בג"צ 297/77 - פלוני נגד בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח'
*סמכות בי"ד רבני בעניני גרושין כשהתובעת נמצאת בחו"ל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
העובדות:
העותר והמשיבה השניה הם אזרחים ישראליים שנישאו בחיפה בשנת 1965, שנה לאחר מכן ירדו לארה"ב ושם מקום מושבם. בשנת 1972 נולדה להם בת בארה"ב. הנישואין לא עלו יפה, וקיבלו פסק דין של גירושין בביהמ"ש בארה"ב בספטמבר 1976 הגיע העותר ארצה לביקור ובהיותוכאן הגישה המשיבה באמצעות אביה המתגורר בארץ, תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, וכן ביקשה וקיבלה צו לעיכוב יציאתו של העותר מן הארץ. הצו ניתן ע"י דיין אחד של בית הדין האזורי ומאז מעוכב העותר בארץ. ביוני 1977 הגיש העותר את עתירתו הנדונה בה הוא טוען: כי צו עיכוב היציאה לא ניתן כדין באשר דיין אחד נתן אותו וכן כי אין סמכות לביה"ד הרבני לדון בתביעתו. הטענה נגד מתן הצו ע"י דיין אחד נדחתה, שכן לאחר מכן דחה בית הדין הרבני בהרכב מלא את בקשת העותר לביטול צו עיכוב היציאה, ובכך אישור למפרע לצו. לעניין סמכות בית הדין הרבני טען העותר כי לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים יש סמכות לבית דין רבני לגבי "יהודים בישראל" ולטענתו צריכים שני הצדדים בתביעת הגירושין להיות בגופם בישראל בעת הגשת התביעה ואילו המשיבה נמצאת בארה"ב.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי (דעת מיעוט):
א. קיימת פסיקה עניפה בפירוש הדיבור "יהודים בישראל" לצורך סמכות ביה"ד הרבני לפי סעיף 1 של חוק שיפוט בתי דין רבניים, אך עוד לא התעוררה השאלה בנסיבות דומות לאלה, כאשר המתדיינים הם אזרחים של מדינת ישראל והנתבע נמצא בישראל אם כי התובעת נמצאת בחו"ל.
ב. אם כי כלל הפרשנות הראשוני הוא שיש לפרש הוראה בחוק פירוש מילולי, אין אנו מצווים לדבוק בפירוש כזה אם אין בו שום טעם והגיון, כאשר בפירוש יותר סביר ויותר הגיוני אין משום עיקום הכתובים. כאן אין כל סיבה להצדיק תנאי שהתובעת תהיה נוכחת נוכחות פיזית בארץ כדי שלבית הדין תהיה סמכות. לשם מה על התובעת לבוא ממקום מושבה בארה"ב כדי להיות נוכחת כאן בעת הגשת תביעתה כשהיא יכולה מיד לשוב למקום מושבה.
ג. אם יוחלט כי בית הדין הרבני חסר סמכות מפני שהמשיבה אינה נוכחת כאן בגופה עלולות התוצאות עבור המשיבה להיות קשות מאוד, שכן אין כל בית דין אחר בעולם שיכול לכפות על העותר התדיינות על תביעת הגירושין של האשה ושום בית דין לא יוכל לכפות את הבעל לתת גט לאשתו, והיא עשוייה להישאר עגונה ללא יכולת להינשא לגבר יהודי אחר על פי דת משה וישראל.
השופט אשר (דעת הרוב):
א. חוק שיפוט בתי דין רבניים מתנה, בין היתר, את סמכות בית הדין הרבני בכך שהצדדים הם "יהודים בישראל". המועד שבו צריכים להתקיים התנאים לסמכות בית הדין הוא מועד הגשת התביעה.
ב. הדיבור "יהודים בישראל" צריך להיות שווה לתובע ולנתבע וכשם שהדרישה היא שהנתבע יהיה בישראל בגופו ולא די בכך אם יש לו כאן מיופה כח, כך גם התובע צריך להיות כאן בגופו והעובדה שיש לו מיופה כח אינה מתיישבת עם הדרישה כי הצדדים יהיו בישראל.
ג. כלל הוא כי ביהמ"ש הבא לפרש חיקוק חייב לתת תוקף לדברי המחוקק כמות שהם במובנם הפשוט והרגיל מבלי לעקם את הכתוב. על כן יש לתת כאן למילים "יהודים בישראל"
את פירושם הפשוט, שעל הצדדים להיות בישראל, למרות שהתוצאה לא תהיה צודקת לגבי האשה. העובדה שיש למשיבה מיופה כח בישראל אינה הופכת אותה לנוכחת בישראל ואין להסתפק בנוכחות "קונסטרוקטיבית" באמצעות מיופה כח.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, אשר. עו"ד מ. הס לעותר, עו"ד ר. יאראק ליועץ המשפטי, עו"ד ד. רון למשיבה. 1.9.77).
ע.א. 17/77 - מרדכי רובינשטיין נגד מעון דוד בע"מ
*קביעת דמי שכירות בבית עסק.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בע.א. 585/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער מחזיק כדייר מוגן בבית עסק השייך למשיבה. בינואר 1968 קבע בית הדין לשכירות אתדמי השכירות שעל הדייר לשלם בסך 52.50 ל"י לחודש. עם התקנת תקנות הגנת הדייר להעלאת דמי שכירות בבתי עסק בשנת תשל"א שלח בעל הבית לדייר דרישה להעלאת דמי השכירות בהתאם, והדייר דחה את דרישות בעל הבית. הלה לא נקט בכל הליכים נגד הדייר. אחרי התקנת תקנות הגנת הדייר בתשל"ד 1974, שלח שוב בעל הבית לדייר דרישה להעלאת דמי השכירות ושוב דחה הדייר את דרישת בעל הבית. בנובמבר 1974 הגיש בעל הבית בקשה לבית הדין לשכירות כי יקבע את דמי השכירות במושכר, תחילה לפי תקנות תשל"א לתקופה עד יום 1.6.74 ולאחר מכן לפי תקנות תשל"ד, וכן ביקש לחייב את הדייר בתשלום דמי שירותים. הדייר מצדו טען כי לפי תקנות תשל"ד ניתן לחייבו בהעלאת 132 אחוז על דמי השכירות כפי ששילם ערב תחילת תקנות תשל"ד, ומאחר וערב התקנות שילם דמי שכירות בשיעור של 52.50 ל"י בלבד, מתווספים 132 האחוזים על דמי שכירות אלה בלבד, ואין ביהמ"ש יכול לקבוע את תוספת דמי השכירות על מה שהיה צריך להשתלם לפי תקנות תשל"א. בית הדין לשכירות חייב את הדייר בתשלום דמי שירותים ואת התוספות לפי תקנות תשל"ד קבע על בסיס מה שצריך היה להוסיף לפי תקנות תשל"א. בבית המשפט המחוזי לא התייחס המערער לעניין דמי השירותים, אך חזר על טענותיו בעניין דמי השכירות וביתהמשפט המחוזי דחה את ערעורו של המערער. על כך הערעור.
החלטה השופט ח. כהן:
א. בבית המשפט המחוזי נסב הדיון על פירוש סעיף 154 לחוק הגנת הדייר וטענת המערער היתה שסעיף זה חל על דירות ולא על בתי עסק ועל כן אין לבית דין לשכירות סמכות לקבוע דמי שכירות למפרע לגבי בתי עסק. שניים משופטי ביהמ"ש המחוזי פסקו שסעיף 154 חל גם על בתי עסק ושופט אחד קבע שהוא חל רק על דירות וכי אף על פי כן אין לשלול סמכות בית הדין לשכירות לפסוק למפרע גם לגבי בתי עסק. למעשה אין שאלת פרושו של סעיף 154 צריכה להכרעה בערעור זה, ברם צדק השופט שסבר כי סעיף 154 חל על דירות ולא על בתי עסק.
