ע.פ. 77+8/77/7 - יצחק רובין ואח' נגד מדינת ישראל
*עבירות שוחד.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ד. לוין) בת.פ. 1173/75 - הערעורים נדחו בעיקרם).
העובדות:
ארבעת המערערים הועמדו לדין בעבירות שוחד שענינן קבלת מתנות ושלמונים מספקים שונים בהיותם עובדי מדור התובלה במשרד הבטחון. רובין הורשע בחמש עבירות שוחד, רוזנצוייג שתי עבירות, קול - נמר עבירה אחת. ברוב המקרים לא היתה מחלוקת כי ניתנו טובות הנאה ע"י הספקים ונתקבלו ע"י המערערים, אך לפי טענות הסניגורים לא הוכחו היסודות הדרושים להרשעה בעבירותשל קבלת שוחד, ובעיקר לא הוכחה המחשבה הפלילית ולא הוכח שהשוחד נתקבל בעד פעולה הקשורה במלוי תפקידו של עובד הציבור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. למערערים לא יוחסה אשמה של עשיית פעולה מסויימת תמורת טובות ההנאה אלא שטובות ההנאה ניתנו למערערים כדי שאלה יטו למשוא פנים בדרך כלל לטובת הנותנים. אמנם ההחלטות במדור היו מתקבלות לא ע"י המערערים אלא ע"י אחרים, אך המערערים היו מקיימים קשר יומי שוטף עם הספקים, ההזמנות עברו דרכם והחשבונות היו מוגשים להם והיה בכוחם לעכב טיפול במסמכים המוגשים, ומאידך יכלו לזרז את הענינים. המסקנה הבלתי נמנעת מנסיבות העניין הינה כי הענקת טובות ההנאה, החורגות מדבר פעוט המקובל בין הבריות, ניתנו בעד מילוי התפקיד. אמנם היו מקרים מעטים שבהם היה קיים קשר ידידות מסויים מחוץ לקשר העבודה, אך טובות הנאה לא ניתנו בגין קשרי ידידות אלא בגין מילוי התפקיד ע"י עובד הציבור.
ב. העובדה שכל המעשה לא חרג מעשיית טובה בין אדם לחברו אין בה כדי לנקות את המקבלים מן האשמה, שכן החוק אוסר עשיית טובות כאלה לפקיד ע"י מי שבא איתו במגע. כאשר עובד ציבור מקבל מתנות, גם אם הן קטנות, צריך הוא לדעת שנותנים לו את המתנה כדי לזכות במשוא פנים. עם זאת, ניתן להוציא מהכלל מקרים מיוחדים יוצאי דופן, כגון מתנות לרגלי חגיגות משפחתיות שאליהן מוזמנים גם אנשים הקשורים עם העובד במילוי תפקידו. במקרים כאלו אין לראות עבירת שוחד בקבלת מתנה שאיננה חורגת מן הסביר בנסיבות המאורע. הוא הדין במתן שי צנוע לאות הוקרה אישי לעובד ציבור, כגון מתנה לרופא כהבעת תודה בעד טיפול מסור. הערכת הנסיבות וסבירות המתנה אינן ניתנות להגדרה מדוייקת ובכל מקרה שמתעורר ספק מן הראוי שהנאשם יהנה ממנו. אין לקבוע בעניין זה נורמות חמורות מדי שהציבור לא יוכל לעמוד בהן ואין לכלול בכך מקרים שיש בהם פגם אסטטי אך לא הגיעו לכלל שוחד.
ג. רובין הורשע בין היתר בקבלת טובת הנאה ע"י שליחת שני בניו לקייטנת אגד שהיתה אחד הספקים של משרד הבטחון. הקייטנה היתה מיועדת לילדי חברים אך התקבלו גם ילדים אחרים בתשלום יותר גבוה. לא היה יסוד מספיק להרשעה שכן לא הוכח ששילם פחות יותר ממה ששילמו אנשים אחרים שאינם חברי אגד. לרובין ניתנה העדפה על פני אחרים שלא נתקבלו אך ההנאה, מהעדפה כזו אינה עדיין קבלת שוחד.
ד. רובין הורשע בקבלת שתי הלואות ללא ריבית בסך 10 אלפים ל"י כל אחת. קבלת הלוואה על מנת להחזירה אבל ללא ריבית וללא קביעת מועד לסילוקה היא בגדר קבלת טובת הנאה במובן החוק. אמנם באחד המקרים נקבע מועד להחזרת ההלוואה אך מדובר בסכום של 10 אלף ל"י שהוא סכום נכבד שאיננו ניתן בתור גמילות חסד בדרך של שיגרה.
ה. רובין הורשע בקבלת תווי קנייה בסך 250 ל"י שלא בקשר לאיזה מאורע מיוחד אלא כתשורה לחג. קבלת תלושים אלה מהווה קבלת שוחד. הוא הדין בקבלת סל משקאות כמתנת חג מידי ספק אחר.
ו. רובין הורשע בגין קבלת מתנות מספקים בטכס ברית מילה שנערך לבנו. יש לקבל את הערעור לגבי רוב המתנות שקיבל. רובין לא הזמין לברית את כל הספקים אלא חלק מהם שאיתם המגע היה הדוק במיוחד. אין לראות בעצם ההזמנה צעד פסול המראה על כוונה להזמין מתן שוחד. על כן זוכה רובין מאשמת קבלת שוחד בגין המתנות הנ"ל פרט למתנה אחת של 500 ל"י שהיא עולה על הסביר.
ז. רוזנצוייג הורשע בקבלת מתנות ששווין כ- 5 אלפים ל"י. הסברים שניתנו ע"י רוזנצוויג אינם מתקבלים על הדעת. הוא הדין בקבלת כרטיס חופשי שקיבל מאגד עבור בתו לנסיעה בקווי חולון - תל-אביב. הסברו של רוזנצוויג שקיבל את הכרטיס בגלל קשרי ידידות עם נציג בכיר של אגד נדחה בדין ע"י ביהמ"ש.
ח. קול - נמר הורשע בקבלת הלוואה בסך 4 אלפים ל"י למשך חצי שנה ללא ריבית. ההלוואה נתקבלה מאחד הספקים שאיתם לא היו לו כל יחסי ידידות אישיים והיתה כאן טובת הנאה משמעותית. הוא הדין ביחס למערער כהן שקיבל הלוואות בסכום כולל של 35 אלף ל"י למספר חודשים ללא ריבית.
ט. אשר לגזר הדין, הוטלו על הנאשמים עונשי מאסר לתקופות שונות ובהתחשב במהות העבירות ונסיבותיהן דחה ביהמ"ש העליון את הערעור, פרט לקול - נמר שנידון ל- 6 חודשי מאסר בפועל וקנס של אלפיים ל"י. הוא הורשע רק בעבירה אחת, הוא נכה צה"ל 46 אחוז ואב ל- 4 ילדים, והיה זה כשלון חד פעמי. על כן ניתן לבטל את המאסר בפועל שנפסק נגדו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד שכטר לרובין, עוה"ד שטיינמן וזיו אב לרוזנצוייג, עו"ד ר. מימון לקול - נמר, עו"ד שגיאלכהן, עו"ד י. הורוביץ למדינת ישראל. 28.12.77).
בג"צ 704/77 - צבי זלינגר ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים
*פניה לבג"צ בענין תכנית בנין עיר כשיש סעד אלטרנטיבי.
