תקציר סביר כרך י"א חוברת 8

ע.א. 51/76 - ד"ר דוד קוגן ואח' נגד מרים כ"ץ

*הענקת סעד מן הצדק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים : כהן, דבורין ואשר) בע.א. 408/74 - הערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות)

העובדות:
המשיבה היא דיירת מוגנת משנת 1948 בחנות שהמערערים רכשו את הבעלות עליה בשנת 1964. מאז רכישת הבית ע"י המערערים הגישו נגד המשיבה מספר תביעות פינוי. הראשונה שבהן היתה מבוססת על אי תשלום דמי שכירות וזו נדחתה באשר בעלי הבית לא החשיבו את ענין החוב או תשלום דמי השכירות בדייקנות והתנהגותם כלפיה היתה סלחנית. תביעה אחרת שוב היתה מבוססת על הפסקת תשלום דמי שכירות ונסתיימה בהתחייבות המשיבה לשלם את דמי השכירות כל שלושה חודשים מראש. כבר מהתשלומים הראשונים החל פיגור במועדי התשלום, בהתחלה היה זה פיגור של שבועות ולבסוף הפך לפיגור של חודשים. המשיבה היא אשה זקנה ולמעשה מנהלים את החנות שלושת ילדיה המתפרנסים ממנה. בימ"ש השלום נתן צו פינוי נגד המשיבה ואילו ביהמ"ש המחוזי ביטל את צו הפינוי ונתן למשיבה סעד מן הצדק וחייב אותה לשלם 7500 ל"י פיצוי לבעלי הבית. את הסעד למשיבה נימקו שלושת שופטי ביהמ"ש המחוזי בין היתר כי: בעלי הבית לא הזהירו את הדיירת; סכומי הכסף שהפקידה הדיירת לזכות חשבון בעלי הבית בבנק משכו בעלי הבית רק לאחר זמן ניכר; העסק הנדון משמש מקור פרנסה לשלוש משפחות וזו הפעם הראשונה שניתן למשיבה סעד מן הצדק; התנהגות בעלי הבית הדגישה העדר של נזק כלכלי כתוצאה מהפיגורים ואילו היו חשובים בעיניהם היו מגיבים בחומרה מיד לאחר הפגור הראשון; מטרתם האמיתית של בעלי הבית היתה להמתין עד שיתרבו הפיגורים ועל סמך ריבוי זה לנסות להפטר מהדיירת המוגנת ע"י החוק. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת מיעוט):
א. אין פגם בהתנהגות בעלי הבית כאשר הדיירת מזלזלת בתשלום שכר דירה והם אינם ממהרים להגיש נגדה תביעה. אין שום דין או הלכה שתנאי קודם לפסק פינוי הוא משלוח אזהרה של בעל הבית לדייר. שום דייר אינו רשאי להאמין שרק אחרי אזהרה עלולה ההפסקה לשלם דמי שכירות לשמש עילת פינוי. גם העובדה שזו הפעם הראשונה שמעניקים למשיבה סעד מן הצדק אינה מהווה נימוק שכן אין להעלות על הדעת שבעל הבית יזכה בפסק פינוי רק בסיבוב משפטי שני לאחר שכבר העניקו פעם סעד מן הצדק לדייר. הנמוק שבעלי הבית הוכיחו בהתנהגותם שלא היו זקוקים לכסף למחייתם או למטרה חשובה אחרת, איננו נמוק. מצוקתו של הדייר עשויה להיות נימוק למתן סעד מן הצדק, אם כי בעיקר כשמדובר בבית מגורים, אך מעולם לא נאמר כי מצבו הכלכלי של בעל הבית יש בו כדי להשפיע על מתן צו פינוי או דחייתו.
ב. בחנות עובדים שלושת ילדיה המבוגרים של המשיבה ופרנסתם מצויה לשלם את שכרם של בעלי הבית. סעד מן הצדק איננו מעשה צדקה שכופים על בעל הבית וכאן היו פיגורים משמעותיים ללא כל הסבר סביר לפגורים אלה. על כן אין להסתפק בהטלת פיצוי.
השופט שמגר - (דעת הרוב):
אכן אזהרה מוקדמת לדיירת איננה תנאי מוקדם לפניה לערכאות לקבלת צו פינוי, אם כי ניתן לצפות לכך שבעל הבית ישלח התראה מוקדמת בנסיבות כגון אלה. גם אין מצבו הכלכלי השפיר של בעל הבית יכול לבוא במנין השיקולים המנחים בענין מתן צו פינוי. אעפ"כ יש להעניק את הסעד מן הצדק למשיבה. השיקולים המנחים במציאת הדרך הנכונה הם משולבים: מצד אחד ראוי שביהמ"ש יושיט סעד כדי להביא לקיומן של התחייבויות בין צדדים ומצד שני יש לבחון את משמעותה ותוצאותיה של הטלת הסנקציה של פינוי. על השופט לתת דעתו על כל הנסיבות ולהמנע ממתן צו פינוי אם
ישוכנע שהפינוי הוא סנקציה חמורה מדי ואינה צודקת בהתייחס להפרת החיוב. בעניננו, מדובר בחנות המשמשת לפרנסתן של שלוש משפחות. כאן בא השיקול של התוצאה הנובעת מן הפינוי מול מידתה וחומרתה של ההפרה וזו אינה מצדיקה נתינת צו פינוי.
השופט שרשבסקי:
א. מטרת פס"ד של פינוי איננה להעניש את הדייר אלא להראות שהמשכיר, המראה שהוא מעונין בקיום תנאי השכירות, זכאי להביא את קשרי השכירות לקיצם אם הדייר איננו מקיים את תנאי החוזה. אך אם המשכיר ע"י התנהגותו מראה שהוא מעונין דוקא בהפרת החוזה ע"י הדייר ולא בקיומו, ואם יש גם עוד נסיבות נוספות כגון מיעוט הנזק שנגרם בפועל ע"י המשכיר עקב אי קיום התנאים, ומאידך גרימת נזק לאין ערוך לדייר אם יחוייב לפנות, לא יהא זה צודק לתת פס"ד של פינוי וביהמ"ש יושיט סעד מן הצדק.
ב. בעניננו לא הבהירו המערערים למשיבה שלא יוותרו לה יותר, אלא חיכו שיצטברו מקרים אחדים של איחור בתשלום דמי השכירות ושתהיה להם עילה לפינוי. כדי ליצור את עילת הפינוי אין צורך באזהרה מוקדמת, אך מבחינת הושטת סעד מן הצדק הרי חוסר כל אזהרה תצדיק מתן סעד לדייר, מה גם שכל הסכומים שולמו למעשה לפני הגשת התביעה אם כי באיחור.
ג. על כן יש להשאיר על כנו את פסה"ד של מתן סעד מן הצדק, אך מאידך יש להעלות את סכום הפיצוי ל- 15,000 ל"י. זאת הן משום שמבחינה עקרונית היו המערערים זכאים לקבל פס"ד של פינוי ואילו קיבלו אותו יכלו להשיג סכום יותר גדול, והן בהתחשב בירידת ערך הכסף.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי עו"ד א. פורז למערערים, עו"ד ח. זולטי למשיבה. 29.11.76).

