בג"צ 358/77 - שמעון דדון נגד עירית ירושלים
*פיצויים לקבלן שלא זכה במכרז למרות שעפ"י דין היה זכאי לכך.(התנגדות לצו על תנאי - המשיבה חוייבה בתשלום פיצוי לעותר).
העובדות:
עירית ירושלים פירסמה מיכרז לביצוע עבודות שונות, ובכללן עבודות אינסטלציה סניטרית במוסדות חינוך וזיפות גגות במוסדות חינוך. העותר שהוא קבלן בנין הגיש הצעות לשתי העבודותהנ"ל, זכה בראשונה שבהן, ואילו בעבודת הזיפות זכתה החברה "קבוצת אחים", למרות שהצעת העותר היתה זולה יותר. ועדת המכרזים המליצה על הצעת אחים לאחר שקיבלה אינפורמציה ממנהל אגף הבדק בעיריה כי אין למחלקתו נסיון עם העותר בעבודת זיפות גגות. מנהל האגף אמר גם שישלהיזהר מפני עבודה בלתי מקצועית ועל כן המליצה מחלקתו שהעבודה תימסר לקבוצת אחים שיש לה נסיון מקצועי וכלים הדרושים לביצוע העבודה. משנודע לעותר על החלטת הועדה פנה ליו"ר ועדת המכרזים וביקש כי יוזמן לישיבה נוספת של הועדה, בטענה שיש טעות וכי מנהל האגף כלל אינו מכירו. בתשובה נתבקש העותר להמציא ליחידת המכרזים פירוט של עבודות זיפות גגות שביצעעבור העיריה, אך העותר לא הגיש את הפירוט הנדרש. מועצת העיריה אישרה לאחר מכן את החלטת ועדת המכרזים ונחתם חוזה עם חברת אחים שהחלה מיד בביצוע העבודה. אז פנה לבג"צ וביקש לבטל את החלטת ועדת המכרזים ולמנוע את מסירת העבודה לקבוצת אחים ולחילופין לחייב את המשיבים לפצותו. משנתקיים הדיון להוצאת הצו על תנאי כבר היה החוזה חתום עם קבוצת אחים ובג"צ נמנע מלצוות על הפסקת העבודות והחזרת המצב ליושנו, אך הורה לעיריה להראות טעם למה לא תפצה את העותר על הנזק הכללי והמיוחד שנגרם לו על ידי אי מסירת העבודות הנדונות על אףהיותו המציע הזול ביותר.
החלטה - השופט אשר:
א. במשך שנים רבות דחה בג"צ באופן עקבי כל פניה מטעם עותרים שנועדה להעניק להם סעד כספי, בין אם מדובר בהשבת כספים ששולמו לשלטונות ללא הצדקה ובין אם מדובר בעתירה לתשלום פיצוי, שכן את הסעד הכספי יכולים העותרים להשיג בבימ"ש כללי. מפנה בעמדה זו של בג"צ חל עם מתן פסק הדין בבג"צ 101/74 שם הונח היסוד לפסיקת פיצויים בהליכי בג"צ.
ב. גם לאחר פסק הדין הנ"ל ישאר סעד של פיצוי כספי ע"י בג"צ סעד יוצא דופן, ולא ייפסקו פיצויים המגיעים לעותר מכח חוק מפני שפיצויים כאלה ניתן לתבוע בבימ"ש כללי. החידוש שבפסק הדין בבג"צ 101/74 מתבטא בכך שהיום היה בג"צ מוכן לפסוק פיצוי במקרה שאזרח נפגע ע"י מעשה או מחדל של המימשל שלא היה מוצדק וכשמעשה זה אינו גורר אחריו חובת תשלום פיצויים עפ"י החוק החרות. זוהי מעין תורת "פיצויים כלליים" שאינה מבוססת על בסיס אחר זולת הרגשת הצדק שבלב השופט והיא מחייבת זהירות והתאפקות רבתי מצידו של בג"צ העושה שימוש בה.
ג. אם כי אין לקבל את טענת העותר כי יש לו נסיון קודם בביצוע עבודות זיפות, הרי מבחינה משפטית הוא צודק כי על אף היעדר נסיון כזה היה זכאי לקבל את העבודות באמצעות המכרז. אם התכוונה העיריה להגביל את ההשתתפות במכרז לקבלנים שכבר ביצעו עבודות זיפות גגות היה עליה לתת ביטוי לכוונה זו בתנאי המכרז ואם רצתה להעדיף הצעות של קבלנים שעימם היה לה נסיון קודם, היה עליה להודיע על כך כשפרסמה את תנאי המכרז. אם מעדיפה העיריה קבלן פלוני על שום שהוא מוכר לה הרי אין טעם שקבלנים אחרים ישתתפו במכרז.
ד. טעה העותר כאשר לא המציא לועדת המכרזים פירוט עבודות שביצע. לפי תקנה 29 לתקנות המכרזים חייבת ועדת מכרזים להתחשב בכושר הביצוע של בעל ההצעה והיעדר
כח ביצוע מהווה אחת העילות שלא להמליץ על קבלת הצעתו של המציע אפילו היא הזולה ביותר.
ה. העותר גם טען נגד קבלת הצעת קבוצת אחים באשר לא צירפה אישור מטעם רשם הקבלנים כדרוש עפ"י תנאי המכרז. הוכח שקבוצת אחים עשתה מאמצים כדי להירשם בעוד מועד אצל רשם הקבלנים והשיגה אישור זמני כקבלן לעבודות אספלט, ואם כי האישור צורף באיחור ניתן היה לראות באיחור זה פגם טכני שבגללו אין פוסלין מציעים במכרז. שאלה אחרת היא אם רישום כקבלן לעבודות אספלט מספיק לצורך התחרות לזיפות גגות, אך כיון שקבוצת אחים לא הוזמנה להופיע ולא השמיעה טענותיה אין לדון בכך.
ו. העיריה טענה כי החלטת ועדת המכרזים היתה מוצדקת באשר לעיריה היה נסיון לא מוצלח עם עבודות שהיא מסרה לעותר. בענין זה הוגשו תצהירים סותרים ואין צורך לדון בהם, מפני שטענות כאמור לא הועלו נגד העותר בועדת המכרזים, ולא עוד אלא שבאותה ישיבה ממש הוחלט למסור לעותר עבודות אינסטלציה סניטרית.
ז. לסיכום, הזכיה נמנעה מן העותר שלא כדין כאשר ועדת המכרזים החליטה שלא למסור את ביצוע העבודות למציע הזול ביותר, והנימוקים של הועדה אינם עומדים בפני הביקורת. די בכך להצדיק את טענת העותר שלא נהגו עימו בהגינות הדרושה ובכך נוצר הבסיס לפסיקת פיצוי מתאים לעותר. העותר לא טען כי נגרמו לו נזקים מיוחדים, אלא ביקש פיצוי על מניעת רווח. אם המדובר בתביעה רגילה על נזקי מניעת רווח, כי אז המקום לתביעה איננו בג"צ. מעשה ועדת המכרזים נגוע בשיקול בלתי נכון, אך לא היעדר תום לב מצידה והפיצוי ההולם את התנהגותה חייב להיות בסכום סמלי והוצאות משפט. אי לכך נקבע לעותר פיצוי של 5000 ל"י והוצאת משפט של 5000 ל"י.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. עו"ד עדיאל לעותר, עו"ד פטל למשיבים. 9.2.78).
בג"צ 264/77 - משה ליאור, קטין באמצעות אביו אפוטרופסו, נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'
*סמכות בג"צ בתביעת נכה למענק מאת הביטוח הלאומי לצרכי רכישת רכב.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
העותר הוא קטין כבן 13, נכה מלידה שאין בו מתום, משותק בכל ארבעת הגפיים, אין לו שליטה על הראש ועל חלקי גופו, מפגר שכלית, סובל מעוורון מרכזי, חי שאינו נושא את עצמו ואינו נע ואינו רואה ולא כלום. כאשר ניתנו הנחות מכס לנכים לרכישת רכב, עפ"י תקנות המכס, זכה העותר בהנחות ואביו רכש רכב על מנת שיוכל לטלטל את העותר. משהוחלפו ההנחות לפי פקודת המכס להטבות סוציאליות במסגרת חוק הביטוח הלאומי חדלו המשיבים לתת את ההטבות לעותר. ההסכם בין הממשלה לבין הביטוח הלאומי לפי חוק הביטוח הלאומי קבע כי יינתנו הלוואות עומדות לנכים הזקוקים לרכב "להסעה באורח קבע למען צרכיו היום יומיים לפי קביעת הועדה הרפואית". הועדות הרפואיות סברו כי צרכים יום יומיים הינם כאשר הנכה מסוגל לתפקד אך אינו יכול לנוע, כי אז זכאי הנכה לרכב, אך לא כאשר מדובר באדם כמו העותר דנא.
