ע.פ. 445/75 - יעקב דוקטיאן נגד מדינת ישראל
*מתן הצהרה כוזבת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.פ. 230/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עשה תצהיר שהוגש לאפוטרופוס לנכסי נפקדים כי הוא בעליו של בית הנמצא בשכונת אבוטור בירושלים, בשטח שהיה ידוע כשטח הפקר ושמעולם לא שעבד ביתו זה לזולתו. כמסתבר שעבד המערער את ביתו בתקופה הירדנית לאדם אחר ורשם משכנתא, ולא זו בלבד אלא שהתנהלו הליכי הוצל"פ והבית נמכר במכירה פומבית לנושה ונרשם על שם הנושה בפנקס המקרקעין הירדני. המערער הועמד לדין בגין עריכת תצהיר כוזב, שעל פיו השיג במרמה את החלטת האפוטרופוס להרשות לו ליטול את הבית לחזקתו. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי לשלטונות ירדן לא היתה סמכות שיפוט וניהול בשטח ההפקר, ועל כן היו הליכי ההוצל"פ בטלים והבית ממשיך להיות שלו ותצהירו היה תצהיר אמת. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו מן הטעם שאין סיבה שלא לתת תוקף חוקי לעיסקות שנעשו בשטח ההפקר. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. מבלי להכנס לשאלה אם יש להכיר בפעולות רישום ירדניות שנעשו לגבי שטח ההפקר, הרי אפילו נתעלם מכל ההליכים שנעשו בהוצל"פ הירדני, על כל פנים שיקר המערער כשהצהיר כי מעולם לא שעבד את ביתו. הוא חתם במו ידיו על שטר משכנתא ובין אם השטר היה טעון רישום ובין אם לאו, הרי הצהרתו שלא שיעבד את ביתו אינה אמת. אפילו תאמר שהשעבוד אינו תופש בלעדי הרישום, חייב היה להצהיר שחתם על שטר משכנתא והתחייב לשעבד את ביתו אלא שהשעבוד לא הושלם. המערער רצה להביע בתצהירו שמעולם לא חתם על שטר משכנתא או שטר אחר לשעבד את ביתו וזאת לא היתה אלא הצהרת שקר ביודעין.
ב. אפילו נניח שמבחינה אובייקטיבית פורמלית נתברר, על פי מחקר משפטי שלאחר מעשה, כי בלא משים כיוון המצהיר אל האמת המשפטית כאשר אמר שלא שעבד את ביתו, הרי בכך לא סגי. שהרי בשעת הצהרתו לא האמין המערער שהוא מצהיר את האמת אלא התכוון להצהיר שקר. הלכה פסוקה היא כי עדות שקר כוללת גם עדות אמת מן הבחינה האובייקטיבית כאשר העד בעת מתן עדותו אינו מאמין באמיתותה ואינו יודע על כך שעדותו היא עדות אמת. גם בהגדרת עבירת מרמה, הטענה העובדתית הנטענת צריכה אחת מן השתיים: או שהטוען אותה יודע בשעת טיעונה שאינה אמת, או שאינו מאמין בשעת טיעונה שהיא אמת, והקובע איננה האמת האובייקטיבית אלא הידיעה של האמת או האמונה באמת.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד מ. ארגוב למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 8.11.76). ע.פ. 277/76 - מרדכי בוגנים נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס עפ"י עדות המתלוננת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: פרידמן, יהודאי וכרמי) בת.פ. 467/75 -הערעור נתקבל בעיקרו ברוב דעות).
העובדות:
המערער היה מיודד עם המתלוננת שהיתה כבת שש עשרה וחצי. הנערה על אף גילה הצעיר היתה רגילה לבקר במועדוני לילה ובדיסקוטקים ובילתה את זמנה בחברת צעירים שוליים עד שעות הבוקר המוקדמות. היא הצטלמה עם חברים בפומבי בפוזות לא צנועות ולפני חברותה עם המערער התחברה עם בחור אחר שהיה עבריין, וגם המערער היה עבריין מועד שחלק מעבירותיו
היו קשורות באלימות. היא הסכימה לנשיקות, מזמוזים וליטופים בחלקי גופה השונים. לבסוף התלוננה כי המערער אנס אותה ארבע פעמים במשך כחודש שלם. באותם המקרים שלטענתה היא נאנסה הלכה עם המתלונן לדירות של קרובים וחברים ולטענתה הלכה משום שאיים עליה באלימות ולכן גם הצליח לבעול אותה. ביהמ"ש המחוזי האמין לסיפורה של המתלוננת כי נבעלה בניגוד לרצונה והרשיע את המערער בארבע עבירות של אינוס וכן בארבע עבירות של בעילת קטינה ודן אותו לשש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. אין המערער חולק על כך שבעל את המתלוננת בארבעת התאריכים המצויינים בכתב האישום, וכי עד לבעילה הראשונה היא היתה בתולה, אך בעוד שלפי גירסתה נעשה הדבר נגד רצונה טען המערער כי בעל אותה בהסכמתה ולא רק באותן ארבע פעמים. אין דרכו של בימ"ש לערעורים לערער אחרי מימצאי ביהמ"ש דלמטה, ששמע את העדים והתרשם ממהימנותם, ואולם גירסת המתלוננת מעוררת מספר תמיהות שאין להן תשובה מניחה את הדעת בפסה"ד והיו גם ראיות לסתור שביהמ"ש התעלם מהן.
ב. בפעם הראשונה שנבעלה היה חייל בחדר סמוך ונשאלת השאלה מדוע לא צעקה ולא קראה לעזרת החייל. כאשר הלכה הביתה לא סיפרה לאמה על מה שעבר עליה ולא פנתה למשטרה, אם כי סיפרה לחברתה את אשר קרה. למחרת פגש המערער את המתלוננת יחד עם חברתה והוא לקח אותה בידה והפריד אותה מחברתה וזו לא אמרה דבר לחברה. הפעם שוב הביא אותה לבית ריק, המתלוננת כבר ידעה, מה צפוי לה כשהיא מתלווה למערער והיא שוב מתרצת את מעשיה בפחד שפחדה מפניו. לאחר יומיים נפגשה המתלוננת עם המערער והלכו יחדיו לקולנוע ואח"כ הסכימה להתלוות אליו לדירת אחותו ושם שוב נאנסה על ידו וכאשר אחות המערער נכנסה לחדר לא אמרה הנערה דבר. לפנות בקר באותו יום שוב טילפן המערער למתלוננת ודרש ממנה במפגיע לבוא אליו ושוב נפגשה איתו ושוב נאנסה, לטענתה, על ידו.
ג. בשאלה המכרעת אם הסכימה האשה ואם לאו עומדת גירסתה בסתירה גמורה לגירסת המערער. שאלת ההסכמה עשויה להיות קשה ביותר, בעיקר במקרים שבהם קדמו לבעילה קשרי ידידות ואהבה וכאן מודה המתלוננת כי הסכימה ליחסים אינטמיים ובלבד שלא יגיעו למגע מיני מושלם. האשה רשאית להציג גבול להסכמתה והיא רשאית להיות "מתירנית" והחוק שומר גם על אשה כזו, אך מבחינה עובדתית עלולה האשה עקב התנהגותה להמצא במצב שיש בו צורך בראיות חזקות ביותר כדי להוכיח שהיא לא הסכימה.
ד. היו עדויות של עדים שהיו ממש בתוך הדירות שבהן נבעלה המתלוננת, ולא שמעו ולא ראו סימני התנגדות מצידה. להיפך, הם ראו אותה כשהיא נוהגת בתוך הדירה בחופשיות גמורה ובמקרה אחד אף העידה שכנה שראתה את המתלוננת שנכנסת ללא בושה למיטה שבה ישן המערער.
באו עדויות של חברות המתלוננת כי לאחר הבעילות היתה במצב מדוכא ונסער, אך לא הרי משקל עדותם של אלו כהרי משקל עדותם של מבוגרים.
