תקציר סביר כרך י"ב חוברת 16

ע.א. 591/77 - אבירם יהושע ואח' נגד קורס שטרן ואח'

*טענות הגנה בתביעה עפ"י שיק שמילא עו"ד "נאמן" ע"פ "שיקול דעתו".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבים השכירו למערער דירה מרוהטת לתקופה של 10 חודשים. לחוזה השכירות צורפה רשימת הריהוט והציוד שבדירה והשוכר התחייב להחזיר למשיבים בתום תקופת השכירות את הדירה והריהוט במצב תקין בהתחשב עם בלאי סביר. להבטחת התחייבויות השוכר נקבעו בחוזה ההוראות כדלקמן: "להבטחת הפינוי ... ותשלום כל חוב המוטל על השוכר ... הכל לפי הוראות החוזה, מפקיד השוכר בידי עו"ד דוד שחור שטר חוב בחתימתו והשוכר ... נותנים בזה בחתימתם על החוזה הוראות בלתי חוזרות לעו"ד הנ"ל למלא בשטר את כל הפרטים, ואת הסכום שימצא לנכון שמגיע למשכיר לפי הוראות החוזה ולמוסרו לגביה". שטר כאמור הופקד בידי עו"ד שחור ונחתם על החלק ע"י השוכר ושני ערבים (המערערים). בתום תקופת השכירות הוחזרה הדירה למשכיר, ושבוע לאתר מכן הגישו המשיבים בקשה לביצוע שטר בסכום של - 91,500 ל"י, זה השטר שהופקד בידי עו"ד שחור ופרטיו מולאו על ידו. הרשם נתן למערערים רשות להתגונן ובמהלך הדיוןביקשו המערערים מן המשיבים לגלות להם פרטי החישובים שעל פיהם נקבע סכום השטר ע"י עו"ד שחור. מתשובת המשיבים עלה כי בשטר נכללו תביעות המשיבים לתיקונים בדירה ובחלקי הריהוט כ- 7 אלפים ל"י, חשבונות טלפון וחשמל כ- 6,500 ל"י הוצאות שונות אלף ל"י, רכוש חסר כ- 80 אלף ל"י ועוד. המערערים הודו בחוב בגין הטלפון והחשמל וכפרו ביתרת הסכום. הם טענו כי החזירו לשוכר את הדירה על תכולתה המלאה. לטענתם מולא סכום השטר ע"י עו"ד שחור תוך חריגה מסמכות ואין לסכום האמור כל אחיזה במציאות. עם מתן הרשות להתגונן הועבר הדיון לתביעה בסדר דין מקוצר, ניתן פס"ד חלקי ע"י ביהמ"ש על הסכום שבו הודו המשיבים, ולאחר מכן נדחה הדיון ע"י השופט ל"המשך קדם המשפט". בישיבה הנדחית החליט השופט לפצל את הדיון ולפתור תחילה את השאלה אם השלמת השטר שבוצעה ע"י עו"ד שחור היתה בגדר פעולה "משוריינת", היינו שאין אפשרות לתקוף אותה. לבסוף נתן השופט פס"ד לטובת המשיבים, בקובעו כי עו"ד שחור הוסמך ע"י המערערים למלא בשטר את הסכום שנראה לו כמגיע למשיבים; הוא מילא את הסכום עפ"י חוות דעת ואינפורמציה שקיבל מן המשיבים מבלי לשמוע את המערערים, אך אלה לא טענו כי עו"ד שחור פעל מחוסר תום לב; יתכן כי ניתן לראות את עו"ד שחור כמי שמילא תפקיד של "מעין בורר" וגם אילו כך היה המקרה לא היה בזה כדי לשנות את המצב שכן הלכה פסוקה היא שביהמ"ש אינו נוטה להתערב בהכרעותיו של אדם אשר הצדדים מינוהו ומקום שקביעתו של מעין בורר "אילמת", היינו, אינה כוללת נימוקים, אין ביהמ"ש מבקר את שיקוליו; הטענה היחידה שניתן לעורר נגד "מעין בורר" היא טענת היעדר תום לב אך טענה כזאת לא נטענה במקרה דנן; גם אם נשווה את מעמדו של עו"ד שחור לזה של נאמן בנאמנות של שיקול דעת, הרי הדין אינו מטיל על נאמן כזה חובה להיועץ בצדדים וביהמ"ש לא יתערב בשיקול דעתו אם פעל בתום לב; אם נראה את עו"ד שחור כשלוח הרי מכוח שליחותו מילא את סכום השטר בהתאם להוראה בלתי חוזרת שניתנה לו לטובת המשיבים; עו"ד שחור לא נתמנה כדי למלא כל פונקציה שיפוטית ועל כן לא היה צריך להיועץ באיש לפני מילוי סכום השטר. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. הסמכות להחליט על קיומו של קדם משפט בהליכים של סדר דין מקוצר, מסורה רק לשופט או לרשם הדנים בבקשה למתן רשות להתגונן, והם יכולים להשתמש בסמכותם לעשות כך במעמד מתן הרשות. במקרה דנן לא קבע הרשם קיום קדם משפט ואילו השופט שהחליט על קיומו לא היה מוסמך לכך. ברם, טענה זו צריך היה לטעון בעוד מועד, כאשר המערערים הוזמנו להופיע בביהמ"ש לתזכורת, וכאשר השופט הודיע כי הוא עומד להתחיל בהליך של קדם משפט. משלא התנגדו אז יש לראותם כמי שהסכימו לפרוצדורה המוצעת.
ב. לטענה כי המשיבים ביקשו רק ביצוע השטר ולא ביקשו לדון בטענה כי החלטת עו"ד שמור היתה החלטה משוריינת - נכון שבבקשתם לבצע את השטר לא כללו המשיבים, וגם לא יכלו לכלול בה, עילת תביעה עפ"י החוזה, אך משהשתיתו המערערים את הגנתם על הוראות החוזה וטענו כי עו"ד שחור חרג מסמכותו עפ"י החוזה, עמדה שאלת סמכותו
כפלוגתא במשפט וביהמ"ש חייב היה להכריע בה. לא היה מקום לדרוש מן המשיבים להגיש כתב תשובה כדי להעמיד לדיון את שאלת "השריון" שכן תשובה לכתב הגנה נדרשת רק כשבעקבות טענות ההגנה מעוניין התובע להוסיף טענה עובדתית חדשה שלא טען אותה קודם, אך אין תשובה דרושה כשתובע רוצה לטעון טענה משפטית המבוססת על העובדות שכבר נכללו בכתבי הטענות.
ג. לגופו של ענין אין לומר כי תפקידו של עו"ד שחור מתמצה בכך שהיה שלוחם של המערערים או שהיה נאמנם בנאמנות של שיקול דעת. בחוזה צויין כי הוא ימלא את הסכום שימצא לנכון "כמגיע למשכיר לפי הוראות החוזה". ברורה כוונת הצדדים להגביל את סמכותו של העו"ד הגבלה מהותית, היינו לפני שירשום בשטר סכום כלשהו, עליו לודא שזה הסכום שמגיע בהתאם לחוזה. עליו לקבוע מהו הסכום הנכון המגיע למשיבים ולרשום את הסכום בתוך השטר ולמוסרו לגבייה, זהו תפקידו של "מעין בורר" ולא של שלוח או נאמן כאמור.
ד. השאלה היא אם קביעתו של עו"ד שחור בנסיבות המקרה דנן היא קביעה "משוריינת", או שניתן לתקוף אותה בהליכי משפט. ביהמ"ש סבר כי אין לתקוף החלטה "אילמת" של מעין בורר אלא בטענה של היעדר תום לב וטענה כזו לא נטענה. ברם, אין זה נכון ששיקוליו של עוה"ד אינם ידועים. למשיבים מסר עו"ד שחור על סמך מה הגיע לסכום שקבע ואלה מסרו את השיקולים למערערים, כך שהמערערים יודעים בדיוק מהם השיקולים שמאחורי ההחלטה, ואין כל סיבה הגיונית לשלול מן המערערים אפשרות לתקוף אותם השיקולים בביהמ"ש.
ה. הצד הנפגע ע"י החלטת "מעין בורר" רשאי להראות שהלה טעה טעות ממשית או התחשב בדבר שלא צריך היה להתחשב או להיפך. זה בדיוק מה שניסו המערערים לעשות כאן. קיים פער בין רשימת הריהוט והציוד הרצופה לחוזה ובין הרשימה שהוגשה ע"י המשיבים כחסרה, כאשר השוואה כזו מראה שברשימת המשיבים תוארו למעלה מ- 100 פריטים שהם חסרים בדירה ואילו ברשימה הרצופה לחוזה קיימים ס"ה 64 פריטים של רהיטים בדירה. דבר כזה היה מצדיק חקירה מצד עו"ד שחור לפני שקבע את הסכום ויש למערערים טענה לגיטימית לכאורה שקביעת סכום השטר אין לה קשר עם המציאות.
ו. טענת חוסר תום לב לא נטענה במפורש בכתבי הטענות, אך לפעמים במהלך הדיון מתרחבת יריעת הנושאים שבמחלוקת מעבר לטענות הכלולות בכתבי הטענות, ואם נעשה הדבר ללא התנגדות יש לראות טענות אלו כאילו נטענו כדין. הוכח שעו"ד שחור קיבל אינפורמציה מן המשיבים בלבד מבלי שיודיע למערערים על פעולתו ויתן להם אפשרות להסביר את טענותיהם, ודרך זו מצביעה לכאורה על העדפת צד אחד על משנהו ודי בכל אלה לקבוע שהורחבה היריעה במהלך הדיון והועלתה הטענה של חוסר תום לב.