ביהמ"ש העליון מפי השופט ח. כהן עמד על הסדרים השונים הנוגעים לדיון בבקשה כגון זו, וסמכויות הועדות הרפואיות השונות וכן על הפירוש של צרכים יום
יומיים. כל שלושת השופטים הגיעה למסקנה שהמשיבים טעו בפירוש המושג צרכים יום יומיים, וכי גם לגבי עותר זה, שאביו צריך לטלטלו לעיתים מזומנות לרופאים ולבתי חולים, ועצם העובדה שצריך להוציאו לאויר העולם מתוך ביתו, כל אלה עונים על ההגדרה של צרכים יום יומיים.
חלוקות היו דעות השופטים בשאלה אם בג"צ מוסמך להתערב בענין שכן החוק אומר כי "זכאי להטבה" שקופחו זכויותיו ערעורו יוגש בפני בית הדין לעבודה. השופט ח. כהן סבר כי רק מי שהוכר כזכאי וזכויותיו קופחו יכול לערער רק בפני בית דין לעבודה ואילו מי שכלל לא הוכר כזכאי להטבה יכול לפנות לבג"צ ועל כן יש לעשות את הצו על תנאי להחלטי. השופטים ויתקון ועציוני סברו כי הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה היא בכל מקרה של אי היענות לתביעה לפי ההסכם הנ"ל ועל כן הסמכות היחודית היא לבית הדין לעבודה ובג"צ אינו יכול להתערב בכך. השופט עציוני הבהיר כי ביהמ"ש מקווה שהמוסד לביטוח לאומי יעתר הפעם לתביעת העותר, שאם לא כן יצטרך העותר לפנות לבית הדין לעבודה ואם לא ייענה לערעורו כי אז יגיע הענין לבג"צ בנימוק של טעות משפטית של בית הדין לעבודה, ובג"צ כבר הביע דעתו כי אכן מגיעה לעותר ההטבה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני אבי העותר לעותר, עוה"ד א. מאיר, ע. אלטשולר ור. יאראק למשיבים. 7.2.78).
ע.א. 393/77 - ישראל עמבר נגד קצין התגמולים
*תגמולים לנכה צה"ל (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער שוחרר ב- 1949 מצה"ל כנכה מחמת מחלת נפש והגיש את תביעתו לפיצויים באיחור. מאז 1964 הוא מקבל תגמולים כסדרם והמחלוקת היא עלהתגמולים מ- 1949 ועד 1964. עפ"י סעיף 9 לחוק הנכים תגמולים ושיקום (תיקון) מ- 1976, יכול קצין התגמולים לשלםלנכה שלא הגיש תביעתו במועדה, מחמת מחלת נפש, תגמולים החל מיום שחרורו משרותו הצבאי.קצין התגמולים החליט להכיר במערער ולשלם לו רטרואקטיבית את התשלומים. המחלוקת היא כפולה: האם יש לשלם את הסכומים כפי ששולמו בשעתו, או את הסכומים של אז משוערכיםליום התשלום, וכן שאלת הקיזוז של הוצאות האישפוז כנגד התגמולים. ביהמ"ש העליוןקבע כי מיום השחרור ועד שנת 1955 יש לשלם את הסכומים כפי ששולמו בשעתו ללא שערוך,ואילו התגמולים משנת 1955 ועד 1964 המחושבים לפי משכורת פלונית חלה הוראת התיקוןבחוק משנת 1955 והתשלום ישולם לפי סולם דרגות המשכורת המחייב בזמן פלוני היינו ביוםהתשלום. בעניין הקיזוז של הוצאות האישפוז, קבע ביהמ"ש כי גם לתקופת האישפוז יש לשלם
למערער את התגמולים, אך מהם יש לקזז את ההוצאות. ביהמ"ש קבע גם לעניין זה תקופותשונות שבחלקן ישולמו למערער חלק מתגמוליו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. 5.2.78).
ע.א. 179/77 - בנק לאומי לישראל בע"מ (ההנהלה האזורית י-ם) נגד שמואל הירשברג
*עיקול זמני על חשבון בבנק לאומי לישראל בבית לחם (הערעור נדחה).
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד אחד עיסה מחמוד (להלן הנתבע) ואגב הגשת התובענה השיג צו עיקול זמני על כספי הנתבע שבידי הבנק המערער. צו העיקול הומצא, בין השאר, לסניף הבנק המערער בבית לחם, שבו מוחזקים כספי הנתבע. הבנק נעשה עם המצאת העיקול "מחזיק" כמשמעותו בתקנה 238, ואולם המערער לא השיב לביהמ"ש, אלא שיגר מכתב למשיב, שלא יוכל לבצע את צו העיקול הנדון כל עוד לא יאושר ע"י משרד ההוצאה לפועל של בית לחם, וזאת עפ"י צו של הממשל ביהודה ובשומרון. המשיב הגיש לביהמ"ש בקשה בכתב לאישור העיקול לפי תקנה 248 (א) והמערער השיב בכתב הגנה ובזה נפתח משפט חדש בין המשיב לבין הבנק לגבי השאלה אם חייב המערער
להיענות לצו העיקול ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיב והערעור נדחה. צו העיקול הזמני הומצא לסניף הבנק בבית לחם ע"י עו"ד בהתאם לתקנה 436. המערער טוען שבית לחם היא לגבי ביהמ"ש בישראל בבחינת חוץ לארץ על כן אין לבצע שם מעשה הוצאה לפועל אלא עפ"י היתר שניתן ע"י רשות בת סמך במקום בו מבצעים את פסק הדין, שכן אין ריבון אחד פולש לתוך שטחו של ריבון אחר. טענה זו מתעלמת ממעמדו המשפטי של האזור המוחזק בפועל בידי כוחות הצבא הישראליים והכח המחזיק בשטח זכאי לבצע את הפעולות והסמכויות של השלטון הקודם באמצעות מפקד כוחות הצבא של האזור. על כן אין הכרח לפסול מעשה הוצאה לפועל של בימ"ש ישראלי באזור בית לחם. הפניה למשרד ההוצאה לפועל בבית לחם מתחייבת כאשר העיקול אינו מבוצע על דרך של המצאת מסמך בלבד, כגון עיקול מטלטלין או עיקול מקרקעין, ולא כאשר העיקול הוא על דרך המצאת מסמך בלבד. לטענה שהעיקול לוקה בחוסר יעילות שכן בהעדרו של המחזיק מתחום השיפוט נבצר מבימ"ש ישראלי להטיל עליו מרותו - לאחר שהבנק נדרש כדין לשלם ולא עשה כן, ניתן להיפרע ממנו בכל מקום שבו הוא מחזיק סניפים, והמשיב יוכל למצות את זכותו בישראל בכל מקום שבו נמצא סניף של הבנק של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ש. ברוש למערער, עו"ד ש. בן סירא למשיב. 26.1.78).
ע.א. 13+301/76 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוחה רזינה חיון ואח'
*פירוש פוליסת ביטוח (הערעורים נדחו).
טנדר נהוג בידי המשיב יעקב נעים (להלן המשיב) התהפך ובתאונה נספתה המנוחה רזינה חיון ונפצעה אשה אחרת, שתיהן נוסעות בטנדר שהיה בבעלותו של המשיב. הנפגעים תבעו נזקיהם הן מן המשיב והן מחברת הביטוח שביטחה אותו ביטוח מכוניות מסחריות מקיף. הפוליסה לא היתה ברורה וסתרה את עצמה. לא היה ברור מתוכה אם היא מכסה בני משפחה הנוסעים בטנדר ואם לאו ואם היא מכסה נוסעים אחרים ובאיזה תנאים. המשיב ביקש ביטוח צד שלישי מקיף "את הביטוח הטוב ביותר" והחברה הציעה לו לקחת ביטוח תאונות נוסעים שלמעשה אינו מכסה את כל נזקי הנוסעים במכונית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת חייבת בתשלומי הביטוח עפ"י הפוליסה והערעור על כך נדחה. השופט ח. כהן בפסק דינו ציין כי אין צורך לבדוק את הפירוש הנכון של הפוליסה, ואילו היה צורך כזה היה מפרש אותה לטובת המבוטח בלבד. ניתן להכריע בשאלת חבותה של המערערת עפ"י ההכרעה בשאלה אם בשעת התאונה קיימת היתה חובה חוקית לבטח בעל מכונית מפני אחריות כלפי נוסעים שלו, כמו התובעים דנן, שכן הפוליסה שניתנה למשיב עשויה היתה לכסות את כל הביטוח הנדרש. השופט ח. כהן פירש סעיפי פקודת ביטוח כלי רכב של מנוע על תיקוניהם ומועדי כניסתם לתוקפם והגיע למסקנה שאכן לפי החוק צריך היה לבטח נוסעים מסוגם של אלה שנפגעו כאן.