השופט ברנזון (דעת מיעוט):
אכן זה דבר לא רגיל שנערה ממתינה בהבאת תלונתה למשטרה עד לאחר בעילה רביעית בנגוד לרצונה, אך ניתנו כאן הסברים משכנעים לסיבת הדבר, שנתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי, ואין לראות מדוע ועל סמך מה יטילו שופטי הערעור ספק בנכונות ההסברים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד בר-דיין למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 29.11.76).
ע.פ. 351/76 - ריצ'רד חג'ג' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת רכוש גנוב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט ב. כהן) בת.פ. 26/76 - הערעור נדחה בעיקרו)
העובדות:
בדצמבר 1975 נפרץ מחסן סחורות חשמל ברמת גן ונגנבו ממנו 14 מכונות כביסה, 340 מייבשי שיער ומכשירי חשמל אחרים, בשווי של כ- 200 אלף לירות. הרכוש הגנוב נתגלה ששה ימים לאחר מכן במחסן ליד ביתו של אחד שלום שמע במושב גבעת כח ליד לוד. המערער נתפש ליד המחסן כשהוא נוסע במכונית פרטית נהוגה בידי אחד אזולאי ואחריה נסעה משאית ריקה שבה ישבו שניים, שאחד מהם הוא אחיו של המערער. המערער קרא לשמע לצאת מביתו, אך אז נעצרו המערער ואזולאי. השניים טענו כי באו למקום לקנות כבש, אך הסבר זה נדחה. מנסיבות הופעתו במקום עם המשאית ברור שבא להוציא את הסחורה, או מקצתה, מהמחסן ולהובילה למקום אחר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בפריצה ובגניבת הסחורה וזאת על יסוד חלק מעדותו של שמע, אם כי ביהמ"ש העריך את עדותו של שמע הערכה שלילית ביותר. מאידך זיכה ביהמ"ש המחוזי את אזולאי, באשר לחלק העדות של שמע המתייחס לאזולאי לא מצא ביהמ"ש כי זה בטוח לבסס עליה את ההרשעה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. המערער טוען בעיקר נגד הסתמכות על עדותו של שמע, ואולם מבלי להתייחס לעדות זו ניתן להרשיע את המערער וזאת על יסוד העובדה שנתפס על יד המחסן שבו נמצאה הסחורה הגנובה, כשמאחוריו נוסעת משאית שנועדה לסלק את הסחורה מהמקום. הופעה זו יש בה ראיה מספקת להרשעתו של המערער לאחר שהסברו על המצאותו במקום נדחה כהסבר כוזב. ידיעת המערער כי הסחורה גנובה, מוכחת מאליה ע"י הסתרתה במקום מרוחק במחסן שלא נועד לאחסנת סחורה כזו. העובדה גם מוכיחה שהמערער ידע כי הסחורה הושגה בדרך של פריצה ממקום סגור, שכן סחורה יקרה כזו אינה מתגלגלת במקום פתוח וללא השגחה. בכך הוכח שהמערער עבר עבירה על סעיף 309 לפח"פ.
ב. עם זאת אין לקיים את ההרשעה בהשתתפות בפריצה עצמה על יסוד ההחזקה התכופה. המחסן שימש לא רק לאחזקת הסחורה הגנובה הנדונה, אלא גם לאחסנת סחורה אחרת, ומתקבל הרושם שהיתה זו כנופיה של עבריינים אשר הביאו מידי פעם סחורה גנובה לאותו מקום. יתכן שחברי הכנופיה התחלפו בתפקידיהם וגונבי הסחורה היו חברים אחרים של הכנופיה ולאו דוקא המערער עצמו. יש לציין שהמערער לא הואשם בעבירת קשר עם אחרים.
ג. העובדה שאזולאי שנהג במכונית זוכה מאשמה אינה מחייבת זיכויו של המערער. ביהמ"ש המחוזי הבחין בין שניהם בעיקר על פי אותו חלק של עדות שמע שהיה מהימן עליו. מאחר שביהמ"ש העליון הגיע למסקנת אשמתו של המערער ללא הסתמכות על עדות שמע, מקבלת טענת המערער תוקף יתר שאם זוכה אזולאי צריך גם לזכות אותו. אולם עובדה זו אין בה להכריע את הדין לזכות המערער. אין כאן מקרה שבו הואשמו שניים בעבירה שמטבעה דורשת השתתפותו של אחר ביחד עם הנאשם, כגון בעבירת קשר או סיוע לביצוע עבירה שבהן נוצרת סתירה מיניה וביה כאשר אחד הקושרים מורשע והשני יוצא זכאי או כאשר העבריין העיקרי יוצא זכאי והמסייע מורשע. אם כי גם במקרים כאלה יש והרשעתו של האחד יכולה לעמוד למרות זיכויו של האחר. בעניננו, החזקתושל כל אחד מהנאשמים בסחורה היתה עבירה בפני עצמה ללא זיקה הכרחית לעבירת הזולת.
ד. אשר לעונש של חמש שנות מאסר - אין הוא חמור מדי למרות השינוי בסעיף ההרשעה. המערער הוא עבריין מועד בעבירות נגד הרכוש ועבירות אחרות והרכוש הגנוב שהוחזק כאן היה בעל ערך רב, והנסיבות מעידות על פעולה מאורגנת היטב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן- פורת. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 8.11.76).
בג"צ 241/76 - בניני איפל בע"מ נגד עירית ת"א ומאיר שרגאי בע"מ
*תיקון טעות חשבונית במכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העיריה הוציאה מכרז לבניית אגף בבית ספר ובו השתתפו ששה מציעים וביניהם העותרת והמשיבה השניה (להלן - המשיבה). עם פתיחת ההצעות נראתה הצעת העותרת הזולה ביותר, אך משנבדקו ההצעות נמצאה טעות בהצעת המשיבה ולאחר תיקון טעות נהייתה זו ההצעה הזולה ביותר והיא זכתה במכרז. השאלה שהתעוררה היתה אם הטעות היא טעות חשבונית שניתן לתקנה והועדה סברה כי אכן זו טעות חשבונית. המדובר בשני סעיפים ביחס לברזל. אחד, מחיר לטונה ברזל רגיל; ואחד, תוספת בעד פיתולו. בהצעת המשיבה הופיע בסעיף הראשון 5600 ל"י ובסעיף השני 5750 ל"י. למעשה כל המציעים תבעו עבור פיתול הברזל סכום של 150 ל"י לטונה, והועדה ראתה במחיר של 5750 ל"י לא תוספת בעד פיתול הברזל אלא מחיר בעד ברזל מפותל, שהוא המחיר המופיע בסעיף הראשון בתוספת 150 ל"י. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין ספק כי הועדה צדקה בהחלטתה. היא שוכנעה שאי ההתאמה נבעה מטעות בתום לב ללא כוונה להונות או להוליך שולל את הועדה. אם אין זו טעות חשבונית גרידא, במובן הרגיל של המילה, הרי זו פליטת קולמוס שאפשר לתקנה ע"י חישוב אריתמטי ואם נעשתה בתום לב דינה כדין טעות חשבונית. לפי עדות המומחה של הועדה, נפוצה טעות זו למדי בין קבלני בנין ולא אחת תיקנה ועדת המכרזים בעבר טעויות כאלה.
ב. לקובלנת העותרת על שלא הוזמנה לדיון בועדת המכרזים כאשר המשיבה הופיעה לפניה - אין כל חובה כזו על ועדת המכרזים. להיפך, זה דבר שאין לעשותו. כל עוד נמשכים דיוני הועדה יש לשומרם בסוד ואין להביא לידיעת המציעים פרטים עליהם.
