ע.פ. 414/76 - אריה אוחנה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד ומשקל ראיות עדי מדינה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, ולנשטיין, בן דרור) בת.פ. 587/75ו-1097/77 - חלק מן הערעורים נתקבל).
.
העובדות:
חמשת המערערים הורשעו כל אחד בשורה של מעשי שוד מזויין. המערער אוחנה בשני מקרים, המערער בוזגלו בשבעה מקרים, המערער ברזילי בשלושה מקרים, המערער בוארון בשני מקרים, והמערער סאסי בארבעה מקרים. נוסף על כך הורשעו חלק מהם בעבירות נוספות. על כל אלה נדונוהמערערים לתקופות מאסר ארוכות. עבירות השוד בוצעו בתקופה שבין ספטמבר 1974 ואפריל 1975 ועל פי רוב באו שניים או יותר מהם כשפניהם מכוסים במסכות. באחד המקרים ירה סאסי מאקדחו ופצע את המתלונן ברגלו. איש מן המתלוננים לא זיהה את השודדים וההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותם של שני עדי מדינה, נעמי כתריאל, שהיתה ידידתו של סאסי ואריה חיימי שהשתייך בעצמו לכנופיית השודדים. בביתה של כתריאל הוסתר נשק שבו השתמשו השודדים לצורך מעשי השוד, ובמקרה אחד, שוד במסעדת אנטוניו בהרצליה, סייעה כתריאל בפועל בהסעת השודדים ממקום הפשע. עיקר עדותה היה על דברי הודייה ששמעה מפיהם של סאסי ושל בוארון על השתתפותם במעשי שוד. חיימי העיד על מעשי שוד שהוא ביצע בעצמו יחד עם כמה מן המערערים ומעשי שוד אחרים שעליהם שמע מפי השודדים. כן הוגשו מטעם התביעה הקלטות של שיחות שניהלו המערערים ביניהם ועם חיימי בעת המעצר. אוחנה וברזילי ערערו על מידת העונש, בוזגלו וסאסיעל ההרשעה ומידת העונש ובוארון על ההרשעה.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדויותיהם של כתריאל וחיימי כמהימנות, ומעיד על עצמו שבדק בכובד ראש את שאלת המהימנות הן מהנימוקים שהעלו הסניגורים והן באשר מדובר בעדי מדינה. אין להתערב במהימנות שייחס ביהמ"ש המחוזי לעדים אלה. העדויות הנ"ל התייחסו להודאה ששמעו העדים מפי הנאשמים ועדות כזאת יש לה חסרון כאשר היא מוכחשת ע"י הנאשם. מטעם זה דרוש בהודאה כזו מחוץ לכתלי ביהמ"ש "דבר מה" יותר חזק ויותר ממשי מאשר במקרה של הודאת נאשם בפני חוקר משטרתי.
ב. נעמי כתריאל היתה שותפת לדבר עבירה בשוד מסעדת אנטוניו, אך אין לראותה כשותפת שעדותה תהיה זקוקה לסיוע ממשי בעבירות השוד האחרות, גם אם כלי הנשק שבהם השתמשו היה מוסתר בביתה ונלקח בידיעתה עובר לביצוע הפשע, והיא נתנה מחסה לשודדים לאחר מעשי השוד. עפ"י המבחנים שנקבעו להגדרת שותף לדבר עבירה, הן לצורך המשפט הפלילי והן לצורך דיני הראיות, עולה שאם הוסתר נשק בדירתו של פלוני לשם הפעלתו בעבירה כלשהי אך בעל הדירה אינו משתתף בהוצאת הנשק ממקום המחבוא והובלתו למקום הפשע כי אז אין הוא הופך שותף לעבירה שבוצעה, לא לעניין הדין המהותי ולא לעניין דיני הראיות, גם אם הוא יודע מה שעומד להתרחש. הסתרתו החוזרת של הנשק ומתן מקלט למבצעי השוד, היו אמנם מעשי סיוע לאחר המעשה, אך עדות המסייע לאחר מעשה אינה טעונה ראיית סיוע אלא "דבר מה" בלבד. לגבי רוב העבירות שבהן הורשעו המערערים היה קיים דבר מה של ממש לאישור עדותה של כתריאל או של חיימי. עדותו של כל אחד מהם על הודאה ששמע מפי אחד המערערים, יכלה היא עצמה לשמש "דבר מה" לאישור עדות דומה של השני.
ג. להקלטות שנעשו משיחות המערערים אין צריכה לבוא ראייה על תוכנה דוקא ממי שהיה נוכח כאשר הדברים הוקלטו ויכולה העדות לאישור תוכנה של ההקלטה להיות מורכבת מעדותם של כמה אנשים המעידים כל אחד על חולייה מסויימת ומצטרפים יחדיו. בהסכמת הצדדים שמעו השופטים את הסליל בעצמם ושוכנעו בזיהוי קולות המדברים בהקלטה. על
כן, הראיות היה די בהן להרשעת המערערים פרט לאותם מקרים שלא היה לדברי ההודאה תמיכה של "דבר מה" באישום.
ד. ערעורו של בוארון, שנדון ל- 6 שנות מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי בגין שני מעשי שוד נתקבל ומערער זו זוכה. כתריאל סייעה לשודדים לאחר אותו שוד, אך בכך אין היא "שותפת" אלא היה צורך ב"דבר מה" ממשי כדי לתמוך בעדותה של כתריאל ו"דבר מה" ממשי כזה לא הובא ביחס לשני מקרי השוד של בוארון. ביחס לאחד המקרים התייחס ביהמ"ש המחוזי להפרכת אליבי, כביכול, אך למעשה לא היתה הפרכה של אליבי שטען בוארון, אלא אי הוכחת אליבי, ואי הוכחת אליבי לא די בה כדי לחזק את גירסת התביעה.
ה. אשר לעונש - המערערים שהרשעתם אושרה, התארגנו לכנופיית שודדים מסוכנת מאד, אשר תכננה את מעלליה הנפשעים תוך עיקוב אחרי הקורבנות. לכולם עבר פלילי ארוך המעיד שעשו את הפשע לדרך חיים. לאחר שהם אסרו מלחמה על החברה חייבת החברה להתגונן בפניהם, וזאת ע"י הרחקתם לתקופה ארוכה מאד מן החברה. אין התחשבות בנתונים אישיים או בסבל המשפחות יכולה לעמוד בפני הצורך בשמירה על שלום הציבור. אי לכך אושרו עונשי מאסר של אוחנה וברזילי שנדונו ל- 14 שנות מאסר ותקופת המאסר של בוזגלו וסאסי שזוכו בחלק מן האישומים הועמדה על 16 שנות מאסר במקום 18 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן עו"ד לויט לאוחנה וברזילי, עו"ד מ. ישראל לבוזגלו, עו"ד ר. מוזס לבוארון, עו"ד י. הגלר לסאסי, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 15.12.77).
=ע.א. 544+548/75 - איגל סטאר אינשורנס נגד טננבוים את ווב חב' לבנין... ואח'
*סעיף הגבלה בפוליסת ביטוח.(ערעור וערעורים נגדיים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 1553/69 - הערעורים נדחו).
בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת.