השופט ויתקון הטעים כי יש לדחות את הערעור גם מן הטעם שיש לפרש את הפוליסה על יסוד הצעת הביטוח של המשיב ובנתון לכוונתו בשעת קבלת הפוליסה. אין חולקין שהמבוטח ביקש ביטוח בקשר לנוסעיו והחברה ידעה שהוא עומד להשתמש ברכבו גם לצורך פרטי, והחברה נתנה לו פוליסה אחרת מזו שביקש. לא הוסבר למבוטח ההבדל בין ביטוח צד שלישי מקיף לביטוח תאונות נוסעים ואילו הוסבר לו ההבדל ובחר באפשרות של ביטוח נוסעים בגלל פרמיה נמוכה לא היה מקום להתערב. אך, משלא הוסברה לו משמעות ההבדל והוא סמך על עצה רעה של המבטחת שכך יותר כדאי, הרי הוא רשאי לדרוש מן החברה לראות אותו כמי שקיבל מה שביקש ולא כמי שביקש דבר אחד וקיבל דבר אחר.יש ליחס לחוזה הביטוח משמעות שהמבוטח רשאי היה להאמין שהיא משמעותו של החוזה שעשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ברק למערערת, עוה"ד ד. אשל ורוזנבוים למשיבים. 30.1.78).
בג"צ 265/77 - ועד מקומי סביון נגד שר הפנים ואח'
*העברת כספים מתמורת ארנונת רכוש לידי ועד מקומי (העתירה נדחתה).
11 ישובים כלולים במועצה האזורית מפעלות אפק (להלן המועצה) וביניהם סביון. כבכל הישובים האלה יש בסביון ועד מקומי. עד לשנת המס 1968 היה זה הועד שהטיל את ארנונות הרכוש על בעלי בנינים המקרקעין, ומאותה שנה ניטלה מהרשויות המקומיות הסמכות לגבות ארנונות רכוש, הוגדל שעורו של מס רכוש המוטל מטעם המדינה וכדי לפצות את הרשויות המקומיות הקציבה הממשלה לרשויות חלק מהכנסות מס הרכוש של המדינה. מאז שנת המס 1968 ועד לתום שנת המס 1976 העביר משרד הפנים את סכומי תמורת הארנונות הרכוש הישר לידי הועד, גם לאחר שבשנת 1975 נכנס לתוקפו חוק הרשויות המקומיות (תמורת ארנונות רכוש) שלפיו יש לחלק את הכספים לפי רשימה שתפורסםושם סביון לא פורסם ברשימה. לאחר אותה שנה הפסיק משרד הפנים להעביר את הכספים לועד, אלא למועצה האזורית והמועצה סירבה להעביר כספים לועד סביון. ועד סביון אינו מטיל ארנונות מקומיות לאחר שהצליח להסדיר את כל הוצאותיו באמצעות ארנונות הרכוש שקיבל כהקצבה, אך עתה נדרש הועד להטיל ארנונות עירוניות והמועצה הסכימה לספק לועד רק את היתרה שיזקק לה לאחר הטלת הארנונה. עתירת הועד נדחתה. עפ"י החוקים הנוגעים לחלוקת ארנונות הרכוש האמורים, אין הועד זכאי לקבל את כספי התמורה במישרין, אלא מן המועצה, והימנעות הועד מהטלת ארנונה כללית לשם כיסוי חלק מתקציבו, אינה יכולה לזכותו לחלק גדול מאותם כספים משהיה מקבל אילו הטיל ארנונה כללית. אין לועד זכות לדרוש את הקצבתו ישר מן האוצר שכן לאחר חקיקת חוק הרשויות המקומיות והתקנות שהותקנו לפיו שקבעו רשימת רשויות מקומיות שלהן תחולק התמורה, לא נכלל הועד באותה רשימה והעברת כספים לועד הינה בלתי חוקית.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. גרוס לעותר, עוה"ד גב' מ. שקד ונ. מאיר למשיבים. 26.1.78).
בג"צ 109/78 - אורן, ציוד חמום בע"מ נגד שר התחבורה ואח'
*בקשה להורות למשרד התחבורה לפרוק בכח סחורות (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה צו נגד שר התחבורה, ורשויות רשות הנמלים שיפעילו סמכותם כדי לפרוק בכח מטען שהביאה העותרת ושהוא דרוש לה להפעלת מפעלה התעשייתי. העתירה נדחתה. העותרת לא הראתה כל אסמכתא חוקית להפעלת סמכותו של בג"צ ואין שום חוק המסמיך את הרשויות לגרום פריקת סחורה מן האניה או לכפות את פריקת הסחורה על הימאים השובתים. מכל מקום, אם קיימת סמכות כזאת, או שהממשלה יכולה להקנות לעצמה סמכות כזאת, בדרך עקיפה, כי אז תלוי הדבר בשיקולי מדיניות שעליהם מופקדת הרשות המבצעת ובג"צ לא יורה לה כיצד לנהוג בכל זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, בכור, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד נ. מיכאלי וא. אורדן לעותר, עו"ד גב' מ. לרנר נאור למשיבים. 23.2.78).
בג"צ 530/77 - אליהו מאושי נגד ועדת העררים למוניות ואח'
*ביטול החלטה להעניק רשיון מונית (העתירה נדחתה).
ועדת העררים ביטלה החלטה קודמת שלפיה צריך היה העותר לקבל רשיון מונית, וזאת משנתגלו אי דיוקים והעלמות בתצהירים שהוגשו מטעם העותר. העתירה נדחתה. לאחר שנתגלו אי הדיוקים וההעלמות שוב לא יצא העותר ידי חובת ההוכחה שהיתה מוטלת עליו לפי התקנות. לטענות העותר כי אי הדיוקים וההעלמות לא היה די בהם כדי לשלול מאת התצהירים את מהימנותם - כל הטענות הללו כבר נטענו בפני ועדת העררים והיא נתנה דעתה עליהם ואין בג"צ רואה עילה להתערב בשיקול דעתה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. עו"ד י. שניאור לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבים. 1.3.78).
בג"צ 685/77 - עו"ד פלוני נגד הועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין ואח'
*בקשה לביטול קובלנה בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד (העתירה נדחתה).
העותר שהוא עו"ד ביקש צו נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ובית הדין המשמעתי שיבטלו קובלנה שהוגשה נגדו. העתירה נדחתה טענת העותר היא כי התלונה הוגשה נגדו ביולי 1974 וכעבור 4 חודשים החליט הועד המחוזי כי "בשלב זה אין מקום להתערב", מאחר וקיימת תביעה אזרחית שהוגשה ע"י המתלונן נגד העותר. החלטה זו של הועד לא נמסרה לעותר אלא המזכירה הודיעה לו בשיחה ובע"פ כי הועד החליט לא להתערב. העותר האמין כי התלונה נגדו נגנזה, הוא התפשר בינתיים עם המתלונן במשפט האזרחי והופתע כאשר לאחר כעבור למעלה משנתיים הוגשה נגדו הקובלנה על סמך תלונת המתלונן. לטענת העותר בטלה הקובלנה באשר הוגשה תוך הפרת כלל מכללי לשכת עורכי הדין, שלפיו יש להגיש קובלנה תוך 90 יום מתאריך פלוני, זולת אם קיימות נסיבות המצדיקותשיהוי שינומקו ויודיעו על כך למגיש התלונה. לחילופין טוען העותר שההחלטה להגיש את הקובלנה כעבור תקופה כה ארוכה גורמת לו עוול הואיל ויתקשה להביא את ראיותיו. בג"צ העיר כי לכאורה מטרת הכלל הנ"ל היא להביא לידיעת המתלונן את הסיבות לשיהוי ולא לידיעת עוה"ד שעליו מתלוננים. ברם, מבלי לקבוע מסמרות בענין זה, הרי אם הדיון בפני בית הדין המשמעתי ייגמר לחובת העותר, הוא יוכל לערער אל ביה"ד המשמעתי הארצי ובאותו ערעור לתקוף את החלטת ביה"ד שבה נדחתה טענתו בדבר בטלות הקובלנה. אשר לטענת השיהוי - מסכים העותר כי לא הודע לו בכתב על בטלות התלונה אלא היתה זו שיחה בע"פ, ולפי ההתפתחויות שהיו לאחר מכן צריך היה העותר להיות ער לכך שהתלונה בעינה עומדת. על כן האמונה של העותר שהתלונה נגנזה לא נשענה על יסוד איתן. יתר על כן לא נגרם עוול לעותר עקב השיהוי, שכן לדבריו כל המסמכים בכתב בקשר עם הענין נמצאים ברשותו. באשר לטענתו כי יהיה לו קושי להביא ראיות בע"פ בגלל הזמן הרב שעבר, הרי קושי זה עומד בפני כל אדם שמשפטו משתהה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. 21.2.78).
