ע.א. 532/77 - חיים שירטו נגד יוה קוקאשוילי ואח'
*היחסים בין מזיקים שונים בתאונת דרכים.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 596/75 (המ' 424/77) - הערעור נתקבל).
העובדות:
בהתנגשות משולשת של משאית נהוגה בידי המערער, טנדר ומשאית נהוגים בידי עובדי מדינה נהרג המנוח דודו קוקואשוילי. התלויים במנוח הגישו תביעה נגד המערער ומבטחו ונגד המדינה,האחראית לשני הנהגים במכוניות האחרות. המערער והמדינה כפרו בחבות והטילו את האחריות האחד על השני. לאחר תחילת הדיון וניהול מו"מ התייצבו כל הפרקליטים בפני ביהמ"ש ונרשמה הצהרתם של פרקליטי התובעים, חברת הביטוח והמדינה כי הגיעו לידי הסכם פשרה שלפיו יקבלו התובעים סכום של 275 אלף ל"י שישולם "בשלב זה" ע"י חברת הביטוח והמדינה ו"תשלום זה יהיהבו משום סילוק מלא וגמור של תביעות כל התובעים בתובענה זו, לרבות התביעה נגד (המערער)".לאחר מכן הודיע נציג המדינה כי ימשיך בבירור התובענה כדי שהמערער וחברת הביטוח ישפו את המדינה על מלוא הסכום. ב"כ המערער הודיע כי הוא מתנגד לכך באשר התשלום לתובעים צריך לסיים את הדיון בתיק לרבות ענין תביעת המדינה נגדו. על כך השיב פרקליט המדינה שהסכם הפשרה כפוף להמשך ההליכים נגד המערער וחברת הביטוח. לאחר הליכים נוספים הגישו התובעים בקשה לצרף את אבי המערער כנתבע נוסף בטענה שהלה היה מעבידו של המערער והוא שביטח את המשאית אצל חברת הביטוח. השופט נעתר לבקשת הצירוף ונימוקיו שניים: ראשית, כל עוד לא ניתן פס"ד המאשר את הפשרה לא נגרע מאומה ממעמד התובעים הרשאים לבקש צירוף נתבעים נוספים; שנית, יש להעמיד את הנתבעים שהתפשרו עם התובעים בחזקתם שעשו זאת תוך התחייבות התובעים להמשיך בהליכים כדי שתתברר שאלת חבותם של המערער ונתבעים אחרים שיצורפו. על על כך הערעור.
החלטה - השופט לוין:
א. לפי סעיף 77 (א) לפקודת הנזיקין אדם שנפרע פיצויים בשל עוולה לא יפרע פיצויים נוספים בשל אותה עוולה. כשנערך הסכם פשרה בין ניזק ואחד מכמה מזיקים משותפים אין ההסכם מפקיע את חיובם של האחרים שחיובם כלפיו הוא ביחד ולחוד, אך זאת רק כל עוד לא גבה הניזק בפועל את נזקו. משגבה הניזוק את הסכום שנפסק לו או הסכום המוסכם על הצדדים, לא נותרה עוד זכות בידי הניזוק לתבוע ממזיקים אחרים. על כן אין זה חשוב שלא ניתן עדיין פסק דין המאשר את הפשרה.
ב. אשר לנימוק שהסכם הפשרה נערך על תנאי שהתובעים ימשיכו בתובענה נגד המערער - אין ראיה על קיומו של תנאי כזה בחומר הראיות. בהסכם הפשרה נאמר במפורש שהתשלום מסלק גם את התביעה כלפי המערער. אך גם אילמלא נאמר כך, היה התשלום מפקיע את חיובו של המערער כלפי התובעים, ותנאי כאמור לא יכול היה להקנות לתובעים מעמד שאין להם.
ג. אין תימוכין לטענת המערער שהסכם הפשרה הפטיר אותו מחבות גם ביחסים שבין המדינה לבינו. לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין קיימת חובת השתתפות על כל האחראים לנזק, ועל כן מזיק אחד שניתן נגדו פס"ד או שהתפשר יכול לתבוע ממזיקים אחרים השתתפות או שיפוי.