ע.א. 376/76 - פקיד שומה ירושלים נגד ציון ארזדה

פירוש הסכם בין נישום לפקיד שומה.
הצורך להעלות הנימוקים בערעור.
* הבחנה בין רווח הון לרווח פירות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נתן) בע.מ.ה. 43/73 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער קבע שומה לפי מיטב השפיטה למשיב שכלל פריטים שונים ובכללם רווח ממכירת מגרש ע"י המשיב שהוא קבלן בנין. המשיב דווח על סכום של 37 אלף לירות מהכנסות עיסקי הבניה והריבית פרט לרווח מהמגרש, המערער שם אותו בסכום גבוה יותר בעסקי הבניה וכן סבר כי הרווח ממכירת המגרש הוא הכנסה של פירות ולא הכנסה שבהון. לבסוף הגיעו הצדדים לידי הסכם על טופס של מס הכנסה שבו נקבעו ההכנסות מהבניה והריבית בסכום של 44 אלף לירות, ואילו בנוגע להכנסות של מכירת המגרש לא נאמר דבר. בעקבות ההסכם הנ"ל קיבל המשיב צו מאת פקיד השומה עפ"י סעיף 152 (ב) לפקודת מס הכנסה, לתשלום סכום המס לפי ההכנסה שהוסכם עליה, בתוספת ההכנסה ממכירת המגרש. המשיב הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ונימוקו היחידי, שיש לראות בהכנסה ממכירת המגרש הכנסה שבהון ולא הכנסה של פירות. בחומר השונה שהוגש לביהמ"ש הוזכר ההסכם הנ"ל, אך המשיב לא הסתמך עליו כנימוק ערעור. רק בסיכומי המשיב, שהוגשו לאחר סיכומי המערער, העלה המשיב את הטענה שמשהושג הסכם כאמור אין פקיד השומה יכול להעלות את השומה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן זו הכנסה שבפירות ולא הכנסה שבהון, ברם קיבל את הטענה שלאחר שנחתם ההסכם האמור צריך היה פקיד השומה לקבוע את גובה ההכנסה עפ"י סעיף 152 (א) לפי ההסכם האמור, ולא להוציא צו על סכום גבוה יותר עפ"י סעיף 152 (ב). על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. עפ"י סעיף 152 (א) הסכם הינו בדבר המס ולא בדבר ההכנסה כלשון הסעיף, ברם גם הסכם על ההכנסה מהווה הסכם מחייב לפי סעיף 152 (א). הצדדים גם מסכימים כי המסמך שנחתם ע"י ב"כ המשיב מהווה הסכם לצורך סעיף 152 (א). אולם השאלה היא אם אותו הסכם מתכוון לכלול את כל ההכנסות, כולל ההכנסה ממכירת המגרש, או רק את ההכנסות מהבניה והריבית, וכאן יש לקבל את גירסת פקיד השומה. זאת הן מתוך פרוש ההסכם שצויינו בו רק ההכנסות מבניה ומריבית ולא הוזכר כלל ענין מכירת המגרש שכבר היה שנוי במחלוקת ונדון בין הצדדים; הן עמדתו של פקיד השומה שפעל לאחר חתימת ההסכם עפ"י צו לפי סעיף 152 (ב), שפירושו שלא הושג הסכם בדבר כל ההכנסות; והן מהתנהגות המשיב שלאחר קבלת הצו לא טען את דבר ההסכם וגם בערעור בביהמ"ש המחוזי לא טען זאת.
ב. ניתן לקבל את ערעור פקיד השומה גם מבחינה דיונית, שכן הטענה בדבר קיום ההסכם ומניעות הוצאת שומה הגבוהה מן ההסכם הועלתה רק בסיכומים וצריך היה להעלותה בנימוקי הערעור. על הנישום היה לטעון את הטענה במלים מפורשות ולהעמיד את היקף ההסכם בין השאלות שבמחלוקת. שאלה של פירוש ההסכם היא שאלה שבעובדה שהנישום חייב לעוררה בנימוקי הערעור. לפחות צריך היה לבקש תיקון הנימוקים ולא נהג כך.
ג. המשיב העלה ערעור שכנגד בגין מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הרווח ממכירת המגרש היה רווח שבפירות ולא רווח הון, ולמעשה לא צריך היה להעלות את הטענה בצורה של ערעור נגדי, שכן בשעת בירורו של ערעור אין המשיב מוגבל לתמוך בפסה"ד מנימוקי ביהמ"ש בלבד, ורשאי הוא להגן עליו גם לא מטעמו של השופט ואין הוא חייב להגיש ערעור שכנגד.
ד. לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי הנישום הינו קבלן העוסק בעסקי בניה והמגרש הנידון נרכש למטרת עסקים היינו לצרכי בניה, ובנסיבות אלה מהווה מכירת המגרש מכירה של מלאי עיסקי והרווח המופק ממנה מהווה הכנסה שבפירות. כן צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו החילופית שאם אין לראות במכירת המגרש מכירה של מלאי עיסקי הרי זו עיסקת אקראי בעלת אופי מסחרי החייבת במס. נטל השכנוע כי מכירת המגרש לא היה בה אלא מימוש של השקעה הונית, מוטל היה על הנישום ואם הוכחותיו נמצאו בלתי אמינות הרי שלא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו.

(בפני השופטים: מני, י. כהן, אשר עו"ד א. בן טובים למערער, עו"ד י. בן-מלך למשיב. 24.11.76).

ע.א. 166/75 - שמעון בן הרווש נגד ג'מיל סנוס ואח'

סתירת פס"ד פלילי כראיה במשפט אזרחי.
אחריות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 376/72 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב נהג במכונית בכביש עכו-נהריה והגיע למקום שמצידו הימני נמצא מחנה צבאי ומתוכו דרך לכביש הראשי. מהמחנה יצא קומנדקר ועצר לפני קו עצירה והמערער יצא מהמחנה לכביש מצידו הימני של הקומנדקר. הוא נפגע ממכונית שהיתה נהוגה ע"י המשיב. השאלה
שהתעוררה היתה אם עמד המערער על הכביש ותוך כדי עמידה נפגע או שהמערער זינק לתוך הכביש מאחורי הקומנדקר כגירסת המשיב. במשפט פלילי שבו הורשע המשיב בנהיגה רשלנית נקבע שהמערער עמד על הכביש ונפגע תוך כדי עמידה ולא תוך כדי הליכה, ואילו ביהמ"ש המחוזי הרשה להביא ראיות לסתור את מסקנת פסה"ד המרשיע, קיבל את גירסתו של המשיב, ודחה את תביעת המערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. עפ"י פקודת הראיות יכול ביהמ"ש להרשות במשפט אזרחי להביא ראיה לסתור את פסה"ד שניתן במשפט הפלילי ומטעמים שיירשמו כדי למנוע עוות דין. בעניננו היו לביהמ"ש המחוזי סיבות מספיקות להתיר את הבאת הראיות, ואם כי לא נימק את הטעמים בשעה שהרשה להביא את הראיות לסתור, הרי עשה זאת בפסק דינו ואין נפקא מינה בכך. הנהג לא היה מיוצג בבימ"ש השלום והחומר הראייתי שהיה בביהמ"ש היה דל, והמימצאים היו דלים. לכך יש לצרף את העובדה שראיה חשובה שלבסוף הכריעה את הכף לזכות המשיבים במשפט האזרחי, היתה בידי המשטרה עוד לפני שהתקיים המשפט הפלילי נגד הנהג ואעפ"כ לא הובאה הראיה לידיעת ביהמ"ש ובכך נגרם לנהג עוול.
ב. בשאלה אם התרשל הנהג שנהג במהירות של 70 קמ"ש כשהכביש היה רטוב והוא התקרב למקום כניסה למחנה צבאי ולתמרור המודיע על מעבר חציה להולכי רגל, קבע ביהמ"ש המחוזי שלא היתה כאן התרשלות ויכול היה להגיע למסקנה זו. ביהמ"ש המחוזי סמך על דברי חוקר ובוחן משטרתי כי הנסיעה בתנאים האמורים אין בה משום מהירות מופרזת וביהמ"ש הוסיף שזו גם דעתו. ביהמ"ש רשאי לשמוע חוות דעת מומחה ולאמץ את דעתו אם כי הוא מעביר את דעת המומחה תחת שבט בקורתו.
ג. אילו צריך היה הנהג להאיט עד כדי כך שיוכל לעצור תוך אותו פרק זמן שהמערער רץ מאחורי הקומנדקר עד לכביש, צריך היה לנסוע במהירות של 35 קמ"ש ואין לאמר כי מחובתו של כל נהג להאיט את מהירותו עד כדי 35 קמ"ש כל אימת שהוא נוהג בנתונים כמו בעניננו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן עו"ד מ. לוינסון למערער, עו"ד שרויאר למשיבים. 24.11.76).

