בג"צ 387/76 - יהושע בן ציון נגד שר המשטרה ואח'
*שחרור ממאסר מפאת מחלה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר נשפט ל- 12 שנות מאסר עקב עבירות שביצע כמנהל בנק א"י - בריטניה. כבר בעת ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון נדון מצב מחלתו וביהמ"ש קבע כי על אף מחלתו הקשה אין לקצר את תקופת מעצרו. מתוך תקופת המאסר עד הגשת העתירה היה העותר מאושפז כ- 230 יום בביה"ח אסף הרופא. עם כליאתו של העותר פנו פרקליטיו לשר המשטרה ולועדת השחרורים וביקשו כי ישתמשו בסמכותם לפי פקודת בית הסוהר וישחררו את העותר ממעצרו עקב מחלתו. ועדת השחרורים סרבה להמליץ על שחרורו של העותר וקבעה כי עליה לתת את הדעת לא רק לענין המיוחד הנדון בפניה, אלא גם לשיקול הציבורי של השחרור המוקדם, בהתחשב בעבריינות הרבה של מעשי מרמה ושחיתות, ועל כן גם אילו נקבעה חולניות מתמדת של אסיר זה הרי שחרורו המוקדם עשוי להשפיע לרעה על הציבור ולהחליש את כח ההתרעה. שר המשטרה דחה את בקשת השחרור בקבעו כי באין המלצת הועדה אין הוא מוסמך לשחרר אסיר. על החלטות הועדה ושר המשטרה נסבה העתירה.
החלטה - הנשיא זוסמן:
א. עפ"י לשון הפקודה רשאי שר המשטרה לשחרר אסיר רק בהתאם להמלצת הועדה וללא המלצה כזו אין בידו סמכות לשחרר אסיר, אכן בידי השר שיקול לא לשחרר אסיר על אף המלצת הועדה, אבל אין לו שיקול דעת לשחרר אסיר באין המלצת הועדה.
ב. צדקה הועדה כי אין היא צריכה להתייחס רק לשיקול הרפואי ויכולה היא להביא בחשבון שיקוליה גם שיקולים שבמדיניות הנוגעים לשחרורם של אסירים. יכולה הועדה במקרים קלים יותר להמליץ על שחרור מפאת חולניות ביתר קלות, מאשר במקרהו של אסיר שביצע עבירה חמורה ונדון לעונש מאסר ארוך.
ג. לנוכח הדוחו"ת וחוות הדעת הרפואיות של הרופאים השונים אין לאמר כי הועדה שגתה כשקבעה את עמדתה שלא להמליץ על שחרורו של האסיר במצבו הבריאותי הנוכחי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, שרשבסקי עוה"ד ר. מירון וי. וולף לעותר, עו"ד גב' בניש למשיבה. 28.11.76).
ע.א. 402/76 - ד"ר בוריס אזרניקוב נגד מדינת ישראל
*הצגת רשיון נהיגה מחו"ל כתנאי לקבלת פטור ממכס.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט איתן) בתיק המ' 406/76 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הוא עולה מרוסיה שהיה אסיר ציון משך שלוש וחצי שנים וביקש כאן פטור ממסים למכונית בתור עולה חדש. כדי לקבל את הפטור לפי צו תעריף המכס עליו להיות בעל רשיון נהיגהבארץ, ורשיון כזה קיבל, ועליו להציג רשיון נהיגה בר תוקף מארץ מגוריו בפני גובה המכס. טען המערער כי ברוסיה היה לו רישיון נהיגה שנלקח ממנו עם מאסרו. גובה המכס סירב להעניק לו את הפטור, ואז פנה המערער לביהמ"ש המחוזי וביקש לקבל הצהרה כי ברוסיה היה לו רשיון נהיגה. התובענה נמחקה על הסף מן הטעם שאפילו תנתן ההצהרה לא תהא בה כל תועלת, שכן החיקוק מחייב להצגת הרישיון בפני גובה המכס והצהרת ביהמ"ש לא תוכל לשמש תחליף לזה. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא זוסמן:
א. מטרת הדרישה להציג את רשיון הנהיגה הנוכרי בפני גובה המכס היא הוכחתית בלבד. התנאי המהותי הוא שבארץ הורשה העולה לנהוג ואילו המסמך משמש ראיה לכך.
ב. לטענה כי היו מקרים רבים של נסיון להונות את שלטונות המכס ע"י עולים חדשים - אכן אין להקל את מלאכת הרמאים, אולם אין להתעלם מכך שיתכנו מקרים שבהם דרישה להצגת רשיון תסכל את מטרת החיקוק ליתן פטור לעולה, ובמקרים אלה חייבת דרישת הראיה לסגת מפני הצורך לבצע את המטרה התחיקתית.
ג. אם לא תנתן למערער האפשרות להוכיח שהיה ברוסיה מורשה לנהוג, הרי יהיה מקופח בשל היותו אסיר ציון לא רק ברוסיה אלא דוקא בישראל. כאשר חוסר הראיה נובע מהיותו אזרח נרדף בשל היותו ציוני, הרי רשות ישראלית העומדת על השגת הראיה אינה פועלת בתום לב כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). העקרון המונח ביסודו של סעיף 39 הנ"ל אינו מוגבל לדרכי הביצוע של חיוב קיים בלבד. עקרון זה מחייב מעבר לזה, בהיותו ביטוי של כלל ההתנהגות האוניברסלית הנדרשת בין אדם לחברו, וכן בין אדם לרשות, אשר על כן הוא חל גם במשפט הציבורי.
ד. על כן אין לשלול תוקפה של הצהרה בענין דנן מיניה וביה. גובה המכס יכול עפ"י ההצהרה להשתכנע כי המערער זכאי לפטור, ובסופו של דבר ההכרעה אם לקבל את ההצהרה כתחליף לרשיון תהיה נתונה בידי גובה המכס ולא ביהמ"ש המחוזי. אם לאחר קבלת ההצהרה יהיו למערער דין ודברים עם גובה המכס, יהיה בג"צ מוסמך לדון בדבר.
ה. בינתיים הסמכות איננה בידי בג"צ אלא בידי ביהמ"ש המחוזי. נושא התובענה בעניננו איננו מעשה מימשל שהמשיבה נדרשת לעשותו או להמנע מעשותו. ביהמ"ש מתבקש להצהיר על עובדה מסוימת, ואף אם מטרת המערער היא להשתמש בהצהרה כלפי הרשות, הענין אינו חורג מגדר סמכות השיפוט של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד א. בן - נון למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 4.11.76).