ב. לפי תקנות תשל"ד מתווספת התוספת המותרת על דמי השכירות "שהשתלמו ערב תחילתן". אין לקבל את טענת בעל הבית כי יש לקרוא הוראה זו כאילו נאמר דמי שכירות שהיו צריכים להשתלם ערב תחילת התקנות גם אם לא השתלמו בפועל. לפי הגיון הדברים היה מקום לקבל את טענת בעל הבית אך גזירת המחוקק אינה כך. סעיף 44 קובע כי בדירות שבהן בעל הבית לא השתמש בזכותו להעלאת דמי השכירות תבוא התוספת לא על דמי השכירות שהשתלמו למעשה אלא על דמי השכירות שהיו מגיעים על אותה דירה בתוקף
התקנות האמורות, וסעיף זה המדבר בדירות בלבד מלמד שכאשר מדובר בבתי עסק אין נוהגים כך.
ג. דרישת התשלום ששלח בעל הבית לדייר לאחר צאת תקנות תשל"א אין בה משום שימוש בזכותו להעלות דמי השכירות, ואין בדרישה זו כדי לקבוע שדמי השכירות היו גבוהים יותר. על פי חוק הגנת הדייר דמי השכירות לבתי עסק נקבעים או בהסכם בין בעל הבית לדייר או בקביעת בית הדין ושני אלה לא נתקיימו.
ד. יתכן ובעל הבית יכול היה תוך תקופת ההתיישנות לממש זכותו לפי תקנות תשל"א ע"י הגשת בקשה מיוחדת להעלאת דמי השכירות אילולא העובדה שתקנות אלה הותקנו לשלוש שנים בלבד וכתום 3 שנים בטלו מן העולם. אכן ביטול חיקוק אינו גורר ביטול החיובים שנוצרו על פיו, אך כאן לא נוצר חיוב על פי התקנות כי בית הדין לשכירות לא קבע על פיהן דמי שכירות חדשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ש. שגיא למשיבה. 20.9.77).
ע.א. 74/77 - לנד נורדין ווסטפלר נגד אדם פרידמן (פסול דין)
*אכיפת פסק חוץ.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט משה כהן) בהמ' 748/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב, שהוא ניצול השואה, לקה במחלת נפש כתוצאה מהשואה וקיבל מן המערערת פיצויים בסכום כולל של 50 אלף מרקים גרמניים. הדין הגרמני היתנה את זכאותו של המשיב בכך שביום 1.10.53 שהה באחת מארצות אירופה. לאחר ששולמו הפיצויים נתגלה למערערת כי האישור שהמשיב שהה בפריז ביום 1.10.53 הוא כוזב. המשיב מתגורר ברח' ברטנורה בת"א אצל אישה המטפלת בו ולכתובת הזו נשלחה למשיב הזמנה לדין בביהמ"ש בגרמניה. המשיב כתב מכתב לביהמ"ש וביקש דחייה, המשפט נדחה ולאחר מכן לא הופיע ואז ניתן נגדו פסק דין להחזרת הסכום של 50 אלף מרק למערערת. לביהמ"ש בתל אביב הוגשה בקשה לאכיפת פסק הדין ולאחר הגשת הבקשה הוכרז המשיב כפסול דין. בביהמ"ש המחוזי העלה המשיב שתי טענות הגנה: כי כתבי בית הדין של ביהמ"ש הגרמני הומצאו אמנם למענו ברח' ברטנורה, אך הם נמסרו לידי בעלת הבית ולא לידי המשיב ועל כן לא נתקיימה המצאה לפי דרישת תקנות סדר הדין האזרחי, וביהמ"ש בגרמניה לא קנהסמכות שיפוט בינלאומית על המשיב ופסק הדין אינו ניתן לאכיפה; כי לפי חוק אכיפת פסקי חוץ ניתן לאכוף רק פסק דין שאינו ניתן לערעור ולטענתו משהוכרז כפסול דין הרי לפי הדין הגרמני ההכרזה פועלת למפרע, והמשיב יכול לפנות לביהמ"ש שנתן את פסק הדין בגרמניה ולבקש את ביטול פסק הדין בתוך 10 שנים מיום שהוכרז כפסול דין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה הראשונה של המשיב. מאידך קיבל את הטענה השנייה בקבעו כי אין לאכוף פסק דין אם הוא ניתן לביטול, למרות שבחוק אכיפת פסקי חוץ נאמר כי אין לאכוף פסק דין הניתן לערעור. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין לתת לביטוי ערעור פירוש דווקני אלא גם פסק דין שניתן לביטול במשמע. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את הטענה הראשונה של המשיב. הגנתו היא שלא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בפני ביהמ"ש בגרמניה כדרישת חוק אכיפת פסקי חוץ, ברם המשיב יכול היה לטעון את טענותיו בגרמניה שכן ההזמנה לדין הומצאה למענו וידע על הגשת התביעה וההליכים שנפתחו נגדו. זאת עולה מן המכתב ששלח לביהמ"ש בגרמניה. על כן, אפילו אם היה פגם בהמצאה הרי פגם זה נתרפא.
ב. השאלה העיקרית היא, האם המונח "ערעור" המופיע בחוק אכיפת פסקי חוץ כולל גם את ביטול פסק הדין ע"י ביהמ"ש שנתן אותו, או שמא המונח ערעור יש להבינו במשמעותו הדווקנית בלבד. התשובה לכך היא שיש לפרש את המונח "ערעור" במשמעותו הדווקני בלבד. אילו התכוון המחוקק גם לפסק דין שניתן לביטול, היה נוקט בדיבור פסק דין שאינו ניתן עוד לשינוי או לביטול ולא בביטוי אינו ניתן עוד לערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד ש. יואל למערערת, עו"ד א. לפיד למשיב. 8.9.77).
ע.א. 62/77 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד מאיר קראוס ואח'
*תשלום דמי תיווך כשהסכם מכר לא בוצע.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חלימה) בת"א 675/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
כתוצאה מתיווכם של המשיבים נחתם הסכם בין קרן תל חי לבין המערערת שלפיו התחייבה קרן תל חי למכור למערערת זכויות חכירה במקרקעין של מינהל מקרקעי ישראל. בהסכם נאמר כי המוכרת מתחייבת למכור "כפוף לקבלת הסכמת רשות הפיתוח...". בירורים ראשונים העלו שהמינהל יתן את ההסכמה, אך למעשה לא הושגה הסכמה עד היום והמערערת הגישה תביעה לביצוע נגד קרן תל חי ובתביעה היא טוענת כי ההסכם תקף וכי על קרן תל חי להשיג את הסכמת המינהל ולבצע את העברת המקרקעין. בינתיים הגישו המתווכים תביעה נגד שני הצדדים לקבלת דמי תיווך וביהמ"ש המחוזי חייב הן את המוכרת והן את הקונה בתשלום דמי תיווך. קרן תל חי שילמה והמערערת הגישה ערעור על החיוב.
החלטה - השופטת בן פורת:
א. על פי ההלכה בישראל משימת התיווך מושלמת משגרם המתווך לחתימתו של הסכם מחייב וגם אם הצדדים אינם מבצעים לאחר מכן את ההסכם הם חייבים בתשלום דמי תיווך.