העובדות:
עירית חיפה ביקשה להקים גשר מעל ואדי רושמייה ומסרה את התכנון של הגשר לחברת אמי. לאחר התכנון נערך מכרז וביצוע העבודה נמסר לטננבוים את ווב (להלן החברה). העיריה והחברה חתמו על חוזה ובין היתר התחייבה החברה לבטח את העבודות בפוליסת ביטוח קבלני נגד "כל הסיכונים". החברה פנתה אל חברת הביטוח הסנה וביקשה הצעת ביטוח וזו השיגה עבורה ביטוח מחברת איגל סטאר (להלן חברת הביטוח). כמסתבר קיבלה החברה פוליסת ביטוח שסעיף ההגדרות שלה כלל "כל הסיכונים", אך באחד הסעיפים היתה הגבלה שלפיה לא תחול הפוליסה על תכנון לקוי. במסגרת עבודות הקמת הגשר, בעקבות גשמים שירדו ופיגומים שהוקמו לאחר מכן, התמוטט חלק מן הגשר. חברת הביטוח סירבה להכיר באחריותה בטענה כי ההתמוטטות אירעה מתכנון לקוי שלא היה מבוטח ע"י הפוליסה. אי לכך הוגשה תביעה נגד חברת הביטוח על סמך הפוליסה מתוך הנחה שההתמוטטות לא אירעה כתוצאה מתכנון לקוי ; נגד חברת הסנה על שלא דאגה לקבל פוליסה שתכסה את כל הסיכונים לרבות תכנון לקוי ; נגד עמי על סמך אחריותה לתכנון לקוי אם אמנם היה כזה. ביהמ"ש המחוזי חייב את חברת הביטוח בתשלום הנזק וקבע סכומי הוצאות שונים בין התובעת והנתבעים. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. בפרק הראשון של הפוליסה נקבע כי המבטחים יפצו את המבוטח על כל הפסד או נזק שיגרם מסיבה כלשהי בעבודות המבוצעות עפ"י החוזה וזאת בכפוף ליוצאים מן הכלל.
בסעיף אחר מפורשים כמה יוצאים מן הכלל ובכללם תכנון לקוי שאין חברת הביטוח אחראית לנזק בגינו. נטל השיכנוע כי ההתמוטטות אירעה כתוצאה מתכנון לקוי חל על חברת הביטוח. בפוליסה מן הסוג של "כל הסיכונים" אין המבוטח חייב להוכיח אלא שאירעה תאונה הנכללת, לכאורה, בהתחייבות השיפוי של הפוליסה, ואילו על החברה המבטחת להוכיח שהנזק מתייחס לחריג שבפוליסה. אין החריג של תכנון לקוי מופיע בהגדרת הסיכונים המבוטחים כחלק אינטגרלי של ההגדרה, ועל כן אין חובה על המבוטחת להוכיח שהנזק לא נגרם כתוצאה מאותו סעיף מגביל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החריג של תכנון לקוי חל רק על תכנון הגשר עצמו, להבדיל מהפיגומים שאינם אלא גורמים זמניים, שהיו צריכים לשמש אמצעי להקמת הגשר, וגם מסיבה זו דחה את הגנת חברת הביטוח. בכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי. הפוליסה לא ביטחה את הגשר אלא את כל העבודות עפ"י החוזה ועל כן גם הסעיף המגביל חל על תכנון לקוי של אותם גורמים זמניים כמו פיגומים.
ג. התביעה נגד חברת הסנה נפלה ממילא עם חיוב חברת הביטוח, ברם גם אילו שוחררה חברת הביטוח מחבותה, לא היה מקום לתביעת הסנה. החברה חוייבה בחוזה עם העיריה להוציא פוליסה הידועה כביטוח "כל הסיכונים". זה מונח טכני בעולם הביטוח שכולל את ההגבלה של תכנון לקוי. החברה קיבלה את הצעת הביטוח ואת הפוליסה והיא לא ביקשה ביטוח מסוג אחר.
ד. אשר לסכומי ההוצאות שנפסקו - נכון הוא שהסכומים נמוכים מן הקבוע בתעריף המינימלי, אך הסטייה מן התעריף איננה ממשית עד כדי הצדקת התערבותו של ביהמ"ש לערעורים. בעניין כגון דא מתערב ביהמ"ש לערעורים רק לעתים רחוקות בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה, וזאת כשקיימת סתירה בולטת בין הסכום שנפסק ובין הסכום שמקובל במקרים דומים.
(עוה"ד ליפשיץ ושריה לחברת הביטוח, עו"ד טויסטר לחברת הבניה, עו"ד ר. נבט לחברת אמי. 12.12.77).
ע.פ. 718/77 - שמואל סולומון נגד מדינת ישראל.
*בקשה לפסילת שופט (בקשה לפסילת שופט - הבקשה נתקבלה).
בתום גביית הראיות של המדינה פנה השופט אל הנאשם, ולא אל סניגורו, ושאל אותו "אתה רוצה להגיד לי שהכל להד"ם ?", ובכך ראה הנאשם גילוי דעת של השופט שנותן כבר אימון בעדי התביעה, וגמר אומר להרשיעו לפני שמיעת עדי ההגנה וביקש שהשופט יפסול את עצמו. השופט סירב באמרו שבכל מקרה ששופט מחייב את הנאשם להשיב על האשמה ניתן לומר שיש לשופט דעה קדומה כלפי הנאשם. הערעור על החלטה זו נתקבל. ההשוואה שעשה השופט אינה מבוססת, שכן בדונו בטענה שאין להשיב על האשמה אין השופט רשאי לשקול את מהימנות העדים, אלא הוא קובע אם לכאורה הובאו לפניו ראיות, אשר אם יהיו נאמנות, עשויות לבסס הרשעה מאידך, בענין דנא יוצא, לטענת ההגנה, משאלת השופט, לא זו בלבד שהובאו ראיות לכאורה, אלא שהשופט גם נותן בהן אמון וזאת לפני ששמע את דברי הנאשם. הערת השופט עלולה לטעת בליבו של הנאשם רושם שהשופט גמר בדעתו להרשיעו, וגם אם רושם זה מוטעה הרי עצם הרגשתו של המערער דיה כדי להצדיק את בקשת הפסילה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 27.12.77).
ע.פ. 34/77 - עמיהוד מילנר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).
המערער נמצא אשם במסירת תרשומת כוזבת לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה והשמטת הכנסה לפי סעיף 217 לפקודה. לפי האישום השמיט המערער מהצהרת הון סכום כ- 53 אלף ל"י וכן השמיט במשך 3 שנים מן הדוחו"ת על הכנסתו סכומים המסתכמים ב- 90 אלף ל"י. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מדברי השופט עולה שהוא רואה חומרה בעובדה שבתחילת המשפט כפר המערער באשמה, ורק לאחר שנרשמו 100 עמודי פרוטוקול הודה בעובדות. השופט לא ציין את העובדה כי הנאשם הואשם בהשמטה של קרוב ל- 150 אלף ל"י, והודה רק לאחר שכתב האישום תוקן וסכום ההשמטה הועמד על 73 אלף ל"י. כמו כן העבירות בוצעו לפני כ- 9 שנים ולפני הרפורמה במס הכנסה וכבר בשנת 1973 ביקש המערער מהפרקליטות כי העונש יומר בכופר והתשובה השלילית ניתנה רק בינואר 1975. הרי זה עינוי דין חמור ויש לראות בכך עילה להקלה. אי לכך הופחת עונש המאסר בפועל ל- 3 חודשים והיתרה מאסר על תנאי. פסק הדין ניתן מפי השופט ויתקון והסכים השופט עציוני. השופט שמגר סבר כי אין מקום להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. עו"ד י. יולוס למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 21.12.77).
ע.פ. 789/77 - משה קנסארי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בתקיפת אשתו וגרימת חבלה ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי וכן פיצוי חודשי לאשה בסכום של 1500 ל"י בלי קשר לתשלומי המזונות התלויים נגדו. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מתוך חומר הראיות עולה שביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון נסיבות שונות לקולא. כמו כן מתייחס ביהמ"ש בגזר דינו לפגיעה באוזן שנפגעה בה, כביכול, המתלוננת, אך לפי התעודה הרפואית שהוגשה אין פגיעה כאמור אלא פגיעה יותר קלה. זאת ועוד, סעיף 40 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה), מסמיך את ביהמ"ש לחייב נאשם לשלם לאדם שניזוק עד 1500 ל"י בתורת פיצוי על הנזק, וזאת בגין כל אחת מן העבירות שהורשע בהן. כאן הורשע המערער בעבירה אחת ולא היה מקום להטיל עליו יותר מאשר 1500 ל"י תשלום חד פעמי. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 3 חודשים והפיצוי על 1500 ל"י בלבד.
(בפני השופטים : ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צורף למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 21.12.77).
