ע.א. 307+388/77 - אדריאן מור נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'
*העדפת עדות של עד שנמסרה מחוץ לביהמ"ש על פני עדותו בביהמ"ש. * קביעת דמי נזיקין.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בת.א. 1849+2627/75 - ערעורו של המערער נתקבל בחלקו וערעור המשיבים נדחה).
העובדות:
בתאונת דרכים שאירעה נהרגו נהג מכונית פרטית ושלשה מן הנוסעים ואילו המערער נפצע קשה. בעת התאונה היה המערער בגיל 24, הוא סבל נזק גופני קשה ביותר בפניו ובחלקי גוף אחרים. הוא נתעוור, איבד את חושי הטעם והריח ונגרם לו שבר בלסת ונזק בשיניו, היה צורך לכרות לו את הטחול והוא סובל מקשיי נשימה וכאבי ראש ונזקק לטיפול נויאורולגי. לפני התאונה עבד המערער בעבודות שונות, ובין היתר בצבעות, לא הצליח להסתדר בעבודה קבועה, היה חסר לו כושר התמדה בעבודה ולא התקדם בדרוג המקצועי. ביהמ"ש המחוזי ביסס את חשבון הפסדיו של המערער על צבעי סוג בינוני מפני שלדעתו העובדה שאין למערער כושר התמדה בעבודתו היתה מונעת ממנו להגיע לדרגה גבוהה יותר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נהג המכונית היה שיכור וכל המערער ידע שהוא שיכור אך דחה את טענת המשיבים כי המערער קיבל על עצמו את הסיכון הכרוך בנסיעה או שיש לייחס לו רשלנות תורמת. על קביעה זו ועל סכומי הפיצויים נסבו הערעורים.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. אין צורך להיכנס לשאלה של הסכמת המערער לנסוע עם נהג כשהוא שיכור וכל הבעיות המתעוררות מקבלת סיכון הכרוך בנסיעה, שכן לא הונח היסוד העובדתי הדרוש לממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי המנוח היה שתוי בעת הנהיגה. עובדה זו נקבעה על יסוד הודעות שמסרו לחוקר פרטי, מלצר במסעדה ומוזג כי הנהג היה שיכור עובר לנסיעה, אך בביהמ"ש המחוזי חזרו בהם מהודעותיהם הנ"ל וביהמ"ש המחוזי הסתמך על הדברים שאמרו העדים מחוץ לביהמ"ש ולא על עדויותיהם בביהמ"ש. בכך קיבל ביהמ"ש ראיות שלא כדין. כלל הוא בדיני הראיות שאין לקבל הודעות שנמסרו מחוץ לביהמ"ש כאשר העד אינו חוזר על הדברים בביהמ"ש ואין להבחין לצורך זה בין ראיות במשפט פלילי לבין ראיות במשפט אזרחי. אכן, בפקודת הראיות אין הוראות בדבר עדות שמיעה במשפט אזרחי אך מכאן אין ראיה שבדיני ממונות לא חל הכלל של אי קבילות עדות שמיעה מעיקרו של דבר. בנושאים שהפקודה לא דנה בהם נהגו בתי המשפט מאז ומתמיד לפנות למשפט המקובל מכח סימן 46 ובמשפט המקובל היה איסור עדות שמיעה אחד מעקרונות היסוד של דיני הראיות. במרוצת השנים הוגבל באנגליה האיסור על הגשת הודעתו של עד מחוץ לביהמ"ש כראיה בתביעות אזרחיות, אבל תיקוני החקיקה האנגליים אינם גורעים מתחולת ההפנייה אל המשפט המקובל כפי שהיה לפני התיקונים. האיסור לקבל עדות שנאמרה מחוץ לבית המשפט מושרשת בפסיקתנו היטב ואין לשרשה אלא בדרך חקיקה.
ב. ביהמ"ש המחוזי העריך את הנזק של הפסד ההשתכרות לפי שכר יומי של 115 ל"י ליום, לפי טבלת השכר שהיתה ביום 1.4.76 כאשר הוגשה לביהמ"ש, אך פסה"ד ניתן שנה לאחר מכן וטבלת השכר היתה אז כבר גבוהה יותר. על כן יש לקבוע את הפסד ההשתכרות לפי 156 ל"י ליום בהתבסס על הטבלה החדשה.
ג. ביהמ"ש המחוזי הורה על ניכוי רבע מסכומי השכר בהתחשב עם יכולתו של המערער להקטין את נזקו ע"י קבלת עבודה ובכך לא צדק. היתה עדות על אפשרות של שיקום עוורים, אך כאן מדובר באדם שהוא לא רק עיוור, אלא נפגע פגיעות נוספות והוא בעל אישיות בלתי יציבה עוד מלפני התאונה. אין זה צודק שיתחשבו באשיותו הבלתי יציבה של המערער כשבאים לקבוע את גובה הפסדי השכר ומאידך לא יתחשבו באותה חוסר יציבות והתמדה לעניין אפשרותו להסתגל לעבודה כעיוור.
ד. בפריט כאב וסבל פסק ביהמ"ש המחוזי סכום של 150 אלף ל"י, ויש לקבל את דרישת המערער בנימוקי ערעורו להעמיד סכום זה על 200 אלף ל"י, בהתחשב בליקויים הרבים שלקה בהם המערער.
ה. ביהמ"ש זיכה את המערער בפריטים שונים שיזדקק להם לצרכיו היום יומיים, ואין לקבל את טענת המשיבה כי המערער עשוי לקבל מן המוסד לביטוח לאומי את הפריטים האלה, לאחר שהמוסד יפרסם כללים בענין פיצוי בפריטים אלה לפי חוק ביטוח לאומי. המשיבים חייבים סכומים אלה כנזקים, ואין צורך לפתור היום בעיות העשויות להתעורר אם יותקנו כללים ואם המוסד לביטוח לאומי יבוא למשיבים בתביעת השבה בגין אותם תשלומים.
ו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לשאת בהוצאות נסיעתו של המערער לארה"ב לצורך קבלת כלב לעוורים, אך קבע כי סכום זה ישולם רק אם המערער לא ישיג תוך 4 חודשים הוצאות אלה ממשרד הסעד. הגבלה זו יש לבטל. אין המזיק יכול לפטור עצמו מחובת תשלום בנזיקין מפני שהמדינה מוציאה כספי ציבור לטובת נכה כמעשה של סעד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד י. מלמן למשיבים. 2.2.78).
ע.א. 487+503/77 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד אחים ברקאי בע"מ ויצחק כהנן
*דרך השומה בעיסקת "קרקע תמורת דירות" לענין מס שבח ותוספת מס.(ערעורים על פסקי דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בשבתו כועדת ערר לענין חוק מס שבח מקרקעין - ערעור אחד נתקבל ואחד נדחה).
העובדות:
המדובר בשני ערעורים על שני פסקי דין נפרדים שענינם שומת מס שבח ותוספת מס, בעיסקות שבין בעלי מגרשים לקבלנים במגרשים תמורת דירות. קיים שוני בין ההסכמים שנעשו בשני המקרים. במקרה של יצחק כהנן העביר בעל המגרש לקבלן רק שני שליש ממגרשו וקיבל בתמורה דירות התופסות שליש מן השטח הבנוי. במקרה של האחים ברקאי העביר בעל המגרש לקבלן את המגרש בשלמותו, ולאחר שנגמרה בניית הדירות הועברו בחזרה על שם בעל המגרש הדירות השייכות לו. בשני המקרים החליטה ועדת הערר לכלול בשווי הדירות המהוות את תמורת החלק מן המגרש שקיבל הקבלן, רק את השווי של הוצאות בניית הדירות והריווח של הקבלן, אך לא לכלול את שווי הקרקע של אותן דירות שקיבל בעל המגרש. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בעיסקת כהנן הועברו למעשה על שם הקבלן רק שני שלישים מהמגרש ואין לקבל את הצעת המדינה לפרש את החוזה כאילו נמכר כל המגרש ותמורת זאת ניתנו אח"כ הדירות לבעל המגרש. אמנם כתוב בחוזה שנמכר לקבלן המגרש "בשלמותו או חלק ממנו" אך כאמור לא הועבר לקבלן אלא חלקו במגרש וכוונתם של המתקשרים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם לאחר התקשרותם. המקרה הוא איפוא, של מכירת חלק מן המגרש בלבד ואין לומר כי שווי הדירות שקיבל בעל המגרש כולל גם את מחיר הקרקע של אותן דירות, וצדקה הועדה כי ניתן לראות כשווי הדירות רק את הוצאות בנייתן ואת רווחו של הקבלן.