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העובדות:
בשנת 1971 עשו העותרים חוזה שכירות עם חברת עמידר לשכירת דירה בעין כרם בדמי מפתח. בחוזה היה תנאי כי השוכר מתחייב לפנות את המושכר תוך חודש ימים מיום קבלת הודעה מעמידר תמורת פיצוי בהתאם להערכה שתיקבע ע"י שמאי ממשלתי ביום הפינוי. העותרים החלו בשיפוץ הבית והדבר נמשך מספר שנים. באוגוסט 1973 פנה ב"כ המשיבה השלישית, חברת בנין בשם מעלות דפנה בע"מ, לעותרים ודרש להפסיק את עבודות השיפוץ כי השטח נמסר ע"י המינהל, בשם עמידר, ליזמים שהוא נמנה עליהם. חברת הבנייה יזמה תוכנית מפורטת להקמת בניינים רבי קומות על שטח קרקע הכולל את הקרקע שעליה עומדת דירת העותרים. התוכנית אושרה אך הועדה המחוזית קבעה סייג כי היתר בניה לבניינים שמשני צידי דירת העותרים ינתן רק לאחר שדירת העותרים, הנועדת להריסה, תיהרס. לחברי הועדה מחוזית לא היה ידוע התנאי שהותנה עם העותרים כי עליהם יהיה לפנות את המקום לפי דרישת עמידר תוך תשלום פיצוי. היזמים ערערו על קביעת הסייג האמור ולאחר דיון ביטלה הועדה המחוזית את התנאי שנתן, לדעת הועדה, יתרון לא הוגן לעותרים במשא ומתן שלהם עם היזמים, שכן עפ"י הסייג האמור יכלו העותרים לעכב את הבניה ע"י היזמים. על כך העתירה.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. אם יש יסוד לטענת העותרים לגוף העניין, היינו שהם דיירים מוגנים לפי החוק ואין לפנותם עפ"י דרישת המינהל, הרי מקומה של טענה כזאת בביהמ"ש המוסמך לברר את הסכסוך שהוא כולו במישור המשפט הפרטי. רק עפ"י פס"ד של ביהמ"ש יוכלו היזמים להרוס את המבנה של העותרים.
ב. לטענת העותרים כי היזמים לא ילכו לבימ"ש אלא יתחילו בהקמת בניינים מסביב לדירת העותרים ובניה זו עלולה לסכן את הבית עקב התמוטטות הקרקע שמסביבו - אם יש ממש בטענה זו ניתן לבקש צו מניעה בבימ"ש נגד היזמים. ביהמ"ש הטעים כי לא התוכנית המפורטת שנגדה טוענים העותרים היא, בתור שכזאת, עלולה לגרום נזק לעותרים, אלא הבניה שתבוצע על יסוד התוכנית וכנגד הבניה ניתן לפנות לבימ"ש רגיל. בפני ביהמ"ש שבו תתברר המחלוקת שבין היזמים לעותרים יוכלו העותרים גם לטעון נגד חוקיות התוכנית המפורטת ואין צורך שיעלו טענותיהם נגד אי החוקיות של התוכנית בפני בג"צ דוקא.
ג. הועדה המחוזית היתה רשאית לדון מחדש בתוכנית גם בלי פנייה של אחד מחברי הועדה לפי סעיף 11(ד) לחוק התכנון והבנייה. שכן, ההחלטה הראשונה נתקבלה על יסוד מידע שלא היה מלא בפרט חשוב ואף אחד מן הצדדים לא שינה לרעה את מצבו בהסתמכו על ההחלטה הראשונה.
לכאורה נראה שצדקה הועדה המחוזית בכך שביטלה את הסייג האמור שנתן לעותרים יתרון שלא הגיע להם במשא ומתן עם היזמים.
ד. אשר לטענה כי לפי הפסיקה בבג"צ 500/76 הפכה התוכנית, כפי שאושרה לראשונה ע"י הועדה המחוזית עם הסייג האמור, לתוכנית סופית וקיבלה תוקף 15 יום לאחר מסירת הודעה על ההחלטה לפי סעיף 119 של החוק - טענה זו לא הועלתה בפני הועדה ומאוחר להעלותה עכשיו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן. עו"ד גב' וייל לעותרים. 11.1.78).
ע.א. 831/76 - יוסף לוי ואח' נגד פקיד השומה חיפה
*הסתמכות על הוראת מינהל פנימית בערר על שומת מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעמ"ה 29+32/76 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ויתקון, שמגר, אשר, גב' בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
העובדות:
המערערים, אב ובנו (להלן המשכירים), השכירו בית בחיפה לאשת האב, אמו של הבן (להלן השוכרת), בשכירות מוגנת וזו השכירה את הדירות בהשכרת משנה לדיירים אחרים. בשנת 1972 שילמו המשכירים לשוכרת סכום מסויים והשוכרת ויתרה על זכויותיה כדיירת מוגנת. לאחר מכן השכירו המערערים את הבית לדיירים חדשים בשכירות לא מוגנת. המערערים בקשו כי הסכום ששילמו לשוכרת כדמי וויתור על זכויותיה ינוכה מהכנסתם החייבת במס, אך פקיד השומה לא התיר את הניכוי. המערערים טענו כי התשלום ששילמו מהווה הוצאה שבפירות וביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ובערעור לביהמ"ש העליון קבעו כל השופטים כי לא מדובר פה בהוצאה שבפירות אלא בהוצאה שבהון. לחילופין טענו המערערים כי לפי הוראות מינהל פנימיות של שלטונות מס הכנסה, שהיו נהוגות בשנת המס המדוברת, נקבע כי כאשר בעל הבית שילם דמי מפתח, מותר, לפנים משורת הדין, לקזז כנגד הוצאה זו הכנסה המתקבלת משכר דירה של אותה דירה במשך תקופה של 10 שנים. פקיד השומה סירב להשתמש בהוראה זו ולאפשר למערערים ניכוי הסכומים כאמור. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. ההוראה בדבר קיזוז שכר הדירה כנגד ההוצאה לפינוי הדירה הוגדרה בפירושכהוראה לפנים משורת הדין והיא איננה שפיטה ואין לתבוע על פיה את השלטונות.
ב. את העיסקה שבין המערערים לבין האשה אין לפסול כמלאכותית ואין להתייחס אליה בצורה שונה מאשר לעיסקאות עם אנשים זרים, שכן דיירות מוגנת יכולה להיות גם ביחסים שבין בעל ואשה כאמור והנימוק של פקיד השומה שלא להפעיל את ההוראה המינהלית משום שמדובר בבעל ואשה אין לקבלו.
ג. המערערים טענו כי הם פעלו בהסתמכם על ההוראה המינהלית האמורה כאשר שלמו את דמי הוויתור ועל כן קיים השתק כלפי המדינה שלא תוכל להתעלם מההוראה המנהלית. גם טענה זו אין לקבל שכן אין לקבל טענת השתק כלפי המדינה. אכן בתחום הרחב של פעולה מינהלית יש כנראה מקום לחריגים מן הכלל שאין השתק כלפי השלטון, אך בתחום המיוחד של הוראות לפנים משורת הדין בקשר למסים אין להשתמש בהן כטענת השתק אלא אם כן ניתנו בגדר הסמכה סטטוטורית.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
אכן, הנחות והקלות מחוץ לחוק אינן בנות אכיפה בביהמ"ש, אך המערערים רשאים להסתמך על טענת השתק כלפי המדינה מכיון שהם סמכו על ההוראות הפנימיות ושינו את מצבם לרעה ע"י תשלום דמי ויתור לדייר מוגן.