ע.פ. 73/77 - אברהם נסימוב וחיים גבריאלי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות סחיטה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד הימים הופיע במשטרה אחד איברהים נדף (להלן המתלונן) וסיפר כי שני המערערים הופיעו בחנותו ודרשו ממנו באיומים תשלום של 16 אלף ל"י. המתלונן אמר כי המערערים קבעו לבוא לחנותו ולקבל את הכסף ביום התלונה והמשטרה הציבה מארבים בחנות ומחוצה לה וכן התקינו מכשיר הקלטה בתוך החנות. המערערים הופיעו כמצופה בחנות ומן השיחה המוקלטת, ועדותם של השוטרים שהאזינו לשיחה, עלה בברור כי המערערים מאיימים על המתלונן שאם לא יתן להם את הסכום של 16 אלף ל"י יפעילו אלימות, ומיד החלו להכותו קשה ואיימו עליו כי ינקרו את עיניו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם המתלונן וגם שני המערערים שיקרו בעדותם באשר לעילת הסיכסוך והסיק
כי מדובר בעיסקת סמים. המתלונן הוא ככל הנראה עבריין מועד וביהמ"ש המחוזי הטיל ספק במהימנותו, וקבע שלא האמין לו אלא לגבי אותן עובדות שנתמכו בראיות אחרות או נסיבות המוכיחות את אמיתותן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של סחיטה באיומים בגין ההופעה הראשונה אצל המתלונן, בעבירה של סחיטה בכח בגין ההופעה השניה שלוותה במכות, בגרימת חבלה חמורה ונזק לרכוש והמערער הראשון גם הורשע בנסיון לתקיפת השוטרים שעצרו אותו. על המערער הראשון הטיל ביהמ"ש המחוזי 5 שנות מאסר ועל המערער השני 4 שנות מאסר והערעור נדחה. לענין הביקור הראשון של המערערים אצל המתלונן לא האמין ביהמ"ש המחוזי לטענת המתלונן שהותקף אך האמין לכך שאיימו עליו בכח ויכול היה ביהמ"ש להבחין בין העדות לקבל חלק מן העדות ולדחות חלקה. ביהמ"ש יכול היה ללמוד על האיומים מעצם פנייתו של המתלונן למשטרה וידיעתו מתי יופיעו אליו בשנית. לטענת הסניגורים כי הכסף הגיע למערערים מעיסקה כשרה ועל כן אין להרשיעם בעבירות על סעיפים 11, 12 לחוק המרמה - גם מי שסבור בתום לב שיש לו טענת זכות לגבי סכום כסף או חפץ פלוני, רואים אותו כמי שעובר עבירה על הסעיפים הנ"ל אם הוא מאיים בפגיעה שלא כדין באדם אחר. אמת המידה לפיה נקבעת החוקיות או היעדר החוקיות, היא הפגיעה ולא זיקתו של המאיים לכסף או לחפץ. על יסוד הנ"ל אין מקום לערעור על ההרשעה וגם בעונש אין להתערב.
(בפני השופטים : ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד א. רון וד. מועלם למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 23.12.77).
ע.פ. 547/77 - מוריס אנונו נגד מדינת ישראל
*פירושה של תשובת נאשם בפני שופט בהקראת כתב האישום (הערעור נתקבל).
המערער הואשם כי תקף וגרם חבלה למתלונן. במשטרה נמסרו עדויות של המתלונן וחברתו על החבלה האמורה ובביהמ"ש חזרו בהם שניהם ולא העידו על כך. כאשר האישום הוקרא לראשונה למערער ענה המערער כי נכנס לדירת המתלונן כפי שנטען ותוך כדי שיחה פרצה קטטה שהמתלונן התחיל בה ודקר את המערער ורק אז מתוך התגוננות הוא דקר אותו חזרה. לאחר טיעון זה הועבר העניין להרכב של שלושה שופטים ובהתחדש המשפט ראו השופטים את תשובת המערער ככפירה באשמה והחלה פרשת ראיות של התביעה. בפני ביהמ"ש היתה רק אמרתו הנ"ל של הנאשם בפני השופט וביהמ"ש המחוזי ראה בה, לפחות כהודייה מחוץ לכותלי ביהמ"ש המשמשת כראייה. הערעור נתקבל. השופט ח. כהן בפסק דינו אמר כי אין לסמוך הרשעה על האמרה הנ"ל שכן השופט ששמע את אמרתו של המערער לא העיד עליה ולא הגיש את רשומיו כראיה לביהמ"ש, ולמעשה התייחס אותו שופט כפי שהתייחסו יתר השופטים לאמרה הנ"ל כאל אי הודייה שהצריכה הבאת ראיות להוכחת האשמה. אגב, באותה אמרה אמר הנאשם שהוא עשה את מה שעשה מתוך הגנה עצמית וביהמ"ש המחוזי לא האמין לטענת ההגנה העצמית. השופט ח. כהן אומר על כך כי אם הנאשם לא הביא ראיה אלא עדות עצמו וזו לא היתה מהימנה רשאי ביהמ"ש לדחות את טענת ההתגוננות גם אם התביעה לא הביאה ראיה לסתור. אגב, מכיון שהתביעה אינה יכולה לדעת אם עדות הנאשם תהיה מהימנה על ביהמ"ש ואם לאו, עליה להביא ראיותיה לסתור כבר בעת פרשת התביעה. היא יכלה לצפות מראש שהנאשם יביא ראיות להגנה עצמית, כי אמר זאת בתשובתו לאישום, ובמקרה כזה לא תוכל להביא ראיות לסתור אחרי גמר פרשת הסניגוריה כאמור בסעיף 148.
השופטת בן פורת בפס"ד נפרד הסבירה כי בהיעדר ראיות קבילות מחוץ לעדות הנאשם, אין אפשרות לעתים להפריד בין החלק המפליל שבו ניתן לכאורה לראות הודייה במעשה האסור לבין טענת ההגנה השזורה בה. כאן ההודאה בדקירה קשורה ללא הפרד בטענת ההתגוננות וביסוס ההרשעה על ההודייה בדקירה הוא בנסיבות אלה בגדר הוצאת ההודייה
מהקשרם של הדברים. העובדה שהמערער טען טענת התגוננות בעדותו וזו לא זכתה, באימון ביהמ"ש לא די בה כדי להרשיעו על סמך ההודייה.
(בפני השופטים : ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד קנת למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 21.12.77).
ע.פ. 404/77 - מדינת ישראל נגד אריה זילברמן ושאול לוי
*קולת העונש (עבירות סמים) (הערעור נגד אריה זילברמן נתקבל).
שני המשיבים הורשעו עפ"י הודאתם בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן וביהמ"ש המחוזי העמיד את שניהם במבחן בהתחשב בנסיבותיהם האישיות. הערעור נגד זילברמן נתקבל ונגד לוי נדחה להמשך כעבור חצי שנה. ביהמ"ש העליון ציין כי אמנם אין לקבל את עמדת התביעה שכאשר מדובר במסחר בסם מסוכן אין להביא בחשבון בכלל נסיבות אישיות של הנאשם. גם במקרים כאלה יש לתת את הדעת על הנסיבות האישיות, אם כי רק נסיבות יוצאות דופן לגמרי יכולות לגבור על הצורך בהטלת עונש מרתיע שהוא עונש מאסר לתקופה ממשית. על כן, בענינו של זילברמן יש להטיל מאסר, אך מאחר שעברו 8 חודשים מאז פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, יוטל עליו עונש של מאסר שנה אחת בלבד. אשר לשאול לוי יידחה הדיון ל- 6 חודשים ובתום התקופה יגיש שרות המבחן תסקיר נוסף על התנהגותו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ד. גולדמן למערערת, עו"ד מ. ארבל לזילברמן, עו"ד ר. בראון ללוי. 25.12.77).