ב. השאלה היא אם כאן מדובר בהסכם מחייב, שכן בהסכם קיים תנאי והוא הסכמת המינהל. ברור כי ללא הסכמת המינהל אין העיסקה ברת ביצוע, ועל כן מדובר ב"תנאי מתלה". אין מדובר כאן בתנאי מפסיק הגורם לביטול הקשר החוזי מכאן ולהבא, אלא "תנאי מתלה" שאם התנאי לא מתקיים בטל ההסכם מעיקרא וכאילו לא נחתם הסכם.
ג. אילו היתה המוכרת עושה כל אשר לאל ידה כדי להשיג את הסכמת המינהל ולא היתה מצליחה היה החוזה מתבטל למפרע, ובמצב זה לא היתה למתווכים זכות לדמי תיווך. יתכן שזו היתה התוצאה גם אילו בחרה הקונה בתום לב לראות את הקשר החוזי בינה לבין קרן תל חי כבטל בשל אי השגת ההסכמה, תוך התעלמות ממחדלי המוכרת, או מבלי לבדוק את הגורמים. אולם המערערת בחרה לא לראות את הקשר כבטל והגישה נגד המוכרת תביעה לביצוע בעין. התוצאה היא שבכל הנוגע למערערת החוזה הפך למחייב, להבדיל ממותלה בתנאי, וזאת כפועל יוצא מן השימוש שעשתה בברירה שהיתה בידיה לראות את החוזה כמחייב או לראותו כבטל.
ד. לטענת המערערת כי כלפי המתווך היא יכולה להישען על בטלות החוזה מחמת אי קיומו של התנאי המתלה - המתווך בדרך כלל אינו צד לחוזה שנכרת כתוצאה ממעשיו, אך אף על פי כן קובעת נפקותו של החוזה את זכותו לשכר עמלו. מכאן שגם זכותם
של המתווכים צריכה להיבחן לאור העובדה שבידי המערערת עילת תביעה לביצוע בעין וכי השתמשה בעילה זו גם למעשה.
ה. בארץ אין נוהגת ההלכה כי רק הצד המפר חוזה חייב בתשלום דמי תיווך ואילו הצד המקיים משתחרר עקב ההפרה מחובת התשלום.
מ"מ השופט לנדוי:
תנאי מתלה הוא אירוע בעתיד שהתרחשותו אינה ודאית שבהתרחשותו תלו הצדדים מראש את כניסת ההסכם לתוקפו. נראה שבהסכם דנן לא קבעו הצדדים תנאי מתלה כזה, לא במפורש ולא במשתמע. אדרבה, שניהם הניחו שהסכמת המינהל תושג ועל קרן תל חי הוטלה החובה לפעול לקבלת הסכמת המינהל. כבר לפני ההסכם ביררה המערערת במינהל והוברר שהסכמה ניתנת להשגה ואחרי ההסכם כאשר חל עיכוב בביצועו לא היתה עמדת המערערת שההסכם לעולם לא נכנס לתוקפו אלא היא טענה שיש לו תוקף מלא אך הוא לא בוצע באשמת קרן תל חי. בהתנהגות זו של המערערת יש לפחות ראיה חזקה על כך שהיא הבינה את משמעות ההסכם כניקשר ושהיא לא ראתה בהסכמת המינהל תנאי מתלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, גב' בן פורת. עו"ד כ. כ.הן למערער, עו"ד ד. קוברסקי למשיבים. 5.9.77).
ע.א. 161/77 - פקיד השומה חיפה נגד פז חברת נפט בע"מ
*חישובי מלאי פתיחה וסגירה במאזן כשפקיד השומה שינה את שיטת החישוב (הערעור נדחה).
המשיבה מיבאת נפט גולמי ומזקקת אותו בבתי הזיקוק בחיפה. הדלק הגולמי מוחזק במיכלים של בתי הזיקוק ובכל מיכל יש ברז יציאה שדרכו זורם הנפט הגולמי החוצה. עפ"י ההסכם עם בתי הזיקוק חייב להימצא תמיד במיכלים דלק גולמי עד לגובה מסויים שמעל ברז היציאה ובתחתית המכלים נוצרים משקעים. במשך תקופה של עשרות שנים נהגה המשיבה להעריך באפס את שווי המלאי הגולמי שנמצא במיכלים מתחת לקו הגובה הנ"ל ופקיד השומה היה מקבל הערכה זו. בשנת המס 1970 דרש פקיד השומה שינוי בשיטת הערכת המלאי והעריך את המשקעים לפי שוויים לסוף שנת 1970 אך השאיר בעינה את הערכת מלאי הפתיחה של אותה שנה באפס. באופן כזה נוצר רווח נוסף לחברה בשוויו של המלאי שמתחת לקו הגובה הנ"ל. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי והוא קבע שאם מעריכים את שווי המלאי לסוף השנה לפי שוויו צריך גם להעריך אותו לתחילת השנה לא באפס אלא לפי שוויו. כדי להתגבר על טענת פקיד השומה שאין לפתוח את המאזן עם שווי מלאי השונה משווי הסגירה של שנת 1969, אמר ביהמ"ש כי פקיד השומה יכול לפתוח את השומה לשנת המס 1969 ולהעריך את מלאי הסגירה לפי שוויו באותה שנה. פקיד השומה עשה כך ואז טענה המשיבה שצריך גם בשנת המס 1969 להעריך את מלאי הפתיחה לפי שוויו ולא באפס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה והערעור על כך נדחה. (לגבי השנים שלפני 1969 לא היה נציב מס הכנסה מוסמך לפתוח את השומות ולא ניתן יותר לתקן את שיטת חישוב המלאי לגבי השנים שקדמו לשנת המס 1969). לגופו של עניין צדק ביהמ"ש המחוזי כי כל שנת מס היא יחידה נפרדת לצורכי שומה ועל שלטונות המס לשום את הכנסתו של אדם בשנה מסויימת מבלי להביא בחשבון שיבושים או טעויות משנים קודמות. אם באותה שנה מסויימת משנים את השיטה ולקראת
סוף השנה מעריכים את המלאי בדרך שונה משהעריכו אותו בשנים קודמות, יש גם לשנות את הערכת המלאי בפתיחת השנה מבלי להתחשב כיצד נרשם המלאי במאזן הסגירה של השנה הקודמת.
פקיד השומה קבל גם על כך שחייבו אותו בתשלום 20 אלף ל"י הוצאות המשיבה, ולטענתו לא היה מקום להטיל עליו הוצאות מכיון שפקיד השומה נהג לפי הנחיות ביהמ"ש שניתנו במשפט הקודם לשנת 1970. טענה זו אין לקבל, שכן חיוב בהוצאות לא נועד להעניש את הצד שהפסיד אלא להחזיר לזה שזכה את ההוצאות שהוציא מכיסו לשם ניהול המשפט, ואין לאמר שהסכום שנקבע גדול מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד וגנר למערערת, עו"ד י. לוינסון למשיבה. 28.7.77).
ע.א. 297/77 - סולומון הרצל נגד קצין התגמולים
*גרימת מחלה או החמרתה עקב השירות הצבאי (הערעור נתקבל).
בתקופת שרותו עמד המערער לדין צבאי והועבר לכלא צבאי לריצוי עונשו. כבר ביומו הראשון בכלא גילה המערער התנהגות מוזרה בצורה בולטת ובסוף התברר שפרצה אצלו מחלת נפש. ועדת הערעורים קבעה כי מחלת נפשו של המערער הוחמרה בתקופת שרותו עקב שרותו, אך לא נגרמה עקב השרות וערעורו של המערער נתקבל. משמצאה ועדת הערעורים קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שרותו הצבאי שהיה בו כדי החמרת מחלתו, הרי כיון שפרצה המחלה לראשונה בתקופת השרות, רואים אותה מן הבחינה המשפטית כאילו נגרמה, ולא רק הוחמרה, עקב השירות, זאת גם אם מדובר במחלה קונסטיטוציונלית.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד ג. צדיק למערער, עו"ד י. גוסמן למשיב. 20.9.77).
