ע.א. 493/77 - ציון חברה לביטוח בע"מ נגד סעיד מחמוד משייך ואח'
*החובה לגלות עובדות בהצעה לפוליסת ביטוח.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ירושלים (השופט איתן) בהמ' 998/74 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי וי. כהן נגד דעתו החולקת של השופט אשר)
העובדות:
המשיב הוא בעל קטנוע שעשה פוליסת ביטוח אצל המערערת באמצעות סוכן ביטוח. טופס ההצעה נוסח בשפות אנגלית וערבית. המשיב וכן סוכן הביטוח הם ערבים מירושלים המזרחית. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי השאלות שנשאל המשיב ע"י סוכן הביטוח היו בערבית לפי הנוסח הערבי ועל שאלות אלה ענה המשיב, והתשובות נרשמו בשפה האנגלית. באחת השאלות יש הבדל בניסוח בין הנוסח האנגלי לבין הנוסח הערבי, בנוסח האנגלי נשאל המבוטח אם הואשם בעבירות תנועה כלשהן בעבר ובנוסח הערבי הוא נשאל אם הוא נידון על עבירות תנועה. כן מצומצמת השאלה בנוסח הערבי להרשעה עקב נהיגה במכונית בלבד, בו בזמן שבנוסח האנגלי אין הגבלה כזאת. כמסתבר הורשע המשיב בעבר בעבירות תנועה הנוגעות לנהיגת קטנוע. המשיב השיב בשלילה לשאלה בענין הרשעות בעבר ולאחר שאירעה תאונה ובה נפגע המשיב השני ביקשה המערערת הצהרה כי הפוליסה מבוטלת מאחר שזו הושגה תוך העלמת עובדות חשובות או בעקבות מצג כוזב בפרט חשוב. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המשיב לא עשה מצג כוזב, שכן לפי הנוסח הערבי של הפוליסה תשובתו היתה נכונה, ובאשר להעלמת עובדות חשובות אמר ביהמ"ש המחוזי שהמבוטח יצא ידי חובת הגילוי והנאמנות המוטלת עליו כשהשיב על השאלות שהוצגו לו. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר (דעת מיעוט):
א. לעניין מסירת מידע כוזב - אין להתערב בקביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי כי המשיב נשאל את שאלותיו לפי הנוסח הערבי של הפוליסה אם כי התשובות בטופס נרשמו באנגלית ועל כן אין לומר שמסר פרטים כוזבים.
ב. אשר לטענה של העלמת עובדות חשובות - פתרון הבעיה של חובת הגילוי ביחסים בין מבוטח לבין חברת ביטוח אינו חד משמעי. בעניננו חל עדיין סעיף 25 לפקודת ביטוח רכב מנועי שלפיו מבטח לא יהיה חייב לשלם לפי הפוליסה אם זו הושגה בהעלמת עובדה חשובה, ולא חוק החוזים, ויש ללכת לפי כללי המשפט המקובל. בתי המשפט נהגו עד כה לפרש את המסמכים והנסיבות של כל מקרה לגופו מבלי להכריע באופן כולל, ולפי קו זה ובהסתמך על נסיבות המקרה המסקנה היא שהמשיב לא מילא אחר חובת הגילוי שהיתה מוטלת עליו. השאלון נועד להקל על המשיב למלא את חובת הגילוי, אך לא בא במקום החובה. אכן אין להרחיב את חובת הגילוי הספונטני מעבר לדרוש לכל הדעות, אך בגבולות המתקבל על הדעת יש לקיימה.
השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. חוזי ביטוח מחייבים נאמנות מיוחדת והעובדה שהמבטח מנסח שאלות בהצעת הביטוח איננה פוטרת את המבוטח מחובת הגילוי של עובדות נוספות שעליהן הוא לא נשאל ושהן מבחינת עובדות חשובות לפי סעיף 25 הנ"ל. יחד עם זאת נחשבת חברת הביטוח כמוותרת על זכותה לגילוי, אם כללה בהצעת הביטוח שאלה בנושא מסויים ובה הגדירה את תחום הידיעות שאותן היא דורשת מהביטוח באותו נושא. במקרה כגון זה רשאי המבוטח להניח שע"י העמדת השאלה הגבילה חברת הביטוח את תחום הידיעות שבו היא מעוניינת לגבי אותו נושא והיא מוותרת על כל ידיעה נוספת באותו עניין. במקרה שלפנינו שאלה המערערת, לפי הנוסח הערבי, את המבוטח על הרשעותיו הקודמות במכונית ועל כך הוא ענה תשובה נכונה. ע"י העמדת שאלה מצומצמת ויתרה המערערת על כל ידיעה נוספת באותו נושא.
ב. נוסף על כך יש לדחות את הערעור מן הטעם שלפי סעיף 25 הנ"ל נחשבת לעובדה חשובה רק עובדה שיש בה כדי להשפיע על שיקול דעתו של מבטח זהיר. המערערת לא טענה כלל בבקשתה שמבטח זהיר היה מושפע בשיקול דעתו ע"י ידיעות על ההרשעות הקודמות הנ"ל, וטענתה רק היתה שעליה היתה משפיעה הידיעה על ההרשעות הקודמות. השאלה היא שאלה של עובדה ובדרך כלל יש להביא ראיות מפי מומחים כיצד היתה משפיעה עובדה כזו על מבטח זהיר.
מ"מ הנשיא לנדוי:
כשחברת הביטוח שואלת בטופס ההצעה שאלה ספיציפית בנושא פלוני, עליה להסתפק בתשובת המבוטח על השאלה שנשאל, וכאשר אף אין בטופס שאלה נוספת הדורשת מן המבוטח לגלות כל פרט נוסף היכול להיות חשוב לגבי המבטח בנושאים שלגביהם יש שאלות מפורשות, אין חברת הביטוח יכולה לבטל את הפוליסה על יסוד חובת הגילוי הכללית לפי סעיף 25 או על יסוד איזו חובת נאמנות כללית של המבוטח. מטעם זה יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. עו"ד א. נוביק למערערת, עו"ד י. צמח למשיב. 5.1.78).
