התשלום או ביטול המכירה, אין זכות הבחירה עוברת לצד השני מן הטעם בלבד שהמוכרים איחרו בבחירת החלופה. אשר לחיוב הקונה לשלם מיד את מלוא המחיר, לפי ההסכם יכולים הם לעכב את התשלום עד שרשויות התכנון יאשרו את תכנון המקום ומתן הרשיון וזאת טרם נעשה ועל כן עדיין לא קם החיוב בתשלום.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. פרידמן למערערים, עו"ד י. יחיאל למשיבים. 20.10.76).