(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. עו"ד פ. קלינר למערערים, עו"ד גרובס למשיבים. 9.2.78).

ע.א. 404/76 - נעים אברהם חב' לבנין בע"מ נגד יעקב וקס ואח'

*פס"ד האוסר על קבלן להוציא חלקים מהרכוש המשותף
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בהמר' 8147/75 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבים רכשו דירות בבנין שבנתה המערערת. הבנין היה אמור לכלול חדר הסקה וחצר שנועדה
למקומות חניה. לאחר שהמשיבים רכשו את דירותיהם בוטלה המניה בחצר וכן בנתה המערערת, ללא רשיון, במקום חדר ההסקה חנות והפרידה בין החצר הגובלת בחנות לבין שאר חלקי החצר. המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים הינה אם יש לרשום את חדר ההסקה ואת החצר האמורה כחלק מן הרכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי הורה על רישום חלקים אלה כחלק מן הרכוש המשותף ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לוין:
א. בסעיף 2 של החוזים שבין המערערת למשיבים צויין כי הדירה נמכרת בהתאם לתוכנית המאושרת ע"י העיריה, וסעיף 9 שבהסכם קובע כי נושא החוזה הוא הדירה בלבד והמוכר יהיה רשאי בעת רישום צו הבתים המשותפים להוציא כל חלק מן הרכוש המשותף ולהצמידו ליחידת רישום נפרדת.
ב. טענת המערערת היא כי החצר הנדונה וחדר ההסקה אינם מהווים חלק מן הרכוש המשותף, אך טענה זו אין בה ולא כלום. בסעיף 52 לחוק המקרקעין הוגדר הרכוש משותף ככולל כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות וכו'. אין ספק שמדובר בהגדרה שיורית וכל מה שאינו רשום כדירות מהווה רכוש משותף.
ג. המערערת סומכת על האמור בסעיף 9 לחוזים, שהחוזה מתייחס לדירה בלבד. אכן, המוכר רשאי לצמצם את היקפו של הרכוש המשותף מכח הוראה מפורשת שבחוזה, כגון, כשקבלנים שמרו לעצמם את הזכות לבנות על הגג גם לאחר הרישום, ולטענת המערערת לא רכשו המשיבים מכח סעיף 9 הנ"ל זכויות אלא בדירה עצמה. מבלי להתייחס לשאלת פירושו של סעיף 9, הרי החוזים האמורים נערכו לאחר שנכנס לתוקף סעיף 6 לחוק המכר (דירות) הקובע שהמוכר דירה בבית המיועד להירשם כבית משותף והתקנון שמתכוונים להחיל על הבית מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי, בין היתר לענין הוצאת חלק מן הרכוש המשותף, חייבים לכלול במפרט או בחוזה המכר פרטים על הביטול או השינוי כאמור. החוזים שלפנינו אינם ממלאים אחרי האמור בפסקה זו. מטרת המחוקק היתה שיובהר לקונה בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים איזה מחלקי הרכוש המשותף כוללת הדירה. מוכר שלא מסר פרטים כאמור יחול התקנון המצוי על אף האמור בחוזה המכר. אין די בהוראה גורפת בדבר זכות השמורה למערערת להוציא חלקים מהרכוש המשותף. על כן, מכח סעיף 6 הנ"ל, ולמרות האמור בסעיף 9 לחוזים, זכאים המשיבים לחלק ברכוש המשותף כהגדרתו בסעיף 52 לחוק המקרקעין, לרבות בחצר הנדונה ובחדר ההסקה.
ד. המשיבים זכאים להצהרה בדבר הרכוש המשותף גם מכח סעיף 2 לחוזים האמורים שלפיהם נרכשה הדירה בהתאם לתוכנית המאושרת, ולפי תוכנית זו חדר ההסקה נועד לצרכי הדיירים והחצר האמורה נועדה למקומות חניה, זאת ועוד, אדם הרוכש דירה בבית משותף על סמך תוכנית מאושרת הצמודה לרשיון הבניה, רשאי וזכאי להניח כי אותו שטח המצויין בתוכנית כרכוש משותף אכן מהווה חלק מן הרכוש המשותף והנחה זו מחייבת את המוכר.
ה. נוסף לכך, לענין חדר ההסקה קבע ביהמ"ש שכבר מלכתחילה נכלל ברכוש המשותף כתחבולה על מנת להוציא את החלק הזה של הבנין מכלל אחוזי הבניה, ועל מנת לאפשר למערערת בבוא הזמן לבנות חנות באותו מקום. בנסיבות אלה, הוצאת חדר ההסקה מגדר הרכוש המשותף יהיה בה משום שימוש בזכות שלא בתום לב, בניגוד לסעיף 6 לחוק המכר וסעיף 39 לחוק החוזים.

(בפני השופטים: אשר, בכור, לוין. עו"ד י. אלטבאואר למערערת, עו"ד בן אדם אריאל למשיבים. 28.2.78).

ע.פ. 819+691/77 - ריטה ביזרמן ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף מסמך) (ערעורו של המערער נדחה ושל המערערת על חומרת העונש נתקבל).

המערער עלה מרוסיה, שם עסק כמרפא שיניים, ומשביקש להמשיך כאן בעבודתו נדרש לעבור קורס. הוא הצליח בלימודיו וצריך היה להפסיק את עבודתו. המערערת הנשואה למערער, זייפה עבורו רשיון של מרפא שיניים ועל יסוד רשיון זה ביקש המערער לקבל הלוואה לשם רכישת ציוד וכן הציג את הרשיון בפני שלטונות צה"ל וגוייס כקצין רפואה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערערת ל- 4 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ואילו המערער נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל. ערעורו על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעורה של המערערת על חומרת העונש נתקבל. לענין הערעור על ההרשעה הרי הוא מתבסס על ענינים שבעובדה, ובכך אין ביהמ"ש מתערב. אשר לעונש - לטובת המערער ניתן לומר שהוא עולה חדש מרוסיה שם פעל וסבל למען העליה ולא נגרם נזק עקב מעשהו. מאידך, עבירה של זיוף רשיון רפואי, שבריאותו של אדם תלויה בו, היא חמורה. מעשי זיוף נפוצים לאחרונה ועל כן אין להתערב במידת העונש. כל השיקולים הנ"ל יפים גם לגבי המערערת, אך בינתיים היתה המערערת לאם והתינוק זקוק לטיפולה והשגחתה. נטען כי המערערת הרתה למערער לאחר שכל הפרשה נתגלתה, אך אין זה משנה מבחינת מהותו של השיקול, שהוא טובתו ושלומו של התינוק, המצדיקים קולה יתירה במקרה מיוחד זה, אי לכך בוטל עונש המאסר והוטל על המערערת קנס של 5000 ל"י.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. כהן למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה).