השופטת בן פורת:
הוראות לפנים משורת הדין כאמור לעיל אינן אכיפות בבימ"ש ואין למערערים טענת השתק. ההלכה הפסוקה המפרשת את הנאמר בחוק היא חלק מן הדין וההלכה הקובעת שהוראות לפנים משורת הדין אינן אכיפות בבימ"ש, צריכות להיות ידועות לקהל הנישומים וממילא אין יכול נשום לטעון כי הוא פעל לפי ההוראות המינהליות ביודעו שאינן אכיפות.
השופטת בן פורת הוסיפה כי ניתן לדחות את הערעור מן הטעם שהאשה השכירה את כל המושכר לדייר משנה ועל כן לא היתה עוד מוגנת לפי חוק הגנת הדייר ומכיון שלא היתה מוגנת לא היה מקום לשלם לה דמי פינוי.
לנימוק זה הסכים השופט שמגר שהעיר כי נוכח דחיית הערעור מן הנימוק האחרון, אינו רואה צורך לנקוט עמדה בשאלה אם ההוראה המינהלית היא בת אכיפה בערכאות.
השופט אשר:
הוראות מינהליות לפנים משורת הדין כאמור אינן בעלות תוקף ואין להתחשב בהן, ואינן עשויות להוות בסיס לטענת השתק. ההוראות הופנו אל פקידי השומה ואין לטעון כי הוראה כזו ניתנה כדי שנישומים יוכלו לכוון את עיסקאותיהם בהסתמך עליה. כיון שכך אין לטעון טענת השתק.
השופטים ויתקון וי. כהן הסתייגו בפסקי הדין שלהם מן הנימוק שהעלתה השופטת בן פורת כי האשה איבדה את הגנת החוק כדיירת מוגנת ועל כן לא היו המערערים צריכים לשלם לה דמי פינוי. השופט ויתקון אמר כי בעל בית יכול ויעדיף לרכוש לעצמו את הזכות בדירה ע"י תשלום לדייר, גם אם אולי מבחינה משפטית הדייר איננו מוגן, אך בעל הבית מעדיף שלא להתדיין בבתי משפט ואין למצוא פסול בכך. השופט י. כהן סבר כי מכיון שהצדדים לא טענו כלל לנקודה זו אין על ביהמ"ש לקבוע אם היתה האשה מוגנת ואם לאו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר, אשר, גב' בן פורת. עו"ד י. לוי למערערים, עו"ד אלון למשיב. 29.12.77).
ע.א. 76+462/75/738 - פלונית נגד פלוני
*תביעה לשיתוף בנכסים.
* מעשה בית דין.
(ערעור וערעור נגדי על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 195/70 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
המערערת והמשיב היו נשואים ונפרדו והמערערת הגישה תביעה להכריז על שיתופה בנכסים הרשומים על שם הבעל. ביהמ"ש המחוזי מפי השופט זיגלמן נתן החלטה הקובעת את השיתוף בנכסים של המערער ביחס לעסק אחד של המשיב, ואילו ביחס לשני עסקים אחרים קבע כי יש לגביהם מעשה בית דין החוסם את התביעה בפני התובעת. על קביעה זו מערערת האישה. לאחר מכן ניתן ע"י השופט קליינברגר פס"ד ביחס להערכת אותו נכס שבו שותפה התובעת לפי הקביעה של השופט זיגלמן, ועל שומת הנכס מערערים שני הצדדים.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. באשר לדיון בפני השופט זיגלמן טענה התובעת כי למעשה הדיון היה במסגרת קדם משפט וצריך היה לאפשר לה להביא הוכחות נוספות. ביהמ"ש העליון סקר את מהלך המשפט והגיע למסקנה כי למרות שלכאורה דובר על קדם משפט הרי למעשה הובאו ראיות מטעם שני הצדדים ושני הצדדים ראו את ההליכים כמתנהלים במשפט גופו.
ב. לטענת הנתבע כי החזקה בדבר שיתוף המשאבים של בני הזוג נסתרה על פי עובדות המקרה ועדות האשה שבעלה סירב לרשום את הנכסים גם על שמה כאשר נרכשו - העדות אינה חד משמעית. אך, העיקר, לא מילה זו או אחרת שנאמרה כדי לשמור על גאוות הגבר היא העיקר, אלא שבמשך כל שנות חייהם המשותפים עבדה התובעת קשה בעסקים שבהם היה לבעל חלק בעוד שהבעל חי חיי בטלה. על כן מן הראוי להפעיל לטובתה את הלכת השיתוף בנכסים.
ג. לטענת התובעת כי שלא בצדק קבע השופט את מועד הפירוד לתאריך מסויים ושהיה צריך לקבוע מועד מאוחר יותר וכן כי שגה השופט ביחס לתאריך שבו נרכש נכס מסויים וצריך היה לקבוע תאריך יותר מוקדם לפני הפירוד - חובת הראיה היתה על התובעת שהיא המבקשת להוציא מן הנתבע חלק מן הנכסים שבחזקתו ולממצאיו של השופט היה יסוד מספיק בראיות.
ד. באשר להערכת חלקה של התובעת באותו נכס שבו הכיר השופט בשותפותה - ביהמ"ש המחוזי הסתמך על חוות דעתו של שמאי שהעריך את הנכס ונתונים שונים אחרים ויכול היה להגיע למסקנתו על יסוד החישובים המפורטים והזהירים שעשה.
ה. לסכום הקרן שנפסק הוסיף השופט ריבית מיום הגשת התביעה ובדין עשה כך. טענת התובע היא שהתובעת כבר זכתה בפיצוי ע"י שיערוך הנכס ליום מתן פסק הדין, ואולם יש להבדיל בין שיערוך הנובע מירידת ערך המטבע ובין הריבית המגיעה כדמי
המתנה, מפני שהנתבע עיכב תחת ידו סכום כסף המגיע לתובע ואין השניים חופפים זה את זה. אף אין מקום להפחית את שער הריבית מתחת לשערים שנקבעו על יסוד צווי פסיקת הריבית.
ו. אשר לדחיית התביעה ביחס לשני נכסים אחרים בשל מעשה בית דין - בעניין זה יש לקבל את ערעורה של התובעת. התביעה הקודמת שבגינה נטען מעשה בית דין היתה למתן חשבונות על חלקה ברווחים של התובעת בשותפות עיסקית שהיתה לטענתה קיימת בינה לבין הנתבע באותם שני נכסים. באותה תביעה נתן ביהמ"ש, לבקשת הצדדים, פס"ד הדוחה את התביעה מבלי שקבע ממצאים עובדתיים כל שהם. על כן אין יסוד לטענת הנתבע שיש באותו פסק דין פלוגתא פסוקה המונעת מן התובעת לטעון טענותיה בתביעה הנוכחית שהוגשה לאחר דחיית התביעה ההיא. שאלה אחרת היא אם נוצר כאן השתק ישיר או מחסום בפני תביעה שנייה המבוססת על עילה זהה ממש עם עילת התביעה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי ענה על כך בחיוב, באשר לדעתו היתה העילה בשתי התביעות זהה, אך בכך שגה. התביעה הראשונה היתה למתן חשבונות כתוצאה משותפות עיסקית ואילו התביעה הנוכחית היא תביעה קנינית לשיתוף בנכסים. ממילא אף לא היה כאן פיצול של תביעות, אלא מותר היה לתובעת לתבוע תחילה חלק מן הרווחים ולאחר מכן שיתוף בנכסים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. עו"ד ע. וקס למערערת עו"ד צ. טויסטר למשיבים 5.12.77).