ע.א. 161/76 - עמוס שטיבל נגד חב' שטיבל בע"מ
*בקשה לפירוק חברה.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נתן) בת.א. 486/72 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבה נוסדה בשנת 1951 כחברה פרטית, ע"י אביו של המערער, שהעביר אליה עסק של טחנת קמח שהוא ניהל כעסק יחיד שלו, כשבידו כל המניות, פרט לאחת. בשנת 1972 היו בחברה 500 מניות בנות 10 לירות כל אחת, שמהן 5 מניות בידי האב, 225 מניות בידי המערער, 225 בידי אחותו רות תורג'מן ו- 45 מניות בידי גיסו ברוך תורג'מן. המניות שבידי המערער הועברו אליו במשך הזמן ע"י אביו. בשנת 1954 נתקבלה החלטה מיוחדת של החברה להפוך מניה רגילה אחת שבידי האב למנית הנהלה בזכות הצבעה של 1,500 קולות, אך זכות זו אמורה היתה לפוג עם פטירתו של האב. האב הבטיח לעצמו גם שליטה בחבר המנהלים של החברה כאשר קבע כי הוא יהיה מנהל החברה כל חייו ויהיה רשאי למנות ולפטר מנהלים. במשך כל השנים עבד הגיס במפעל ואילו המערער היה עובד מדינה. בשנת 1970 ביקש המערער להפוך לשותף בניהול עסק הטחנה, הגיס התנגד לכך, האב הסכים עם הגיס, והחברה קיבלה החלטה כי מניית ההנהלה שבידי האב לא יפוג תוקפה עם פטירת האב וכי הוא יכול להעבירה למי שירצה. המערער חשש כי האב יוריש את המניה לחתנו (הגיס) ואז הוא הגיש את הבקשה לפירוק החברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - מ~מ הנשיא לנדוי:
א. טענת המערער הינה כי בינו ובין אביו נוצרו למעשה יחסי שותפות עקב החזקתו במניות החברה, וכשם שבימ"ש יורה על פירוק שותפות אם נתערערו יחסי השותפים, כך יש לנהוג בחברה משפחתית. טענה זו בדין נדחתה בנסיבות העניין. אכן, יחסי האמון האישיים בין האב לבנו נתערערו, וערעור האמון בין בעלי מניות בחברה שתחילתה בשותפות עיסקית יכול להוות עילה לפירוק החברה לפי סעיף 148. ברם, סיטואציה טיפוסית להפעלת הלכה זאת היא כששותפים שהפכו לבעלי מניות בזכויות שוות שרויים בריב ללא יכולת הכרעה ביניהם ומשום כך מגיעים ענייני החברה למבוי סתום, או כאשר שותף או שותפים בחברה
משתלטים על ניהול החברה באורח בלתי הוגן כדי לדחוק שותף אחר מניהול אם כי על פי היחס העסקי שהיה קיים ביניהם ערב הקמת החברה זכאי השותף להשתתף בניהול עסקיה. בעניננו, הוקמה החברה כחברת יחיד להמשך פעולות של עסק שהיה שייך לאבי המערער. בזה לא השתנה דבר עד היום הזה, וגם כששיתף האב את בני המשפחה בחברה הקפיד שלא להשמיט מידיו את רסן השליטה.
ב. לטענת המערער כי לאחר שהפך לשותף בהון המניות אין להסתכל על המצב שהיה ערב הקמת החברה - כל ההשוואה של חברה משפחתית או חברת מעטים עם שותפות, ענינה הרמת המסך המשפטי שמעל לחברה על מנת לחשוף את מהותה הכלכלית והעיסקית הנכונה. כיון שכך יש גם לבדוק כיצד הגיעו המניות לידי השותף הזוטר הטוען לפירוק החברה ומה היתה כוונת בעל המניות שנתן את המניות במתנה. התשובה היא כי האב לא התכוון לשתף את בנו בניהול עסקי החברה. גם השינוי שהאב יזם ביחס למנית ההנהלה אחרי פטירתו לא פגע במעמד המערער בחברה. שינוי זה צפה את פני העתיד ובו החזיר האב לעצמו את חופש ההורשה של כח השליטה על עסקי החברה שלפני כן הוציאו מידיו. גם את זאת רשאי היה האב לעשות מכח השליטה הנמצאת בידיו בעודו בחיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד ר. שטראוס למערער, עו"ד א. שפאר למשיבה. 12.1.78).
ע.א. 570/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*בקשה לבטל פס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א. שינבוים) בתיק מ.א. 2176/75 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער והמשיבה הראשונה היו נשואים ונתגלעו ביניהם מחלוקות שהביאו להתדיינויות ביניהם. תחילה עשו ביניהם הסכם פירוד שאיפשר חזרה לחיים תקינים, אך לאחר מכן הגיש המערער תביעת גירושין בביה"ד הרבני ואילו האשה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות. תוך כדי מו"מ בין הפרקליטים הגיעו לניסוחו של הסכם גירושין. המערער קיבל לידיו את טיוטת ההסכם מפרקליטו ולאחר שלושה ימים חזר עם הטיוטא כשהוא מסכים לה. ביום המשפט עברו הפרקליטים על ההסכם והכניסו בו תקונים ולבסוף נכנסו לביהמ"ש שנתן להסכם תוקף של פסק דין. לאחר מכן ביקש המערער לבטל את ההסכם בטענה כי הסכים לנוסח ההסכם כתוצאה מלחץ של פרקליטו שאיים עליו שלא ייצג אותו, כי הוטעה וכי המשיבה הפרה את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בדבר השפעה ולחץ בלתי הוגנים, ומכל מקום לא הובא שמץ של ראיה כי פרקליטו של המערער פעל למען המשיבה או כי ידעה שהמערער נתפס לטעות כלשהיא בקשר להסכם ותוצאותיו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי תנאי ההסכם אינם גרועים וכי הם סבירים ומקובלים לגבי הבעל. אשר להפרת ההסכם ע"י המשיבה קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה לא הפרה את ההסכם הפרה יסודית ואם מדובר בהפרה לא יסודית הרי נתון הדבר לשיקול דעתו של ביהמ"ש שלא לבטל את החוזה אם הדבר יהיה בלתי צודק בנסיבות העניין. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ניתן לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, ובין היתר בשל כך שצד להסכם הוטעה או רומה. אולם, הטוען כי הוטעה או רומה עליו הראיה וכאן דחה ביהמ"ש את גירסת המערער. זאת ועוד, גם אם היתה כאן טעות במשמעות חוק החוזים, הרי לא היה בכך כדי להוליך לביטול ההסכם, שכן גם אם הוטעה המערער ע"י פרקליטו לא היתה ראיה שהמשיבה ידעה על כך או כי היה עליה לדעת זאת.
ב. המערער טען כי פרקליטו הבטיח לו שיש כאן "טריק" וכי כדאי לו לחתום על ההסכם. ביהמ"ש לא האמין לסיפור, אך גם אם היה נכון הדבר, הרי לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) חייב אדם לנהוג בתום לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה, ואם המערער חטא בכך שלא נהג בתום לב הרי הסעד שמור לנפגע ולא למערער.
ג. לא הובאו ראיות כי המשיבה הפרה את ההסכם, ומכל מקום לא נתגלתה הפרה יסודית אשר האחריות לביצועה רובצת לפיתחה של המשיבה דוקא. מכל מקום, לא הונח היסוד להפעלת סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 7 לחוק החוזים.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט אשר:
מסכים שיש לדחות את הערעור. ההסכם השני קיבל תוקף של פסק דין, ופסק דין מעין זה אפשר לבטל רק אם ההסכם המונח ביסודו היה פגום בעת כריתתו. הפרת ההסכם אינה מהווה פגם בכריתתו, וממילא אין אפשרות לבטל פסק דין כזה מן הסיבה שההסכם הופר לאחר מכן. על כן לא היה צורך לבחון אם צדק המערער בטענותיו הנוגעות להפרת ההסכם ומספיק היה בדחיית טענות האילוץ וההטעיה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד ג. מרגלית למערער, עו"ד ד.י. ישראלי למשיבים. 24.1.78).
ע.א. 197/77 - שפאר תוסייה כהן ושות', עורכי דין נגד עירית ירושלים ואח'
*הכללת כספי נאמנות בגובה הפדיון לצורך חיוב במס עסקים (הערעור נתקבל).