ע.א. 246/77 - משה גרוס נגד קצין התגמולים
*גרימת מחלה או החמרתה עקב השירות הצבאי (הערעור נדחה).
המערער הוא כבן 50 שנה, ויותר ממחצית חייו שירת בצה"ל. לפני שחרורו חש המערער מיחושים בגבו והתברר שהוא סובל מניוון חוליות בעמוד השידרה. המחלה היא קונסטיטוציונלית ומן החומר הרפואי שבא לפני ועדת הערעורים עולה כי מאמצים גופניים קשים עשויים לגרום לכאבים מחמת המחלה שאחרת לא היו מציקים לחולה. בנסיבות אלה פסקה ועדת הערעורים שהמחלה לא נגרמה אלא הוחמרה עקב השירות. הערעור נדחה. הפיקציה המשפטית שיצר ביהמ"ש לטובת הנכים שרואים גם מחלה קונסטיטוציונלית, שפרצה לראשונה בתקופת השירות, כאילו נגרמה עקב השירות, אינה יכולה לחול על תקופת שירות שנמשכה למעלה מ- 25 שנים. בתקופה זו עלולה מחלה קונסטיטוציונלית לגלות סימניה בדרך הטבע ואין משמעות לכך שהיתה זו גם תקופת שירות צבאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. שרון למערער, עו"ד ר. וכסלר למשיב. 15.9.77).
ע.א. 218/77 - בנק אגודת ישראל ואח' נגד גדעון גורן ואח'.
*תיקון כתב תביעה בשלב הסיכומים של המשפט (הערעור נתקבל).
בחודש פברואר 1971 הגיש המשיב תובענה נגד הבנק ואחרים בטענה כי בשנת 1966 נוצרה שותפות בינו לבין הבנק וכי הבנק, הפר את הסכם השותפות. ישיבת קדם משפט התקיימה ביולי 1974 והמשפט נדחה להוכחות, שהחלו בנובמבר 1974 ונסתיימו בנובמבר בשנה שלאחריה. באותה ישיבה העיד עד מטעם הבנק, והבנק הודיע שיש בכוונתו להעיד עד נוסף, אך בהתחדש המשפט במאי 1976 הודיעו הנתבעים שהם מוותרים על העד וביהמ"ש הורה להגיש סיכומים ואלה הוגשו ביוני אותה שנה. אז הגיש המשיב בקשה להתיר תיקון כתב תביעתו, הבקשה נדונה בינואר 1977 וביהמ"ש נעתר
לבקשת התיקון. הערעור על כך נתקבל. תצהירו של המשיב נפסל ויתכן שבמקרים מתאימים יכול ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו ולהיזקק לבקשת תיקון גם בלי תצהיר, ביחוד כאשר העובדות הנוגעות לבקשה נתבררו במשך המשפט. ברם, בעניין דנא בא המשיב בשנת 1976 לתקן כתב תביעה שהגיש 5 שנים קודם לכן. הוא הסביר את האיחור בכך שרק כשהעיד העד מטעם הבנק בנובמבר 1975 נודעו לו העובדות לאשורן, אך גם אז לא הגיש המשיב את הבקשה לתיקון כתב התביעה אלא כעבור למעלה מחצי שנה. איחור של ששה חודשים בשלב הסופי של המשפט הוא גדול מדי ומגלה יחס של זלזול גמור בחובת בעל דין לנהל משפט לפי סדרי דין נאותים, וביהמ"ש אינו צריך להשתמש בשיקול דעתו לטובת בעל דין כזה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד א. מעוז למערערים, עו"ד א. מינשטין למשיב. 15.9.77 ).
ע.א. 832/75 - פאזי פארס נגד סעיד שואח ואח'
*הצורך בהגשת תיק מסמכים בערעור (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם למשיבים סכומי כסף על יסוד שני הסכמים שנחתמו בין הצדדים וערעורו על החיוב נדחה. בערעור הסתמך המערער על שני ההסכמים הנ"ל, אולם הוא לא קיים את חובתו להגיש לביהמ"ש שלערעור תיק מוצגים ששני המסמכים יהיו כלולים בו ושעליהם הוא חפץ לבסס את טענותיו כלפי פסק הדין. משלא קיים המערער את חובתו לעניין הגשת תיק המסמכים אין להעזר בתוכן המסמכים, שהוגשו אמנם לביהמ"ש דלמטה, אבל לא הוגשו בערעור כפי שנקבע בתקנות. נותר רק הטיעון על בסיס ממצאי השופט ופסק הדין עצמו, אך טיעון זה נוגע לענינים שבעובדה ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ז. טיטלבוים למערער, עו"ד ח. מחול למשיבים. 8.9.77).
ע.א.481/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*הפעלת ערבות בנקאית בעניני מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה היו נשואים והתגרשו ועפ"י הסכם הגירושין התחייב המערער לשאת במזונות ילדי בני הזוג. להבטחת המזונות התחייב המערער לרשום משכנתא על נכס ששוויו 300 אלף ל"י וההסכם אושר בביהמ"ש המחוזי. לאחר מכן נעשה הסכם נוסף בין הצדדים שלפיו במקום רישום משכנתא המציא המערער שתי ערבויות בנקאיות על סכום כולל של 250 אלף ל"י, ותמורת זאת בוטל צו עיכוב יציאתו מהארץ. בהסכם הנוסף הותנה שאם בחודש האחרון שלפני תום מועד תוקפן של הערבויות הבנקאיות הן לא תחודשנה ל- 6 חודשים נוספים, תהיה המשיבה זכאית לדרוש את סכומי הערבויות הבנקאיות. המערער לא עמד בחידוש הערובות ולפי דרישת המשיבה שילמו לה הבנקים את סכומי הערבויות. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להורות להחזיר את הכסף לבנק או לחילופין להשקיע את הכסף בתוכנית חסכון וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מכמה טעמים, ובכללן שאין לקרוא לתוך ההסכם הנוסף תניה מכללא שאם תהיה עילה סבירה ניתן יהיה להאריך את המועד לחידוש הערובות וכן מן הטעם שבעצם גם לא נטען שהיתה למערער עילה כזאת. הערעור על כך נדחה. די לבסס את ההחלטה על הטעם האחרון שלא היתה למערער עילה להארכת המועד. כשמדובר בתוקפה של ערובה בנקאית סתם, יש לדקדק בעניין הערובה וכשמדובר בערובה להבטחת מזונות לקטינים לא כל שכן. אין לקבל את טענת המערער כי ההסכם הנוסף היה טעון אישור ביהמ"ש. עקב ההסכם הנוסף ביטל ביהמ"ש את צו עיכוב יציאתו של המערער מן הארץ, וניתן לראות בכך גושפנקא מכללא. כמו כן, ההסכם הנוסף היה כולו לטובת הקטינים ולא היה זקוק לאישור.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. עו"ד תוסייה כהן למערער, עו"ד אבי-יצחק למשיבים. 8.9.77).
ע.פ. 145/77 - עקאב אבו טיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזויין) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בששה מקרי שוד מזויין בכפרים שבאיזור רמאללה ובפציעתו של אחד המתלוננים בצוארו ונדון ל- 9 שנות מאסר בפועל. הערעור על כך נדחה. המערער הטיל חיתתו על תושבי האיזור שבו פעל ואין ספק שמעשיו חייבו עונש חמור מאוד למרות גילו הצעיר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד עודה עבדללה למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.9.77).