ע.א. 151/76 - החברה המאוחדת לתיירות בע"מ נגד טיל טורס בע"מ
*תשלום ריבית כשהנזק שוערך ליום מתן פסה"ד (הערעור נדחה).
המשיבה השכירה למערערת 4 אוטובוסים להסעת תיירים. עם סיום תקופת השכירות באוקטובר 1971 לא החזירה המערערת את כלי הרכב והאוטובוסים נמצאו בשדה פתוח ונגרמו להם נזקים כבדים. התובענה הוגשה באפריל 1971 והדיון החל במאי 1975. בפני השופט העיד שמאי מומחה כי תיקון הנזק בשנת 1971 היה עולה 15 אלף ל"י לאוטובוס, ואילו בעת מתן העדות ב- 1975 ההוצאה הדרושה היא 30 אלף ל"י. השופט חייב את המערערת לשלם פיצוי של 120 אלף ל"י על הנזק שנגרם ל- 4 האוטובוסים, בקבעו שהמשיבה זכאית לפיצוי על נזקיה לפי האומדן של יום מתן פסה"ד. על חיוב זה אין ערעור. ברם ביהמ"ש גם חייב את המערערת לשלם ריבית החל מיום הגשת התובענה בשיעורים של 11 אחוז ולאחר מכן 22 אחוז והערעור על פסיקת ריבית נדחה. המערערת טענה כי ע"י שיערוך הפיצוי מיום הגשת התובענה ליום מתן פסה"ד כבר באה המשיבה על סיפוקה המלא ואין היא זכאית להתעשר ע"י גביית ריבית. טענה זו אין לקבל. הרעיון המונח ביסוד החיוב בריבית הוא שהחייב השהה ללא צידוק את תשלום הקרן ואילו נפרע הנושה ביום שבו תבע, חזקה עליו שהיה מפיק רווחים ותועלת מן הכסף שבידו. מתן הפיצוי המשוערך בא רק להעמיד את הניזוק במצב שבו היה אילמלא נגרם לו הנזק. אולם בשיערוך רק שומרים על ערך הכסף ואילו הריבית באה כדי לתת לניזוק את הפירות מן הכסף שיכול היה לקבל אילו היה בידיו.
לא הוגש ערעור על גובה שיעור הריבית והנשיא זוסמן וכן השופט י. כהן התייחסו, אגב אורחה, גם לשאלה מהו סכום הריבית שיש בדרך כלל לפסוק כאשר הכסף משוערך ליום מתן פסק הדין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ר. כספי למערערת, עו"ד י. קנטור למשיבה. 29.12.77).
ע.א. 126/76 - צוסט ובקנמייר נגד אנדרס חומרי בנין בע"מ
*תשלום תוספת הצמדה וריבית (הערעור נתקבל).
המערערת ביצעה עבור המשיבה הובלה מעבר לים והמשיבה נתנה למערערת שטר חוב על סך 200 אלף ל"י לזמן פרעון 13.12.74. המשיבה התחייבה לשלם הפרשים הנובעים משינוי שער הלירה במקרה של פיחות עד לפרעון השטר. ביום הפרעון שילמה המשיבה למערערת רק 200 אלף ל"י למרות שחל פיחות של שער הלירה מ- 4.20 ל"י ל- 6 ל"י לדולר. ביום 22.7.75 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה. ב- 10.8.75 ביקשה המשיבה רשות להתגונן ושילמה לקופת ביהמ"ש 85 אלף ל"י, המהווה את הפרש הפיחות שבין יום עשיית השטר לבין יום 13.12.74. בינתיים חלו פיחותים נוספים בערך הלירה, 6.25 ל"י לדולר עד ליום הפקדת הכסף בקופת ביהמ"ש, ו- 7 ל"י לדולר עד שהתובעת קיבלה את הכסף כעבור חודשיים, בעקבות פסק דין חלקי שקיבלה על הסכום שהופקד. אח"כ נמשך המשפט והמערערת טענה כי התשלום של 85 אלף ל"י אינו מבטא את מלוא הפרש ההצמדה, שכן גם על סכום זה צריך לשלם לה הפרשי הצמדה שבין דצמבר 1974 רעד ליום התשלום בפועל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם ביום הפקדת הכסף היה שער הדולר 6 ל"י ולדעתו יכלה התובעת להוציא מיד את הכסף מקופת ביהמ"ש ולא היה חל הפרש נוסף בגין פיחות. הערעור נתקבל. התשלום לקופת ביהמ"ש מיועד לספק את תביעת התובע ואין התובע יכול לקבל את הכסף ויחד עם זאת להמשיך בהליכים ביחס לאותה עילה, תשלום הנמוך מסכום התביעה משמעותו הצעה לפשרה שבידי התובע לקבלה או לדחותה, אך אין הוא יכול לאחוז את החבל בשני ראשיו. על כן יש לראות את יום שחרור הכסף כיום התשלום ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הפרשי ההצמדה על הסך 85 אלף ל"י ששולם לה בפיגור. ההצמדה באה לפצות את הנושה על ירידת ערך הכסף המגיע לו ומן הדין לראות את סכום ההצמדה המתווסף לקרן כחלק מן הקרן עצמה. אשר לריבית - בנוסף לחוב ההצמדה על הנתבעת לשלם ריבית על הסכום שלא שילמה במועד. את חוב ההצמדה משלמים כדי שתשלום החוב יהיה מלא ואילו הריבית משתלמת כפיצוי עבור הפיגור בתשלום. אולם מכיון שמשלמים את החוב כשהוא צמוד, אין לקבוע שיעור ריבית גבוה ומן הדין לפסוק ריבית בשיעור של שבעה וחצי אחוז שהוא גם השיעור על חוב צמוד הקבוע בסעיף 2 לצו הריבית.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ו. נבט למערערת,עו"ד י. שאנן למשיבה. 29.12.77).
ע.א. 369/77 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד טחון יעקב ורחל
*יחסים מיוחדים" בהערכת שווי דירה לתשלום תוספת מס (הערעור נדחה).
במרץ 1975 נחתם חוזה שלפיו התחייבה חברת בניה למכור למשיבים דירה באזור המועצה המקומית רמת השרון במחיר של 165 אלף ל"י. בחוזה צויין שמחיר הדירה סובסד ע"י המועצה המקומית רמת השרון ועל כן אם הקונה ימכור את דירתו בתוך 5 שנים יהיה עליו לשלם למועצה המקומית סכום של 30 אלף ל"י.מנהל מס שבח דרש תוספת מס לפי הסכום של 195 אלף ל"י, ונימוקו היה כי הואיל והתמורה המוצהרת בחוזה הינה 165 אלף ל"י וסכום הסובסידיה, הרי ערך הדירה הוא 195 אלף ל"י. המשיבים ערערו בפני ועדת הערר וזו קבעה את תוספת המס לפי 165 אלף ל"י בלבד. הערעור על כך נדחה. בסעיף 1 של חוק שבח מקרקעין הוגדר "שווי" של זכות, כסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון. אולם, במכירות שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה נקבעה בתום לב "ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה" התמורה היא כפי שהוסכם בכתב. המערער סבר כי אמנם התמורה נקבעה בתום לב אך היא הושפעה מיחסים מיוחדים, היינו, רצונה של המועצה המקומית לעודד את איכלוס המקום ועל כן היא מסבסדת את המכירה, נימוק זה אין לקבל. יחסים מיוחדים יכולים להיווצר מסיבות שונות, כגון יחסי
קירבה או ידידות, וכן כתוצאה מכך שהקונה שייך לקבוצה מיוחדת של אוכלוסין שהמדינה מעונינת להבטיח עבורה שיכון זול. במקרה שלפנינו אין שום קבוצה מיוחדת הנהנית מאותה הנחה. כל אדם שרצה לרכוש דירה באותו אזור יכול היה להשיג את הדירה באותם התנאים כפי שהשיגו המשיבים ובמחיר מסובסד. לא הובאו כל ראיות כי בשוק חופשי ניתן היה להשיג עבור הדירה מחיר יותר גבוה מאשר 165 אלף ל"י. העובדה שהמועצה נזקקה לאמצעי של מתן סובסידיה מצביעה על כך כי לא ניתן היה לקבל את המחיר המלא עבור הדירה, שכן אחרת אין לראות כל סיבה למה נתנה המועצה המקומית את ההנחה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד פסח למשיבים. 12.1.78).
