ע.א. 153/77 - מרים אלואשוילי נגד יוסף סמואל ואח'
*שכ"ט למנהל עזבון.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופט שילה) בתיק עזבונות 885/73 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערערים הם יורשיו של המנוח רפאל אלואשוילי. הם חתמו על מסמך התחייבות למערערים, עורכי דין שנתמנו כמנהלי עזבון, שלפיו שכר הטירחה של מנהלי העזבון יהיה 8 אחוז משווי הנכסים"כולל הנכסים שבבעלות משותפת" והשווי יקבע ע"י מעריך מוסמך אחד אליהו מן. המשיבים הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי לקביעת שכר טירחתם בשיעור של 8 אחוז ובנוסף לכך ביקש שכר טירחה מיוחד עבור פעולות שונות שביצעו בתפקידם בתור עורכי דין. המערערים התנגדו לשכר טרחה בגובה של 8 אחוז וכן טענו כי פעולות שביצעו המשיבים כעורכי דין לא מגיע עבורן תשלום מיוחד. כן טענו שסכום של 350 אלף ל"י שהיה בידי המשיבים מכספי העזבון נשא פירות ואלה יש להוסיף לנכסי העזבון. ביהמ"ש המחוזי קבע למשיבים שכר טירחה בגובה שסוכם בין הצדדים, אם כי לפי הנוהג נע שכר הטירחה בין 4 ל- 6 אחוז מסכום העזבון, לפי הפעולות שמנהלי העזבון מבצעים. כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי נכסי העזבון כוללים נכסים שהיו בבעלות משותפת עם האלמנה, וכי הסכום 350 אלף ל"י שבידי מנהלי העזבון יהווה תשלום ביניים למפרע, כך שהפירות יהיו של מנהלי העזבון.בשאלה מהו ערך העזבון - המעריך מן קבע את ערכם ב- 3,6 מליון ל"י בעוד מנהל מס עזבון קבע את ערכם במליון ל"י בלבד. ביהמ"ש המחוזי סמך החלטתו על הערכת המעריך מן. על כל הנ"ל נסב הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. שכר הטירחה של מנהלי עזבון נקבע ע"י ביהמ"ש ולא ע"י היורשים. הסכם שנערך בין היורשים לבין מנהלי העזבון אין בו כדי להוסיף או לגרוע לענין שיקול דעתו של ביהמ"ש והוא בלתי מוגבל לקביעת שכר הטירחה. השיקולים המנחים את ביהמ"ש הם לא שוויו של העזבון, אלא גם הפעולות שבוצעו ע"י מנהלי העזבון, מספרן והיקפן. במקרה דנא פסק ביהמ"ש המחוזי שכר טירחה של 8 אחוז בהסתמך על הסיבוך שבניהול העזבון וההסדר שעליו סוכם בין המערערים לבין המשיבים. לא ברור כלל ועיקר מדוע סטה ביהמ"ש מן התחומים המקובלים וראה בענין דנא יוצא מן הכלל. אם ביהמ"ש עשה כן בשל הסיבוך שבענין הרי לא הסביר זאת בפסק דינו, ואם הושפע ביהמ"ש מן השיעור שנקבע בהסכם, ולפי דברי ביהמ"ש אכן כך הדבר, הרי נתפס לכלל טעות שכן ההסכם שבין הצדדים אין בו כדי להשפיע על גובה שכר הטירחה. אגב, השיעור צריך לנוע בין 3 ל- 6 אחוז.
ב. הנכסים שאותם יש להביא בחשבון כבסיס לחישוב שכר הטירחה, יש לכלול בהם את כל העזבון, כולל סכום שהיה מופקד בחו"ל ואשר נתגלה רק בשלב מאוחר, אך אין לכלול סכומים שהועברו ע"י המנוח לאשתו עוד לפני פטירתו כחלקה ברכוש המשותף. אמנם בהתחייבות של המערערים למשיבים נאמר כי שכר הטירחה ישולם גם מהנכסים בבעלות משותפת אך אין זה מחייב את ביהמ"ש.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כשסמך ידו על הערכת השמאי שהופיע בפניו ולא על הערכת רשויות מס עזבון. אם מונה שמאי מוסמך אשר עדותו והערכתו היו לאחר מכן קבילות ומהימנות רשאי היה ביהמ"ש להעדיף את הערכתו על הערכות רשויות המס.
ד. מנהל עזבון שהוא עו"ד או רואה חשבון, איננו זכאי לשכר מיוחד עבור שירותיו המקצועיים ועליו לבצע את תפקידיו הכרוכים בידע משפטי במסגרת תפקידו כמנהל העזבון. אם נדרשת פעולה החורגת באופן מהותי ממערכת ההחלטות, השיקולים והפעולות של מנהל עזבון, כגון כאשר נדרש ייזום הליכים משפטיים או הופעה במשפט, אז זכאי מנהל העזבון, גם אם הוא עו"ד, לתוספת תשלום בגבולות תעריף לשכת עורכי הדין.
ה. הכספים שהיו שמורים בידי מנהל העזבון היו שייכים לעזבון והפירות שנשאו שייכים לעזבון. בשעתו לא אישר ביהמ"ש תשלום מקדמות למנהלי העזבון ואין עתה מקום לאישור בדיעבד של שכר טירחה, שמשמעותו המרה רטרואקטיבית של מעמדם של כספים שנגבו ע"י מנהלי העזבון מפקדונות למקדמות.
השופט אשר - מסכים.
השופט לוין:
אכן, סמכותו של ביהמ"ש לקבוע שכר מתאים למנהל העזבון המוקנית לו ע"י החוק אינה נשללת גם כאשר הסכימו היורשים על שיעור השכר. ברם, כאשר הסכימו כל היורשים שמנהל העזבון יזכה בשכר העולה על המקובל על ביהמ"ש לכבד את ההסכם. ביהמ"ש ימנע מלכבד הסכם כזה רק אם יש לו טעם מיוחד המונע את אישור שכרו של מנהל העזבון וטעם מיוחד כזה אין כאן.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, לוין. עו"ד מ. אסטרייכר למערערים, עו"ד ש. סמואל למשיבים, עו"ד ע. בלום לאפוטרופוס הכללי. 31.1.78).
ע.א. 177/77 - בנק ישראל נגד ש. תוסיה כהן ואח'
*פירוש ערבות בנק ישראל לחובות בנק א"י בריטניה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וינוגרד) בת.א. 2515/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
שני צדדים לעיסקה הסכימו להפקיד סכום כסף בידי עורכי הדין א. מירון וש. תוסיה כהן בחשבון משותף בבנק למשך 30 יום. החברה הקונה העבירה לזכות חשבונם של עורכי הדין הנ"ל בבנק אר"י בריטניה את הכסף ביום 6.6.74. באותו יום ניתנה ע"י הבנק הודעת זיכוי על הסכום הנ"ל המופנית למשיבים, ועוד ביום שהכסף הגיע לבנק הוצא הסכום הנ"ל מחשבון עוה"ד הנ"ל ע"י חיוב חשבון הפקדון באותו סכום וזיכוי חשבונה של חברת מנוף שהיתה אחת מחברות הבת של קבוצת ויליאמס בעלת הבנק. הכסף הוצא לפי הוראות מנהל הבנק וללא ידיעת עורכי הדין וכתמורה לחיוב חשבון המשיבים הוציא הבנק ערבות בנקאית לטובת שני המשיבים. מנהל הבנק הסביר אחר כך את הפעולה בכר שהמפקידה ביקשה שהכסף ישא ריבית מיוחדת ובדרר זו יכול היה לשלם את הערבות המיוחדת. בינתיים נתפס בנק ארץ ישראל בריטניה ע"י בנק ישראל ונגיד בנק ישראל פירסם הודעה על מתן ערבות לחובות מסויימים של הבנק שנתפס וההודעה היתה מסוייגת לחובות שהם "התחייבות בפקדון" ושלא תחול על התחייבות שלא השתקפה בדינים וחשבונות שהוגשו לבנק ישראל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות שהכסף הוצא מהבנק, הרי זו "התחייבות בפקדון" וכן שאין לראות את הסכום הנ"ל כסכום שלא השתקף בדינים וחשבונות שהוגשו לבנק ישראל אם כי בדו"ח שהוגש ביום 6.6.74 לא נכלל הסכום שהוצא בו ביום מתוך חשבון הבנק. על כך הערעור.