ד. בעניננו יכולה המדינה לתבוע את המזיק האחר. אך השאלה היא מהי הדרך הדיונית. האם יכולה המדינה להוכיח את חבותו של המערער בגידרה של התובענה הנוכחית או שיש להגיש תובענה נפרדת. התשובה לכך היא שעל המדינה להגיש תובענה נפרדת. אכן, אם נותן ביהמ"ש פסק דין בדבר חבותם של המעוולים כלפי התובע, יכול הוא לאחר מכן לקבוע בגדר אותה תובענה את מידת ההשתתפות שבין המזיקים לבין עצמם, והוא אם יצרו הנתבעים בינם לבין עצמם חזית מנוגדת לענין ההשתתפות. נתבע הטוען להשתתפותו של נתבע אחר
ולא הוציא לו הודעה לצד שלישי אין לו זכות קנוייה שבכל מקרה יברר ביהמ"ש בגדר אותה תובענה גם את מערכת היחסים שבין הנתבעים. גם אילו יכלו נציגי המדינה להמשיך בהליכים בגדר התובענה הנוכחית, לא יכלו לעתור לצירוף נתבע נוסף, ומשאיבדו התובעים את מעמדם להמשיך בתביעה נגד המערער שוב אין מקום להוציא הודעה לצד שלישי לאבי המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, לוין. עו"ד צ. רוזן למערער, עו"ד מ. עבדי ומ. ורבה לתובעים ולחברת הביטוח עו"ד ש. קרינסקי למדינה. 1.2.78). ע.א. 753/75 - יוכבד בלגה נגד עזבון המנוח נתן טפט ואח'
*טענת הסתכנות מרצון. * פירוש פוליסת ביטוח. * תביעת נזיקין כאשר התובע קיבל תגמולים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט טירקל) בת.א. 182/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
באחד הימים נסעו המנוח בלגה והמנוח טפט בטנדר של טפט הנהוג על ידו, אל אדמות קיבוץ עין השלושה. במקום מסויים ירד הטנדר מן הכביש אל תוואי עפר שנוצר לא מכבר ושם עלה הטנדר על מוקש נגד רכב והשנים נהרגו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ירידת המשאית אל תוואי עפר היתה רשלנות חמורה לנוכח המצאות המוקשים, שכן שלטי האזהרה בצידי הכביש התרו שלא לרדת לתוואי העפר והוראות הבטיחות גם הובאו לידיעת הנהגים. למרות רשלנותו של טפט נדחתה התביעה של עזבון בלגה בעיקר על יסוד הקביעה כי בלגה חשף את עצמו לסיכון זה מרצון, היינו כי המנוח ידע והעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק וחשף עצמו למצב זה מרצונו. נחה דעתו של ביהמ"ש המחוזי כי יש לראות את השניים כמי שידעו והעריכו את הסכנה הצפוייה להם, נאותו קבל על עצמם את הסיכון, ולמרות היותם חופשיים לפעול כדי למונעו נמנעו מכך ונפגעו. ביהמ"שהמחוזי נטה גם לקבל את טענת חברת הביטוח כי הפוליסה חלה רק על נסיעה בדרך ציבורית וכי תוואי העפר האמור לא היה על דרך ציבורית שכן הוא עובר בשדות הקיבוץ ומוצב שם שלט כי זו דרך פרטית שאליה הכניסה אסורה ללא היתר מן המזכירות. עוד נתקבלה טענה של חברת הביטוח שעליית המשאית על מוקש נגד רכב אינה עונה על ההגדרה של תאונה שנגרמה מן השימוש בכלי הרכב. חברת הביטוח טענה גם כי לא קמה לעזבון בלגה עילת תביעה בנזיקין לאור העובדה שהעזבון קיבל תגמולים עקב תאונה זו לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. טענה אחרונה זו לא נדונה ע"י ביהמ"ש המחוזי. על הקביעות דלעיל נסב הערעור.
