ע.פ. 433/77 - מדינת ישראל נגד רפאל חגג'
*שאלות המהימנות והמשקל ההוכחתי של עדויות קטינים בפני חוקר נוער בעבירות מין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים בהלול, אור קליינברג) בת.פ. 177/76 - הערעור נתקבל).
העובדות:
באחד הימים נעשה אינוס בילדה בת שמונה שנים ו- 4 חודשים והמעשה גם גרם לה לחבלה חמורה. המשיב הואשם בעבירת אינוס ובגרימת חבלה וביהמ"ש המחוזי זיכה אותו. לפי הוראות החוק לתיקון דיני הראיות .(הגנת ילדים) חקרה חוקרת נוער את הקטינה וילדים אחרים .ורשמה אתדבריהם וכן ערכה דו"ח בדבר חקירותיה. עדויות אלה נתקבלו כראיות בביהמ"ש המחוזי בהתאם לחוק האמור וחוקרת הנוער העידה ונחקרה. החוקרת השתמשה בשיקול הדעת המוקנה לה ולא הרשתה את העדת הקטינה והילדים האחרים. למרות שחוקרת הנוער קבעה בדו"ח שלה ובעדותה כי העדויות שגבתה מהימנות, הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה שהעדויות הנ"ל אינן מהימנות וזיכה את המשיב. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. שאלת המהימנות והמשקל ההוכחתי של עדויות ילדים שנגבו בידי חוקר נוער היא שאלה לביהמ"ש לענות בה, והעובדה שחוקר הנוער קובע שהעדות מהימנה אינה מחייבת את ביהמ"ש ואינה פוטרת אותו מלהכריע בשאלת המהימנות. ברם, טעו השופטים שראו את עדות חוקרת הנוער לענין המהימנות כבלתי רלוונטית, שכן אין ראיה חזקה וחשובה יותר מאשר התרשמותו של חוקר הנוער וחוות דעתו על הילד שחקר.
ב. לטענת הסניגור שהחוקרת ניגשה בדעה קדומה לענין והשאלות לנחקרים היו מדריכות - ראשית, אף אחת מן השאלות לא היתה פסולה אפילו נשאלה בביהמ"ש בחקירה ראשית; שנית, אפילו נשאלו ע"י חוקר נוער שאלות מדריכות, אין בכך בלבד כדי לפסול או לגרוע ממהימנות עדותו של הילד. הכללים הנהוגים בחקירת בגירים אינם יאים לחקירת קטינים ועל כן קבע המחוקק שבחקירת ילדים ינהג חוקר הנוער לפי שיקול דעתו המקצועי ולא לפי כללי גביית הראיות הנהוגים בביהמ"ש.
ג. אם כי אינה דומה עדות הנשמעת ע"י השופטים עצמם לעדות שנגבתה ע"י חוקר נוער, ניתן לסמוך על עדות זו ולהשתית עליה את הממצאים העובדתיים. מטרת המחוקק היתה להכשיר, לענין עבירות מסוימות, גם עדות מכלי שני ומטרה זו תסוכל אם בתי המשפט ישללו מהימנות מעדויות כאלה רק משום שנגבו ע"י חוקר נוער בהתאם לחוק.
ד. אין מחלוקת שהקטינה נאנסה והשאלה היא רק מי עשה את המעשה. הקטינה סיפרה מיד לאחר המעשה לאמה ולדודתה כי המשיב עשה לה את המעשה. על דברים אלה חזרה גם לאחר מכן בפני חוקרת הנוער. יתכן כי עדויות האם והדודה כשלעצמן מספיקות להוכיח שקורבן הפשע זיהתה מיד את המשיב כמבצעו, אך על כל פנים כשרה עדותה של הקטינה בפני חוקרת הנוער להוכיח זהותו של המשיב כמבצע המעשה.
ה. לפי סעיף 11 לחוק הנ"ל "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9 אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת". מאחר ומעשה האינוס עצמו אינו שנוי במחלוקת צריך הסיוע לעדות הקטינה להתייחס לזהותו של המשיב כמבצע הפשע. ראיות סיוע כאלה היו למכביר. בכללן סימני דם שנמצאו על בגדי המשיב כאשר הדם הוא מסוגו של הקטינה וכן עדויות שגבתה חוקרת הנוער מילדות אחרות.
ו. ביהמ"ש המחוזי התעלם מעדויות הילדות האחרות לענין הסיוע, באשר לדעתו עדויות אלה עצמן טעונות סיוע. בכך שגה ביהמ"ש. סעיף 11 לחוק מצריך ראיות לסיוע רק לראיה
לפי סעיף 9 שנגבתה ע"י חוקר נוער ואשר עליה מושתתת ההרשעה. החוק אינו מצריך סיוע לעדות ילד שנגבתה ע"י חוקר נוער ואשר אינה משמשת בסיס להרשעה, אלא אשר באה למטרה אחרת, למשל למטרת סיוע. בתי המשפט נהגו בעבר שלא לקבל סיוע לראיה שהיא עצמה טעונה סיוע, כגון עדות שותף לעבירה, או עדויות שני קורבנות שנעשתה בשניהם עבירת מין אחת. אולם, לא היה בכך אלא כלל של זהירות בלבד ודרישות הסיוע לעדויות שותפים בעבירה וקורבנות עבירות מין, הן בגדר גזירה שבתי המשפט אינם יכולים לעמוד בה בעידן דנן של פשע אכזרי ומאורגן.
ז. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירת האינוס. החבלה החמורה שנגרמה לקטינה במעשה האינוס לא היתה ראויה לשמש עילה לאישום נפרד ולא להרשעה נפרדת לאחר שהמשיב הורשע בעבירה החמורה יותר.
(בפני השופטים : ח. כהן, אשר, אלון. עו"ד ר. סוכר למערערת, עו"ד בר זאב למשיב. 23.1.78).
ע.פ. 87/77 - עזרא לוי ואח' נגד מדינת ישראל
*הגשת דוחו"ת כוזבים למס הכנסה כיסוד להתמקחות.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט גולדברג) בת.פ. 94/76 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המערער הורשע בשורה של עבירות מס הכנסה, בחלקן עבירות לפי סעיף 220 לפקודה, ובחלקן, בשתי שנות המס 1969-1970, לפי סעיף 217 לפקודה. לאותן שתי שנות מס הגישו המערערים דוחו"ת,כפי שנהגו בשנים קודמות, ללא ביסוס חשבוני מתוך הנחה שגם בשנים אלה יתמקחו עם פקיד השומה כדי להגיע בסופו של דבר לשומה סופית המבוססת על פשרה. פעם לכל 3 שנים היו המערערים נדרשים להגיש הצהרות הון ואלה שמשו כלי עזר לפקיד השומה כדי לקבוע את השומות. בהגשת הצהרת הון לסוף שנת 1971 אחרו המערערים ובמשך שנתיים לא הגישו את ההצהרה. כיון שכך החלה מחלקת החקירות של מס הכנסה לחקור בענינם ואז מיהרו והגישו דוחו"ת מתוקנים לשנים 1969 ו- 1970, ע"י הוספת כמליון ל"י לשתי שנות המס. ביחס להרשעות שונות מערערים המערערים וביחס לשנות המס 1969 ו- 1970 מערערת המדינה.