ג. יחד עם הצו על תנאי ניתן צו ביניים וכמסתבר היה עיכוב של ארבעה חודשים שגרם להתייקרות הבניה וכן גרם להוצאות כדי למצוא שיכון אלטרנטיבי לכיתות הלימודים בשנת לימודים זו. גם העיריה וגם המשיבה השניה סבלו נזקים וביקשו מביהמ"ש כי בנוסף לפסיקת הוצאות משפט יחייב את העותרת לפצותן על נזקיהן. בקשה זו נדחתה. הרעיון של תשלום נזקים שנפסק ע"י בג"צ נגד רשות ציבורית, מכוון לפצות על נזקים שנגרמו עקב מעשה מצד הרשות המאלץ את הפרט הנפגע לפנות לעזרת בג"צ, אך לא להיפך. על כל פנים, זו פעם ראשונה שבקשה כזו מועלית בפני בג"צ ומוטב שלא להענות לה גם אם יש לבג"צ סמכות לכך. לא יהא זה נכון להרתיע עותרים אחרים מלפנות לבג"צ, בלי שיהיו מודעים ע"י אזהרה מתאימה מראש מה צפוי להם אם ייכשלו ועקב פנייתם ייגרם נזק לרשות. הדרך הנכונה להבטחת אינטרס המשיבים הוא להתנות את מתן צו הביניים במתן ערבות מתאימה מצד העותר להטבת כל נזק העלול להגרם למשיבים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. עו"ד ר. שרון לעותרת, עוה"ד הרצוג וד. רזומוב למשיבים. 28.11.76).
ע.פ. 76+231/76/675/75+1 - מרדכי פרידמן ואליעזר גולדשמיט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס הכנסה ומטבע חוץ.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ד. לוין) בת.פ. 858/73 - ערעורו של גולדשמיט נתקבל, ערעורה של המדינה על קולת העונש נדחה, ערעורו של פרידמן נדחה פרט לשינוי קל)
ערעור זה נסב על הרשעתו של פרידמן בשורה של עבירות מס הכנסה ומטבע חוץ והרשעתו של גולדשמיט כמי שהיה רואה החשבון של פרידמן בעבירות לפי פקודת מס הכנסה בכך שסייע לפרידמן בהגשת דוחו"ת לא נכונים. בפס"ד המשתרע על כ- 40 עמודים סקר השופט י. כהן את כל פעולותיו של פרידמן, העברות מניות ומכירת ציוד, קבלת דולרים והחזקתם בחו"ל, קבלת רישיון לעיסקות מטבע חוץ והפרת תנאי הרשיון, והגיע למסקנה כי הרשעותיו של פרידמן בעניני מס הכנסה ובחלק מעבירות מטבע חוץ בדין יסודם. פרט לכך שמסקנת ביהמ"ש המחוזי כי מי שהפר תנאי באישור לעיסקת מטבע חוץ פוסל למפרע את האישור וכל שנעשה עפ"י האישור נעשה שלא כדין בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון. בין היתר נדונה בפס"ד גם שאלה של הסבת הכנסה הניתנת לביטול והחלת הסעיף של הסבה הניתנת לביטול על מקרים שונים. העונש שהוטל על פרידמן, שנה וחצי מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי, וקנסות של 900 אלף לירות נשאר על כנו.
אשר להרשעתו של גולדשמיט, לא הוכח כי גולדשמיט ידע בעת שמסר את הדוחו"ת של פרידמן למס הכנסה את המצב המשפטי הנכון על מעמדו של פרידמן כמקבל הכנסות מחברות שונות ועל כן שלא בדין הורשע וביהמ"ש העליון זיכה אותו מן האשמות שיוחסו לו. ביהמ"ש התייחס לשאלה מה מידת הידיעה שיש לייחס לרואה החשבון על מנת להרשיעו, והאם עצם את עיניו בכוונה כדי לא לדעת את המצב העובדתי והמשפטי, או שלא היתה מצידו עצימת עיניים ולא חייב היה לחקור את המצב.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן עו"ד נ. ליפשיץ לפרידמן, עו"ד שימרון לגולדשמיט, עו"ד קירש למדינה. 7.11.76).
ע.פ. 534/76 - אליהו חסין נגד מדינת ישראל
*זיהוי לצורך הרשעה בעבירת התפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער יחד עם אחר נראו בבית בשכונת תלפיות בירושלים ע"י העדה, אחת בשם ליפשיץ, כשהסתובבו בחדר המדרגות. היא יצאה מביתה וכשחזרה כעבור רבע שעה שוב פגשה בשני הצעירים ושאלה למעשיהם. הם השיבו תשובות מתחמקות ואז היא הזהירה אותם כי תזמין משטרה והשניים החלו להסתלק מהמקום. כשעלתה במדרגות מצאה כי דלת אחת הדירות נפרצה ואז הזעיקה שכנים שהחלו יחד עם שוטרים במרדף אחרי הצעירים. לבסוף נעצר המערער כשהוא צועד בקרבת מקום אם כי פסק אז מריצתו. הוא הורשע בפריצה והרשעתו מבוססת בעיקרה על עדותה של העדה ליפשיץ ועל הזיהוי שזיהתה את המערער כאשר ישב ברכב המשטרתי לאחר מעצרו ולאחר מכן בביהמ"ש. הערעור על ההרשעה נדחה. עיקר הטענה היתה שהזיהוי לא נערך במסדר כמקובל. טענה זו נדחתה. סדריו ונהולו של מסדר הזיהוי נועדו להבטיח זיהוי חופשי ע"י המזהה מכל השפעה זרה. אולם אין להסכים לגירסה כי לא יתכן זיהוי כשר ואמין בדרך אחרת, בפרט כאשר נערך מרדף אחרי עבריין והוא נעצר ובמקום מזהים אותו. כל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו. במקרה שלפנינו נתקלה העדה במערער פעמיים בשעות היום לפני שנתקלה בו זמן קצר לאחר מכן בעת הזיהוי ואף שוחחה עימו בעת המפגש השני.
אשר לעונש - המערער נדון לשלחם שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על
תנאי, ובהתחשב בחומרת העבירה, בעברו של המערער ובצורך להרתיע פורצים, ולנוכח גל הפריצות העובר על ארצנו אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר. שרשבסקי, אשר. עו"ד בכר למערער, עו"ד בן.טובים למשיבה. 11.11.76).
ע.פ. 445/76 - יוסף בן עזיז כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה חבלנית וסחיטה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד הימים נכנס המערער לבית קפה וראה שם בחור יושב עם בחורה שהיתה פעם חברתו הוא ניגש לבחור ותקף אותו ואיים עליו בבקבוק שבור. המלצר בא להפריד ביניהם והמערער פצע את המלצר בסכין גילוח וחתך את פניו וצוארו. בעקבות מעשים אלה נעצר המערער ושוחרר לאחר שבוע ממעצרו. עם שחרורו הופיע שוב באותו בית קפה ודרש מהבחור פיצוי של 1000 ל"י על מעצרו וכן איים עליו שירצחנו נפש אם לא ישנה את עדותו במשטרה. כעבור מספר ימים שוב בא, והפעם דרש מהבחור להשפיע על המלצר כי ישנה את עדותו במשטרה וכן דרש מהבחור עצמו כי יבוא איתו למשטרה ויבטל את התלונה. בצורה זו הטריד אותו ואת המלצר עוד מספר פעמים עד שנעצר שנית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של נסיון לתקיפה, החזקת סם מסוכן, תקיפה חבלנית וסחיטה ואיומים, והשפעה על עדים והטרדתם, והטיל עליו תקופות מאסר שונות ומאסר חמש שנים בגין השפעה על עדים והטרדתם כשכל העונשים חופפים, כך שבסה"כ תקופת המאסר היא של חמש שנים. הערעור על כך נדחה. מסתבר שבאירוע הראשון היה המערער שתוי ואולי גם מסומם במקצת, ואולם מצב זה שהמערער מעמיד את עצמו בו מרצונו אינו יכול לשמש סיבה לקולא אם בעקבותיו הוא מגיע למעשי אלימות. על כל פנים בכל מה שקרה לאחר מכן לא היה המערער במצב של חוסר שליטה עצמי. צדק ביהמ"ש המחוזי כשראה בחומרה יתירה את הנסיון להשפיע על עדים לשנות את עדותם תוך כדי איומים. גם אם העדים לא נרתעו מאיומיו של המערער אין זה משנה את חומרת מעשיו. התופעה הזאת של איומים על עדים בייחוד כשמדובר בעבירות של אלימות הולכת ומתפשטת והופכת לסרטן ממאיר בחיינו והתוצאה היא שמערכת המשפט מוצאת עצמה לעתים קרובות ללא יכולת לעשות צדק ולמצות את הדין. אשר למצבו המשפחתי של המערער הרי בכל מקרה, אף החמור ביותר, שוקל ביהמ"ש את הנסיבות האישיות במסגרת כל הנסיבות שהוא מביא בחשבון, אבל יש סוגים מסויימים של עבירות החותרות תחת אשיות החברה ובהן מהווה ההיבט הציבורי את המשקל המכריע, ואין מייחסים משקל רב, או בכלל לא, לנסיבותיו של האישיות של הנאשם. על כן אין פגם בכך שביהמ"ש המחוזי קבע שאינו מוכן להתחשב כלל בנסיבותיו האישיות של הנאשם במקרה דנא.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 3.11.76).