ע.א. 423/75 - מרדכי בן נון נגד מטילדה ריכטר ואח'
*השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה ויפו"כ בלתי חוזר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבונות 1105/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הוא בן אחיה של המנוחה, אסתר בכרי, שעשתה צוואה לטובתו בפברואר 1972 ונפטרה שלושה שבועות לאחר מכן בהיותה בת 85. הוא ביקש לקיים את הצואה והמשיבים שהם קרובי המנוחה התנגדו. המנוחה היתה אשה משכילה ועד לשנת 1965 תפקדה כראוי. אותה. שנה לקתה בשיתוק חלקי ומאז הלכה והתדרדרה והגיעה למצב ירוד ביותר כאשר שכנים שונים העידו בביהמ"ש שהתנהגותה היתה בלתי נורמלית, היא לא הבינה כלום ולא שלטה על שכלה. יחד עם עשיית ,הצוואה עשתה יפוי כח בלתי חוזר לטובת המערער להעביר לו את כל רכושה, והנוטריון הציבורי הוזמן אליה לחתום בפניו. על מנת שהנוטריון יבוא אליה נבדקה המנוחה ע"י רופא שקבע כי מפאת חולשתה אינה יכולה לעזוב את ביתה ומאידך כי היא שפויה בדעתה. במועד אחד חתמה על הצוואה ועל יפוי הכח הבלתי חוזי. בענין הצוואה העיד עו"ד שהצוואה היתה כתובה
עברית שפה שהמשיבה לא שלטה בה היטב, והנוטריון שהחתים אותה על ידי הכח תרגם לה גם את הצוואה לצרפתית. מאידך העיד הנוטריון כי לא אמר לה דבר אחד בקשר לצוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצוואה תורגמה למנוחה בשפה שהיא הבינה, אך מצא פגם בכך שדבר התרגום לא אושר ע"י המתרגם בצוואה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המנוחה עשתה הן את הצואה והן את יפוי הכח כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת של המערער על המנוחה בהיותה תלויה במערער, שכן במחצית השנה האחרונה כשהיא לא יכלה לדאוג לצרכיה ולעניניה האישיים, כאשר כל שכניה ומכריה התרחקו ממנה בגלל הופעתה המוזנחת ההמלוכלכת והסרחון שנדף ממנה, היה המערער בא אליה יום יום ומטפל בה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. עפ"י העדויות לא תורגמה הצוואה למנוחה לשפה שהיא מבינה אותה והרי זה פגם היורד לשורשו של ענין ושולל את עצם קיומה של הצוואה בהבעת רצונו האמיתי של המצווה. אין זה רק פגם טכני שדבר התרגום לא אושר ע"י המתרגם על פני הצוואה שניתן להתגבר עליו עפ"י סעיף 25 לחוק הירושה. בטעם זה בלבד די לפסול את הצוואה.
ב. לענין ההשפעה הבלתי הוגנת שבגינה נפסל גם יפוי הכח - לפי מצבה של האשה בחודשים האחרונים ויחסו של המערער למנוחה ניתן להגיע למסקנה כי את הצוואה "י ואת יפוי הכח עשתה עקב השפעה בלתי הוגנת מצד המערער על המנוחה. לא המנוחה היא שביקשה מהמערער לדאוג להכנת יפוי הכח והדבר נעשה כנראה ע"פ החלטת עורכי הדין של המערער בנוסף לצוואה שנעשתה להבטחת ענינו. לפי כל הסימנים הובא יפוי הכח המוכן למנוחה מבלי שידעה עליו קודם לכן.
ג. ביהמ"ש המחוזי נעזר בעקרונות הנוהגים באנגליה ואין לפסול זאת. לפי סעיף 150 לחוק הירושה בוטלה כל זיקה של החוק שלנו בעניני ירושה לחוק האנגלי, אך רשאים אנו ללמוד מדעת השופטים באנגליה כפי שפותחה במשך הדורות וליישמה אצלנו כשאנו נעזרים בה אך איננו קשורים אליה.
ד. באנגליה מבדילים בין שני סוגי מקרים של השפעה בלתי הוגנת: כאשר קיים יחס מיוחד של אימון בין הצדדים שכתוצאה ממנו נוצרת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה על המהנה; ובהעדר יחס מיוחד כזה כאשר מוכח בפועל קיומה של השפעה בלתי הוגנת. במקרה הראשון נוצרת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ועל הנהנה להוכיח כי המתנה היתה תוצאה של שימוש חופשי של רצונו של נותן המתנה, ואילו במקרה השני על מי שתוקף את העיסקה להוכיח שאכן הופעלה השפעה בלתי הוגנת.
ה. לפי חוק הירושה אין חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי הוגנת ולמעשה נקבע הכלל שהמתנגד לקיום צוואה עליו הראיה שהיא נערכה עקב השפעה כזו. אולם גם אצלנו כאשר אט4 הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו עד שניתן להניח שנשלל רצונו החופשי של אותו אדם לגבי הזולת, אז אפשר לאמר שפעולה שהיא לטובתו של השני היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו אלא אם הוכח היפוכו של דבר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד שלמה לוי למשיבים. 14.11.76).
המ' 563/76 - ולטר קריפס נגד שלום שווגר ואח'
*עיקול נכס הנמצא בחצרים של החייב (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
חברה פשטה את הרגל והנושים ביקשו להפרע מנכסיה ובכללם מכונה מסויימת שעמדה בחצרים של החברה. את המכונה הזמינה החברה והיא קיבלה את רשיון היבוא אך תשלום התמורה והמכס נעשו מחשבונו הפרטי של המבקש שהיה מנהל החברה ואחד מבעלי מניותיה העיקריים, ולטענתו עברה הבעלות של המכונה אליו. טענה זו אין לה יסוד. המערער פעל מתוך השקפה משפטית מוטעית שבתשלום עברה הבעלות על המכונה אליו. אין כל רמז לכך שבינו ובין החברה נעשתה איזו שהיא פעולה להעברת הבעלות ובאין ראיה לכך נהנים נושי החברה מן ההפקר ויכולים להפרע מנכס החברה אעפ"י שאחר שילם בעדו. אי לכך אין מקום לתת רשות ערעור. זאת, למרות שבענין היסודי שעליו מתבקש רשות הערעור צודק המבקש, היינו שבימ"ש השלום נתפש לטעות עקרונית בהלכה כשסבר שהשתק פלוגתא מונע את המבקש מלהשמיע טענת הבעלות לגבי המכונה הנדונה. המכונה עוקלה ומשהתנגד המבקש למכירת החפץ המעוקל הורה לו ראש ההוצל"פ לפנות לביהמ"ש כדי להוכיח את בעלותו. ברור על כן, כי כל מה שנאמר ע"י ראש ההוצל"פ בנימוקי החלטתו, אין לו נפקות לענין קביעת הבעלות שלשמה הופנה המבקש לביהמ"ש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. שצקי למבקש, עו"ד ש. קטני למשיב. 5.10.76).
המ' 423/76 - זאב ליפשיץ ואח' נגד משרד האוצר ואח'
*ערעור בפני ביהמ"ש על שומת תוספת מס.
(הבקשה נדחתה).