החלטה - השופט י.כהן:
א. הבנק הערב לא נטל על עצמו את האחריות לכל חובות הבנק אלא לאלה שפירש בכתב הערבות, ואין להטיל עליו אחריות נוספת ע"י הוספת תנאים מכללא כאשר לשון הערבות חד משמעית. יש לפרש כל ערבות לפי לשונה ואם היא דו משמעית חל כלל הפרשנות הרגיל שיש לפרש את הספק נגד מנסח המסמך. ביסודו של דבר, אין הבדל ממשי בין פירוש הסכם ערבות ובין פירוש הסכם אחר, ובראש וראשונה על ביהמ"ש לפרש את כתב הערבות לפי מה שנאמר לו ויכול הוא להיזקק לכללי הפרשנות השונים במידה שלשון הערבות אינה חד משמעית.
ב. אין לקבל את טענת המערער שאחרי שסכום הפקדון הוצא שלא כדין לא היתה קיימת יותר "התחייבות בפקדון" של הבנק וכי העילה אז בידי המשיבים היתה עפ"י דיני מעין חוזה. צדק ביהמ"ש המחוזי שפעולות מנהל הבנק, שנעשו בלי הסכמת וידיעת המשיבים, לא פגעו כלל בזכותם לתבוע מהבנק את סכום הפקדון לפי תנאי ההפקדה, והיתה קיימת כלפי המשיבים בעת תפיסת הבנק "התחייבות בפקדון" של הבנק, ותביעתם כלפי הבנק היתה באותו זמן תביעה חוזית.
ג. אין לקבל את טענת המערער שהוא יכול להכריע לפי שיקול דעתו המוחלט אם מדובר בהתחייבות בפקדון ואם לאו. מתן סמכות כזו לבנק היתה שוללת במידה מרחיקת לכת את האופי המחייב של הערבות ולפירוש כזה של הערבות אין כל סיבה.
ד. יש לקבל את טענת המערער שהוא פטור מתשלום הסכום הנ"ל באשר הפקדון הנ"ל לא השתקף בדו"ח שהוגש ע"י בנק אר"י בריטניה לבנק ישראל או למפקח הבנקים. אין חולקין על כך שהבנק לא דיווח על קיום ההתחייבויות בפקדון הנ"ל שכן סכום הפקדון הוצא מהחשבון באותו יום ואז היתרה היתה אפס. מאידך, כנראה, דיווח הבנק על הערבות ,44 שנתן עבור הסכום הנ"ל. העובדה שהערבות הבנקאית באה במקום התחייבות בפקדון אינה יכולה להועיל למשיבים, שכן בנק ישראל לא נטל על עצמו התחייבות לפרוע ערבויות של הבנק. על סכום הפקדון לא דווח כלל לבנק ישראל וברור שבנק ישראל רשאי היה לסייג את ערבותו כרצונו והסייג הנ"ל איננו בלתי סביר כלל.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. עו"ד א. גולדנברג למערער, עו"ד י. פריבס למשיבים. 16.1.78).
ע.פ. 150/76 - אבנר תומר נגד מדינת ישראל
*עבירות גניבה ומרמה בעיסקת שטרות כפולים בגין חוב.
(ערעור פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט וולינסקי) בת.פ. 2/75 - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירות גניבה, מרמה וזיוף בגין עיסקת שטרות עם עירית אילת ונדון ל- 12 שנות מאסר בפועל וקנס של 6 מליון ל"י.ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בחלקו, ביטל חלק מן הרשעות בגניבה, המרמה וזיוף, והפחית את עונש המאסר ל- 6 שנים ואת הקנס ביטל, בהתחשב בעונש המאסר הארוך שנפסק למערער, וכשאחד השיקולים הוא שהמערער הוא פושט רגל והוספת קנס בסכום נכבד לא יהיה בה אלא לגרוע מזכויות הפרעון של הנושים בפשיטת הרגל. ביהמ"ש העליון עמד באריכות, מפי השופט לוין, על השאלות השונות הנוגעות לגניבה בנסיבות הענין הנוגעות למסירת שטרות כפולים ע"י עירית אילת למערער בגין הלוואות שקיבלה, עבירות מרמה ע"י הצגת מצג שהמערער יוכל לשלם את הסכומים שקיבל, ועבירות זיוף של חשבונות מתוך מגמה להציג מצג מסויים בפני אנשיהעיריה. ברוב הענינים ניתן פסק הדין פה אחד וביחס לשאלות זיוף הסתייגה השופטת בן פורת בשני נושאים מפסק דינו של השופט לוין.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, לוין. עו"ד ד. ליבאי למערער, עו"ד י. קרוסהר למשיבה. 31.1.78).
ע.פ. 456+513/77 - מאיר בן שיטרית נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
בשני תיקים פליליים הורשע המערער בעבירות זנות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל שהוטל בשני התיקים ועוד 18
חודשים מאסר על תנאי שהופעל חופפים. ההרשעה בעבירות הזנות היתה מבוססת על עדות המתלוננת שהיא אשתו של המערער, אשר לטענתה דרש ממנה המערער לעסוק בזנות. ביהמ"ש המחוזי עמד על פרשת היחסים הסבוכה ומלאת התהפוכות שבין המערער וביןהמתלוננת והגיע למסקנה שעדות המתלוננת ראוייה לאמון ושנמצא לה סיוע בעל משקל רציני והערעור על כך ועל חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש כי ביהמ"ש יורה לשמוע מחדש את המתלוננת כדי שתסביר את מה שנאמר במכתבים ששלחה למערער ושבהם היא קובעת כי טפלה על המערער אשמת שוא. לפי סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי ביהמ"ש להורות לערכאה קודמת לשמוע ראיות מחדש אם הוא סבור שהדבר דרוש לעשיית צדק, אך במקרה דנא שמיעת עדות נוספת מפי המתלוננת אינה דרושה לעשיית הצדק. חוסר היציבות של המתלוננת ביחסיה כלפי המערער היה לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי בזמן הכרעת הדין ולא תהיה תועלת בשמיעת עדות נוספת מפי המתלוננת. לגופו של עניין עדות המתלוננת היתה מהימנה על השופט והיה לה סיוע בעל משקל רב ואין יסוד להתערב בהרשעה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד אהרן למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה.16.1.78).
ע.פ. 604/77 - רפאל אדרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בארבעה אישומים שהם: התפרצות לבנין קופת חולים בעכו ונסיון לפוצץ כספת; גניבת מכונית סובארו והבאת חומר נפץ לסניף דואר בעכו, פיצוץ כספת וגניבת תוכנה; גניבת סוסיתא והבאת חומר נפץ לסניף בנק הפועלים בעכו במטרה לגנוב מתוכו; התפרצות למחלקת החינוך של עירית עכו, גניבת כספת ופיצוצה וגניבת תוכנה, ונדון בגין כל העבירות הנ"ל ל- 7 שנות מאסר. הערעור נדחה. המערער טוען כי ביהמ"ש לא לקח בחשבון את כל הנסיבות המקילות, וביניהן את העובדות שרק בגין הודאתו של המערער יכלה המשטרה להאשימו בשלושת האישומים האחרים. טענה זו אין לקבל, שכן ביהמ"ש המחוזי ציין במפורש שהוא מתחשב בכל הנסיבות המקילות, אך בבואו לגזור את דינו של הנאשם שומה עליו לתת משקל מכריע לאספקט הציבורי ולגורם ההרתעה. ביהמ"ש המחוזי הטעים כי אנו חיים בתקופה האחרונה בסימן הולך וגובר של התפשטות מעשי אלימות ואת הארץ מציף גל גואה של עבירות נגד הרכוש תוך שימוש בכוח ואמצעי תיחכום למיניהם וחומר נפץ בכלל זה.בנסיבות האמורות העונש שהטיל ביהמ"ש על המערער הוא עונש סביר ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: עציוני, י.כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. פרייליך למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 23.1.78).