ע.פ. 412/77 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של סרסרות לזנות והערעור על הרשעתו נתקבל. כאשר המשטרה ערכה חיפוש במקום המשמש לזנות נכנס לשם המערער והשאלה היא אם מטרת בואו היתה עסקי זנות או, כטענת המערער, היו לו שם ענינים אחרים עם בעל הבית. בקורו של המערער במקום הזנות נשאר ללא הסבר. אכן, אותו ביקור יכול שישמש סיוע לראיה על סרסרות לזנות אילו היתה ראיה אחרת הטעונה סיוע, אך ראיה כזו לא היתה. דנים כאן באישום פלילי והיה על התביעה להוכיח למעלה מכל ספק כי המערער קיבל ביודעין אתנן וזאת היא לא הוכיחה.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 28.12.77).
ע.פ. 77+681/76/515/77+37 - יצחק מימון נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בתיק פלילי אחד בעבירות של התפרצות וגניבת רכוש בשווי של כ- 400 אלף ל"י ונדון למאסר 3 שנים בפועל ושנתיים על תנאי. בתיק פלילי אחר הורשע בעבירות של נסיון לשוד, כאשר פרץ לדירה יחד עם חברו ובה חבלו השניים בדיירים וגרמו להם חבלות חמורות כדי שיתנו להם כספים שהיה להם, ובגין עבירה זו נדון ל- 5 שנים מאסר. בתיק פלילי נוסף הורשע המערער בעבירה של בריחה ממאסר שביצע כאשר הובא לדין על בריחה ממאסר אחר, ובגין עבירה זו נדון לשנה וחצי מאסר כשכל העונשים מצטברים באופן שעל המערער לרצות 9 שנים וחצי מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש שהוטל על המערער בגין כל אחת מן העבירות אינו חמור וכמסתבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בנסיבותיו האישיות של המערער כשהטיל רק עונש זה. אעפ"כ כשמדובר בעונש מצטבר של 9 שנים וחצי מאסר יש לקחת בחשבון את העובדה שהמערער סובל מהפרעות נפשיות חמורות ומפגם אורגני במוח, אמו נרצחה לנגד עיניו כשהיה בן 8 ודבר זה השפיע לרעה על מצבו הנפשי. אי לכך די שבאופן כולל ירצה המערער מאסר של 8 שנים בלבד.
(בפני השופטים : י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד גב' מ. ריזנפלד-רובנשטיין למשיב. 27.12.77).
ע.פ. 408/77 - אברהם רופא נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בחיפוש שנערך ע"י המשטרה בצריף, הנמצא בחצר של בית, נמצאה בתנור חימום ישן כמות של למעלה מ- 50 גרם הרואין כשהסם ארוז ב- 12 אריזות. בבית האמור מתגוררים המערער ואביו ונשותיהם. נמצאה גם כמות זעירה של אותו סוג הרואין, יחד עם סכום של למעלה מ- 8 אלפים ל"י, בתרמיל גב בחדר השינה של המערער. המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן ונדון ל- 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. נכונה טענת הסניגוריה כי אין החזקה בלי ידיעה שהחפץ נמצא ברשותך, אך לפי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש היה יסוד מספיק כדי לבסס את המסקנה שהחזקת הסם היתה בידי המערער. עובדת המגורים של המערער בבית הנ"ל משמשת יסוד לכאורה כי החזקת הסם היתה בגדר ידיעתו ובאו עובדות נוספות ההופכות את המסקנה לכאורה לודאות מספקת כדי להרשיע. זאת ועוד, בחדר השינה של המערער נמצא סם הזהה עם הסם שנמצא במחסן, וסכום של 8 אלפים ל"י שההסבר לגביו כפי שניתן ע"י המערער אינו מתקבל על הדעת, ויותר מתקבל על הדעת שהכסף הוחזק בקשר לעסקי המערער בסמים מסוכנים. אשר לעונש, בהתחשב בעובדה שמדובר בהרואין שהוא סם קטלני, אין העונש חמור מדי, גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, אלון. עו"ד גב' ע. קפלו למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 15.12.77).
ע.פ. 662/77 - חיים דולב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור נדחה).
המערער עבד בחברה כמנהל חשבונות במשך תקופה של כ- 10 חודשים ובמשך תקופה זו ביצע שתי עבירות של גניבה מן המעבידה. בפעם הראשונה גנב פנקס שיקים ובאמצעותם גנב 48 אלף ל"י, ובפעם השניה גנב שלושה שיקים ובאמצעותם גנב 13 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אכן אין הרשעות קודמות למערער, הוא חדש יחסית בארץ, ולטענתו הסתבך בעסקו הקודם בחובות שלחצו עליו. גם אם הסבר המערער נכון יש לראות בחומרה רבה מעשה של מעילה באמון המעביד. בהיותו מנהל חשבון היתה לו בחברה מידה של אימון וסמכות שהשתמש בה לרעה ועל כן אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 29.12.77).
ע.פ. 396/77 - מדינת ישראל נגד פנחס ברזל
*קולת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב עבד כקופאי בסניף ראמאלה של בנק דיסקונט ובאחד הימים קיבל לידיו שיק של 5 אלפים ל"י לפרעון, אך תמורתו שולמה ע"י קופאי אחר, השני שכח שפרע את השיק והמערער ניצל את העודף שנשאר בקופתו ונטל לעצמו את הכסף. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לששה חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 15 אלף ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את העובדה שהמשיב החזיר את סכום הגניבה אחרי שהורשע בדין, וכי פוטר מעבודתו ואין לו הרשעות קודמות, וכי הוא נישא בינתיים ואשתו בהריון. לצד החומרה שקל ביהמ"ש המחוזי את מהות העבירה ונסיבותיה וכן שלא הודה באשמה וגרם להארכת המשפט. .בערעור טענה המדינה שמדובר בעבירה שיש להטיל בגינה עונש מאסר, אך לעניין זה אין לומר שיש עבירות שלעולם מחייבות סוג ענישה מסויים ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. כמו כן לא צריך היה ביהמ"ש דלמטה לזקוף לחובתו של המערער את העובדה שלא הודה באשמה. זכותו של נאשם היא שלא להודות. ניתן לזקוף לצד זכות את העובדה שפלוני הודה ומבקש
להשתית על כך הוכחה בדבר תחילתה של חזרה בתשובה, אך אין נובע מכאן היפוכו של דבר כי הכפירה באשמה מטה את כפות המאזניים לחומרה. עם זאת, העונש שהושת על המשיב נוטה במידה מופרזת לקולה. המשיב נהנה מעמדת אימון כשהופקדה בידיו קופת הבנק, והוא מעל בסכום לא מבוטל. אין כל סיבה מדוע העונש שהוטל על המשיב כה קל לעומת מקרים דומים אחרים. אי לכך הוטל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי בנוסף לקנס.
(בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד מוסק למשיב. 9.1.78).
ע.א. 495/76 - חברת חלקה ... בע"מ נגד מרגו בע"מ ואח'
*מחיקת ערעור עקב אי הופעה ואי הגשת עיקרי הטיעון (הערעור בוטל).
ביום שנקבע לדיון בערעור לא התייצב בא כח המערערת והתקבלה הודעה טלפונית שהוא חש ברע. לא הוגשה תעודה רפואית מהי מחלת הפרקליט וגם הפרקליט עצמו לא מסר פרטים המראים שמחלתו מונעת ממנו התייצבות למשפט. אולם העיקר הוא שהפרקליט לא קיים את מצוות התקנות ולא הגיש את עיקרי הטיעון שלושה ימים לפני מועד הדיון, כדרוש עפ"י התקנות, אלא יום לפני הדיון. לא ניתנה כל סיבה מדוע אחרו בהגשת עיקרי הטיעון ופרקליט המערערת לא היה רשאי להשמיע טענותיו אפילו היה בא ומתייצב לשמיעת הערעור. אי לכך בוטל הערעור.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, עציוני, אשר. עו"ד אבשלום לוי למשיבה. 8.12.77).
ע.א. 442/77 - אברהם לוי נגד חברת חלקה ... בע"מ
*גובה שכ"ט (הערעור נדחה).