המערערת, שותפות של עורכי דין, נדרשה לשלם מס עסקים לעיריה על פי פריט 103 (ב) לחוק עזר ירושלים בענין מס עסקים, הקובע את התשלום לפי הפדיון של עורך הדין. הויכוח שהתעורר בין המערער לבין העיריה היה אם כספים שגובה עורך הדין בנאמנות עבור לקוחו מהווה חלק מן הפדיון. העיריה וכן בית הדין למס עסקים סברו כי גם כספים כאלה מהווים חלק מן הפדיון וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי בקביעת שעור מס העסקים של עורכי דין אין להביא בחשבון פקדונות שנמסרו בנאמנות.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. שפאר למערער, עו"ד י. בר סלע למשיבים. 12.1.78).
ע.א. 509/77 - עזבון המנוח חיים פרלין ז"ל נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים ואח'
*קביעת "בעלים" לצורך מס רכוש כאשר הנכס רשום ע"ש מנהל העזבון (הערעור נתקבל).
למנוח חיים פרלין היתה חנות בתל אביב והוא השכיר אותה בשכירות מוגנת לחברה ששמה חברת חיים פרלין בע"מ. המניות בחברה היו מחציתן בידי המנוח ומחציתן בידי אשתו. משנפטר המנוח השאיר צוואה שלפיה הוריש את נכסיו לאשתו, לאחר שיובטח קיומו של בנו שהיה פסול דין. לפי צוואה זו היתה האשה לבעלים של כמעט כל המניות בחברת חיים פרלין בע"מ ומניות המנוח רשומות עתה בשם "יורשי חיים פרלין ז"ל". מאידך רשומה החנות בלשכת רישום המקרקעין בשם מנהלי העזבון. התעוררה שאלה אם יש לראות את החנות כמושכרת לדייר מוגן לצורך שומת מס רכוש נמוכה, או כמושכרת ל"קרוב" של הבעלים, שכירות שהחוק אינו מכיר בה לצורך שומה נמוכה של מס רכוש. בביהמ"ש דלמטה היתה השאלה העיקרית אם יש לראות את אלמנת המנוח כבעלת המניות
העיקרית של חברת חיים פרלין בע"מ ואז מושכרת החנות לקרוב משפחה, או שמנהלי העזבון עדיין צריכים לדאוג לבן פסול הדין ואין לראות את האלמנה כבעלים של המניות. ביהמ"ש דלמטה סבר כי האלמנה הינה כיום בעל המניות העיקרי של החברה השוכרת ובקביעה זו לא התערב ביהמ"ש העליון. אך מאידך סבר ביהמ"ש העליון כי אמנם האלמנה הינה הבעלים של החברה השוכרת, אך אין היא הבעל של החנות ומכיון שכך אין לומר שהשוכר הינו קרובו של בעל הנכס. לפי הגדרת בעלים בחוק מס רכוש אין לראות יורש כבעלים כאשר נכס רשום על שם מנהלי העזבון. פסק הדין ניתן מפי השופט ויתקון, והשופט י. כהן הוסיף כי משום שעל הענין לא חל חוק הירושה, יש לראות את מנהלי העזבון כבעלים. מה שאין כן אילו היו חלות על ירושת המנוח הוראות חוק הירושה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד ברוש למערערים, עו"ד י. אלון למשיבים. 22.1.78) .
ע.א. 511/77 - המועצה להסדר הימורים בספורט נגד נעמי שהרבני ואח'
*הסיבות לביטול משחק כדורגל לענין הניחוש בספורטוטו (הערעור נדחה).
באחת השבתות עמדה להתקיים סידרה של 13 משחקי כדורגל שנכללו בטופס ההימורים במסגרת הספורטוטו אך משחק אחד לא התקיים. לפי המצב העובדתי היה המגרש מוצף מים ומכונית מכבי אש שנמצאה במקום לשאיבת המים שקעה ולא יכלה לצאת מהמגרש. שופט המשחק החליט שלא לקיים את המשחק וכתב בדו"ח השיפוט "מצאתי מגרש לא תקין לקיום המשחק, מכונית מכבי אש שקעה בתוכו ...". על פי תקנות ההימורים אם בוטל משחק מסיבות שונות, כגון אי הופעת קבוצה, או התפרעות וכו' רואים את המשחק כאילו לא התקיים ואינו מובא בחשבון הניחוש הנכון. מאידך, אם לא התקיים המשחק בגלל גשם, או בגלל מגרש מוצף, רואים את התוצאה כתיקו. המשיבים ניחשו את 12 המשחקים האחרים ואת המשחק הנדון הם רשמו כתיקו. המערערת סברה כי יש לראות את המצב כאילו היו רק 12 משחקים ואין מחלקים את הפרס הגבוה, ואילו המשיבים טענו כי יש לראות את המשחק כמו לא התקיים מחמת הגשם ועל כן ניחשו 13 משחקים וזכו בפרס הגדול. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים והערעור על כך נדחה. לפי הנתונים לא קויים המשחק מחמת הגשם והיותו של המגרש מוצף. גם שקיעת מכונית הכיבוי לא היתה אלא תוצאה של הצפת המגרש, שכן כל מטרת הימצאותה של המכונית היתה לשם שאיבת מים מהמגרש המוצף, ומששקעה לא ניתן היה לקיים את המשחק מן הטעם שמידת ההצפה היתה כזו שאפילו את תנועת המכונית שואבת המים לא איפשרה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אלון. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. רוין למערערת, עוה"ד ז. ברעם, פ. ברק, ח. קאזיס, י. לרר, מ. ליפקין למשיבים. 31.1.78).
ע.א. 339/77 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
המשיב חוייב במזונות שני ילדיו הקטינים, בסכום של 1300 ל"י לחודש, צמוד למדד יוקר המחייה מחודש מרץ 1977, כשהאם מקבלת גם קיצבת הביטוח הלאומי בסך 300 ל"י לחודש. הערעור על סכום המזונות נתקבל. בהתחשב בעובדה שמצב בריאותה של אם המערערים אינו תקין וכן שהמערערת הראשונה היא למעלה מבת 16 ועשויים להיות לה צרכים נוספים משלה, יש להעמיד את סכום המזונות החודשיים על 1,500 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, אלון. 23.1.78).
ע.א. 825/76 - פלונית נגד פלונית ואח'
*מזונות - הרשאה להביא עדים חדשים בישיבה שנקבעה לסיכומים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער והמשיבה נשואים ולהם בת קטינה. עקב סכסוכים
נפרדו בני הזוג ובמרץ 1976 פסק ביהמ"ש המחוזי מזונות לקטינה בסכום של 750 ל"י לחודש. כעבור חודשים מספר פנו המשיבות מחדש לביהמ"ש וביקשו כי סכום המזונות יוגדל ל- 1,500 ל"י מאחר וחל שינוי בנסיבות, היינו, העובדות שנמסרו על ידי הבעל על השתכרויותיו לא היו נכונות, וכן ההתיקרויות מצדיקות את שינוי הסכום. ביהמ"ש המחוזי דן בתביעה תוך בחינה מחדש של כל הנתונים, ועל כך לא ערער הבעל, אם כי מדובר בתקופת זמן קצרה אחרי הפסיקה הראשונה, ולכאורה צריך היה במקרה כגון זה להצמיד את המזונות כפי שנפסקו לאחרונה למדד יוקר המחייה ותו לא. בפסה"ד נשוא הערעור נפסק סכום של 1,100 ל"י לחודש בניכוי קיצבת הילדים של המוסד לביטוח הלאומי. על סכום זה אין לקבל את ערעורו של המערער. ברם, בביהמ"ש המחוזי ביקש המערער גם קיזוז תביעה נגדית של 2,500 ל"י שלטענתו חבות לו המשיבות, אך המערער שבעת הדיון לא היה מיוצג ע"י עו"ד שכח את עניין תביעת הקיזוז, ורק לאחר שתמה פרשת הראיות ולפני התחלת הסיכומים ביקש להביא ראיות לביסוס תביעתו. ביהמ"ש דחה בקשה זו ובשלב זה סירב לשמוע ראיות חדשות. אז ביקש המערער למחוק את סעיף ההגנה המדבר בקיזוז, כדי שיוכל להגיש תביעה נפרדת וביהמ"ש סירב גם לבקשה זו באומרו שאי אפשר להפסיק תובענה בשלב של סיכומים. ביהמ"ש צדק כשסירב להסכים למחיקת התובענה בשלב הדיוני האמור, אך לא צדק כשסירב לשמוע ראיות בקשר לתביעת המערער. אין ספק שהמערער התרשל בניהול עניניו וגרם להארכת הדיונים שלא לצורך, אך פגם כזה אפשר לתקן ע"י פסיקת הוצאות. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות לענין הקיזוז.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. וירניק למערער, עו"ד י. זילברצן למשיבות. 9.1.78).