בג"צ 92/78 - רמי בר גיורא נגד שר הבריאות ואח'
*מינוי נציג משרד הבריאות למועצה הפסיכולוגית (העתירה נדחתה).
לפי חוק הפסיכולוגים הוקמה מועצת פסיכולוגית של 27 חברים. החוק קובע כי חברי המועצה ימונו בין היתר ע"י שרי הבריאות, הפנים ואחרים, שישלחו נציגיהם למועצה. שר הבריאות מינה את המשיבה השניה כנציגו במועצה, והעותר שהוא פסיכולוג קליני, העובד במשרד הבריאות, מבקש כי שר הבריאות יבטל את המינוי. עתירתו נדחתה. טענת העותר הינה כי המשיבה אינה עובדת במשרד הבריאות, אולם לפי לשון החוק אין הנציגים של השרים חייבים להיות דוקא עובדי אותו משרד שעליו ממונה השר, ואין גם להגיד שמתוך מטרת החוק מתבקשת המסקנה כי המינוי צריך להיות מעובדי המשרד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. דובר לעותר. 16.2.78).
בג"צ 435/77 - זכי נאשף נגד המועצה המקומית טייבה ואח'
*מכרז למנהל בי"ס תיכוני (הצו הפך להחלטי).
זאת הפעם השלישית שענין מינויו של מנהל בית ספר תיכון בכפר טייבה באה בפני בג"צ. שני מכרזים קודמים נפסלו ופורסם מכרז חדש למנהל בי"ס תיכון בכפר ונאמר בו, בין היתר, כי על המועמד להיות בעל רשיון הוראה קבוע בבי"ס תיכון ונושא תואר ב.א. העותר הוא בעל תואר ב.א. ובעל רשיון הוראה בבי"ס תיכון ולמעשה הוא מכהן מזה כשנתיים כמנהל בפועל של ביה"ס התיכון בטייבה. העותר נפסל במכרז כי לדעת ועדת הבחינות הוא נכשל במשך השנתיים בתפקידו כמנהל ביה"ס ואינו מתאים לתפקיד זה. המשיב הרביעי (להלן המשיב) זכה במכרז, אך הוא אינו בעל רשיון הוראה
בבי"ס תיכון, אלא בכיתות ט' וי'. ועדת הבחינות סברה כי די בכך שיש למשיב רשיון לימוד לשתי כיתות ביה"ס התיכון ואולם פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם תנאי המכרז ואם רצו בעלי המכרז לפתוח את שערי המכרז בפני כאלה שיש להם רשיון ללמד רק בכיתות ט' י', צריכים היו לקבוע זאת במכרז ולפתוח את סיכויי המינוי בפני חוג הרבה יותר רחב. כיון שכך בוטל מנויו של המשיב וכל המכרז נפסל, ועל המועצה המקומית לפרסם מכרז חדש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד י. וינרוט וי. שנלר לעותר. עוה"ד י. גיוסי, ר. יאראק ומסראווה למשיבים. 28.2.78).
בג"צ 375+652/77+51/78 - אחמד מחמד ותד נגד שר הפנים ואח'
*הפעלת מאסר אזרחי תוך כדי ריצוי מאסר פלילי (העתירה נדחתה).
העותר נדון ביום 13.3.77 למאסר של שנה אחת בתיק פלילי, לאחר שהתחיל לרצות את העונש נתקבלו פקודות מאסר נגד העותר, בשל אי תשלום חוב מזונות לפי פס"ד של ביה"ד השרעי. לפי סעיף 13 של חוק דיני עונשין (דיני ענישה), מי שהוטל עליו מאסר אזרחי ומאסר פלילי ישא את המאסר האזרחי תחילה, ואם היה נושא מאסר פלילי יופסק המאסר הפלילי לשם ריצוי המאסר האזרחי. שלטונות בית הסוהר הפסיקו ריצוי המאסר הפלילי לשם ריצוי המאסר האזרחי. בדצמבר 1977 הגיע העותר להסכם גירושין עם אשתו וביה"ד השרעי ביטל את פסקי דין המזונות שלביצועם הוצאו פקודות המאסר. טענת העותר הינה כי ביטול פסקי הדין ששימשו יסוד להוצאת צוי המאסר מחייבת את התוצאה שכל תקופות המאסר שאותן ריצה בעבר יחשבו כריצוי שנת המאסר שהוטלה עליו לפי פסק הדין הפלילי. עתירתו נדחתה. צוי המאסר הנ"ל לא בוטלו רטרואקטיבית. אמנם בוטלו פסקי הדין שבהם חוייב העותר במזונות, אך לא נאמר שזה ביטול רטרואקטיבי או שפסקי דין שניתנו קודם בטלים מעיקרא. לפיכך לא נשמט הבסיס מפקודות המאסר שהוצאו בזמנו לפי פסקי הדין של בית הדין השרעי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד מ. נאור למשיבים. 20.2.78).
בג"צ 616/77 - דניאל אזולאי נגד ראש עירית קרית גת ואלברט חזן.
*ביטול מכתב התפטרות מחברות במועצת עיריה (העתירה נדחתה).
העותר נבחר למועצת העיר קרית גת ברשימת הליכוד וכיהן כסגן ראש העיר. בתאריך 5.11.77 חתם העותר על מכתב התפטרות מחברותו במועצת העיריה ומסר אותו לידי יו"ר סניף הליכוד בעיר. ביום 6.11.77 מסר איש הליכוד את מכתבההתפטרות לידי ראש העיר והלה פעל על פיו. מספר מועמדים שהיו בתור ברשימת הליכוד למועצת העיר ויתרו על מועמדותם והבא אחריהם, מר חזן, נכנס למועצת העיר. ביום 7.11.77 הגיש העותר מכתב לראש העיר בו הוא מודיע על ביטול התפטרותו. ראש העיר השיב שאין תוקף לביטול וכי המחליף כבר קיבל הודעה בכתב על מינויו. עתירת העותר לבטל התפטרותו נדחתה. העותר טען כי נתן את מכתב התפטרותו ליו"ר סניף הליכוד רק למשמרת ולא למסירתו בידי ראש העיר, אך ניתנו מספר תצהירים הסותרים טענה זו. היה גם תצהיר כי מספר ימים לפני כתיבת המכתב אמר העותר שברצונו להתפטר כי הוא רוצה להשתתף במכרזים של העיריה. לטענת העותר הוגשו מספר מכתבי התפטרות מאלה שבאו אחריו ברשימה יום לפני שהוא כתב את מכתבו ועל כן אותם מכתבים אינם חוקיים. ברם, כאמור הודיע העותר מספר ימים לפני כן על רצונו להתפטר, ובעצה עימו נקבעה ישיבת מועצה שבה נכלל סעיף הפרידה מן העותר, ואין פגם בכך שראש העיריה כבר עשה הכל כדי לוודא מי יבוא במקומו. ואפילו היו ויתורים אלה שלא כדין, הרי יכלו להיעזר בכך אלה שהודיעו על הויתורים אילו התחרטו, אך לעותר אין בענין זה זכות עמידה בבג"צ.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, לוין. החלטה - השופט אשר. עו"ד ז. טריינן לעותר, עו"ד פ. ויזל למשיבים. 6.2.78).
בג"צ 47/77 - יוסף חסון נגד יו"ר ועדת העררים למוניות ואח'
*רשיון למונית (העתירה נדחתה).