הצדדים חתמו בשנת 1976 על הסכם שלפיו מכרה המשיבה למערערים אולם התחייבה לרשום את הבעלות על שם המערערים תוך 12 חודש. הרישום לא נעשה ולאחר 10 שנים ביקשו המערערים בהמרצת פתיחה לרשום הבעלות על שמם. ביום הדיון הודיעו הצדדים לביהמ"ש שהגיעו להסכם כי ינתן פס"ד כמבוקש והשאלה שנותרה במחלוקת היתה ענין ההוצאות. השופט דרש שיוצג בפניו נסח רישום המתייחס לנכס וכתוצאה מכך נדחה הדיון לישיבה נוספת להצגת הנסח. בישיבה הנוספת הסתיים הדיון וביהמ"ש קבע כי על המשיבה לשלם למערערים הוצאות ושכר טירחה בסכום של 500 ל"י. הערעור על גובה שכה"ט נדחה. קביעת ההוצאות ושכר הטירחה מסור לשיקול דעת ביהמ"ש הדן בעניין ,וביהמ"ש שלערעור יתערב בשיקול דעת זה רק במקרים נדירים. כאן היתה ישיבה אחת בלבד ובאותה ישיבה היה על המערערים להציג נסח, ובגללם היה צורך לקיים ישיבה נוספת. המשיבה לא חלקה על זכות ,המערערים לרישום זכותם בלשכת המקרקעין והבקשה בביהמ"ש הסתיימה בהסכמה ללא כל דיון ונשמעו טענות הצדדים רק לעניין ההוצאות. אורך התקופה שהמתינו המערערים עד הגשת הבקשה אינה יכולה להשפיע. שכר טירחת עו"ד נפסק לפי מהות התביעה, מספר הישיבות, מהות הטענות וכדו'. אשר לעניין שווי התביעה - ראשית, העניין לא הועלה בביהמ"ש המחוזי, שנית, ערך התביעה לא הוכח כלל כי הרי המערער החזיק כבר בנכס והמשיבה לא חלקה על זכות המערערים לרישום הנכס.
(בפני השופטים : ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ב. פוגל למערערים, עו"ד י. אדם למשיבה. 8.12.77).
ע.א. 608/76 - יחיאל כהן נגד הסוכנות היהודית ואח'
*זכויות בעל משק במושב (הערעור נדחה).
המערער שהוא כעת בן 61, עלה ארצה בשנת 1950 והתיישב במושב צלפון. הוא קיבל מהסוכנות ציוד מסוים וחלקת אדמה לעיבוד וחתם על מסמך הנוגע לקבלת הרכוש וזכויותיו במקום. בשנת 1968 החליטה ועדה מוסמכת לשנות את מעמד
משקו של המערער ממשק חקלאי למשק חצר, היינו שלמערער יהיה משק עם לול בלבד. ההחלטה נתקבלה בגלל אי פעילות משקית של המערער בחלקת האדמה שהוקצתה לו. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה נגד שינוי מעמדו. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. כאשר קיבל את המשק חתם המערער על הצהרה המהווה את המסמך היחידי ליחסים בין הסוכנות והמערער, ולפיה קיבל מהסוכנות את הנכסים כנאמן ללא כל זכויות של מתיישב אלא אם יאושר כמתיישב במושב. לא היתה כל ראיה שהסוכנות אישרה את המערער כמתיישב בהתאם לאמור לעיל. זאת מבחינה משפטית. גם מבחינה עובדתית הוברר שהמערער לא עיבד את השטח של 25 דונם שניתן לו, ולאחר שינוי מעמדו במשק לא נשתנה מצבו.
(בפני השופטים : ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. סגל למערער, עוה"ד מאור ושגב למשיבים. 12.12.77).
ע.א 507/76 - יהודה גוטמכר נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות בגין מחלה קונסטיטוציונאלית שפרצה בתקופת השירות (הערעור נתקבל).
המערער הוא נכה צה"ל הסובל ממחלה בעמוד השדרה שהיא מחלה קונסטיטוציונלית. סימני המחלה לא נתגלו לפני הגיוס וזו פרצה לראשונה בתקופת השרות. הועדות הרפואיות מצאו קשר סיבתי בין פרוץ המחלה ובין השרות הצבאי אך קבעו כי היתה כאן החמרה בלבד עקב השרות הצבאי. הערעור על כך נתקבל. לפי פסיקת ביהמ"ש העליון מחלה קונסטיטוציונלית שלא נתגלו סימניה לפני הגיוס, הרי כשקיים קשר סיבתי בין פריצתה לראשונה בתקופת השרות לבין השרות הצבאי, יש לראותה כאילו נגרמה ולא רק הוחמרה ע"י השהות.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן. שמגר. עו"ד נ. ליבנה למשיב).
ע.א. 644/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*אבהות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבות ונתן פס"ד המצהיר כי המערער הוא אביה של המשיבה השניה שנולדה למשיבה הראשונה. הערעור נדחה. בפני ביהמ"ש דלמטה היתה עדות המשיבה בלבד שהעידה כי זולת המערער לא באה במגע עם איש, ושבימים הקובעים שבהם התעברה בא המערער לחופשות משרותו הצבאי ובא איתה במגע מיני כדרכם משכבר הימים. עדותה היתה מהימנה על ביהמ"ש, וכיון שכך הרי לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, רשאי היה ביהמ"ש לפסוק על פי עדות יחידה זאת. מאחר והעדות היתה של בעל דין חייב היה השופט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו ואכן השופט נתן מספר טעמים לכך. אותם טעמים אינם עולים כדי סיוע, אבל .,נ אין צורך בסיוע והחובה לפרט לפי סעיף 54 מוטלת רק במקרים שבהם לא בא כל סיוע לעדות יחידה. משקלם ההוכחתי של הדברים שהשופט מפרט אינו מעלה ואינו מוריד, כאשר בעיניו היה בהם כדי לאשר את מהימנותה של העדה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד יהב למערער, עו"ד מ. רסיוק למשיבות. 13.12.77).
ע.א. 803+502/76 - ג'מיל עסללה נגד צור חברה לביטוח בע"מ ואח'
*רשלנות תורמת וגובה שכ"ט (הערעור נתקבל).
במקום עבודתו של המערער נסעו ביום התאונה, המערער ועובדים אחרים על ג'יפ עמוס כלי עבודה, כשלא היה מקום מספיק להסעתם, ודרכו של הג'יפ היתה דרך עפר בלתי סלולה. כתוצאה מכך אירעה תאונה שבה נפצע המערער. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער פיצויים בסכום של 203 אלף ל"י, אך הטיל עליו אחריות בשיעור 25 אחוז בגין רשלנות תורמת. כן חייב את חברת הביטוח לשלם למערער 10 אלפים ל"י שכ"ט
עו"ד. הערעור על קביעת הרשלנות התורמת ועל סכום שכה"ט נתקבל. טענת הרשלנות התורמת לא נטענה כדבעי, אך ביהמ"ש המחוזי ראה חובה לעצמו לתת דעתו להתרשלותו של המערער כגורם תורם לנזקו ואם כי הטיעון לא היה כדבעי יכול היה לעשות כן. למעשה, כשרואה עובד כלי רכב עמוס לעייפה יוצא לדרך עפר, וברצונו לנקוט במידת זהירות סבירה לא יעלה על כלי רכב זה היוצא לדרך. אולם ביהמ"ש המחוזי הפריז במידת הרשלנות התורמת ויש להעמיד רשלנות תורמת זו על 10 אחוז בלבד. כמו כן נתקבל הערעור על גובה שכ"ט עו"ד, וזאת בהסכמת ב"כ חברת הביטוח, ושכר הטירחה הועמד על 25 אלף ל"י.
(בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, שמגר. 8.12.77).