ע.א. 395/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מקום מושב" בתביעת אשה נגד בעלה המתגורר כיום באנגליה (הערעור נדחה).
המשיבות, אשתו וילדתו של המערער, הגישו נגדו תביעת מזונות בשנת 1972 ובשנת 1973 נקבעו מזונות זמניים והמשך הדיון נקבע לשנת 1975. בינתיים יצא המערער מן הארץ והחל לשהות באנגליה. נקבע מועד לדיון, ואז טען ב"כ המערער כי מאז 1974 המערער הוא תושב אנגליה ועל כן חל דין מקום מושבו על חובת המזונות שלו ומאחר והאשה לא הוכיחה את דין מקום המושב יש לדחות את התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער וחייב אותו בתשלום של למעלה מ- 3,000 ל"י לחודש מזונות והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי בחן מבחינה עובדתית את שאלת מקום מושבו של המערער ומסקנתו היתה שהמערער לא שינה את מקום מושבו ועל כן יש לראותו כתושב ישראל ואזרח ישראל. לפי הראיות שהותו של המערער באנגליה היא זמנית ועליו להאריך מעת לעת את היתר השהייה המוגבל בזמן שהוענק לו. מכאן שצדק ביהמ"ש המחוזי שמקום מושבו של המערער הוא ישראל. כיון שכך אין צורך להיכנס לבירור השאלות מה היה עשוי להיות הדין החל על העניין אילו המערער היה משנה את מקום מושבו. ניתן לומר כי במקרה כגון זה שלפנינו בו מדובר על אזרחי ישראל שנישאו בישראל, ואחרי תחילת ההליכים המשפטיים עזב החייב את ישראל למקום אחר, ללא הסכמת הצד השני לנשואין, לא היה מקום להחיל את דין מקום המושב החדש על העניין. הערת אגב נוספת, גם אילו היו מפעילים בענין דנא את המשפט החל באנגליה, לא היה הדבר מסייע בידי המערער המנסה להתכחש לחובות שאותן נטל על עצמו בנישואיו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. צנג למערער, עו"ד ד. קציר למשיבות. 9.1.78).
ע.א. 271/76 - פלוני נגד פלונית
*אבהות (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה קביעת אבהותו של המערער על ילד שנולד למשיבה. פס"ד ביהמ"ש המחוזי שקבע את אבהותו של המערער אושר ע"י ביהמ"ש העליון. אין זה מדוייק שפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מבוסס על עדותה היחידה של המשיבה. עדותה נסתייעה במידת מה בעדות של בת דודתה על שיחה שקיימה עם המערער, ואשר בה שאלה אותו מה יעשה בקשר למשיבה, ותשובתו לא היתה הכחשה של אבהותו אלא שיחשוב על הדבר ויודיע לעדה כעבור כמה ימים. אחר כך הודיע שאינו יכול "לקחת את זה" על עצמו. גם אם המערער היה במצב לא נוח כלפי אשתו שלא ידעה על יחסיו עם המשיבה, אין להניח שלא היה מכחיש מיד, בתשובתו לעדה, את עניין אבהותו. אין חולקין שהמערער קיים יחסים עם המשיבה במשך זמן רב וביהמ"ש המחוזי לא האמין לו שהפסיק יחסים אלה לפני שהמשיבה נכנסה להריון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, גב' בן פורת. עו"ד מ. גוטליב למערער, עו"ד ע. מרקוביץ למשיבה. 8.1.78).
ע.א. 251/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*אבהות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע את אבהותו של המערער על המשיב השני שנולד למשיבה הראשונה מחוץ לנישואין. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי התבססה על העובדה שהמערער קיים יחסים עם המשיבה ובביהמ"ש המחוזי נקט המערער בשיטה של סחבת, ומשנקבע תור לבית חולים לשם בדיקת דם המתינה האם עם התינוק במשך כל שעות לפני הצהריים והמערער לא בא. עתה בא המערער בטענה על שלא נעשתה בדיקת דם והוא מבקש לעשות זאת עתה. בקשתו נדחתה. בעל דין חייב להביא את ראיותיו בפני הערכאה הראשונה אשר מלאכתה לקבוע את העובדות, ורק במקרים נדירים ירשה ביהמ"ש העליון הבאת ראיה שלא הובאה קודם לכן.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד ה. רוסטוביץ למערער, עו"ד נ. מנהיים למשיבים. 22.1.78).
ע.א. 449/76 - פלוני נגד פלונית
*אבהות (הערעור נדחה).
המשיבה נולדה מחוץ לנישואין, וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הינו אביה. הערעור נדחה. המערער ואשתו חיו בשכנות עם אמה של המשיבה ובעלה ולאחר 15 שנות נישואין נתאלמנה האם מבעלה בשנת 1969. לשני הזוגות לא היו ילדים. הזוגות היו מיודדים ולאחר שהאם נתאלמנה המערער החל לבוא עמה במגע מיני. המשיבה נולדה בשנת 1972 והמערער טען כי הפסיק את היחסים עם האם למעלה משנה לפני שהמשיבה נולדה. אך ביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על הראיות שבאו לפניו כי הוא המשיך ביחסים גם בתקופה הרלוונטית ולאחר שכבר נכנסה להריון. זאת ועוד, המערער שלא נולדו לו ילדים במשך נשואיו, שמח שאם המשיבה הרתה לו והעתיר עליה בגדים ומתנות ביד רחבה. נוכח עדויות אלה לא היה כל קושי להכריע לגוף העניין. ואולם המערער סמך את הגנתו על כך שהוא עקר באופן מוחלט והריונה של אשה ממנו הוא דבר שלטענתו איננו אפשרי כלל. מתברר שהמערער היה כ- 14 שנה בטיפול רפואי בגלל עקרותו אבל הטיפול לא הועיל. הוא הביא שלושה רופאים שהעידו על דרכי הטיפול שלא עזר. עדויות אלה הן ודאי בעלות משקל רב, ואילו היה מדע הרפואה קובע קביעה אבסולוטית שהמערער לא יכול היה להפרות, ניתן היה לקבל את הגנתו למרות כל העדויות שבאו בפני ביהמ"ש. אולם, הרופאים קבעו כי זרעו של המערער אינו יכול להפרות, אך אחד או שניים לכל 500
יכול הוא להפרות. כיון שכך הרי שלא היתה מניעה אבסולוטית שאם המשיבה תכנס להריון מן המערער, ועל כן יכול היה ביהמ"ש לסמוך על הראיות שבאו בפניו כדי לקבוע את אבהותו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד אוריה באר למשיבה. 15.1.78).