ע.א. 61/76 מרדכי רויטמן, עו"ד נגד בנק המזרחי המאוחד ואח'

*בקשת הצהרה מבימ"ש כי עד במשפט פלילי שיקר (הערעור נדחה).

המערער הואשם בתיק פלילי בעבירות על פקודת מס הכנסה ונמצא אשם. במשפט הפלילי האמור העידו מטעם התביעה המשיבים 2, 3 שהם עובדי בנק המזרחי וכן המשיב מס' 4 והמערער העיד להגנתו. ביהמ"ש קבע כי נאמנים עליו עדי התביעה המשיבים ואינו מאמין לעדותו של המערער. לאחר מכן פתח המערער בשורה של משפטים אזרחים וביניהם תביעת נזיקין נגד המשיבים בטענה שהעידו עדות שקר. התובענה נדחתה על הסף. בערעורו על אותה החלטה אמר ביהמ"ש העליון כי על מנת למנוע הטרדת עדים באשומי סרק על עדות שקר לא יכול כל אזרח להגיש תביעה נגד עד בעילה של שבועת שקר אלא התביעה כללית היא שמטפלת בתלונת האזרח ועליה לקבוע אם יש יסוד לתלונה. עתה, לאחר שנכשלה תביעתו האזרחית פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה וביקש הצהרה שלפיה מסמך מסוים שהוגש במשפטו הפלילי וכן עובדות מסוימות שעליהן העידו המשיבים יסודן בשקר ובזיוף. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה. בביהמ"ש המחוזי הסביר המערער את פנייתו בכך שההצהרה דרושה לו כדי להניח את היסוד לפניה לנשיא ביהמ"ש העליון לקיים משפט חוזר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לו סמכות להזקק לתובענת המערער, ברם ביהמ"ש העליון קבע כי יש סמכות לביהמ"ש המחוזי לתת על דרך הצהרה סעד, כאשר הענין כשהוא לעצמו אינו חורג מגדר סמכות
השיפוט שלו, והענין דנן אינו חורג מגדר סמכות השיפוט שלו. כמו כן לצורך סעיף 9 (א) בענין משפט חוזר, אין צורך שפסה"ד של ביהמ"ש הקובע כי ראיה מהראיות שהובאו היה יסודה בשקר, יהיה דוקא פס"ד במשפט פלילי. השאלה בעניננו היא רק זו, אם השתמש ביהמ"ש המחוזי כהלכה בשיקול דעתו כאשר סירב לדון בתובענת ההצהרה. המטרה שלשמה דרושה ההצהרה הינה אחד השיקולים המובאים בחשבון בגדר שיקול דעתו של ביהמ"ש והמטרה של המערער בעניננו להשיג את ההצהרה כדי שתשמש לו יסוד למשפט חוזר אינה, מצדיקה את מתן הסעד. לביסוס עתירתו שעדויות המשיבים יסודן בשקר לא הביא המערער בפני ביהמ"ש אלא את התצהיר שלו והרי כבר קבע ביהמ"ש בדיון הפלילי שמהימנות המשיבים עולה בעיניו על מהימנותו של המערער. גם סדרי המשפט התקינים מחייבים מתן חסינות לעדים שלא יוטרדו ולא יסובכו במשפטים, ולא רק כאשר מוגשת תביעה אזרחית יש לחסום את מגיש התביעה נגד העד, אלא גם כאשר הלה מבקש הצהרה כי אותו עד שביהמ"ש מאמין לו העיד עדות שקר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד א. גולדנברג למשיבים. 4.11.76).

ע.א. 396/75 - עו"ד מנדל שרף ואח' נגד מנהל מס רכוש ירושלים

*אי פרסום ברשומות של האצלת סמכויות לפי חוק מס רכוש (הערעור נדחה).

המערערים הגישו השגה בפני מנהל מס רכוש על שומת מס והשגתם נדחתה בחתימתו של א. דורון ממשרד מנהל מס רכוש בירושלים. זכות ההשגה הינה לפני המנהל אך הוא רשאי להאציל מסמכויותיו לאחר, ובעניננו אצל המערער למר דורון את הסמכות לדון בהשגות. טענתו של המערער הינה כי אצילת הסמכויות היתה טעונה פרסום ברשומות כתקנה בת פועל תחיקתי אך טענתו נדחתה. אמנם אצילת הסמכויות הנדונה היא בבחינת תקנה לפי סעיף 11 לפקודת הפרשנות, אך אין היא תקנה בת פועל תחיקתי הטעונה פרסום ברשומות. סימני ההיכר של תקנה בת פועל תחיקתי הן, שהיא קובעת נורמה משפטית המביאה לשינוי הנוהג במדינה והנורמה מופנית אל הציבור כולו או לחלק בלתי מסויים ממנו. בעניננו לא נתמלאו סימנים אלה. עם זאת המליץ ביהמ"ש העליון כי להבא אצילת סמכויותיו מעין זו תפורסם ברשומות כדי למנוע כל ספק ביחס לתוקף סמכותו של עובד שהוסמך לפסוק ולקבוע חיוב כלפי האזרח.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שרף למערערים, עו"ד ברנזון למשיב. 22.11.76).

ע.א. 188/76 - זלמן רוזנווקס ואח' נגד חנה הוטרר ואח'

*תחולת סעיף 8 לחוק המקרקעין על הסכם לשימוש ברכוש משותף (הערעור נתקבל).

הצדדים הינם שכנים בבית משותף עפ"י חכירה לדורות מבעלי המקרקעין. המשיבות הינן בעלי דירה בקומת קרקע והמערערים בדירה מעליהם. בדירת המערערים מרפסת שהיתה טעונה תקון והמערערים הקימו לשם תמיכתה עמודים בחצר הבית והגדילו את שטח רצפתה. המשיבות ביקשו כי המפקח עפ"י חוק המקרקעין יצווה על המערערים להמנע מפעולות הבניה הנ"ל. המערערים התגוננו בטענה כי אין הם זקוקים להסכמת המשיבים לבניה הנ"ל, ולחילופין כי קיבלו הסכמה כזו. המפקח, ולאחריו ביהמ"ש המחוזי, קבעו כי למערערים היתה דרושה הסכמה לביצוע העבודות הנ"ל, וכי הסכמה כזו הינה בבחינת התחייבות להקניית זכות במקרקעין, היינו בחלקים ברכוש המשותף, ולכן היתה טעונה מסמך בכתב בהתאם לסעיף 28 לחוק המקרקעין, והסכמה בכתב לא היתה. הערעור על כך נתקבל. אכן, בהתחשב בכך שמדובר ברכוש משותף, צריכים היו המערערים את הסכמת המשיבות כדי להרחיב את שטח דירתם, ואולם אין לאמר כי הסכמה כזו צריכה להיות בכתב. אין לראות בהסכמה משום הקניית זכויות במקרקעין מדיירים לדיירים. הדין
הוחזר למפקח שיקבע אם היתה הסכמה בע"פ ואם לאו. בכל פגיעה ברכוש המשותף יש לקבל הסכמה מוקדמת של האסיפה הכללית של בעלי הדירות המחליטה ברוב דעות. כשמדובר בבניה כמו בעניננו, שבו לוקחים המערערים לעצמם חלק מאחוזי הבניה של הבית השייך לכל בעלי הדירות, ובכך מפחיתים מערכן של כל הדירות האחרות, דרושה הסכמת כל בעלי הדירות האחרות.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטות - השופטים שרשבסקי וברנזון. עו"ד א. בן-נון למערערים, עו"ד מ. מזובר למשיבות. 14.11.76).