ע.פ. 106/78 - דדון אל עזיז נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

בת.פ. 1868/74 מיום 19.8.74 הוטל על המערער מאסר של 3 שנים שמהן שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בגין עבירות לפי פקודת הסמים. בתיק פלילי חדש משנת 1976 הורשע המערער בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים וביהמ"ש המחוזי הפעיל את המאסר על תנאי לשנתיים וכן הטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל שתחפוף את המאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון האריך עתה למערער, בהסכמת המדינה, את המועד להגשת ערעור על גזר הדין משנת 1974 וקיבל את ערעורו של המערער. המדובר באדם לא צעיר שאין לו תקנה מבחינת זיקתו לסמים מסוכנים, וכמות החשיש שנמצאה אצלו הפעם היא קטנה מאד והוחזקה לתצרוכת עצמית. החשיש נמצא במיטתו של המערער בשעת הלילה, כשאנשי המשטרה העירו אותו מבלי שיהיה בידם צו כחוק. על אנשי המשטרה לפעול בהתאם לחוק בעשותם חיפושים אלא אם כן יש הצדק מיוחד להשתמש בסמכות לפי סעיף 24 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). אולם, אין באי חוקיות החיפוש כדי לפטור את המערער מאחריותו הפלילית וטענה כזו גם לא נטענה. בנסיבות העניין החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את המאסר על תנאי שהושת על המערער ב- 1974 לשנה אחת בלבד, ועתה הופעלה השנה כשהיא חופפת את שנת המאסר שנגזרה על המערער בתיק החדש, ולאחר שכבר ריצה את המאסר בפועל, שוחרר המערער ממאסרו ביום מתן פסק הדין.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד י. דוד למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 15.2.78).

ע.פ. 658/77 - אלכסנדר פרנק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מטבע וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בקבלת 5000 דולר מידי אשה שאינה סוחרת מוסמכת, ובאי הצעת המטבע לאוצר, ועל שתיים אלה נקנס
בסך 60 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. בעבירה של קבלת מטבע זר בניגוד לתקנות הודה המערער, אך באשר לאי הצעת המטבע לאוצר ערער המערער בטענה כי קיבל את המטבע בהוראה מפורשת למכרו רק תמורת 60 אלף ל"י, ועל כן מילא את שליחותו נאמנה, ואילו הציע את המטבע לאוצר בתמורה רשמית, שהיא פחותה מהסכום הנ"ל, היה מפר את דבר השליחות. טענה זו משוללת יסוד. אילו נתקבל פירושו של המערער היתה מסוכלת מטרת המחוקק, שכן בכל מקרה היה שלוח יוצא זכאי אילו טען כי לפי הוראות השולח לא הציע את המטבע לאוצר. אשר לעונש - בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, אישפוזו במשך תקופה ארוכה וכן כאשר מדובר ברכושו של אדם אחר, ובמידת מה בליברליות שהונהגה בינתיים בעניני מטבע זר, ועברו הנקי של המערער, די בכך שהקנס יהיה 40 אלף ל"י, שישולם ב- 10 תשלומים חודשיים.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד הררי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.2.78).

ע.פ. 188/77 - משה ורטהיים נגד מדינת ישראל

*השהייה בשמיעת משפט הגורמת עיוות דין (הערעור נתקבל).

המערער נהג ברכבו הפרטי במזרח ירושלים וגרם לתאונת דרכים. הוא הואשם בכך שפגע, מתוך חוסר זהירות, בהולכת רגל, אך ביהמ"ש זיכה את המערער מגרימת תאונת הדרכים והרשיע אותו רק בעבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה ובמהירות העולה על המותר, וזאת ללא קשר עם התאונה. מתוך התחשבות בכך שעברו כחמש שנים מיום התאונה ועד מתן גזה"ד הוטל על המערער עונש של 400 ל"י קנס, ופסילת רשיון לחודשיים על תנאי. הערעור נתקבל. מיום התאונה ועד הגשת כתב האישום עברה שנה, עוד 4 שנים עברו עד מתן גזה"ד ועוד כשנתיים עד שהעניין עבר ערעור בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי לנוכח השיהוי הרב בדיון והעובדה שגם מעת שמיעת הסיכומים ועד להכרעת הדין עברו כשמונה חודשים, ניתן לומר שביהמ"ש לא יכול היה לזכור עוד את הראיות ועל כן נגרם למערער עיוות דין ויש לזכותו. כבר בעבר היו דרישות כי לנוכח השהיית דיונים יזוכה נאשם מאשמה, וביהמ"ש נטה להקל בעונשו של נאשם, אך עד כה לא הגיע לביטול פס"ד שניתן לא תוך זמן סביר. עם זאת, עתים עשויה השהייה לגרום לא רק לעינוי דין אלא גם לעיוות דין, כגון הרשעה המבוססת על מהימנות עדים הניתנת כעבור זמן כל כך ממושך, שאפשר להניח שהשופט אינו יכול כבר לזכור את התרשמותו מן העדים, או שהתעלם מדברים שנאמרו על ידיהם. במקרה כזה מן הראוי לבטל הרשעה כאשר ישנו ספק אם באמת לא טעה ביהמ"ש בהסתמכו על מה שהוא זוכר מעדות שנשמעה לפני שנים אחדות כשזכרון זה עלול להטעותו. מבחן זה צריך להיות גם בערעור זה. שופט השלום ביסס את ההרשעה על הודעת המערער במשטרה ועל אורך חיכוכי הבלמים. התביעה מודה שאת ההודעה במשטרה ניתן לפרש כך שהמערער אמר כי נהג במהירות 40-50 קמ"ש לא עובר לתאונה אלא לפני כן, ואשר לחיכוכי המכונית הרי בוחן המשטרה ערך את הבדיקות כשעתיים וחצי לאחר המקרה כשהמערער לא היה במקום וילד ערבי שהיה במקום הראה לו את מקום החיכוך. המערער טען כי אלה לא היו החיכוכים שלו ומדובר במקום שיש בה תנועה רבה כל כך שאין זה בטוח להסתמך על עדותו של הבוחן. על כן בין אם טעותו של השופט נבעה מתוך ההשהייה במתן פסה"ד ובין שהיא נבעה מתוך כל חומר העדויות שהיה בפניו, הרי יכול להגרם עיוות דין למערער אם יורשע על סמך עדות קלושה זו של הבוחן המעוררת ספק רב.

(בפני השופטים: עציוני, אלון, בכור. החלטה - השופט עציוני. הוסיף - השופט אלון. עו"ד לב למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 6.3.78).

ע.פ. 464/77 - יעקב תקומי ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (הערעורים נדחו).

זהו ערעור של חמישה אנשים שהשתתפו בשוד מזויין בבית הדאר ברמלה שבו נטלו למעלה מ- 900 אלף ל"י. אחד המערערים הינו פקיד הדאר שמסר מידע לשודדים, האחד הוא איש משמר הגבול שהשתתף בתכנון המוקדם והנשק שהיה לו במסגרת תפקידו כשוטר שימש את השודדים, והשלושה האחרים השתתפו בשוד. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער יעקב תקומי ל- 14 שנות מאסר ואת האחרים ל- 10 שנות מאסר והערעורים נדחו. המערער תקומי ירה מהעוזי בעת השוד ובכך סיכן את חייהם ושלומם של עובדי הדאר. הוא החביא את הכסף ופרט לסכום של 190 אלף ל"י שאיש משמר הגבול נטל מתוך כסף השוד בלי ידיעת חבריו ושהחזירם עם התחלת החקירה לא נתגלה דבר. מדובר בפושע מסוכן אשר בהצטברות כל הנסיבות האמורות צריך היה להטיל עליו את העונש המכסימאלי וברור שהעונש שהוטל עליו איננו חמור. המערער בן חיון שהוא פקיד הדאר, נשוי ואב ל- 6 ילדים, וכל מה שעשה הוא מסירת מידע לשודדים, אך אין להתעלם מהחומרה המיוחדת של מעשיו אשר כעובד מדינה מעל בתפקידו וסייע לשודדים. על כן העונש לגביו אינו חמור מדי. אשר לאיש משמר הגבול הרי מדובר באדם ששירת שנים רבות ללא דופי, עסק בפעולות התנדבות רבות וקשה להבין איך הגיע להצטרפות לשוד. לכאורה העובדה שמדובר באיש משמר הגבול היא נסיבה מחמירה, ומה גם שהוא סיפק לשותפיו את הנשק, אך מצד אחר יש משקל רב לעובדה שהוא החזיר סכום של 190 אלף ל"י שהיו בידיו. לאור כל האמור אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, אלון. עוה"ד לידסקי, מרוז ומקרין למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 16.2.78).