ע.פ. 460+487/77 - אחמד בני ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
באחד הלילות ראה סיור של שוטרים ברחוב רמב"ם בתל אביב בסביבת השוק טנדר חונה וחשדם נתעורר. הם הציבו מארב וכעבור זמן לא רב נראו שלושה אנשים בצוותא שהתקרבו לטנדר. באותו רגע נשמעה צעקה שמקורה לא ברור, אך היא גרמה לכך ששלושת האנשים ברחו מהמקום והם נתפסו לאחר מכן ע"י השוטרים. התברר שבחנות בגדים ליד החצר שמתוכה הגיעו השלושה בוצעה באותו זמן פריצה ועל הטנדר נמצאו דברים שנגנבו משם. כשניסו השוטרים לעצור את החשודים הם התנגדו והשלושה הורשעו בהתפרצות לחנות הבגדים ובהכשלת שוטרים במילוי תפקידם. המערער שושנה ובני נדונו לארבע שנות מאסר ואילו המערער ועקנין נדון ל- 3 שנות מאסר בהתחשב בכך שגליון הרשעותיו הקודמות מראה שמדובר באדם קצת יותר חיובי מחבריו. הערעור נדחה.
לענין ההרשעה - היו ראיות מספיקות לקביעת עובדות ההרשעה ולעניין העונש הרי הוא איננו חמור, ולמעשה היה מן הצורך להחמיר יותר בדינם של המערערים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. זיו למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 19.1.78).
ע.פ. 179/77 - שלמה בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של קבלת רכוש גנוב שנגנב בדרך של פשע ובמסירת עדות סותרת. העבירות בוצעו בשנת 1972, המערער שוחרר בערבות בשנת 1973. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של חצי שנה מאסר בגין קבלת הרכוש הגנוב ושנה מאסר בגין מתן עדות סותרת כששני העונשים חופפים. הערעור נדחה. ההשהיה בדין לא יכולה להיות גורם להמתקת הדין, שכן המערער יכול היה למנוע השהיה זו אם היה מודה באישומים מלכתחילה, כפי שהודה בהם לבסוף בשנת 1976 ללא שינוי בכתב האישום. המערער טען כי הסכים לקבל את הרכוש הגנוב בהשפעתו של עבריין אחר שממנו פחד, אך אם יקבלו בתי המשפט טענה סתמית כזאת, שאין לה הוכחה אחרת מלבד דברי המערער, לא יהיה לדבר סוף. יותר רצינית היא טענת המערער כי מסר את העדות הסותרת בהשפעת איומים ולטענתו ביקש את עזרת הפרקליטות להגנה בפני האיומים. ברם, כמסתבר ביקש את עזרת הפרקליטות לא לפני שבא להעיד במשפט, אלא תלונתו בדבר האיומים באה ככל הנראה אחר מתן עדותו במשפט שבו שינה את עדותו הקודמת. לנוכח עובדה זו הרי העונש של שנה מאסר אינו מוגזם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד כמשגב למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 22.1.78).
ע.פ. 667/77 - מוחמד אלסיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור נתקבל).
המערער שהוא חרש אילם הואשם בביהמ"ש המחוזי בנסיון לאינוס ובמעשה מגונה בכח. לאחר שהודה בעובדות האמורות בכתב האישום הורשע בעבירה לפי סעיף 157, מעשה מגונה בכח, ונדון למאסר בפועל של 3 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המתרגם הבקיא בשפת חרשים אלמים הבהיר את הודאתו של המערער בעובדות האמורות בכתב האישום, אך כמסתבר טעה ביהמ"ש המחוזי וסבר כי המערער הודה גם בכך ששם ידו בין ירכיה של המתלוננת בעוד שלמעשה רק הרים אותה בכח ונשא אותה לכוון פרדס סמוך על מנת לבצע בה מעשה מגונה. העבירה היא חמורה והעובדה שמדובר בבעל מום שאין לו הרשעות קודמות אין בה אלא מעט כדי לשמש נסיבה מקילה. נותרה העובדה שביהמ"ש המחוזי הדגיש בנימוקיו את העובדה שידו של המערער היתה בין ירכי המתלוננת בשעת המעשה, עובדה שלא היה לה יסוד. אי לכך יש מקום להקל במידת מה בעונש כך שהמאסר בפועל יעמוד על שנתיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. מן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 22.1.78).
ע.פ. 374/77 - פנחס קריטי נגד מדינת ישראל
*ההוכחות הדרושות להרשעה בגניבת כלי נשק (הערעור נתקבל בחלקו).
העד ארזי שירת במלחמת יום הכיפורים כנהג טנק ותפקידו היה לחלץ פצועים. באחד הימים לקח משאית עם תחמושת, כעדותו, והסיע בה הרוגים ופצועים. הוא נסע הביתה והשאיר תת מקלע עוזי בחצר. לאחר זמן מסר את הנשק למערער, שעבד אצל קצין העיר, ואין חולקין על כך שהעד מסר את העוזי למערער לשם מסירה לקצין העיר ושהוא לא מסר אותו. העוזי לא נתגלה ואין יודעין מה טיבו. המערער הורשע בעבירה של גניבת נשק וכן בעבירה של גניבת נכס שנמסר לו כדי שימסרנו לאדם אחר
ונדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל, 8 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 2500 ל"י. הערעור נתקבל בחלקו. לענין גניבת נשק - הגדרת כלי נשק הינה כלי העשוי לירות וכאן העד לא בדק את העוזי ולא יודע אם היה תקין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי קיימת הנחה שצה"ל השתמש בנשק שהיה תקין, ואולם אין זאת אומרת שבשעה שהעוזי נמצא מושלך בחצרו של העד עמד בתקינותו. אשר לטענת התביעה שהמערער לא טען שהכלי לא היה ראוי לשמוש, אלא טען שבכלל לא נמסר לו העוזי מעולם - על התביעה להוכיח את תקינותו של הכלי שבגניבתו מואשם הנאשם וזכותו של הנאשם היא לשתוק ולכפור באשמה. התביעה לא הוכיחה שהכלי עשוי היה לירות כדור שבכוחו להמית אדם ועל כן יש לזכות את המערער מן האישום של גניבת כלי נשק. מאידך, יש לאשר את ההרשעה לפי סעיף 266 בכך שהמערער נטל לעצמו נכס שנמסר לו כדי שימסרנו לאדם אחר. אמנם העד לא יכול היה להעיד אם העוזי היה שייך לצה"ל, אך ברור שהכלי הגיע לרשותו של העד תוך כדי מילוי תפקידו הצבאי, ועל כן נכנס העד עצמו לגדר "בעלים" כמי שהיתה בידיו החזקה או השליטה על הכלי אותה שעה ושאלת בעלותו של הצבא אינה צריכה להתעורר. לנוכח הזיכוי החלקי הומר העונש ל- 3 חודשי מאסר בפועל במקום 4 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 24.1.78).
ע.פ. 825/76 - קאיד בושנק ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסירת ידיעות בטחוניות לירדן) (הערעור של שניים מן המערערים נדחה ושל השלישי נתקבל).