ע.א. 585/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער והמשיבה הראשונה היו נשואים ולהם ילדה בת 5. בפני ביהמ"ש המחוזי הסכימו להתגרש ובהסכם הפשרה נקבע שהמערער ישלם מזונות לאשה עד ליום הגירושין ולקטינה עד גיל 18, וכן שביהמ"ש יקבע את סכום המזונות. עד אז שילם המערער מזונות זמניים של 500 ל"י לאשה ו- 800 ל"י לקטינה. לאחר ההסכם הנ"ל קבע ביהמ"ש כי על המערער לשלם לקטינה 1,500 ל"י לחודש כשסכום זה צמוד ב- 75 אחוז למדד יוקר המחייה ולאשה 1,800 ל"י וזאת מיום הגשת התביעה. בינתיים התגרשו הצדדים ועניין מזונות האשה אבד את חשיבותו ובאשר למזונות הקטינה דחה ביהמ"ש העליון את הערעור. המערער הוא חבר דן והסכום שנפסק אינו גבוה מדי, מה גם שרק 75 אחוז ממנו הוצמדו למדד יוקר המחייה. אשר למזונות האשה, לא היה מקום לקבוע סכום העולה על המזונות הזמניים לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד למתן פסה"ד, ועל כן ישאר סכום המזונות הזמניים עד יום פסה"ד ורק מאז ועד לגירושין יהיה כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון העיר כי ראוי הוא שביהמ"ש השומע את הראיות יפרט את ממצאיו לעניין צרכיהם של הזכאים במזונות ויכולתו הכלכלית של החייב בתשלומם, ולא יסתפק בקביעות סופיות בלבד, דבר המכביד על ביהמ"ש העליון בבואו להעביר את החלטת ביהמ"ש המחוזי בשבט הביקורת.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. אסטרייכר למערער, עו"ד ז. סולסקי למשיבות. 19.1.78).
ע.א. 378/76 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1954 לפי מנהגי העדה הקראית ובשנת 1971 התגרשו בפני בית הדין הקראי. המשיבה ביקשה להינשא מחדש ליהודי רבני ובית הדין הרבני החליט כי על המשיבה לקבל תחילה "גט מחמת ספק" מידי המערער. הלה סירב לתת גט חדש ודרש תמורתו דרישות שונות. האשה פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות, וטענה כי הגירושין מבעלה אינם תופסים לפי הדין הישראלי ועל כן היא נחשבת לאשתו של המשיב, ולחילופין כי היא זקוקה לגט מספק והמערער מעכב את נישואיה, ועל כן הוא מחוייב לתת לה מזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא הצליח להראות כי נישואיו באו לקיצם, ועל כן חייבו בתשלום מזונות. הערעור על כך נתקבל. מבלי להיכנס לשאלה אם נשואי המערער והמשיבה עדיין תקפים, הרי אשה זכאית למזונותיה רק כל עוד היא חיה עם בעלה. אם אינה חיה עמו חייב הבעל להמשיך ולזונה רק אם סיבת הפרידה איננה ממנה. די במידה קלה של הוכחה מצד האשה כדי לשכנע את ביהמ"ש כי קיימת סיבה המצדיקה את הניתוק בין הבעל לאשה, אך אין כל יסוד לכך שאשה החיה בנפרד מבעלה תהיה זכאית אוטומטית למזונותיה. כאן מדובר באשה שנפרדה מבעלה ומילדיה, הסכימה לעבור תהליך גירושין וביקשה להינשא לאחר, והיא לא העלתה טענה בפני ביהמ"ש המחוזי כי הסיבה לכך שעזבה את הבית אינה ממנה אלא שזה באשמת הבעל.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. לוינגר למערער, עו"ד ג. כפור למשיבה 19.1.78).
ע.א. 422/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם לאשתו סכום של 740 ל"י למזונות שלושת ילדיו הקטינים. סכום זה מבוסס על סך 400 ל"י לכל אחד מן הילדים תוך ניכוי סכום כולל של 460 ל"י קיצבת הביטוח הלאומי שהאם מקבלת. כן חוייב המשיב לשלם 200 ל"י לחודש על חשבון המשכנתא הרובצת על דירת המגורים שבה מתגוררת האם, והמזונות הוצמדו למדד יוקר המחייה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת האם שהמשיב אינו עושה מאמצים ראויים להשתכר לפי יכולתו ובהתחשב בכך קבע את סכום המזונות. ביהמ"ש רמז בפסק דינו שגם האם היתה יכולה להשתכר יותר ממקצועה כספרית, בעוד שכיום היא עובדת כפועלת ניקיון, ולא פסק לאם דבר על חשבון מזונותיה שלה. הערעור על סכום המזונות נתקבל. לעניין מזונות הילדים אין מקום להתערב, אך ביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם האשה כשלא פסק לה מזונות. האשה מרויחה כאלף ל"י מעבודתה, ואפילו היתה יכולה להעלות במקצת את הכנסתה, יש להביא בחשבון שהיא מטפלת בשלושה ילדים קטינים ותוכל לעבוד רק בעבודה חלקית או שתצטרך לשלם עבור עזרה לטיפול בילדים. על כן יש לחייב את המשיב בתשלום תוספת של 500 ל"י לחודש על חשבון מזונות לאשתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד מ. אסולין למערער. 19.1.78).
ע.א. 632/76 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות. מספר ימים לפני שהוגשה תביעת המזונות של האשה פנה המערער לבית הדין הרבני, הגיש תביעת גירושין וביקש "לכרוך את הענינים הכספיים בזה שברצוני להפסיק לשלם לה דמי מזונות מאחר שהיא עובדת וגם מקבלת כספים ממשפחתה". ביהמ"ש המחוזי חייב את הבעל לשלם 700 ל"י לחודש מזונות לאשתו והערעור על כך נדחה. לטענת המערער כי עניין המזונות נכרך בתביעת הגירושין שהגיש קודם להגשת תביעת המזונות - יש, לפחות, ספק אם כריכת עניין המזונות בעניין הגירושין היתה בתום לב ועל כן לא היתה מניעה לכך שביהמ"ש המחוזי יזקק לתביעת המזונות, המערער טען גם שהמשיבה רימתה אותו בהודיעה לו שהיא צעירה בשלוש שנים ממה שהיא באמת, ואילו ידע את האמת לא היה מתחתן עמה. ההודעה הכוזבת הנ"ל אין בה כדי לפטור את המערער מתשלום המזונות כל עוד הוא נשוי למשיבה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד תלמי למשיבה. 17.1.78).