ע.פ. 27+121/77 - מסעוד לוגסי ויחזקאל בסיס נגד מדינת ישראל

*ביטול פס~ד עקב פסילת שאלה ב"משפט זוטא" (ערעורו של לוגסי נדחה ושל בסיס נתקבל).

שני המערערים הורשעו בעבירות שוד ובהחזקת נשק חם. לוגסי נדון ל- 4 שנות מאסר וכן הופעלו נגדו שני מאסרים על תנאי שבחלקם יהיו חופפים, ובסיס נדון ל- 4 שנות מאסר והופעל נגדו מאסר על תנאי שמחציתו תהיה חופפת. המערער לוגסי הודה באשמה וערעורו הוא על מידת העונש אך בהתחשב בהרשעותיו הקודמות ובחומרת העבירה והתנהגותו באכזריות רבה כלפי המתלוננים אין להתערב בעונשו. אשר למערער בסיס - ערעורו על הרשעתו נתקבל, והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שישמע את המשפט מחדש. ההרשעה מבוססת על הודאה שמסר בסיס במשטרה ועל הצבעתו במקום המעשה בפני אנשי משטרה בעקבות ההודאה. טענתו בביהמ"ש המחוזי היתה כי ההודאה היתה כוזבת ומסר אותה בהשפעת עינויים קשים. טענותיו נדחו אחרי משפט זוטא שערך ביהמ"ש המחוזי, אך יש לפסול את המשפט זוטא, אחרי שביהמ"ש פסל שאלה של הסניגורים. מטעם התביעה העיד שוטר ששירת בלשכה לתפקידים מיוחדים, ושימש מלווה כאשר המערער הובא לחקירה לתחנת המשטרה. הסניגורית הציגה בפני העד שאלה אם בשנת 1972 הועמד לדין באשר השתתף במכות שקיבל עציר מסויים. התביעה התנגדה להצגת השאלה וביהמ"ש קבע כי השאלה איננה רלוונטית ופסל אותה. כן פסל ביהמ"ש שאלה אחרת אם היו תלונות נגד העד ושהיועץ המשפטי החליט להעמיד אותו לדין על התעללות. צדק ביהמ"ש המחוזי כשפסל את השאלה אם היועץ המשפטי החליט להעמיד את העד לדין על התעללות, שהרי החלטה להעמיד לדין אינה מוכיחה דבר. לא כן ביחס לשאלה אם המערער הועמד לדין, שבעקבותיה עמדה לבוא השאלה אם הורשע בשימוש באלימות כלפי עציר, וכמסתבר הורשע אותו עד בשימוש באלימות כאמור. הרשעה קודמת של איש משטרה בשימוש באלימות היא ראיה קבילה ורלוונטית במשפט זוטא, שבו מבקש נאשם להוכיח שאותו איש משטרה השתמש כלפיו באלימות, כי יש בכך ראיה לאופיו של איש המשטרה ולדרך החקירה
שלו. אכן ביהמ"ש אינו חייב להתרשם מהרשעה קודמת כזאת שגם הפעם היה שימוש באלימות, אך ראיה כזו צריך שתשקל יחד עם ראיות אחרות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גב' לידסקי למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 1.2.78).

ע.פ. 596/77 - יוסף מנחם ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד (הערעור נתקבל).

שלושת המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירה של שוד והורשעו, הראשון פה אחד והשני והשלישי ברוב דעות, בעבירה הנ"ל וערעורם נתקבל. באחד הלילות הותקפה המתלוננת, שהיא פרוצה, בחוף תל ברוך, נגרמו לה חבלות ונשדדו ממנה תכשיטים וכסף. השוד אירע קרוב לחצות הלילה. המערער הראשון נעצר סמוך לאירוע המקרה, השני למחרת בבקר, והשלישי לאחר מספר ימים. אין חולקין שכל השלושה היו בחוף תל ברוך בעת שאירע השוד והשאלה היתה אם השתתפו בשוד. עדות המתלוננת היתה מהימנה על ביהמ"ש, היא הצביעה בהזדמנויות שונות על המערערים כמי שהשתתפו בשוד, היו ליקויים וסתירות בעדותה ובזיהויים. לא היה זה בטוח להרשיע על יסוד העובדות שבאובפני ביהמ"ש ועדותה של המתלוננת. המערער השלישי לא זוהה למעשה ע"י המתלוננת, ובעת שנעצר הכחיש כי היה בחוף תל ברוך בליל המקרה, אך למחרת היום הודה כי היה במקום, והרשעתו מבוססת על כך שבמשך כל הזמן היה בחברת שני חבריו בחוף תל ברוך. אולם גם אם שני המערערים האחרים לקחו חלק בשוד אין כל ראיה שמערער זה השתתף כמבצע או כמסייע. לא הוכח שכאשר השלושה יצאו לחוף, או הסתובבו שם, הם קשרו איזשהו קשר למטרה בלתי חוקית, ואין לשלול את האפשרות שמזימת השוד נוצרה רק ברגע האחרון. אדם נחשב כמסייע אם הוא נוכח במקום ביצוע העבירה כדי להתגבר על התנגדות, או להבטיח את ההוצאה לפועל של העבירה, אך כאן ברור כי השלושה יצאו להתבדר בחוף ואין מעשה השוד תוצאה טבעית וסבירה מהמטרה שלשמה בא המערער השלישי למקום. שני המערערים הראשונים הורשעו על יסוד הזיהוי שנעשה ע"י המתלוננת, אך לא ניתן היה לסמוך על הזיהוי הנ"ל, בגין הטעויות שחלו אצל המתלוננת בענין הזיהוי. הרשעת המערער הראשון היתה מבוססת בעיקר על עדותו של סמל משטרה שלדבריו אמר לו המערער לאחר שנעצר כי הוא ועוד כמה חברים נגשו למתלוננת, היכו אותה ולקחו ממנה טבעות וכסף. על דברים אלה העיד העד שנתיים לאחר המקרה, ובתרשומת שערך הסמל ביום המקרה כתב רק זאת כי המערער הראשון "הודה בפני כי אכן היה בשוד, כמו כן זוהה ע"י הבחורה שממנה נשדד הכסף והזהב". לא היה זה בטוח לבסס את ההרשעה על הדברים שזכר אותם הסמל כשנתיים לאחר המקרה, ואין לשלול את האפשרות שמערער זה רק הודה כי היה נוכח במקום השוד וראה את הנעשה אך לא הודה בפה מלא שהוא השתתף בשוד. הדברים המופיעים בתרשומת של הסמל לאחר השיחה עם המערער אינם חד משמעיים. יתכן ולא היה מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש שנטה לסמוך על עדות הסמל, אלמלא דברים אחרים שהעידו עליהם ואשר הם סותרים את הגירסה של המתלוננת הנוגעת להתקפת שלושת המערערים.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן מנחם למערערים, עו"ד אלון למשיבה. 13.2.78).