ע.פ. 418/76 - מדינת ישראל נגד יעקב אלפדון
*עבירת סחיטה והסגת גבול וחומרת העונש (הערעור נתקבל).
המשיב ניסה להכנס בכח לדיסקוטק של המתלוננים ותוך כדי כך פצע את אחד המתלוננים בפניו. כמסתבר מוכן היה המשיב לשלם דמי הכניסה אך המתלוננים סירבו לתת לו להכנס. המשיב הועמד לדין באישומים של סחיטה וכן עפ"י הסעיפים 241 (א) 251 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מן העבירה של סחיטה באשר המשיב היה מוכן לשלם את דמי הכניסה ואין בכך סחיטה. בנימוק זה לא צדק ביהמ"ש המחוזי שכן אף אם רצה המשיב לשלם את דמי הכניסה אפשר שרצה לסחוט בכח את מתן רשיון הכניסה על אף תשלום דמי הכניסה. ברם לא היו ראיות כלל שאמנם
התכוון המשיב לסחוט בכח את מתן רשיון הכניסה. על כן ניתן להרשיע את המשיב בעבירה של נסיון להשגת גבול בכך שניסה להכנס לדיסקוטק בניגוד לרצונם של בעלי המקום ואף להשתמש בכח אם יהיה צורך בכך. גם זיכויו של המשיב מעבירה לפי סעיף 251 (א) אינו יכול לעמוד. אין לקבל את טענת הסניגוריה כי המכשיר החד שבו נעשתה הפציעה לא הובא ע"י המשיב אלא שנמצא שם באקראי. אין כל סימוכין להשערה זו במימצאים העובדתיים של ביהמ"ש דלמטה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי, וביהמ"ש העליון החליט להחמיר בעונש, שכן מדובר במעשה בריונות מובהק אשר כמוהו נתרבו לאחרונה. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 18 חודשים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד גב' מ. נאור למערערת, עו"ד גב' נ. כרמל למשיב. 10.11.76).
ע.פ. 580/76 - מנזים בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת בניה כאשר הועדה המקומית חרגה מסמכותה במתן היתר בניה (הערעור נדחה).
המערערות הקימו ברחובות מבנה עפ"י היתר של הועדה המקומית לתכנון ולבניה, אך לאחר הוצאת ההיתר הסתבר כי תכניות הבניה נוגדות שניים מן ןהתנאים שנקבעו ע"י הועדה המחוזית מכח סמכותה לפי סעיף 78 לחוק, ומכיון שכך יההיתר היה בלתי חוקי והעבודות שבוצעו בוצעו בלא היתר ובניגוד לחוק התכנון. המערערות הורשעו בדין והערעור על כך נדחה. משניתן היתר שיש בו תנאים הנוגדים את קביעות הועדה המחוזית, כל ההיתר בטל מעיקרא ומי שבונה לפיו עובר את העבירה כבר בתחילת הבניה ולאו דוקא כשהוא מגיע לשלבים הסופיים שבהם חורג ההיתר מן המותר. אם הוענק היתר בניגוד לדיני התכנון והבניה לאו היתר הוא וכאילו לא ניתן מעיקרו. כאשר רשות ציבורית עושה מעשה אשר חורג ממסגרת סמכותה מעשיה הם אפס. על כן אין נפקא מינה אילו חלקים נבנו בינתיים ובהעדר היתר נבנה כל שנבנה בניגוד לחוק. גם ענין תום הלב מצד המערערות אינו יכול להוסיף או לגרוע, כי גם אם האשם העיקרי רובץ על הועדה המקומית אין הדבר פוטר את המערערות שבנו בניגוד להיתר.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. שוב למערערות, עו"ד בן- טובים למשיבה. 11.11.76).
ע.פ. 294/76 - אדמונד בן דוד נגד מדינת ישראל
*בעילת קטינה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של בעילת קטינה ונדון לשנה אחת מאסר על תנאי וקנס של 1000 ל"י וערעורו על ההרשעה נדחה. בהיותה בת 15 הרתה המתלוננת ועל אף הריונה נשארה בתולה. לפי גירסת המתלוננת קיים איתה המערער יחסי מין, ולאחר שנתגלה דבר הריונה באו הוריה אל המערער והוא הודה כי שכב עם בתם. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדות המתלוננת ואת הסיוע לדבריה מצא בעדות הוריה. אכן מדובר בעדויות של בני משפחה אחת שיש להם ענין אזרחי בפרשה, אך ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לו ספק כי העדים דיברו אמת. גם אם יש סתירות שונות בדברי המתלוננת והוריה הרי אין אלה יורדות לשורשו של ענין, ומדובר בסתירות שאינן חורגות מגדר סתירות רגילות וטבעיות בין דברי עדים. לטענה כי הסיוע הינו רק לכך שהמערער שכב עם הקטינה, אך לא כי בעל אותה - מכיון שעדותה של המתלוננת היתה מהימנה ונמצא לה סיוע שהמערער שכב אתה, יכול ביהמ"ש לבסס את ההרשעה על דברי המתלוננת כי נבעלה, ואין זה הכרחי שהסיוע יתייחס גם לענין הבעילה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 24.11.76).
ע.פ. 412/76 - נביל ריבני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה של מורה שסטר לתלמיד (הערעור נדחה).
המערער הוא מורה בבית ספר יסודי ממלכתי בכפר יפיע והיה עד לכך שתלמיד כיתה ח' הפריע למורה מחליף והתחצף בפניו. המערער התערב והוכיח את התלמיד על התנהגותו. לאחר גמר הלימודים הזמין את הנער לכיתה ריקה וכאשר הוכיחו על התנהגותו השיב לו המתלונן כי אין זה ענינו ושלא יתערב בכך. תגובת המערער היתה שסטר על לחיו של המתלונן. ביהמ"ש הרשיע את המערער בתקיפה ודן אותו לתשלום קנס של 500 ל"י והערעור על ההרשעה נדחה. אין לקבל את טענת המערער כי בנסיבות המקרה זכאי היה להשתמש במידה סבירה של כח, ואין לקבל את טענתו כי הסטירה לא חרגה מגדר המותר והסביר. ב"כ המדינה ביקש לשנות את ההלכה שנפסקה בע.פ. 7/53 (פד"י ז' 790) בדבר היתר למורה לסטור לתלמיד, אך ביהמ"ש העליון לא ראה מקום לבחון מחדש את ההלכה הנ"ל שכן המקרה דנא שונה מן המקרה בענין ההוא. כדי שמקרה תקיפה כגון זה שלפנינו לא ייחשב למעשה שלא כדין, צריך היה ביהמ"ש להשתכנע כי האמצעי שננקט ע"י המורה היה בגדר הנחיצות הסבירה וכי המורה לא עשה בנסיבות הענין יותר משהיה צריך למען המטרה אותה ביקש להשיג ושלא עמדה בפניו חלופה אחרת של פעולה. המערער לא היה מחנכו של התלמיד ולא נקלע למצב בו נדרש לפעול למען השלטת סדר ולא עמד בפני התנהגות המחייבת תגובה על אתר וכאשר אין בפניו ברירה אחרת.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ס. פרג' למערער, עו"ד א. בן-טובים למשיבה. 23.11.76).