ע.א. 122/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה השנייה היו נשואים והתגרשו בשנת 1969 כשנה לאחר שנולדה המשיבה הראשונה. לפני הגירושין חתמו על הסכם בו הוסדרו מזונות הקטינה לתקופה שבה למד המערער באוניברסיטה, ובשנת 1971 התחדשה ההתדיינות בין בני הזוג בעניין מזונות הקטינה ולאחרונה שוב החלה התדיינות על גובה סכום המזונות וביהמ"ש המחוזי קבע את צורכי הקטינה לפי 1,200 ל"י לחודש וחילק את החיוב בין האב לאם כשהאב חוייב לשלם 800 ל"י לחודש ואילו יתרת הסכום מוטלת על האם. הערעור על כך נדחה. אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להעביר את החלטות הערכאה בעניין מזונות בשבט הביקורת של חישובים מתמטיים שהם בגדר דקדוק כחוט השערה. אם החלוקה הכללית נראית בעיני ביהמ"ש סבירה ומעוגנת בראיות לא יתערב בעניין כדי להפחית או להוסיף סכום זעיר פה או שם. עניין שיעור המזונות נתון לשיקול הערכאה הראשונה וביהמ"ש עשה
חישוב בצורה מדוקדקת ומפורטת בעניין צורכי הקטינה ואפשרויות הצדדים וחלוקת הנטל בין האב לאם נראית סבירה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. ליבוביץ למערער, עו"ד ע. קטרון למשיבות. 17.1.78).
ע.א. 456/77 - פלונית ואח' נגד פלוני
*איסור על בעל להיכנס לדירת בני הזוג (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב חוייב בתשלום מזונות אשתו וארבעת ילדיו הקטינים בסכום של 1,500 ל"י לחודש, ונאסרה עליו הכניסה לדירת בני הזוג במשך תקופה של 3 חודשים. המערערים טענו נגד מיעוט סכום המזונות וכן שאיסור הכניסה לדירה הינו לשלושה חודשים בלבד. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור לעניין סכום המזונות, ובאשר לתקופת האיסור לכניסה לדירה האריך אותו לשנה נוספת מיום פסק הדין של ביהמ"ש העליון. באו ראיות בפני ביהמ"ש המחוזי על תגרות ידיים בין בני הזוג הפוגעות בטובת הילדים, כאשר הן מתרחשות בדרך כלל לפנות בוקר והילדים מתעוררים, בוכים וצועקים והפגיעה בנפשם קשה עד מאד. מן הראיות עולה כי בסכסוכים אשמים, ככל הנראה שני הצדדים, וכן כי הילדים נמצאים ברשות האם המטפלת בהם. כלל גדול הוא כי לאשה זכות מגורים מבלי להיות מותקפת. כאשר עולה מחומר הראיות שיש מקרים שבהם הבעל הוא יוזם מעשי התקיפה, די בכך כדי להצביע על נסיבות בהן זכאית האשה להגנת ביהמ"ש. במקרה שלפנינו יש לחובה של מתן מדור שקט משקל רב עוד יותר כי מדובר לא רק בשלומה ושלוותה של האשה אלא גם בגורלם של הילדים. לעניין שיעור המזונות, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיב משתכר כ- 3 אלפים ל"י לחודש ומסכום זה עליו לשלם למעלה מ- 700 ל"י עבור משכנתא הרובצת על הדירה. לאור הנתונים האמורים יכול היה ביהמ"ש לפסוק את הסכום של 1,500 ל"י לחודש, אלא שאת הסכום הנ"ל צריך להצמיד למדד יוקר המחייה ולא לתוספת היוקר כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. לי למערערים, עו"ד ש. גליביטר למשיב. 31.1.78).
ע.א. 551/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות ופסיקת הוצאות משפט (הערעור נדחה בעיקרו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לבנו, המשיב, סכום של 1,000 ל"י לחודש מזונות וכן קבע הוצאות ושכ"ט עו"ד. שני הצדדים ערערו על סכום המזונות שנפסק וערעוריהם נדחו, פרט לכך שסכום המזונות הוצמד למדד. המערער ערער גם על כך שהמשיבה לא חוייבה בביהמ"ש המחוזי בהוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד לנוכח טיעוניה החמורים כלפיו שהוא כאילו יש לו רווחים מפרוצות, וביהמ"ש העליון סירב להתערב בכך. בתיקי מזונות, יותר מכל סוג אחר של תיקים, יש לראות את ההחלטה בעניין הוצאות ושכ"ט כנושא שיש להשאירו לשיקוליה של הערכאה שדנה בעניין.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. קניאל למערער, עו"ד א. בן דרור למשיבים. 7.2.78).
ע.א. 873/75 - אחדות אופסט, אגודה קואופרטיבית נגד יצחק אורן
*ביטול פס"ד כדי להעיד עד שלא ניתן להעידו לפני כן (הערעור נתקבל).
מתברר שעלה עכשיו בידי המערערת לברר את מענו של אחד ממנהלי החברה הנתבעת שבזמנו נבצר היה מהמערערת להעידו. אי לכך השתמש ביהמ"ש העליון בכח הנתון בידו לפי תקנה 415 לתקנות סדר הדין, על מנת להתיר את גביית העדות של אותו עד. למטרה זו בלבד ביטל ביהמ"ש העליון את פסק דינו של ביהמ"ש
המחוזי והחזיר אליו את הדין כדי שישמע את עדותו של העד בשאלה אם אותו עד, או מישהו אחר, חתם את שם המשיב יצחק אורן על פי הרשאה שקיבלו ממנו. המשיב רשאי להביא ראיות לסתור ולאחר גביית הראיות יתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין חדש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד בן ברוך למערער, עו"ד ב. רווה למשיב. 22.1.78).
ע.א. 82/76 - אלי רזין נגד רות הופמן.
*דחיית תביעה עקב אי הופעת התובע (הערעור נדחה).
בשנת 1974 הגיש המערער תובענה נגד המשיבה שבה דרש אכיפת חוזה להעברת מקרקעין ולחילופין תשלום נזיקין. נערך קדם במשפט במרץ 1975 והוא נדחה מפעם לפעם במשך 5 ישיבות. בסופו של דבר הורה השופט שהתובענה, תידון לגופה בסוף דצמבר 1975. במועד הקבוע התייצבו ב"כ בעלי הדין ומי שייצג אז את המערער סיפר כי שלח מכתבים רשומים למערער וביקש ממנו לסור למשרדו ולדאוג להבאת עדים. סמוך למשפט טילפנה פקידה של המערער לפרקליט ואמרה לו שהמערער משרת במילואים. בקשת הפרקליט להמציא לו צו קריאה לא נענתה. אי לכך ביקש הפרקליט מביהמ"ש לשחררו מתפקידו, אך ביהמ"ש סירב ומשהודיע פרקליט המערער שאין לו כל בקשות ואין לו ראיות, דחה ביהמ"ש את התובענה מחוסר הוכחות. הערעור על כך נדחה. בפני ביהמ"ש העליון גולל בא כוחו החדש של המערער את הקשיים העומדים בפני פרקליטים ובעלי דין הנקראים לשרת במילואים, ואמנם יתכן שבמקרים מסויימים קיימים קשיים כאלה, אך לא כן בעניין דנא. לא הומצא כל אישור על שרות במילואים, ויתירה מזאת, אפילו היה המערער בשרות במשך חודש שלם, הרי ידע חודשים לפני המועד על בירור המשפט ולא עשה מאומה, ואף לא השיב למכתביו של פרקליטו. הרי זה עניין חמור של זלזול כלפי עו"ד וכלפי ביהמ"ש ואין זה אחד המקרים שבהם בתי המשפט חייבים להתייחס בסלחנות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד ש. טויסטר למערער, עו"ד י. חריף למשיבה. 5.1.78).