ע.א. 250/77 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת הראשונה הינה אשתו של המשיב והמערערת השניה היא בתו הקטינה בת 5. בני הזוג אינם גרים יחדיו והמערערות מתגוררות בדירה השייכת להורי המערערת בה גרו בני הזוג לפני הפירוד. ביהמ"ש דלמטה קבע כי הקרע בין בני הזוג תחילתו בהכאות ומעשי אלימות מצד הבעל ונראה לפי גירסת האשה שהיא ננטשה ע"י בעלה שעזב את הדירה. ביולי 1975 תבעו המערערות מזונות וביהמ"ש פסק מזונות זמניים של 800 ל"י לחודש שמתוכם הוצמדו 500 ל"י למדד. ביום 9.12.75 הסכימו הצדדים שסכום המזונות הזמניים ייפסק כמזונות סופיים, וכי כל צד יוכל לפנות מחדש לביהמ"ש אם יחול שינוי משמעותי בנסיבות. להסכם ניתן תוקף של פס"ד. כבר ביום 9.6.76 הגיש המשיב בקשה להפחתת סכום המזונות ושבוע ימים לאחר מכן ביקשו המערערות הגדלת סכום המזונות. השאלה המרכזית בביהמ"ש המחוזי היתה אם חל שינוי בנסיבות וביהמ"ש הגיע למסקנה שלא חל שינוי בנסיבות, אלא שההצמדה החלקית לא היתה מוצלחת, כי אינה משקפת את עליית יוקר החיים ועל כן החליט כי כל הסכום של 800 ל"י יוצמד למדד. הערעורים נדחו. המערערות הביאו טענות לרוב בעניין חובות הבעל ויכלתו לזון אותן, כאילו מדובר בבדיקת הנושא לראשונה, אך לא זו השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש, אלא אם חל שינוי משמעותי בנסיבות המצדיק דיון מחדש ושיעור המזונות ושינוי כזה לא חל. עם זאת יכול היה ביהמ"ש לפסוק כי כל סכום המזונות יהיה צמוד וזאת בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון. אין גם יסוד לטענת הבעל כי עצם הזמן שחלף מבלי שבני הזוג יגורו יחדיו יש בו שינוי נסיבות. כאשר אשה חיה בנפרד מבעלה משום שהכה אותה, ממשיך הבעל לשאת בחובתו לזון את האשה למרות הפירוד, והזמן שחלף אין בו כדי להשפיע על חבותו האמורה.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. הוכמן למערער, עו"ד ה. מור למשיב. 13.12.77).
ע.א. 469/77 - גד נחשון נגד אגודת הסטודנטים בטכניון
*בקשה לאכוף חוזה לשירות אישי (הערעור נדחה).
בין הצדדים נחתם הסכם בפברואר 1975 שלפיו התחייבה המשיבה להעסיק את המערער "באופן בלעדי" כאחראי "בלעדי על תפעול, תחזוקה והתקנה של כל הציור והמכשירים האלקטרוניים והחשמליים" של המשיבה, וכאחראי בלעדי לתיקון הציוד, המכשירים והמערכות הללו. המערער התחייב לעשות תיקונים במחיר הנמוך ממחיר השוק. בטענה שהמערער הפר התחייבות זאת, הודיעה המשיבה באפריל 1977 על ביטול ההסכם. המערער תבע בביהמ"ש המחוזי אכיפת ההסכם, או פיצויים על הפרתו, והשיג צו מניעה זמני. לאחר שביהמ"ש שמע את טענות שני בעלי הדין ביטל את צו המניעה הזמני. הערעור לביהמ"ש העליון נדחה וביהמ"ש קבע כי ההסכם הוא מן הסוג שאי אפשר לאכוף את ביצועו. הכלל הוא שמשהופר חוזה זכאי הנפגע לאכיפת החוזה לפי חוק החוזים (תרופות בשל
הפרת חוזה), אך יש מספר יוצאים מן הכלל וביניהם כאשר "אכיפת החוזה היא כפייה לעשות או לקבל עבודה אישית או שרות אישי". צודקת המשיבה שיש באכיפה המבוקשת משום כפייתה של המשיבה לקבל עבודה אישית או שרות אישי. ההסכם קובע כי לא רק המערער צריך לעבוד באופן קבוע אלא שהוא גם יכול לקיים את חיובו ע"י באי כוחו או עובדיו, אולם, הסגולה "האישית" אינה נמדדת רק ע"י המבחן אם אפשר לבצע את העבודה גם ע"י אחר. סגולת שרות כשרות "אישי" היא ענין לפרשנות החוזה המונח בפני ביהמ"ש ולקביעת כוונת הצדדים וכאן הכוונה היתה לשרות אישי, ואין נפקא מינה שמקצתו יכול ויבוצע בידי עובדיו של המתחייב ולאו דוקא במו ידיו שלו עצמו. כיון שכך הרי גזירת המחוקק היא שאי אפשר יהיה לאכוף חוזה כגון זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. גולדבליט למערער, עו"ד י. וינטר למשיבה).
ע.א. 226/76 - אליהו חברה לבטוח בע"מ נגד גברין אחמד בן מחמוד ואח'
*פירוש פוליסת ביטוח רכב (הערעור נדחה).
למשיב השישי היתה מכונית והוא מסר אותה לבעל מוסך לתיקון ולמכירה. בעל המוסך ביקש למכור את המכונית למשיב הרביעי אחד סלים משיח (להלן משיח) והלה מסר את המכונית לעובדו, המשיב השלישי, (להלן הנהג), על מנת שיסיע את שני המשיבים הראשונים (להלן הנפגעים) מביתם למקום העבודה. המבטחת של המכונית היתה המערערת והמבוטח היה המשיב השישי. אירעה תאונה ושני המשיבים הראשונים נפגעו בה ותבעו דמי ביטוח מהמערערת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום דמי ביטוח והערעור על כך נדחה. המערערת טענה כי שני המשיבים נכללו בחריג של הפוליסה ושאינם מבוטחים, אך הטענה נדחתה, על פי פירוש החריג ע"י ביהמ"ש, לענין מי שנוסע במכונית תוך או עקב עבודתו או מי שמובל עקב חוזה עבודה. עוד טענה המערערת כי המבוטח היה המשיב השישי והוא מכר את המכונית ולא היה עוד בעל ענין בביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדיין לא היתה המכונית מכורה אלא נמסרה למשיח לבדיקה ועל כן אין לומר שהמבוטח כבר לא היה בעל ענין בביטוח. שאלה אחרת היתה אם מי שנהג את המכונית נהג בה ברשותו של בעל הפוליסה ובשרותו והתשובה לכך חיובית. המשמעות של המילה "בשרות" אינה מצריכה יחס של עובד ומעביד בין הנהג ובין בעל הרכב, וכאשר הכוונה היתה לבדיקת הרכב על מנת למוכרו יש לראות את הנוהג כנוהג בשרות בעל הרכב.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. חנה למערערת, עוה"ד ח. גלברד, א. וינשטיין, ברוך, מ. שליט למשיבים. 21.12.77).
ע.א. 888/75 - פלוני נגד פלונית
*שיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).
הצדדים נישאו בשנת 1946, כאשר האשה היתה בת 14 וחצי והבעל בן 19. בשנת 1949 רכש הבעל מגרש ברעננה תמורת 400 ל"י, בנה עליו בית והעביר לשם את משפחתו. בשנת 1959 רכש מגרש אחר תמורת 2500 ל"י ובנה עליו דירה בשביל המשפחה, ואת הדירה הקודמת מכר. בשנת 1967, החל הבעל לעזוב את הבית לסירוגין, ובשנת 1969 קיים הבעל טכס נישואין עם אשה אחרת ועזב את בית המשפחה. לבני הזוג 6 ילדים ובמשך תקופת הנישואין והמגורים המשותפים היו לאשה 9 הפלות. היו בין בני הזוג מריבות, בעיקר בעניין כלכלת הבית, כאשר האשה שהיתה מטופלת בילדים קטנים ביקשה מהבעל כספים לכלכלת הבית והוא סירב בטענה שהאשה מבזבזת את הכסף. עתה ביקשה האשה הצהרה כי הדירה הרשומה על שם הבעל שייכת לה במחציתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דרישת האשה והערעור על כך נדחה. המגורים נרכשו באמצעים שחסך הבעל מיגיע כפיו, כאשר למעשה הוא מנע אוכל מפי ילדיו כדי לממן את המגורים. האשה
מצידה עשתה מאמצים עילאיים כדי לקיים את המשפחה מהאמצעים הזעומים שהעמיד הבעל לרשותה. העובדה שהיו סיכסוכים בין בני הזוג במשך הזמן אינה מונעת את מסקנת שיתוף הנכסים בין בני הזוג. על אף הסכסוכים קיימו בני הזוג חיים משותפים במשך עשרות שנים וגידלו משפחה ענפה. מדובר במקום מגורים שהוקם עבור בני המשפחה ואין ספק שלולא המאמץ הכביר של האשה לא היה עולה בידי הבעל לרכוש את המגרש ולהקים את הבית.