שלושת המערערים יצאו מן הארץ שלא כחוק לירדן ושם מסרו ידיעות העשויות לפגוע בבטחון המדינה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים קאיד בושנק וגאלב נעאמנה 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ועל המערער עבד נעאמנה 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורם של השניים הראשונים נדחה ושל האחרון נתקבל. השניים הראשונים היו בני 16 וחצי ו- 17 וחצי בעת ביצוע העבירות ואילו המערער היה בן כ- 15. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את הנסיבות המקילות ובמיוחד את גילם הצעיר של המערערים. לנוכח חומרת העבירה והצורך להרתיע אחרים אין עונשי המאסר שהוטלו מצדיקות התערבות של ביהמ"ש העליון. עם זאת הוברר כי המערער השלישי מוחזק במאסר מבודד כדי להגן עליו מפני אסירים אחרים המנסים לנצל את גילו הרך ובכך נגרם לו סבל רב. בהתחשב בכך יהיה עונשו שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. עו"ד אבו גוש לשני המערערים הראשונים, עו"ד נ. כהן למערער השלישי, עו"ד וכסלר למשיבה. 23.1.78).
ע.פ. 755/77 - אחמד אבו ליל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור נדחה).
סמוך לחצות לילה טיילה המתלוננת, נערה בת 18, ביחד עם חברה בגבעת התחמושת ושניהם נכנסו לאחד הבונקרים. באותו זמן הופיעו המערער וחברו, הוא ירד לתוך הבונקר ועל אף התנגדותה של המתלוננת נשק אותה על לחייה ומישש אותה בגופה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע מעשה מגונה בכח ודן אותו ל- 9 חודשי מאסר והערעור נדחה. הנסיבות האמורות מראות בעליל שאמנם השתמש המערער בכח, בשעת ביצוע המעשה. אשר לגזר הדין - הנסיבות של המקרה הן חמורות כשהמערער יחד עם אחרים התנפלו בחצות הלילה על המתלוננת ללא כל מעשה מגרה מצידה כשהיא מטיילת לתומה עם חברה. תקיפות מיניות מסוג זה הן חמורות ומחייבות עונש מרתיע.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד בלום למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 29.1.78).
ע.פ. 432/77 - עו"ד פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת עו"ד בזיוף מסמך (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בכך שהכניס תיקונים בחוזה שערך בין לקוחות, היינו, תיקון סכום הפיצויים הנקוב בחוזה וכך הוספת סעיף שלפיו הוא מייצג את הקונים בלבד ולא את המוכרים. הערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על הראיות שבאו לפניו ואין להתערב במסקנתו. לעניין הוספת הסעיף כי המערער מייצג את הקונים בלבד, טען המערער שלא צריך היה להוסיף את הסעיף הנ"ל ללא ידיעת הצדדים, שכן היה ברור כי ייצג את הקונים בלבד וראיה לכך שבחוזה צויינה כתובת הקונים במשרדו של המערער, וגם בעיסקאות קודמות ייצג את הקונים כלקוחותיו. התשובה לכך היא כי בעת חתימת החוזה כלל לא היה ברור שהמערער מייצג רק את הקונים והעובדות הנ"ל אינן מראות שלגבי העיסקה הנדונה לא ייצג המערער את שני הצדדים כאחד. את שכר טירחתו של המערער שילמו הצדדים בחלקים שווים וכן קיבל המערער יפוי כח מן המוכרים לצורך ביצוע העיסקה והתחייב כלפיהם שלא ישתמש ביפוי הכח אלא אם יקבלו את יתרת התמורה. משפרץ סיכסוך בין הצדדים היה ייצוג משותף כזה יכול לגרור את המערער למצב קשה לגבי חובותיו לפי האתיקה המקצועית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה השופט י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד א. פלדמן למשיבה. 26.1.78).
ע.פ. 649/77 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער עבד כשומר במטע אדמה, באיזור שהיו בו גניבות מרובות, והחזיק אקדח ברשיון. באחד הימים חשד בקבוצת אנשים כי גנבו תפוחי אדמה. תוך כדי מריבה היכה אחד הגברים את המערער על ראשו בקת של עוזי. כעבור זמן מה פגש שוב את הקבוצה וחשד באחד מהם שהוא היכהו בעוזי. הנשים שבחבורה אמרו לו שזה לא אותו אדם, פרצה תיגרה בינו לבין אותו איש ולבסוף ירה בו המערער יריה אחת ממרחק של 3 מטרים וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה ודן אותו ל- 8 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. הוכח שבאותה סביבה נהרג חקלאי מספר חודשים לפני המקרה, ולמערער היה מקום לחשוד כי גם הוא בסכנה, לאור העובדה שהוכה כבר קודם לכן בקת של עוזי. כמו כן היתה בפני ביהמ"ש עדות חיובית מצד קצין משטרה על אופיו הטוב של המערער ומשפחתו ועל מעשי המערער. כמו כן נעשתה סולחה בין המשפחות. בהתחשב בכל אלה הועמד עונש המאסר בפועל על 6 שנים.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. זלוף למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 23.1.78).
ע.פ. 237/77 - מוריס רקבע נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה כשהעדות העיקרית היא של מעורב בגניבה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה וגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר עונש של 43 חודשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של אחד, רוני קפח, שהוענקו לו מעמד של עד מדינה, אשר לפיה הביא המערער יחד עם נאשם אחר לביתו של העד עשרות מכונות חישוב אלקטרוניות שנגנבו מחנות באשקלון. מכיון שהעד היה מעורב בדבר עבירה נזקק ביהמ"ש לראיות אחרות שהיוו את ה"דבר מה נוסף" שהיה דרוש לעדותו של קפח. הסניגור הצביע על סתירות, תמיהות וחוסר הגיון, העולים לדעתו מתוך דבריו של קפח ואולם ביהמ"ש המחוזי היה ער לכל אלו ולאופיו ולעברו הפלילי של העד והעדיף את עדותו של עד המדינה על פני עדותו של המערער. ההתרשמות הבלתי אמצעית של ביהמ"ש מדברי העד מצד אחד ומדברי ההכחשה של המערער מצד שני, היוו משקל מכריע
בשיקולי ביהמ"ש ואין להתערב בכך. אשר לעונש - למערער עבירות קודמות לרוב, בגיל 18 נדון לשלוש שנות מאסר וקיבל חנינה כדי שיוכל להתגייס לצה"ל, אך הוא ערק וביצע את העבירה נשוא דיון זה. אי לכך אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י.א. שלוש למערער, עו"ד ד.וכסלר למשיבה. 23.1.78).
ע.פ. 505/77 - יצחק עוואד נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד מזויין) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בעבירות שוד מזויין ונדון ל- 10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. זהו אחד המקרים החמורים שהובאו בפני ביהמ"ש. המערער ביחד עם עוד אדם, שאת זהותו סירב לגלות ואשר לא נעצר, נכנס לחנות תכשיטים כשהוא מזויין באקדח, ואילץ את בעלת החנות, תוך כדי מכות ואיומים, לתת לו כסף ודברי ערך אחרים. כשאמרה האשה שאין לה מפתחות לקופה ירה לעברה מאקדח,הערך הכולל של הטובין שנשדדו הגיע ל- 150 אלף ל"י. למערער הרשעות קודמות, הוא מהווה פגע רע לחברה ומקומו בבית הסוהר, והעונש שהוטל עליו הוא העונש המתאים.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מקרין למערער, עו"ד גב' סוכר למשיב. 28.1.78).