ב. לא כן בעיסקת אחים ברקאי. כאן העביר בעל המגרש לקבלן את המגרש בשלמותו וקיבל תמורתו לאחר מכן שליש מן הדירות. אמנם גם כאן יכלו למעשה להעביר רק שני שליש המגרש, ואולם לא מה שהנישום יכול היה לעשות קובע, אלא רק מה שהוא עשה קובע
את מצבו ואת דינו מבחינת המס. במקרה זה שבו הועבר כל המגרש לקבלן אין מקום לומר שהתמורה, היינו הדירות שנרשמו על שם בעל המגרש, אינן כוללות את חלק המגרש הצמוד.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד א. בראון לאחים ברקאי, עו"ד לנגלטר לכהנן. 19.3.78).
בג"צ 157/77 - דוד רי לוי ואח' נגד שר הפנים ואח'
*סירוב מנכ"ל משרד הפנים לאשר שינוי תכנית מתאר. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם בעלי חלקה ברח' הפלמ"ח בירושלים שעליה חלה תוכנית מיתאר ותוכנית מפורטת שלפיהם ניתן היה לבנות 4 קומות. הוגשה בקשה לשינוי תוכנית שתוארה בתור שינוי לתוכנית המיתאר לירושלים ובתור שינוי לתוכנית מפורטת. לפי התוכנית החדשה שהוגשה ניתן לבנות על החלקה הנ"ל 5 קומות, הועדה המחוזית נתנה תוקף לתוכנית והעבירה אותה לאישור שר הפנים. העותרים השיגו בינתיים מהעיריה רשיון לבניית 6 קומות. כאשר הובאה התוכנית בפני מנכ"ל משרד הפנים, והלה ידע כבר על מתן היתר ל- 6 קומות ע"י הועדה המקומית, וזאת שלא כדין, החליט המנכ"ל "שלא לאשר את שינוי התוכנית כמוצע ע"י הועדה המחוזית", אך הוסיף ואמר כי "יהיה מוכן לשקול אישור של התוכנית אם הועדה המחוזית תתנה ... כי יראו כסטיה ניכרת ... כל תוספת קומה, כל תוספת אחוזי בניה וכל שינוי בשימוש בבנין". בכך ביקש מנכ"ל משרד הפנים לתקן את המעות של העיריה שנתנה היתר בניה כאמור שלא כדין, ולסטייה ניכרת אין די באישור הועדה המקומית. עתירת העותרת נגד מנכ"ל משרד הפנים נדחתה. לטענה כי עפ"י החוק יכול היה שר הפנים רק לאשר את התוכנית או לא לאשרה אך לא להתנות את האישור בתנאים - אין צורך להכריע כאן בשאלה זו, שכן המנכ"ל לא היתנה את האישור בתנאים, אלא קבע במפורש כי אינו מאשר את התוכנית, אך הוסיף כי יהיה מוכן לשקול מחדש את החלטתו בתנאים האמורים. אין לראות שום פסול בהחלטה מעין זו. אשר לטענה כי המשיבים מנועים מלהפריע לעותרים לבנות את הקומה השישית - מדובר בהיתרים שניתנו שלא כדין והעותרים השיגו את ההיתרים הפסולים תוך עקיפה מודעת של הועדה המחוזית. בנסיבות אלה לא תישמע טענת המניעות של העותרים ואת הנזק העלול להיגרם להם יהיה עליהם לשאת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד י. רובין וש. תוסיה כהן לעותרים, עו"ד מ. נאור לשר הפנים, עו"ד י. בר סלע לעיריה. 12.3.78).
בג"צ 421/77 - תלמי מנשה אגודה שיתופית בע"מ ואח' נגד המועצה המקומית באר יעקב ואח'
*סירוב רשות מקומית להרשות רישום ילדים בבי"ס שברשות מקומית אחרת. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית ותשעת העותרים האחרים הם חברים באגודה. מקום מגוריהם של העותרים הוא בתחום באר יעקב שהיא רשות מקומית וממנה הם גם מקבלים את כל השרותים המוניציפאליים ולה משלמים את מיסיהם. האגודה נוסדה מבני מושבים ובני עיר שבאו לגור במקום במסגרת המפעל מן העיר אל הכפר. ילדי חברי האגודה נרשמו ללימודים בבתי הספר בקיבוץ? נצר סירני ומושב ניר צבי הסמוכים, כי שם, כך טוענים הם, יזכו בניהם בחינוך בעל צביון מיוחד כשקיים דגש על חיים חקלאיים. המשיבים ראו בכך הפרעה למאמציהם לשיפור רמת הלימודים בבית הספר שבבאר יעקב והחליטו שלא להרשות יותר לילדים מתלמי מנשה להירשם לבית ספר שמחוץ לבאר יעקב. עתירת העותרים נדחתה. העותרים ביססו את
עתירתם על שלושה אלה: כי הם מהווים מושב ורשות מקומית לכל דבר כך שאין צורך באישור מועצת באר יעקב ללימודי חוץ של ילדיהם; כי גם אם אינם רשות חינוך מקומית אין הם זקוקים לקבל רשות מבאר יעקב; ואם צריכים הם רשות כזו הסירוב איננו כדין. כל שלושת הטענות נדחו. לפי תקנות האגודות השיתופיות אין האגודה עונה על הדרישות להיותה מושב עובדים והוא הדין לפי חוק חינוך חובה אין לראותם כישוב נפרד לנוכח הנתונים העובדתיים שלפיהם הם מהווים למעשה שכונה בתוך באר יעקב. אשר לטענה השנייה - עפ"י הפסיקה דרושה הסכמת שתי הרשויות הנוגעות להעברת תלמידים מרשות לרשות כך שבעניננו זקוקים העותרים לרשות של המשיבה. בשאלה אם הסירוב הוא כדין - הסירוב של המשיבים נעשה מתוך שיקולים סבירים שביסודם הדאגה הכנה לביסוס ועצוב רמת החינוך של בית הספר שבמושב ואין לבוא עימם בטרונייה על כך.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. כספי לעותרים, עוה"ד ע. רגב ומ. שקד למשיבים. 8.3.78).
בג"צ 473/77 - ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*יחסי עובד ומעביד לאחר שבג"צ הכריז על פסלות פיטורי עובד. (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך למוחלט).
המשיב השני (להלן המשיב) היה עובד של העותרת ופוטר מעבודתו בינואר 1972. המשיב התנגד לפיטוריו ופנה לביה"ד לעבודה, אך זה סבר כי אינו מוסמך להעניק סעד הצהרתי בדבר פסלות הפיטורין. המשיב עתר לבג"צ ונקבע כי פיטורי העותר היו שלא כדין ובניגוד לחוקת העבודה של ההסתדרות, ולענין החזרתו לעבודה של המשיב קבע בג"צ כי גם לאחר פסילת הפיטורין אין חובה להחזירו לעבודתו ואין הוא זכאי באורח אוטומטי להמשכת תשלום משכורתו מאז הפיטורין ועד להחלטת בג"צ, וכי יהיה עליו להוכיח במשך איזה זמן לא עבד ולא השתכר. בעקבות פסה"ד הנ"ל מדצמבר 75, פנה המשיב באותו חודש לביה"ד לעבודה ותבע פיצויים בסכום של חצי מליון ל"י. בספטמבר 76 החליט ביה"ד האיזורי לפסוק למשיב פיצויים של 36 אלף ל"י והצדדים ערערו על כך לביה"ד הארצי. ביה"ד הארצי פירש את פסק דינו הראשון של בג"צ שהמשיב המשיך להיות עובד של ההסתדרות וכי מגיעה לו משכורת עד לתאריך הגשת התביעה לפיצויים, שכן רק אז גילה דעתו כי הוא מקבל את הפיטורין. העתירה נתקבלה. קביעתו של ביה"ד הארצי לעבודה כי לנוכח פסלות הפיטורין ממשיך המשיב להיות העובד של ההסתדרות סותרת באופן ברור וגלוי את הלכותיו של בג"צ בשאלת תקיפותם של פיטורין שבוצעו ללא עילה כדין. דעתו של בג"צ היתה מאז ומתמיד כי פיטורין שנעשו שלא כדין מזכים את העובד בפיצויים, אך הקביעה השיפוטית בדבר היעדר יסוד משפטי לפיטורין אינה מחזירה את יחסי העובד והמעביד לקדמותה. פיטורי עובד תופסים גם כשהם בניגוד לחוזה עבודה וביהמ"ש לא יחיה את החוזה. הזכות העומדת לעובד היא לפיצויי נזיקין על הפרת חוזה ולא לשכר בעד הזמן שמעבר לתקופת העבודה הממשית. קנה המידה עשוי להיות השכר שהעובד היה זוכה בו אילו המשיך לעבוד בהתאם לחוזה העבודה, אך בעניננו לא הפסיד העובד תקופה קצובה של עבודה, שכן לא היה לו שום הסכם לתקופה מוגדרת וצריך היה לחפש עבודה אחרת. עם זאת אין לדקדק עם המשיב ויש לקבוע תשלום משכורת עד לתקופת יולי 1974, לפני העתירה הקודמת, כאשר ביה"ד לעבודה קבע שהפיטורין הם כדין והמשיב הפסיק לבוא לעבודה.