(בפני השופטים : ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. כליף למערער עו"ד א. יגנס למשיבה. 8.12.77).
ע.א. 475/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים מאז שנת 1970 והמשיבה השניה נולדה בשנת 1971. בשנת 1973 עזבה המשיבה לראשונה את הבית ואחרי כחצי שנה השלימו בני הזוג. בשנת 1976 עזבה שוב את הבית יחד עם בתה בטענה שהמערער מכה אותה ומאיים עליה במעשי אלימות. המערער הגיש לביה"ד תביעה לשלום בית והכרזת האשה כמורדת ואילו האשה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ולמדור. ביהמ"ש המחוזי דחה טענת חוסר סמכות וטענה שהמערער אינו חייב במזונות האשה משום שהיא עזבה את הבית. לעניין המזונות חייב את המערער לשלם סכום 1500 לחודש למזונות המשיבים, הערעור נדחה. לענין הסמכות - תביעת המערער בביה"ד הינה לשלום בית, וסמכות ייחודית לביה"ד בעניני מזונות ניתנת רק כשהדיון שבפניו הוא בגדר תביעת גירושין. אשר לעזיבת הבית ע"י האשה - ביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י הראיות כי הבעל נהג להכות את אשתו ואין להתערב בממצאים עובדתיים. אשה שבעלה מפעיל כלפיה מעשי אלימות אינה מפסידה זכותה למזונות אף אם היא נאלצת להמלט על נפשה ולעזוב את ביתה.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. רון למערער, עו"ד א. רוט למשיבים. 13.12.77).
ע.א. 305/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם לאשתו המשיבה ולילדם המאומץ 800 ל"י מזונות לחודש החל מיום 1.3.77 כאשר החלה לעבוד כקופאית ולהרויח 900 ל"י לחודש. כן חוייב לשלם סכום של 9000 ל"י, הנובע מסכומים שונים שהצטברו עד למועד האמור. הערעור נדחה. המערער העליב את אשתו ואף היכה אותה עד שנאלצה לעזוב את הבית, וממילא זכאית המשיבה למזונותיה גם כשעזבה את בית המערער. אשר לעניין המדור - זכות האשה למדור צמודה לזכותה למזונות וכלולה בה וגם אילמלא שכרה כבר האשה חדר למגוריה לא היה מקום לחייבה לגור עם הוריה כפי שעשתה תחילה והיא רשאית לדרוש כי בחישוב המזונות יובאו בחשבון ההוצאות שהיא תהיה חייבת להוציא למגוריה. אשר לטענת המערער כי הוא רוצה להתפייס עם אשתו וכי היא חותרת לגירושין - האשה זכאית למזונותיה אחרי מה שאירע בינה לבין בעלה, ואין להטות אוזן קשבת לכל אמירה בעלמא בדבר רצון התפייסות אשר היעדר כנותה גלוי על פניה. הערכאה השיפוטית הדנה בעניין צריכה להיות משוכנעת שהנסיבות השתנו וכי הבעל אכן רוצה להתפייס, ואין לחייב את האשה לחזור לבעלה כאשר היא צפוייה לפגיעה גופנית.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ימיני למערער, עו"ד ר. צ'קרוב למשיבים. 13.12.77).
ע.א. 379/77 - פלונית נגד פלוני
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
הצדדים נישאו בנובמבר 1974 ואין להם ילדים. ביוני 1976 חזרה האשה לגור עם הוריה. לטענת המערערת עזבה את הדירה מאחר
והמשיב גירש אותה מהבית במכות ובצעקות וביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערת 1200 ל"י מזונות. לאחר ששוכנע מפי המשיב ואמו כי המשיב רוצה באמת ובכנות להתפייס, היתנה ביהמ"ש המחוזי את תשלום המזונות בכך שהאשה תחזור לגור עם בעלה. הערעור נדחה. האשה טוענת כי המשיב הוא עקר ובכך מקור תסכולו ותוקפנותו ושוללת את מסקנת ביהמ"ש בדבר כנות כוונותיו של המשיב להתפייס. אין לקבל טענות אלה. הטענה כי המשיב הוא עקר הועלתה בערעור בדרך אגב, ואם סבורה המערערת כי יש עילה נוספת לגירושין עליה לפנות לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך. אשר לכוונת ההתפייסות אין פסול במסקנות ביהמ"ש המחוזי כי האשה עזבה את הבית בשל התנהגותו האלימה של הבעל, ומאידך אין פסול במסקנתו כי הוא מאמין בכנות כוונת הבעל להתפייס. כאשר אשה עוזבת את בית בעלה מחמת פגיעה גופנית זכאית היא אמנם למזונותיה, אך אין היא רשאית להתמיד ולשהות בנפרד לעולמי עד אם חל שינוי מהותי בנסיבות. אכן, על ביהמ"ש לנהוג בזהירות רבה בכגון דא אולם אם החליט ביהמ"ש אשר החליט על יסוד התרשמותו ואמונו, לאחר ששקל את העניין בזהירות ושוכנע בכנותו של המשיב, הרי בדרך כלל אין מקום להתערב בהחלטתה של הערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קלר למערערת, עו"ד שרף למשיב. 13.12.77).
ע.א. 446/77 - רן בירנצוויג נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות בעקבות התפוצצות רימון יד כתוצאה מהתנהגות הנתבע (הערעור נדחה).
בתקופת שרותו הצבאי כאפסנאי במחנה צה"ל נטל המערער רימון רסס מעל שולחן, שלף את הניצרה, ושאל חיילת שעמדה בסמוך לו אם היא תוכל לתפוס את הרימון תוך 4 שניות. הנשק הורה למערער להחזיר מיד את הניצרה למקומה, אך המערער לא שעה לאזהרה זו, הרימון נשמט מידו והתפוצץ. החיילת נהרגה, שבעה אנשים נפצעו והמערער עצמו נפצע קשה. הוא תבע תגמולים וקצין התגמולים דחה את התביעה בקבעו שהנכות לא באה למערער עקב שרותו הצבאי. ועדת העררים דחתה את ערעורו של המערער והערעור על כך נדחה. השופט ח. כהן הטעים כי כשלעצמו היה רואה את האירוע כמעשה "עקב השרות", כפי שפסק בע.א. 517/76. ברם שאלה זו אינה צריכה להתעורר שכן ועדת העררים קבעה שהתנהגותו הרעה והחמורה של המערער גרמה לנכותו ולפי סעיף 9 לחוק הנכים לא יחולו עליו הוראות חוק הנכים.
השופט אשר סבר שצדק קצין התגמולים שבנסיבות המקרה הנכות לא נגרמה עקב השרות. אין זה מספיק שהאירוע אירע בתקופת השרות כי לא כל דבר הקורה בתקופה זו יש לו נגיעה ישירה לשרות. אירוע, גם אם אירע במחנה צבאי, אינו קשור בהכרח עם השרות כך שלא אירע דוקא עקב השרות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עו"ד מ. שחטר למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 13.12.77).
ע.א. 453/77 - דוד פודים נגד דוד אלפנדרי ואח'
*בקשה לאסור קיום אסיפה כללית של חברה פרטית (הערעור נדחה).