ע.א. 521/77 - ברוך אשר נגד רשות הנמלים
*מינוי מומחה רפואי (הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי בחיפה הוגשה תביעת נזיקין כנגד רשות הנמלים, מעבידתו של התובע, שהיה סוור בנמל הקישון. בסעיף 3 לכתב התביעה ביקש המערער כי ביהמ"ש ימנה מומחים רפואיים לעינים ולעצבים על מנת לקבוע את נכויותיו. לאחר מכן הגיש המערער בקשה בדרך המרצה למינוי מומחים רפואיים והמשיבה הודיעה כי היא מסכימה למנויו של אחד ד"ר חפץ שהוא פסיכיאטר. ביהמ"ש הורה על מינוי המומחה האמור מטעם ביהמ"ש, אך ד"ר חפץ לא היה מוכן להתמנות למומחה רפואי. ב"כ המערער ביקש מביהמ"ש למנות מומחה אחר, והציע למנות אחד משני מומחים שאת שמותיהם מסר לביהמ"ש. ביהמ"ש לא נעתר לבקשה ואמר כי אין הוא מכיר פסיכיאטר שיוכל למנותו וכי לא הוצע שמו של פסיכיאטר שביהמ"ש מכיר. הערעור על החלטה זו נתקבל. ביהמ"ש העליון עמד על החשיבות הרבה של מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, ומאידך על הצורך למנוע ועדת רופאים ע"י הצדדים, וציין כי ככל שירבה ביהמ"ש להשתמש בסמכותו למינוי מומחים כן יטב. ביהמ"ש העליון קבע כי אם בעל דין אינו מזמין מומחה רפואי מצידו, ובעצה אחת עם בעל הדין האחר הוא מסכים למינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש, כי אז בדרך כלל חייב ביהמ"ש למנות מומחה רפואי ואינו יכול לדחות את הבקשה בנימוק שאין הוא מכיר את המומחה המוצע או שאינו מכיר מומחים כלל. יתר על כן, גם אם באה בקשה למינוי מומחה רפואי מצד אחד בלבד, ללא הסכמת הצד האחר גם אז מן הראוי שביהמ"ש ייענה לבקשה, אלא אם הצד שכנגד יביא נימוקים משכנעים להתנגדותו. זכותו של המערער
לבקש מינוי מומחה רפואי איננה תלוייה בהסכמתו של המשיב ואם הציג המשיב תנאים להסכמתו אין משמעות לתנאים אלה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ד. רן למערער, עו"ד קוזלובסקי למשיבה. 12.1.78).
ע.א. 178/75 - משה פרקש נגד מדינת ישראל
*תביעה לפיצוי עקב נזק שנגרם לרכב מגוייס (הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי, בשבתו כבית דין לתביעות כלליות, בגין נזק שנגרם למשאיתו כאשר גוייסה ע"י שלטונות צה"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים. התובענה התבססה על סעיף 6 לפקודת הפיצויים (הגנה) המזכה בעל רכב שחזקתו נלקחה עפ"י אותה פקודה לתשלום פיצויים. התובענה נדחתה והערעור על כך נדחה. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היה המנוע של המשאית במצב גרוע ביותר כבר בשעה שהמכונית נלקחה ע"י שלטונות צה"ל. הרדיאטור של המשאית נזל ובעקבות הנזילה בעת שהיתה מגוייסת נגרם נזק לבוכנה של המנוע. אעפ"כ נדחתה התביעה על יסוד הנימוק שהמנוע ממילא הגיע לסוף תקופת חייו ואף לא תוקן אלא הוחלף במנוע אחר. לטענת המערער כי שאלת הוותק של המנוע לא הועלתה בכתב ההגנה - אין תקנות סדר הדין האזרחי חלות על הדיון בבית הדין לתביעות כלליות ומכח תקנות הפרוצדורה בפני בית הדין הכללי די בכך שהרשות תפרט בכתב ההגנה את הפרטים השנויים במחלוקת, והמדינה יצאה ידי חובתה בטיעונה כי היא כופרת בקיומו של נזק הנובע מן השימוש שעשתה במכונית. ביהמ"ש גם שינה את סדר הסיכומים אך לא נגרם למערער עיוות דין המצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. לגוף העניין, אין ביהמ"ש העליון מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו והשאלה הנוגעת לאורך חיי המנוע אינו עניין שבמסקנה אלא שבעובדות.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. הייק למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 18.1.78).
ע.א. 211/76 - חיים פסחוק ואח' נגד עו"ד פנחס מאירוב.
*קביעות עובדתיות על מהות תשלום שנעשה במסגרת הסכם מכר (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערים רכשו זכות לנכס מסויים ומכרו אותו למשיב. נעשה הסכם שלפיו המחיר הינו 185 אלף ל"י. המערערים לא עמדובהתחייבויותיהם לעניין העברת החזקה למשיב וגם לא עמדו בהתחייבויות שלהם כלפי המוכרים שלהם. המשיב שילם למוכרים הראשונים סכום שהמערערים היו חייבים להם וכן פיצויים של 25 אלף ל"י שהיה קבוע בהסכם בין המערערים למוכרים. הוויכוח בתביעה נשוא ערעורים אלה הינו כפול: ראשית, סכום של 50 אלף ל"י ששילם המשיב למערערים כאשר לטענת המשיב שולם הסכום על חשבון המחיר של 185 אלף ל"י ואילו לטענת המערערים שולם סכום זה כתמורה נוספת "מתחת לשולחן"; שנית, ביחס לסכום של 25 אלף ל"י ששילם המשיב למוכרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכום של 50 אלף ל"י שולם על חשבון המחיר הנקוב בחוזה וביחס לסכום של 25 אלף ל"י קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא שולם ע"י המשיב מבלי שהמערערים נשאלו על כך וללא משפט ודיון ממשי כל שהוא. על כן היה כאן מקרה של התנדבות מצד המשיב לשמור על האינטרסים שלו כלפי המערערים, ולאו דוקא על מנת לשמור על האינטרסים של המערערים כלפי מי שמכרו להם את הנכס. הערעורים נדחו. לעניין התשלום של 50 אלף ל"י, אמנם ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדויות הצדדים, אך הסתמך על הצהרת המערער הראשון במשפט מזונות בינו לבין אשתו כי הסכום שעליו לקבל מעיסקה זו הוא 185 אלף ל"י, ואין ספק שאפשר לתת משקל ממשי להודאה זו. גם הקביעה כי הסך של 25 אלף ל"י שולם לא על מנת לשמור על האינטרסים של המערערים הינה קביעה עובדתית שאין להתערב בה. אשר לערעור על כך שביהמ"ש המחוזי לא
פסק ריבית בשיעור המקסימאלי - עניין הריבית נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ונסיבות המקרה יש בהן די והותר כדי להצדיק את החלטת ביהמ"ש בעניין הריבית.
(בפי השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. עצמון למערערים. 26.1.78).
ע.פ. 781/77 - מדינת ישראל נגד יוסף המשפטי
*הרשעה בעבירות סחיטה (הערעור נתקבל).