השופט ח. כהן העיר כי בדרך כלל הוא נגד התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה, אך כאן מדובר בפירוש בפסק דינו הקודם של בג"צ ויש להתערב אם הפירוש של ביה"ד אינו נכון. לגופו של ענין, חוזה עבודה אינו שונה מכל חוזה אחר ופיטורין שלא כדין מהוים הפרה של חוזה עבודה המזכה את הצד השני בפיצוי הולם בעד הנזק שנגרם לו. אין לדרוש מעובד שיחפש מקום עבודה אחר כל זמן שהוא נלחם עם המעביד נגד הפיטורין, שהם לדעתו שלא כדין, ועובד שפוטר שלא כדין ובתום לב נלחם על ביטול הפיטורין
והחזרתו לעבודה אין לדרוש ממנו שבעת ובעונה אחת יקבל עבודה אחרת רק כדי למנוע ולהקטין את נזקו. בעניננו יש לראות את חודש יולי 1974 כמועד תום מלחמת המשיב, לאחר שביה"ד קבע אז שהפיטורין הם כדין.
השופט ח. כהן הציע לחייב את ההסתדרות לשלם למשיב הוצאות, למרות שהיא זכתה בעתירתה, אך ברוב דעות נדחתה הצעתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. מרמה לעותרת, עו"ד א. מרצקי למשיבים. 22.2.78).
ע.א. 420/77 - גבריאלה לויט נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דרך החישוב של תוספת מס כאשר נמכר חלק מדירת מגורים. (הערעור נדחה ברוב דעות).
סעיף 9 לחוק מס שבח מקרקעין קובע כי מכירת זכות במקרקעין תהיה חייבת בתוספת מס "בשיעור משווי המכירה או בסכום קבוע" לפי סוג ע המכירה או המקרקעין. שר האוצר התקין תקנות בענין תוספת מס הנוגעות בסעיף 2 כי במכירת זכות במקרקעין תשולם תוספת מס בשיעור משווי הזכות הנמכרת. סעיף 2 (א) קובע כי במכירת דירת מגורים יהיה המס בערך אחוז אחד עד סכום של 175 אלף ל"י ומעל לכך 4 וחצי אחוז. סעיף 2 (ב) קובע כי אם נמכר חלק מדירה ישולם חלק מסכום המס האמור בסעיף 2 (א) שהוא כיחס חלק הזכות בדירה הנמכרת לכל הזכות בדירה. המערערת רכשה מחצית דירה מידי אחד הבעלים בדירה משותפת, במחיר 175 אלף ל"י, כששווי הדירה כולה היה 350 אלף ל"י. המשיב קבע את תוספת המס החלה על הדירה כולה, וחייב את המערערת בתשלום המחצית. המערערת טענה כי מאחר שהחלק שהיא קונה מחירו 175 אלף ל"י עליה לשלם תוספת מס כשיעור שמשלמים כשהזכות במקרקעין נמכרת ב- 175 אלף ל"י היינו כאחוז אחד. לטענתה זהו הפירוש הנכון של פיסקה (ב) הנ"ל ולחילופין פסקה (ב) הוא אולטרה וירס סעיף 9 של חוק מס ושבח, שכן לפי סעיף 9 יש לקבוע תוספת המס בשיעור משווי המכירה או בסכום קבוע, אך לא בשיעור יחסי לשווי המכירה, שכן מכירת זכות במקרקעין כוללת גם מכירת מחצית הדירה שהיא זכות במקרקעין. מנהל מס שבח מקרקעין וועדת הערר דחו את טענות המערערת, והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים אשר ובכור כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת. השופט אשר, בדעת הרוב, קבע כי הפסקה (ב) הנ"ל אכן קובעת כי יש לקבוע את שיעור תוספת המס לפי ערך כל הדירה ולאחר מכן להטיל על החלק הנמכר את השיעור היחסי של תוספת המס וכן קבע כי תקנה זו אינה נוגדת את סעיף 9 לחוק ועל כן אינה אולטרה וירס.
השופטת בן פורת סברה כי התקנה הנ"ל אכן אינה מצוייה בתחומו של סעיף 9 לחוק. את תוספת המס יש לקבוע או בסכום קבוע או בשיעור משווי המכירה, ובתקנה 2 (ב) הנ"ל אין קביעה של סכום קבוע וגם אין קביעה של ערעור משווי המכירה. המסקנה היא שהתקנה היא אולטרה וירס לסעיף 9 ובהיעדרה חלה ההוראה הכלולה בתקנה 2 (א).
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. עו"ד ר. לוי למערער, עו"ד י. אלון למשיב. 16.2.78 ) .
ע.א. 574/77 - פקיד השומה נגד נתן הלוי
*חישוב נפרד של הכנסת בני זוג לצרכי מס הכנסה. (הערעור נדחה).
הסכסוך בין הצדדים הינו לגבי חישוב נפרד של הכנסות המשיב ואשתו. המדובר בשתי חברות. חברה א' היא מקור הכנסתו של הבעל ובידיו 25 אחוז ממניותיה, וחברה ב' היא מקור הכנסתה של האשה ובידיה 10 אחוז ממניותיה. חברה ב' היא בעלת 25 אחוז ממניותיה של חברה א'. לפי סעיף 66 (ב) לפקודת מס הכנסה אין לעשות חישוב נפרד אלא אם הכנסת בן הזוג האחד בא ממקור שהוא בלתי תלוי במקור הכנסתו של בן הזוג השני. לצורך מבחן זה אין רואים הכנסת בן זוג אחד כבא ממקור בלתי תלוי, אם הוא בא, בין היתר, מחברה שבה יש לשני בני הזוג במישרין או בעקיפין זכות בהנהלה או 10 אחוז
מזכויות ההצבעה. פקיד השומה סבר שיש לאשה, בעקיפין, 2 וחצי אחוז מזכויות ההצבעה בחברה א'.לנוכח מבנה מניות החברה כאמור לעיל, ולכן צירף אותם ל- 25 אחוז מזכויות ההצבעה שבידי הבעל והגיע למסקנה שבני הזוג ביחד יש בידיהם 27 אחוז וחצי מזכויות ההצבעה בחברה א' ועל כן אין להרשות למשיב חישוב נפרד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי כיון שלאשה יש רק 10 אחוז מזכויות ההצבעה בחברה ב' קשה לראות כיצד מיעוט כזה שבזכויות ההצבעה שבחברה ב' עשוי להקנות לה, ולו אף בעקיפין, אחוז או חלק כלשהו מזכויות ההצבעה בחברה א' ועל כן קיבל את ערעור הנישום והורה על חישוב נפרד. הערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד אלון למערער, עו"ד ר. ברטון למשיב. 12.2.78).
ע.א. 190/76 - אליהו ימין נגד מאיר ברגטיל ואח'
*החזרת סכום כסף ששולם תחת אילוץ. (הערעור נדחה).
המשיבים קנו מן המערער דירה, שילמו לו סכומים שונים, ותבעו ממנו החזרת סכום של כ- 13 אלף ל"י ששילמו לו, לטענתם, ללא חבות מצידם, שלא מרצונם ותחת אילוץ בלבד. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום הסכום הנתבע והערעור על כך נדחה. שתי שאלות מתעוררות בערעור זה. האחת היא אם אמנם אילץ המערער את המשיבים, באיומים שהשמיע כלפיהם, לשלם לו את הסכום הנדון; והשניה - אם אמנם לא היתה חבות מצד המשיבים לשלם למערער את מה ששילמו. שאם חבים היו המשיבים לשלם את הסכומים הרי האיומים והאילוץ אין בהם כדי לשמש בידיהם עילת תביעה להשבה. השאלה הראשונה היא שאלה שבעובדה ומשקבע ביהמ"ש כי היו איומים ואילוצים אין להתערב בכך. אשר לשאלת החבות - לפי החוזה היו צריכים המשיבים לשלם למערער במועד פלוני סכום של 50 אלף ל"י, המשיבים לא עמדו בהתחייבות, והוסכם כי המשיבים ישלמו למערער סכום של אלף חמש מאות דולר פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי סכום זה שולם כפיצוי סופי ואין להתערב במסקנתו העובדתית.