החלטה - השופט אשר:
א. אחת ההרשעות נסבה על השמטת סכומי ריבית ששולמו ע"י רוכשי דירות מעבר למחיר דירותיהם. לטענה כי אין לייחס למערערים כוונה להעלים את ההכנסה במזיד באשר סכומי הריבית הם קטני ערך - מדובר בסכומי ריבית של 13 ו- 22 אחוז מכלל ההכנסה, והעלמת סכומים בגובה כזה אינה בעלת חשיבות מזערית. אכן, אפשרית השמטה של מה בכך מדו"ח אשר לא תראה השמטה במזיד כשניתן לייחס אותה לטעות או לשכחה, אך אין דבר כזה יכול לחול על השמטות הריבית כנ"ל המשתרעות על כמה שנות מס. השמטה כזו מצביעה על כוונה להתחמק מתשלום מס.
ב. הצהרת ההון של המערער ליום 31.3.72 הוגשה באיחור של שנתיים והועלמו מתוכה השקעה בבית חרושת בראמאללה בסכומים של 80 אלף ל"י וחוב שחב קרוב משפחה בסכום של 20 אלף ל"י. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי סכומים אלה הועלמו במתכוון כדי להשפיע על שומת מס הכנסה של המערערים ולא מתוך שכחה.
ג. אשר להשמטת ההכנסה מהדוחות של שנות המס 1969 ו- 1970 יש לקבל את ערעורה של המדינה ולהרשיע את המערער לפי סעיף 220 לפקודה ולא לפי סעיף 217. המערערים השמיטו סכומי הכנסה נכבדים ואין לקבל את הטענה כי הדיווח הראשוני היה רק לצורך התמקחות ושעל כן אין בכך העלמת הכנסה. אין הפקודה מכירה בדו"ח ראשון שהוא בלתי
נכון ודו"ח שני שבו מגלה הנישום לראשונה את האמת. המערערים תיקנו את הדו"ח באיחור ואילו הוכח כי בגלל טעות לא רשמו בדוחו"ת המקוריים את כל ההכנסה היה מקום לטענתם כי אין להתייחס לדוחו"ת המקוריים לצורך הבאתם בפלילים. ברם, המערערים ידעו כבר מההתחלה כי הדוחו"ת שהם מגישים הם כוזבים והתיקונים שהכניסו כעבור שנתיים היו תחת איום בחקירה שעמדה להיפתח נגדם. ביהמ"ש העליון הסתייג מהקביעה כי מכיון שבמקרים קודמים היה המערער נוהג להגיש דוחו"ת כוזבים ולתקנם בהתמקחות אין להרשיעו לפי סעיף 220. ביהמ"ש הבהיר כי השמטת הכנסה ביודעין ובכוונה מדו"ח המוגש בהתאם לפקודה מהווה עבירה ורצונו של הנישום לעמוד על המקח אין בו כדי לטהר אותו מעבירתו או לשלול מהתנהגותו את הכוונה החמורה להשתמט במזיד מתשלום מס.
ד. אשר לעונש - העונש שהוטל מלכתחילה היה מפתיע בקלותו, ואעפ"כ לא היה ביהמ"ש מתערב במידת העונש, לולא התקבל ערעור המדינה לענין שנות המס 1969 ו- 1970. משנתקבל הערעור לשנות מס אלה הועלו סכומי הקנסות במאות אלפי ל"י נוספים.
(בפני השופטים : ח. כהן, עציוני, אשר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 12.1.78).
ע.פ. 704/76 - אביחיל עמרם ויצחק שם טוב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בפריצה על יסוד ראיות נסיבתיות והחזקה תכופה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ד. לוין) בת.פ. 268/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
שני המערערים הואשמו בפריצה למטה המשטרה ביפו וגניבת כספת. המערער עמרם הודה באשמה, הורשע ונדון ל- 5 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המערער שם טוב הורשע לאחר שמיעת הראיות ונדון ל- 7 שנות מאסר בפועל. על פי כתב האישום פרצו השניים יחד עם אחרים למטה הארצי, גנבו את הכספת ופיצחו אותה. נגנבו סכומי מטבע גדולים ובשלב החקירה הגיעו חוקרי המשטרה אל המערער עמרם והוא הודה בהשתתפות בפריצה. חקירת עמרם הובילה את המשטרה אל המערער שם טוב ובדירתו נתפס סכום כסף קטן יחסית, אך במחסן שהיה שייך לו נתגלו מתחת לרצפות שלוש שקיות פלסטיק ובהן עשרות אלפי דולרים ומטבע זר אחר. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בהסתמך על ההוכחות הנסיבתיות ובכלל זה על הילכת החזקה התכופה. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. על יסוד העדויות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי המחסן היה שייך למערער שם טוב בלבד. המערער עמרם העיד בביהמ"ש כי הוא שהכניס את הכספים למחסן ללא ידיעת שם טוב, אך סיפור זה לא התקבל על דעתו של ביהמ"ש ובדין דחה אותו.לא יתכן שאדם יחביא כספים במקום לא לו ובפרט כשמדובר בסכומים כאלה גדולים.
ב. ביהמ"ש יכול היה להרשיע את שם טוב על יסוד הראיות הנסיבתיות ובכללן הלכת החזקה התכופה, שכן הכסף נתגלה 14 יום בלבד לאחר הפריצה, כמות הרכוש שנמצאה המהווה חלק ניכר מן הרכוש שנגנב בפריצה, היעדר הסבר סביר להימצאות הכסף ברשותו של שם טוב. ביהמ"ש יכול היה לחזק את מסקנתו על יסוד שקרי המערער בעדותו.
ג. הסניגור ביקש בתחילת הערעור לתקן את הפרוטוקול של ביהמ"ש המחוזי, אך בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי בקשה כזו צריך היה להפנות לערכאה ששמעה את המשפט ולא לביהמ"ש שלערעור.
ד. המערער שם טוב התחיל להעיד כאשר פרקליטו לא היה נוכח בביהמ"ש והמתמחה ניהל את חקירתו. בפגמים אלה אין כדי לפסול את מהלך הדיון. האשם בפגמים אלה הינו הסניגור שלא הופיע במועד למשפט ולא נגרם כל עיוות דין המצדיק התערבות בענין זה בשלב הערעור. הוא הדין ביחס להעדתו של המערער עמרם כעד הגנה לפני שנגזר דינו. עד זה הועד לפי בקשת שם טוב והעיד לטובתו.
ה. גם בהיעדר ראיות ישירות על תהליך היוצרותה של ההסכמה, שהיא בגדר הקשר הפלילי שבו הורשע המערער, יכול ביהמ"ש להסיק מכלל הנסיבות כי נוצר קשר פלילי. קורה לא אחת שאין ראיות ישירות על מה שאירע ודובר במעמד קשירת הקשר ומסיקים על היוצרות הקשר מתוך מערכת הנתונים הנסיבתיים. על היוצרותו של קשר כזה ניתן להסיק גם מתוך מעשים שאירעו אחרי קשירתו של הקשר ואשר הם מעידים לפי טיבם ומהותם על מה שקדם להם.
ו. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד מרוז לעמרם, עו"ד ג. מרגלית לשם טוב, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיב. 17.1.78).
ע.פ. 280/77 - עזרא בן משה אליהו נגד מדינת ישראל
*עבירות מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט גולדברג) בת.פ. 260/76 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).