המבקשים רכשו נכס מקרקעין בשנת 1956 וחוייבו לשלם תוספת מס לפי חוק מס שבח מקרקעין. הם שילמו וביקשו החזרת הסכום בטענה שלא היו חייבים בתשלומו. ביהמ"ש דלמטה דחה את התובענה על הסף וקבע כי אין לו סמכות לדון בתביעת המבקשים הואיל ודרכי ההשגה על שומת המנהל קבועות בחוק ומשלא מוצו דרכים אלה ע"י הנושים לא היה ביהמ"ש מוסמך לדון בתובענה. בקשת המבקשים לרשות ערעור נדחתה. אכן שופט השלום היה מוסמך לדון בתביעה, שכן הענין לא הוצא מגדר סמכות בתי המשפט, ואלה מוסמכים לדון בתביעת השבה אפילו היתה המדינה צד לענין. ברם, למבקשים מכשול על דרכם, והוא מעשה ביתי דין שהיה עקב הוצאת השומה ע"י המנהל, שלא השיגו עליה, כאמור בסעיף 87 לחוק מס שבח מקרקעין.
(בפני: הנשיא זוסמן. 5.10.76).
המ' 637/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*הבאת ענין סמכות בי"ד רבני בפני ביה"ד המיוחד (הערעור נדחה).
בין הצדדים, בעל ואשה, מתנהלים הליכים משפטיים והמצב כיום שקיימות שתי תביעות מזונות, האחת בביה"ד הרבני והשניה בביהמ"ש המחוזי, והמערער פנה לרשם ביהמ"ש. העליון להביא את הענין בפני ביה"ד המיוחד שיקבע למי נתונה הסמכות. הרשם דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. תקנה 364 לתקנות סדר הדין המסדירה פניה לרשם להבאת הענין בפני ביה"ד המיוחד היא תקנה דיונית והמקור לסמכות של ביה"ד המיוחד הינו בסעיף 55 לדבר המלך במועצתו. השאלה אם ענין הוא מעניני המעמד האישי בגדר סמכות ייחודית ביה"ד הדתי אינה יכולה להתעורר, ואינה יכולה להיות מועברת לביה"ד המיוחד, אלא בעקבות החלטת ביהמ"ש הדן בענין. ביהמ"ש, ולא בעלי הדין יחדיו וכל שכן אחד מהם, מוסמך לקבוע אם התעוררה השאלה הנ"ל המחייבת הבאת הענין בפני ביה"ד המיוחד. מכיון שבעניננו לא היתה עדיין החלטת בימ"ש מוסמך על העברת הענין לביה"ד המיוחד לא היה הרשם מוסמך להזקק לבקשה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. גוטליב למערער, עו"ד גב' מ. זפט למשיבים. 12.10.76).
בג"צ 481/76 - סברי עותמן ליטסווי נגד שר הבטחון ואח'
*העמדה לדין של נאשם ברצח ברמאלה בפני בי"ד צבאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בבחירות שנתקיימו ברמאלה באפריל 1976 אירע אירוע דמים שבו נהרג בן דודו של העותר והעותר נפצע מיריות אקדח. המשיבים 3 ו- 4 (להלן הנאשמים) הואשמו ברצח המנוח ובנסיון לרצוח את העותר. בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי הירדני החל בגדה, פתח התובע הכללי בחקירה, אך לפני שהוגש כתב אישום פנה פרקליט הנאשמים אל מפקד יהודה ושומרון וביקש, לשם עשיית דין הוגן וצודק, להעביר את המשפט לבי"ד צבאי. המפקד נעתר לבקשה ועתירת העותר נגד החלטה זו נדחתה. טענת העותר היתה כי העברת הדין מביהמ"ש המקומי לבי"ד צבאי נעשית בשרירות לב, מאחר שהנאשמים מקורבים לאנשי המימשל הצבאי ברמאלה ומתוך כוונה לסייע בידם להמלט מעונש בשל הפשע שביצעו. נימוק זה נדחה, באשר לפי הנתונים עולה כי הנאשמים לא היו זוכים למשפט הוגן בביהמ"ש ברמאלה, ולא בשום בימ"ש אחר בגדה, לאחר שנערכו הפגנות נגדם, בהן הואשמו כבוגדים לנוכח קשריהם עם המימשל הישראלי מאז 1967. נוצר מצב שבגלל האוירה של טירור לא ניתן לקיים דיון הוגן בבימ"ש מקומי והמפקד הצבאי מילא את חובתו להבטיח בירור הוגן של אשמת הנאשמים. ,4ל בג"צ דחה גם את הטענה כי בימ"ש צבאי אינו מוסמך לדון את הנאשמים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד נאקרה מערי לעותר, עוה"ד ש. תוסיה כהן, י. גולן וגב' ביניש למשיבים. 10.10.76).
המ' 400/76 - שלמה אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הואשם בעבירות מרמה שעבר ב- 1972 ומשפטו החל להתברר באוקטובר אותה שנה. נתקיימו 24 ישיבות ובכולן המערער לא התייצב. בסופו של דבר, באפריל 1976, התייצב המערער ואז קרא השופט לפניו את כתב האישום ואת העדויות שנגבו בהעדרו, והראה לו את חתימותיו על הודאותיו והמערער אישר שאלו הן חתימותיו. לאחר מכן, כפי שנרשם בפרוטקול הסביר השופט לנאשם "מכיון שהיו 14 דחיות יימשך הדיון בין אם הנאשם יודה ... ובין אם לא יודה ... ולא ישוחרר בערבות עד תום משפטו". נעשתה הפסקה ולאחר ההפסקה הודיע הנאשם כי הוא מודה באשמה. עתה טוען הסניגור שלא הודה המערער אלא תחת לחץ מאסרו כפי שהשתקפה מאזהרת השופט. הערעור נדחה. גם אם נניח ש"האיום" במעצר תרם להחלטת המערער להודות באשמה, עדיין אין חשש שמא ההודאה לא היתה הודאת אמת, וכל הנתונים מצביעים על כך שהיתה זאת הודאת אמת. עם זאת העיר ביהמ"ש העליון שכאשר ביהמ"ש שואל את הנאשם אם הוא מודה או כופר באשמה אין לו לכרוך שאלה זו בענין אחר, וכל שכן בענין הנוגע למעצר עד לגמר בירור המשפט. אשר לעונש - השופט כתב כי הנאשם גרם נזק לציבור ע"י שלא הופיע זמן רב למשפט ויש להטיל עליו עונש שילמד אותו לקח לעתיד ודן אותו לשלושה חודשים מאסר. אי ההתייצבות למשפט אינה צריכה לשמש עילה להחמיר בדין. אולם העונש שהוטל אינו עומד בשום יחס סביר לחומרת העבירות. אפילו טעה השופט בהנמקתו הרי טעות זו לא הביאה למסקנה מוטעית. אעפ"כ החליט ביהמ"ש העליון לנהוג לפנים משורת הדין עם המערער ולא לשלוח אותו לשאת שארית עונשו במאסר בפועל, וזאת באשר עבר זמן רב מאז ביצוע העבירות הנדונות. עם זאת החליט להטיל על המערער עונש של 1,000 ל"י קנס.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. מרוז למבקש, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 25.10.76).