פסה"ד ניתן מפי השופט ח. כהן, והשופט י. כהן הוסיף, ביחס לטענת האילוץ והאיום, כי בפני עורך דינם של המשיבים איים המערער עליהם שאם לא ישלמו סכום של 13 אלף ל"י הוא יזרוק אותם מן הדירה. המשיב שאל באותו מעמד את עוה"ד אם המשטרה תעזור לו והלה השיב שהוא מסופק בכך. בנסיבות אלה, ובהתחשב במצבם של המשיבים שהיו אז עולים חדשים שלא היה להם מקום מגורים אחר ושחששו שיפסידו את השקעתם בדירה, צדק ביהמ"ש שדברי האיום היו בבחינת אילוץ.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בכור. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד פרסקי ועו"ד קלינהויז למשיבים. 28.2.78).
ע.א. 834/75 - שרה זיק נגד מדינת ישראל
*תקיפתו של ויתור יורש על חלקו בנכס מסויים שבעזבון. (הערעור נדחה).
המערערת ירשה, יחד עם בתה, את בעלה המנוח והגישה לביהמ"ש כתב הסתלקות וויתור מנכס מסויים לטובת הבת. לפי סעיף 6 לחוק הירושה יכול יורש לוותר או להסתלק מכלל העזבון או מחלק לטובת יורש אחר, ולטענת המערערת יכול ויתור כזה לתפוס גם ביחס לנכס מקרקעין מסויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי סעיף 6 לחוק הירושה יכול יורש להסתלק מחלק בעזבון בחישוב מתמטי זה או אחר, אך לא מנכס מסויים והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. עו"ד שרון למערערת, עו"ד רזניק למשיבה. 12.2.78 ) .
ע.א. 370/76 - מדינת ישראל ואח' נגד יגאל וישינסקי
*קביעת דמי נזיקין. (הערעור נדחה).
המערער הינו רופא וטרינר שנפצע בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב צבאי ונפסק לו, בין היתר, סכום של 360 אלף ל"י כפיצוי הפסד השתכרות בעתיד.
הסכום נקבע הן לפי חישוב הפסדי המשיב עפ"י אחוזי נכותו (20 אחוז) והן עפ"י ההשערה שהמשיב יכול היה להמשיך בעבודתו הקודמת באזורים קשים, ששם ההכנסה גבוהה יותר, עוד כ- 10 שנים ולא צריך היה כבר עתה לעבור לעבודה באזור אחר, שבו ההכנסה נמוכה יותר. הערעור נדחה. הפסיקה הנ"ל היא מעין פסיקה גלובאלית, המבוססת על הנסיבות המיוחדות של עבודת המשיב וסיכוייו וסיכוניו להבא ובכגון דא אין מקום לדקדוקי עניות, שמא לא היה ממשיך המשיב בעבודתו הקודמת 10 שנים אלא 6 שנים וכו'. מדובר באומדנא דדיינא שאינה ניתנת למדידה מדוייקת ובין כה וכה כל דמיון בין האומדן לבין המציאות אינו אלא מקרי. ביהמ"ש מתח ביקורת חריפה על כך שהמדינה לא שילמה כלום למשיב על חשבון החוב הפסוק בהסתמכה על סעיף 7 לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל חוב), שלפיו אין על המדינה לקיים פסק דין אלא כשאין עליו עוד ערעור. ביהמ"ש העליון אמר כי על המדינה לשלם אותו סכום שאינו שנוי במחלוקת ולא לנצל את הסעיף בחוק המשחרר אותה מכך. התנהגותה של המדינה בהלנת החובות המגיעים ממנה גורמת לירידת מוסר התשלומים בעם כולו ואין להתפלא על חוסר האונים של משרד ההוצאה לפועל כשהמדינה עצמה אינה מכבדת את צווי התשלום הניתנים נגדה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. בן אור למערערים, עו"ד א. מלצר למשיב. 17.2.78).
ע.א. 816/77 - אליזבט וויס נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעת פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. (הערעור נדחה).
המערערת היא מניצולי השואה, שהגיעה כבר לגבורות, ובעת המלחמה היתה בהונגריה. בשנת 1960 הגישה תביעה לתגמולים בגין מחלות שונות ואותה שעה לא התלוננה על מחלת עצבים והרופאים גם לא גילו אצלה כל מחלת עצבים. ב- 1969 הגישה המערערת תביעתה בשל מחלת עצבים ובדצמבר 1975 הכירה הרשות המוסמכת בנכות המערערת בשל מחלת עצבים ונכותה נקבעה ל- 30 אחוז. עתה ביקשה המערערת הארכת מועד כדי שתזכה בתגמולים מאז 1954 ולא משנת 1969 כאשר הגישה תביעתה בפועל. בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. אכן, בהיעדר ראיה לסתור, מותר לראות בעצם מחלת העצבים טעם מיוחד להארכת מועד ואולם כאן היתה ראיה לסתור. המערערת הגישה תביעתה בשנת 1960 בגין מחלות שונות ובכך ראיה ניצחת שעל אף מחלת עצבים מסוגלת היתה להגיש תביעתה במועדה. קשה להעלות על הדעת שמצב בריאותה הנפשי מנע בעדה לפרט את מחלת העצבים ברשימת מחלותיה השונות והמרובות, כשמלאכת הגשת הבקשות וניסוחן נעשתה למעשה ע"י עורך דינה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערערת, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 19.2.78).
ע.א. 526/77 - יצחק אברהם נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים עקב נכות בשירות צבאי. (הערעור נתקבל).
המערער שירת בשירות מילואים בבקעת הירדן וכשבועיים לאחר תחילת שרותו נתקף בכאבים חזקים בבית החזה ורופא צבאי איבחן אותם בטעות כצרבת. לאמיתו של דבר היה זה התקף אוטם שריר הלב. כשבוע ימים לאחר מכן היה התקף שני של אוטם שריר הלב והפעם חריף הרבה יותר מן הראשון. הועדה קבעה שניתן היה למנוע או לרכך את ההתקף השני אילו הובחן ההתקף הראשון, ובנסיבות אלה הכירה בהחמרת מחלתו של המערער עקב השרות. המערער טוען שהמחלה נגרמה, ולא רק הוחמרה, עקב השרות. אין חולקין שמדובר במחלה קונסטיטוציונאלית שהיתה רדומה בגוף המערער עוד מלפני תחילת שרותו. המערער סומך על ההלכה שרואים מחלה, ולו גם קונסטיטוצינאלית, שפרצה בתקופת השרות כאילו נגרמה עקב השרות, ובלבד שהוכח שהמחלה לא נתנה אותותיה לפני תחילת השרות ולא הוכח שלא היה או שלא יתכן קשר סיבתי בין המחלה לבין השרות. בעניננו לא נתנה המחלה את סימניה החיצוניים במערער לפני תחילת שרותו והשאלה
היא רק אם הוכח שלא היה, או לא יתכן שהיה קשר סיבתי בין המחלה לבין השרות. בעניין זה היתה חוות דעת רפואית של שלושה רופאים וביניהם אחד פרופסור ברונר כי לא היה בשרות כל ארוע שהיה בו כדי לסייע להופעת המחלה והמחלה לא נגרמה ולא הוחמרה עקב השרות. על סמך חוות דעת זו קבע קצין התגמולים שלא היה קשר סיבתי בין הופעת אוטם שריר הלב ובין השרות. ברם, בפני ועדת הערעורים הגיש המערער שתי חוות דעת רפואית נוספות, וביניהן של פרופסור ברונר שישב גם בועדה הרפואית האמורה, שלפיהן יתכן ותנאים מיוחדים ובלתי רגילים שבשרות המילואים היו גורם מסייע להופעת אוטם שריר הלב. ועדת הערעורים התייחסה לחוות הדעת הסותרות של פרופסור ברונר ומשום כך לא קיבלה חוות דעתו בכלל. כשלושה חודשים לאחר מכן נזדמן לו לפרופסור ברונר, שוב כחבר ועדה רפואית של משרד הבטחון, לבדוק את המערער פעם נוספת ואז הסביר את מה שקרה לפני כן. הוא כתב כי בישיבת ועדה של מספר דקות אין אפשרות להיכנס לעומקו של מקרה מסויים, ועל כן רק בבדיקה הנוספת יכול היה להגיע למסקנה שמצבי המתח המיוחדים יכולים היו לגרום את אוטם שריר הלב. ביהמ"ש העליון קבע כי חוות דעת זו מצביעה על כך שהועדה הרפואית הראשונה לא בדקה את המערער בדיקה יסודית ולא נתנה לבה לתנאים המיוחדים של שרותו, וכנראה ערכה חוות דעת כדבר שבשגרה. יש בעדותו של חבר הועדה כאמור כדי לשלול מחוות הדעת הראשונה של הועדה הרפואית כל משקל הוכחתי. עצם העובדה שבדיקה נוספת יותר יסודית של אחד מחברי הועדה הביאה אותו לידי מסקנות רפואיות שונות מאלה שחתם עליהם לאחר הבדיקה השגרתית, מוכיחה שבבדיקות השגרתיות לא די. על יסוד הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון לפסול את חוות הדעת של הועדה הרפואית ולהחזיר את הענין לועדת הערעורים שתדון בענין מחדש.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אסטרייכר למערער, עו"ד גב' י. וילכר למשיב. 15.2.78).