ע.פ. 587/77 - גבריאל פרץ נגד מדינת ישראל

*בקשה לשמיעת ראיות נוספות בערעור על הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירה של שוד ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש להשמיע ראיות נוספות בפני ביהמ"ש העליון, היינו שיחות שהתקיימו בין
ידידה של המערער ובין העד העיקרי של התביעה, המתלונן אלון, שבהן הודה אלון כי דבריו בביהמ"ש לא היו אמת. המדינה התנגדה לקבלת בקשה זו ונימוקה העיקרי היה החשש פן יפתח פתח לאיומים על עדים והטרדתם למשך תקופה ארוכה עד גמר ההליכים בערעור. בינתיים נחקר אלון שנית ע"י המשטרה וסיפר שאמנם אמר לאותה ידידה ששיקר בעדותו, אך עשה כן בעקבות לחץ ואיומים נגדו בעוד שעדותו בביהמ"ש היתה עדות אמת. עפ"י חוק סדר הדין הפלילי רשאי ביהמ"ש בערעור לגבות ראיות חדשות אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית הצדק, אך תנאי זה לא התקיים כלל. מתמליל השיחה המוקלטת מתקבל רושם ברור כי הידידה של המערער ממש לחצה על אלון שיודה במה שהיא רצתה. לפי הראיות בביהמ"ש המחוזי, היה המתלונן אלון שרוי באוירה של פחד וחשש מפני מעשה אלימות כלפיו, ומן המפורסמות שבשנים האחרונות הפחדת עדים הפכה לתופעה נפוצה המסכנת אפשרות של עשיית משפט. היענות לבקשת הסניגור עלולה לשמש תקדים מסוכן להארכת התקופה שבה יהיו עדים נתונים לחשש של התנכלות. זאת ועוד, ההרשעה לא היתה מבוססת רק על עדותו של אלון אלא על עדות נוספת שלפיה הודה המערער לאחר המקרה שהוא ביצע את המעשה שיוחס לו, וכן על ראיות לפיהן נגרמה חבלה גופנית למתלונן אלון באותו מועד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. - החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מועלם למערער, עו"ד וילכר למשיבה. 15.2.78).

ע.פ. 614/77 - מדינת ישראל נגד יונה אברושמי

*קולת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).

המשיב הורשע ב- 12 עבירות של התפרצות וגניבה כשסכום הגנובים הגיע ל- 150 אלף ל"י, ורק חלק מן הרכוש הגנוב נמצא והוחזר לבעליו. כאשר בוצעו העבירות היה הנאשם תחת פיקוחו של קצין מבחן ומאסר על תנאי של 9 חודשים היה תלוי ועומד נגדו. מתוך הנסיבות ברור כי פקוחו של קצין המבחן והמאסר על תנאי לא הרתיעו את המערער. קצין המבחן הגיש תסקיר שבו הוא מביע את התלבטותו לגבי מה שימליץ ויציע לביהמ"ש, ונראה שספקות אלה של קצין המבחן השפיעו על ביהמ"ש המחוזי להטיל על המערער עונש של 18 חודשים מאסר בלבד, כש- 9 חודשים מאסר על תנאי שהופעלו יהיו חופפים. הערעור נתקבל. לעניין חופפות העונשים לוקה גזה"ד בכך שלא הועלו בגזה"ד הטעמים שהניעו את ביהמ"ש להורות על חופפות המאסר על תנאי שהופעל עם עונש המאסר שהוטל בשל העבירה הנוספת. בגזה"ד אין כל טעם שיצדיק את הסטיה מן הכלל הקבוע בחוק שעונש בזה צריך להצטבר ועל כן יהיו העונשים מצטברים. אשר לעונש של 18 חודשי מאסר, הרי למעשה העונש קל יתר על המידה והיה מקום להטיל על המערער עונש מאסר יותר ארוך מאשר הוטל. אולם ביהמ"ש העליון אינו נוהג למצות את כל חומר הדין עם הנאשם שביהמ"ש דלמטה הקל עמו, הואיל והחמרת העונשים בדרגת הערעור היא כשלעצמה יש בה בדרך כלל משום חומרה כלפי הנאשם. אי לכך ישאר עונש המאסר בפועל על כנו, אך לכך יתווסף עונש של 9 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת, עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד ר. בסן למשיב. 5.2.78).

ע.פ. 483/77 -סאלח צ'ונה נגד מדינת ישראל

*מבחן הקנטור בהרשעה ברצח (הערעור נדחה).

המערער ואשתו היו נשואים זו לזה במשך 33 שנה וברבות הימים השתבשו היחסים בין בני הזוג עד ששנה לפני המקרה, נשוא הערעור, חולקה הדירה לשתי דירות נפרדות וכל אחד מבני הזוג גר באחת מהן. הוא היה נוהג להכנס לדירת אשתו כדי לדבר אתה על ענינים שביניהם, אך בשבוע שקדם ליום הארוע לא עשה כן. בליל הארוע
הכין המערער אוכל, לבש פיגמה, ולדבריו משהו דחף אותו להיכנס לדירת אשתו, ושם התפתח דין ודברים בין השניים ובמהלך הויכוח לקח סכין ממגירה של שולחן המטבח, ודקר את אשתו כ- 60 דקירות וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור על כך נדחה. לאחר מעצרו מסר המערער לחוקריו את כל השתלשלות חיי המשפחה שלו ולגבי הארוע באותו לילה אמר כי נכנס לדבר אתה ואמרה לו שלא יתן לה הוראות ושיצא מן הבית ואז התעצבן ולקח סכין ודקר אותה. בעדותו בביהמ"ש אמר המערער כי משנכנס לדירת אשתו היא דחפה אותו ואמרה לו שהוא לא גבר בשבילה והיא תוציא אותו מהבית כמו כלב, וכן ירקה לו בפנים. גירסת המערער לא היתה מהימנה על השופטים שקבעו כי נכונה הגירסה שמסר המערער בהודעה למשטרה. המערער נבדק ע"י פסיכיאטר שקבע כי לא מדובר במחלת נפש וכי המערער מסוגל לעמוד במשפט, אם כי ביצע את המעשה תוך דחף רגעי כתגובה להתנהגותה של בת זוגו ועלבונות שהטיחה כלפיו. טענות הסניגור הן שתיים: שלא הוכחו האלמנטים של החלטה, הכנה והיעדר קינטור, וכן שהיה כאן מקרה של דחף שאינו בר כיבוש. הטענות נדחו. אין ספק כי היתה כאן כוונה להרוג שכן הכוונה נוצרה עובר לנטילת הסכין ודקירת המנוחה. גם ההכנה היתה קיימת כי לקיחת הסכין ממגירת שולחן המטבח והנפתו לדקירה יש בהם הכנה מספקת. השאלה העיקרית היא שאלת הקינטור. אמנם נראה שהתנהגות המנוחה העבירה את המערער על דעתו. אבל על מנת לבסס את טענת הקנטור יש להראות שני דברים, כי מעשה הקנטור היה כזה שאדם ישראלי רגיל לא יכול היה לעמוד בפניו וכן שהנאשם לא עמד בפני הקנטור. כאן לא קיבל ביהמ"ש את גירסת המערער בעדותו, אבל אפילו לפי גירסה זו לא היה כאן קנטור שהיה עלול להביא אדם ישראלי רגיל לבצע רצח. לטענת הסניגור כי גם לצורך המבחן האובייקטיבי יש לקחת בחשבון את האיש המיוחד העומד לדין ואת סוג האנשים כמותו, מכיון שמדובר כאן ביהודי מיוצאי כורדיסטן ולא של ישראלי רגיל - גם לגבי נאשם בעל תכונות מיוחדות אין להעמידו לצורך המבחן האובייקטיבי בצד אנשים בעלי תכונות מיוחדות כמוהו אלא במבחן האובייקטיבי של אדם ישראלי רגיל. אשר לטענה כי המערער פעל תחת דחף שאינו בר כיבוש - ראשית, הטענה לא נטענה בביהמ"ש המחוזי, ושנית, וזה העיקר, לא היה כאן דחף כזה שנבע ממחלת נפש, כי אם תגובה להתנהגות האשה תוך דחף רגעי, והכלל שאין להרשיע מחמת דחף שאינו בר כיבוש הוא רק כשהדחף נובע ממחלת נפש.

(בפני השופטים: עציוני, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גרין למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 20.2.78).

ע.פ. 350/77 - אלון בראון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בזיוף צ'קים ע"י חתימת שמו של מנהל בחברה ע"י מנהל שני (הערעור נדחה).