ענינו של פס"ד נשוא ערעור זה, עבירות מס הכנסה. המערער הורשע בהעלמת הון מתוך דו"ח הצהרת הון והרשעתו בגין סעיף זה אושרה. הוא הורשע בעבירה של שימוש בעורמה ובתחבולה בכך שניהל פעולות בנקאיות של עסקו בחשבון על שם בנו וגם בגין סעיף זה נדחה ערעורו. הוא הורשע בהעלמת הכנסות מהשכרת מחסן שהיה לו, לפי סעיף 220, וגם ערעורו בהרשעה זו נדחה. באשר לסעיף אישום של העלמת הכנסות ע"י דיווח כוזב על הכנסה נטו לצורך התמקחות עם פקיד שומה, כפי שהיה רגיל בשנים שלפני כן, הורשע בביהמ"ש המחוזי בהעלמת מס לפי סעיף 220 וביהמ"ש העליון זיכה אותו מאישום זה ברוב דעות השופטים י. כהן והגב' בן פורת. בפסק דין ארוך צויין כי העובדה שהמערער דיווח על הכנסה נטו ולא על הכנסה ברוטו אינה יכולה להחשב לו כעבירה, שכן פקיד השומה היה רגיל לקבל ממנו את הדו"ח על הכנסה נטו ואין לבוא בטרוניה כלפי המערער שנהג כפי שנהגו רבים אחרים בהסכמת שלטונות המס. לגופו של ענין סבר ביהמ"ש העליון כי אין בסיס למסקנת ביהמ"ש המחוזי שהמערער השמיט מהדו"ח שלו הכנסה נטו. ביהמ"ש התערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי ביחס לפירוש דברי עדות שונים, וקבע כי כאשר פקיד שומה מסתפק בקבלת הצהרה על הכנסה נטו, אין התביעה יוצאת ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה במשפט פלילי כשהיא מראה סתירות בהכנסה ברוטו, אלא חובתה להוכיח שההכנסה נטו של המצהיר היתה גבוהה יותר מזו שעליה הצהיר. מכיון שמדובר בעובדות שהן בידיעת הנאשם ניתן להקל בעול ההוכחה המוטלת על התביעה, אך עדיין הכלל הוא שאם אחרי בדיקת מכלול הראיות נותר ספק סביר ביחס לאשמת הנשום יש לזכותו. כאן, המדינה לא הצליחה להוכיח שהמערער הצהיר על הכנסה נטו הנמוכה מזו שהיתה לו למעשה.
השופט אשר, בדעת מיעוט, עמד בפסק דינו על בעיית הדוחו"ת הלא נכונים שמגישים לפקיד השומה על מנת להתמקח אתו, העיר שעצם הגשת דו"ח כזה מהווה עבירה, ולגופו של עניין סבר כי המדינה הצליחה להוכיח שהכנסתו נטו של הנאשם עלתה על המוצהר.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.1.78).
ע.פ. 536/77 - מדינת ישראל נגד אדריאן אהרון
*קולת העונש (שוד וסחיטה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשני מעשי שוד וסחיטה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. המשיב הוא צעיר בן 22, יש לו הרשעות קודמות מרובות, וכבר הוטלו עליו בעבר עונשי מאסר. את העבירות נשוא תיק זה ביצע כחודשיים לאחר ששוחרר מן המאסר. המשיב השתמש באלימות כלפי המתלונן, היכה אותו בשבר של בקבוק ופצע אותו, הטיל עליו אימה ופחד ודרש ממנו סכום של 5000 ל"י תוך איום שיהרוג אותו. נוכח חומרת העבירות ועברו הפלילי של המשיב העונש שהוטל עליו קל מדי. עם זאת לא ימצה ביהמ"ש העליון את כל חומר הדין, בהתחשב במדיניותו שלא למצות את חומר הדין עם נאשם כאשר הוא מחמיר בעונשו לפי ערעור המדינה. אי לכך יועמד עונש המאסר בפועל של המשיב על 3 שנים.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גב' ר. רבין למערערת. 12.1.78).
ע.פ. 462/77 - אריה ויינשטיין ושלמה שם טוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירת שוד. הראשון נדון ל- 9 שנים מאסר והשני לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. השניים פרצו לביתו של אדם זקן ע"י פתיחת דלת הדירה במפתח מותאם, השכיבו את הזקן על מיטתו, קשרו את ידיו ורגליו ואחר כך איימו עליו שימסור להם את כספו, הוציאו ממנו כ- 5000 ל"י ונמלטו. ההרשעה אמנם מבוססת על ראיות נסיבתיות, ברם משקלם המצטבר די היה בו כדי להרשיעם. השניים נמצאו ליד מקום ביצוע השוד סמוך לשעת הביצוע, כשעל גופו של שם טוב נמצאה חבילת כסף שתאמה בדיוק לסכום שהמתלונן טען שנגנב ממנו ושהיתה ארוזה בצורה שעליה העיד המתלונן. אצל ויינשטיין נמצא מפתח מתאים למנעול של דירת המתלונן. הסברי המערערים לעובדות הנ"ל לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש ובנסיבות אלו רשאי היה ביהמ"ש להסתמך על הראיות שהיו בפניו כדי למצוא את השניים אשמים. גם בגזר הדין אין להתערב. העובדה שביהמ"ש החמיר עם ויינשטיין יותר מאשר עם שם טוב מוסברת בכך שלויינשטיין היו הרשעות קודמות לאין ספור ואילו לשם טוב רק עבירה קודמת אחת.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, לוין. החלטה - השופט עציוני. עוה"ד מ. מרוז וד. מועלם למערערים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.1.78).
ע.פ. 588/77 - מדינת ישראל נגד נדאם עמירה ואח'
*קולת העונש (ביצוע מעשים מגונים בצעירות) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
שלושת המשיבים היו בגן השלושה ליד הסחנה והבחינו בשתי צעירות שהיו לבושות בבגדי ים בדרכן חזרה מהסחנה לקיבוץ ניר דוד. הם נטפלו לצעירות ותקפו אותן וביצעו מעשים מגונים בכח בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על השלושה עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. המחוקק קבע לעבירה שבה הורשעו המערערים מאסר מכסימאלי של 10 שנים ובעשותו כן נתן ביטוי למגמה לקבוע עונש מרתיע למעשי התקיפה המיניים שנתרבו לאחרונה. חוסר הריסון וההתנהגות התוקפנית המופקרת הפכו לנחלתם של כאלה שלא היו מעורבים לפני כן במעשי עבירה בדרך כלל. על ביהמ"ש לעשות הכל כדי להגביר את ההרתעה כלפי אלה היכולים להיתקף בחולשת הדעת ובחוזק
היצר כדי לבצע מעשי תקיפה בלתי חוקיים על צעירות הנקרות בדרכם. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על שנתיים ומאסר על תנאי לשנתיים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין, החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. וכסלר למערערת, עו"ד ה. שהאדה למשיבים. 11.1.78).
ע.פ. 484/77 - חביב ורינה אבו זמיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מטבע) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים, בעל ואשה, הורשעו בעבירות מטבע בכך שברשות הבעל נמצאו כ- 60 דולר וברשות האשה מטבע זר בסכום של כ- 180 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על הבעל קנס של אלפיים ל"י ועל האשה קנס של 150 אלף ל"י וערעורה של האשה על חומרת העונש נתקבל. הקנס בשיעור של 150 אלף ל"י רחוק מן המכסימום שניתן היה לגזור על האשה. אולם בפסק דינו של השופט מצוייה הערה לפיה סבור השופט כי שלטונות האוצר יתנו את הדעת לגזר דינו כאשר יבואו להחליט על גורל המטבע הזר שנתפס. עכשיו מתברר שהאוצר החרים את המטבע הזר שנתפס ללא תשלום תמורה. נמצא שעמדת האוצר אינה תואמת את ציפיות השופט ומטעם זה ניתן להקל בדינה של המערערת ולהעמיד את הקנס על 100 אלף ל"י בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד א. רון למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 8.1.78).