ע.פ. 191/77 - מדינת ישראלדנגר לודיונה יאנסן
*זיכוי מעבירה של מגע עם סוכן זר וחומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיבה הואשמה בביהמ"ש המחוזי בעבירות לפי סעיף 23 (ג) וסעיף 24 (א) לחוק לתיקון דיני עונשין (ביטחון המדינה) וכן לפי תקנה 85 (1ג) ו- (1א) לתקנות הגנה שעת חרום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבה בעבירה לפי סעיף 23 ותקנה 85 (1ג) וזיכה אותה משתי העבירות האחרות וגזר עליה 6 שנים מאסר. המדינה ערערה על זיכוי המשיבה מעבירה לפי סעיף 24 (א) ועל קולת העונש והמשיבה ערערה על חומרת העונש ושני הערעורים נדחו. המשיבה היא חברה בארגון בהולנד העומד בקשרים עם הארגון המכונה "החזית העממית לשחרור פלשתין" ונשלחה מטעם ארגונה למחנה החזית בעדן לשם אימונים בנשק וחומרי חבלה. בעדן נפגשה עם אחד ממנהיגי החזית, המכונה אבו הני, שניהל עימה שיחות. בשעת מגעה עם איש החזית ידעה שמטרת החזית היא השמדת מדינת ישראל ושאבו הני הוא סגנו של ג'ורג' חבש. המשיבה נסעה לישראל לשם איסוף ידיעות בטחוניות להכנת מעשי חבלה בישראל. אבו הני הנ"ל ממונה על ביצוע פגועים של החזית בישראל ומחוצה לה ואחראי לאימון מחבלים ולאיסוף מידע. על פי סעיף 24 לחוק הנ"ל מי שקיים ביודעין מגע עם "סוכן זר" דינו מאסר 15 שנה והגדרת סוכן זר הינה מי שעסק או שנשלח לעסוק "מטעם מדינה זרה או למענה באיסוף ידיעות סודיות העשויות לפגוע בבטחון המדינה". צדק ביהמ"ש המחוזי כי על פי נוסחו של הסעיף סוכן זר הוא מי שעסק מטעם מדינה זרה או למענה ואין סוכנו של ארגון עויין סוכן זר לצורך הסעיף הנ"ל. אכן, מן המפורסמות הוא שארגוני חבלה ערביים מסייעים במעשי פיגועים למדינות הנלחמות בישראל, אך לסעיף 24 לחוק לא די בכך. לא זו בלבד שהאיש המשמש סוכן בארגון החבלה צריך לפעול מטעם מדינה או למענה, אלא המקיים מגע עימו צריך לדעת שהוא פועל או מופעל מטעם מדינה זרה. המשיבה קיימה את המגע עם איש החזית בעדן שאמנם גם היא נמנית על אוייבי ישראל, אבל לא באה ראיה כלשהי שאותו אבו הני פעל או הופעל מטעם המדינה ההיא או למענה או שהמשיבה ידעה כי אבו הני פועל או מופעל מטעם מדינה מסויימת. אשר לעונש - אין להתערב במידתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. פרקליט המדינה ג. בך למערערת, עו"ד גב' פ. לנגר למשיבה. 30.1.78).
ע.פ. 101/77 - ארטור רינגלשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת רצח באשר גרם בכוונה תחילה למות אשתו ונדון למאסר עולם. הוא טוען בערעורו שלא באו בפני ביהמ"ש ראיות כשרות להוכחת אשמתו ולחילופיו שבנסיבות המקרה יש להרשיעו בעבירות הריגה ולא ברצח. ערעורו נדחה. הראיה העיקרית היתה הודייתו של המערער במשטרה, שנגבתה ממנו בשפה הרומנית שעות ספורות לאחר המעשה, והיא נרשמה בעברית. החוקר העיד כי הכיר את המערער עוד לפני האירוע וכי מוצאו מאותו איזור ברומניה שבו גדל גם המערער, וכן שהמערער מסר את הודאתו בשפה הרומנית ושתוך כדי רישום ההודאה תרגם לו קטע קטע מעברית לרומנית, ועם סיום רישום ההודאה תרגם לו את כל ההודאה לרומנית. כבר העיר ביהמ"ש העליון לא פעם שעל חוקרי המשטרה לרשום את ההודעות באותה שפה שבה הן נמסרות, ואין תפקידם לשמש מתורגמנים ולרשום בעברית הודעות שנמסרו בלשונות זרות. עם זאת אין לומר שמשום כך אין ההודאה כאן קבילה כראיה. בדרך כלל, כשההודאה אינה נרשמת בלשון שבה היא נמסרת, השאלה היא אם בכל הנסיבות, ובעיקר נוכח פני מידת בקיאותו של רושם ההודעה בשפה הנדונה, ניתן לקבוע שההודעה נרשמה בתירגום נאמן ומדוייק. זו קביעה 4 עובדתית התלוייה לא מעט בהתרשמותו של ביהמ"ש מן החוקר שרשם את ההודעה תוך כדי תירגומה. זאת ועוד, ההודייה האמורה אינה היחידה שמסר המערער באזני המשטרה והוא אמר לפני כן לסמל משטרה כי הוא הרג את אשתו ולמחרת היום שיחזר את אירועי הלילה תוך הדגמה כיצד הלם בפטיש על ראש המנוחה.
אשר לטענה כי יש לקיים הרשעה בהריגה בלבד לנוכח מעשי קינטור של האשה - השופטים לא האמינו למערער כי המנוחה הודתה בפניו לפני המקרה כי בגדה בו ועל כן אין צורך לברר אם מבחינה אובייקטיבית יכול אדם שיקונטר עד כדי הריגת אשתו מהודאתה שבגדה בו. עם זאת, לטענת הסניגור כי לנוכח מצבו הנפשי של המערער כפי שעולה מתוך חוות דעת פסיכיאטרית הרי מבחינה סובייקטיבית יכול היה להיות מקונטר עד כדי רצח - אין לשנות את ההלכה בדבר הצורך בבחינה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית של הקינטור ואין גם לקבל את הטענה שיש לבדוק אם מבחינה אובייקטיבית אנשים מסוגו של האיש המסויים יכולים להיות מקונטרים עד כדי רצח. המבחן האובייקטיבי הוא לגבי אדם סביר באופן כללי ולא אדם סביר כמתכונתו הנפשית והגופנית של הנאשם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד פרנקל למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 31.1.78).
ע.פ. 615/77 - מדינת ישראל נגד שמעון ביטון ולילית צרפתי
*חומרת העונש (גניבה ממעביד ופריצה) (הערעור על קולת העונש של ביטון נתקבל ושל צרפתי נדחה).
המשיבה לילית צרפתי עבדה במפעל ליהלומים והיו לה מפתחות הכספת והצופן לפתיחת הכספת. היא וביטון קשרו קשר לפרוץ למפעל ולגנוב יהלומים ואכן המשיב ביטון פרץ למפעל וגנב מתוכו שקית יהלומים ששוויה 250 אלף דולר. המשיבה הואשמה גם בכך שגנבה פעם שני יהלומים ופעם ארבעה יהלומים ומכרה אותם בשלושים אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועל המשיבה 4 שנים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י. הערעור על קולת עונשו של ביטון נתקבל ועל קולת עונשה של צרפתי נדחה. באשר לעונש שהוטל על צרפתי הרי בשעת ביצוע העבירה היא היתה בת 17 והתדרדרותה קרתה על רקע ערעור החיים המשפחתיים. לפי המלצות קצין המבחן ישנו סיכוי ממשילהצלת הנערה מהתדרדרות נוספת ואם תשלח למאסר עשוייה היא להתדרדר ללא תקנה. אי לכך אין לשולחה למאסר. אשר למשיב - ביהמ"ש המחוזי התחשב בגילו הצעיר ובעברו הנקי וביהמ"ש העליון קבע כי יש להחמיר בעונשו. המשיב גנב יהלומים בשווי של 250
אלף דולר ועד היום לא גילה לאן נעלמו היהלומים והיכן הם. בנסיבות אלה יש להעמיד את עונשו על 5 שנות מאסר.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד סוכר למערער, עוה"ד מקרין וריכטמן למשיבים. 29.1.77).