המ' 664/76 - עזריאל דוברובסקי נגד יוסף חיים ואח'
*טענת מעשה בית - דין (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי שישב בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ קבע
כי טענות החייב אינן יכולות להתברר במסגרת פניה לראש ההוצל"פ עפ"י סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, ומשקבע כך הרי שאר דבריו אינן אלא הערות אגב שבעקבותיהן לא קם מעשה בית - דין; התובענה ענינה הצהרה לשימוש במקרקעין ועל כן בא ענין זה בגדר שיפוטו של בימ"ש השלום; בימ"ש השלום נתן את צו הפינוי העיקרי ונתן למשיב סעד מן הצדק ועל כן גם אם ביהמ"ש המחוזי שינה את תנאי הסעד שנקבעו בשעתו ע"י בימ"ש השלום, מוסמך בימ"ש השלום לשנות את תנאי הסעד מן הצדק. אי לכך אין מקום לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ע. דברה למבקש, עו"ד א. מרגלית למשיבים. 16.11.76).
המ' 727/76 - עמנואל כהן נגד סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ
*הארכת מעצר (הבקשה נדחתה).
בשעתו הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור והבקשה נענתה בחיוב, אך הוא איחר בהגשת הערעור ועתה הוא מבקש להאריך את המועד. בקשתו נדחתה. הנימוקים לבקשה הם לחץ העבודה במשרדו של ב"כ המבקש; נסיעות עורכי הדין לחו"ל בעניני משרדם; לאחר שהבקשה לרשות ערעור נענתה בחיוב הרי הגשת הערעור היא רק פעולת טכנית ואין להחמיר במועד הנוסף לאחר השגת הרשות לערער. נימוקים אלה נדחו. גם אם סדרי הדין התקינים דורשים, ובצדק, נוקשות מסויימת שעלולה לפגוע בזכותו המהותית של אחד מבעלי הדין, אין להתעלם ולהקל בדרישתם, אחרת ישלוט אי סדר במקום הסדר התקין בבתי המשפט, עפ"י ההלכה הפסוקה אין לראות טעם מיוחד בשכחה ובלחץ העבודה במשרדי עורכי הדין.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. רימל למבקש, עו"ד צ. הרניק למשיבה. 10.11.76).
ב"ש 211/76 - קופת חולים של ההסתדרות ואח' נגד קנדלר נחמן
*העברת דיון (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים שעילתה רשלנות של רופא קופ"ח בטיפול במשיב, והמעשה אירע, לפי טענת התביעה, בת"א. המשיב הגיש את התביעה בבאר שבע ובקשת המבקשים להעבירם לת"א נדחתה. העובדה שהמעשה אירע בת"א היא כשלעצמה איננה מחייבת את בירור המשפט בת"א אם יש לבימ"ש אחר סמכות שיפוט. השאלה המכרעת היא מאזן הנוחיות, וכאשר שוקלים שאלה זו אין להתעלם גם מהשאלה האחרת והיא עומס העבודה הרובץ על ביהמ"ש המחוזי בת"א, הגורם לכך שהדיונים שם הולכים ומתמשכים הרבה יותר מאשר בבאר שבע. העדים שהתובע עומד להעיד אין הופעתם בבאר שבע קשה עבורם יותר מאשר בת"א. לעומת זאת אומרים הנתבעים שכל העדים בתובענה גרים בת"א ובסביבתה אך לא הוגש תצהיר לאימות טענה זו. הכוונה היא לנתבע שהוא רופא המתגורר בת"א, ואפילו נניח שהנתבעים יחפצו להעיד רופא נוסף העובד בת"א, עדיין אין מאזן הנוחיות מחייב להוציא את הענין מבאר שבע שם תתברר התובענה יותר מהר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד סטוביצקי למבקשים, עו"ד ג. לוי. למשיב. 2.1176).
ב"ש 230/76 - שלמה ניר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביהמ"ש דלמטה הורה להחזיק את העורר במעצר עד ליום 27.11.76 ועררו נתקבל ונשיא ביהמ"ש העליון הורה לשחרר את העורר בערובה ביום 19.11.76, אלא אם תשיג המדינה צו מעצר נוסף על סמך חומר חדש שתוכל להביא בפני שופט השלום. הנשיא הסכים שישנו יסוד לכאורה לחשד שבעטיו פתחה המשטרה בחקירה, ומטעם זה יש צידוק למעצרו של העורר להשלמת החקירה, ברם העורר נעצר ביום 9.11.76 ועד ליום הגשת הערר ב- 15.11.76 לא נחקר כלל. על כן נתקבל הערר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. ברדוגו לעורר, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 16.11.76).
ב"ש 233/76 - שרה מזרחי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המתלונן גדעון גבע היה עד תביעה במשפט שהתנהל נגד אחד שלמה סעדיה והלה נדון לחמש שנות מאסר בשל סחיטה ואיומים. שלוש נשים כולן אחיות, שאחת מהן אשתו של שלמה סעדיה, הואשמו בגרימת חבלה חמורה וגרימת נזק בזדון למתלונן בעסקו, ולפי טענת התביעה נטלה העוררת סכין במהלך התקיפה ודקרה את גבע. שתי האחיות שוחררו בערבות והעוררת נעצרה עד לתום ההליכים. עררה נדחה. זהו מעשה חמור אשר נוכח פני הגל הגואה של מעשי אלימות מצדיק החזקת הנאשמת במעצר, ובלבד שהראיות נגדה הן בעלות משקל מספיק לכאורה. בעניננו הועלתה טענה רצינית שהמדינה נהגה איפה ואיפה, בהשיגה צו מעצר נגד העוררת ואילו את שתי אחיותיה הסכימה לשחרר בערובה. אכן העוררת היא זו הנאשמת בדקירת קרבן התקיפה, אולם השלוש נכנסו לחנות ופעלו בצוותא חדא, ועל כן לא היה צידוק להפלות ביניהן. ברם לעוררת שתי הרשעות קודמות של גרימת חבלה גופנית ואיום בנזק גופני כלפי אותו גדעון גבע, ומכיון שכן בדין נעצרה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. פוגל לעוררת, עו"ד בן טובים למשיבה. 2.11.76).
בר"ע 211/76 - יוספן דוד נגד יוספן משה ואח'
*סמכות ביטול צוים (הבקשה נדחתה).
העברת הענין נשוא הדיון לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לא גרעה מתוקפם של הצוים הזמניים שניתנו בביהמ"ש בת"א, וכל עוד צו ההעברה בעינו עומד ועד שלא יבוטל בערעור, הסמכות לבטל את הצוים האמורים היא בידי ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. מטעם זה בלבד לא היה מקום להעתר לבקשות עיקול של המבקש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. אלי - עזר למבקש, עו"ד בר - שלטון למשיבים. 14.11.76).
בר"ע 184/76 - חברת צנור אילת אשקלון בע"מ ואח' נגד תה"ל מהנדסים... בע"מ ואח'
*סמכות לשינוי צוים זמניים (הבקשה נדחתה).