ע.פ. 442/77 - אליהו מלכה נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בכך שדקר את המתלונן, ונדון למאסר שנה אחת בפועל וכן הופעלו נגדו שלושה מאסרים על תנאי המצטברים למאסר של 33 חודשים ביחד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער העיד שלא הוא שדקר את המערער, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה שהדקירה נעשתה ע"י המערער והיו לפניו ראיות לכך. אכן לא היה למערער כל מניע סביר להרע למתלונן אך המערער היה בשעת מעשה שתוי ובמצב שנמצא בו המערער ניתן להסביר את מעשהו אף ללא מניע של ממש. אשר לעונש - בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 7.9.77)
ע.פ. 693/76 - גמאל ושאח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שידול לזנות כשלא נעשה מעשה הזנות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הואשם בעבירה של שידול למעשה זנות בכך ששידל נערה צעירה, הסובלת מפיגור ניכר, כי תעצור מכוניות ותקיים יחסי מין עם הנהגים. הבחורה עצרה פעמיים מכוניות, אלא שלפי עדותה לא קיימה עם הנהגים יחסי מין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שידול למעשי זנות ודן אותו ל- 4 שנות מאסר. הערעור נתקבל בחלקו. בעבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות זנות), יש נפקא מינה אם נתקיים מעשה זנות ואם לאו ומכיון שמעשה כזה לא הוכח, הרי לא נתקיים התנאי ההכרחי להרשעה לפי סעיף זה, ולכן יש לזכות את המערער מעבירה של שידול למעשה זנות. עם זאת ניתן להמיר את ההרשעה בנסיון לשידול למעשה זנות. אי לכך יש לשנות את גזה"ד. העונש הקבוע לעבירת נסיון לביצוע עבירה הינו מחצית מהעונש שנקבע עבור עבירה שלמה, ומכיון שכאן נדון המערער ל- 4 שנות מאסר ניתן להפחית את עונשו ולהעמידו על שנתיים מאסר בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד א. כהן למערער עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 1.9.77) .
ע.פ. 174/77 - נסים בכר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ונגזרו עליו 9 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המנוח היה בעל אחותו של המערער ובטכס כלולות של בת אחות זו מנשואיה הקודמים, השתכר המנוח ונכנס למצב של רוגז ותוקפנות. המערער נמנע מלכתחילה מלבוא לחתונה כדי לא להסתבך עם גיסו, אך המנוח בא לצריף שבו התגורר המערער והקים שם שערוריה. באותה ההזדמנות הזמין המערער את המשטרה שעצרה את המנוח. אח"כ החזירה אותו לביתו מתוך תקווה שישן ויתפקח, אך המנוח חזר לצריף כשהוא מצוייד במוט מתכת שכלפי חוץ נראה ככלי מסוכן, ניפץ את חלונות הדירה והתפתחה קטטה בין אביו של המערער לבין המנוח. המערער יצא מן הצריף עם סכין בידו לאחר שהאב נכנס פנימה וכשהמנוח נופף כלפיו במוט דקר אותו המערער בגבו וגרם למותו. אין ספק כי הדקירה בסכין, כאשר האב כבר נפרד מן
המנוח. היתה מעשה חמור ביותר שאין לכנותו הגנה עצמית. מצד שני אין גם להתעלם לענין העונש מכל נסיבותיו של המקרה כמתואר לעיל. אי לכך יש להעמיד את המאסר בפועל על 6 שנים ואילו 3 שנים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 11.9.77).
ע.פ. 242/76 - יוסף עמאר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס וחבלה חמורה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת אינוס בנסיבות חמורות ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון ל- 9 שנות מאסר כשעונש זה מצטבר למאסר אחר של 18 חודש שהמערער ריצה בעת מתן גזר הדין. הערעור על חומרת העונש נדחה. נסיבות המקרה היו חמורות ביותר. המערער נתלווה, לפי בקשתה, למתלוננות, אשה כבת 43, כדי להראות לה את תחנת המוניות בעכו. המתלוננת היא אדריכלית שפעלה בעכו והמערער הכיר אותה הכרה שטחית מכך שביקר בתערוכה שהיא ערכה בעכו. הוא הוביל אותה בדרכים עקלקלות למקום מבודד ושם אנס אותה בברוטליות, תוך כדי איומים בסכין, ואחרי מאבק שבו נפצעה בפניה ובגופה מלהב הסכין שהחזיק המערער. העבירה היא חמורה באופייה, ונסיבותיה אכזריות וברוטליות, והעונש שהוטל הולם במידתו את הנסיבות האמורות.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סולימאן סולימאן למערער עו"ד גב, ר. סוכר למשיבה. 7.9.77).
בג"צ 395/77 - יעקב להב ושות' ... בע"מ ואח' נגד מנהל המכס והבלו ואח'
*עתירה לבג"צ כשקיים סעד אלטרנטיבי (העתירה נדחתה).
העותרות הן בעלות מפעלים ליצור דברי הלבשה ומיבאות מחו"ל חומרי גלם. התעוררו חילוקי דעות ביניהן ובין המשיבים בעניני תשלום מכס ומס קנייה. עתירת העותרות לבג"צ נדחתה. הסיכסוך בין הצדדים הוא סכסוך כספי מובהק שביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בו והדברים אמורים גם לגבי הטענה האפשרית שמצד המשיבים היו טעות או שימוש פסול בשיקול דעת. בקשת העותרות היא לקבל הצהרה שדרישות המשיבים מחוסרות תוקף וביהמ"ש המחוזי מוסמך לתת הצהרה כזו. הכלל הנקוט בידי בג"צ הוא שלא להיזקק לעניין שבו יכול האזרח לבוא על סיפוקו בבית משפט אחר גם אם המדינה היא צד בסיכסוך. אין לקבל את בקשת העותרות להעביר את העניין לביהמ"ש המחוזי מכח סעיף 37 לחוק בתיהמ"ש עפ"י הסעיף הנ"ל משבא אדם לבימ"ש חסר סמכות יכול ביהמ"ש להעביר את העניין לבימ"ש מוסמך, אולם כאן אין בג"צ מחוסר סמכות שכן הוא יכול להזקק לעתירה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד א. גולדברג לעותרות. 1.9.77).
בג"צ 483/77 - יצחק ברזילי נגד ראש הממשלה ונציב שרות בתי הסוהר
*עתירה בענין שחרור בן ציון מהכלא (העתירה נדחתה).
העותר ביקש צו על תנאי נגד ראש הממשלה, בתפקידו כשר המשפטים, שיבוא וינמק מדוע התערב בשיקול דעתו של נשיא המדינה בעניין חנינת בן ציון, ונגד נציב בתי הסוהר שיחזיר את בן ציון למאסר העתירה נדחתה. פעולתו של ראש הממשלה איננה התערבות בפעולת הנשיא. הנוהג הוא כי שר המשפטים מכין את החומר הדרוש לעניני חנינה ושיקול הדעת אם לקבל את המלצת שר משפטים ואם לאו נשארת בידי נשיא המדינה. ברם כל מה שעשה ראש הממשלה הוא נחלת העבר ואין בעתירה כל סעד המבוקש כלפי מעשה שעל ראש הממשלה לעשות בעתיד. אשר לנציב בתי הסוהר - גם אם החלטת הנשיא היתה עפ"י עצה מוטעית או שטעה בשיקול דעתו, אין בכך כדי לפגום בתוקפה המשפטי של החלטתו ואין בג"צ יושב בערעור על החלטות הנשיא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. 12.9.77).