ע.פ. 335/76 - עמוס שמעוני ויעקב זין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה (הערעור נדחה).
המערער עבד ביחידה לחינוך במזרח העיר של עירית ירושלים כפקיד אחראי על בדק בית בבתי הספר באיזור. המערער השני עבד באותה יחידה כמנהל עבודה אחראי והיה כפוף למערער שמעוני. בתחילת שנת 1973 פרסמה העיריה מכרז לביצוע שיפוץ בבתי ספר במזרח העיר ובין היתר השתתף במכרז אחד בשם בן דוד, שהמערער שמעוני הציע לו להגיש הצעה לביצוע עבודות אינסטלציה בנוסף לעבודות צביעה שהיו בתחום התמחותו. הוא גם יעץ לבן דוד איזה מחירים עליו להציע ובן דוד זכה במכרז. התברר כי המחירים שהציע בן דוד לעבודות האינסטלציה נמוכים ביותר ואין למצוא בעל מקצוע שיבצעם. המערער השיג עובד שדרש סכום יותר גבוה, ולפי הצעת המערער ניפח המערער השני את הכמויות והעבודות בחשבונות השונים ובאופן כזה יכלו לכסות את חשבונו של העובד שהמערער הביא לביצוע העבודה. משנתגלה הדבר הורשעו שני המערערים בעבירות מירמה והמערער שמעוני הורשע בשורה של עבירות נוספות. הערעור נדחה. לעניין העבירות הנוספות של שמעוני הרי היו מספיק ראיות לכך. אשר לעבודות האינסטלציה האמורות - עפ"י סעיף 20 של החוק ניתן להרשיע בקבלת דבר במירמה בין שהדבר נתקבל בשביל עושה המעשה ובין שנתקבל בשביל אחר ונתינת הדבר היא בין עושה המעשה ובין האחר. גם הטענה כי השרברב ביצע בשביל העיריה עבודות ששווין היה לפי מחירי השוק כסכום שהוגש בחשבון - טענה זו מתעלמת מן העובדה שהעיריה היתה זכאית לשלם עבור עבודות השרברבות שבוצעו לפי מחירון זול יותר שנקבע בהצעה שבמכרז ולא היתה צריכה לשלם לפי מחיר השוק.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד בן סירא לשמעוני, עו"ד אבו עטר לזין, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 23.1.78).
ע.פ. 527/77 - יצחק שמש נגד מוניות הדר לוד בע"מ ואח'
*בזיון בימ"ש בהפרת צו מניעה אזרחי (הערעור נתקבל בחלקו) בפברואר 1975 ניתן צו מניעה האוסר על מוניות נשר והמגדל ועל חבריהן, נהגיהן, ועובדיהן להסיע נוסעים משדה התעופה בן גוריון למקומות אחרים בארץ למעט הסעת נוסעים בהסעות שרות לירושלים. כשנתיים לאחר מכן טענה המשיבה בביהמ"ש כי המערער הפר את הצו מאחר וביום 9.1.77 נסע בשרות חברות המוניות בנסיעה מיוחדת לירושלים. המערער טען כי לא היה צד לצו שניתן בשנת 1975. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אשם בבזיון ביהמ"ש ע"י הפרת הצו הנ"ל והטיל עליו קנס של 5000 ל"י וכן תשלום הוצאות בסך 2500 ל"י. הערעור על ההחלטה נדחה ועל גובה הקנס נתקבל. המערער טען כי על המבקשת היתה מוטלת החובה להוכיח כי ידע על הצו וכי ההפרה היתה רצונית וזדונית. כמו כן קבל על כך שלא ניתן לו להעיד בפני ביהמ"ש, אשר לטענה האחרונה הרי היה ביהמ"ש רשאי לסרב להרשות לו להעיד מאחר שלא הגיש תצהירים שכנגד. אשר לטענה הראשונה - המערער אף פעם לא טען שלא ידע על הצו. כשמדובר על הפרת צו שניתן בסכסוך אזרחי, הרי מהותו של הדיון היא אזרחית ולא פלילית, ולכן חובה היתה על המערער הן לטעון והן להוכיח שלא ידע על הצו. לטענה שעל המבקשת היתה חובה להוכיח את מצבו הנפשי הזדוני והרצוני של המערער, הרי ההלכה בענין זה איננה חד משמעית ואמנם אם ההפרה היתה מקרית ולא רצונית לא יעניש ביהמ"ש את המפר. אולם כאן כלל לא נטענה בביהמ"ש המחוזי הטענה שההפרה לא היתה מכוונת ורצונית. לענין הקנס הדגישה
המבקשת בבקשתה כי הצו הנדון הופר כבר פעמיים ע"י חברות מוניות ועובדה זו כנראה השפיעה על גובה הקנס שהוטל על המערער, אך לא הוכח כי למערער היתה יד בהפרות הקודמות, ועל כן הופחת הקנס ל- 2500 ל"י.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. מיקו למערער, עו"ד א. משאלי למשיבים. 26.1.78).
ע.א. 697/77 - צבי פייט ואח' נגד שמעון סופר
*פינוי עקב אי תשלום שכ"ד וסעד מן הצדק (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערערים מחזיקים בנכס השייך למשיב והוא הגיש נגדם תביעת פינוי כאשר עילתו הינה חילופית: שאין המערערים אלא בני רשות ואם דיירים מוגנים הם הרי שלא שילמו את דמי השכירות המגיעים להם. בימ"ש השלום קבע שהם בני רשות, והוסיף כי אילו היו המערערים דיירים מוגנים הרי הוכח שלא המשיכו בתשלום דמי השכירות, אך לגבי עילה זו היה מוכן להעניק להם סעד מהצדק, באשר המשיב התייחס אליהם בסלחנות והיחסים ביניהם התקלקלו לא בשל הפיגורים בתשלום דמי השכירות. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי שפסק שאמנם דיירים מוגנים הם, אלא שנכנסו לפיגורים בתשלום בצורה מחפירה, תוך ניצול נדיבותו של המשיב, ועל כן יש למשיב עילת פינוי ואין המערערים ראויים לסעד מן הצדק. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים עציוני וגב' בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט ויתקון. השופט עציוני קבע, בדעת הרוב, כי ביהמ"ש המחוזי לא צדק כשסירב להעניק למערערים סעד מן הצדק אם כי שופט השלום היה סבור כי יש להעניק להם סעד כזה. ביהמ"ש השלום קבע כי אילו היה רואה ביחסים שבין הצדדים יחסי שוכר ומשכיר היה מסתפק בקביעת פיצוי סמלי שישלמו המערערים למשיב ולא היה מקום להתערב בשיקול דעתו של בימ"ש השלום. אם כי כוונת המחוקק לתת לביהמ"ש לערעורים, בעניינים בהם דן חוק הגנת הדייר, יד חופשית להתערב, שעה שהצדק דורש זאת, הרי אין ביהמ"ש לערעורים צריך למהר בהתערבות, ויעשה כן רק בהשפעת נימוקים חזקים ומבוססים. ביהמ"ש המחוזי נימק מסקנתו, בין היתר, בכך שהמערערים התכחשו גם במהלך המשפט לחובתם בעניין התשלום, אך זכותו של הדייר להכחיש קיום עילת פינוי ולנסות להוכיח שעילה זו איננה קיימת. אין הדבר צריך לפגום בהענקת הסעד מן הצדק, גם כשהוא טוען ביודעין טענות סרק או עובדות בלתי נכונות להגנתו. עם זאת, בהתחשב במשך הפיגורים יש לקבוע פיצוי של 10 אלפים ל"י שעל המערערים לשלם למשיב כפיצוי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, גב' בן פורת. עוה"ד סוכובולסקי ובכרך למערערים, עו"ד א. ארזי למשיבה. 19.1.78).