צירופם של נתבעים אחרים אל הנתבע אתו התקשר התובע בהסכם בוררות, אינו מחייב להתעלם מהסכם הבוררות כאילו לא היה ולאפשר לתובע להתדיין עם המתדיינים יחדיו בביהמ"ש. סירובה של המשיבה להעביר לבוררות סכסוך אחר שנפל בין הצדדים, אינו מונע אותה מלעמוד על דיון בבוררות בסכסוך הנוכחי. אכן, תצהיר מטעם המשיבה שעליו סומכת המשיבה את בקשתה לעכב את ההליכים לקויה בחסר, הואיל ואין בו הצהרה שהמשיבה היתה מוכנה בעבר לעשות כל דרוש לקיום הבוררות, אך מאחר שהעובדות נתבררו עד תומן שוב אין בכך עילה להפוך את החלטת השופט על פיה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד פ. ג. נשיץ למבקשות, עו"ד י. עמיהוד בן - פורת למשיבה. 15.11.76).
בר"ע 198+201/76 - קבלני ירושלים נגד תעשיות רדימיקס בע"מ
*רשות להתגונן (הבקשה נדחתה).
תצהיר הנתבעת שעליו סמכה בקשתה לרשות להתגונן נערך בצורה מתחמקת. כך, למשל, נאמר בתצהיר כי "לפי עצה משפטית שקיבל המצהיר, תעודות המשלוח אינן חתומות ע"י הנתבע". חתימת הנתבעת על המסמך היא ענין שבעובדה שהמצהיר נדרש להצהיר עליה ולא של עצה משפטית. כן יש בתצהיר הכחשה סתמית- של סעיפים בכתב התביעה שמקומה לא יכירנה בתצהיר. מפאת אי בהירות ההגנה רשאי ביהמ"ש לדחות בקשת הרשות להתגונן בכלל. אך במקום זה, כאשר "כמעט" אין צידוק למתן הרשות, הוא רשאי לתת את הרשות כשהיא מותנית בהפקדת הכסף ובכגון דא אין להתערב.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. שפאר למבקשת, עו"ד מ. כהן למשיבה. 18.11.76).
בג"צ 531/76 - יוסף צמח נגד עירית בני - ברק
*פניה לבג"צ כשהענין נתון לסמכות בימ"ש אחר (העתירה נדחתה).
העותרים מחזיקים בחלקת אדמה בבני ברק והקימו עליה מבנים ולטענתם עלה טרקטור של העיריה על השטח ללא כל הודעה מוקדמת והכינו לסלילת כביש. העותרים פנו לבימ"ש השלום בתביעה לצו מניעה, קיבלו צו מניעה זמני אך הוא בוטל ועל כן עתרו לבג"צ. עתירתם נדחתה. הסכסוך בין הצדדים הינו ענין של השגת גבול המסור לשיפוטו של בימ"ש השלום, והעובדה שהמעשה המיוחס לרשות המקומית נעשה על ידה תוך שימוש בסמכויות שלה הצומחות מהמשפט הציבורי, איננה מוציאה את הענין מסמכותם של בתי המשפט הרגילים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד בן יעקב לעותרים. 4.11.76).
בג"צ 511/76 - חיים עובדיה שאשא נגד החברה הממשלתית למדליות ומטבעות. *עתירה לבג"צ נגד גוף שאין בג"צ מעורב בפעולותיו (העתירה נדחתה). העותר פגה לבג"צ נגד החברה למדליות ומטבעות בטרוניה על החלטתה להפסיק מכירתן של מדליות. עתירתו נדחתה. העותר לא הוכיח, אף לכאורה, כי החברה המשיבה היא בין הגופים שבג"צ מפעיל סמכויותיו לגביהם לפי סעיף 7(2) לחוק בתי המשפט, ומן החומר והטענות גם לא עלה כי יש עילה אחרת שתצדיק התערבות בג"צ. אם סובר העותר שנפל פסול בהחלטת החברה, פתוחה לפניו הדרך לתביעה לערכאות המשפטיות המוסמכות לכך או פניה למבקר המדינה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן - פורת. עו"ד טורמינץ לעותר. 3.11.76).
בג"צ 541/76 - מרדכי דרמן נגד מפקד משטרת ת"א ואח'
*העמדת שוטר לדין משמעתי כשאין נגדו ראיות למשפט פלילי (העתירה נדחתה).
העותר שימש כחוקר משטרתי ונעצר כחשוד בהשתתפות בפריצה שבוצעה בבנין המטה הארצי של המשטרה בינואר 1976. הוא היה עצור 47 יום ושוחרר ממעצרו בערובה ע"י ביהמ"ש המחוזי למרות התנגדות המשטרה, לאחר שהשופט קבע כי לא נאספו ראיות מרשיעות נגד העותר. החקירה נגדו לא נתחדשה וכנראה גם לא יועמד לדין. ברם המשיב הגיש נגד העותר גליון שפיטה על עבירות משמעת בפני קצין שופט דן יחיד. העבירות הן שלא נקט אמצעים סבירים למניעת הפריצה שידוע היה לו שהיא עומדת להתבצע, וכן אי נקיטת אמצעים לגילוי העבירה אף כי היה ידוע. לו שהיא בוצעה. טענתו היא כי לאחר שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמידו לדין בעבירה פלילית בפני בימ"ש רגיל, אין זה מן המידה להעמידו בפני רשות שיפוט של המשטרה. עתירתו נדחתה. עפ"י פקודת המשטרה רשאים להעמיד לדין משמעתי בגין עבירות משמעת גם אם הן מהוות עבירות פליליות. ביהמ"ש המחוזי אמנם קבע כי אין בידי הקטגוריה ראיות מרשיעות מספיקות ואולם העותר נבדק במכונת האמת ובה נתגלה, לטענת הקטגוריה, כי העותר שיקר בענין המידע שהיה לו לפני הפריצה ולאחריה. ראיה זו אינה קבילה בבימ"ש פלילי אך לא מן הנמנע שהיא תהיה קבילה בפני קצין שופט הדן בעבירת משמעת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, גב' בן - פורת. עו"ד סגל לעותר. 11.11.76).
בג"צ 246/76 - חיים יוסף נגד עירית ירושלים ואח'
*ביטול מכרז עקב טעות ברשימת הכמויות שנמסרה למציעים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר השתתף במכרז לביצוע עבודות עפר וסלילת כבישים שערכה המשיבה והצעתו היתה הזולה מכל ההצעות. ברם, לאחר פתיחת המעטפות נוכחה המשיבה כי ברשימת הכמויות שנמסרו לקבלנים נפלה טעות חמורה ששיבשה את כל המכרז ומנעה השוואה הוגנת ומשמעותית בין ההצעות. על כן החליטה המשיבה לבטל את המכרז ולערכו מחדש. עתירת העותר נדחה. אכן ביטול מכרז לשם עריכתו מחדש אינו דבר של מה בכך, הוא משים לאל את כל העבודה וההוצאות המושקעות
בהכנת ההצעות שהוגשו, ומסכן את עקרון הסודיות והשוויון שהוא מאושויות שיטת המכרז. אולם במקרים מסויימים יש בצעד כזה משום "הרע במיעוטו" וכזה הוא המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד שפאר וורטון לעותר, עו"ד י. פטל למשיבות. 18.10.76).