העותר עבד בעבודה קבועה כנהג בעירית ת"א ולטענתו עבד באותו זמן, במשך 8 שנים, כנהג מונית ועיסוקו העיקרי היה נהג מונית. ועדת העררים דחתה בקשת העותר לקבל רשיון למונית בקובעה כי אין היא משוכנעת שהוא עסק בנהיגת מונית מספר שעות כפי שהוא טוען ושהוא השתכר מנהיגת מונית סכומים שהוא טוען להם. העתירה נדחתה. החלטת הועדה מבוססת על ממצאים עובדתיים ואין בג"צ יושב כערכאת ערעור על החלטת הועדה. העותר לא הצליח לשכנע את הועדה שעיסוקו העיקרי היה נהיגת מונית ובזה נסתם הגולל על בקשתו. התצהירים שהגיש העותר מטעם מעבידיו בנהיגה במונית לא ציינו פרטים על שעות עבודתו והעותר גם לא דיווח אי פעם לשלטונות המדינה על הכנסה מנהיגה במונית. על יסוד הנ"ל יכלה הועדה להגיע למסקנתה האמורה.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. עו"ד י. מצגר לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 8.2.78).
בג"צ 55/78 - עו"ד ד. חטר ישי נגד שר האוצר
*זכות עמידה בבג"צ בענין פיטורי נציב מס הכנסה (העתירה נדחתה).
העותר ביקש צו נגד שר האוצר שיבוא וינמק מדוע לא ימנע מלפטר את נציב מס ההכנסה ובקשתו נדחתה. אין לעותר זכות עמידה בבג"צ. עותר חייב להראות פגיעה או נגיעה אישית בנושא עתירתו אם כי נגיעה זו יכול שתלבש צורות שונות, אין די בכך שברצונו של העותר להביע קבל עם ועדה תרעומת למעשה זה או אחר של גוף ציבורי, בתור אזרח הדואג לטובת הכלל. יתירה מזו, ככל שיש לנשוא הקובלנה אופי ציבורי יותר והוא מן הענינים המנסרים בזירה הפוליטית ומשמשים נושא לדיונים בפני הממשלה והכנסת, כך יש להחמיר בדרישה שהקובל יהיה נפגע פגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו כדי להקנות לו זכות עמידה בפני בג"צ.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. 2.2.78).
בג"צ 80/78 - ש.מ.ג.ר. בע"מ נגד משטרת ישראל
*שיהוי בפניה לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותרת השתתפה במכרז שנערך ע"י המשטרה אך זכתה במכרז חברה מתחרה. הסכם נחתם עם החברה האחרת וטענת העותרת היא שהחברה המתחרה אין לה הכישורים הדרושים לפי המכרז והצעתה פגומה גם מבחינות אחרות. לטענתה, דרשה מן המשיבה פרטים הנוגעים להצעת המתחרה, כדי לבדקם לצורך הליכים משפטיים, אך המשיבה לא סיפקה לה את הפרטים והבטיחה להעמיד את כל המידע המבוקש ע"י העותרת לרשות העותרת מיד עם חתימת החוזה עם המתחרה. אחרי שנחתם החוזה הודיעה המשיבה לעותרת שהיא לא מוכנה למסור לה את המידע הנדון. עתירת העותרת נדחתה. היה צריך להיות ברור לעותרת שאחרי שנחתם החוזה עם המתחרה, מבלי שהעותרת נקטה בצעדים למנוע את החתימה, לא יהיה עוד מקום לפניה לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ויתקון. 6.2.78).
בג"צ 522/77 - פלוני נגד מדינת ישראל ואח'
*בקשה לביטול צוי מאסר עקב אי תשלום מזונות (העתירה נדחתה).
העותר נשוי למשיבה החמישית ולבני הזוג ילד. מתנהלים ביניהם דיונים על גירושין ומזונות ונגד העותר קיים פסק דין בביהמ"ש המחוזי לתשלום סכומי מזונות שונים. העותר לא עמד בתשלומים ואשתו קיבלה מההוצאה לפועל מספר צוי מאסר בגין אי תשלום מזונות. העותר פנה לבג"צ וביקש לבטל 3 צוי מאסר ובג"צ הוציא צו על תנאי והורה בצו ביניים על שחרור העותר, לאחר שהלה טען כי צווי המאסר בוטלו ע"י ההוצאה לפועל. הצו על תנאי בוטל. מתוך המסמכים שהוגשו ע"י אשת העותר מתברר כי העותר פיגר באופן קבוע בתשלום המזונות וביום שמיעת העתירה היה העותר חייב כ- 20
אלף ל"י לאשתו. נגד העותר הוצאו עד תאריך הצו על תנאי 4 צוי מאסר, ומהם רק אחד בוטל. העותר לא גילה לבג"צ את העובדות הנכונות ובשל כך לוקה עתירתו בהיעדר נקיון כפיים ודין עתירתו להידחות מחמת העדר נקיון כפיים. זאת ועוד, עיקר טענת העותר הינה שחוב המזונות נפרע על ידו במלואו ואם נכונה טענה זו פתוחה הדרך בפני העותר לפנות ליו"ר ההוצאה לפועל ולביהמ"ש המחוזי בענין זה. בנסיבות אלה לא היה מלכתחילה צורך בפניה לבג"צ.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. העותר לעצמו, עו"ד ישראלי למשיבה. 5.2.78).
על"ע 7/77 - הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני
*פירוש התחייבות עו"ד לענין הפקדת כספים לצורך תשלומי מסים (הערעור נדחה).
בשנת 1972 נערך הסכם מכר שלפיו התחייבה בעלת חנות בירושלים למכור את החנות ובעיסקה זו ייצג המשיב את המוכרת ועו"ד אחר ייצג את הקונה. להשלמת ביצוע העיסקה היה על המוכרת לשלם מס שבח והקונה היתה צריכה לשלם תוספת מס. לא ניתן היה לבצע את ההעברה בלשכת רישום המקרקעין והחברה המשכנת התנתה רישום העברת הזכויות אצלה בקבלת התחייבות משני הצדדים לתשלום המסים הנובעים מן ההעברה. פרקליט הקונה, המתלונן, התחייב לשלם את המס החל על הקונה ואילו המשיב כתב לרסקו כי לפי יפוי כח נוטריוני שבידיו "יופקד בבנק ישראל לתעשיה בע"מ סכום של 7,500 ל"י לכיסוי תשלום אגרות אם יחול". התמורה ששולמה ע"י הקונה נמסרה לידי המשיב והוא הפקיד את הכסף בבנק ישראלי לתעשיה לחשבונה של המוכרת, אך במכתבו לבנק הפנה המשיב את תשומת לב הבנק שיש להשאיר בחשבון המוכרת סכום של 7,500 ל"י "לכיסוי הוצאות צפויות". על אף הוראה זו השתמש הבנק בכל הסכום לכיסוי חוב של המוכרת לבנק וכשהגיע מועד ההעברה והיה צורך לשלם את המסים היו למתלונן קשיים להשיג את הסכום. רק לאחר התדיינות ממושכת הכיר הבנק בכך שמחובתו למסור את הסך 7,500 ל"י למטרה שלה נועד תחילה. בינתיים הגיש המתלונן תלונה בפני הלשכה נגד המשיב. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות אתיקה, מכיון שבנסיבות הענין זכאי היה המתלונן להבין כי הסכום הנ"ל יהיה בשליטתו הגמורה של המשיב לכיסוי המסים ואסור היה להכניס את הסכום לחשבון המוכרת. לעומת זאת זיכה ביה"ד הארצי את המשיב בסברו שההתחייבות הנ"ל של המשיב לא היתה חד משמעית ואין לראות בהתנהגותו משום הטעיה המהווה עבירת משמעת. הערעור על כך נדחה. המשיב לא נתן התחייבות חד משמעית שהכסף יופקד בבנק על שמו או בשליטתו והעובדה שהמתלונן התרשם כך, אין בה כדי לחייב את המשיב שלא התכוון כלל להטעות את המתלונן. אכן, המשיב היה מטיב לעשות אילו הפקיד את הכסף על שמו, אך אין להגיד כי דרך הפעולה שבה בחר מהווה עבירה. ט המחוקק הפקיד את עניני המשמעת בידי בתי הדין של הלשכה, ואם בית הדין הארצי הגיע פה אחד לכלל דעה שיש לזכות את המשיב אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. מינא למערער, המשיב לעצמו. 6.2.78).