ע.פ. 583/76 - מדינת ישראל נגד אברהם מגזימוף
*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בשתי התפרצויות וגניבות והוטל עליו עונש של ששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי וזאת למרות עברו הפלילי אך בהתתשב במצבו הנפשי. נגד המשיב היה תלוי ועומד מאסר על תנאי להפעלה במקרה של עבירה לפי הפרקים 29, 30, 32 לפח"פ. העבירות שבהן הורשע עתה הן לפי פרק 33 לפח"פ ועל כן לא הפעיל ביהמ"ש את המאסר על תנאי. ערעורה של המדינה נתקבל הן בענין הפעלת המאסר על תנאי והן על קולת העונש. לענין הפעלת המאסר על תנאי - אם התנאי הוא של עבירה כמו גניבה לפי פרק 29 והנאשם עובר עבירה של התפרצות שיש בה כל האלמנטים של עבירת הגניבה ושהיא עבירה יותר חמורה, לפי פרק 33, יש להפעיל את המאסר על תנאי מקל וחומר. אשר לעונש - מדובר באדם בעל עבר פלילי אשר הוכיח כי במאסר על תנאי אין להרתיעו. על כן יש להטיל עליו בגין העבירות החדשות 18 חודשים מאסר בפועל ואולם המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את המאסר החדש.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד מ. נאור למערערת, עו"ד ס. כהן למשיב. 10.11.76).
ע.פ. 368/76 - אלימלך ברקוביץ נגד מדינת ישראל
*פירוש דברי נאשם כ"הודאה באשמה" (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הועמד לדין בשלושה אישומים: החזקת נשק צבאי, ושתי עבירות של גניבה. בישיבה ראשונה של ביהמ"ש הודה באישום הראשון ובישיבה השניה שוב נשאל אם הוא מודה באשמה והגיב על כך בסיפור שלם. ביהמ"ש ראה בכר הודאה, הרשיע את המערער על יסוד הודאתו בכל שלוש העבירות ודן אותו לשלושה חודשים מאסר בפועל 9 חודשים מאסר על תנאי, וקנס של 1000 ל"י והערעור נתקבל בחלקו. אין לראות בדברי הנאשם בישיבה השניה של ביהמ"ש כהודאה בשתי
עבירות גניבה וב"כ המדינה מסכים כי המערער יזוכה משתי עבירות אלו. אשר למאסר שהוטל - טוען הסניגור כי התובע בביהמ"ש דלמטה ביקש במפורש מביהמ"ש שלא להטיל על המערער עונש מאסר והשופט סירב לקבל את המלצת ב"כ התביעה. צדק ביהמ"ש כאשר שקל את שיקוליו שלו וסירב ללכת הליכה עוורת אחרי המלצת התביעה. גם כאשר התביעה מציעה עונש פלוני אין ביהמ"ש פטור מלשקול אם אמנם העונש שהוצע הוא העונש הראוי לנאשם שעומד לפניו. בעניננו, החזקת נשק צבאי מצדיקה לכשעצמה בדרך כלל הטלת עונש מאסר בפועל. ברם, מאחר שהמערער יצא זכאי בערעור משני האישומים הנוספים, הרי ראויים זיכויים אלה שישתקפו במידת עונשו ולפנים משורת הדין ניתן לשנות את גזר הדין ולהמיר את כל עונש המאסר במאסר על תנאי והקנס יוגדל ויועמד על 5000 ל"י.
(בפני השופטים: מ. כהן, מני, עציוני. עו"ד א. איזמן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 17.11.76).
ע.פ. 358/76 - זלמן ירדני נגד מדינת ישראל
*הטלת עונש מאסר בניגוד להבטחת התביעה (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער חתם כקבלן על חוזים עם שני אנשים שמהם קיבל כ- 100 אלף לירות והתחייב לבנות עבור כל אחד מהם דירת מגורים. זאת למרות שידע כי עקב מצבו הכספי אינו מסוגל לעמוד בהתחייבויות אלה. הוא הורשע על סמך הודאותיו בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ונדון בגין כל אחת מהעבירות ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי כשהעונשים מצטברים. בביהמ"ש המחוזי הבטיח בנו של המערער להחזיר למתלוננים את הכספים בתשלומים, והוא עומד בכך עד עתה, וכדי להקל על החזרת הכספים הגיעה התביעה לידי הסכם עם המערער שהיא תתמוך בכך שיוטל עליו עונש מאסר על תנאי בלבד. ביהמ"ש המחוזי ייחס לדעת התביעה ולמניעיה משקל רב, אך לא ראה עצמו קשור להסכם זה בבואו לגזור את העונש והטיל עונש מאסר כאמור. אין ספק ,שביהמ"ש צדק בכך שלא ראה עצמו קשור להבטחת התביעה. עתה מבקש המערער לחזור בו מהודאתו בעובדות ובקשתו נדחתה. משהודה הנאשם די בכך לבסס הרשעתו ואין להרשות לו בדרך כלל, מלבד חריגים מסויימים, לחזור בו מהודאתו. אשר לגזר הדין - ביהמ"ש שקל את כל הנסיבות ולא היה מקום להתערב במסקנתו אלמלא מצב בריאותו של המערער והעובדה שבנו ממשיך לעמוד בהתחייבויותיו. לפיכך הוצמד עונש המאסר בפועל בכל אחת מהעבירות על ששה חודשים ומאסר על תנאי ששה חודשים כששני העונשים מצטברים.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת גב' בן-פורת. עו"ד ע. חרלף למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.11.76).
ע.פ. 546/76 - צבי רוקח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת רכוש גנוב (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער קנה קופה רושמת במחיר של 50 ל"י כאשר לפי מראה עיניים ערך הקופה עולה כמה מונים על הסכום הנ"ל, והורשע בקבלת רכוש שהושג במרמה, עבירה לפי סעיף 310 לפח"פ. ביהמ"ש ביסס את הרשעתו על כך שבעת שרכש את הקופה ידע המערער שהושגה שלא כחוק וזאת הסיק מן הנסיבות שבהן רכש את הקופה. הערעור על ההרשעה לפי סעיף זה נתקבל. אין פגם בשיקולים האמורים של ביהמ"ש, אך לעומת זאת לא התייחס ביהמ"ש לשתי עובדות אחרות שיש בהן כדי להעמיד בספק את ידיעתו של המערער על הדרך שבה השיג המוכר את הקופה. אילו ביהמ"ש דלמטה היה ער לעובדות אלה ואעפ"כ מגיעה למסקנתו המרשיעה לא היה מקום להתערב בכך. אולם ביהמ"ש לא התייחס לזה ועל כן אין להשאיר על כנה את ההרשעה
לפי סעיף 310. לעומת זאת ניתן להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 311 לפח"פ, שכן לפי סעיף זה מה שנדרש הוא שיש חשש סביר שהדבר גנוב והמבחן לחשד הסביר הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי של הרוכש. די בכך כי בלב ביהמ"ש השומע את האשמה קיים חשד מתקבל על הדעת שהרכוש הוא גנוב. אין ספק שחשד כזה אכן עלה מן הנסיבות בהן הוצעה הקופה הרושמת למערער ואילו הוא מצידו לא הביא ראיות מספיקות לסתור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן- פורת. עו"ד ר. שפיע למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 6.12.76).