בג"צ 232/76 - סוהיל חסן שוקרי נגד ביה"ד השרעי ואח'
*סמכויות ביה"ד השרעי לערעורים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בעתירה זו התעוררה שאלת סמכותו של ביה"ד השרעי המוסלמי לערעורים, לדון באישור שנתן ביה"ד המוסלמי בחיפה לעותר, שהוא מותוואלי של הקדש בחיפה, לעשות עיסקה מסוימת בנכס מנכסי הווקף. בג"צ פסק כי לביה"ד לשרעי לערעורים לא היתה סמכות לפסול את האישור שנתן ביה"ד השרעי בחיפה ועל כן הפך הצו להחלטי ואושרה עיסקה שעשה העותר בהחכירו חלקת קרקע בשיטת של חמישה דונם למשרד השיכון.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד ש. שרוויש ור. ויט לעותר, עו"ד ח. שהאועה למשיבים. 17.11.76).
בג"צ 337/76 - יהודה הייק נגד המפקח הכללי, משטרת ישראל
*פיטורי שוטר כאשר מתנהלים נגדו הליכי משפט פלילי (התנגדות לצו על תנאי- הצו בוטל).
העותר שירת במשטרת ישראל כסמל ראשון נעצר באשמת שוחד, הוגש נגדו כתב אישום ומשפטו טרם נסתיים. בעת שנעצר העותר נמצא בכיסו סכום של 5,000 ל"י והוא הודה כי קיבל את הכסף כדי שיפעיל השפעתו במשרד הרישוי למען נבחן מסוים. משפטו הפלילי של העותר טרם נסתיים ובינתיים החליט המפקח הכללי של המשטרה להשתמש בסמכותו לפי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה ולפטר את העותר מחמת שאינו מתאים למלא את תפקידיו. עתירת העותר נגד פיטוריו נדחתה. טענת העותר היתה כי לנוכח הסמכות של המפכ"ל בסעיף 74 לפקודה להשעות שוטר שמתנהלת נגדו חקירה, מתבטלת סמכות הפיטורין לפי סעיף 10 הנ"ל. טענה זו נדחתה ובג"צ קבע כי שני הסעיפים אינם סותרים ויכול שתתנהל חקירה נגד השוטר והמפכ"ל יפעיל את סמכותו על מנת להשעותו מתפקידו לפי סעיף 74 לפקודה, ויכול המפכ"ל להפעיל את סמכותו לפי סעיף 10 ולפטר את השוטר. ביהמ"ש תמך את מסקנתו בהבאת מובאות מהויכוח בכנסת הנוגעות לסעיפים הנדונים.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מועלם לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 21.11.76).
בג"צ 371/76 - ד"ר הרווי קריגר נגד שר הפנים
*מניעת כניסתו לישראל של מי שעבר עבירת סמים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר, יהודי אזרח קנדה, היה בישראל וקיבל אשרה לישיבת ביקור. בינואר 1976 נעצר העותר כשבדירתו נמצאו סמים מסוכנים, מקטרות לעישון סמים, ניירות לליפוף סגריות וכו'. הוא הורשע בדין וסמוך לאחר מכן יצא מן הארץ וכאן נשארו אשתו וילדיו. כאשר הגיע העותר ארצה ביולי 1976 נמנעה ממנו כניסתו לישראל ועתירתו נגד החלטה זו נדחתה. עפ"י חוק השבות אין לאסור עלייתו לישראל של יהודי אלא אם כניסתו מסוכנת לשלום הציבור, ברם העותר לא ביקש להכנס לישראל כעולה, אלא ביקש אשרה של תייר ועל כן לא חל על כניסתו חוק השבות, אלא התקנות על פי חוק הכניסה לישראל ועפ"י תקנות אלה והנחיות שנקבעו לפיהן אין להתיר כניסתם לישראל של אנשים שבעת ששהו בעבר בישראל הסתבכו בעבירת סמים. עפ"י תקנה זו יש שיקול דעת מוחלט בידי שר הפנים והוא פטור מחובת שמיעת הנוגע בדבר לפני מתן
הוראת הסירוב כנ"ל והוא פטור מלנמק את החלטתו. בהוראה עפ"י תקנה זו יכול העותר להצליח אם הוא מראה שהשר פעל בניגוד לחוק או מתוך שרירות לב והעותר לא הראה לא את זה ולא את זה. אגב, העותר גם לא ביקש אשרת כניסה לפי תקנה 6(א) של עולה בכח המבקש לשהות בישראל שלוש שנים לפני שהוא הופך לעולה. בשאלה אם מי שמבקש אשרה לפי תקנה 6(א), שהיא אשרה מסוג א(1), ניתן להגביל את כניסתו לפי חוק השבות או לפי חוק הכניסה לישראל, כתב השופט שרשבסקי בפסק דינו כי חוק השבות לא חל עליו ולפסק דין זה הצטרף מני. השופט ח. כהן בפס"ד נפרד קבע כי לגבי מי שמבקש אשרה מסוג א(1) לפי תקנה 6(א) של עולה בכח, חל חוק השבות והגבלות אותו ולא הגבלות חוק הכניסה, לישראל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד י. גרין לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 7.11.76).
בג"צ 358/76 - אליהו בדנר בע"מ נגד שר הבטחון ואח'
*פגם פורמלי במכרז העותרת והמשיבה השלישית (להלן - המשיבה) התבקשו להגיש הצעות במכרז סגור לאספקת כ- 20 אלף זוגות סנדלי גברים ונשים למשרד הבטחון. הצעת המשיבה היתה זולה מהצעת העותרת ונתקבלה ועתירה נגד החלטה זו נדחתה. במכרז נדרשו המציעים לצרף המחאה עצמית בשעור של 10 אחוז מערך ההצעה, המשיבה לא הגישה המחאה כזו והמציאה את ההמחאה רק לאחר שועדת המכרזים דרשה זאת. בג"צ קבע כי זה פגם פורמלי בלבד שלא יצר אי שויון בין המציעים ועל כן אין הצדק דורש לשלול את הזכיה מן המשיבה מסיבה זו בלבד. אינו דומה מקרה זה למקרה שבו נדרשת ערבות בנקאית ואשר לפי פסיקת בג"צ אי הגשת ערבות כזו פוסלת את ההצעה. בערבות בנקאית נוצר חוסר שויון בין מי שטרח להשיג את הערבות במועד והוציא את ההוצאות הדרושות לכך, לבין מי שלא עשה כן במועד הנכון. יתר על כן, בזמן הגשת ההצעה עמד לזכות המשיבה במשרד הבטחון סכום שעלה בהרבה על סכום ההמחאה הנדרשת. הועלו עוד מספר טענות של אי שויון, אך כל הטענות נדחו ע"י בג"צ שקבע כי ניתן להסבירן בנתונים של המכרז. בשאלה אחת אם בידי המשיבה התבניות ליצירת הנעליים כדי לספקן בתוך המועד הנדרש, הרי צד זה של הענין נוגע לדברים שיתרחשו אחרי זכית המשיבה במכרזים ואינו מענינה של העותרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. זכרוני לעותרת, עוה"ד ד. בן - אור וי. פיקהולץ למשיבים. 11.11.76).
ע.א. 69/75 - פלונית נגד פלוני
*מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שבו מייחסים לנתבע עבירה פלילית (הערעור נדחה ברוב דעות).