ע.א. 146/76 - שאול ראובן פוגל נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*חישובי מס שבח במקרקעין שבאו בירושה למוכר כשקדם לירושה הסכם מתנה (הערעור נדחה ברוב דעות).

הוריו של המערער היו הבעלים של אדמות מסוימות. ב- 1970 חתמו על הסכם עם המערער לפיו התחייבו להעביר לו את החלקות במתנה. כשבועיים אחרי עריכת הסכם זה נפטר האב מבלי לבצע את ההעברה. כתוצאה מכך הועברה למערער מחצית אחת של החלקה בדרך ירושה מאביו והמחצית האחרת בדרך של מתנה מאמו. בשנת 1973 מכר המערער את המקרקעין והמשיב קבע את מס השבח בגין מחצית לפי שווי הרכישה ביום פטירת המוריש ויום הרכישה הוא יום פטירת המוריש. המערער הסתמך על הסכם המתנה וטען כי יש לראות את יום הרכישה לא ביום פטירת המוריש אלא היום שבו רכש את החלקה נותן המתנה ובעניננו שנת 1933. טענת המערער נדחתה והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים מני וי. כהן כנגד דעתו החולקת של השופט שרשבסקי שופטי הרוב סברו כי למרות שהיה הסכם להעברת החלקות במתנה למערער, לא השתמש המערער בהסכם המתנה כדי לרשום את המקרקעין על שמו אלא רשם אותם על שמו עפ"י צו הירושה על כן יש לראות את יום הרכישה ואת שווי הרכישה כיום הפטירה. השופט שרשבסקי בדעת מיעוט סבר כי השאלה איננה איך ראה המערער את רכישת הנכס ואיך רשם אותו, אלא מה מבחינה משפטית היה המצב העובדתי, ומבחינה משפטית, לצורך מס שבח, עריכת ההסכם בין האב לבין הבן תופסת כמכר ועל כן יש לראות העיסקה כמתנה מהאב לבן ולא כהורשה. לטענה החילופית של המערער כי גם אם יראו את המצב כאילו המקרקעין הגיעו אליו בדרך של ירושה, הרי למרות שהחוק קובע כי שווי הרכישה הוא כשווי המקרקעין ביום פטירת המוריש, יש לראות את יום הרכישה כמו במתנה, היינו את היום שבו רכש המוריש את המקרקעין - אין לקבל פירוש זה.

(בפני השופטים: מני, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד א. ברלינסקי למערער ,עו"ד ד. וכסלר למשיב.11.11.76).

ע.א. 741/75 - אדית ברנשטיין נגד אריה פייזק ואח'

*סמכות דיון בתביעת רישום מכירה במקרקעין (הערעור נדחה).

המשיב הוא אחיה של המערערת ולטענתו שלח לה בראשית שנות הששים סכום של 18 אלף ל"י כדי שהיא תרכוש עבורו נכס מקרקעין. הנכס הנ"ל נרכש בדרך של חכירת משנה ונרשמה על שם המערערת. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד המצהיר כי הוא זכאי לרישום החכירה על שמו. למעשה מתגורר המשיב בנכס ועל זכותו להתגורר בו אין חולקין. המערערת הגישה בקשה בדרך המרצה לדחות את התביעה על הסף בטענה שאין לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בענין. טענתה נדחתה והערעור על כך נדחה. בימ"ש השלום מוסמך לדון בכל נושא של שימוש במקרקעין וחזקה בהם, בעוד שכל ענין אחר הנוגע למקרקעין נתון לסמכות ביהמ"ש המחוזי. כל עניני חכירה, וכולל חכירה לתקופה ארוכה ככל שתהיה, מהוים שאלה של חזקה ושימוש במקרקעין. בדרך כלל בתביעה לביצוע בעין של מסירת חזקה ורישום חכירה, העיקר הוא מסירת החזקה והטפל הוא הרישום, והסמכות היא לבימ"ש השלום.
מה שאין כן בעניננו כאשר אין כל מחלוקת בין הצדדים בדבר החזקה בנכס, והמחלוקת היא על הרישום בלבד. במקרה כזה מוסמך ביהמ"ש המחוזי בלבד לדון בנושא.

(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. 2.11.76).

ע.א. 91/76 - פולינוודסט אסטבלישמנט ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*חישוב מס שבח במכירת מניות חברת מקרקעין (הערעור נדחה).

המערערת היתה איגוד מקרקעין כהגדרתו בחוק מס מקרקעין ולה נכסי מקרקעין שהשקיעה ברכישתם ובהקמת בנינים עליהם סכום של מליון וחצי ל"י. ב- 1974 מכרו המערערים את כל מניותיהם בחברה לתושבי ישראל תמורת הסכום של מליון וחצי ל"י. כשפנו לשלטונות מס שבח לעריכת חישוב המס ביקשו, בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק מס שבח, כי חישוב המס ייעשה בדרך הקבועה בסעיף 6 לחוק. מנהל מס שבח ערך כך את השומה, אך לא התחשב בתמורה ששולמה למערערים בעד המניות אלא ביסס אותה על סכום של שלושה מליון ל"י כשוים של המקרקעין הנ"ל לפי הערכתו. בפני ועדת הערר הסכימו המערערים כי בתאריך העיסקה ניתן היה לקבל תמורת המקרקעין סכום של שלושה מליון ל"י ואילו המשיב הסכים מצידו כי התמורה של מליון וחצי ל"י נקבעה בתום לב מבלי שהושפעה מקיום יחסים בין הצדדים. ועדת הערר אישרה את דרך שומתו של המשיב והערעור על כך נדחה. עפ"י סעיף 1 לחוק המונח "שווי" של זכות הינו הסכום שיש לצפות ממכירת אותה זכות ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון. הגבלה אחת קיימת, והיא, שאם המכירות נעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה נקבעה בתום לב יהיה השווי כפי שצויין בהסכם אם כי הוא גבוה יותר. המשיב ואחריו ועדת הערר קבעו כי הסייג האמור הינו רק במכירת הזכות במקרקעין עצמם, מה שאין כן כאשר המכירה היא של מניות והתמורה היא בעד המניות. אז לא חל החריג הנ"ל ולמרות שקיים הסכם בכתב ושנשתלמה תמורה בתום לב, יוערך השווי כשווים של המקרקעין כפי שמשתלמים ע"י קונה מרצון למוכר מרצון. קביעה זו אושרה כאמור.

(בפני השופטים: מני, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. נוה למערערים, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 11.11.76).

ע.א. 344/76 - משה גלעד ואח' נגד משה רינסקי ואח'

*תביעה לקבלת שטרות שהופקדו כבטחון בידי צד ג' (הערעור נדחה).