ע.א. 630/77 - פלוני נגד פלונית
*החזקת ילדים (הערעור נדחה).
בני הזוג הם ילידי ארגנטינה, הבעל יהודי והאשה נוצריה, והם נישאו בטקס אזרחי וכנסייתי בארגנטינה לפני 12 שנה. השניים עלו ארצה בשנת 1966 וכאן נולדו להם שני ילדים. חיי הנישואין לא עלו יפה. בשנת 1974 נסעה המשפחה לארגנטינה לשנתיים, שם הלכו היחסים והתערערו והאשה עזבה את הבית. עפ"י הסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין בארגנטינה נשארו הילדים עם האם. לאחר מכן נטל האב את הילדים ובא ארצה ובביהמ"ש התנהל דיון שנמשך על פני 40 ישיבות באשר להחזקת הילדים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי טובת הילדים היא שיהיו עם אמם העומדת לחזור לארגנטינה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי טובת הילדים מחייבת מסירתם לרשות האם. האב טען כי כוונת בני הזוג היתה לחיות בארץ, הילדים נרשמו כיהודים וזיקת המשפחה היתה לישראל, ואולם טובת הילדים צריכה להישקל לפי המצב כיום ולא לפי מה שהיה כאשר האשה הסכימה לבוא עם בעלה לפני 12 שנה לישראל.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד מ. בר שלטון ומ. עירון למערער, עו"ד מ. רבשטיין למשיבה. 25.12.77).
ע.א. 423/77 - חיים גלנטי נגד פקיד השומה חיפה
*קיזוז ניכויי מס במקור כנגד חוב מס הכנסה (הערעור נתקבל).
המערער הינו קבלן בנין, ומדווח על הכנסותיו למס הכנסה לפי עבודות גמורות, היינו עבודות הבניה שהשלים בשנת המס. המערער הגיש דו"ח לשנת המס 1974 ופקיד השומה אישר את הדו"ח וקבע את המס שעל המערער לשלם. המערער השיג על הסכום שנקבע לתשלום ולאחר מכן הוציא המשיב צו לתשלום המס לפי סעיף 152 (ב) לפקודת מס הכנסה. המערער ביקש לקזז כנגד המס שהוטל את מלוא סכום הניכויים שנוכו במקור מתוך מקדמות ששולמו לו בשנת המס הנדונה. פקיד השומה הסכים לקזז את סכומי הניכויים שהתייחסו לעבודות הגמורות שעליהן חוייב במס, אך לא הסכים לקזז את הסכומים שהתייחסו למקדמות שקיבל המערער בגין עבודות שטרם הושלמו בשנת המס הנדונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער בסברו שאינו מוסמך להתערב בצו כגון זה והערעור על כך נתקבל. זכות הערעור לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 153 לפקודה הינה על החלטת פקיד השומה לפי סעיף 152 (ב) וממילא על כל חלק מהחלטה זאת. בצו לפי סעיף 152 כלולים סכום ההכנסה החייבת, סכום המס החל עליה, וכן פרטים אחרים הנקבעים ע"י פקיד השומה. ביחס לכל אחד מן הפרטים אשר על בסיסם נקבע המס לפי צו עפ"י סעיף 152 (ב) ניתן לערער. לגופו של ענין, שגה פקיד השומה כאשר סירב לקזז את כל הסכומים שנוכו. עפ"י סעיף 165 (א) המקדמות ששולמו יקוזזו כנגד המס שיוטל על הכנסתו החייבת של מקבל ההכנסה בשנת המס שבה
נעשה הניכוי או בשנת המס שלאחריה לפי ברירת פקיד השומה. בשיקול דעת זה של פקיד השומה יכול ביהמ"ש להתערב וזכות הערעור לפי סעיף 153 כאמור כוללת בתוכה זכות ערעור על הפעלת שיקול דעתו של פקיד השומה במסגרת הצו שבו קבע את השומה. כאן טעה פקיד השומה בשיקול דעתו. המערער קיבל בשנת המס 1974 מקדמות על חשבון עבודות שלא הושלמו באותה שנה, סכום של כ- 3 מליון ל"י, ובאותה תקופה הוציא המערער הוצאות לביצוע העבודות שטרם הושלמו, סכום העולה על סכום המקדמות שקיבל. פקיד השומה לא הכניס למסגרת ההכנסות של אותה שנה וגם לא למסגרת ההוצאות את סכומי המקדמות ואת סכומי ההוצאות האלה. מהמקדמות האמורות הופחת סכום של כ- 300 אלף ל"י למס הכנסה, כך שהמערער היה צריך להוציא מכיסו סכום זה כדי לכסות את השקעתו בעבודות הבלתי גמורות. במקרה כגון זה צריך היה פקיד השומה לקזז את מלוא הניכויים כנגד סכום המס שהמערער חוייב בו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד צ. הדסי למערער. 28.12.77).
=ע.א. 848+863/75 - פקיד שומה תל-אביב נגד צבי גולדשטיין
*הגדרת "מוכר רהיטים" לצורך ניהול ספרים (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של פקיד שומה נתקבל וערעורו של המשיב נדחה).
המערער, שהיה בשנת 1972 כבן 64, ושותפו עבדו יחדיו כנגרים, לייצור ריהוט מחומרים שלהם ללקוחות, לפי הזמנות בלבד. בשנת המס 1972 הגישו דוחו"ת למס הכנסה. פקיד השומה לא אישר את הדוחו"ת משני טעמים: ראשית, באשר המערער היה חייב בניהול יומן הכנסות, בנוסף על ספר הקופה; ושנית, לא התקבלו הרישומים על דעתו לאור התחשיב ובהשוואה עם תיקים דומים. על כן שם הפקיד את הכנסות המערער לפי מיטב השפיטה. המערער ערער על כך בביהמ"ש המחוזי שקבע כי אכן חייב היה המערער לנהל ספרים כדרישת פקיד השומה, אך מאידך סבר ביהמ"ש המחוזי כי בדרך החישוב שבה הגיע לקביעת סכום הכנסותיו של המשיב טעה פקיד השומה, ועל כן החזיר את התיק לפקיד השומה כדי שיברר מחדש את הפרטים השונים הנוגעים לדבר. ערעורו של הנישום על הקביעה שצריך היה לנהל ספרים בצורה שבה דרש פקיד השומה נדחה, ואילו ערעורו של פקיד השומה על החזרת התיק נתקבל. קיימות הוראות מס הכנסה בעניין ניהול חשבונות וכאשר מדובר בעסק קימעונאי המעסיק פחות מ- 4 בני אדם אין צורך לנהל יומן הכנסות. ברם קיים חריג והוא כי מי שעסקו "מכירת רהיטים", הרי גם אם מועסקים בו פחות מ- 4 בני אדם צריך לנהל יומן הכנסות. השאלה שהתעוררה היתה אם המערער שייצר רהיטים לפי הזמנות בלבד, אם כי מחומרים שלו, הינו נותן שרות או מוכר רהיטים. ביהמ"ש העליון אישר כי מדובר במוכר רהיטים. המבחן בשאלה אם החומרים שמשקיע נותן השירות הופכים אותו מנותן שרות למוכר, הינו, אם ערכם של החומרים הוא יחסית מבוטל במחיר או שהוא העיקר. כאן ההוצאות על החומרים שמהם מורכבים הרהיטים הם עיקר ועל כן מדובר כאן במכירת רהיטים. אשר לערעורו של פקיד השומה - טעה ביהמ"ש המחוזי בדרך החישוב שהוא הציע לפי הנתונים של המקרה דנן ויש לאשר את קביעתו של פקיד השומה. לא בנקל יקבל פקיד השומה, ולא כל שכן ביהמ"ש, טענת הנישום שבמקרה המיוחד שלו יש לסטות לטובתו מהנחיות התחשיב. אלה בנויות על אומדנות וצופות את המצוי והממוצע ומי שנמצא מקופח אין לו להלין אלא על עצמו שלא ניהל ספרים. המערער צריך היה להביא ראיות כי התחשיב אינו מתאים למקרה הנדון.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד א. ציון למשיב. 18.12.77).