המערערת, שבעת קרות המקרה היתה כבת 10 שנים, תבעה מאת המשיב פיצויי נזיקין בגין מעשה מגונה שעשה בה כאשר באה לביתו כדי לעשות שיעורים יחד עם בנו של המשיב. נגד המשיב לא הוגש אישום פלילי, ואבי המערערת הגיש נגדו תביעה אזרחית. בבימ"ש השלום העידה המערערת על המעשים שלטענתה עשה בה המשיב ומנגד העידו המשיב ובנו שהכחישו מכל וכל את סיפור המעשה. ביהמ"ש קיבל את עדות המערערת וחייב את המשיב לשלם לה פיצוי של 1,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות קיבל את ערעורו של המשיב ודחה את תביעת המערערת וביהמ"ש העליון ברוב דעות השופטים ויתקון ועציוני דחו את ערעורה של המערערת, בעוד שהשופט ברנזון סבר כי יש לקבל את ערעורה ולהחזיר את החיוב על כנו. בפסה"ד נסקרו העובדות הנוגעות לענין, היינו, התנהגות המערערת מיד לאחר המעשה שהיא מייחסת למשיב, וכן השאלה מהי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כאשר המעשה המיוחס לנתבע הינו למעשה עבירה פלילית. השופט ברנזון סבר כי אין להתערב בממצאים
העובדתיים שקבע בימ"ש השלום, וגם אם במעשה שיש לו אופי פלילי צריכות ההוכחות להיות יותר חזקות, הרי אין אלה צריכות להיות הוכחות במידה הנדרשת במשפט פלילי מעל כל ספק סביר. לעומת זאת קבעו שופטי הרוב כי עפ"י הנסיבות, כאשר מדובר בעדות של בעל דין, שהיא עדות יחידה, וכשזו עדות של קטינה ובמעשה שמטבעו הוא מעשה פלילי שיש עמו קלון, כאשר בדרך כלל נדרשת ראיה מסייעת על מנת להוכיחו, הראיות שהובאו אינן מספיקות כדי לבסס את תביעת המערערת. התסבוכת איננה עובדתית דוקא שבה אין ביהמ"ש שלערעור מתערב אלא הבנת הרקע הפסיכולוגי שהוליד את ספוריהם של התובעת הקטינה מחד ושל הנתבע מאידך ובענין זה שיקוליו של ביהמ"ש שלערעור אינם נופלים מאלה של השופט הדן בענין בדרגה ראשונה. בתביעה אזרחית בה מייחס בעל דין ליריבו מעשה פלילי נדרשת מידת הוכחה גדולה, ולפעמים מידת הוכחה גבוהה יותר מזו הנדרשת במשפט פלילי כאשר המעשה נשוא המשפט האזרחי עולה בחומרתו בהרבה על המעשה נשוא המשפט הפלילי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד ש. רוקח למערערת, עו"ד ש. רוזין למשיב. 18.10.76).
ע.א. 635/74 - יעקב מזי נגד קוקה קולה... בע"מ
*אחריות בנזיקין כתוצאה מנפילת שלט פרסומת (הערעור נתקבל).
המערער הוא בעל חנות מכלת בחיפה שמעל חנותו תלתה המשיבה שלט פרסומת שלה. תליית השלט נעשתה באמצעות קבלן עצמאי מטעם המשיבה, השלט נשאר רכושה של המשיבה ולא היתה למערער זכות לעשות פעולה בשלט עצמו. כשנה לאחר שהשלט נתלה, נפל השלט ופגע במצחו של המערער. הוא הגיש תביעה נגד המשיבה ותביעתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שנפילת השלט נבעה מהתקנה רשלנית ומכיון שההתקנה נעשתה ע"י קבלן עצמאי אין המשיבה אחראית לכך. הערעור נתקבל. קיימת אפשרות נוספת לנפילת השלט והיא העדר כל טיפול בשלט ע"י המשיבה במשך שנה תמימה. מידות השלט היו גדולות ובהתחשב במשקלו הניכר אין לשלול את האפשרות שאף אם השלט הותקן כראוי נחלשו החיבורים במשך השנה בהשפעת רוחות, גשמים, רטיבות, וכדומה, ועל כן נפל. על המקרה חל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" עפ"י פקודת הנזיקין. למערער לא היתה ידיעה ולא יכול היה לדעת מה נסיבות נפילת השלט. היה זה נכס של המשיבה והיתה לה שליטה עליו ונפילתו מתיישבת יותר עם המסקנה שהמשיבה לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזו. על כן על המשיבה היתה חובת הראיה כי לא היתה מצידה התרשלות שהביאה לידי הנזק. בהגיעו למסקנה זו קבע ביהמ"ש העליון כי אין צורך להכריע כאן בשאלה אם התקנת השלט ע"י קבלן עצמאי מסירה מעל המשיבה את האחריות לעצם התקנה לא תקינה, לנוכח ההלכה בדבר אחריות שאיננה ניתנת להעברה, במקרה של יצירת סיכון לעובר אורח ברשות רבים כאשר הסיכון אינו נובע משימוש רגיל בדרך ציבורית שלמענו הוקדשה הדרך. העובדה שהשלט נתלה מעל חנותו של המשיב אינה מסירה את האחריות מן המשיבה, שהשלט נשאר בבעלותה ולא הובאה כל ראיה שהוסכם עם המערער שהוא ישגיח על תקינות השלט.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. בצרי למערער, עו"ד גב' ורטהיים למשיבה. 24.10.76).
ע.א. 191/75 - גדעון עופר נגד כימאויר בע"מ
*תביעה בנזיקין (הערעור נדחה).
המערער מגדל ורדים ומשתלתו נמצאת בקרבת שדות כותנה של קיבוץ הנזקק לשרותי המשיבה לריסוס שדותיו ע"י מטוסים מן האויר. בתאריך מסויים גילה המערער כי חלק משתיליו נפגע מצריבה חזקה ותבע את המשיבה בטענה כי מטוס שלה שעבר מעל משתלת הורדים ריסס מחמת תקלה חומר מגע מסויים ובכך גרם לנזק.
תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. למערער לא היתה כל ראיה שחומר מעין זה דלף ממטוס של המשיבה על שתיליו וגם לא הוכיח כי החומר הוא שגרם לשתיליו את הנזק. אילו עלה בידי המערער להוכיח שאותו חומר הוא שגרם לשתילים את הנזק רשאי היה להסתפק בהוכחותיו אלה בדבר המקור של החומר ולאמר כי המקור הינו המטוסים של המשיבה המרססים שדות אחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, מני, החלטה - השופט ויתקון. עו"ד טלגם למערער, עו"ד אלקס למשיבה. 9.11.76).
ע.א. 174/76 - סעיד נאצר נגד מוספה נאצר
*דחיית תובענת פיצויים על הסף עקב הסכם ויתור קודם (הערעור נדחה).