ע.א. 657/76 - הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות הנאצים נגד הסדאי חיים
*הגדרת "תושב ישראל" לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים. (הערעור נדחה ברוב דעות).
המשיב עלה ארצה מבולגריה באוגוסט 1948, ורכש אזרחות ישראלית מכח חוק השבות. ב- 1954 עזב את הארץ לבולגריה ולאחר כשנתיים הביא לשם גם את משפחתו, ורכש אזרחות בולגרית. לדבריו נסע לבולגריה לסיים לימודי טכנאי למכונות שהתחיל בהם לפני שעלה לישראל. בשנת 1963 חזר ארצה ולאחר מכן הביא את משפחתו וזאת לאחר שוויתר על אזרחותו הבולגרית. השאלה שהתעוררה היא אם בשנת 1957 היה מעמדו כתושב ישראל, לצורך חוק נכי הנאצים, שלפיו נכה זכאי לקבל תגמולים אם עלה לישראל לפני 1.10.53 וביום 1.4.57 היה, בין היתר, תושב ישראל. ביהמ"ש דלמטה קבע כי יש לראות את המשיב כתושב ישראל בתאריך הקובע והערעור על כך נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת, בפסק דין מפי מ"מ הנשיא לנדוי, כנגד דעתו החולקת של השופט אשר. מ"מ הנשיא לנדוי קבע כי יש להניח לזכות המשיב שהעדרו במשך 8 שנים היה העדר ארעי בלבד לרכישת מקצוע ולא היה בדעתו לנתק את קשריו עם מדינת ישראל אלא לחזור ארצה לאחר גמר לימודיו. אין ללמוד לענין הגדרת תושב בחוק שלפנינו מחוקים אחרים שכן כל חוק והגדרתו שלו לעניין תושב. בחוק שלפנינו יש לתת לו פירוש גמיש וליבראלי במיוחד בהתחשב בשני גורמים. ראשית, המדובר בחקיקה הבאה להיטיב עם קורבנות השואה ויש לנקוט שיטת פרשנות הנוחה למבקש התגמולים; שנית, אם נכה במצבו של המשיב שהיה במשך כל הזמן אזרח ישראלי לא יזכה לתגמולים בישראל לפי החוק הנדון, הרי "שיפול בין שני הכיסאות", לא יזכה בתגמולים כאן משום שאיננו תושב ולא יזכה בהם בגרמניה המערבית שכן אזרח ישראלי אינו מקבל לפי החוק הגרמני תשלום נכות, בלי לשים לב למקום מושבו. השופט אשר בדעת מיעוט סבר כי עובדות המקרה מראות שהמשיב למעשה לא התכוון לחזור ארצה לאחר שירד לבולגריה. נראה כי
סיפורו של המשיב הוא סיפור של עולה שלא הסתדר בארץ וירד ממנה כדי לחזור למקום מוצאו. אי לכך אין לראות אותו כמי ששמר על מעמדו כתושב ישראל. אם מצבו של המשיב הוא כתוצאה מכך שהוא "נופל בין שני הכיסאות" הרי זה עניין למחוקק לענות בו וביהמ"ש מופקד על פירוש החוקים כפי שהם ולא על תיקונם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, גב' בן פורת. עו"ד רזניק למערער, עו"ד טרוים למשיב. 23.2.78).
ע.א. 797/76 - שמואל מגיד ואח' נגד נחום סלונים
*נטל ההוכחה בטענת פרעתי. (הערעור נדחה).
המערער אחז בשיקים רבים שנמשכו ע"י המשיב, לרבות שיקים על סך 40 אלף ל"י נשוא הדיון דנא. הוא הגיש את השיקים לביצוע, המשיב התנגד בטענת פרעתי, ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב והערעור על כך נדחה. הטוען טענת פרעתי חייב להוכיחה, אולם אם התובע מודה בקבלת סכום הפרעון שטוען הנתבע, אך הוא מייחס את הסכום הנ"ל לחוב אחר, עליו להגיש כתב תשובה ולהעלות את טענת החוב האחר על שולחן הדיונים, נטל הראיה לקיומו של החוב האחר רובץ על התובע. לעומת זאת, אם רוצה התובע רק להכחיש את הפרעון, אינו צריך להגיש כתב תשובה ורואים אותו ככופר מכח 4 השתיקה. בעדותו אמר התובע שקיבל את הסכום אך לא תמורת השיקים נשוא התביעה אלא עבור חשבונות אחרים. נוכח פני הודעה זו צריך היה להגיש כתב תשובה ולא עשה כן וגם לא ביקש תיקון כתב התביעה כדי שיוכל להשמיע עדויות להוכחת טענתו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בכור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. סיון למערערים, עו"ד א. פרימן למשיב. 2.2.78).
ע.א. 651/77 - ע. רוזובסקי נגד יהודה בריל.
*מחיקה על הסף בבקשות פשיטת רגל. (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם סכום כסף מסויים למשיב והוגשה לו התראה בפשיטת רגל וכן הוגשה בקשה לביהמ"ש להכריז על פשיטת רגל וצו לקבלת נכסים. המערער ביקש למחוק על הסף בקשות המשיב להכריז עליו כפושט רגל ואת התראת פשיטת הרגל שהוגשה נגדו, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. בהודעת פשיטת רגל לחייב כוללים הודעה כי אם יש לחייב תביעה נגד הנושה, בסכום חוב פסק הדין, תביעה שלא יכול היה להגישה במשפט שבו נתקבל פסה"ד נגד החייב, הרי על החייב להגיש הצהרה בשבועה על התביעה שכנגד שיש לו ודין הצהרה כזו כדין בקשה לבטל את הודעת פשיטת הרגל. בעניננו הגיש המערער הודעה על תביעה שיש לו כנגד החייב, אך הודעה זו לא כללה את כל הנתונים הדרושים עפ"י סעיף 67 הנ"ל. המערער גם הגיש תביעה נגד המשיב ובאותה תביעה עיקל זמנית את כל הכספים המגיעים מידי המערער לידי המשיב, ואולם אין צורך להיכנס כאן לדיון מה השפעת הליכי הוצאה לפועל על הליכי פשיטת הרגל, שכן שאלה זו לא היתה רלוונטית לצורכי הבקשה למחיקתה על הסף של בקשת פשיטת הרגל, ויש להניח שהיא עוד תידון כאשר ביהמ"ש ידון בבקשת פשיטת הרגל לגופה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ל. ניוביץ למשיב. 19.2.78).