ע.פ. 403/76 - בנימין לוי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איום לקבלת עבודה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים, ביחד עם ארבעה אחרים, הורשעו עפ"י הודאתם בסחיטה ואיומים ונדונו לששה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורם על חומרת העונש נתקבל בהתחשב בעברם הנקי. המערערים יחד עם האחרים באו לנגריה באיזור התעשיה בבת- ים ודרשו למסור להם ביצוע סבלות בפריקת מטען מכונית ושלא לבצע את הפריקה ע"י פועלי הנגריה. המערער הראשון לא היה מיוצג ע"י עו"ד בביהמ"ש המחוזי וטענתו היא כי הוא חף מפשע באשר לא היה במקום בעת האיומים אך הודה תחת לחץ הנאשמים האחרים. אי לכך ביקש שירשו לו לחזור בו מהודאתו. בקשתו נדחתה שכן המערער הבין את אשר לפניו ואין יודעים אם הודה מחמת לחץ חבריו. או מפני שהתביעה ויתרה על אישום חמור יותר נגדו. אשר למידת העונש - המעשה הוא בגדר תופעה חמורה הנפוצה במדינה במידה מדאיגה כאשר רבו איומים של אלימות כדי להשיג יתרונות כלכליים, על כן בדין יש להטיל עונשי מאסר כדי להרתיע אחרים. עם זאת ניתן להקל עם שני מערערים אלה שעברם נקי. עונשם הופחת לשלושה חודשים מאסר בפועל ותשלום קנס של 3000 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד קלינר וזינגר למערערים, עו"ד ר. רבין למשיבה. 6.12.76).
ע.פ. 42/76 - משה עבודי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת תאונת דרכים ושכרות (הערעור נתקבל).
המערער נהג בטנדר מרמלה לבית דגן בשעת לילה כאשר ירד גשם והכביש היה רטוב וחלק. במקום מסוים סטה ימינה, עבר את השוליים ונתקע בתעלה שבצד הכביש. אחריו נסעה מכונית פרטית שעקפה את הטנדר והוסיפה לנסוע ואחרי מכונית זו נסעה משאית כבדה שהיתה נהוגה בידי אחד סלומון כהן. המשאית החליקה על הכביש החלק ועברה אל הנתיב השמאלי והתנגשה במכונית שהגיעה מבית דגן וכתוצאה, מכך נהרגו שני אנשים במכונית הפרטית ושני ילדים נפצעו קשה. המערער הואשם בגרימת מוות ובנהיגה רשלנית שגרמה לחבלה וכן בנהיגה בזמן שכרות. שני האישומים הראשונים מבוססים על ההנחה כי סטיית המערער ימינה גרמה לסטיית המשאית שמאלה ושסטיית המערער היתה תוצאה של נהיגה רשלנית ונהיגה במצב של שכרות. בימ"ש השלום פסק שאין לסמוך על עדותו של נהג המשאית שהיא סטתה שמאלה בגין סטייתו של הטנדר לשולי הכביש, ובאשר לענין השכרות מצא כי לא הוכח שהמערער היה שיכור במשמעותה הרגילה של מילה זו, וזיכה את המערער מכל האשמות שהועלו נגדו. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שיש להאמין לעדותו של נהג המשאית שסטה שמאלה בגין סטיית הטנדר ימינה והערעור על כך נתקבל. עצירת רכב פתאומית או סטיה בלתי צפויה אל השוליים ללא איתות עלולות להביא נהג הנוסע מאחורי רכב כזה במבוכה ונהיגה כזו היא דבר מסוכן מאד. אך כאן נסעה בין הטנדר ובין המשאית מכונית פרטית שעקפה את הטנדר
ורק אחריה הגיעה המשאית שהיתה במרחק 40 מטר מהטנדר. קשה לראות במצב כזה, יצירת סכנה פתאומית שאין להמלט ממנה אלא ע"י סטיה חדה לצד שמאל בכביש רטוב וחלק. נהג עלול ליצור ע"י נהיגתו הרשלנית מצב של סכנה מיידית לרכב אחר, ואם בשעת חירום כזאת ינקוט נהג הרכב האחר פעולה הגורמת תאונה, יהא הנהג הראשון אשם או אחד האשמים באותה תאונה, אולם אם תגובת הנהג השני לא היתה סבירה בנסיבות המקרה אז ניתן לאמר שנותק הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הנהג הראשון והתאונה. נכון גם כי בשקילת סבירות תגובתו של הנהג השני אין מחמירים עימו יתר על המידה, שכן תגובת השני לנוכח המצב המסוכן שנתהווה היא תגובה אינסטינקטיבית הבאה בדוחק השעה. אולם תנאי הוא כשבאים להטיל אחריות על הנהג הראשון שזה יצר מצב המעמיד את השני או שעשוי להתפרש כמעמיד את השני במצב של סכנה. בעניננו כאמור אין לאמר שנהג הטנדר יצר מצב של סכנה פתאומית. אשר לנהיגה במצב של שכרות - כבר בבימ"ש השלום התעוררה השאלה בדבר כמות הכוהל שהיתה בדמו של המערער ואם זו מצדיקה את הקביעה שהמערער היה שיכור ובהיעדר פרטים נוספים בדין זיכה בימ"ש השלום את המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד ורבה וגל למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 30.11.76).
המ' 421/76 - פלוני נגד פלונית
*צו מניעה נגד אשה שלא תכנס לגור בדירה המשותפת (הבקשה נדחתה).
שני בעלי הדין נשואים, זמן קצר לאחר הנישואין נסעו השניים לגרמניה, סמוך לאחר נישואיהם רכשו בני הזוג דירה מכספי הוריהם והשכירו אותה כשנסעו לגרמניה. בני הזוג הסתכסכו והאשה חזרה לישראל עם בתם הקטינה בעוד שהבעל נשאר בגרמניה. לאחרונה השכיר המבקש את הדירה והמשיבה הגישה תביעת פינוי נגד הדייר והלה עזב אותה. קודם לכן הגיש המשיב תביעה לבימ"ש השלום לפירוק השיתוף בדירה בינו לבין המשיבה, בדרך של מכירת הדירה בשוק. בקשר לתביעה זו ביקש המבקש סעד זמני למנוע כניסת המשיבה לדירה עם פינויה מן הדייר. הצו ניתן ובוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי אין למבקש זכות למנוע כניסת המשיבה לדירה ולגור בה יחד עם הילדה. הערעור על כך נדחה. מטרת המבקש גלויה לעין שאין הוא מעונין עוד בדירה כמקום מגורים לו ולמשפחתו ועל כן הוא רוצה למכור אותה ולקבל את מחצית מחירה כפנויה ולא כתפושה. אם המשיבה תכנס ותגור בה ממילא היא תהפך לדיירת מוגנת, אם תמכר הדירה, לפי סעיף 33 (א) של חוק הגנת הדייר ופירוש הדבר שהדירה תוכל להמכר רק כדירה תפושה. טעמו העיקרי של בימ"ש השלום במתן צו הביניים היה לשמור על הסטטוס- קוו, היינו שהמשיבה היתה מחוץ לדירה וכך היא תשאר. לטעם זה אין להסכים. בעת מתן הצו היתה הדירה מוחזקת ע"י הדייר והשאלה היתה מה יהא עם הדירה כאשר הלה יפנה אותה. אלמלא ראה המבקש מראש שהדייר יפנה את הדירה לא היה מבקש את צו המניעה. לשון אחרת, אין כאן ענין של שמירה על סטטוס קוו כי עצם הבקשה מבוססת על ההנחה שהסטטוס של הדירה ישתנה עם פינויה ע"י הדייר. אין כאן למבקש זכות, ואפילו לכאורה בלבד, למנוע מהמשיבה את השימוש בדירה ובהיעדר זכות כזו אין לבקשה על מה שתסמוך. עפ"י הדין, זכותו של בעל דירה היא להחזיק בדירה ולהשתמש בה בחזקה משותפת עם שותפו. הזכות היא לחזקה משותפת ולא לחזקה ייחודית של אחד השותפים, המשיבה אינה תובעת חזקה בלעדית בדירה אלא מסכימה ומביעה רצונה כי גם המבקש יצטרף אליה ויגור יחד עמה בדירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד קניאל למבקש, עו"ד פולרבסקי למשיבה. 27.10.76).