ע.פ. 612/76 - מדינת ישראל נגד שמואל בן שלמה
*גזירת העונש בסחר בסמים בזמנו קיבל ביהמ"ש את ערעור המדינה על זיכויו של המשיב מעבירת נסיון לסחור בכדורי פרונוקטל והרשיע אותו בעבירה של נסיון סחר בסמים, אך את הדיון בגזר הדין דחה ביהמ"ש כדי לקבל תסקיר משרות המבחן. עתה בא ביהמ"ש לקבוע את מידת העונש. אין ספק שהעבירה שבה הורשע המשיב היא חמורה, מדובר לא בצריכה עצמית בלבד אלא בנסיון לסחור באלף כדורי פרונוקטל שהיא כמות ניכרת. יתרה מזו, המשיב מכור לסמים והתמכרות זו היא אחד המניעים המזיקים להתדרדרות לעולם הפשע. מאידך, חל בשנה האחרונה שיפור במצבו של המשיב, הוא פנה מיוזמתו למרכז הטיפול בסמים, וההתקדמות בטיפול היא ניכרת. בהתחשב בכל הנסיבות ומתוך רצון לעודד את המשיב לחזור למוטב הוטל עליו עונש של שנה אחת מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גולדמן למערער, עו"ד מוסק למשיב. 12.1.78).
ע.פ. 415/77 - רפאל כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חשיש וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המשטרה הציבה מארב בחורשה ליד ביתו של המערער הנמצא כשלושים מטר מהחורשה. כאשר אנשי המשטרה היו במארב יצא המערער מביתו, שוחח עם מישהו ולאחר מכן ניגש סמוך למקום המארב ושם התכופף ועשה פעולות חפירה בידיו. הוא נעצר ע"י אנשי המשטרה ולאחר מכן נתגלתה במקום חבילה של כ- 70 גרם חשיש קבורה בחורשה מתחת לעץ. המערער הורשע בהחזקת החבילה והוטל עליו עונש של שנתיים מאסר. הערעור נדחה. אכן, היתה הזנחה מצד התביעה שלא העידה את כל אנשי המארב ולא הגישה תרשים שיראה במדוייק את המקום שבו נמצאה חבילת הסמים, אך היו מספיק ראיות להוכיח שהחשיש היה בשליטת המערער. קשה להעלות על הדעת כי החבילה שנמצאה במרחק קטן מן המקום שבו חפר המערער לא היתה בשליטתו, כאשר מדובר בחורשה הקרובה לצריפו והמטרה היחידה של יציאתו לחורשה באותן נסיבות היתה יכולה להיות רק הוצאת חשיש ממקום מחבואו. ההסברים הכוזבים של המערער על סיבת יציאתו
לחורשה אינם יכולים להוות ראיה עצמאית על אשמתו, אך יש בהן כדי לחזק את ראיות התביעה. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. סגל למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 11.1.78).
ע.פ. 230/77 - דהוד אבו דיאב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח וסירוב ביהמ"ש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו (הערעור נדחה).
על רקע חילול כבוד המשפחה רצח המערער את גיסו, בעלה של אחותו, באשר קיים יחסי מין עם אחותו השנייה של המערער. הוא הורשע בעבירת רצח והערעור נדחה. המערער מסר הודאה מפורטת במשטרה על תיכנון הרצח וביצועו, ובהיפתח משפטו כפר סניגורו בעובדות, אך לאחר שכתב האישום הוקרא למערער בערבית, קם ואמר כי הוא אכן הרג את המנוח. עקב אמירה זו ביקש הסניגור לשחררו מייצוג המערער וביהמ"ש נעתר לבקשה ומינה למערער סניגור חדש, הלה ביקש לאפשר למערער לחזור בו מאמירתו, וביהמ"ש סירב להרשות לו. אין לקבל את הטענה כי הודאת המערער בתחילת משפטו כמוה כהודאה שנעשתה ע"י נאשם שלא היה מיוצג. אין חולק שנאשם בעבירה של רצח צריך להיות מיוצג ע"י סניגור, אך עד תחילת המשפט היה המערער מיוצג וכאשר מסר את ,4.הודאתו עדיין היה מיוצג, אם כי עורך דינו לא ידע שהוא עומד להודות. לא היה כל צידוק שלא לקבל את ההודאה האמורה או להרשות לנאשם לחזור בו ממנה. בראיות הנוספות היה לא רק "דבר מה" הדרוש להודאתו של הנאשם, אלא היה סיוע ממש להודאה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד אבו עטא למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 3.1.78).
ע.פ. 564/77 - פימה וסרמן ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (הערעור נדחה).
חמשת המערערים חברו יחדיו התפרצויות וגניבות בקנה מידה גדול ביותר. המערער הראשון ביצע 82 עבירות כשערך הגניבות כ- 570 אלף ל"י ונדון ל- 6 שנות מאסר. המערער השני הורשע ב- 35 עבירות שערכן המצטבר 250 אלף ל"י ונדון ל- 4 שנים מאסר. המערער מס' 3 הורשע ב- 24 עבירות רכוש שערכן כ- 168 אלף ל"י ונדון ל- 4 שנים מאסר. המערער מס' 4 הורשע ב- 8 עבירות כשערך הגניבות 52 אלף ל"י ונדון ל- 3 שנים מאסר. המערער החמישי הורשע ב-13 עבירות של 86 אלף ל"י ונדון ל- 3 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. כל אחד מן המערערים יש לו סיפור אישי משלו והצד השווה שבכולם שהם עולים חדשים ואין לחובתם בישראל כל הרשעות קודמות. אולם, צדק השופט בהניחו ביסוד שיקוליו את הצורך להגן על הצבור מפני פורצים אלה. ריבוי עבירותיהם ושיטת ביצועם מעידים עליהם שבהתהלכם חופשי יש משום סכנה של ממש לשלום הציבור. המערער מס' 3 הוא כבן 77 שנים וידוע חולי, אולם, לא גילו ולא חולניותו מנעו בעדו להשתתף באורח פעיל הן בביצוע העבירות והן בייזומן, ועתה עליו לשאת את עונשו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. 5.1.78).
ע.פ. 454/77 - מדינת ישראל נגד שלמה עמר ואח'
*קולת העונש (סיוע לאסיר לברוח מהכלא) (הערעור על קולת העונש נדחה).
ארבעת המשיבים הכלואים בבית הכלא הורשעו בעבירה של עזרה לאסיר להימלט ובתקיפה בנסיבות מחמירות של אחד הסוהרים, והוטל עליהם עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. העבירה בה הורשעו המשיבים חמורה בטיבה ובנסיבותיה ואילו הטיל ביהמ"ש המחוזי עונש חמור יותר לא היה מקום להתערב בעונש. מאידך, העניין הובא בפני ביהמ"ש לאחר שחלפו שנתיים מעת האירוע. המשיבים הביעו חרטה והבטיחו להטיב דרכם בעתיד, ואם כי אין לדעת בשלב זה מהי מידת הכנות בהבטחה, אין להתעלם מהאפשרות שאכן יש
סיכוי לשיפור דרכם של המשיבים. זאת ועוד, יש לתת את הדעת לתקופת המאסר הכוללת שעל המשיבים עוד לרצות, וסיכוייהם לזכות בהפחתה של שליש מועטים ביותר.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. בן אור למערערת עוה"ד ש. ברגר ונ. ויסמן למשיבים. 10.1.78).