המערער והמשיב הראשון (להלן המשיב) הם בעלי מניות בחברה, המשיבה השניה (להלן החברה). כל אחד מן השניים הוא בעל שליש מניות החברה ושליש נוסף נמצא בבעלות אחיו של המשיב. המערער רכש את שליש המניות ב-1960 ונתמנה כמנהל יחד עם המשיב. בשנת 1975 החלו חיכוכים בין המערער לבין המשיב ואז ביקש המשיב לכנס אסיפה כללית כדי למנות מנהל נוסף ולפי יחסי הכוחות בהצבעה המנהל הנוסף יהיה מנאמניו של המשיב והמערער יהיה במיעוט. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש צו שיאסור על קיום האסיפה הכללית של החברה. הבקשה התבררה בשעתו בפני השופט רווה שהחליט להיעתר לה מן הטעם שצריכים החלטה מיוחדת לשנות את ההחלטה
בדבר מינוי המערער למנהל והתנגדות המערערת כמחזיק בשליש מכח ההצבעה ממילא תמנע החלטה מיוחדת. בפני השופט רווה ביקש המערער להביא עדים להוכיח הסכם בע"פ שבינו לבין המשיב שלפיו כל זמן שהמערער יהיה בעל שליש ממניות החברה, תהיה הנהלה של שני מנהלים בלבד והמערער יהיה אחד מהם. השופט רווה דחה את בקשת המערער להביא עדים. המשיב ערער בשעתו לביהמ"ש העליון שקיבל את הערעור וקבע כי מדובר בהחלטה רגילה כך שאפשר למנות מנהל חדש, אך מכיון שלא הוברר בפסה"ד נשוא הערעור הקודם, אם קיים הסכם כאמור בע"פ הוחזר העניין לבימ"ש המחוזי להחלטה, בשאלה זו. בינתיים פרש השופט רווה והעניין הובא בפני השופט גלעדי. ב"כ המערער ביקש בפתיחת הדיון המחודש להביא עדים להוכחת טענותיו בדבר ההסכם, אך השופט דחה את הבקשה ולאחר שמיעת טענות באי כח בעלי הדין נתן פסק דין שבו דחה את בקשת המערער למנוע מינוי מנהל נוסף. השופט לא היה מוכן לקבוע עפ"י עדות המערער בלבד, שהוכחשה בעדות המשיב, כי קיים הסכם בע"פ. השופט אף ציין ראיות סיוע שונות המסייעות לעדותו של המשיב דוקא. הערעור על כך נדחה. בפני השופט רווה ביקש המערער להביא ראיות אחרי שנחקרו הצדדים על תצהיריהם ובדין נדחתה הבקשה. מצבו של המערער היה מקביל למצב תובע בתובענה רגילה. הוא פתח בהבאת ראיות ע"י שנחקר על תצהירו, ומשנסתיימה חקירה זו צריך היה המערער לבקש רשות מביהמ"ש להביא ראיות, לפני שהמשיב, שהוא כנתבע בתובענה רגילה, פתח בראיות משלו. אשר להבאת ראיות בפני השופט גלעדי בבירור השני, עניין זה נתון לשיקול דעת השופט ואין לגלות פגם בכך שהוא סירב להרשות למערער להביא עדים, וע"י כך לתקן את מה שהחמיץ בעת הדיון הראשון. אשר לחקירת המצהירים מחדש ברור היה לשופט שחקירה כזו לא תוכל להוסיף שום דבר משמעותי לחומר שהיה בפניו ועל כן גם לעניין זה אין עילה להתערבותו של ביהמ"ש העליון. לגופו של עניין צדק השופט שעדות המערער, אשר הוכחשה ע"י עדות המשיב, אינה יכולה לשמש בסיס מספיק לקביעה שנעשה הסכם כפי שהעיד המערער. קשה להאמין שבעל עסקים אשר מצטרף לחברה ומשקיע בה מהונו, יהיה מוכן להסתפק בהסכם בע"פ בלבד בעניין שהיה כה חשוב וחיוני עבורו.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. שיפטר למערער, עו"ד ש. סמואל למשיבים. 20.12.77).
ע.א. 537/77 - "ציון" חברה לביטוח בע"מ נגד עוואר אבו סאלח ואח'
*פירוש פוליסת ביטוח רכב
(הערעור נדחה).
בתאונת דרכים נהרגה אשתו של המשיב כשהועפה מטרקטור שהיה נהוג בידי המשיב. בין ילדיה הקטינים של המנוחה ובין חברת הביטוח הושגה פשרה ולפיה קיבלו הילדים פיצוי על נזקם. המערערת שלחה הודעת צד ג' למשיב, אבי הילדים, ודרשה שיפוי על סכום הפיצויים. ביהמ"ש דחה את הודעת צד ג' והערעור על כך נדחה. הפוליסה מטילה חיוב על המשיב "לאחוז בכל הצעדים המתקבלים על הדעת כדי לשמור את הרכב ... במצב תקין". החיוב של החברה עפ"י הפוליסה מותנה במילוי כל התנאים שהמבוטח התחייב בהם. טענת המערערת היא כי המושב שעליו ישבה המנוחה לא היה מחוזק כדבעי בברגים, ובכך הפר המשיב חיובו להחזיק את הטרקטור במצב תקין. ברם, הלכה פסוקה היא שאין חברת ביטוח נפטרת מאחריותה עפ"י הפוליסה אלא אם היה במחדלו של המבוטח משום רשלנות רבתי, דרגה חמורה של פזיזות ואי איכפתיות. כאן אמנם לא נהג המשיב לפי כל כללי הזהירות, אך התרשלותו אינה מגיעה כדי פזיזות ואי איכפתיות לתוצאות. קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי היא קביעה עובדתית, שהרי הפזיזות והאי איכפתיות נקבעות עפ"י מצבו הנפשי של המשיב אותה שעה, ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. (בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. שגיא למערערת, עו"ד י. וינטר למשיבים. 11.1.78).
_ - בתוכן
* ע.פ. 414/76 - ........................... 146 ─ * הרשעה בעבירות שוד ומשקל ראיות עדי מדינה. ─*ע.א. 544+548/75 - ...................... 147 ─ * סעיף הגבלה בפוליסת ביטוח. ─* ע.פ. 718/77 - בקשה לפסילת שופט...........................................148
─* ע.פ. 34/77 - חומרת העונש (עבירות מס).....................................149
─* ע.פ. 789/77 - חומרת העונש (גרימת חבלה)...................................149
─* ע.פ. 73/77 - הרשעה בעבירות סחיטה וחומרת העונש............................149
─* ע.פ. 547/77 - פירושה של תשובת נאשם בפני שופט בהקראת כתב האישום...........150
─* ע.פ. 404/77 - קולת העונש (עבירות סמים)...................................151
─* ע.פ. 412/77 - הרשעה בעבירות זנות.........................................151
─* ע.פ. 77+681/76/515/77+37 - חומרת העונש (התפרצות).........................151
─* ע.פ. 408/77 - הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש............................ 152
─* ע.פ. 662/77 - חומרת העונש (גניבה ממעביד).................................152
─* ע.פ. 396/77 - קולת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק)............................152
─* ע.א. 495/76 - מחיקת ערעור עקב אי הופעה ואי הגשת עיקרי הטיעון.............153
─* ע.א. 442/77 - גובה שכ"ט..................................................153
─* ע.א. 608/76 - זכויות בעל משק במושב.......................................154
─* ע.א. 507/76 - תביעת נכות בגין מחלה קונסטיטוציונאלית שפרצה בתקופת השירות..154
─* ע.א. 644/76 - אבהות......................................................154
─* ע.א. 803+502/76 - רשלנות תורמת וגובה שכ"ט................................154
─* ע.א. 250/77 - מזונות.....................................................155
─* ע.א. 469/77 - בקשה לאכוף חוזה לשירות אישי................................155
─* ע.א. 226/76 - פירוש פוליסת ביטוח רכב.....................................156
─* ע.א. 888/75 - שיתוף בנכסים בין בני זוג...................................156
─* ע.א. 475/77 - מזונות.....................................................157
─* ע.א. 305/77 - מזונות.....................................................157
─* ע.א. 379/77 - מזונות.....................................................157
─* ע.א. 446/77 - תביעת נכות בעקבות התפוצצות רימון יד כתוצאה מהתנהגות הנתבע..158
─* ע.א. 453/77 - בקשה לאסור קיום אסיפה כללית של חברה פרטית..................158
─* ע.א. 537/77 - פירוש פוליסת ביטוח רכב.....................................159
─
─
─
─
─
─