בג"צ 484/77 - מרים שמידט ואח' נגד בית הדין הרבני פתח תקוה ואח'
*מתן כתב סירוב ע"י בי"ד דתי (העתירה נדחתה).
העותרים הוזמנו לבית הדין הרבני האיזורי כנתבעים בתביעה לביצוע הסכם בענין מקרקעין, הם הופיעו וסירבו לחתום על שטר בוררות, ובית הדין הזהירם שאם לא יחתמו יוציא נגדם כתב סירוב. העותרים ביקשו להורות למשיב שלא יוציא כתב כזה ועתירתם נדחתה. עצם הדרישה לחתום על שטר בוררות מעידה על כך שבית הדין ער לעובדה שאין לו סמכות שיפוט ללא כתב בוררות. האיום בהוצאת כתב סירוב אינו בגדר כפייה על העותרים שיסכימו לשיפוט בית הדין הרבני. כתב הסירוב מעיד על כך שהעותרים הוזמנו להתדיין בבית דין רבני וסירבו וזוהי עובדה פשוטה שהעותרים מודים בה בפה מלא ואין לראות על שום מה לא יתן בית הדין הרבני למי שמעוניין בכך אישור בכתב על עובדה זו כהוויתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר. 12.9.77).
בג"צ 433/77 - דגן ושות' ואח' נגד עירית אילת ואח'
*מסירת עבודה במכרז וזכות העמידה של העותר (העתירה נדחתה).
המשיבה פרסמה מכרז להקמת אולם ספורט בבית ספר תיכון, העיריה קיבלה את הצעת המשיבה השלישית ועתירת העותר נדחתה. לטענת העותר הצעתו היתה יותר זולה במידת מה וכן חסרה המשיבה השלישית הכושר לבצע את העבודה. ברם, כדי שתהיה לעותר זכות לעמוד בדין ולהשמיע טענותיו כלפי מתחרהו, על הצעתו הוא להיות ראויה להתקבל, שכן אם נפסלה כדין שוב אין לעותר אפשרות להסתמך על פגמים הדבקים במשיבה השלישית כדי לזכות בעצמו במכרז. הצעת העותר לקתה באי בהירות ובטעויות חשבוניות, ומציע שלא דאג לפרט את מחיריו כהלכה ובבהירות סבירה, מרבה בכך חוסר וודאות ופותח פתח לויכוחים וחשדות בעתיד. על כן אין למערער אלא להלין על עצמו אם הצעתו נפסלה או נדחתה על הסף מטעם זה. אמנם, מלכתחילה נתבקש נציגו של המערער להסביר את הצעת המערער על אף הטעויות, אך לאחר מכן המליץ היועץ המשפטי של המשיבה לדחות את ההצעה על הסף ואין פסול בכך שהוועדה נועצה במשפטן ופעלה בהתאם להצעתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן פורת, עו"ד י. אקשטיין לעותר. 12.9.77).
בג"צ 379/77 - הרב לוי יצחק רבינוביץ נגד ועדת הבחירות לבחירת רבני עיר בירושלים ואח'
*שיהוי בעתירה לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותר, סגן ראש עירית ירושלים וחבר בועדת הבחירות לבחירת רבני עיר בירושלים, תקף בעתירתו את חוקיות הרכבה של ועדת הבחירות ופעולותיה. עתירתו נדחתה. טענתו הראשונה של העותר נגעה לבחירת שני חברים בועדת הבחירות מטעם המועצה הדתית בירושלים. בטענה זו לא דן בג"צ מחמת השיהוי, שכן הנציגים נבחרו ע"י המועצה הדתית במרץ 1977 ואילו העותר פנה לבג"צ רק ביולי 1977. הלכה פסוקה היא שהמבקש לפנות לבג"צ חייב להזדרז בפנייתו ומה גם בעניני בחירות שבהם חייבים הגופים העוסקים בביצוע בחירות, הם עצמם, לפעול בזריזות צעד אחר צעד. הטענה השנייה היתה שיו"ר ועדת הבחירות לא מילא כראוי את החובה שהוטלה עליו ע"י הועדה לקבל חוות דעת הרבנים הראשיים, אך עניין זה ירד מן הפרק באשר הבחירות נדחו בינתיים ובזה ניתנת שהות נוספת כדי להשיג את המטרה של קבלת חוות דעת הרבנים הראשיים. העותר עורר גם את הטענה כי תחילה יש למנות את הגוף הבוחר ורק לאחר מכן לקבוע את מועד הבחירות. לכאורה צודק העותר בטענתו זו, אך גם עניין זה יכול לבוא על פתרונו משנדחה מועד הבחירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד י. פריבנס לעותר. 18.9.77).
המ' 741/77 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ראובן פסחוביץ
*הארכה תקפה של הכרה על אדם כבר הסגרה (הבקשה נדחתה).
המשיב הוכרז כבר הסגרה למדינת שוויץ ובהתאם לחוק ההסגרה בטלה ההכרזה אם האיש איננו מוסגר תוך 60 יום מיום שהכרזתו כבר הסגרה קיבלה תוקף סופי. סעיף 20 לחוק מסמיך את ביהמ"ש להאריך תוקפה של ההכרזה אם יש סיבות מיוחדות המעכבות את ביצוע ההסגרה. ביהמ"ש כבר נעתר פעם לבקשה להאריך את התקופה מן הטעם שהממשלה הניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק האוסרת הסגרת אזרחי ישראל. עתה שוב ביקשה המדינה הארכת המועד עד שהתיקון הנ"ל יתקבל בכנסת סופית, לאחר שכבר נתקבל בקריאה ראשונה. הבקשה נדחתה. בהחלטה הקודמת כבר נתן ביהמ"ש פירוש מרחיב לסעיף 20 בדבר נסיבות מיוחדות המעכבות את ביצוע ההסגרה, וניתן היה לאמר שרצונו של ראש הממשלה לשקול את השפעתה של עובדה קיימת, דהיינו הצעת החוק שהוגשה, על החלטתו בעניין ההסגרה, יש בה נסיבה מיוחדת בגדר סעיף 20. הפעם מדובר בנסיבות שטרם באו לעולם, היינו אישור סופי של החוק, ואין לדעת מתי תבואנה לעולם ובכך אין לראות נסיבה המעכבת את ביצוע ההחלטה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד גולדמן למבקש. 5.9.77).
בר"ע 183+123/77 - עמרם אזולאי נגד סנפיר אשדוד בע"מ
*עיכוב הליכים כשקיים בהסכם סעיף בוררות (הבקשה נדחתה).
השופט וינוגרד נתן החלטה לעכב הליכי הוצאה לפועל שפתח נגד המשיבה בהסתמך על סעיף בוררות בחוזה שבין הצדדים. התעוררה השאלה אם השופט נתן החלטתו כרשם או כשופט בפועל ולאחר שהשופט נתן הודעה כי פעל בתפקידו כשופט בפועל הרי הערעור על החלטתו היא לביהמ"ש העליון ברשות לפי סעיף 38 לחוק הבוררות. לעצם העניין, אין מקום לתת רשות ערעור ובדין עוכבו ההליכים. השיק שאת ביצועו ביקש המבקש ניתן בקשר עם עבודות שבגדר חוזה שבין הצדדים, וסעיף הבוררות בחוזה חל על כל הסיכסוכים "בקשר לעניינים הנדונים בחוזה או הנובע ממנו" ודי בכך לכלול בסכסוך גם את הסכסוך בקשר לשיק הנדון. משהוגשה התנגדות לביצוע השיק הפך הליך הביצוע לתובענה בסדר דין מקוצר, ובקשה לעיכוב הליכים שנכללה בתצהיר ההתנגדות מספיקה לצורך סעיף 5 לחוק הבוררות.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גרצולין למבקש, עו"ד ד. רותם למשיבה. 20.9.77).