ע.פ. 153/77 - סאלם רגיטארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בכך שגרם בכוונה תחילה למות דודו שהיה חייב לו כסף. לפי הצעת סניגורו הודה המערער במהלך המשפט בעבירת הריגה והורשע בעבירה זו. לפני גזה"ד ביקשו השופטים וקיבלו חוות דעת פסיכיאטרית כי המערער מבין את המתרחש ויכול לעמוד בדין, אך הפסיכיאטר קבע כי לנוכח הזמן הקצר שעמד לרשותו לא הספיק למצות את הענין עד תומו והמליץ על בדיקה יסודית יותר. בדיקה כזו לא נעשתה וביהמ"ש גזר על המערער 10 שנות מאסר. הערעור הוא על חומרת העונש, אך ביהמ"ש התייחס גם לשאלה אם אין לקבל את הערעור גם על עצם ההרשעה כדי לקבל חוות דעת על המצב הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה. ברם, ביהמ"ש הגיע למסקנה שלא יהיה בכך תועלת, שהרי לפי החומר שהוגש לביהמ"ש העליון מתברר שעניין מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה אינו ניתן להוכחה עוד. אשר לעונש - מאסר של 10 שנים על קיפוח חיי אדם אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. עו"ד קרביס למערער, עו"ד אלון למשיבה. 15.1.78).
ע.פ. 407/77 - שמואל נדלר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד עקב קבלת הלוואה ללא ריבית (הערעור נדחה).
למערער היתה חברת הנדסה לעבודות חשמל וזו עבדה עם משרד השיכון. החברה העניקה הלוואה של 10 אלפים ל"י לעובד משרד השיכון וביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת שוחד, ודן אותו לשלושה חודשים מאסר בפועל, ששה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים ל"י. הערעור נדחה. החברה הלוותה לאיש משרד השיכון את הכסף ללא ריבית וללא קביעת מועד להחזרת ההלוואה והמערער הוא שהסדיר את ההלוואה. הלוואה הניתנת לעובד ציבור עשוייה, בנסיבות מסויימות, להיחשב כמתן שוחד ויש לדון כל מקרה לגופו. בנסיבות המקרה דנן יכול היה עובד המדינה לעזור לחברה בקשריה עם משרד השיכון, ובעובדה זו, יחד עם העובדה שההלוואה ניתנה ללא ריבית וללא קביעת מועד להחזרה, ולא ניתן כל הסבר למתן הלוואה מחוץ לקשרים במסגרת התפקיד הרשמי, ברור שההלוואה ניתנה כשוחד. אשר לעונש - אין הוא חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עוה"ד א. ברק ומ. ליבנת למערער, עו"ד ש. יאראק למשיבה. 18.1.78).
ע.פ. 348/77 - אברהם לוי ורחמים כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעורו של כהן על חומרת העונש נתקבל וערעורו של לוי על חומרת העונש נדחה).
שני המערערים הואשמו בסחר בסם מסוכן ובעוד כהן כפר באישום הודה לוי באשמה ושניהם הורשעו בעבירות המיוחסות להם. המערער כהן נדון ל- 8 שנות מאסר מהן 6 שנים בפועל ושנתיים על תנאי והמערער לוי ל- 5 שנים מאסר שמהם 3 וחצי שנים בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של לוי על חומרת העונש נדחה וערעורו של כהן נתקבל. כהן ערער גם על ההרשעה אך למעשה הסביר כי ערעורו אינו מתייחס להרשעה אלא לקביעות העובדתיות שנקבעו בהכרעת הדין ושעליהן סמך ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין, היינו כי הרוח החיה בעיסקה היה כהן ואילו לוי היה רק משמשו. צודק כהן בטענתו כי עובדה זו לא הוכחה במשפט. ביהמ"ש הסתמך על הודעתו. של לוי במשטרה שבה טען כי כהן היה הרוח
החיה והוא רק עזר לו, אך בביהמ"ש חזר בו לוי מטיעון זה. ביהמ"ש המחוזי אמר כי הוא מקבל את העדות שניתנה במשטרה ולא זו שניתנה בביהמ"ש, אך בכך טעה שכן עדות כזו שניתנה במשטרה איננה קבילה. יש לציין כי לוי יש לו כבר הרשעות קודמות בעניני סמים ואילו לכהן היתה זו עבירת הסמים הראשונה שלו. לכאורה צודק איפוא כהן שהפער שבין העונשים מצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. העונש שהוטל על כהן כשלעצמו אינו חמור עד כדי שיצדיק התערבות בו לולא הפער הקיים בין שני העונשים. כשמדובר באחידות העונשים יש להבחין תמיד בין נאשמים שהואשמו באותו כתב אישום בביצוע בצוותא של אותה עבירה ובין נאשמים בעבירות דומות שהואשמו במשפטים שונים. במקרה האחרון הפער שבין העונשים יכול לנבוע מנסיבותיהם השונות של המקרים. קנה המידה במקרים אלו יהיה תמיד, שהפער בין העונשים הוא כה גדול, שכל אדם סביר ירגיש בהם "אי צדק צורב". אכן אין לקבוע סטנדרטיזציה של עונשים וביהמ"ש צריך להתאים את העונש לא רק לפי חומרת העבירה אלא לפי כל הנסיבות ועליו לקחת בחשבון גם את הנאשם שבפניו, עברו, סגולותיו ומניעיו בבצעו את הפשע. בעניננו הואשמו השנים באותה עבירה, לוי הוא שיש לו הרשעות קודמות ולא היה יסוד להנחה שהסוחר העיקרי היה כהן. עם זאת עולה מתוך העדויות שכהן היה יותר פעיל מאשר לוי, על כן עונשו יועמד על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. מרוז לכהן, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.1.78).
ע.פ. 583/77 - מדינת ישראל נגד אמנון אבני
*קולת העונש (שוחד) (ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי ב- 4 עבירות שוחד ובעבירה אחת של מרמה. בהיפתח הדיון הודיעה התובעת כי היא מבקשת למחוק את הסעיף הדן במרמה, אך ביהמ"ש לא זיכה את המשיב מעבירה זו וסבר שהוא רשאי להרשיעו גם בעבירה זו. עבירת התרמית נוגעת לשתי הצעות שהוגשו במכרז ושבו אחד ממקבלי השוחד בדק את המכרז של המציע השני וגילה למשיב את פרטיו. אם כי המדינה ביקשה למחוק את האישום הביאה את העובדה הנ"ל כראיה שהמשיב נתן את השלמונים לא על חשבון עבודתו העתידה של אותו פקיד אצל המשיב לאחר שיעזוב את שרות המדינה, אלא בגין מעשיו בעודו עובד מדינה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 10 אלפים ל"י קנס ושנה אחת מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע בפסק דינו: משהודיעה התביעה כי היא חוזרת בה מן האישום בגין עבירת התרמית צריך היה לזכות מיד את המשיב מעבירה זו ולביהמ"ש לא היתה סמכות שלא לזכותו; הזיכוי מעבירת התרמית עקב חזרת התביעה מן האישום איננו ממצא שהנאשם לא עשה את העובדות המפורטות בכתב האישום ומותר להוכיח את העובדות הנ"ל לצורך האישומים האחרים; אין לקבל את טענת המערער כי נכנע לאמצעי סחיטה של פקידים מושחתים במסגרת עבודתו שכן יכול היה לפנות לממונים על הפקידים ולא לשלם שלמונים; השופט הזכיר בגזה"ד מעשי שוחד שלגביהם הובטחה חסינות למשיב וקובלנה זו של המשיב מבוססת אך לא נגרם ע"י כך כל עיוות דין. אשר לעונש - בדרך כלל אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב במידת העונש בערעור התביעה, אך ישנם מקרים בהם גזר הדין מחטיא לגמרי את מטרת הענישה ובמקרים כאלה מתערב ביהמ"ש בגזר הדין. אך נאמן לשיטתו כי בקבלו ערעור על קולת העונש אין הוא ממצה את חומר הדין עם הנאשם, החליט ביהמ"ש העליון להטיל על המשיב עונש של 30 חודשי מאסר בפועל בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, אשר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד גב' פ. דבורין למערערת, עוה"ד י. אדרת למשיב. 8.1.78).