המערער תבע את המשיב לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לו עקב תאונה כשעבד בנגריה של המשיב. תביעתו נדחתה על הסף בעקבות הסכם בינו לבין המשיב שהוצג בביהמ"ש ואשר לפיו קיבל מהמשיב 1,000 ל"י פיצויים וויתר על כל טענות או תביעות נגד המשיב. ערעורו נדחה. לטענה כי ההסכם לא הוכח כדבעי - היו עדויות מספיקות בפני ביהמ"ש דלמטה לבסס את מסקנתו כי אכן נחתם הסכם כזה. לטענה כי מכיון שרק המשיב הביא עדים להוכחת ההסכם ובדיון בבקשה לדחיית התביעה על הסף דינו של מבקש הדחייה כדין תובע ועליו לסכם תחילה ולמעשה סיכם המערער תחילה, - המערער הסכים בדיעבד להפיכת סדר הסיכומים ולמעשה לא גרם הדבר כל עוות דין למערער, וטענה פורמלית מסוג זה שאין לה דבר וחצי דבר עם הענין לגופו, אין מן הראוי שתשמע.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ח. יעקבי למערער, עו"ד ח. נסאר למשיב. 15.11.76).
ע.א. 452/76 - גרנר פריץ נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד לתביעת פיצויי נכות רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערער הוא נכה 100 אחוז שלא הגיש תביעת פיצויים במועדה ובחקירתו הודה כי נמנע מלהגיש את התביעה באשר קיבל עצה של עו"ד שאין לו מה לתבוע. הרשות המוסמכת לא ראתה בכך טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד והערעור על כך נדחה. לא הוגשה כאן כל חוות דעת רפואית שנכותו העולה על 100 אחוז מנעה, ממנו הגשת התביעה במועדה, ולהיפך היתה חוות דעת רפואית כי נכותו של המערער לא היתה בה מניעות רפואית להגיש את התביעה במועדה, וחוות דעת זו לא הוזמה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, קורשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 16.11.76).
ע.א. 277/75 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
אשתו של המערער היא נכה ב- 100 אחוז ומצבה הקשה מצריך טיפול מתמיד בה ואת הטיפול היא מקבלת מאחותה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה סכום כללי של 2,300 ל"י לחודש עבור מזונות, טיפול ומדור והערעור על כך נדחה. המערער הוא מכונאי ראשי באניה בעל דרגה גבוהה ושכרו משולם מקצתו בלירות ישראליות ומקצתו בדולרים. ביהמ"ש המחוזי ניתח במפורט את צרכי המשיבה ואת יכולתו הכספית של המערער והגיע לסכום האמור, ואין לאמר כי הוא מוגזם בנסיבות הקשות של הענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. חובב למערער, עו"ד י. יונגר למשיבה. 26.10.76).
ע.א. 234/76 - יצחק ילינובה נגד קצין התגמולים
*החמרת מחלת סכיזופרניה עקב שירות צבאי (הערעור נדחה).
המערער שירת במילואים במלחמת יום הכיפורים ושוחרר מחמת התקף סכיזופרני. מחלה זו מופיעה גלים גלים ובין גל לגל חוזר ונרגע החולה ממחלתו. המערער ביקש לראות בשירותו גורם להתפרצות המחלה, אך המשיב הכיר בגל הנדון כהחמרה לצורך אותו גל בלבד והערעור על כך נדחה. הלכה פסוקה היא שרואים את מחלת הסכיזופרניה כאילו נגרמה עקב השירות אם פרצה לראשונה עקב השירות, כל עוד לא הוכח שאין קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, אך אצל המערער דנן נתגלו סימני המחלה עוד לפני שגוייס למלחמת יום הכיפורים. המשיב הגביל, את תקופת ההחמרה לאותו גל שהופיע בתקופת השירות ונסתיים כחצי שנה לאחר מכן. גם המומחה הרפואי של המערער מעיד שכיום נמצא המערער במצב של רגיעה. אכן, אין לדעת ולהתנבא אם יתפרצו גלים חדשים ואם עדיין יהיה להם קשר סיבתי עם הגל שפרץ עקב השירות, ברם כרגע הגל ההוא עבר ואם בעתיד יפרוץ גל חדש ויימצא רופא שיקבע קשר סיבתי תמיד פתוחה, הדרך בפני המערער להביא ראיות בפני המשיב ולשכנעו כי החמרת המחלה לא תמה ולא חלפה עם הגל הראשון.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אהרון למערער, עו"ד מ, ברנשטיין למשיב. 10.11.76).
ע.א. 311/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*טענת חוסר סמכות בדיון על החזקת ילד כתוצאה מהסכם על סמכות שיפוט
(הערעור נתקבל).
ביום 29.6.71 נעשה הסכם בין המערערת לבין המשיב להתגרש. המערער השני הינו קטין, בנם של הצדדים, ובהסכם נאמר כי הילד ישאר ברשות האשה עד שימלאו לו שש שנים. הילד עצמו אינו צד להסכם. ביום 29.3.76 הגישה המערערת תביעה בשמה ובשם הילד לתשלום מזונות ולמתן הצהרה כי הילד שבינתיים מלאו לו שש שנים ישאר ברשות המערערת. ביום 1.4.76 ביקשו המערערים וקיבלו צו מניעה זמני במעמד צד אחד למניעת הוצאתו של הילד מחזקת אמו. ביום 8.4.76 הגיש, המשיב בקשה לבטל את הצו שניתן במעמד צד אחד ולצוות על המערערת למסור לו את הללו, ולחילופין לקבוע פגישות בינו לבין הילד עד לבירור ההליכים. למחרת היום הגיש המרצה נוספת שבה ביקש לצוות על המערערת למסור לו את הילד לפני חג הפסח. ב- 20.4.76 הגיש המשיב את כתב הגנתו ובה טען חוסר סמכות ביהמ"ש המחוזי בהסתמכו על ההסכם שנעשה לפני הגירושין ושלפיו כל הסכסוכים שהתהוו בין הצדדים ביחס לילד יימסרו לשיפוט ביה"ד הרבני. המערערים טענו כי המשיב אחר בטענת חוסר הסמכות שלו, לאחר שהגיש שתי ההמרצות האמורות לפני הגשת כתב הגנה בו טען חוסר סמכות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים והערעור על כך נתקבל. כאשר בעל דין רוצה לטעון נגד סמכותה של הערכאה השיפוטית שיריבו בחר בה עליו לטעון זו בהזדמנות הראשונה, כדי שיאפשר לבעל דינו לפנות מיד לערכאה השניה שאת דבר סמכותה טוען בעל הדין. בחקירה דנן צריך היה המשיב להעלות את טענת חוסר הסמכות כבר בהמרצה שבה ביקש לבטל את הצו הזמני ואת הטענות לגוף הבקשה צריך היה להעלות כטענות חילופיות. אך לא זו בלבד, אלא גם ביקש מתן צוים זמניים אחרים לזכותו ע'"י ביהמ"ש המחוזי, ובכך איחר בהעלאת טענתו נגד סמכות ביהמ"ש המחוזי. כיון ומכך אין צורך לדון בשאלה אם ההסכם שבין ההורים בדבר הסמכות לענין החזקת הילד, תופש לגבי הילד עצמו שלא היה צד להסכם הגירושין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בר שלטון למערערים, עו"ד א. שטבהולץ למשיב. 14.11.76).