באחד הלילות נכנס המשיב, בלווית שני חברים, למאפיה של המתלונן ואחרי שקנה עוגות ושילם עבורן התפרעו הוא וחבריו במקום. המתלונן ניסה להתקשר למשטרה אך המשיב וחבריו מנעו זאת ממנו. כעבור חודשים מספר בא המשיב למאפיה ונטל עוגות מבלי לשלם, ומשביקש המתלונן תשלום השיב לו המשיב "אתה זוכר מה שעשינו לך". המתלונן החריש כי הוא פחד מן המשיב. מקרים כאלה הלכו ונישנו עד לתקרית מסויימת שבעקבותיה פנה המתלונן למשטרה. ביהמ"ש הרשיע את המשיב לפי סעיף 12 (א) רישא, של החוק לתקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) בסוברו כי המתלונן לא נמנע מלדרוש את התשלום בשל האיום של המשיב. הערעור על כך נתקבל. מתוך העובדות האמורות עולה שבשל איומיו של המשיב נמנע המתלונן מלדרוש את מחיר העוגות ועל כן יש להרשיע את המשיב בעבירה החמורה יותר לפי סעיף 12 (א) סיפא לחוק הנ"ל. אשר לעונש - המשיב נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי לשנה ותשלום פיצוי של מאה לירות למתלונן. למשיב עבר פלילי המעיד על אופיו הבריוני, אך זה לו המאסר הראשון בפועל, ויש לקוות שילמד לקח וישתדל לעזור למשפחתו במצבה הקשה בשל מחלה ממאירה של אימו. לכן הפעם לא תוארך תקופת המאסר של המשיב, אך הוא חוייב בתשלום קנס של 3 אלפים ל"י או מאסר של 3 חודשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא, לנדוי. עו"ד גולדמן למערערת. 12.1.78).
ע.פ. 249/77 - מאיר אלפסי ושמעון דדון נגד היועץ המשפטי
*הרשעה בעבירות סחיטה וגניבה (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בשתי עבירות על סעיף 12 (א) לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות סחיטה), בנסיון לעבור עבירה כאמור ובעבירת גניבה לפי סעיף 270 לפח"פ, המערער הראשון גם הורשע בעבירת סחיטה נוספת ובגניבה. אלפסי נדון ל- 6 שנים מאסר ונדון ל- 3 שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. 2 המערערים עבדו תקופה מסויימת במפעל אזבסט ליד חיפה ולאחר שהפסיקו את עבודתם החלו להופיע במפעל לאיים, לדרוש ולקבל מבעל המפעל כספים; כמו כן דרשו מאחד העובדים שיתן להם כסף ואיימו עליו אך הוא סירב לתת; מקרה נוסף היה כאשר השניים הופיעו במפעל והעמיסו לאור היום לוחות אזבסט על מכונית כשהמתלונן נדחף הצידה. ביהמ"ש המחוזי האמין לדברי העדים ואין להתערב בכך. פרשה אחרת היתה של הופעת השניים במאפיה ונטילת דברי מאפה ללא תשלום וללא רשות הבעלים וכשבאחת הפעמים בעל המאפיה ביקש לסלק את המערער הראשון מן המקום תפס הלה סכין וזרק אותה לעבר בעל המאפיה; פרשה נוספת מתייחסת לנטילת מצרכים ממסעדה מבלי לשלם. אין ממש בטענות הפרקליטים בקשר להרשעות האמורות. הראיות היו מהימנות בעיני ביהמ"ש ולפיהן שולמו הכספים עקב האיומים. צדק גם ביהמ"ש המחוזי כי בנוכחותו של המערער השני בכל שלבי פרשת מפעל האזבסט היה משום מעשה הבא לחזק את ידיו של המערער הראשון בביצוע העבירות שיוחסו לו. באשר לטענה בענין נטילת המצרכים מן המסעדה כי הללו נלקחו בריש גלי ועל כן לא היה מקום להרשיע את המערערים בגניבה - לקיחת המצרכים ללא רשות הבעלים, לעיתים תוך דחיפתם הפיזית של בעל המסעדה או בני משפחתו האחרים, במשך חודשים
ארוכים, מוכיחה את קיומם של היסודות שנמנו בסעיף 203 לפח"פ. אשר לפרשת המאפיה - אמנם מעשה הסכין היה בסופה של הפרשה, אך ביהמ"ש סמך את מסקנותיו על דברי העדים בדבר קיום אוירת האיום ופרשת הסכין היתה רק ביטוי מוחשי לאוירה זו. אשר לעונש - בהתחשב בחומרת המעשים ובהרשעות הקודמות של המערערים אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ברגר למערער הראשון, עו"ד אבריאל למערער השני, עו"ד י. וילכר למשיב. 17.1.78).
ע.פ. 737/77 - כען זיו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נשואין) (הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירת ריבוי נישואין, כי בהיותו נשוי לאשה התחתן שנית בנשואי מכסיקו, על ידי כך שייפה את כוחו של עו"ד בן מנשה להשיאו למתלוננת בנישואין אזרחיים ע"י מסמכים ממדינת מכסיקו. תחילה כפר המערער באשמה המיוחסת לו אך לאחר שמיעת עדי תביעה חזר בו המערער מכפירתו והורשע על סמך הודאתו. לפי עדויות המתלוננת ועו"ד בן מנשה לא גילה להם המערער כי הוא עדיין נשוי, אלא שהוא מבקש לקיים נישואי מכסיקו משום שהמתלוננת, אשתו השנייה, הינה גרושה והוא כהן. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 6 חודשי מאסר וציין בגזר דינו כי המערער פעל במירמה כלפי המתלוננת וכלפי עו"ד בן מנשה. הערעור נדחה. צודק המערער בטענתו כי אין להתייחס ליסוד החמור של מירמה, כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי, מן הטעם שההרשעה מבוססת רק על הודאת המערער בעובדות כפי שפורטו בכתב האישום ובעובדות אלה לא נזכר יסוד המרמה. ברם גם ללא יסוד המרמה אין העונש של 6 חודשי מאסר חמור מדי, בהתחשב במדיניות הענישה הנוגעת לריבוי נישואין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מועלם למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 31.1.78).
ע.פ. 735/77 - מדינת ישראל נגד רפאל ללוש
*קולת העונש (עדות שקר)
(הערעור נתקבל). המשיב הורשע בעדות שקר שגררה זיכוי, מחוסר הוכחות, של אדם שהואשם במעשה רצח, ונדון ע"י ביהמ"ש המחוזי ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי הטעים כי הוא מסתפק בעונש קל זה בהתחשב בכך שעליו להפעיל בגין הרשעה זו מאסר על תנאי לתקופה של 4 שנים התלוייה ועומדת נגד המשיב. עתה מתברר שבזמן ביצוע העבירה הנוכחית טרם נגזר אותו מאסר על תנאי ועל כן לא היה מקום להפעילו וביהמ"ש העליון ביטל את צו ההפעלה. אשר לעונש בגין עבירת עדות השקר החליט ביהמ"ש להחמיר בעונשו של המשיב. למעשה יש להתחשב בכך שהמשיב נושא עתה עונשים מצטברים אחרים לתקופה של 12 שנה באופן שיוכל להתחיל בריצוי עונשו זה רק כתום 12 שנות מאסר. בנסיבות אלה לא נודעת חשיבות מכרעת לחומרתה של העבירה שנעברה ע"י המשיב ולא לנסיבות המחמירות הסובבות אותה. רק כדי לצאת ידי החובה המוטלת על ביהמ"ש להגיב על עבירה כגון זו תגובה עונשית של ממש יש להטיל על המשיב מאסר של שנתיים שירצה אחרי כל עונש אחר שהוא נושא עתה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. עו"ד גב' א. ראב למערערת. 19.1.78).