המערערים היו בעלי זכויות בחלקת אדמה שהעבירו לחברת קבלנים (להלן - החברה) וזו התחייבה לבנות עבורם דירות בבית משותף שיוקם על הקרקע. למילוי התחייבויות החברה, נתן המשיב, מנהל החברה, שטרות בסכום כולל של 350 אלף לירות לארבעת המערערים ובהתאם לחוזה הופקדו השטרות בידי המשיב השני (עו"ד שטיינמץ) "להבטחת תשלום כל נזק שייגרם לקונים במקרה של אי מילוי התחייבויותיה של החברה עפ"י חוזה זה". לבסוף נכנסה החברה לקשיים ולא בנתה את הדירות. המערערים פנו למשיב השני שימסור להם את השטרות, המשיב התנגד לכך ופנה לביהמ"ש בבקשה לצו שיאסור על המשיב השני מסירת השטרות למערערים. לטענתו השטרות נמסרו לבטחון אם ייגרמו נזקים למערערים ולמעשה הם לא טוענים והם לא הוכיחו נזקים כלשהם, ועל כל פנים הנזק שייגרם להם נמוך בהרבה מסכום השטרות. ביהמ"ש המחוזי נתן את צו המניעה המבוקש והערעור על כך נדחה. עילת תביעת המערערים איננה עפ"י שטרות, אלא הפרת החוזים ודרישת פיצוי בעד הנזק שנגרם להם. בחוזים לא מדובר על סכום מסויים שהוסכם עליו כנזק מוערך מראש אלא הבטחת כל נזק שייגרם אם ייגרם. נוכח ניסוח ההסכם אין המערערים זכאים לפיצוי כל עוד אינם טוענים ואינם מוכיחים מה גובה הנזק, היינו שהוא מגיע לסכום השטרות. אינו דומה מקרה זה למקרים שבהם עילת התביעה הינה השטר שסכומו ידוע וקבוע
ושנמסר ע"י הנתבע לתובע להבטחת תשלום נזקים. בתביעה עפ"י שטר מהווה השטר עילה עצמאית נפרדת מהעיסקה שעל פיה הוא ניתן, ומאחר שהנתבע מסר אותו לתובע, חזקה עליו, לפי סעיף 29 לפקודת השטרות שהוא רשאי לגבותו מבלי צורך לטעון ולכן גם לא להוכיח, שנגרם לו נזק עקב הפרת החוזה. לא כך הדבר אם עילת התביעה היא הפרת החוזה ודרישת פיצוי בעד הנזק שנגרם עקב ההפרה.

(בפני השופטים: שרשבסקי, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד נ. ממוני למערערים, עוה"ד י. גלילי ושטינמץ למשיבים. 29.11.76).

ע.א. 356/76 - פנחס זמיר נגד קצין התגמולים

*נכות עקב מחלה קונסטיטוציונלית (הערעור נתקבל).

הערעור הינו של חייל שנכותו מחלה קונסטיטוציונלית, ואין מחלוקת שהיא נתגלתה בפעם הראשונה בתקופת השירות. אעפ"כ התיחסו המשיבים לעדויות רפואיות שבאו בפניהם, וכן לשאלות העובדתיות אם קיבל המערער מכה בעת שירותו ואם לאו, ואם היה במכה זו כדי לגרום לנכות ואם לאו וועדת העררים העדיפה חוות הדעת הרפואית של המשיב. הערעור על כך נתקבל. כבר נפסק פעמים רבות שרואים מחלה קונסטיטוציונלית כאילו נגרמה עקב השירות, כל עוד לא הוכח שלא יתכן קשר סיבתי בין השירות לבין הנכות. כאן מדובר בחייל שלפני שירותו לא היה חולה במחלתו הקשורה בכאבי גב וששירת במלחמת יום הכיפורים בצוות מרגמות ותותחים שהוא שירות הדורש מאמצים גופניים ונפשיים עילאיים. ועדת הערעורים קבעה את מה שקבעה עפ"י שקולים בלתי רלבנטיים, היינו השאלות העובדתיות שצויינו לעיל. בין אם קרה האירוע שמדובר בו, ובין אם לא קרה כלל, על כל פנים זכאי המערער לתגמול, באשר מחלתו הקונסטיטוציונלית עפ"י טיבה וטבעה עלולה להתפרץ כתוצאה מיידית של שירות צבאי של המערער והיא התפרצה לראשונה בתקופת שירותו.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. חורש למערער, עו"ד י. בן-אור למשיב. 29.11.76).

ע.א. 435/76 - י. סמילטינר בע"מ נגד צילה שטוב

*אי תחולת חוק הגנת הדייר בדירה חדשה (הערעור נתקבל).

המערערת הינה בעלת מבנה שהושכר בשנת 1963 לבעלה של המשיבה ולשותפו. אלה לא שילמו את שכה"ד בזמן וב- 1966 השכירה המערערת את המושכר למשיבה, ובעלה המשיך לעבוד בעסק. בחוזה מ- 1963 צויין כי הבנין נבנה אחרי 1954 וכי הושכר לראשונה רק ב- 1963. חוזה זה הוגש לביהמ"ש ע"י המשיבה בהתדיינות שבין הצדדים. בחוזה עם המשיבה נאמר כי הבנין נבנה אחרי 1.4.54 והושכר לראשונה אחרי תאריך זה. ברור שחוזה זה נעשה על בסיס הוראות חוק הגנת הדייר בנינים חדשים תשט"ו וצריך להיות מפורש בחוזה שהמושכר הושכר לראשונה אחרי 3.3.55 וכאן לא נאמר הדבר. אי לכך קבע בימ"ש השלום כי המשיבה מוגנת ע"י חוק הגנת הדייר. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת וקבע כי מבחינה עובדתית לא הוכח שהמושכר הושכר לראשונה רק אחרי 3.3.55 וכן כי הנאמר בחוזה שהמושכר הושכר לראשונה אחרי 1.4.54 אינו מוציא מכלל אפשרות שהושכר בין תאריך זה לבין 3.3.55 ועל כן חלה הגנת הדייר על המשיבה. הערעור על כך נתקבל. מבחינה עובדתית עולה מחומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש דלמטה כי אכן הושכר המושכר לראשונה אחרי 3.3.55 ולמעשה בשנת 1963 כפי שצויין בחוזה השכירות הקודם שבין המערער לבין בעלה של המשיבה אשר הוגש כראיה לביהמ"ש. כיון שכך לא היה מקום להכשיל את התביעה. מטרת החוק היא לפקוח את עיני השוכר בלשון מפורשת שתמנע את הטעייתו בדבר המצב המשפטי, ושידע שמדובר בשכירות בלתי מוגנת. לכן אם הוכח שהמשכיר לא הטעה את השוכר והלה הסכים גם הוא שלא יהנה מהגנת החוק, ולא היה בניסוח החוזה
משום ניגוד לדרישות החוק בדבר ציון העובדות הדרושות כדי לשלול מההשכרה את הגנת הדייר, ושגם באופן אובייקטיבי היו עובדות אלה קיימות, די בכך כדי להחיל את החוק על ההשכרה, ואין עוד לדקדק בניסוח החוזה כחוט השערה.
מ"מ הנשיא לנדוי: בעלה של המשיבה הופיע כעד מטעמה והציג את החוזה שהוא עשה, ושבו צויין במפורש כי המושכר הושכר לראשונה רק באוגוסט 1963. מתוך עדות הבעל עולה שקיים קשר עיסקי ומשפטי בינו ובין המשיבה בכל הנוגע לעסק זה, כך שאפשר יהיה לייחס גם לה את הכתוב בחוזה שהוא עשה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד מ. טאוסיג למערערת, עו"ד גביש למשיבה. 28.11.76).

ע.א. 275/76 - מרדכי קלוגמן נגד עובדיה וששון לוי

*תביעת דמי תיווך (הערעור נדחה).