ב.ש. 214/77 - מדינת ישראל נגד שמואל זכאי.
*הסמכות לצוות על מעצר עד תום ההליכים המשפטיים (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בשורה של עבירות מרמה לאחר שנעצר ביום 7.6.77. כתב האישום נגדו הוגש לאחר כשבועיים ועררים נגד המעצר הגיעו עד ביהמ"ש העליון כאשר נשיא ביהמ"ש קבע שהמשיב ניסה להשפיע באיומים על מי שהואשם יחד עימו בכתב האישום שיחזור בו מעדותו, ועל כן דחה בשעתו את הערר על המעצר. בינתיים עברו 60 יום מהאישום כך שהיתה חובה לשחרר את המשיב ממעצרו מכח הוראות סעיף 47 לחוק סדר הדין הפלילי והתביעה לא נקטה בצעדים כדי לבקש את הקדמת תחילתו של המשפט או בצעדים אחרים להארכת המעצר. המשיב שוחרר ביום 5.9.77 ממעצרו ולטענת המדינה החל מיד באיומים על הנאשם השני ואז נעצר ביום 5.9.77 בפקודת בימ"ש השלום ל- 4 ימים בגין העבירה החדשה וביהמ"ש סירב להאריך את המעצר לתקופה נוספת. במקביל ביקשה המדינה מביהמ"ש המחוזי, לאחר תחילת המשפט הראשון, כי ביהמ"ש יורה על מעצרו מחדש של המשיב לפי סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי, אך הבקשה נדחתה ביום 9.9.77 והערר על כך נתקבל. אין לקבל את טענת המשיב כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לצוות על המעצר לפי סעיף 20 וכי יש לפעול רק לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו בקשת מעצר מידי שופט ביהמ"ש העליון. גם אם עברו 60 יום לאחר
הגשת כתב האישום הרי אם החל לאחר תקופה זו המשפט שוב מסורה סמכות המעצר בידי ביהמ"ש המחוזי שבפניו הוגש כתב האישום. לעצם הענין יש מלוא ההצדקה למעצר המשיב בנסיבות המקרה. מניעת השפעה על עדים היא בין העילות העיקריות לקיומה של סמכות המעצר. במציאות של ימינו קיבלה תופעה תמורה זו ממדים חמורים ומדאיגים. המנעותו של ביהמ"ש מהפעלת סמכותו במקרים הראויים לכך, יש בה כדי להשאיר את העד, שעליו מנסים להשפיע, ללא כל מגן והיא עלולה לנטוע בציבור את ההרגשה המוטעית שרשויות המשפט אינן יכולות לפעול החלטית כדי להגן באופן יעיל על עדים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד רזניק לעוררת, עו"ד מוסק למשיב. 15.9.77).
ב.ש. 179/77 - כלפו לביא נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
נאשמים אחדים הועמדו לדין ושמיעת הראיות התחילה ביום 10.7.77 .הדיון לא נסתיים והשופט ביקש לדחות את המשפט למחרת היום כמצוות החוק. אחד הסניגורים, שייצג נאשם אחר הודיע כי הוא עסוק במשפט אחר ועל כן נדחה המשפט עד לאחר הפגרה. העורר ביקש לשחררו בערובה ובקשתו נדחתה. ביהמ"ש העליון הטעים כי השופט דלמטה לא צריך היה לדחות את המשפט בעקבות בקשתו של הסניגור, שכן אותו סניגור יכול היה לצפות כי הדיון לא יגמר ביום אחד וצריך היה לדאוג כי באחד משני העניינים בהם היה אמור להיות עסוק יטפל עו"ד אחר. אולם הוא לא עשה כן וחבל שהשופט דחה את הדיון. ברם, אם אחד הסניגורים מסכל את בירור המשפט אין מנוס מכך שגם שאר הנאשמים יסבלו.
(בפני: הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו, עו"ד י. אלון למשיבה. 6.9.77).
ב.ש. 209/77 - עבדללה מנאע נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
העורר השתתף בחתונה ערבית בכפר מג'דל קרום והחל לזמר דרך מגבר קול שיר מאולתר בערבית שכלל קריאה לכבוש את הארץ ולשחוט את היהודים. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירה של הסתה למרד וביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד לגמר ההליכים המשפטיים. הערר נדחה. אין ספק שהעבירה המיוחסת לעורר היא חמורה לפי נסיבותיה מאחר שיש בה קריאה פומבית למעשי רצח ואלימות ועלולה להביא לסיכון שלום הציבור. ככל שהעבירה חמורה יותר גדול הצורך להבטיח כי ההליכים יקויימו באופן תקין ללא הפרעה ויש יסוד להנחה כי לאור אופייה של העבירה יצור שחרורו של העורר בשלב זה רקע נוח לפעולות שמטרתן לסכל הלכי משפט תקינים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ב. סלאה למבקש, עו"ד י. אלון למשיבה. 20.9.77).
ב.ש. 208/77 - מדינת ישראל נגד אברהם ויעקב אמזלג
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
שני המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בהחזקת סם מסוכן, בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ובגרימת חבלה חמורה וכן הואשם המשיב הראשון בהשמדת חומר הוכחה וביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיבים בערובה. הערר על כך נתקבל. העבירות בהן הואשמו המשיבים הן חמורות באופיין ובנסיבותיהן והאלימות שבאה לידי ביטוי במעשים המיוחסים לשניים היא מפליגה. השניים תקפו שוטרים וביקשו לסכל הליכי חקירה ומשפט ע"י בליעת חומר הוכחות. העובדה שמדובר בעדים שוטרים ובחומר חקירה המוחזק כבר ממילא ע"י המשטרה אין בה לסלק את החשש הסביר מפני מעשים הבאים לסכל את הליכי המשפט. כללית ניתן לאמר כי ככל שהעבירה חמורה יותר גובר החשש של נקיטת צעדים להפריע לקיום ההליכים המשפטיים ולצורך הוצרותו של חשש כזה אין צורך להצביע על מעשים מוגדרים שיש בהם משום ביטוי לקיומו של הסיכון המתואר. ברם,
בעניננו אין צורך בהנחות תיאורטיות שכן שני המשיבים הוכיחו בעליל כי אינם בוחלים במעשי אלימות ובנסיון לכלות חומר הוכחה. חשש להפרעה להליכי משפט איננו חייב להיות קשור בהכרח למעשה ברור ומוגדר הידוע מראש ויש נסיבות בהן ניתן ללמוד מן העבירה, מאופייה ומהתנהגות העציר, על קיומם של סיכונים שמגמתם ומטרתם הכללית ברורה אם כי הלבוש המדוייק שילבשו לא נתגשם.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ר. רבין למבקשת, עוה"ד בר און ואלטרץ למשיבים. 11.9.77).