המערער ושניים אחרים היו בעלי מניות בחברה שמשרדה היה ברמת גן ושם התנהל חשבון בנק שלה. למשיכת שיקים היו דרושות שתי חתימות מבין השלושה. לחברה היה סניף בירושלים ואותו ניהל המערער עד שעזב את החברה עקב סכסוך. כדי להקל על המערער לנהל את הסניף היה אחד המנהלים חותם על מספר שיקים והמערער היה מוסיף את חתימתו כשהיה זקוק לכך. המשפט נשוא ערעור זה נוגע לחמישה שיקים שבהם זייף המערער חתימתו של אחד המנהלים, בלי ידיעתו של זה, ולאחר מכן הוסיף את חתימתו ומשך סכומי כסף המסתכמים בכ- 1,800 ל"י. מתוך סכום זה נועדו שלושה שיקים בסך 1,400 ל"י לכיסוי הוצאות הקשורות ברכבו של המערער, ושני שיקים להוצאות של החברה. משהחלו הסכסוכים והמנהלים האחרים נוכחו לדעת כי המערער זייף חתימות, העלו לדיון את הענין, אך בסופו של דבר הכירו בכל ההוצאות כולל הוצאות הרכב. המערער טען כי שכח להחתים מנהל על שיקים, וסבר שהוא רשאי לחתום את שמו של אחד המנהלים, ולטענתו היה מוסכם בין המנהלים שבשעת הצורך יכול כל אחד לחתום את שמו של השני. בביהמ"ש
המחוזי הואשם המערער בגניבת פנקס שיקים, קבלת דבר במרמה וזיוף 5 שיקים על מנת לקבל באמצעותם דבר לפי סעיף 5 אמצע לחוק המרמה, אך הורשע רק בזיוף על מנת לקבל דבר ונדון לתשלום קנס של אלפיים ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה. גירסתו של המערער שהיה מוסכם על הצדדים שהם רשאים לחתום אחד את שמו של השני נדחתה כבלתי מהימנה ע"י ביהמ"ש וביהמ"ש יכול היה לדחות גירסה זו. זיכוי המערער מאשמת הגניבה התבססה על כך שבזמן נטילת הפנקס היה הנאשם מנהל החברה, ולענין קבלת דבר במרמה זוכה המערער לאור העובדה שההוצאות הוכרו ע"י המנהלים ועל כן אין לומר שהנאשם הוציא את השיקים כדי לקבל דבר במרמה. ביהמ"ש העליון נמנע מלהביע דעה אם מבחן זה הוא נכון שכן לא היה ערעור על כך. מאידך לא היה מקום להרשיע את המערער בזיוף על מנת לקבל דבר לאחר שזוכה מאשמת קבלת דבר במרמה, אך היה מקום להרשיעו בזיוף מסמך לפי סעיף 5 רישא של חוק עבירות מרמה סחיטה ועושק. טענת המערער היתה גם כי לא הוכחה הכוונה הפלילית הדרושה, שכן הוא קיבל מידי פעם שיקים חתומים, ועל כן רשאי היה להאמין, ולו גם בטעות, שמותר לו לחתום את חתימת המנהל השני. אכן, היסוד הדרוש להרשעה בעבירת זיוף כאמור הוא ידיעתו של הנאשם על קיומו של כל רכיב מרכיבי האקטוס ריאוס ואם לא ידע על קיומו של אחד הרכיבים, אף אם נבע הדבר מטעות בלתי סבירה, אין להרשיעו בדין. אולם, אין בחומר הראיות יסוד המצדיק הטלת ספק בידיעתו של המערער בשעת מעשה שהוא מחקה את חתימתו של המנהל השני ללא סמכות כדין, הרכיב היחיד שכביכול לא ידע. אשר לטענה כי החברה הכירה בהוצאות הללו ורשמה אותן בספריה ובכך אישרה את החתימה בדיעבד שכמוה כהרשאה מלכתחילה - ענין של אישור בדיעבד האמור בחוק השליחות הוא כאשר האיש פועל בחזקת שלוחו של אחר, ועל כל פנים כח האישור יפה רק לחתימה שאינה זיוף וכאשר החתימה בשעת עשייתה מהווה זיוף לא מועיל אישור למפרע.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 19.2.78).

ב.ש. 43/78 - סעיד נאשף נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (הערר נדחה).

העורר נאשם בסחר בסמים כאשר ניסה למכור 25 גרם חשיש לשוטר שבא אליו כשהוא לבוש במדי חייל. הוא נעצר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. עובדות האישום למעשה אינן שנויות במחלוקת, ובידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת האישום. בעבירה של סחר בסמים חייבים בתי המשפט להתייחס אל הנאשם בחומרה כבר בשלב מוקדם שלפני בירור המשפט, ובלבד שהראיות שבידי המדינה מבססות את האישום. (בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד בכר לעורר, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 7.3.78).

ב.ש. 57/78 - מדינת ישראל נגד אברהם סעדי

*שחרור בערובה (הערר נתקבל).

המשיב חשוד כי קנה גרוטאה של רכב והשתמש במספרי הרכב והשילדה להטבעתם של מספרים אלה על רכב גנוב ומכירת הרכב הגנוב כרכב ממוספר כדין. בידי המשטרה ראיות לכאורה לצורך המשך החקירה ושופט שלום הוציא צו מעצר ל- 12 יום נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת השופט והורה לשחרר את המשיב, לאחר שעברו 6 ימים מיום מעצרו. בהחלטתו התרעם ביהמ"ש המחוזי על הנוסח הלקוני של החלטת שופט השלום שלא נימק את החלטת המעצר. הערר נתקבל. אכן, מן הנכון ששופט ינמק החלטתו לעצור בן אדם, אך העובדה שלא נימק זאת עדיין אינה מצדיקה שחרור העצור. ביהמ"ש המחוזי קבע גם שאינו מסוגל לקבוע ממצא ודאי, אך בדיקת הראיות לענין מעצרו של החשוד היא כללית בלבד, ואין צורך לשקול את כלל הראיות ואת מהימנותן.
בעניננו שוקדת המשטרה היטב על חקירתה ובידה מצוי חומר שיש בו כדי לעורר חשד סביר, ובכך די לצורך המעצר בשלב זה.

(בפני: השופט אלון. עו"ד סוכר למערערת, עו"ד פרקש למשיב. 7.3.78).

המ' 172/78 - צבי כהן נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).

ביום 27.2.78 הורשע המבקש בעבירה על סעיף 212 לפח"פ, בגין תאונת דרכים בה נהרגו 2 אנשים, ונגזרו עליו שנה אחת מאסר ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. ביהמ"ש המחוזי סירב לעכב את ביצוע המאסר עד לערעור, אך דחה את תחילת הביצוע עד ליום 14.3.78, והבקשה בביהמ"ש העליון לעכב את ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור נדחתה. מצד אחד אין חשש לבטחון הציבור אם יעוכב ביצוע המאסר, שהרי רשיון הנהיגה כבר נשלל מן המבקש, וכמו כן בשל העומס הרב המוטל על בתי המשפט יתכן ששמיעת הערעור תדחה לזמן ממושך, אך מאידך זוהי הרשעה לפי סעיף 212, שהיא עבירה חמורה מאד, והתוצאות היו קשות וטרגיות, כאשר שני נוסעים נשרפו בתוך המכונית שנפגעה. תאונות הדרכים הן מכת מדינה וגם זאת צריך להביא במסגרת השיקולים. נוסף לכך הורשע המבקש בשתי עבירות קודמות של תאונות דרכים אם כי עברו מאז כ- 10 שנים. אי לכך נדחתה הבקשה.

(בפני: השופט אלון. עו"ד אשל למבקש, עו"ד גב' הולסקי למשיבה. 13.3.78).

על"ע 5/77 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני

*הרחקת עו"ד מהלשכה לצמיתות (הערעור נתקבל).