ע.א. 541/76 - מוצטפה אברהים מליל עליין ואח' נגד מדינת ישראל
*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין (הערעור נדחה).
שטח קרקע הופקע והמערערים תבעו פיצויים בגין ההפקעה. הרישום של השטח קובע כי הקרקע משתרעת על 2,7 דונם והמערערים טענו כי למעשה מתקרב ל- 10 דונם וכן הוא נרשם כשטח קטן יותר כדי לחסוך בארנונה. ביהמ"ש המחוזי לא השתכנע מן העדויות כי שטח האדמה גדול מן הרשום וכן קבע את גובה הפיצוי, והערעור על כך נדחה. לעניין גודל השטח הרי קיים הרישום והוא לא נסתר בראיות מהימנות. על המערערים היה להוכיח כי השטח גדול יותר מן הרשום ולא הצליחו להוכיח זאת. אשר למחיר, גם בכך סמך ביהמ"ש את קביעתו על ראיות שבאו לפניו ואין לסטות מן המחיר שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד א. מיכאלי למערערים, עו"ד בן טובים למשיבה. 26.1.78).
ע.א. 690/77 - אחמד חניפס ואח' נגד מדינת ישראל
*היתר נשואין לקטינה (הערעור נתקבל).
המדובר בבקשה להתיר לנערה בת 16 ושלושה חודשים לבוא בברית הנישואין. בפני ביהמ"ש המחוזי הסכים בא כח היועץ המשפטי למתן היתר הנישואין, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נתקבל. אין ממש בטענה כאילו שגה ביהמ"ש כאשר הכריע לפי שיקול דעתו ולא הסתפק בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. ברם, שגה ביהמ"ש לגופו של ענין. השאלה אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר לפי חוק גיל נישואין נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי ובשיקול דעת זה לא יתערב ביהמ"ש שלערעור. ביהמ"ש אמר שהעובדה שהצדדים הם דרוזים והמצב הכלכלי של ההורים אינם יכולים להיות נסיבות מיוחדות למתן ההיתר, ובכך צדק. אך אין להסכים עם ביהמ"ש המחוזי כי מצב כלכלי לעולם לא יוכל לשמש נסיבה מיוחדת לעניין זה ובהניחו הנחה זו טעה ביהמ"ש בשיקול דעתו טעות משפטית. הכל תלוי בנסיבות המיוחדות והמצב הכלכלי הוא חלק מהן. כשבני הזוג כבר הגיעו לפרקם, והאירוסין שביניהם נמשכו שנים אחדות, ולא רק זקני העדה ושתי המשפחות כי אם גם העובדים הסוציאלים סומכים ידיהם על הנישואין ורואים בגזירת חיי הצפיפות והעוני משום גזירה שאין לעמוד בה, ובנוסף לכך הסכים ב"כ היועץ המשפטי למתן ההיתר, הרי אדם מן הישוב לא יבין על שום מה ביהמ"ש מקשה לבו ואינו נותן ידו להקלת המצוקה. בנסיבות אלה יש לתת את ההיתר המבוקש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ז. כאמל למערערים, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 17.1.78).
ע.א. 418/77 - תמר דמרי ואח' נגד סעדיה קהא ואח'
*פירוש הסכם (הערעור נדחה).
המערערים מכרו חלק מחלקת קרקע לבניה ובהסכם נאמר כי "אם צד ב' יבנה על השטח הנ"ל קומה אחת בלבד, זכות הבניה על הגג תהיה לצד א' בלבד". צד ב', שהינם המשיבים, בנו קומה אחת בלבד ומאז עברו 4 שנים ועתה טוענים המערערים נגד רצונם של המשיבים להמשיך ולבנות בקומה שנייה. בתי המשפט דלמטה דחו את תביעת המערערים לאסור על המשיבים את הבניה והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערערים, שלא נטענה בבתי המשפט דלמטה, כי הכוונה לא היתה "אם צד ב' יבנה" וכו' אלא "כאשר צד ב' יבנה" וכו'. טענת טעות כזו בניסוח צריך היה לטעון ולהוכיח בביהמ"ש דלמטה. אשר לטענה כי הזמן של 4 שנים שעבר מאז בניית הקומה הראשונה די בו כדי להוכיח שצד ב' אינו מתכוון יותר לבנות על השטח ועל כן זכות הבנייה עברה לצד א' - משך הזמן שעבר עדיין איננו מהווה ראיה לכך שהמשיבים גמרו בדעתם להסתפק בקומה אחת בלבד, ולמעשה המשיבים אכן לא ויתרו על כוונתם להמשיך ולבנות ועל כן התנאי האמור לא נתמלא.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד צ. בן ציון למערערים, עו"ד מ. טורבוביץ למשיבים. 3.1.78).
ע.א. 98/76 - אמקר בע"מ ואח' נגד משה קהתי
*כוונת הצדדים בביצוע סעיף מסוים בהסכם (הערעור נדחה).
בפברואר 1971 נעשה חוזה לפיו התחייב המשיב להעביר למערערת מגרש. הצדדים קבעו את מחיר הנכס והוסכם שההעברה תבוצע עד ליום 15.5.71. היתה אי ודאות מה הם אחוזי הבניה וצויין כי המחיר נקבע על יסוד ההנחה שאחוזי הבניה המירביים הם 52 אחוז משטח החלקה ואם ימצא שהאחוזים המותרים לבניה עולים על 52 אחוז, ישלם הקונה למוכר תוספת יחסית. ביום 27.4.71 כתב המשיב למערערים כי הוא עובד בענין הגדלת אחוזי הבניה ואם לא יסתדר הדבר עד יום ההעברה, הרי תבוצע ההעברה עם שמירת הזכויות בקשר למחיר בהתאם להסכם. שלושה ימים לאחר מכן שיגר המערער
מכתב שני בו הביע תקותו שהמכתב הראשון נתקבל. על שני מכתבים אלה לא השיבו המערערים. ביום ההעברה ביקש המשיב להחתים את המערערים על הצהרה כי זכותו לתוספת מחיר נשמרת אך אלה סירבו לחתום. גם לאחר ההעברה המשיך המשיב בטפול בעיריה ורק בתחילת אוקטובר אותה שנה הודיעו המערערים למשיב שיפסיק לעסוק בנדון, ברם אז כבר קיבל המשיב מן העיריה אישור שאפשר לבנות 75 אחוז. הוא דרש מן המערערים את התוספת היחסית, אלה סירבו לשלם, ביהמ"ש המחוזי חייב אותם בתשלום והערעור על כך נדחה. הסעיף האמור בהסכם ניתן לפרשנות לכאן ולכאן באשר לשאלה אם תוספת התשלום חלה גם לאחר ביצוע ההעברה, ועל ביהמ"ש היה לגלות מה היתה כוונת הצדדים כשחתמו על ההסכם המכיל את הסעיף הנ"ל. על יסוד הנסיבות הנ"ל ברור כי כוונת הצדדים היתה שגם לאחר העברת הנמכר על שם המערערים יצטרכו להוסיף את התוספת, לפחות אם תוך תקופה סבירה לאחר ביצוע העיסקה יבוא האישור המיוחל. השגת האישור תוך פחות מ- 5 חודשים הינה זמן סביר. אילו עבר זמן רב בהעברת הנמכר עד להשגת האישור יתכן שהיה למערערים פתחון פה לטעון שהסעיף בדבר תוספת המחיר אינו מחייב אותם לצמיתות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד ר. ריבלין למערערים, המשיב לעצמו. 5.1.78).
ע.א. 481/77 - בייבל לנד והוצאת התנ"ך בע"מ נגד מסדה בע"מ
*מחיקה על הסף של תובעת מכתב תביעה (הערעור נתקבל).