ב.ר.ע. 212/76 - מדינת ישראל נגד אסתר ווינגרטן ואח'
*מינוי חוקר לבדיקת חומר שהוגש בתביעה לפיצויי הפקעת מקרקעין (הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בירושלים תלויה מזה זמן רב בקשת המשיבות לקביעת פיצוי עקב הפקעת מקרקעין ושני הצדדים הביאו בפני ביהמ"ש חוות דעת של שמאים מוכרים שדעותיהם רחוקות כרחוק מזרח ממערב. במצב זה החליט ביהמ"ש למנות חוקר והורה לו לבדוק את כללי השמאות שלפיהם יש לשום את ערך המקרקעין, לברר את פרטי העיסקות שעליהן הסתמכו השמאים, לעיין בפנקסי המקרקעין וכיו"ב פעולות. בקשתה של המדינה לרשות ערעור על החלטה זו נדחתה. מינוי חוקר מכח תקנה 138 הוא אמצעי רצוי כאשר הוגש חומר ראיות רב ומקיף והדבר מחייב מומחיות מיוחדת. אכן מינוי החוקר אינו בא במקום ראיות שעל בעלי הדין היה להביא והחוקר רק ממיין ומחווה, דיעה לגבי מה שהצדדים הביאו. העובדה שהמבקשת סומכת על חוות דעתו של שמאי ממשלתי אינה משנה. אכן חזקה על השמאי הממשלתי שהוא ממלא את תפקידו נאמנה, אך אין לו כל מעמד מיוחד או מיוחס ולמעשה במקרים מועטים בלבד אימצו בתי המשפט לעצמם את שומתו של השמאי הממשלתי. לרוב נקבע סכום הפיצויים בשעור גבוה מהערכת שמאי זה.
(בפני: הנשיא זוסמן עו"ד י. בן-אור למבקשת, עו"ד א. קמר למשיבות. 29.11.76).
בג"צ 384/76 - אחמד אבו עצבה נגד סעיד חאמד והד
*אי פיטורי חבר מועצה שעבר עבירה פלילית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב נכנס לכהן כחבר המועצה המקומית בכפר ג'ית ביום 31.3.75, כאשר קודמו ברשימת הבחירות התפטר. אותו זמן היה העותר ראש המועצה והוא קידם את המשיב בתפקידו וגרם לכך שגם יהיה סגנו. כבר בינואר 1976 פנו לעותר והודיעו לו כי המשיב הורשע בעבירות שונות ובכללם בעבירת מתן שוחד, אך הוא לא השתמש בסמכותו לפטר את המשיב בגין כך. ביוני 1976 אירעה הפיכת חצר במועצה המקומית, המשיב עבר לאופוזיציה, וכך נתמנתה קואליציה חדשה והעותר פנה לבג"צ שיורה להפסיק את חברותו של המשיב במועצה המקומית עקב העבירה הפלילית שעבר. עתירתו נדחתה. כאשר הורשע המשיב בעבירת מתן השוחד עמד ביהמ"ש על הנסיבות המיוחדות של המקרה ודן את המשיב למאסר על תנאי בלבד. על אף נסיבות מיוחדות אלה עבירת השוחד יש עמה קלון לצורך צו המועצות המקומיות בדבר פסול לכהן כחבר מועצה של מי שחוייב בדין פלילי. ברם אין העותר ראוי לקבל סעד מבג"צ. לא זו בלבד שהעותר השהה את פנייתו זמן רב לביהמ"ש, אם כי לפעמים האינטרס הציבורי מחייב שמיעת העתירה למרות השיהוי, אלא שבעניננו העותר -תמך במשיב וקידם אותו למרות שידע על עברו הפלילי כל עוד שהדבר עזר לו לכהן כראש מועצה. רק כאשר אירעה הפיכת החצר נזכר העותר לפנות לבג"צ ואין הוא ראוי שבג"צ יושיט לו סעד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, גב' בן-פורת. עו"ד גרובר לעותר, עו"ד ד. גורן למשיב.14.11.76).
בג"צ 387/76 - צבי גולן נגד שר התחבורה
*בקשה לעיון בחומר חקירה פנימית נגד עובד (הבקשה נדחתה).
העותר עובד במשרד התחבורה ולטענתו פרץ סכסוך בינו לבין הממונה עליו ונפתחה חקירה נגדו הנסמכת על הצהרה של עובד אחר במשרד התחבורה. עתירת העותר הוא כי יותר לו לעיין במסמכים המתייחסים לחקירה הנ"ל. העתירה נדחתה על הסף. אין מעניקים זכות עיון במסמכים אלא כאשר אי הענקתה פוגעת ביכולתו של המבקש להתגונן מפני הליך משפטי שנפתח נגדו. כאן לא נפתח כל הליך משפטי בעטיה של החקירה, העלול לשלול זכות מזכויותיו של העותר ואי הצגת המסמכים אינה פוגעת ביכולתו להתגונן בפני הליך כזה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט עציוני. 9.12.76).
בג"צ 564/76 - יוסף יוסיפוב נגד שר האוצר ואח'
*חוקיות הצוים בענין פרמיות בטוח כלי רכב (הבקשה נדחתה).
העותר הוא בעל מכונית ששילם את הפרמיות המוגדלות של ביטוח רכב בעקבות החוק החדש ועתירתו היא נגד התקנות והצוים שהתקין שר האוצר. עתירתו נדחתה. אם טוען העותר כי התקנות והצוים שעל פיהם יש לשלם פרמיה מוגדלת לא היו חוקיים, יש לו עילה טובה להשבת פרמיה זו ששילם תחת אילוץ, וביהמ"ש המוסמך לברר את התביעה הוא ביהמ"ש השלום. על כן לא יתערב בג"צ בכך.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד פיינשטיין לעותר. 29.11.76).
בג"צ 360/76 - שיקביץ נחום ואח' נגד נציב מס הכנסה ירושלים
*חוקיות הדרישה לרכישת קופות רושמות (העתירה נדחתה).
העותרים הם סוחרים קמעונאים בירושלים אשר חוייבו ע"י המשיב לנהל את רשימת הפדיון שלהם באמצעות קופה רושמת וטענתם הינה כי סרט הקופה הרושמת אינו בבחינת פנקס חשבונות לפי הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), ועל כן אין לחייבם לרשום את הפדיון על סרט קופה רושמת. עתירתם נדחתה. קופה רושמת מהווה תיעוד פנים במסגרת ניהול חשבונות והיא חלק ממערכת חשבונות על פי הוראות הנ"ל. על כן יכול היה נציב המס להורות על החובה בקופות רושמות. אשר לסבירות ההוראה - שיטת הקופה הרושמת עדיפה מהשיטה הידנית של רישום פדיון יומי גם ביעילותה וגם באמינותה. אשר לטענה שאין זה סביר לחייב את הסוחרים להוציא הוצאה של 10,000 ל"י, הרי זו אמנם הוצאה ניכרת אך מבחינה עקרונית אין היא נבדלת מהוצאה על שכרו של מנהל פנקסים שהנישום נזקק לשירותיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד מ. וגנר וש. וייס לעותרים, עו"ד ל. נאור למשיב. 28.11.76).
בג"צ 577/76 - שלמה אינדיג נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*השתלמות בבית ספר לעובדי הוראה (העתירה נדחתה).
העותר הוא מורה שהומלץ להשתתף בשנת הלימודים תשל"ה בקורס רכזים לבתי הספר בבית ספר להשתלמות עובדי הוראה. לפני תחילת שנת הלימודים תשל"ו קיבל הודעה על החלטת ההנהלה הפדגוגית שלא יוכל להמשיך בלימודיו בשנה השניה. ההודעה הסתמכה על סיכום חוות הדעת של המרצים והתרשמותם ממהלך לימודיו של העותר. פנייתו של העותר לבג"צ נדחתה. ברור כי השאלה אם ראוי מורה משתלם להמשיך ואם לאו נתונה לשיקול דעת הנהלת המוסד. ברם כאן טען העותר כי המרצים אמרו כי לא חוו דיעה שלילית עליו. בג"צ קבע כי קשה לדעת מה באמת אמרו אותם מורים להנהלה, ועל כל פנים השאלה אם ממלא אדם תנאי כשירות שמוסד חינוכי דורש היא ענין למוסד החינוכי בלבד לענות בו, וכל עוד החלטת המוסד נתקבלה עפ"י שיקולים חוקיים ועניניים אין עילה להתערב בהחלטתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. 6.12.76).