ע.פ. 320/77 - אחמד עבדל קאדר יונס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
בכפר ערערה קיימת איבה ומתיחות בין שתי חמולות ובבוקר יום המקרה היתה היתקלות בין אנשי שתי החמולות שבה נדקר אדם מחמולה יריבה והלה מת. בעקבות מותו התאספו כמה עשרות מבני החמולה וצעדו אל עבר ביתו של המערער שנחשד כמשתתף במעשה הדקירה. הם ידו אבנים אל בית המערער, צעקו ואיימו שירצחו אותו וישרפו את ביתו. אותה שעה כבר החלו לשרוף רכוש של בני חמולת המערער ואז נטל המערער תת מקלע עוזי, עזב את ביתו והתקדם לקראת התוקפים. הוא ירה צרור יריות באויר, אך התוקפים הוסיפו להתקדם אל עבר הבית והמערער ירה צרור לקרקע, כדור אחד פגע במנוח והרגו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהריגה ודן אותו ל- 4 שנות מאסר והערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. השאלה היחידה היא אם אין לשחרר את המערער מאחריות בפלילים מפני שפעל לשם התגוננות מותרת כדי להגן על חייו ועל חיי משפחתו. ברור כי היה יסוד רב לחששו של המערער כי המון האנשים הנסער שהתקרב לעבר ביתו בא לעשות שפטים בו ובבני משפחתו כשהוא גבר יחיד בבית. אמנם אנשי הקבוצה התוקפים לא נשאו נשק, אך די היה במקלות או באבנים שבידיהם כדי להגשים את איומי הרצח, וכן היה חשש חמור שיציתו את הבית על יושביו. אין לאמר כי המערער צריך היה לסגת לביתו ומשם להתגונן. אין לשקול בפלס את התנהגותו של המערער עד כדי כך בשעת חרום כזאת כאשר סכנת מוות מרחפת עליו ועל בני משפחתו. עם זאת, במצב שנוצר עדיין אסור היה לירות לרגלי המתקדמים בהתחשב בסכנה הכרוכה בדבר בשל המרחק הקצר והקרקע הסלעית. המערער צריך היה להוסיף ולירות יריות באויר. נראה שהמערער עבר על המידה שהיתה דרושה באורח סביר לשם התגוננות והרי זה מקרה גבול. על כן יש לאשר את הרשעת המערער באשמת הריגה, ומכיון שהיתה רק חריגה כלשהי מעבר למה שהיה מותר, ניתן להקל במידת מה בעונשו ולהעמיד את עונש המאסר על 3 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד ע. בראונר וש. ברמן למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 18.1.78).
ע.פ. 622+628/77 - יוסף אבוטבול וחיים סרוסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר חוקי) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים נמלטו מבית הכלא בתל מונד ונדונו לשנתיים מאסר כשעונש זה יצטבר לכל עונש מאסר אחר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערערים טענו כי יש לתת את הדעת על המניעים שלהם לבריחה מבית הסוהר, היינו פחדם מפני חבריהם לכלא שהתנכלו להם. נימוק זה אין בו כדי לשמש אמת מידה לצורך העונש. מאידך יש לתת משקל לחוות הדעת של שרות המבחן ,שהוגש לביהמ"ש העליון. מתוך התסקירים עולה כי קיימת התקדמות ורצון טוב אצל המערער אבוטבול יותר מאשר אצל המערער סרוסי. לממצאים אלה יש לשים לב. לפי דעת שרות המבחן יש סיכויים להחזרתם של השניים למוטב ובהתחשב בכל אלה ובגילם של השניים די בכך אם עונש המאסר של אבוטבול יועמד על שנה אחת ושל סרוסי על שנה וחצי.
(בפני השופטים: ח. כהן, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מקרין למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 19.1.78).
בג"צ 46/78 - ציון ביטון נגד בית הדין הצבאי לערעורים ואח'
*בקשה לביטול פס"ד של בי"ד צבאי (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
נגד העותר הוגש בבית דין צבאי כתב אישום בגין תאונת דרכים. ביום התאונה מסר העותר במשטרה כי הוא נהג ברכב כשאירעה תאונה וכך גם מסר עדות בביה"ד והודה בעבירות שיוחסו לו. עדות דומה נמסרה ע"י מפקדו של העותר שנסע במכונית שהיתה מעורבת בתאונה. לאחר שביה"ד גזר על המערער 3
חודשים מאסר בפועל ושלושה חודשים מאסר על תנאי, טען העותר בערעורו כי לא הוא אלא מפקדו נהג ברכב וכי מפקדו שיכנע אותו להודות בגרימת התאונה, וביקש לבטל את פסה"ד ולהחזיר את התיק לדיון מחדש. הפרקליט הצבאי הראשי לא התנגד לבקשה זו אך ביה"ד הצבאי לערעורים קבע כי לא מצא בראיות עילה לביטול פסה"ד ודחה את הערעור. העתירה נגד החלטה זו נדחתה. ביה"ד הצבאי לערעורים לא חרג מסמכותו כאשר סירב לסמוך את ידיו על ההסכמה שבין הסניגוריה לבין התביעה להחזרת התיק לביה"ד האיזורי. יצויין, כי העותר לא הגיש כל תצהיר לבג"צ לפירוט הנסיבות שבהן נעתר לבקשת מפקדו לקחת על עצמו את האשמה וכבר מטעם זה בלבד מן הראוי לדחות את העתירה על הסף. קיימות עילות שעל פיהן רשאי ביהמ"ש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאה, והן כאשר ההודאה לא נעשתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם, שהנאשם לא הבין את משמעות ההודאה או שההודאה נעשתה בטעות או למטרות זרות וחיצוניות. כאן לא נתקיים אף אחד מן התנאים הנ"ל. העותר כאן טען כי מטעמים שבצדק צריך היה לאפשר לו לחזור בו מן ההודאה, אך על כך ענה בצדק ביה"ד לערעורים כי הבא לטעון טענות צדק צריך לבוא בתום לב ובידיים נקיות וכי לפחות צריך היה לשכנע שיש ממש בגירסתו החדשה. שיכנוע כזה לא בא בפני בית הדין.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. רובין לעותר. 31.1.78).
המ' 851/77 - בלומהוף אלפרידה נגד שושנה מירון
*בקשה לרשות ערעור על חיוב בנזיקין עקב דליפת מים מדירה עליונה לדירה תחתונה (הבקשה נדחתה).
המבקשת מחזיקה בדירה ומתחתיה גרה המשיבה. עקב פיצוץ בצנרת המים הנמצאת מתחת לריצפת דירתה חדרו מים לדירת המשיבה וגרמו לנזק. בימ"ש השלום חייב את המבקשת בהטבת הנזק, ערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לטענת המבקשת כי כשם שהצנרת נמצאת בריצפת דירתה כך היא נמצאת בתיקרת דירתה של המשיבה - במקרים קודמים בוצע תיקון הצנרת הלקוייה ע"י הסרת המרצפות בריצפת הדירה של המבקשת, והרי זו ראיה, לכאורה, שהצנרת יותר קרובה לדירת המבקשת מאשר לדירת המשיבה ולא הובאה שום ראיה לסתור. אשר לטענה כי אין לחייב בגין נזק הנובע מנזילת מים אלא אם התרשל הנתבע - בלי להתעכב על טענה זו הרי מצאו בבתי המשפט הקודמים שהמבקשת אכן התרשלה, ואם לא בכך שגרמה לנזילה הרי בזה שלא נקטה בזריזות סבירה באמצעים לתקן את הצנרת. המבקשת עצמה היתה בחו"ל והטיפול בענינה היה בידי פרקליטיה וניתן לשער שהם נתקלו בקשיים להשיג בעל מלאכה, אבל האחריות לכך שבמשך 3 ימים לאחר שנמצא בעל מלאכה זרמו המים לתוך דירת המשיבה באין מפריע מוטלת על המבקשת.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ע. אטיאס למבקשת, עו"ד א. אבריאל למשיבה. 17.1.78).