בר"ע 6/78 - חברת בן שיבול בע"מ נגד פקיד שומה אשקלון
*סמכות בימ"ש מחוזי להורות על העברת משפט (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא תושבת אשדוד והגישה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ערעור על שומת מס הכנסה של פקיד השומה באשקלון. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הוא ביהמ"ש המוסמך לדון בערעור, אך המבקשת פנתה אל אותו בימ"ש וביקשה להעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי בת"א וביהמ"ש בב"ש נעתר לבקשתה עפ"י צד אחד. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בת"א בבקשה להחזיר את הענין לבאר שבע ושוב נתן בימ"ש זה החלטה
עפ"י צד אחד והורה להחזיר את הענין לבאר שבע. המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בת"א ביקשה לבטל את צו ההחזרה, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע להעביר את הדיון לתל אביב לוקה בחוסר סמכות ולכן בטלה מדעיקרא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הוראת החוק היחידה הסמיכה בימ"ש מחוזי אחד להעביר ענין לבימ"ש מחוזי אחר, נמצאת בסעיף 37 לחוק בתי המשפט, והדבר מותנה בכך שבעל דין הביא את דברו בפני בימ"ש חסר סמכות. כאן היה ביהמ"ש בבאר שבע מוסמך לדון בענין הנדון והמבקשת השיגה את צו ההעברה לא מפאת חוסר סמכות אלא מטעמים של נוחיות ועל כן לא יכלה לסמוך על סעיף 37 הנ"ל. השאלה אם אמנם צו ההעברה הראשון שניתן בבאר שבע היה בטל מדעיקרא כך שצריך להתעלם ממנו, כמו שהורה ביהמ"ש המחוזי בת"א, או שרק ניתן היה לביטול ועמד בתוקפו עד אשר יבוטל ע"י אותו בימ"ש שנתן אותו, היינו ביהמ"ש בבאר שבע, היא שאלה אקדמאית שאין צידוק לתת רשות לערער עליה. אם כה ואם כה תוצאות ההחלטה שמבקשים לערער עליה, להחזיר את הענין לבאר שבע, היא נכונה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. גרון למבקשת, עו"ד א, בן טובים למשיב. 10.2.78).
ב.ש. 49/78 - מדינת ישראל נגד טוילי יוסף
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם ב- 17 פרטי אישום, לפיהם קשר קשר עם פורץ (להלן הפורץ) לפרוץ לחנויות ולבתי עסק. הפורץ הינו מפגר הנמצא עתה במוסד סגור. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד לסיום משפטו, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ונימק את החלטתו בכך שאין למשיב הרשעות קודמות והעבירות המיוחסות לו נעשו ע"י שליח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי שיקולים להורות על מעצר הם כאשר מדובר בעבירות חמורות שיש בהן אלימות, סמים, או סיכון לציבור. הערר נתקבל. השיקולים הנ"ל הם נכונים, אך יש להוסיף עליהם עבירות נגד הרכוש בנסיבות מחמירות והעבירות המיוחסות למשיב,בהצטברותן, הינן בעלות אופי מובהק של חומרה. הדבר מקבל משנה תוקף ע"י שימוש באדם מפגר בתור מכשיר לביצוע העבירות. כשמדובר במעצר ניתן לבדוק את הראיות לכאורה הקיימות נגד הנאשם. די בכך שהנאשם הכיר היטב את טיבו של הפורץ וקיבל ממנו פעמים מספר רכוש רב בערך הנמוך משוויו. זוהי עבירה נגד הרכוש הנפוצה לאחרונה והיא בנסיבות חמורות. כמו כן חלק ניכר מהסחורה הגנובה טרם נתפס וקיים חשש שהמשיב יעלים רכוש זה וכן קיימת אפשרות שישפיע על הפורץ בקשר לעדותו. על כן יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. בן אור למבקשת, עו"ד לידסקי למשיב. 3.3.78).
ב.ש. 33/78 - דני ביטון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הואשם במכירת כמות של 0.3 גרם הרואין לשוטר שעסק בחיפוש אחרי סמים. הכסף ששולם היה מסומן ונמצא מיד לאחר ביצוע העיסקה בכיסו של העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. לכאורה, הואיל והעובדות האמורות אינן שנויות במחלוקת ומדובר באדם בעל הרשעות קודמות היה צידוק להורות על מעצר העורר, ברם בנסיבות הענין יש לצוות על שחרורו. כשהובא העורר לראשונה בפני שופט השלום, לקבלת צו מעצר, טען נציג המשטרה שנוסף למכירת ההרואין לשוטר מכר העורר חשיש לפרוצה, וכן טען כי במחלק הסמים מתנהלת חקירה נגד מוכרי סמים אחרים ויש צורך במעצרים נוספים לשם איתור מקור הסם. כעבור שבוע ביקש איש המשטרה את הארכת המעצר והודיע כי הפרוצה עדיין לא אותרה. השופט הורה על מעצר העורר ולמחרת היום הוגש כתב אישום שבו הואשם העורר במכירת הרואין
לשוטר בלבד, ולא נזכר כלל ענין מכירת החשיש לפרוצה, וגם לא ידוע מה קרה להודעת איש המשטרה כי עומדים לבצע מעצרים נוספים. אמנם כל מה שהיה בעת מהלך המעצרים בפני שופט השלום הוא בבחינת "הסטוריה" וכעת יש לדון בערר על צו ביהמ"ש המחוזי, אך בכל זאת אין לעצום עין מהתנהגות נציגי המדינה שקדמה להגשת כתב האישום. ענין מכירת הסם לפרוצה נעלם כליל ועובדה זו מעוררת חשד כבד לגבי התנהגות המשטרה. כמו כן, ממעצר 11 סוחרי סמים שעליו דובר בפני שופט השלום, לא יצא כנראה ולא כלום. כדי לשמור על קנה מידה ראוי בחקירת נאשם אין להתעלם מ"הסטוריה" זו. יש לציין גם כי מדובר בכמות הרואין שאיננה גדולה, ואם כי גם סחר בכמות קטנה כזו היא בחזקת עבירה חמורה, הרי מן הטעמים דלעיל יש לשחרר את העורר מן המעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ב. אהרון לעורר, עו"ד י. אלון למשיבה. 21.2.78).
ב.ש. 36/78 - מדינת ישראל נגד ז'ק ממן ושלמה כהן
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
שני המשיבים הואשמו בהחזקת כמויות גדולות של מורפיום ודולסטין שגנבו ממקום עבודתם. אלה הן כמויות מסחריות וסוג הסמים הוא מן הקשים. לנוכח העובדה שבידי המשטרה ראיות מספיקות כדי להוכיח לכאורה את האשמות המיוחסות למשיבים שגה ,4 ביהמ"ש המחוזי כשהגיע למסקנה שאין בחומרת העבירות, ולו גם כשיקול יחיד, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גב' סוכר לעוררת, עוה"ד שגיא וברדוגו למשיבים. 12.2.78).
ב.ש. 32/78 - מדינת ישראל נגד מאיר רושקו
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם באינוס ומעשה מגונה בכח וקיימות ראיות לכאורה לאשמתו בעדות המתלוננת, בדיקת רופא ועדים אחרים באשר להתנהגות המתלוננת לאחר המעשים הנטענים. הנאשם הכחיש את ההאשמות המיוחסות לו פרט לעובדה שהיה בחברת המתלוננת אותו ערב. אין ספק שעבירות אינוס ומעשים מגונים בכח הם נגע ממאיר שיש לעקרו מהשורש ומה גם שהפכו בעת האחרונה למכת מדינה. נוכח הראיות לכאורה וחומרת העבירות, צדק השופט באומרו כי מן הדין היה שהנאשם יהיה במעצר עד גמר ההליכים, אך לא צדק כאשר נהג לפנים משורת הדין עם המשיב ולא הורה לעצרו. ביהמ"ש המחוזי נימק את שחרורו של המשיב בכך שהוא מטופל בילד בן 5 שנים והוא בעל מפעל לייצור תכשיטי זהב הדורש את נוכחותו. לא היה בשני טעמים אלה כדי להצדיק סטיה מן העקרונות בדבר מעצר כל אימת שמדובר בעבירות חמורות הכרוכות בשימוש בכח כשקיימות ראיות לכאורה לאשמה.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד רזניק לעוררת, עו"ד עצמון למשיב. 8.2.78).