המשיבים הינם קבלנים שבנו בית בירושלים והמערער הינו מתווך. באחת ההזדמנויות ניסה לתווך מכירת בית של המשיבים למדינה, עבור משרד הקליטה, ומהפגישות לא יצא דבר. כחודש וחצי לאחר מכן הציע מתווך אחר למשיבים למכור את הבית למשרד האוצר ובאמצעות אותו מתווך הובא הענין בפני יו"ר ועדת הדיור. הלה לא קשר את ההצעה הראשונה שהובאה לפניו קודם לכן עם ההצעה החדשה ובסופו של דבר נרכש הבית ע"י המדינה עבור משרד האוצר. המערער פנה למדינה ולמשיבים לשלם לו דמי תווך. המדינה שילמה לו והמשיבים סירבו. תביעת המערער נדחתה והערעור על כך נדחה. כאשר קיימת דרישה לתשלום דמי תווך בעקבות עיסקה במקרקעין יש לבדוק שתי נקודות: האם נקשר בין הצדדים לעיסקה ובין המתווך הסכם תווך והאם פעולת המתווך היתה הגורם היעיל אשר הוא שהביא את התקשרותם של הצדדים לעיסקה בה תווך המתווך. לענין קשירת הקשר בין המתווך לבין הצדדים לעיסקה, אין הכרח שיהא זה הסכם פורמלי או הסכם בכתב ומספיק שיהיו חילופי מילים שמהם עולה גמירת הדעת להעזר במתווך כדי למצוא קונה או מוכר. לענין היחס הסיבתי שבין פעולת המתווך לבין קשירת הקשר בין הצדדים לעיסקה, הרי משך הזמן שנמשך המו"מ או הפסקות שחלו, אינם בגדר הגורמים המבטלים את הסיבתיות ובלבד שמעשה המתווך הוא הגורם שיצר את הקשר שנכרת לבסוף בין הצדדים לעיסקה. כאן אין להסיק כלל ועיקר כי ההצעה שהוצעה בתווכו של המערער היתה גורם יעיל או גורם משני כלשהו לקשירת העיסקה. לא מן המערער צמחה ההצעה בשלב השני ושני הצדדים לא זכרוה ולא קשרו את הענין עימה. העובדה שהמדינה הסכימה לשלם דמי תווך למערער אינה מצביעה על זיקה בין ההצעה הראשונה לבין העיסקה שנקשרה לבסוף. בעובדה זו יש ראיה לכאורה בלבד אך הובהר מדוע החליטה המדינה לשלם את דמי התווך שכן למדינה שיקולים שונים ובכללם שלא ללכת לערכאות בענין כמו זה.

(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. 15.11.76).

ע.א. 27/75 - א. ולד מסחר והשקעות בע"מ נגד יוסף סעיד ואח'

*פירוש הסכם ורשלנות תורמת (הערעור נתקבל בחלקו).

המערערת היא בעלת בית קירור שהושכר למשיבים. הוא מכיל שלושה חדרי קרור בבנין ומגדל קירור על גגו של הבנין. חלו פעמיים תקלות במגדל הקרור שגרמו לקלקול ירקות ופירות שאכסנו המשיבים בחדרי הקרור. התקלה השניה חלה באשר המערערת החליפה את שיטת הקרור במגדל הקרור בלי להודיע על כך למשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למשיבים הושכרו רק חדרי הקרור ועל כן אחראית המערערת לשתי התקלות שמקורן במכונות הקרור שבמגדל הקרור. עם זאת על המשיבים לשאת בחמישה עשר אחוז של האחריות מחמת אשם תורם שלא בדקו את שעוני הלחץ
כפי שהיו צריכים לעשות. הערעור נתקבל בחלקו. ביחס לשאלה אם הושכר גם מגדל הקרור החליט ביהמ"ש העליון כי גם המגדל הושכר ועל כן המשיבים היו אחראים לתקינות המכונות ואין המערערת אחראית לנזק שנגרם מהתקלה הראשונה. מאידך, באשר לתקלה השניה הרי זו נגרמה כתוצאה מביצוע לקוי של החלפת שיטת הקירור ע"י המערערת מבלי שהמשיבים ידעו על כך ומבלי שנטלו חלק בפעולה זו. עבודת ההתקנה בוצעה באופן רשלני ועל כן אחראית לכך המערערת. אכן המשיבים התרשלו בכך שלא בדקו את מידות החום פעמיים שלוש פעמים ביום אך לא הוכח שרשלנות זו של המשיבים היא שגרמה לנזק או הגדילה אותו, ואין לשלול את האפשרות שגם אילו המשיבים היו נוהגים בזהירות הדרושה לא יכלו להציל את הפרי ולהקטין את הנזק. משהוכח שהסיבה לגרימת הנזק היא רשלנות המערערת היה על המערערת להוכיח שהמשיבים התרשלו. המשיבים מצידם לא ערערו על רשלנות תורמת שנקבעה להם.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד צ. טויסטר וגב' א. זילברברג למערערת, עוה"ד א. גיל וש. ברקוביץ למשיבה. 8.11.76).

ע.א. 316/75 - אלן שור ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*אחריות בנזיקין ורשלנות תורמת (הערעור נדחה).

המערערת צעדה ברגל בלילה בכביש המוביל מצומת תל עדשים לקיבוץ יפעת. הדרך היתה בתיקון והיה מחסום על הכביש ושלט שהפנה למעקף. המחסום היה מורכב ממספר חלקים ובין חלק לחלק היה רווח שאיפשר להולכי רגל לעבור בו. המערערת הגיעה למחסום, עברה בין חלקיו והמשיכה בכביש ולאחר כ- 15 מטר נפלה לתוך תעלה שעומקה כ- 3 מטר ונהייתה משותקת בשתי רגליה. ביהמ"ש המחוזי מצא את המדינה אשמה ברשלנות באשר היתה צריכה לצפות לכך שהולכי רגל יעברו בכביש בו נעשתה החפירה גם בשעות הלילה. חפירת תעלה עמוקה הינה מכשול כה מסוכן שאדם סביר היה מצפה כי יגדרו אותו או לפחות יקיפוהו בחביות ויאירו אותו משני צדיו שכל המתקרב יבחין בסכנה. ברם המערערת תרמה לתאונה בכך שנהגה בחוסר זהירות. כאשר גילתה את המחסום שחסם את הכביש צריכה היתה לדעת שהכביש בתיקון ואין משתמשים בו ולסטות למעקף ולא להמשיך ללכת בכביש. אי לכך קבע ביהמ"ש המחוזי שהמערערת נושאת באשם תורם של 50 אחוז. הערעור על כך נדחה. כדי שהתובע יהיה אשם באשם תורם אין צורך שהוא מצידו הפר חובה חוקית. את חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק עושים עפ"י המבחן של מידת האשמה, היינו ביהמ"ש מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול מזה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של התנהגות הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי שנדון בפני הערכאה השיפוטית, אך יקרה גם שביהמ"ש יזקק למבחן חיצוני המפנה אל רמתו של האדם הסביר. חוסר זהירותה של התובעת לא היתה בגדר תגובה על רשלנותו של הנתבע, אלא נבע מחוסר זהירות שלה שהתעלמה מן המחסום שסגר על הכביש ולכן אין להפעיל את הוראותיו של סעיף 66 לפקודת הנזיקין.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד קמני למערערים, עוה"ד בן-אור וגולדברג למשיבים. 11.11.76).

ב.ר.ע. 122/76 - פלוני נגד פלונית ואח'

*הסדר לביקור אצל ילדים לפי הסכם גירושין (הערעור נתקבל בחלקו).

המבקש והמשיבה התגרשו והוסכם כי הילדים יהיו אצל המשיבה, אך הותנה כי על הילדים להשאר בארץ וכי לאב שמורה זכות לראותם במועדים ובצורה כפי שנקבעו בהסכם. לאחר מכן המשיבה התחתנה וביקשה וקיבלה רשות
מביהמ"ש המחוזי לצאת לדרום אפריקה למשך שנתיים ולהוציא את הילדים איתה. ביהמ"ש התנה כי המשיבה תשא בהוצאות המבקש לבוא במשך השנתיים פעם אחת לדרום אפריקה לבקר את הילדים. ב"כ המערער הסכים כי עתה, משיצאו הילדים מישראל נשתנו הנסיבות אשר לאורן צריכה להחליט ערכאה שיפוטית, ועל כן רק ביקש לשנות את התנאים. ביהמ"ש העליון החליט לחייב את המשיבה לשאת בהוצאות של שני כרטיסי טיסה במשך השנתיים כדי שהאב יוכל לעשות שני ביקורים אצל הילדים.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. יהל למבקש, עו"ד ג. לוי למשיבים. 3.11.76).

ב"ש 225/76 - איזנמן מאיר נגד פישר אמיתי ואח'

*העברת דיון (הבקשה נדחתה).