ע.א. 435/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות. (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
הצדדים נשואים ולהם שתי בנות בגיל 15 ו- 16. בשנת 1970 עזב המערער את הבית ומאז החליף מספר בנות זוג. בעקבות התדיינות קודמת הגיעו הצדדים בפברואר 1975 להסכם פשרה, שאושר כפסק דין לפיו התחייב המערער לשלם סכום של 1000 ל"י לחודש לאשתו ולשתי בנותיו והסכום האמור לא הוצמד למדד כלשהו. בשנת 1976 ביקשו המשיבות הגדלת שיעור המזונות, בנימוק שכח הקנייה של הכסף השתנה מאז הסכם הפשרה, חל שינוי בצורכי הבנות הלומדות עתה בבי"ס תיכון, והאשה קיבלה התקף לב ואינה מסוגלת עוד לעבוד. ביהמ"ש המחוזי קבע תשלום של 2000 ל"י
לחודש מיום הגשת התביעה ועד אפריל 1977 וסכום של 2,600 ל"י לחודש החל ממאי 1977 כשסכום זה צמוד למדד. שני הצדדים ערערו על הקביעה הנ"ל והמשיבות ערערו גם על כך שביהמ"ש המחוזי לא חייב את המערער לשלם להן סכום חד פעמי לשיפוץ הדירה. הערעורים נדחו. אכן, מי שחתם על הסכם שאושר כפס"ד אינו יכול להשתחרר מהתחייבויותיו אלא עפ"י אותן עילות שבעטיין ניתן לתקוף פס"ד אחר שניתן בהסכמה, או אם תנאי מפורש או מכללא בהסכם מאפשר את שינויו. בהסכם דנא ניתן לראות תנאי מכללא הצופה פני בקשה לשינוי ההסכם אם יחול שינוי מהותי בנסיבות. לכך גם הסכים המערער בהצדיקו שינוי הסכום שנקבע ע"י הגדלתו בשיעור עליית מדד יוקר המחייה. אולם, כאשר באים להכריע בשאלה אם יש מקום לבחינה מחדש של הוראה שנכללה בהסכם הרי הקובע הוא אם אכן ניתן לקרוא תנאי מכללא כאמור בתוך ההסכם. ברגע שקובעים כי חל שינוי בנסיבות ונפתח הפתח לסטייה כדין מן הסכום של 1000 ל"י, אין המערער יכול לתחום תחומים לשיקוליו של ביהמ"ש אשר לפיהם ישערך את סכום המזונות מחדש. לגופו של עניין, באשר לצורכי המשיבות ופסיקת שיעורי המזונות, אין להתערב בכל קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי. (בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. טייך למערער, עו"ד י. וינטר למשיבות. 14.2.78).
ע.א. 648/77 - פלוני נגד פלונית
*כריכה בתום לב של מזונות בתביעת גירושין. (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1951 ולאחר שגידלו ילדיהם התערערו היחסים ביניהם ובשנת 1976 עזב המערער את הבית. ביום 10.3.77 הגיש המערער לביה"ד הרבני תביעה נגד המשיבה בה תבע "גרושין וכל הכרוך בכך, פטור ממזונות והסדר היחסים הממוניים בין הצדדים". חודשיים לאחר מכן הגישה המשיבה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי והמערער טען כי אין לביהמ"ש המחוזי סמכות מאחר וכרך את ענין המזונות בתביעת הגירושין. ביהמ"ש דחה את טענת חוסר סמכות בהחלטה שנתן ביום 29.7.77 והמועד לדיון בתביעת מזונות זמניים נקבע ליום 16.8.77. אז הודיעו הצדדים לביהמ"ש על פשרה בדבר סכומי המזונות שהתחייב הבעל ולפשרה ניתן תוקף של פסק דין. המערער הגיש ערעור על פסק הדין והערעור נדחה. לביהמ"ש המחוזי יש בדרך כלל סמכות בעניני מזונות חוץ מאשר אם הסכימו הצדדים להתדיין בבי"ד רבני, או אם הבעל הגיש לבי"ד רבני תביעת גירושין וכרך בה, בתום לב, את שאלת המזונות והדבר נעשה לפני שהאשה הגישה תביעת מזונות בביהמ"ש המחוזי. אין כל מניעה ששני הצדדים יסכימו לסמכות ביהמ"ש גם אם ישנה כבר תביעה מקבילה, שטרם נדונה בביה"ד הרבני. צודקת המשיבה כי הסכם הפשרה בפני ביהמ"ש בצירוף הבקשה לתת לו תוקף של פס"ד יש בהם הסכמה לסמכות ביהמ"ש, אפילו אם הגיש המערער תביעתו לבית הדין הרבני וכרך בה את ענין המזונות בתום לב. כשניתן תוקף של פסק דין לפשרה לא הודיע המערער לביהמ"ש כי הסכם הפשרה נעשה תוך שמירה על זכותו להתדיין בשאלת הסמכות וכל אדם סביר היה מבין ממה שנעשה בביהמ"ש כי המערער הסכים לסמכות ביהמ"ש.
נוסף לכך, כריכת המזונות בתביעת הגירושין לא היתה כנה. בביה"ד ביקש המערער שלא לחייבו במזונות כלל, כי אשתו משתכרת מספיק למזונותיה, ואילו אמנם חשב כך המערער בצדק או שלא בצדק, יתכן והיה בתביעה כריכה בתום לב. אבל אין הדבר כך, שהרי בתצהירו בביהמ"ש המחוזי אמר המערער שהוא משלם למשיבה כל הזמן מזונות חודשיים, כי הוא מכיר בכך שתשלום זה דרוש לצרכיה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. ינובסקי למערער, עו"ד י. בובר למשיבה. 9.2.78).
ע.א. 866/75 - פלונית נגד פלוני
*כריכה בתום לב של עניני רכוש בני הזוג בתביעת גירושין. (הערעור נדחה).
במרץ 1975 הגישה המערערת תובענה בביהמ"ש המחוזי לפס"ד
המצהיר כי נכסים שונים הם קניינם המשותף של שני בני הזוג. לבקשת המשיב נדחתה ההמרצה על הסף מן הטעם שלבית הדין הרבני הוקנתה סמכות ייחודית לדון בשאלת הרכוש המשותף, על ידי כריכת עניין זה בתביעת גירושין של המשיב. הערעור על כך נדחה. שאלת סמכותו של ביה"ד נדונה בביה"ד עצמו והוא החליט שאמנם כרך המשיב את עניין חלוקת הרכוש עם תביעתו לשלום בית ולחילופין לגירושין וערעור המערערת בביה"ד הרבני הגדול נדחה. לטענת המערערת כי עיקר תביעת המשיב היתה לשלום בית ותביעת הגירושין היתה רק חילופית ועל כן כריכת העניינים הכספיים בתביעה זו אינה מועילה - השאלה אם מדובר בתביעת גירושין ואם כריכת ענייני הרכוש נעשתה בכנות, תלוייה לא רק בלשונה של התביעה כי אם בעיקר בנסיבות שהוכחו במקרה המיוחד. בעניננו, גם אם בעת הגשת התביעה לביה"ד הרבני היתה כוונת המשיב קודם כל לשלום בית, אין כל סימנים שהתביעה החילופית לגירושין לא היתה כנה. למעשה כבר באחת הישיבות הראשונות הצהירה המשיבה שלא תסכים לשום נסיון של שלום בית ובנסיבות אלה נפלה התביעה העיקרית של המשיב לשלום בית ונשארה רק תביעת גירושין. אשר לכנות הכריכה, לא היה כאן סתם דיבור שבשגרה לעניין הכריכה, כי אם פירוט מדוקדק של כל הרכוש של ,ש4 המשיב וטענה שאין למערערת זכות קניין ברכוש זה. אם בעניין מזונות נאמר כי הבעל צריך להביע נכונותו לשלם סכום סביר של מזונות תוך כדי כריכת העניין, הרי אין לדרוש מן הבעל לוותר לטובת אשתו אפילו על מקצת רכושו כשהוא טוען בתום לב שהרכוש הוא שלו ולא שלה. זאת ועוד, המערערת עצמה הגישה לביה"ד תביעה נגדית למחצית הרכוש של הבעל, ומכאן ראיה כי היא ראתה את ענייני הרכוש תלויים ועומדים בביה"ד.
לטענת המערערת כי לביה"ד אין סמכות לדון בשאלת הרכוש של בני הזוג, אפילו בתביעת גירושין, אלא אם התברר כי יש לכפות על האשה גירושין - טענה זו אין לקבל. העובדה שביה"ד אינו יכול לכפות מתן גט אינה צריכה למנוע את אפשרות קביעתו לעניין חלוקת הרכוש. גם אם לא ינתן הגט, או לא יתקבל הגט עדיין אין זאת אומרת שפסה"ד לעניין חלוקת הרכוש אינו מחייב את בעלי הדין. אפשר שהסרבן לעניין הגט לא יישמע בטענה שפסה"ד לעניין חלוקת הרכוש אינו מחייב אותו. מאידך, אם ביצוע שני חלקי פסה"ד תלויים זה בזה ופסה"ד לעניין חלוקת הרכוש אינו מחייב כל עוד לא נתגרשו הצדדים, הרי אם הגירושין לא יצאו לפועל ואחד מבני הזוג ירצה להביא לאחר מכן לידי חלוקת הרכוש שלא תוך כדי גירושין, אין כל מניעה שתמנע בעדו מלהגיש תביעתו לביהמ"ש.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. חובב למערערת, המשיב לעצמו. 29.2.78).