המ' 216/77 - עובד גדעון נגד דלל חיאוי ואח'
*בקשה לרשות ערעור על דחיית תביעת פינוי (הבקשה נדחתה).
המשיב מחזיק בחנות כדייר מוגן. המבקש הגיש תביעת פינוי על יסוד שתי עילות: המשיב שינה את המטרה שלמענה שימש לו המושכר וחזר ושינה אותה פעמים רבות; הוא השכיר חלק מן המושכר לבנו. שתי העילות נדחו בביהמ"ש דלמטה ואין סיכוי שיתקבלו ע"י ביהמ"ש העליון. חוזה השכירות משנת 1959 אינו קובע את מטרת השכירות והסעיף האוסר השכרת המושכר לאדם אחר בוטל בפירוש בתנאים המיוחדים של ההסכם. מאמר שחוזה השכירות אינו אוסר לא השכרת משנה ולא שינוי המטרה של השכירות, אין בעל הבית יכול לדרוש פינוי בשל העילות האמורות.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקש, עו"ד י. זרמן למשיבים. 24.1.78).
ב.ש. 281/77 - סעדיה צברי נגד אלישבע ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
פס"ד בין הצדדים ניתן בביהמ"ש המחוזי ביום 25.9.77. פרקליטו של המבקש הוזמן ולא יכול היה להיות נוכח בעת הקראת פסה"ד ורק כעבור חמישה ימים קיבל צילום מפסק הדין שהיה עדיין בכתב יד ובלתי ניתן לקריאה. מיום 30.9.77 ועד יום 18.10.77 לא פעל הפרקליט לקבל העתק קריא של פסק הדין. ביום 18.10.77 הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ובתאריך זה נעלם התיק. ביום 27.10.77 פנה הפרקליט למזכיר הראשי של ביהמ"ש בבקשה לאיתור התיק, ביום 6.11.77 הודיעו לו על מציאת התיק, וביום 8.11.77 נמסר לפרקליט פסה"ד כשהוא מודפס. ביום 16.11.77 הוגשה הבקשה דנא להארכת מועד ולטענת המבקש העובדה שבמזכירות לא מצאו את התיק מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. הבקשה נדחתה. אין ביהמ"ש העליון נוהג לראות בעובדות האמורות טעם מיוחד להארכת מועדים. יתר על כן, מיום 30.9.77 ועד יום 18.10.77 לא טרח הפרקליט לקבל לידיו העתק קריא של פסק הדין. גם הבקשה להארכת מועד הוגשה רק כעבור 8 ימים מעת שקיבל הפרקליט את פסה"ד המודפס ואין דבר זה מגלה זריזות מספקת. בעל דין הנתקל בתקלה כלשהי בהשגת מסמכי בית-דין ויודע כי הוא מוגבל בזמן, חייב להראות זריזות מיוחדת ומיד עם גילוי התקלה עליו לפנות לביהמ"ש בבקשה להאריך לו את המועד. אשר לסיכויים של המבקש בערעור - אין הם מהווים טעם מיוחד לצידוק האיחור.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד ל. טרוטש למבקש, עו"ד מ. קזז למשיבים. 4.1.78).
ב.ש. 12/78 - ציון דהאן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (עבירת סמים) (הערר נתקבל).
לעורר מיוחסת עבירה של מכירת 3,4 גרם חשיש בחודש יולי 1977. לשם גילוי אנשים אחרים המעורבים בפרשה לא עצרה המשטרה מיד את העורר אלא מספר חודשים לאחר ביצוע העבירה, ואז ניתן לבקשת המדינה צו לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אכן, אין לבוא בטרוניה עם המשטרה שהשהתה את המעצר במשך 4 חודשים כדי שלא להפריע לחקירה, ואולם משעברו 4 חודשים מיום ביצוע העבירה, מוטלת על המדינה החובה להצדיק מעצרו של הנאשם שהתהלך חופשי כל הזמן.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ד. בר-און לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 24.1.78).
ב.ש. 11/78 - פלוני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (נסיון לאונס) (הערר נדחה).
העורר מואשם בכתב האישום בעבירה של אונס ומעשה מגונה בבתו ובנסיון לאונס ומעשה מגונה כלפי בתו השנייה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים והערר על כך נדחה. על אף חומרת המעשים המיוחסים לעורר היה מקום לשקול את שחרורו בערובה, אילמלא הוברר מעדויות שבידי המדינה כי העורר השתמש באיומים כלפי בנותיו כדי למנוע את גילוי מעשיו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. גרוס לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 24.1.78).
ב.ש. 25/78 - פלוני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (גניבות רכב) (הערר נדחה).
העורר הוא קטין יליד 1962 שנעצר ל- 10 ימים בשל חשד מעורבות בעבירות של גניבת רכב. אביו של הילד נעצר כחשוד בקבלת מכוניות גנובות לבצע בהם זיופים כדי לטשטש את זהותן. לטענת המדינה גם הנער עבד "בעסק", ועזר לאבא. הערר על המעצר נדחה. מידת מעורבותו של הנער במעשה אביו והסכנה שהוא עלול ומסוגל להפריע לחקירה מצדיקות את המעצר. אין בחוק הנוער כדי לחייב את המסקנה שרק שופט נוער מוסמך לדון במעצרו של קטין.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד א. בן-שחר למבקש, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 1.2.78).
ב.ש. 20/78 - מדינת ישראל נגד ג'ריס אליאס
*שחרור בערובה (התפרצות) (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהתפרצות לדירה וגניבה וביהמ"ש המחוזי ציוה לשחררו בערבות. הערר על כך נתקבל. המשיב הוא עבריין מועד אשר לחובתו רשומות למעלה מ- 20 הרשעות קודמות, ובכללן עבירות רבות נגד הרכוש. הוא שוחרר מהכלא כחודש ימים בלבד לפני ביצוע העבירה נשוא האישום האחרון. ביהמ"ש המחוזי שהחליט לשחרר את המשיב קבע שלא תצמח תועלת לחברה כשנאשם זה, שזה אך שוחרר ממאסר, יישלח שוב אל בין חומות הכלא. בכך טעה ביהמ"ש. לנוכח הרשעותיו המרובות של המערער וקיומן של ראיות מבוססות לביצוע פריצה נוספת, אשר בה גם הודה המשיב למעשה במשטרה, חייב היה ביהמ"ש להיות ער לכך כי צפוייה סכנה לשלום הציבור כשהמשיב חופשי. תקופת ביניים ארוכה של ציפיה למשפט מהווה פיתוי לביצוע עבירות נוספות תוך ציפיה שאם יתפס יובאו עבירות אלה בחשבון. כשמדובר בעבריין מועד שחזר לסורו זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא חייב ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את האינטרס הציבורי למניעת ביצוע עבירות דומות נוספות ע"י אותו אדם. זאת ועוד, עבירת הפריצה היא מן העבירות החמורות והנפוצות וגם עובדה זו צריכה היתה להיות לנגד עיני ביהמ"ש.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד רזניק למבקשת. 26.1.78).