בג"צ 326/76 - לשכת הספנות הישראלית ואח' נגד מנהל המכס והבלו ואח'[פ"ד לא (1) 444]*הטלת מס ערך מוסף על חברות ספנות זרות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל). העותרות 4 - 2 (להלן - העותרות) הן חברות זרות שאוניותיהן פוקדות את נמלי הארץ. בישראל הן מקבלות שירותים מרשות הנמלים תמורת אגרות שהן משלמות. רשות הנמלים היא בחזקת עוסק כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף והיא זכאית להפרע מלקוחותיה את המס המגיע ממנה. המחלוקת בין הצדדים היא אם שעור המס שהעותרות חייבות הוא אפס או שהן חייבות במס. שעור המס בשעור אפס נקבע, בין היתר, כאשר מדובר במכירת טובין לאדם שבחו"ל או במתן שירות לאדם כאמור. השירותים הניתנים לעותרות אם כי ניתנים כולם בארץ, אין ניתנים לסוכן
העותרות היושב בארץ, אלא לבעל האוניות שבחו"ל. גם אם יש לו סוכנים אין הסוכנים המייצגים את בעלי האוניה מקבלים את השירותים בשביל עצמם, אלא כשלוחים וכנציגי בעל האוניות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שרשבסקי. עוה"ד י. גנון וא. גנון לעותרות, עו~ד גב' ביניש למשיבים. 24.11.76).
בג"צ 211/76 - קבוץ מרחביה... בע"מ נגד שר החקלאות ואח'
*קביעת מכסות ייצור בענף החלב (העתירה נתקבלה בחלקה).
העותרת היא בעלת רפתות ועתירתה נוגעת למכסות יצור חלב שנקבעו לה והסובסידיות המשתלמות בעקבות קביעת מכסות היצור. עד לשנים 1971 - 1972 היו נהוגות מכסות יצור, הן בוטלו כאשר עלה הביקוש לחלב על שעור יצורו ואז כל כמות חלב שנוצרה קיבלה את הסובסידיה המוקצבת. בשנת 1974 שוב גדל היצור על הצריכה ובמאי 1975 נקבעו מחדש מכסות כאשר הבסיס הוא היקף השווק של היצרנים בשנת 1974/1975. העותרת טוענת כי לאחר שבוטלו מכסות היצור היא פיתחה את ענף הרפת והשקיעה מאות אלפי לירות ועל כן היא דורשת להתחשב במכסות בהיקף היצור שלה לאחר השנה הקובעת. עתירתה נתקבלה במובן זה שבג"צ הורה למשיבים להתחשב בגידול ענף הרפת כפי שהתפתח אצל העותרות עד סמוך לאחר מתן ההודעה על חזרה למכסות הייצור, אך לא בגידול שחל לאחר מכן. בג"צ העיר כי קביעתן של מכסות יצור ושל סובסידיות הן בתחום שיקול הדעת של רשויות הביצוע במדינה, והסובסידיות נחתכות לפי התקציבים העומדים למשרדי הממשלה השונים לצרכים השונים. ברם בג"צ רואה עצמו מוסמך להפעיל מידה של פיקוח שיפוטי על אופן החלוקה של סכומי הסובסידיה על מנת למנוע שרירות לב בחלוקה או הפליה בין יצרן ליצרן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון. י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. כספי לעותר, עו"ד גב' גורני למשיבים. 9.12.76).
ע.א. 418/76 - אברמוביץ חונה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד בתביעת נכה רדיפות הנאצים
(הערעור נדחה).
המערער הוא נכה רדיפות הנאצים. תביעתו לתגמול לפי החוק משנת 1969, שצריך היה להגיש אותה שנה, הגיש באיחור של ארבע שנים. המשיבה דחתה את הבקשה להארכת מועד והערעור על כך נדחה. ברור שהתקופה של ארבע שנים איננה תקופה סבירה להשהיית הגשת תביעה, ודרוש לפי החוק טעם מיוחד להארכה. טוען המערער כי מכיון שלפי דיני ההתישנות הכלליים טרם עברה תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית להשתמש בשיקול דעתה ולסרב להאריך את המועד ולשלול על ידי כך את זכויותיו של נרדף הנאצים רק משום שאיחר בהגשת התביעה. טענה זו אין בה ממש. נכון שהוראות החוק שלפיהן יש להגיש תביעת נכים עד למועד מסוים ושניתן להאריך מועד זה רק מטעם מיוחד, מהוות הוראות פורמליות הבאות לגרוע מזכויות מהותיות. על כן, בהתחשב בטיבן של זכויות אלה יש לנהוג ביישום ההוראות הפורמליות ברוחב לב וברוח נדיבה. אבל בסיכומו של ענין, מדובר כאן בהוראות חוק שביהמ"ש אינו רשאי להתעלם מהן. רצונו של המחוקק הוא שאחרי עבור המועדים שקבע לא ימומשו עוד אותן זכויות אלא בהתקיים טעם מיוחד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. תורן למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 1.12.76).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 445/75 - ...............................130 ─ * מתן הצהרה כוזבת.
─* ע.פ. 277/76 - ...............................130 ─ * הרשעה באונס עפ"י עדות המתלוננת.
─* ע.פ. 351/76 - ...............................132 ─ * הרשעה בהחזקת רכוש גנוב.
─* בג"צ 241/76 - .............133 ─ * תיקון טעות חשבונית במכרז.
─* ע.פ. 1+231/76+675/75 - .....134─ * הרשעה בעבירות מס הכנסה ומטבע חוץ.
─
─* ע.פ. 534/76 - זיהוי לצורך הרשעה בעבירת התפרצות וחומרת העונש..............134 ─* ע.פ. 445/76 - הרשעה בתקיפה חבלנית וסחיטה וחומרת העונש....................135 ─* ע.פ. 418/76 - עבירת סחיטה והסגת גבול וחומרת העונש........................135─* ע.פ. 580/76 - הרשעה בעבירת בניה כאשר הועדה המקומית חרגה מסמכותה ─ במתן היתר בניה.............................................136 ─* ע.פ. 294/76 - בעילת קטינה................................................136─* ע.פ. 412/76 - הרשעה בתקיפה של מורה שסטר לתלמיד...........................137 ─* ע.פ. 583/76 - הפעלת מאסר על תנאי.........................................137─* ע.פ. 368/76 - פירוש דברי נאשם כ"הודאה באשמה".............................137─* ע.פ. 358/76 - הטלת עונש מאסר בניגוד להבטחת התביעה........................138 ─* ע.פ. 546/76 - הרשעה בקבלת רכוש גנוב......................................138─* ע.פ. 403/76 - חומרת העונש (איום לקבלת עבודה).............................139 ─* ע.פ. 42/76 - הרשעה בגרימת תאונת דרכים ושכרות.............................139─* המ' 421/76 - צו מניעה נגד אשה שלא תכנס לגור בדירה המשותפת................140 ─* ב.ר.ע. 212/76 - מינוי חוקר לבדיקת חומר שהוגש בתביעה לפיצויי ─ הפקעת מקרקעין............................................141 ─* בג"צ 384/76 - אי פיטורי חבר מועצה שעבר עבירה פלילית......................141 ─* בג"צ 387/76 - בקשה לעיון בחומר חקירה פנימית נגד עובד.....................141 ─* בג"צ 564/76 - חוקיות הצוים בענין פרמיות בטוח כלי רכב.....................142 ─* בג"צ 360/76 - חוקיות הדרישה לרכישת קופות רושמות..........................142 ─* בג"צ 577/76 - השתלמות בבית ספר לעובדי הוראה..............................142─* בג"צ 326/76 - הטלת מס ערך מוסף על חברות ספנות זרות.......................142 ─* בג"צ 211/76 - קביעת מכסות ייצור בענף החלב................................143 ─* ע.א. 418/76 - הארכת מועד בתביעת נכה רדיפות הנאצים........................143─
─
─
─
─
─