שתי המערערות הגישו תובענה נגד המשיבה. התביעה היתה מבוססת על עילות שבהסכם ובנזיקין. ההסכם נעשה בין התובעת הראשונה ובין הנתבעת ועפ"י תנאיו היתה התובעת רשאית להעביר את זכויותיה לכל אדם, ואכן העבירה את זכויותיה לתובעת השניה. נוכח העברה זו ביקשה הנתבעת כי התובעת הראשונה תימחק מכתב התביעה אם כי בכתב ההגנה טענה כי ההעברה הנ"ל הינה "קניית דין" ואינה תופסת. רשם ביהמ"ש המחוזי מחק את התובעת הראשונה מכתב התביעה בציינו כי אם תתקבל טענת הנתבעת שההעברת ההסכם היתה "קניית דין" ואינה תוספת כי אז תחזור זכותה של התובעת הראשונה לפי ההסכם המקורי והיא תוכל להגיש תביעה חדשה. הרשם הוסיף כי טענת קניית דין היא טענה של הגנה, וכאשר ביהמ"ש בא לבחון מחיקת כתב תביעה בהתאם לתקנה 105 עליו לשקול ולבחון את כתב התביעה ועילת התביעה, ולא להתחשב בטענה שבכתב ההגנה המחזירה למעשה את התובעת הראשונה לתמונה. הערעור על כך נתקבל. בעניין דנא היה מקום להתחשב בטענות שבכתב ההגנה, שלפיהן כלל לא היתה העברת ההסכם תקיפה. הכלל, שלצורך מחיקת כתב תביעה יש להתבונן בכתב התביעה ולא בכתב ההגנה, פרושו שאין הנתבע יכול להסתמך על טענותיו שבכתב הגנתו כדי לבקש את מחיקת התביעה, אך אין זאת אומרת שהתובע אינו יכול להתייחס לטענות שבכתב ההגנה כדי להראות שראה את הנולד ושצירף תובע נוסף שמא תתקבל טענת ההגנה שהתובע האחד למעשה איננו תובע כדין. אך העיקר הוא, שעילות התביעה מבוססות בחלקן על דיני הנזיקין ואלה אינן ניתנות להמחאה אלא מכח הדין, ובמקרה דנן המחאה באה לאחר המעשים הנטענים כעילה לנזיקין.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ויגדור למערערות, עו"ד י. כהן למשיבה. 12.1.78).
ע.א. 672/77 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד סטרולוביץ גוצה
*בקשה לרשות המוסמכת לדון מחדש בתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה בשעתו תביעה לתגמולים מהרשות המוסמכת, היא לא השיגה את מבוקשה וערערה לביהמ"ש העליון, שם הסכימו בעלי הדין על פשרה וזו קיבלה תוקף של פסק דין, ולפיה הכירו במחלות המערערת כי הוחמרו כדי 50 אחוז בגין רדיפות הנאצים. כשנה וחצי לאחר מכן פנתה המשיבה שנית לרשות המוסמכת וביקשה לעיין
בתביעתה מחדש לפי סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים. לפי סעיף זה רשאית הרשות המוסמכת לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת אם ההחלטה הקודמת יסודה בטעות. הרשות המוסמכת דחתה את הבקשה על הסף, ועדת העררים קיבלה את עמדת המשיבה והערעור על כך נתקבל. בין אם צודקת המשיבה כי הטעות שמדובר בה בסעיף 18 יכולה גם להיות טעות של ועדת העררים או של ביהמ"ש ולא רק של הרשות המוסמכת, ובין אם אינה צודקת והטעות צריכה להיות של הרשות המוסמכת דוקא, על כל פנים אין סעיף 18 חל אלא על טעות שנבעה מאי ידיעת עובדות או נתונים שאילו היו ידועים בשעת ההחלטה לא היתה ההחלטה מתקבלת. בענין שלפנינו לא נפלה טעות שכזאת. זאת ועוד, כשניתן פס"ד בביהמ"ש העליון עפ"י הסכמת הנכה, אין הוא יכול לאחר מכן להישמע בטענה שטעה, אלא אם כן נתגלו לו לאחר מתן פסה"ד נתונים רפואיים שלא יכול היה לגלותם בעוד מועד. לענין זה אינה דומה טעותה של הרשות המוסמכת לטעותו של הנכה התובע, שאפילו נומר כי טעותה של הרשות המוסמכת לעולם חוזרת, גם לפי ראיות שניתן היה לגלותן בעוד מועד, הרי טעותו של התובע אינה משמשת לו עילה לתביעה מחודשת, אלא אם לא היה לאל ידו למונעה בעוד מועד.
השופט אשר הוסיף כי לפי הפירוש הנכון של סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים רשאית הרשות המוסמכת לחזור ולהחליט אם נתגלתה טעות, רק אם ההחלטה הקודמת היתה החלטה שלה. כשההחלטה הקודמת היתה של ועדת העררים או של ביהמ"ש העליון, אין לרשות המוסמכת סמכות לחזור ולדון בענין ולתת החלטה חדשה. יתירה מזו, החלטת ביהמ"ש העליון ניתנה בעקבות הסכם שנעשה בין הצדדים וצד המבקש לבטל הסכם רשאי לעשות זאת רק בנסיבות ומטעמים הקבועים בחוק החוזים.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערערת, עו"ד א. גדעוני למשיבה. 5.1.78).
ע.א. 829/76 - אברהם ואטקה טננבוים נגד קצין התגמולים
*תגמולים למשפחת חייל שנספה במערכה (הערעור נתקבל).
המנוח אילן טננבוים, בנם של המערערים, היה חייל בשרות חובה שנמנה על יחידה נבחרת שמשימותיה היו מיוחדות. חיילי היחידה חוייבו בנשיאת נשק מתמדת גם בצאתם לביתם, וכשיצאו לבתיהם נערכו סידורים מיוחדים כדי לאפשר אזעקתם בעת הצורך. מפקדי היחידה עודדו את פיקודיהם כי ישפרו את נשקם האישי ויטפלו בו במסירות. באחד הימים יצאו המנוח וחברו לחופשת שבת מצויידים בנשקם, ולאחר שהגיע לביתו יצא המערער לבית חברו. זה האחרון התקין מתקן מיוחד לרובה, הם התרשלו בטיפול ונפלטה יריה שגרמה למות המנוח. החבר הורשע בדין על גרימת מוות. המערערים ביקשו שהמשיב יכיר בהם עפ"י חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, המשיב סירב להכיר במנוח כנספה שמותו נגרם עקב חבלה בתקופת השרות ועקב השרות והערעור על כך נתקבל. עפ"י החוק האמור אם החייל שוהה בחופשה רואים כגרימת חבלה עקב שרותו, אם נגרמה בדרכו מן המחנה או אל המחנה מיעד חופשתו. ההגדרה של חייל השוהה בחופשה איננה מתפרשת עפ"י משמעותה הלשונית, והוגדרה באופן מיוחד כך שאינה חופפת את כל תקופת שרותו של החייל מחוץ למסגרת הפעילות הרגילה, אלא רק אותה תקופה שבה אינו "במילוי תפקיד בשרות". גם אם חייל יוצא לשהיה בחופשה, הרי אם הוא ממלא בשלב מסויים תפקיד בשרות, אין הוא בגדר חייל השוהה בחופשה כאשר החייל נשא את נשקו האישי לפי כללי הכוננות שנצטווה לחיות בה, וכאשר הכין את נשקו לקראת חזרתו ליחידה ע"י ניקויו ותיקונו וכיוצא באלה תיקונים הקשורים אך ורק למילוי היעיל של התפקיד המוטל על החייל, יש לראות את מעשיו במסגרת מילוי התפקיד ואין לראותו כחייל השוהה בחופשה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. סלומון למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 29.1.78).