ב.ש. 207+206/77 - עמנואל קליין ובוסקילה רובין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שני העוררים שירתו כשוטרים במחוז ת"א ועפ"י כתב האישום שהוגש נגדם ביצעו שורה של מעשי גניבה כאשר באו למקומות שבהם נעברו עבירות פריצה והופקדו על שמירת המקום. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד גמר משפטם והערר על כך נדחה. לטענת העוררים כי אין חשש של השפעה על עדים ואין לייחס למקרה חומרה יתירה שכן מדובר בשני שוטרים זוטרים ובחפצים שערכם מועט - חומרתה של עבירה איננה נמדדת עפ"י מעמדו של העבריין או עפ"י סכום הכסף שבו נעברה העבירה.כאשר נהפך שומר החוק למבזו ושליח הרשות שמופקד על הגנת האזרח מנצל את האימון שרוחשים לו ופוגע באזרח באופן בוגדני, הרי חומרתה של העבירה רבה ביותר אף אם הערך הכספי של נשוא העבירה איננו גדול. אשר לטענה כי חומרתה של עבירה, כשלעצמה איננה מהווה סיבה מספקת לצו מעצר עד תום ההליכים - סברה זו בטעות יסודה. לעתים חומרתה המפליגה של עבירה כשלעצמה מצדיקה מעצר אם כי מדובר במקרים יוצאי דופן בלבד. העבירות שבוצעו כאן הן מאלה שחומרתן המפליגה מצדיקה מעצרם של עבריינים.
(בפני: השופט שמגר. עוה"ד א. פדרמן וא. עינב לעוררים, עו"ד י. אלון למשיבה. 12.9.77).
ב.ש. 204/77 - ליאון קהנר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר שירת בדרגת רב סמל במשטרת מחוז ת"א ולפי כתב האישום שהוגש נגדו ניצל את מעמדו וביצע שורה של עבירות גניבה כאשר הוזמן עקב מילוי תפקידו למקומות שנפרצו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. חומרת מעשיו של העורר גלויה על פניה ופגיעתם בחוק ובאימון הציבור מפליגה וחריפה. לחומרת העבירה יש זיקה ישירה לשאלה אם לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. מובן שלא כל עבירה חמורה גוררת אחריה מעצר כאמור, אך ככל שהעבירה חמורה יותר ומזיקה יותר ופוגעת יותר סביר גם לראות בה כשלעצמה עילה למעצר. חומרת המעשה אינו מושג ערטילאי בלבד אלא יש לה מסקנות נגררות בכל הקשור בהליכי המשפט וככל שהעבירה חמורה יותר גדל הצורך להבטיח כי ההליכים יקויימו באופן תקין. זו אחת הסיבות, ולא היחידה, היוצרות את הזיקה בין חומרת העבירה לבין הצדקת המעצר עד תום המשפט. ברם, כאמור, די בחומרה יוצאת דופן של העבירה כדי להצדיק מעצר גם מבלי שתהיה התייחסות או סיכון להליכים המשפטיים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד שקד לעורר, עו"ד אלון למשיבה. 12.9.77).
ב.ש. 219/77 - שלמה טל נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סחיטה, איומים ותקיפה ונעצר ער תום ההליכים נגדו. עררו נדחה. יחד עם העורר הואשמו חמשה אחרים, כי השתלטו על עבודת פריקה של מטענים ברח' החלוצים בת"א ונטלו לעצמם בכח את הזכות לפרוק מטענים לפי מחירים מופרזים שהם קבעו, השליטו אוירת טירור ואיומים ואף השתמשו בכח כדי לבצע את זממם. ביהמ"ש המחוזי שיחרר 2 מן הנאשמים בערבות עקב חלקם המועט במעשים והיעדר
הרשעות קודמות, ועוד שניים שוחררו במשך הזמן, כך שנותרו במעצר רק העורר ועוד אחד. בדחותו את הערר אמר ביהמ"ש כי מדובר כאן במעשי איום ואלימות חמורים של חבורה שהטילה חיתתה על כל אלה שעמדו בדרכה ומעשי האיום נמשכו גם לאחר שהמשטרה החלה בפעולתה. כשמדובר בעבירות אלימות חמורות, כשיש ראיות לכאורה לביסוס האישומים מן הדין לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. אמנם נאשם הוא בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו, אך גוברת כאן החובה לאפשר קיום הליכי משפט תקינים והגנה על הציבור. אין לנאשם זכות אבסולוטית להיות חופשי עד אם יורשע בדינו. האינטרס של הגנת הציבור והבטחת קיום המשפט מחייבים למנוע סיכול המשפט כדי שיתקיימו הליכים משפטיים תקינים ללא הטלת מורא. הדברים אמורים למעשה על כל חברי הכנופיה והתחשבות בעברם של נאשמים אחדים במקרים כגון אלה היא במידה רבה אבחנה שלא לעניין. ברם, אם היה משגה בשחרור האחרים, אין בכך כדי להצדיק שגם במקרה זה יסטה ביהמ"ש מהנורמות הנכונות שיש ליישם במצב הנתון.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד מ. מרוז לעורר, עו"ד י. אלון למשיבה. 2.10.77).
עש"מ 7/77 - אברהם גוזלן נגד מדינת ישראל
*התערבות בפס"ד בי"ד משמעתי (הערעור נדחה).
לאחר עבודה ממושכת כעובד הסוכנות היהודית הועבר המערער בשנת 1968 למשרד לקליטת העליה ובהסכמת המשרד הועסק בשעות הפנאי שלו בחברה הכלכלית לירושלים בע"מ בסיוע לפינוי תושבים ממעברת תלפיות בירושלים תמורת תשלום. במסגרת עבודה זו מעל המערער בתפקידו והגיש לחברה קבלות על סכומים הגבוהים מאלה ששילם למעשה. במשפטו הפלילי נדון המערער למאסר וקנס ועונשו הוקל במקצת ע"י ביהמ"ש העליון בהתחשב בזמן הרב שעבר מביצוע העבירות ועד לסיום המשפט. לאחר מכן הועמד המערער לדין משמעתי וביה"ד ציווה על פיטורי המערער משירות המדינה ללא פיצויים. הערעור נדחה. אין בכך ולא כלום שהעבירות בוצעו שלא במסגרת עבודתו של המערער כעובד מדינה. הדעת נותנת שעקב נסיונו של המערער שצבר בסוכנות וכעובד המדינה נתנו בו אמון שינהג כשורה בפינוי המעברה שהיה אף הוא תפקיד ממלכתי. אשר לטענות כי עבר זמן רב מאז ביצוע העבירות וכן כי אילו סיים בזמנו את עבודתו בסוכנות לחלוטין היה המערער מקבל פיצויים לתקופת עבודתו בסוכנות - אין דרכו של ביהמ"ש להתערב במידת העונש אלא אם נגרם אי צדק בולט. קל וחומר בעניננו כשמדובר בבי"ד משמעתי המורכב מעובדי מדינה, המטיבים לדעת מה אמצעים דרושים כדי לשמור על רמתם המקצועית של עובדים. כאן מדובר בעובד מדינה ותיק שנכשל בצורה חמורה וניצל לרעה אמון שניתן בו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 25.9.77).
בג"צ 439/77 - מלכה גרליץ נגד 3 שופטים בביהמ"ש העליון
*בקשה לבטל פס"ד של ביהמ"ש העליון
(העתירה נדחתה).
בפני ביהמ"ש העליון נשמע ערעור שבו היתה העותרת משיבה, ולטענתה נתן ביהמ"ש פס"ד שהיה מבוסס בחלקו על ראיה שלא היתה כדין בפני ביהמ"ש ששמע את הערעור. אי לכך היא עותרת שבג"צ יבטל את פסה"ד. העתירה נדחתה. אין בג"צ נותן צווים לבתי משפט שחוק בתי המשפט דן בהם. בג"צ מוסמך לבטל פס"ד של בימ"ש רק אם ביהמ"ש חרג מתחום סמכותו באורח יסודי, להבדיל מסוג המקרים שבהם חלה טעות בפירוש החוק גרידא.
(בפני השופטים: ויתקון י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד ש. פוגל לעותרת. 25.9.77).