בתאונה שאירעה בנתניה נפגע המשיב הראשון והגיש תביעת נזיקין נגד המבקש בביהמ"ש בחיפה. שני בעלי הדין גרים בנתניה, התאונה קרתה באותה עיר ועורכי הדין המייצגים את הצדדים מחזיקים את משרדיהם בת"א. נתניה שייכת לאיזור שיפוט ת"א אך גם לביהמ"ש המחוזי בחיפה נתונה הסמכות לדון בענין, מן הטעם שחברת י הביטוח הנתבעת מנהלת את עסקיה גם בחיפה. הבקשה להעברת הדיון לת"א נדחתה. השאלה היא אם מאזן הנוחיות מצדיק העברת הענין לת"א והתשובה לכך היא שלילית. המרחק מנתניה לחיפה קצת יותר גדול מאשר לת"א, אך שני בעלי הדין יאלצו לנסוע לחיפה להשתתף בדיון שם, ואפילו המרחק בין נתניה לחיפה יותר גדול הרי אי הנוחיות הכרוכה בדבר אינה גדולה. אין טוען שקיימים עדים המתגוררים בת"א ובסביבתה, ובמצב זה לא יהיה צודק להתעלם מן השיקול של התובע שענינו יתברר בביהמ"ש המחוזי בחיפה יותר מהר.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד שם-טוב למבקש, עו"ד פישר למשיב. 9.11.76).

ב"ש 258/76 - מדינת ישראל נגד צבי חזן

*שחרור בערובה (הערר נדחה).

המשיב הואשם ב- 14 פרטי אישום של שימוש לרעה בדרכונים של עולים לשם הברחת טובין ללא מסים ונעצר עד לגמר ברור דינו. זו הפעם השלישית שהענין מגיע בערר לביהמ"ש העליון, כאשר בפעם הקודמת החליט הנשיא כי המשיב ישאר במעצר מתוך ההנחה כי המשפט יתברר בביהמ"ש המחוזי ביום 4 בנובמבר. ברם המשפט לא נתברר בתאריך הנ"ל ונקבע לחודש דצמבר. העורר חידש את בקשתו לביהמ"ש המחוזי להשתחרר בערבות והשופט נעתר לו. הערר על כך נדחה. בביהמ"ש המחוזי נטען כי דחיית הבירור נבעה מסרובו של הסניגור להתייצב בתאריך האמור למשפט בהיותו עסוק במשפטים אחרים, ובענין זה אמר ביהמ"ש המחוזי שאין לייחס חשיבות לשאלה בעטיו של מי נדחה מועד הדיון, אלא צריך להסתכל על האדם שהוא יושב במעצר. נימוק זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. הנאשם רשאי לצפות לכך שדינו יתברר בזריזות ושהתביעה תשתף פעולה לשם כך, אולם אם בוחר לו הנאשם בעו"ד עמוס בעבודה שאין בידו להתפנות במועד שנקבע, אין הוא יכול לצפות שבחירתו תשמש עילה לשחרורו מהמעצר. ברם בעניננו נתברר שהמשפט לא נתקיים ביום 4 בנובמבר, לא באשמת הסניגור אלא כתוצאה מרשלנות של התביעה, ועל כן אין זה מן המידה שמעצרו של הנאשם יוארך.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גב' רבין למבקשת עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 23.11.76).

בג"צ 367/76 - בוורלי דייויס נגד שמואל קופלנד

*החזרת ילדים לאמם לאחר שהוברחו מארה"ב לישראל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרת והמשיב נישאו ב- 1969 ונולדו להם שני ילדים. ביתם בתקופת הנישואין היה במדינת אילינוי בארה"ב. בשנת
1975 הגישה העותרת תביעת גירושין לביהמ"ש באילינוי וקיבלה צו זמני להחזקת הילדים. עפ"י רשות ביהמ"ש עברה עם הילדים למדינת איווה. לאחר מכן הגיש גם המשיב תביעות שונות לביהמ"ש באילינוי ולבסוף החליט ביהמ"ש בצו ביניים כי העותרת תחזיק את הילדים. במרץ 1976 קיבל המשיב את הילדים לטיול וברח איתם לישראל, וכאן הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה כי המשמורת על הילדים תמסר לו. בינתיים נסתיים הבירור המשפטי בארה"ב וניתן פסק גירושין והמשמורת על הילדים נמסרה לאם. עתה פנתה העותרת לבג"צ להחזרת הילדים ועתירתה נתקבלה. לטענת המשיב כי לביהמ"ש באילינוי לא היתה סמכות דיון באשר מקום המגורים של הצדדים היה במדינת איווה - ראשית, בזמן הגשת התביעה גרו הצדדים באילינוי ובימ"ש זה קנה לו סמכות; שנית, טענת חוסר סמכות אינה ראויה להשמע מפי אדם שהוא עצמו פנה לאותו ביהמ"ש בתביעות ובקשות שונות בנושא המשמורת על הילדים. עפ"י הלכת ביהמ"ש בישראל אם פסק בימ"ש מוסמך בענין המשמורת של הילד, לא יפתחו כאן בארץ בדיון מחדש, אלא אם המשיב מוכיח שציות לצו ביהמ"ש עשוי לגרום לילד נזק. בלימת חטיפות של ילדים שמטרתן לסכל צוים של בימ"ש מוסמך, היא מטרה חשובה בפני עצמה הבאה לשרת טובתם של ילדים באשר הם שם. אין גם לחכות עד שהשאלה מהי טובת הילדים תתברר בביהמ"ש המחוזי שכן הדיון שם נמשך זמן ובינתיים יכו הילדים שורשים בסביבתם החדשה ואז יקשה להחזירם לארה"ב.

(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד כספי לעותרת, עוה"ד ש. תוסיה כהן, ינובסקי והאוזנר למשיב. 28.11.76).

ע.פ. 642/76 - אברהם ניר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה) (הערעור נדחה).

המערער נדון לחמש שנות מאסר על שתי עבירות של סחיטה, תוך כדי ביצוע מעשה תקיפה כלפי אחד מקרבנות הסחיטה, ונדון לחמש שנות מאסר שמהן ארבע שנים בפועל ואחת על תנאי. הערעור נדחה. מדובר במעשי בריונות מובהקים שרבו מאד בזמן האחרון ועל בתי המשפט להחמיר בדין, כדי להציל עד כמה שאפשר את חברתנו מעבריינים כאלה ומעלליהם הנפשעים הפוגעים בחיי חברה תקינים.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, גב' בן-פורת. המערער לעצמו, עו"ד גוטמן למשיבה. 2.11.76).

ע.פ. 598/76 - מדינת ישראל נגד שריף רמזי

*קולת העונש (מעשה מגונה ע"י שוטר בהיותו בתפקיד) (הערעור נתקבל).

המשיב שירת כשוטר במשמר הגבול ובהיותו בתפקיד ונהג בג'יפ של משמר הגבול בשעות הערב הורה לנער בן 16 לעלות לג'יפ, הסיעו לתוך פרדס ושם עשה בו מעשה מגונה. בגין מעשה זה נדון לשלושה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. זהו פס"ד המפליא בקולתו. בדרך כלל יש להחמיר בדין על מעשים מגונים בכח בגופם של צעירים וצעירות. נימוק נוסף בעל משקל מיוחד להחמרה בדין הוא היותו של המשיב שוטר בעל שררה שהשתמש במעמדו לרעה בצורה מחפירה. שוטר במדים המבצע עבירה כזו תוך שימוש בכלי רכב משטרתי ובנסיבות שבהן יתכן מאד שהקרבן חשב שהוא עצור עפ"י דין, מהווה סכנה לציבור ופוגע באופן חמור ביותר בשמה הטוב של המשטרה. אי לכך הועמד העונש על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, המשיב לעצמו. 16.11.76).

ע.פ. 452/76 - מדינת ישראל נגד רפאל אוחיון

*קולת העונש (סחיטה) (הערעור נתקבל).