ע.א. 184/77 - נוראני שגיא ואח' נגד א. וולובלסקי עו"ד כונס נכסים
*ביטול הסכם המהווה "נכס מכביד" בפירוק חברה (הערעור נתקבל בחלקו).
חברת הבניה ר.י.ל. נמצאת בפירוק החל מדצמבר 1975. כאשר נכנסה לפירוק היה בתהליך בנייה בית בן 17 קומות כאשר החברה הספיקה להקים רק שלד של 4 קומות. בבנין נמכרה רק דירה אחת למערערים במחיר של 250 אלף ל"י, והוסכם כי המחיר לא ישתנה עקב שינוי במדד ובשער הלירה. המערערים שילמו מראש 45 אלף ל"י ונרשמה הערת אזהרה לטובתם. מאז התחלת הפירוק לא נעשו צעדים להמשך הבנייה וכונסי הנכסים ביקשו בביהמ"ש כי יכריזו על בטלות החוזה ומחיקת הערת האזהרה, מן הטעם שבמצב זה אין קונה לבניין. המערערים התנגדו למחיקת הערת אזהרה ולביטול החוזה ולחילופין ביקשו כי הסכום של 45 אלף ל"י יוחזר להם כשהוא צמוד למדד יוקר המחייה. ביהמ"ש המחוזי הורה על החזרת הסכום של 45 אלף ל"י, ביטול ההסכם ומחיקת הערת האזהרה וביהמ"ש העליון אישר את ביטול ההסכם ומחיקת הערת האזהרה, אך קבע כי הסכום של 45 אלף ל"י יוחזר כשהוא צמוד למדד. ביהמ"ש העליון עמד בהרחבה על הנסיבות שבהן יוכלו מפרקים להשתחרר מ"רכוש מכביד" והגיע למסקנה כי אכן ההסכם והערת האזהרה מכבידים במקרה הנדון ואינם מאפשרים את מכירת הנכס ועל כן רשאי המפרק להשתחרר ממנו. פסק הדין העיקרי ניתן מפי השופט שמגר והשופט אשר עמד גם הוא על מהות "רכוש מכביד" שניתן להשתחרר ממנו. עם זאת אמר השופט אשר כי גם אילמלא היה מדובר בפירוק ובנכס מכביד לא יכלו המערערים לבקש ביצוע בעין של ההסכם. הדירה איננה בנוייה ויש רק התחייבות לבנותה וביצועו של פסק דין אכיפה במקרה מעין זה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד א. מועלם למערערים, עו"ד פ. וולובלסקי למשיבים 5.12.77).
בר"ע 77/77 - כונס הנכסים של דגמית תעשיות בע"מ נגד תעשיות עץ קשת ואח'
*פס"ד או החלטה אחרת לצורך רשות ערעור (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
לבקשת הבנק (המשיב השני) נתמנה המבקש בתור כונס נכסים של חברת תעשיות דגמית בע"מ (להלן החברה), כדי לאכוף על החברה אגרת חוב שעשתה לטובת הבנק. המשיבה דרשה מהכונס לשלם לה סכום כסף מסויים שהגיע לידיו, בטענה שהכסף שייך למשיבה ולא לחברה וממילא לא לכונס. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי כדי לקבל הוראות וביהמ"ש המחוזי החליט שהוא חייב לשלם למשיבה את הסכום השנוי במחלוקת והמבקש פנה לביהמ"ש העליון בבקשה לרשות ערעור. המשיב התנגד למתן רשות הערעור, בין היתר, מן הטעם שהחלטת ביהמ"ש המחוזי היתה פסק דין שמערערים עליו ללא נטילת רשות וממילא אין מקום למתן רשות ערעור. טענה זו בדין יסודה. השאלה אם החלטה היא פסק דין או החלטה, אחרת תלוייה בכך אם מסתיימת מלאכת השופט עם מתן ההחלטה לגבי אותם צדדים הנוגעים בה. כאן, פעולות כונס הנכסים טרם באו על סיומן, אולם הבקשה למתן הוראות בקשר לזכויותיו של הנושה המסויים דנן והפלוגתא מה דין סכום מסויים הוכרעה סופית והמשיבה יוצאת לחלוטין מתוך התמונה ואין לה עוד כל עניין בכינוס הנכסים היכול להימשך בין צדדים אחרים. לכן הרי זה פסק דין ולא היה מקום לבקש רשות ערעור. אין גם להיעתר לבקשה חילופית לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו היה ערעור מכח תקנה 375. תקנה זו ענינה בקשה לרשות ערעור שהוגשה כדין. מה שאין כן בעניין דנא שבו אין ביהמ"ש מוסמך כלל להיזקק לבקשת רשות הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן. עו"ד י. מולאור למבקש, עו"ד מ. עליאש למשיבה. 1.1.78).
ב.ש. 280/77 - יעקב נאורזי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
בכתב האישום מיוחסות לעורר שתי עבירות של החזקת סם וסחר בו, בכמויות של 3,4 ו- 2,6 גרם חשיש. המכירה נעשתה לידי שוטר במדים אזרחיים וכדי שלא "לשרוף" את השוטר, לא בוצע המעצר מיד אלא כעבור למעלה מ- 3 חודשים. לאחר שהעורר נעצר הוגש נגדו כתב אישום ובאותו מעמד ניתן צו לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר על כך נתקבל. על אף חומרת המעשה המיוחס לעורר יש מקום לשחררו.העדים הם כולם אנשי רשות ואין סכנה שהעורר יוכל להשפיע עליהם, עברו למעלה משלושה חודשים מביצוע העבירה ועד למעצרו של העורר, ובמשך פרק זמן לא נתגלתה כל עבירה נוספת. הנימוק של המשטרה שאחרה את המעצר הוא לגיטימי, אבל ההשלכה ממנו היא שאם חשוד התהלך חופשי במשך שלושה חודשים וחצי שוב אין צידוק לעצור אותו ולהחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים נגדו. מה גם מדובר בכמות לא גדולה של חשיש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. רבינוביץ לעורר, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 17.1.78).