עו"ד ירושלמי הורשע בבית הדין המשמעתי בירושלים בעבירות של אי שמירת כבוד המקצוע, עשיית מעשה שאינו הולם את המקצוע ורכישת לקוחות בדרך שאינה הולמת את דרך המקצוע, ונגזר עליו עונש השעייה לתקופה של 5 שנים, פרסום פסק הדין וגזר הדין לרבות שם הנאשם וחיוב הוצאות. הערעור על קולת העונש נתקבל. גם הועד המחוזי וגם הנאשם ערערו לביהמ"ש העליון שהחליט להוציא את המשיב לצמיתות מן הלשכה. גם הערכאות הקודמות היו סבורות כי השעיה לתקופה של 5 שנים היא עונש קל לעומת חומרת העבירות, אך מכיון שאין עונש השעיה לתקופה העולה על 5 שנים ומתוך רתיעה מהטלת העונש המירבי של הוצאה מן הלשכה הסתפקו בתי הדין דלמטה בהשעיה של 5 שנים. אין ספק כי השעיה של 5 שנים אינה הולמת את חומרת העבירות. מדובר בשורה של עבירות שוחד ושחיתות שנתמשכו על תקופה של למעלה משנתיים, לא היתה כאן סטייה חד פעמית תוצאה של דוחק או חולשה רגעית, אלא שיטה מתוכננת ומתוחכמת לרמות אנשים שביקשו רשיון למונית ולחבל בפעולותיה של הועדה השיפוטית שהעניקה את הרשיונות, וזאת ע"י שיחוד המזכיר של הועדה. המשיב שימש לאחר מכן כעד מדינה נגד מזכיר הועדה, גם הוא עו"ד, ומשום כך לא הועמד למשפט פלילי. אפשר שחלקו של עוה"ד השני גדול במזימה מזו של המשיב, אך אפילו כך העונש אינו מספיק. אין כאן ספק כי העונש של הוצאת עו"ד מן הלשכה הוא עונש חמור, אשר לא בנקל ינקוט בו בי"ד משמעתי או ביהמ"ש, וגם אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בהחלטות הערכאה הראשונה בענין של עונש, ומה גם כשמדובר בגוף מקצועי המופקד על התנהגות חבריו, ואין גם לקבל את טענת הועד כי אם השעיה של 5 שנים אינה הולמת את חומרת העבירה אין מנוס מלגזור הוצאה מן הלשכה אפילו עונש זה מוגזם בחומרתו. אך כל השיקולים הללו אינם ענין לכאן, שכן לנוכח חומרת עבירותיו של המשיב העונש היחידי שאפשר להטיל הוא הוצאתו מן הלשכה.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד אליאש למערער, עו"ד תוסיה כהן למשיב. 8.3.78).

בג"צ 135/78 - המשביר המרכזי בע"מ נגד מדינת ישראל

*מיצוי דרכי משפט רגילים לפני פנייה לבג"צ (העתירה נדחתה).

לעותרת סכסוך עם המכס בגין תשלום שהמכס גבה ממנה ולאחר דין ודברים ממושך פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה נגד המכס. ביהמ"ש מחק על הסף את התביעה לאור נוסחו של סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים ששימש יסוד לתביעה, והעיר בהחלטתו כי יתכן ותרופתה של העותרת בפניה לבג"צ. העותרת ערערה על פסה"ד, אך החליטה שלא לזנוח גם את הפניה לבג"צ. העתירה נדחתה. מבלי להביע דעה על סיכויי הערעור התלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון, על העותרת להמשיך בדרך בה נקטה מעיקרא ולמצות אותה עד תומה. אין הצדק לכך שסדר הדברים ישונה והמאוחר יוקדם כדי שבג"צ ידון בסוגייה זו. (בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לויט לעותרת. 6.3.78).

בג"צ 547/77 - רוזה רחל נגד מנהל המכס והבלו

*פטור ממכס על מכונית לעולה חדש (העתירה נדחתה).

העותרת נכנסה ארצה בשנת 1971 כשהיתה קטינה, ובשנת 1972 קיבלה רשיון לישיבת ארעי מסוג א-1 (עולה בכח). מפעם לפעם ביקרה בארץ מוצאה בטורקיה ובאחד הביקורים האלה קיבלה רשיון נהיגה טורקי. רשיון ישראלי קיבלה בינואר 1974 ואז כבר היו בתוקף ההוראות כי עולה לא יקבל פטור ממכס על מכונית אם לא היה בעל רשיון נהיגה לפני כניסתו לישראל. המשיב סירב לתת לעותרת פטור ממכס ועתירתה נדחתה. לנוכח צו תעריף המכס הנ"ל ובהתחשב בכך שהיא עלתה לראשונה לישראל בתור תושב ארעי לפני שהיה לה רשיון נהיגה, אין היא עונה על התנאים הנדרשים להענקת הפטור מן המכס. אין לקבל את גירסתה כי יציאה מישראל וחזרה אליה מהווה כניסה לישראל עם רשיון בר תוקף. אין ספק שכוונת ההוראות הינה כי הבא לישראל צריך שיהיה בעל רשיון כבר עם כניסתו הראשונה לישראל להשתקע בה.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד עין דור לעותרת, עו"ד מ. שקד למשיב. 8.3.78).

בג"צ 127/78 - ברנוביץ אביגדור נגד מדינת ישראל ואח'

*פניה לבג"צ כשמתנהל דיון בבי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

העותר הוא עובד משרד הפנים והשתתף במכרזים פנימיים במשרות שונות ונדחה. מתנהלים עתה הליכים בינו לבין משרד הפנים בביה"ד לעבודה בענין אי מינויו למשרות שונות. העתירה הנוכחית נוגעת לאחד המכרזים, בו לטענתו הרכב ועדת הבחינות היה פגום, ומכיון שמדובר בענין שלטוני מובהק ולא ליחסי עובד ומעביד פנה לבג"צ ולא לביה"ד לעבודה. עתירתו נדחתה. אין שום דבר בחוק בית דין לעבודה המונע מביה"ד מלדון גם בשאלות ההרכב של ועדות בחינות שהוקמו לצורך מכרזים פנימיים. לא זו בלבד, אלא שכבר תלויים ועומדים בביה"ד לעבודה הליכים בין העותר ומעבידו ויעילות הדין והשיפוט מחייבת כי בית הדין ידון בכל הענינים שבין העותר בין מעבידו.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד אורן לעותר. 1.3.78).

בג"צ 2/78 - עפר וסלע בע"מ נגד שר הבטחון ואח'

*אי זכיה במכרז לבנית מחסני נשק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

מספר קבלנים, ובתוכם העותרת, הוזמנו ע"י המשיב להגיש הצעות, במכרז סגור, לבניית 47 מחסני תחמושת. הוגשו 4 הצעות, האחת מהן נפסלה על הסף, ומשלושת הנותרות נתקבלה זו של המשיבה החמישית (סולל בונה) ואילו הצעת העותרת נדחתה. הצעת סולל בונה הסתכמה בכ- 34.7 מליון ל"י ואילו הצעת העותרת ב- 35 מליון ל"י. לפי תנאי מכרז צריכים היו המציעים להגיש חשבונות על כל פריט ולבסוף סיכום סופי של ההצעה. העותרת כללה בפירוט סכומים שונים המסתכמים ב- 7
אלפים ל"י בגין עבודות מסויימות, אך את הסכומים הללו היא לא הוסיפה לסיכום הסופי. הועדה הוסיפה את הסכום של 7.4 אלף ל"י כפול 47 מחסנים, ואז יצא הסכום של העותרת גבוה יותר, כאמור, מהסכום שהוצע ע"י סולל בונה. טענת העותרת כי לא צריך היה להוסיף את הסכום הנ"ל נדחתה. ביהמ"ש העליון פירש את תנאי המכרז והגיע למסקנה כי צדקה הועדה כשהוסיפה את הסכומים הנ"ל למחיר הסופי, וכי למעשה נמנעה העותרת מלהוסיף את הסכום הנ"ל שלא מתוך טעות בתום לב. כבר מן הטעם בלבד שהצעת העותרת היתה בלתי ברורה ולא ניתן היה לקבוע בבירור אם יש להוסיף את הסכומים הנ"ל לסיכום ואם לאו, יכלה הועדה לפסול על הסף את הצעת העותרת וחסד עשתה הועדה עם העותרת כשתיקנה בעוד מועד את הדרוש תיקון ואיפשרה לעותרת להשתתף בתחרות. העותרת טענה כי למשיבים מניעים פסולים וחוסר תום לב, משום שבגין עבודה קודמת מתנהלת בוררות בינה ובין משרד הבטחון. לא זו בלבד שלטענת העותרת לא נמצא בסיס עובדתי בעתירה, אלא שהיא גם חסרת הגיון שכן אילו רצו המשיבים להתנקם בעותרת לא צריכים היו להזמינה כמשתתפת במכרז, שהרי המכרז לא פורסם ברבים והשתתפו בו רק קבלנים מוזמנים באופן אישי. זאת ועוד, אין דיני המכרז מחייבים מוסד ציבורי לספק עבודה לקבלן שעימו היה לו נסיון רע בעבר ואין הוא חייב להתקשר עם קבלן הידוע לו כמחרחר ריב והסיכסוך הקודם שבין משרד הבטחון לבין העותרת כבר מצביע על העותרת כמחרחרת ריב שלא היה צורך להזמינה. האשמות שהוטחו במשיבים היו חסרות הגיון ואף מרושעות ויש להזכיר לעותרת שפקידי הציבור אינם הפקר ואין זכות למישהו להשמיץ אותם ולייחס להם מניעים פסולים, רק מפני שלא הצליח להשיג מהם את מבוקשם. אחרי פתיחת ההצעות נתבקשה העותרת למסור מספר הבהרות לועדה, ואז הודיעה שהיא מפחיתה את סכום הצעתה ב- 300 אלף ל"י, ובדין לא נוכה הסכום הנ"ל לצורך קביעת הזוכה במכרז, שכן לאחר פתיחת תיבת ההצעות אין המציעים רשאים עוד לשנות את הצהרותיהם. אחרי שנתקבלו תצהירי התשובה של המשיבים ביקשה העותרת פרטים נוספים ומפורטים יותר ובין היתר ביקשה פרטים שיכלה להשיג אותם קודם לכן ופרטים כאלה אין לבקש. המידע שהמשיבים ביקשו לספקו היה גלוי לפני הגשת העתירה והעותרת יכלה להשיגו לפני כן. בנסיבות אלה מהווה בקשת הפרטים הנוספים ניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש. לנוכח מהות הטענות שהעלתה העותרת ודרך הופעתה בפני בג"צ הוחלט להטיל עליה הוצאות גבוהות מן הרגיל, בסך 150 אלף ל"י.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עוה"ד גבע וקולקר לעותרת, עו"ד מ. נאור למשיבים. 9.3.78).