ע.א. 502/77 - שושנה זהבי נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*פיצול תמורה בין דירת יחיד ושטח המגרש לצורך מס שבח (הערעור נדחה).
למערערת היתה חלקת אדמה של כ- 870 מטר ועליה דירת מגורים של 2 וחצי חדרים בשטח 80 מטר שבה התגוררה. היא מכרה את הנכס בדצמבר 1975 תמורת 330 אלף ל"י. לפי חוק מס שבח מקרקעין היתה זאת "דירת יחיד" שלה, אך מנהל מס שבח פיצל את התמורה בין שווי דירת היחיד ובין הזכויות בחלקת האדמה,וחייב את המערערת לשלם מס לפי החלק בתמורה שייחס לקרקע. מנהל מס שבח הסתמך על סעיף 49 (ה) לחוק מס שבח שלפיו הוא רשאי לעשות את הפיצול כאמור. הערעור על כך נדחה. טענתה העקרונית של המערערת היא שאת סעיף 49 (ה) אפשר להחיל רק כאשר התמורה עבור מלוא המקרקעין הנמכרים, הכוללים דירת יחיד, עולה על הסך 500 אלף ל"י המצויין בסעיף 49 (א). פירוש זה אינו נכון. פיסקה (א) הנ"ל קובעת את הכלל בדירות יחיד רגילות, ואילו פיסקה (ה) קובעת את היוצא מן הכלל כאשר קיימת אפשרות פיצול בין דירת היחיד לבין המקרקעין האחרים.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. ברוידא למערערת, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 23.1.78).
ע.א. 408/77 - ברטי סינבסי נגד מנהל מס שבח מקרקעין חדרה
*קבלת ראיות לענין דירת יחיד לצורך מס שבח (הערעור נתקבל).
המערער רכש דירת 3 חדרים ביולי 1974 ומכר אותה בינואר 1976 במחיר גבוה יותר. המשיב חייב את המערער בתשלום מס שבח מקרקעין בסוברו כי אין זו "דירת יחיד" של המערער, ועדת הערר אישרה את עמדת המשיב והערעור על כך נתקבל. בפני ועדת הערר העידו המערער וארבעה עדים מטעמו כי הוא התגורר בדירה מיולי 1974 ועד שנסע לחו"ל ביום 17.11.75 ובמשך התקופה הנ"ל היה בחו"ל מיום 8.8.75 עד 2.10.75. המערער הוא רווק ועל כן די היה לו בחדר אחד והשכיר שני חדרים למשפחת עולים בנובמבר 1974 למשך כ- 9 חודשים. ועדת הערר לא שוכנעה מהראיות שהמערער התגורר בדירה בתקופה שעליה העיד, אך נימוקי הועדה אינם עומדים בפני הביקורת. יכלה הועדה שלא לסמוך על עדות המערער ולחפש חיזוק בעדויות מהימנות אחרות, אך שגתה הועדה בנימוקיה לדחיית דברי העדים האחרים. הועדה קבעה שהעדים סתמו ולא פירשו מתי נפגשו עם העורר בדירה, מתי במשך היום היה שם, וכיוצא באלה ענינים בדבר היקף מגורי המערער
בחדר. אם השאלות הנ"ל נראו חשובות לועדה הרי יכלה להעמיד אותן בפני העדים ואין כל סיבה לדחות את דברי העדים כאשר לא נחקרו כלל בכל השאלות הנ"ל. בדרך כלל, הימנעות נציג הצד שכנגד לחקור את העד מתפרשת כאי הטלת ספק בנכונות דברי העד ולא היה זה מתפקידה של הועדה להעמיד בהחלטתה את דברי העדים בסימן שאלה. לא הובאה כל ראיה שלמערער היה מקום מגורים אחר מלבד הדירה הנ"ל. המערער הביא ראיות מספיקות שהדירה שימשה כמעונו מזמן רכישתה ועד ספטמבר 1975 וגם תקופת היעדרו הזמני מהארץ במשך כחודשיים צריכה להיכלל בתקופה שבה יש לראות בדירה מקום מגורים של המערער. אכן, לביהמ"ש העליון ניתן לערער רק בבעיה משפטית, אולם כאן הטעות של ועדת הערר בפסילת דברי העדים משקולים מוטעים מבחינה משפטית, היא שאלה משפטית המצדיקה את התערבות ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ע. חשין למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 26.1.78).
ע.א. 516/77 - אביבה ... בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח רחובות
*שומת פרדס שהועבר ללא תמורה לצורך תוספת מס (הערעור נתקבל).
שתי המערערות רכשו ללא תמורה כמאה דונם פרדס בסביבת ראשון לציון וחוייבו בתשלום תוספת מס לפי חוק מס שבח מקרקעין. הן ערערו על השומה ומשנדחה הערר ערערו לביהמ"ש העליון והערעור נתקבל. המחלוקת היא על שיטת ההערכה הראויה למקרה כגון זה. כאשר מדובר במכירה ללא תמורה נערך השווי לפי ערך הקרקע במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון. המערערות טענו כי אין להשתמש במבחן של מחיר השוק כשמדובר בפרדס חי המניב פירות וכי השיטה הנכונה היא שיטת התשואה שהיא השיטה למיסים אחרים כגון מס רכוש. טענה זו בטעות יסודה שכן לפי מצוות המחוקק נקודת המוצא היא מחיר העשוי להתקבל במכירה חופשית. מאידך לא היה מקום לקבל את הערכת השמאי מטעם המשיב, שכן הערכתו לא היתה מבוססת על ממצאים כלשהם ולמעשה לא היה ראוי כי עדות כזו תימסר מפי עובד ציבור. ביהמ"ש העליון ציין כי אמנם יש להביא בחשבון בשומת הנכס גם את אפשרויותיו בעתיד לבוא, וצריך לברר אם אמנם קרובה תוכנית בנין ואם לאו וכיוצא באלה פרטים הקובעים לעניין מחיר הנכס. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת לשמוע עדים מטעם הצדדים ביחס לשווי הנכס במכירה חופשית.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד וינברג למערער, עו"ד י. אלון למשיב. 26.1.78).
ע.א. 721/77 - יצחק ננר, עו"ד נגד עירית ירושלים
*קביעת מס עסקים לפי גובה הפדיון
(הערעור נדחה).
המערער חוייב במס עסקים לפי השיעורים שנקבעו בחוקי העזר של ירושלים ועררו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור על כך נדחה. המערער טען כי בחוק העזר קיימת הפליה בלתי מוצדקת בין עסקים ומקצועות למיניהם בכך ששיעורי המס נקבעו לעורכי דין לפי הפדיון. לכאורה זוהי טענה חזקה ואולם מבחינה עובדתית אינה נכונה. רוב העוסקים משלמים את המס לפי סווג החובק כבר יסוד של התחשבות בירידת ערך הכסף ולא רק מיעוט קטן. המערער מבקש למעשה לפסול חוק עזר בשל כך בלבד שהוא מיטיב יתר על המידה עם מספר מועט מאד של עסקים, ואולם אם כי הסמכות נתונה בידי ביהמ"ש לפסול חקיקת משנה הלוקה בחוסר סבירות או בפגם של הפליה, אין הוא משתמש בסמכות זו אלא במקרים ברורים ומובהקים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד י. נגר למערער, עו"ד ח. כהן למשיבה. 26.1.78).