המשיב נכנס למונית שהיתה נהוגה בידי המתלונן ובאיום סכין קצבים גרם לכך שהמתלונן יסיעו חינם מרמלה לת"א וגם יתן לו סכום של 100 ל"י.
תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. רבוי העבירות מסוג זה מחייב הטלת עונש מרתיע. מתקבל הרושם שהמעצורים הנפשיים ששמרו עלינו בעבר מעבריינות אלימה נתרופפו מאד אצל רבים, ולפיכך אין מנוס מהחמרה בעונשים כדי לבלום תהליך זה. למשיב הרשעות קודמות ובכללן מעשים דומים של איומים ותקיפות חבלניות. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על שנה אחת ושנה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד גב' ויכלר למערערת, עו"ד ד. מועלם למשיב. 4.11.76).

ע.פ. 623/76 - מרדכי כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד) (הערעור נדחה).

המערער עבד באגף החשב הכללי במשרד האוצר, בתוקף תפקידו קיבל שיקים להעביר אותם לאנשים הזכאים לקבל תשלומים מהמשרד, גנב שלושה מהם בסכום כולל של 1600 ל"י, זייף את חתימות הנפרעים וגבה את הכסף לעצמו. הוא נדון לששה חודשים מאסר בפועל, שנה אחת מאסר על תנאי וקנס של 3000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר נקי והיו בפני ביהמ"ש עדויות על אופיו הטוב ופעולותיו החיוביות לעזור לאנשים רבים, הוא עבד עבודה מסורה של 26 שנה בשירות המדינה. מאידך, העבירות הן חמורות ביותר ובמדיניות הענישה בענינים אלה אין מנוס מלהטיל על העבריין מאסר בפועל, ואין לאמר שהמאסר שהוטל כאן ארוך מדי.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד ד. וילדמן למערער, עו"ד גב' ויכלר למשיבה. 4.11.76).

ע.פ. 394/76 - מקסים אסור נגד מדינת ישראל

*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע באינוס בנסיבות מחמירות ונגזר עליו עונש של ארבע שנים בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. התנהגותה של המתלוננת כפי שזו תוארה ע"י אמה לאחר המעשה שנעשה בה, וכן הנסיבות האחרות של המקרה מהוות סיוע לסיפורה של המתלוננת כי נאנסה. כן ניתן למצוא סיוע במעשיו ובהתנהגותו של המערער כפי שהוכחו במהלך הדיון. המתלוננת גנבה אותו בוקר חולצה והמערער ניצל זאת ורשם את שמה ופרטיה האישיים ולקח אותה לבית תעשיה למקום מבודד. מעשים אלה מתיישבים עם כוונה לנצלה עקב מצוקתה. אילו הודה המערער שהלך עם המתלוננת לאותו מקום ורשם את שמה בפנקס על מנת לנצלה אלא שלבסוף נענה להפצרותיה ועזבה לנפשה, אז לא יכלו מעשיו אלה כשהם לעצמם להספיק כסיוע. שכן כל מה שהתרחש בעת שהותם בבנין התעשיה היה נשאר טעון סיוע אחר. ברם המערער נתן הסברים אחרים ששום בר דעת לא יאמין להם ובאין הסבר מעשי הרי מהווה המעשה סיוע מספיק בפני עצמו. חיזוק נוסף יש למצוא בכך שבעת שנעצר הכחיש המערער תחילה עצם הליכתו עם המתלוננת, שקר המצביע גם הוא על רגש אשם. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד א. קדר למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 8.11.76).

ע.פ. 293/76 - פוסא ופואד נעזי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת חשיש וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערערים, תושבי עזה, נתפשו בסביבת רמלה כשבמכונית בה ישבו נמצאה כמות של 69 ק"ג חשיש ונדונו האחד לשש שנות מאסר והשני לחמש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. טענתם כי לא ידעו שהחשיש נמצא במכונית נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מחוסר אימון וממילא לא נסתרה ההנחה שמה שמצוי במכונית שנאשם נתפש בה נמצא שם בידיעתו של הנאשם. אשר לעונש
הרי אינו חמור יתר על המידה בהתחשב בכמות הגדולה של החשיש שנמצאה ובשקרים של שני המערערים במשטרה ובביהמ"ש בנסותם לחפות על מעשיהם. נכון שלמערערים אין הרשעות קודמות אולם הסוחרים בסמים מסוכנים ואלה העושים מלאכתם בהובלה ובשירותים צריכים לדעת שאחת דינם למאסר לתקופה ארוכה. כל עוד לא הוגדלו הקנסות שניתן להטיל בשל עבירות אלה בשעור ניכר לא יהא בהטלת קנסות עונש מרתיע.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עו"ד גת למערערים, עו"ד גב' מ .ברנשטיין למשיבה. 9.11.76).

ע.פ. 526/76 - יעקב לוי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בבעילת קטינה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של בעילת קטינה למטה מגיל 17 ונדון לשנתיים מאסר. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. המערער לא כפר בכך שבעל את הנערה, אך טען כי היה לו יסוד סביר להאמין שהיא למעלה מגיל 17. טענת הגנה זו נדחתה כאשר ביהמ"ש האמין לאם הנערה כי גילתה למערער את הגיל הנכון של הבת. אין לקבל את טענת המערער שאפילו כך הדבר הרי לפי חיצוניותה נראתה המערערת מבוגרת מגילה והיא עצמה סיפרה שהיא מבוגרת ולכן לא צריך היה להאמין לאם. מששמע המערער מפי האם על הגיל האמיתי של הנערה לא היה לו יסוד סביר להאמין כי מה שהנערה סיפרה בדבר הגיל הוא האמת והיה עליו לוודא מה הגיל האמיתי שלה. כאשר קשר המערער קשרים עם הנערה הוא היה בן 30, אב לשני ילדים שנולדו משתי נשים שאיתן היה נשוי מקודם ולא מדובר איפוא בנער צעיר חסר נסיון אלא באדם מבוגר בעל נסיון. טענת המערער היא טענת הגנה ועליו היה להוכיחה.
אשר לעונש - מיחסי המין שקיים המערער עם הנערה היא הרתה לו וילדה לו בן והמערער לא התכחש לאבהות ולא לחובותיו כלפי בנו והוא ביקש וקיבל בינתיים היתר נישואין ואף נישא לנערה, אם כי בעת מתן גזר הדין טרם היה נשוי. הקשרים ביניהם נמשכים כבר למעלה משנתיים, וכן המערער לא פיתה את הנערה אלא היא התאהבה בו והקשרים ביניהם היו במידה רבה ביוזמתה. אי לכך הומר העונש לששה חודשים מאסר בפועל ושמונה עשר חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. גוטסמן למערער, עו"ד גב' ויכלר למשיבה. 4.11.76).

ע.פ. 245/76 - שמעון אלמוזלינו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבת נשק ושימוש בו וחומרת העונש

(הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של נשיאת נשק חם, גניבתו של נשק זה ממחנה צבאי, ושימוש בנשק כדי למנוע מעצרו ונדון לחמש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה באו בפני ביהמ"ש ראיות שהיו מהימנות עליו ואין ביהמ"ש שלערעור מהרהר בכגון דא אחר מדותיו של ביהמ"ש שראה ושמע את העדים והתרשם מהם. ביהמ"ש המחוזי היה ער לסתירות שנתגלו בעדויות עצמן ובין עדות אחת לאחרת, אך מצא שהוא יכול לסמוך על הראיות כולן להוכחת גירסת התביעה ולו מן הסיבה בלבד שבהודעות המערער במשטרה היה משום הודיה במקצת וחיזוק לעדויות אלה. אשר לעונש - עדיין העונש קל מדי וביהמ"ש המחוזי לא מיצה עם המערער את כל חומר הדין. גניבת נשק חם ממחנה צבאי ושימוש בו לשם איום על שוטרים שבאו לעצרו, הן עבירות שחומרתן היתה מצדיקה עונש חמור בהרבה מזה שהוטל על המערער.