ע.א. 524/77 - פנינה עטיה נגד נח לוי ואח'
*ערעור על גובה הוצאות. (הערעור נדחה).
המשיבים בני הזוג שכטר מכרו דירה למשיב לוי ואשתו, והמערערת רכשה את הדירה מלוי. בני הזוג לוי התגרשו בינתיים ועל כן היו עיכובים בהעברת הדירה משכטר ללוי, כששכטר הסכימו לרשום את הדירה על שם לוי ואשתו, בהתאם להסכם ומפאת הגירושין לא יכלו לבצע את הדבר. המערערת הגישה תביעה נגד שניהם ובסופו של דבר הגיעו הצדדים לידי הסדר של פשרה שאיפשר את רשום הדירה על שם המערערת. נקבעה ישיבה מיוחדת לדיון בעניין ההוצאות ובעוד לוי ויתר על הוצאות, הרי המערערת מצד אחד ושכטר מצד שני דרשו הוצאות זה מזה. הם לא פירטו טענותיהם, אלא עתרו לביהמ"ש, לעיין בחומר שהוגש בתיק ועל פיו לקבוע, לפי שיקול דעתו, את שאלת ההוצאות. ביהמ"ש המחוזי קבע "לאחר שעיינתי בחומר ... ולאור כל הנסיבות ... מן הראוי שכל צד ישא בהוצאותיו". על החלטה זו ערערה המערערת וערעורה נדחה. משמסרו בעלי הדין את שאלת ההוצאות לשיקול דעתו של בימ"ש קמא ללא השמעת טענות, אין בימ"ש לערעורים נוטה להתערב בפסיקתו. אין לראות בעין יפה ערעור על פסיקת הוצאות לאחר הסכם כאמור.
כבר מסיבה זו בלבד יש לדחות את הערעור. גם לגופו של ענין, שכטר לא היו חייבים מלכתחילה לרשום את הדירה על שם לוי בלבד, ולהתעלם מזכויות אשתו, דבר שהיה עשוי לחייבם בתשלום הוצאות מאחר שהחוזה היה על שם לוי ואשתו. ערעור זה היה חסר שחר כבר מלכתחילה ויש בו משום הטרדתו לשוא של ביהמ"ש העליון. המערערת חוייבה לשלם לשכטר 10,000 ל"י שכ"ט.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. 14.2.78). ע.א. 613/77 - לאה אדלר ואח' נגד שומרי אמונים בע"מ
*סמכות דיון בענין הוראות בחוזה חכירת דירה המגבילות את הקונה 269 (הערעור נדחה).
המערערת התקשרו עם המשיבה בחוזים לרכישת זכויות חכירה לדורות בדירות שהקימה המשיבה. החזקה נמסרה למערערים מזמן, אך המשיבה סרבה לרשום את זכויות המערערים בפנקס המקרקעין. המערערים פנו לבימ"ש השלום בתובענה לרישום הזכויות על שמם, וכן להצהיר כי סעיפים בחוזה שבין הצדדים שאמורים להירשם בהסכם הבית המשותף כמחייבים את החוכרים אינם חוקיים ואינם תופסים. בימ"ש השלום נתן תחילה צו לרשום את זכויות החכירה של המערערים "לפי החוזים שנכרתו בין התובעים והנתבעת". צו זה אושר גם בביהמ"ש המחוזי והמשיבה השלימה עם הצו אשר לפסילת התקנות - סירב בימ"ש השלום לתת את הצו המבוקש. בתקנות חייבו את הרוכשים באורח חיים דתי מיוחד ובהסכם נאמר כי המשתכן רוכש את הדירה והיא תרשם על שמו בתנאי שהוא ומשפחתו יקיימו תקנות האגודה, והוא מתחייב לא להעביר את הדירה ולא לתת זכות שימוש בדירה אלא למי שממלא אחר התקנות. בין היתר חייבו התקנות ללבוש לבוש צנוע ולתת חינוך לילדים רק בבתי חינוך חרדיים. בימ"ש השלום קבע כי כאשר המערערים רכשו את הדירות קיבלו על עצמם אורח חיים מסויים ואין להם על מה להלין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מן הטעם שמלכתחילה לא היה בימ"ש השלום מוסמך לדון בענין ההוראות שבחוזה ובתקנות. ביהמ"ש המחוזי הוסיף שהחלטתו לדחות את הערעור אינה מעשה בית דין כאשר הענין יובא בפני ביהמ"ש המוסמך. ניהול אורח חיים מסויים אינו ענין של חזקה או שימוש במקרקעין שסמכותו בבימ"ש השלום ואפילו מותנה השימוש במקרקעין בהסכמה לנהל אורח חיים כזה. בעצם ניתן לשאול אם בכלל לא מן הדין היה להביא את כל התובענה לביהמ"ש המחוזי, שכן החזקה היא מזמן בידי המערערים, ורק הרשום חסר למערערים, אך שאלה זו אינה עומדת לדיון בערעור.
השופט עציוני העיר כי אם אמנם אין ערעור בשאלת סמכות שופט השלום לתת את הצו לרישום הזכויות, אין זה מונע לצורך הבעיה העומדת בפני ביהמ"ש לקבוע כי הסמכות לענין הרישום היתה לביהמ"ש המחוזי. מאחר שמדובר ברישום זכות ולא בחזקה. העיקר בתביעת המערערים היה הרישום והסעדים האחרים היו רק נגררים ואם הסמכות בענין העיקרי היתה לביהמ"ש המחוזי הרי לאותו ביהמ"ש סמכות בדברים שהם טפלים לעיקר.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד ע. מאק למשיבה. 13.2.78).
ע.א. 782/76 - נעים מארס עוודאה נגד מפעל הפיס
*תביעה בגין טופס ניחושון של פיס שלא הגיע למפעל הפיס ועלה בגורל. (הערעור נדחה).
בשנת 1967 מילא המערער מספר טפסים של נחושון מפעל הפיס ומסרם לבעל קיוסק פיס כשהלה מחתים את הספחים ומשלשל לתוך תיבת מפעל הפיס, כשעותק אחד מכל כרטיס נמסר למערער. בעל הדוכן בדק את התאמת העותקים שנמסרו לידי המערער עם אלה ששולשלו לתיבה, אך מחומר הראיות עולה כי לפחות באחד הכרטיסיםלא תאם הספח שנשאר בידי המערער עם עותקים ששולשלו לתיבת מפעל הפיס. בעוד שלפי תקנון המפעל, יש להעביר את התיבות למרכז מפעל הפיס ושם לפתוח אותן, נהגו למעשה להעביר את התיבות למשרד הפיס בחיפה ושם הועברו הטפסים למעטפות
ונשלחו למרכז המפעל בת"א. לאחר מכן נתברר כי הספחים של המערער שנשלחו למפעל הפיס לא הגיעו לתעודתם. בתקנון המפעל צויין כי אם מאיזו סיבה, שהיא לרבות תאונה, גניבה, פריצה וכדו', לא יגיעו העותקים לידי מפעל הפיס, לא תהיה לבעלי אותם העותקים כל זכות תביעה נגד מפעל הפיס. המערער הגיש תביעה נגד מפעל הפיס. באשר לסעיף הפטור האמור טען המערער כי מכיון שתיבת הנחושון לא נשלחה ישירות למפעל כאמור בתוכנית ההגרלה, הרי זו הפרת ההסכם, המבטלת גם את סעיף השחרור האמור של מפעל הפיס מאחריותו במקרה של אובדן העותקים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם בהיעדר סעיף הפטור, על המערער רובץ נטל ההוכחה שמילא את העותקים ששולשלו לתיבת מפעל הפיס באופן זהה לעותק שנשאר בידיו, ולצורך הוכחת עובדה זו אין די בעדותו של בעל הדין לאחר מעשה. המצאותו של העותק שבידי המערער אינו אלא "סיוע עצמי" לעדות שלו, שאינו מוסיף ולא כלום לעדות בעליו. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי אינו מקבל את ההשקפה שהביע המערער שתניית הפטור שבתוכנית ההגרלה אינה חלה במקרה דנן בו אירעה הפרה יסודית של החוזה. יתירה מזאת, בנסיבות המקרה לא היה המערער נושע גם אילו ההפרה היסודית ביטלה את סעיף הפטור. בענין כמו הגרלה אין לסמוך על עדותו של בעל דין בלבד שמילא נכונה את המספרים, שכן בעל הדין נוגע בדבר והאובייקטיביות רחוקה ממנו. המתחרים האחרים זכאים לכך שביהמ"ש יקדים להכרעתו שיקול זהיר ביותר.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. חטר ישי למערער, עו"ד ה. שפילמן למשיב. 14.2.78).