ב.ש. 28/78 - מדינת ישראל נגד זכריה רצאבי
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
שלושה אנשים הועמדו לדין באישום של פריצה, אונס ותקיפה, והטרדת עדים. המדינה ביקשה צו מעצר נגד השלושה, אך ביהמ"ש הורה על מעצר שניים מבין הנאשמים עד גמר ההליכים המשפטיים ואילו לגבי המשיב סבר השופט כי מפאת השוני של ענינו מענינם של שני חבריו ניתן לשחררו בערובה. הערר נתקבל. אין ספק שחלקו של המשיב בעבירות המיוחסות לשלושת הנאשמים קטן מזה של השניים, ובעצם דברי המתלוננתיש עילה להבחין בין 2 הנאשמים האחרים לבין המשיב דנא. אולם, גם אם נניח שנאשם זה יזוכה מאישום האונס הרי יש בידי המדינה ראיות לכאורה שהמשיב השתתף בנסיון להשפיע על עדים לחזור בהם מתלונותיהם, ומעשים אלה כשלעצמם הם כה חמורים המחייבים החזקת הנאשם במעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גב' מ. ברנשטיין לעוררת, עו"ד י. וינוגרד למשיב. 7.2.78).
ע.פ. 593/77 - יונה מנצור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סיוע לעבריין להימלט מעונשו) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה לפי סעיף 26 לפח"פ, באשר עשתה מעשים שונים כדי לאפשר לעבריין להימלט מעונשו בשל מעשה רצח. וביהמ"ש המחוזי הטיל עליה את העונש המירבי של 3 שנות מאסר. הערעור נתקבל. העונש כשלעצמו איננו חמור יתר על המידה, לא בהתחשב עם חומרת העבירה ונסיבות ביצועה ולא נוכח פני הרשעותיה המרובות של המערערת. ברם, לא זה המקרה שבו יש להטיל את העונש המירבי, כאילו אין להעלות על הדעת מקרים חמורים מזה או עבריינות מסוכנת מזו. המערערת אמנם לא היתה אשתו של הפושע העיקרי אך עשתה מה שעשתה מתוך אהבה אליו ויש להתחשב במידת מה בנסיבותיה האישיות של המערערת שזו לה הפעם הראשונה שהיא נושאת עונש מאסר של ממש. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 27 חודשים ומאסר על תנאי של 9 חודשים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. עו"ד נש למערערת, עו"ד בן טובים למשיבה. 7.2.78).
ע.פ. 717/77 - ישראל אלל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד הימים בשעות הצהריים נמצאו אצל המערער רשמקול וקסטות אשר לגבי מקורם מסר המערער גירסאות שונות, ומוסכם על המערער שקנה אותם ממקור לא כשר. שכנתו של המערער העידה כי באותו בוקר נפרצה דירתה ונגנבו הטובין שנמצאו בידי המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בפריצה וגניבה ודן אותו ל-18 חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - די היה בראיות שבאו בפני ביהמ"ש, כאמור. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, לוין. עו~ד מ. קליינר למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 2.2.78) .
ע.פ. 468/76 - משה ג'אן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (עבירות פריצה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערערים הורשעו בשורה של עבירות ונדונו ל-3 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לפי החלטת ביהמ"ש העליון מלפני שנה שוחררו שני המערערים ממאסרם בערובה לתקופת נסיון, ולפי הדיווחים משרות המבחן עשו המערערים מאמצים לחיות חיי עבודה ולא לחזור לדרך הפשע. שרות המבחן המליץ על העמדת המערערים בפיקוחו, ונציג המשיב לא התנגד לכך שיתרת המאסר תהיה על תנאי ושהמערערים יועמדו במבחן. אי לכך נתקבל הערעור כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. המערער הראשון לעצמו, עו"ד בן שחר למערער השני, עו"ד רזניק למשיב. 13.2.78).
ע.פ. 356/77 - גרשון יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח לפי סעיף 214 לפח"פ וערעורו נדחה. בנסעם באוטובוס פרץ ריב בין המערער לבין המנוח. בדרך, ירד המנוח מן האוטובוס והמערער הכריח את נהג האוטובוס לעצור אחרי התחנה שבה ירד המנוח, וכעבור זמן מה הופיע המערער בפתח הדירה בה נמצא המנוח והזמין את המנוח לשיחה מחוץ לבית. המנוח הביע נכונות לצאת אם אין למערער סכין, לאחר שבתקרית קודמת השתמש המערער בסכין גילוח נגד המנוח. המערער סימן בידיו שהן ריקות ולאחר מכן פרץ בין השנים ריב, המנוח רץ לעבר המערער והלה דקר את המנוח בסכין שהיה מוסתר על גופו, דקירה אחת בעומק 10 ס"מ, וגרם למותו. המערער טוען כי לא הוכחו היסודות של החלטה לקטול, היעדר קינטור והכנה למעשה הקטילה אך טענותיו אין לקבל. ההחלטה להרוג עולה מעצם הדקירה העמוקה בצד השמאלי של החזה, שדרשה שימוש בכח רב, והיא יוצרת חזקה שהמערער התכוון
לתוצאות הטבעיות של מעשה זה היינו, קטילת הקרבן. עדות נוספת להחלטה זו היא הטעיית הקרבן לצאת החוצה כאילו אין בידיו סכין. אין המערער יכול לטעון להגנתו שהסתערות המנוח עליו באה לו כהפתעה שגרמה את איבוד עשתונותיו, שכן הוא יזם את התקרית והזמין את המנוח ללא כל קינטור מצד המנוח. באשר ליסוד ההכנה - שליפת הסכין והנפתה בכח כדי לבצע את הדקירה די בהם כדי להוכיח את האלמנט הפיזי של ההכנה. נוסף לכך יש לראות את מעשה ההכנה בהסתרת הסכין ע"י המערער על גופו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. רכטמן למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 1.2.78).
ע.פ. 668/77 - יעקב בן אלמקיים ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (הערעור של המערער הראשון נדחה ושל השניים האחרים נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בדקירות סכין. המערער הראשון עשה את מעשה הדקירה ונדון ל-20 חודשים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. שני המערערים האחרים היו נוכחים בעת הדקירה וערעורם על הרשעתם נתקבל. אין ספק שהיו נוכחים בשעת המעשה ופעלו בעצה אחת עם אלמקיים כשנטפלו למתלונן. השאלה היא אם ידעו או שהיו צריכים לדעת שאלמקיים מצוייד בסכין שבה עמד להשתמש לשם חבלה בגופו של המתלונן והתשובה לכך שלילית. גם להרשעה לפי סעיף 23 לפח"פ צריכה התביעה להוכיח תחילה כי היתה לשותפים הכוונה הפלילית הדרושה, ולעניין סעיף 238 הכוונה הדרושה היא לגרום חבלה גופנית חמורה. אילו ידעו שיש בידו של אחד מהם נשק קר, כי אז היתה עולה מכך המסקנה בדבר קיום הכוונה הפלילית של חבלה חמורה. אך ראיה על ידיעה כזו לא היתה בבית המשפט. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על עדות אשה שהעידה כי בידי אחד המערערים היה מקל, בידי השני אקדח, ובידי השלישי, אלמקיים, סכין. נכון כי אם עדה זו ראתה את הסכין בידי אלמקיים, כי אז הדעת נותנת שגם המערערים ראו אותה. אך השופט לא האמין לעדה זו שבידי אחד המערערים היה אקדח וספק אם ניתן לסמוך על עדותה לענין הסכין שבידי האחר. יכול ביהמ"ש להאמין לעד פלוני לענין סיפור אחד ולא להאמין לענין סיפור אחר, אך זאת רק בדברים שניתן לחלק ולפלג את דברי העדות הנוגעים לענינים שונים. קשה להעלות על הדעת שאותה עדה תהיה מהימנה, לענין מה שראתה באותו מעמד ובאותן הנסיבות ממש, בידי אחד ולא תהיה מהימנה על מה שראתה בידי אחר. אם רוצה ביהמ"ש לייחס מהימנות גם במקרה כזה לגבי חלק מן העדות, כי אז הוא צריך לתת הסבר משכנע ביותר.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גנון למערערים, עו"ד רזניק למשיבה. 2.2.78).