בג"צ 487/77 - יהודה טוב נגד מפקד מרחב הירקון

*התנגדות המשטרה להענקת רשיון למועדון למשחקי קלפים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

ענינה של העתירה מועדון למשחקי קלפים הנמצא בבית המיועד למגורים. כאשר נפתח המועדון לא צריך היה רשיון לנהלו, אך מאז 1971 נשתנה המצב המשפטי ומועדון לעריכת משחקים טעון רשיון. המשטרה סירבה לאשר הענקת רשיון לעותר ונימוקיה כי המועדון משמש לעריכת משחקים אסורים בקלפים ובמקום נתהווה ריכוז לאנשים הידועים כעבריינים. בהתחשב בכך ובעברו הפלילי של העותר מסרבת המשטרה להוציא את הרשיון. עתירת העותר נדחתה. השיקולים הנוגעים לענין קבועים בחוק וכוללים מניעת סכנות לשלום הציבור. הביטוי מניעת סכנות לשלום הציבור כולל בחובו גם את הסמכות למנוע היוצרות חממות לפשע או מקומות כינוס לעבריינים. אם קיימות ראיות לכאורה שמקום מסויים עלול לשמש התכנסות לעבריינים וקיים חשש שיעסקו שם בין היתר גם במשחקים אסורים ויטכסו תחבולות וימשכו תמימי דרך הנקלעים לחברתם הרי מדובר בתופעה שהיא סכנה לשלום הציבור. היו כל מיני טעויות ואי הבנות במערכת
העובדות שהציגו המשיבים, אך גם אם יורידו מכלל השיקולים את אלה, עדיין נשאר מספיק כדי להצדיק את המשיבים. לעותר הרשעות קודמות ואם כי אלה מתקופה שלפני 20 שנה, יש סימנים וידיעות על המשך עיסוקיו הבלתי חוקיים. יש גם עניין מעורבותו של העותר בהברחה גדולה של סמים, שבגינה אמנם לא הובא למשפט, אך בידי המבריח שנתפס היה מספר הטלפון של מועדונו של העותר. זאת ועוד, כשמצטברים יחד חשדות כאמור יש משקל מיוחד למהותו של העסק שלגביו מבוקש הרשיון. אין גם להתעלם מן העובדה שבאחרונה אירעו שני פיצוצים במועדון. אמנם אין לזקוף לחובתו של קורבן את פשעיהם של המתנכלים לו, אך מאחר והעותר איננו איש רשות שמבקשים להתנקם בו או להשפיע על שיקוליו, ואף לא התלונן על איומים וסחיטות בקשר לעיסוקיו בקבוצת כדורגל, הרי אין אלא להסיק כי תשובתו הסתמית מכסה על אפשרות של נקמנות בגין מעורבותו בנושאים נלוזים.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אולשנסקי לעותר, עו"ד מ. נאור למשיב. 15.3.78).

ע.א. 522/77 - איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נגד פינקלשטיין ושות' ואח'

*התנאים להפסקת מרוץ התישנות עקב פניה לבוררות

(הערעור נתקבל ברוב רעות).

בין הצדדים היה הסכם בניה וביום 20.2.67 קמה למשיבה עילת תביעה נגד המערערת על סכום של כ- 50 אלף ל"י. תקופת ההתישנות היא 7 שנים ותביעת המשיבה הוגשה לביהמ"ש המחוזי במאי 1976, ובאופן רגיל ישנה התישנות. אלא שבתקופה שבין 1968 ו- 1976 התנהלה בוררות בין הצדדים ולטענת המשיבה יש להוציא את תקופת הבוררות ממנין תקופת ההתיישנות ואז לא עברו 7 שנים. הבוררות החלה עפ"י הוראה בהסכם שבין הצדדים והליכי הבוררות נמשכו בעצלתיים במשך שנים. בשנת 1974 הגישה המשיבה בקשה לביהמ"ש המחוזי למנות בורר במקום בורר שנפטר ובפברואר 1975 דחה ביהמ"ש את הבקשה, על דעת המשיבה, ובזה תמו הליכי הבוררות. השאלה שהתעוררה הינה אם תקופת הבוררות האמורה יש לנכותה מתקופת ההתישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתישנות. סעיף זה אומר לענין תובענה בבימ"ש או בבוררות כי אם "הוגשה תובענה ... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן ש"בין הגשת התובענה ובין דחייתה". המערערת טענה כי התובענה לא נדחתה, אלא באה לידי סיום מסיבה אחרת, ובמנין תקופת ההתיישנות לא באה בחשבון תקופת בוררות רק אם זו נסתיימה בדחית התובענה ולא אם היא מסתיימת מסיבה אחרת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין צורך שהתובענה תדחה וכי גם אם הבוררות הגיעה למבוי סתום לא תובא תקופת הבוררות במנין ההתיישנות, והערעור על כך נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופט בכור, בפסק דין מפי השופט בכור, כנגד דעתו החולקת של השופט עציוני. השופט בכור קבע כי ההוראה שבסעיף 15 הנ"ל הינה ברורה וקובעת כי רק כאשר התובענה נדחתה לא יובא מועד הבוררות במניין תקופת ההתיישנות.
השופט עציוני, בדעת מיעוט, הגיע לאחר לבטים למסקנה שיש לדחות את הערעור, וזאת משום שהתוצאה הסופית של התיישנות במקרה הנדון היא כה מרחיקת לכת עד שאין ליחס למחוקק כוונה כזו בזמן שניסח את סעיף 15 לחוק ההתיישנות. אכן, אין לחפש את כוונת המחוקק אלא בלשון שבה השתמש וכשהלשון בחוק היא ברורה אין נזקקים לכוונתו הנסתרת גם אם התוצאה אינה נראית לשופט. ברם, יכולים להיות מקרים שהתוצאה בפירוש מילולי היא כה אבסורדית ויוצרת ומצבים שאין הדעת סובלתם עד שלא יתכן ליחס למחוקק כוונות כאלו ואז יש לפרש את החיקוק כך שלא יגרום תוצאה אבסורדית כאמור. בעניננו היתה המשיבה אנוסה לפנות לבורר עפ"י לשון הסכם בוררות, ויש לפרש את סעיף 15 כך שגם אם ההתדיינות מסתיימת ללא תוצאה לא יובא הזמן במניין תקופת ההתיישנות.