ע.א. 253/76 - יעקב כחלון נגד יעקב אבירם ואח'
*קביעת דמי נזיקין. (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים ונכרתה לו כלייה שנפגעה, הוברר שהכלייה היתה לקוייה עוד לפני התאונה. כחצי שנה לפני התאונה נתגלו בבדיקה אבנים בכליה, ולאחר הניתוח קבע רופא כי הכליה היתה הרוסה לגמרי ללא קשר עם התאונה. מטעםהמשיבים העיד רופא מומחה שלדעתו אין לייחס שום נכות של המערער לתאונה כי הכליה היתה כאמור הרוסה לפני כן. מומחה מטעם המערער העיד שהכליה אמנם היתה פגועה במידה רצינית, אך אין לקבוע מסקנה שהיתה הרוסה לגמרי בלי לערוך בדיקות מקיפות שלא נערכו. מכאן שהיתה לפני ביהמ"ש דעה שפרושה "ברי" כנגד דעה שהיא "שמא" והשופט בחר בדרך ביניים שאילמלא התאונה היתה כריתת הכליה נעשית 13 שנים לאחר התאונה וקבע שיעור הפסד השתכרות ל-13 שנים אלה לפי נכות של 30 אחוז. הערעור נדחה. אין להשוות מקרה זה לעקרון "הגולגולת הדקה". העקרון הנזכר אומר שהמזיק אינו יכול לפטור עצמו בטענה שהניזוק סבל בגלל תכונה גופנית מיוחדת לו ושאלמלא אותה תכונה לא היה ניזוק כלל, שכן הנזק נגרם עקב התאונה, אך כאן מדובר בנזק שהיה נגרם למערער כעבור תקופה מסויימת גם אלמלא התאונה ועל כן התאונה רק החמירה את המצב. לעניין קביעת התקופה של כ-13 שנה, זו נערכה בדרך האומדן והשופט היטיב עם המערער כאשר קבע הפסד של 30 אחוז שהוא אחוז הנכות לפי מבחני הביטוח הלאומי על כריתת כליה שהיתה בריאה לפני אובדנה, בעוד שכאן לא תיפקדה הכליה עוד לפני התאונה. אשר לכאב וסבל - נפסקו למערער 20 אלף ל"י וגם בכך אין להתערב בהתחשב בנתוני המקרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שמשי למערער, עו"ד בלכמן ועו"ד גורי למשיבים. 27.2.78).
ע.א. 633/77 - סיור וטיול בע"מ ואח' נגד מנהל המכס והבלו
*מס קניה. (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת בהשכרת כלי רכב לנהיגה עצמית והשכירה למערערתהשנייה כ-20 כלי רכב לתקופה של 24 חודשים. בגין השכרה זו חייבת המערערת לשלם מס עפ"י צו מס קניה, והמס מודרג לפי אורך תקופת ההשכרה. כאשר ההשכרה היא
לתקופה הפחותה מ-24 חודשים המס גבוה יותר וכאשר תקופת ההשכרה היא יותר מ-24 חודשים המס נמוך יותר. כאן ההשכרה היתה לתקופה של 24 חודשים והמס נקבע בשיעור נמוך יותר, ושולם מידי חודש בחודשו. לאחר שנה ביקשה המערערת השניה להתיר את חוזה השכירות, המערערת הסכימה לכך ובוטלה השכירות. המערערת ביקשה מהמשיב לבטל את המשך תשלום המס, והמשיב נתן למערערת את הברירה לשלם את המס למלוא התקופה של 24 חודשים לפי השיעור הנמוך, או לשלם את המס עבור התקופה של שנה לפי השיעור הגבוה. המערערת טענה כי לצורך קביעת המס הנמוך או הגבוה השאלה היא מהי תקופת ההשכרה לפי החוזה ולא מהי תקופת ההשכרה בפועל, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב שיש להתייחס לתקופת ההשכרה בפועל והערעור נדחה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד א. בוקר למערערת, עו"ד ח. גולדווטר למשיב. 14.2.78).
ע.א. 457/77 - מפעלי בתים טרומיים בע"מ נגד טיסמי סולומון
*ביטול פס"ד שבפשרה עקב טעות הדדית.
(הערעור נדחה ברוב דעות).
בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א התבררה תביעת פיצויים של המשיב נגד המערערת בגין תאונת עבודה שאירעה למשיב. המשיב התלונן על כאבים בגב אך חוות דעת רפואית קבעה שאין כל קשר בין התאונה ובין הכאבים בגב וכי אלה הם תוצאות של מחלה כרונית בעמוד השדרה. לאחר דין ודברים הציע ביהמ"ש פשרה לפיה המערערת תשלם פיצויים של 4000 ל"י, ולאחר משא ומתן הודיע בא כח התובע שהוא מסכים לקבל את הצעת הפשרה, באשר אינו רואה סיכוי לשינוי עמדתו של המומחה הרפואי שקבע כי אין קשר בין התאונה לבין הכאבים. ב"כ התובע הודיע כי התובע עומד לדרוש מביטוח לאומי תשלום, ורוצה לשמור לו זכות לחזור אל הנתבעים אם בבדיקות ייקבע שיש קשר בין התאונה לבין המצב של עמוד השדרה. ב"כ הנתבעת הודיע כי אינו מסכים לכך וכי פסה"ד בעקבות הפשרה יהיה מעשה בית דין. על כך הגיב ב"כ התובע כי התובע מקבל את ההסדר כסופי ואם ירצה לטעון אח"כ כי לקביעת הביטוח הלאומי יש חשיבות גם כלפי הנתבעים "יפנו לביהמ"ש ויחליט מה שיחליט". זמן מה לאחר מכן קבעה ועדה רפואית של הביטוח הלאומי שהמשיב סובל מנכות של 20 אחוז ומתוכם 10 אחוז יש ליחס לתאונה. עתה הגיש התובע (המשיב) בקשה לביהמ"ש שיכריז כי פסה"ד שבפשרה בטל. הוא טען שבשעתו לא התכוון לקבל את הכסף שבפשרה לחיסול סופי של תביעתו אלא למקרה שבו לא יוכל להוכיח קשר סיבתי בין הנזק לבין התאונה, ופסה"ד הקודם מבוסס על טעות, שהפשרה תקפה רק כל עוד אינו מסוגל להביא ראיות לקשר סיבתי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן כך הדבר וביטל את פסק הדין. הערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים שמגר ואלון, נגד דעתו החולקת של השופט לוין. השופט שמגר קבע כי אמנם לא היתה כאן טעות מצד המשיב ביחס לנשוא ההסכם אך נפלה בין הצדדים טעות הדדית, באשר לתנאי ההסכם, היורדת לשורשו של עניין. מתוך חילופי הדברים שלפני ביהמ"ש עולה שלא היתה הצעה וקיבולה של אותה הצעה. הנתבעת הציעה פשרה שתהיה סופית ואילו הקיבול לבש אופי של הצעה חדשה, שכן היתה בו תוספת או הגבלה ששינתה את הדברים באופן מהותי ביותר, שכן הקיבול קבע במפורש שהתובע משאיר לו זכות לפנות מחדש לביהמ"ש. הרי זו טעות הדדית המשמשת בסיס לביטול הסכם ופס"ד שבהסכמה המבוסס על הסכם, אפשר לתקוף אותו באותן נסיבות שאפשר לתקוף את ההסכם המשמש יסוד לפסק הדין.
השופט לוין בדעת מיעוט סבר שיש לקבל את הערעור. פסולו של פסה"ד גלוי על פניו, לנוכח אי ההתאמה בין ההצעה לבין הקיבול, וכאשר פסולו של הסכם גלוי על פניו, אין טעם לתוקפו בפני ביהמ"ש המוסמך אלא ניתן לערער עליו, ומכיון שעבר זמן הערעור אין עוד מקום לבטל את פסק הדין.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. רון למערער, עו"ד א. רוט למשיב. 20.2.78).