=ב.ש. 88/77 - נביל קרש ואח' נגד משה יוסף
*הסמכות להורות על העברת משפט כשנטען חוסר סמכות (בקשה להחלפת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
בקשה להעברת משפט מביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לירושלים נומקה בתצהירו של הנתבע ולא הוגש תצהיר שכנגד. אולם הלכה פסוקה היא שבקשת שינוי מקום הדיון לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט איננה משמשת מכשיר להוציא עניין מבימ"ש חסר סמכות ולהעבירו לבימ"ש בעל סמכות. ניתן להשתמש בסמכות לפי סעיף 36 רק כאשר אין מחלוקת על סמכותו של ביהמ"ש שלפניו הוגשה התובענה, שכן אם יש מחלוקת כזאת, על אותו בימ"ש לפסוק בה לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט. בעניין דנא נטען בכתב ההגנה שאין סמכות מקומית לביהמ"ש בבאר שבע, כך שהסמכות שנוייה במחלוקת וההכרעה צריכה להיות לפי סעיף 37 ע"י ביהמ"ש המחוזי עצמו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. לנמן למבקשים, עו"ד ש. שמיר למשיב).
המ' 1038/77 - דוד פלד נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות שונות ובכללן עבירות שוחד ונדון ל- 5 שנות מאסר ולתשלום קנס. הוא הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ובינתיים ביקש דחיית ביצועו של עונש המאסר. הבקשה נדחתה. נימוק הבקשה הוא מצב בריאותה של אשת המבקש הסובלת ממחלה קשה והטעונה טיפול והשגחה מתמידים. אין ספק בכך שהפירוד בין בני הזוג עם מאסרו של הבעל עלול להכביד על האשה, אך לא במידה שחייה יהיו בסכנה. כשנמצא הבעל אשם בעבירות כה חמורות, ולכאורה ההרשעה בעינה עומדת אלא אם תשונה בערעור, אין ברירה בידי האשה אלא להשלים עם עובדת מאסרו של הבעל ולארגן חייה בלעדיו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקש, עו"ד מ. קירש למשיבה. 17.1.78).
המ' 842/77 - יעקובשווילי דניאל נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בנסיון גניבה בנמל התעופה בן גוריון והרשעתו מבוססת בעיקר על עדותו של אחד שמחון. בביהמ"ש אמר שמחון כי המקרה אירע בחודש ספטמבר ואילו בכתב האישום צויין כאילו נעשה המעשה בחודש מרץ. לדעת הסניגור הרי זו סתירה המחייבת התעלמות מדברי שמחון ובנימוק זה הוא מבקש רשות ערעור. הבקשה נדחתה. לטענה הנ"ל היה מקום אילו חקרה ההגנה את שמחון על התאריך שהוא נקב בו, אך שאלה כזו לא שאלו את שמחון ולכן נשאר
הדבר סתום ואין למבקש סיכוי לפסול את עדותו של שמחון בטענה זו. הנשיא זוסמן העיר כי המשטרה מתעלמת דרך קבע מדברי ביהמ"ש העליון כי יש לרשום את דברי העד או הנאשם בשפתו הוא. בעניין דנן נחקר הנאשם בשפה הגרוזינית והעדות נרשמה בעברית. אם המשטרה תמשיך להתעלם ממצוותו של ביהמ"ש העליון לא תהיה ברירה אלא לפסול הודעות מטעם זה בלבד שלא נרשמו בשפה שבה דיבר העד או הנאשם.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מלצר למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 3.1.78).
בג"צ 412/77 ואח' - לאה גרישנוביץ ואח' נגד שר האוצר
*עתירה לבג"צ כשיש סעד אלטרנטיבי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
חמש עתירות שבהן דן בג"צ הוגשו ע"י קורבנות שואה הגובים תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. המחלוקת בין העותרים לבין המשיב נטושה לגבי השאלה אם חייב המשיב בשיערוך הסכומים שגבה במרקים גרמניים מן השלטונות הגרמניים בעוד שהעותרים מקבלים את התגמולים במטבע ישראלי, וכן לגבי השאלה אם חייב המשיב למסור לידי העותרים את המרקים ממש. הסכסוכים שבין הצדדים הם סכסוכי ממון וכלל נקוט בידי בג"צ כי מקום שעותר יכול לבוא על סיפוקו בבימ"ש רגיל, אין צידוק להתערבות בג"צ. כאן יכולות הבעיות המתעוררות בחמש העתירות לבוא על פתרונן המלא בבימ"ש רגיל.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, אלון. עו"ד א. זינפלד לעותרים, עו"ד גב' מ. נאור למשיב. 12.1.78).
בג"צ 27/78 - "אגד" ... בע"מ נגד המפקח על התעבורה בדרכים ואח'
*עתירה מוקדמת מדי לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותרת מסוכסכת עם חברת דן בגין קוי אוטובוסים לבת ים וחולון והיא פנתה למשיב וביקשה רשיונות מסויימים לקווים באותם אזורים. המכתב נכתב ביום 10.1.78 וכבר שלושה ימים לאחר מכן הוגשה העתירה. העתירה נדחתה. העותרת נזדרזה יתר על המידה בפנייתה לבג"צ. הבעיות שעוררה במכתבה למשיב מחייבות שיקול דעת ודיון רציני מצד המפקח על התעבורה, ולא היה יסוד לצפות שהמפקח יחליט בעניין כגון זה תוך שלושה ימים. כלל ידוע הוא שלפני פנייה לבג"צ על העותר לפנות לרשות שעל פעולתה הוא קובל, ולתת לרשות הזדמנות נאותה לדון בטענותיו ולקבוע עמדה. בשלב זה אין יודעים כלל אם המפקח ידחה את דרישות העותרת ואם ידחה מה יהיו נימוקיו.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד מ. רימל לעותרת. 19.1.78).
בג"צ 442/77 - אברהם קטן ואח' נגד עירית חולון ואח'
*פירוש סעיף במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה פירסמה מכרז לכריית חול במקומות שונים בשטח העיריה. היה זה מכרז זוטא הנשלח במישרין למספר מסויים של קבלנים שהתחרו ביניהם. למכרז צורפו נספחים שונים והגישו הצעות העותרים מצד אחד וחלק מן המשיבים ובכללם המשיבה מספר 2 שזכתה במכרז. העותרים צירפו ערבות בנקאית להצעתם ואילו המשיבה השנייה לא צירפה ערבות בנקאית. טענת העותרים היתה כי לפי לשון המכרז חובה היתה לצרף ערבות בנקאית ומי שלא צירף אין לקבל את הצעתו. העתירה נדחתה. השאלה שעל פיה הוכרעה העתירה היתה אם על פי המכרז חובה היתה על המשתתפים לצרף להצעת המחיר גם ערבות בנקאית, או אם הערבות צריך היה להגיש רק כאשר יחתם ההסכם עם העיריה. לשון המכרז אינה ברורה ולפי כך בדק ביהמ"ש העליון את יתר סעיפי המכרז ולא רק את הסעיף המדבר על ערבות בנקאית. עיון כולל בכל הוראות המסמך הינו כלל גדול בפרשנותם של מסמכים. כאשר באים לפרש מסמך אין לעקור פסוק או קטע ממקומו ולפרשו באופן מילולי כעומד בפני עצמו, אלא צריך
לנסות ולרדת לכוונתו האמיתית של הכותב. אם יש ספק לגבי תוכנה של הוראה מסויימת יש לעמוד על ברורה מתוך הקשר העניין שבו מצוייה הוראה זו. מתוך עיון ביתר סעיפי המסמך ופירוש אותם סעיפים עולה שלא היה צורך לצרף ערבות בנקאית להצעה. זאת ועוד, לטענת המשיבים קיים נוהג שצירוף ערבות בשעת הגשת ההצעה הוא רק במקרה של מכרז פומבי ולא במכרז זוטא. העותרים אינם מכחישים קיומו של נוהג זה, אך טוענים שבמקרה שלפנינו נדרשה הפקדת ערבות גם במכרז זוטא. הכלל הוא כי הנוהג יש בו כדי להכריע במקרה של ספק או בחוסר ודאות.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. קטן לעותרים, עו"ד צ. טויסטר לעיריה, עו"ד ש. לברון למשיבה השניה. 11.1.78).