ע.פ. 491/77 - יחזקאל אפרים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקניית ארבעה צמיגים תוך ידיעה שהם גנובים ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, 3 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של אלפיים ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער אמנם 3 הרשעות קודמות אך אלה בוצעו לפני שנת 1969. העבירה הנוכחית בוצעה בשנת 1974, כתב האישום הוגש בשנת 1975 וזה כלל גם השתתפות בפריצה לשם גניבת המכונית שממנה פורקו הגלגלים, אך הרשעת המערער היתה רק בקניית רכוש גנוב וגזה"ד ניתן ביוני 1977. בנסיבות העניין אין תועלת בהטלת מאסר, ומה גם לתקופה כל כך קצרה, כשעונש זה מוטל כשנתיים לאחר ביצוע העבירה. אי לכך בוטל עונש המאסר בפועל, המאסר על תנאי הועמד על 6 חודשים, והקנס על 6000 ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 5.2.78).
ע.פ. 805/77 - מרדכי סויסה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (איום על עדים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הטרדת עדים בקשר לעדות בחקירה משטרתית ונדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. נגד אחיו של המערער התנהלה חקירה משטרתית ובאחד הימים הופיע המערער, יחד עם אח נוסף, בביתו של עד שמסר עדות במשטרה, ואיים על העד שיהרגו את משפחתו וילדיו. המערער ביקש להתחשב בכך שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירה, ועתה הוא בעל משפחה והשתקם, אך אין מקום להתערב במידת העונש. העבירה היא חמורה באופיה ונפוצותה בישראל לאחרונה יש בה כדי להדאיג. העונש של 6 חודשים מאסר בפועל אינו חמור כלל ועיקר, ואין לראות עילה להקלה נוספת בעונש.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ר. רבין למשיב. 14.2.78).
ע.פ. 609/77 - גד שלום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה ומרמה וחומרת העונש
(הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).
המערער הורשע בעבירות סחיטה ומרמה וערעורו נתקבל בחלקו ברוב דעות. ההרשעה בקבלת דבר בסחיטה התייחסה לקבלת רהיטים מאת המתלונן, תוך כדי איומים וסחיטה, ולמרות אי דיוקים וסתירות שהיו בעדותם של המתלונן ושל אשתו יכול היה ביהמ"ש המחוזי לתת אמון בעדויות אלה ולבסס עליהן את ההרשעה של קבלת דברים כתוצאה מסחיטה בכח. עבירת המירמה התייחסה לעיסקה אחרת, הקודמת לעיסקת הסחיטה, כאשר המערער פנה לאותו מתלונן וביקש להחליף רהיטים של אמו ברהיטים חדשים. הוסכם כי הפרש המחיר הוא 4000 ל"י והמערער הבטיח כי אמו תחתום על שטרות לפרעון הסכום האמור בשיעורים. חילופי הרהיטים בוצעו בפועל, ומשביקש המתלונן להחתים את האם על השטרות הניאו המערער מכך, ואמר כי הוא ישלם את ההפרש ובסופו של דבר לא שילם דבר. ביהמ"ש המחוזי ראה בעובדות אלה עבירה של מרמה וברוב דעות השופטים לוין וי. כהן קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה זו. בפסק הדין מפי השופט לוין צויין כי על מנת להרשיע בעבירת מרמה לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה), על התביעה להוכיח שכבר בעת עריכת ההסכם גמלה בלב המערער ההחלטה שהפרש המחיר לא ישולם. ביהמ"ש המחוזי למד על כוונת המרמה מהעובדה שגירסת המערער כי סוכם על החלפת הרהיטים ללא קבלת תוספת תמורה נמצאה כוזבת, ומהעובדה שבסופו של דבר לא שולם הפרש המחיר, וסוף דבר מעיד על תחילתו. אכן, קיים חשש שלא היה מדובר כאן בעיסקה תמימה, אך הדברים לא הוכחו מעל לספק סביר כדרוש במשפט פלילי. העובדה שהמערער מסר גירסה כוזבת במשפט, אין בה כדי להסיק באופן ברור שכבר בעת עריכת העיסקה לא התכוון לשלם, ואילו העובדה שבפועל הסכום לא שולם, אילו די היה בה כדי לקבוע את קיומה של כוונת מרמה מלכתחילה, היתה מביאה לגדרו של המשפט הפלילי עיסקות מסחריות בעלות אופי אזרחי מובהק. לא מן הנמנע כי בנסיבותיו של מקרה מסויים עשויות העובדות של לאחר מעשה ללמד על קיומה של כוונת מרמה מלכתחילה, אך נסיבות כאלה לא הוכחו כאן. אשר לעונש - המאסר של שנתיים בגין עבירת הסחיטה בכח איננה עונש חמור, אך גם אין מקום לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש.
השופט שמגר - (דעת מיעוט): נכון כי לענין כוונת המרמה לא די בכך שיוכח שהתמורה לא שולמה, שכן עבירת המרמה היא בגדר היסוד המתלווה לקבלת הדבר ולא כוונה המתעוררת לאחר מעשה. אך יש ואחריתו של דבר וטיב הנסיבות מלמדים על ראשיתו, היינו כי כוונת המרמה התלוותה לעניין מעיקרו, וכאן קבע ביהמ"ש המחוזי כעובדה שאכן כך הדבר ואין להתערב במסקנתו. אשר לעונש - הרי לאור החומרה המפליגה הדבקה במעשה הסחטנות של המערער, יש מקום להיענות לערעור המדינה נגד קולת העונש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. וכסלר למערערת, עו"ד ד. סגל למשיב. 9.2.78).
בתוכן
* בג"צ 358/77 - ............................226 ─ * פיצויים לקבלן שלא זכה במכרז למרות שע"פ דין היה זכאי לכך. ─* בג"צ 264/77 - .......227 ─ * סמכות בג"צ בתביעת נכה למענק מאת הביטוח הלאומי לצרכי רכישת רכב. ─* ע.א. 393/77 - תגמולים לנכה צה"ל ........................................228 ─* ע.א. 179/77 - עיקול זמני על חשבון בבנק לאומי לישראל בבית לחם............228 ─* ע.א. 13+301/76 - פירוש פוליסת ביטוח.....................................229 ─* בג"צ 265/77 - העברת כספים מתמורת ארנונת רכוש לידי ועד מקומי.............230 ─* בג"צ 109/78 - בקשה להורות למשרד התחבורה לפרוק בכח סחורות................230─* בג"צ 530/77 - ביטול החלטה להעניק רשיון מונית............................230 ─* בג"צ 685/77 - בקשה לביטול קובלנה בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד.......231 ─* בג"צ 92/78 - מינוי נציג משרד הבריאות למועצה הפסיכולוגית................231 ─* בג"צ 435/77 - מכרז למנהל בי"ס תיכוני....................................231 ─* בג"צ 375+652/77+51/78 - הפעלת מאסר אזרחי תוך כדי ריצוי מאסר פלילי.......232 ─* בג"צ 616/77 - ביטול מכתב התפטרות מחברות במועצת עיריה....................232 ─* בג"צ 47/77 - רשיון למונית..............................................233 ─* בג"צ 55/78 - זכות עמידה בבג"צ בענין פיטורי נציב מס הכנסה...............233 ─* בג"צ 80/78 - שיהוי בפניה לבג"צ.........................................233 ─* בג"צ 522/77 - בקשה לביטול צוי מאסר עקב אי תשלום מזונות..................233─* על"ע 7/77 - פירוש התחייבות עו"ד לענין הפקדת כספים לצורך תשלומי מסים...234 ─* בר"ע 6/78 - סמכות בימ"ש מחוזי להורות על העברת משפט....................234 ─* ב.ש. 49/78 - שחרור בערובה..............................................235 ─* ב.ש. 33/78 - שחרור בערובה..............................................235 ─* ב.ש. 36/78 - שחרור בערובה..............................................236 ─* ב.ש. 32/78 - שחרור בערובה..............................................236─* ב.ש. 28/78 - שחרור בערובה..............................................236 ─* ע.פ. 593/77 - חומרת העונש (סיוע לעבריין להימלט מעונשו)..................237 ─* ע.פ. 717/77 - הרשעה בפריצה וחומרת העונש.................................237 ─* ע.פ. 468/76 - חומרת העונש (עבירות פריצה)................................237─* ע.פ. 356/77 - הרשעה ברצח................................................237 ─* ע.פ. 668/77 - חומרת העונש (חבלה חמורה)..................................238 ─* ע.פ. 491/77 - חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב)..............................238─* ע.פ. 805/77 - חומרת העונש (איום על עדים)............................... 239 ─* ע.פ. 609/77 - הרשעה בעבירות סחיטה ומרמה וחומרת העונש....................239 ─
─
─