ע.פ. 733/77 - חסון יהושע נגד מדינת ישראל
*חפיפת עונשים והחמרה מיוחדת בעונשו של נאשם אחד לעומת השני (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
שני נאשמים הואשמו בבימ"ש השלום בתל אביב בשתי עבירות: שוטטות למטרה בלתי חוקית והחזקת סם מסוכן ללא היתר. הנאשם הראשון הודה באשמה ולבקשתו הובאו בחשבון לצורך גזר הדין 4 עבירות אחרות ונדון לשנה אחת מאסר על תנאי. הנאשם השני, המערער דנא, לא הודה באשמה והורשע רק בעבירת הסמים וביהמ"ש דן אותו לשנה אחת מאסר בפועל והפעיל חודש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער כששני העונשים יהיו חופפים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש דלמטה לא היה רשאי להורות על חופפות העונשים אלא אם קיים טעם מיוחד לכך וטעם מיוחד לא ניתן, אך מכיון שהמדינה לא ערערה על חופפות העונשים אין להתערב בכך.
כשגזר ביהמ"ש את דינו של המערער העיר שהמערער "עסק בסחר" אם כי כתב האישום מדבר בהחזקת סמים; שני הנאשמים הואשמו בצוותא בביצוע אותה עבירה, כנגד שניהם היה תלוי ועומד מאסר על תנאי, האחד הודה בארבע עבירות נוספות וענשו היה מאסר על תנאי בלבד ואילו השני שהורשע רק בעבירה אחת נדון לשנה מאסר. השופט רשאי היה להביא בחשבון שהנאשם הראשון הודה באשמה וזוהי נסיבה מקילה, אך מכאן ועד להטלת עונש של שנה מאסר בפועל בשל אותה עבירה על הנאשם השני הדרך רחוקה; אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 6 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד א. ריכטמן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 25.12.77).
ע.פ. 122/76 - שלמה אזערי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש כאשר לאחר גזה"ד הושת מאסר כבד נוסף על המערער (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בפברואר 1976 בעבירות של החזקת סם מסוכן ונדון ל- 3 חודשים מאסר וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל וזאת בהתחשב בכך שבינתיים ספג המערער מאסר במקום אחר בתנאים קשים ומן הראוי להביא עניין זה בחשבון בערעור זה. לפיכך בוטלה הפעלת המאסר על תנאי והוארך לשנה נוספת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. עו"ד גולדמן למשיבה. 12.1.78).
ע.פ. 603/77 - שמעון טסרף נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש כאשר בפני ביהמ"ש העליון הובא נימוק שלא היה קיים בעת מתן גזה"ד (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בנסיון לפרוץ לדירה ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער טען כי במקרים אחרים הדומים למקרה הנדון הטיל השופט עונשי מאסר קלים לאין ערוך מן העונש שהוטל עליו. ברם, מקרה ומקרה ונסיבותיו לעניין גזר הדין, וגם העובדה, שאולי שגה השופט במקרה אחר אין בה כדי להצדיק התערבות במידת העונש מקום שנראה כי העונש שהוטל על הנאשם הוא עונש הולם. למערער שורה של הרשעות קודמות כנגד הרכוש
ולכאורה העונש שהוטל עליו איננו חמור יתר על המידה. אף על פי כן יש להקל במידת מה בעונשו, על יסוד העובדה, שלא היתה ידועה לביהמ"ש המחוזי, והיא, מצבה הרפואי הקשה של אשת המערער. בנסיבות אלה יהיה עונש המאסר בפועל 12 חודשים ומאסר על תנאי 6 חודשים.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, לוין. עו"ד י. ענבר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.1.78).
ע.פ. 502/77 - ג'אזי מריה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור נדחה).
שלושת המערערים חברו יחדיו לביצוע מעשה שוד, השתמשו באקדח וירו ממנו ורק בנס לא קופחו חיי אדם. המערער ג'אזי נדון ל- 10 שנות מאסר, המערער פייסל ל- 5 שנים, והמערער אחמד ל- 7 שנים, והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ג'אזי היה היוזם, הוא בעל הרשעות מרובות קודמות, ואין ספק שבהתהלכו חופשי יש מקום לסכנה מידית וממשית לשלום הציבור. נסיבותיו האישיות אינן שקולות כנגד הצורך להגן מפניו על הציבור. למערער פייסל זו הרשעתו הראשונה בפלילים ועל כן נדון ל- 5 שנים מאסר בלבד ואין להמתיק עליו את דינו עוד. המערער אחמד שהוא הצעיר בחבורה, עברו אינו נקי, ונדון ל- 7 שנות מאסר וגם בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עוה"ד ז. כמאל וח. יאסין למערערים, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 5.1.78).
ע.פ. 530/77 - משה אליהו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבה ונדון למאסר שנה אחת וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי, לשנה אחת ולששה חודשים כשכל העונשים מצטברים. לפני שנגזר דינו של המערער נתבקש שרות המבחן להגיש תסקיר וגזר הדין נדחה לשלושה חודשים. בינתיים נפתח תיק משטרתי חדש נגד המערער והשופט הזמין אליו את תיק המשטרה ועיין בו ותיאר בגזר הדין את הפרטים שמצא בתיק החדש. ביהמ"ש לא היה רשאי לעיין בתיק המשטרה החדש אלא על מנת להביא בחשבון גם עבירה זו למידת העונש, ומשלא עשה כן החליט ביהמ"ש העליון כי העונש יכלול גם את התיק החדש ולפיכך לא יועמד עוד המערער לדין בגין העבירה החדשה. כמו כן, כדי לעודד את המערער לחזור לדרך הישר, ולפנים משורת הדין, ניתן להקל במידת מה בעונשו באופן ששני המאסרים על תנאי שהופעלו יהיו חופפים זה את זה ומצטברים לעונש המאסר של שנה אחת שהוטל בתיק נשוא ערעור זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 15.1.78).
ע.פ. 397/77 - זוהיר חליל מרעי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהריגת אדם, לפי סעיף 212 לפח"פ, ונדון לתקופת מאסר של 7 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המעשה אירע כאשר המערער והמנוח נסעו במשאית שהיתה בה צפיפות גדולה ולכשירד אחד הנוסעים מן המשאית רצה המנוח להתיישב ואילו המערער ביקש כי דודו ישב במקום שהתפנה, פרץ ריב בין המנוח והמערער ותוך כדי כך נפלה סכין משקית אוכל של אחד הנוסעים והמערער תפס את הסכין ודקר את המנוח למות. אין ספק שזהו מעשה חמור והעונש אינו חמור כלל ועיקר. אולם מדובר באדם שאין לו הרשעות קודמות ובזמן המעשה טרם מלאו לו 17 שנה. אי לכך יהיה עונש המאסר בפועל 5 שנים ואילו שנתיים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, לוין. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ברקת למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.1.78).