החלטה - השופטת בן פורת:
א. עפ"י החוק אין הניזוק יכול לתבוע פעמיים את נזקיו, אך המניעה איננה בתביעה, אלא שאם קיבל הניזוק דמי נזקו או תגמולים אינו יכול לתבוע עוד. היינו, ההפטר של השני אינו נובע מהתביעה הכפולה אלא כדי שהניזוק לא יגבה פעמיים את נזקיו. אולם, לפי חוק נפגעים מפעולות איבה, קמה לתחייה עילת התביעה אם נתמלאו תנאי החוק, היינו שהניזוק החזיר למשלם התגמולים את מה שקיבל ממנו, על מנת שיוכל להיפרע מן המזיק. כאן קיבל העזבון מהביטוח הלאומי סכומים שונים ובעת התביעה נגד המשיבים עדיין לא החזיר את הסכומים הנ"ל, אך אין צורך שהסכומים יוחזרו בפועל, אלא די בכך שהושג הסדר בין העזבון לבין הביטוח הלאומי להחזרת הסכומים במידה ויזכו בתביעת הנזיקין.
ב. ביהמ"ש טעה כשקבע שהתאונה קרתה ליד אחת החלקות שעובדו במשותף ע"י שני המנוחים, וקיימת אפשרות שהתאונה אירעה בדרך לחלקה אחרת וממילא לא אירעה התאונה תוך כדי נסיעה למטרה משותפת לשני המנוחים.
ג. אין לקבל את מסקנות ביהמ"ש כי תוואי העפר אינו דרך ציבורית, היינו אינו "מקום שיש לציבור, כולו או מקצתו גישה אליו". ביהמ"ש טעה באשר למקום התאונה, ולגבי המקום
שבו באמת קרתה התאונה לא היה שמץ ראיה שזו דרך פרטית ושהכניסה אליה מותנית ברשיון. ברם, אפילו היתה הכניסה עפ"י היתר בלבד, היה התוואי נכנס לתחום ההגדרה של דרך ציבורית שכן די אם לחלק מן הציבור גישה למקום.
ד. גם הטענה שתאונה בגין מוקש נגד רכב אינה בגדר תאונה הנובעת מן השימוש בכלי הרכב אין לקבל. לפי העדויות אי אפשר להפעיל מוקש נגד רכב ללא הכבדה עליו ע"י משקל הרכב, ומכאן ברור שדריכת הגלגל היה גורם ישיר להפעלת המוקש.
ה. באשר לשאלה המרכזית אם בלגה חשף את עצמו לסיכון ברצונו, היינו שידע את הסיכון והסכים לו - סבירותה של המסקנה של הסתכנות מרצון מתערערת, לאור העובדות שבאו בפני ביהמ"ש, כי בפעם קודמת כשבלגה נהג הוא לא סטה מן הכביש לדרך העפר והיה ברור לו שגם טפט ידע את הוראות הבטיחות, ורשאי היה להניח שהלה ישמור עליהן בקפדנות. היו אמנם שלטי אזהרה מפני סכנת מיקוש אך שלטים אלה נועדו לנוהג ברכב והנוסע רשאי לסמוך על הנהג "בעיניים עצומות" מבלי לטרוח ולהסתכל על הדרך שלפניו. קיימת אפשרות סבירה שתוך אותה דקה שהטנדר נסע בתוואי העפר לפני שעלה על מוקש הופתע בלגה מירידתו של הרכב לתוואי העפר ואף הביע התנגדות לכך, אך לא הספיק לבקש מטפט לעצור את הרכב כדי להמשיך ברגל ובינתיים אירע האסון.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד ר.מ. קטלנסקי למערערים, עו"ד ר. בנז'ימן לעזבון המשיב, עו"ד ח. שפיר לחברת הביטוח של טפט, עו"ד נ. ברנד לקיבוץ עין השלושה, עו"ד גב' א. ראב למדינת ישראל. 9.2.78).
ע.א. 629/76 - חדרי רחמים נגד בנימין יעקב ואח'
*חלוקת רשלנות בתאונת דרכים. * קביעת דמי נזיקין.(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 1095/72 -הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
ביולי 1969 אירעה התנגשות בין משאית צבאית הנהוגה בידי המשיב לבין קטנוע נהוג בידי המערער וכתוצאה ממנה נפגעה רגלו השמאלית של המערער. התאונה אירעה בהצטלבות שני רחובות כשמכיוון אחד הגיעה המשאית במהירות של 30 קמ"ש ומימינה מכיוון אחר הגיע לצומת המערער במהירות של 43 קמ"ש. המשאית הגיעה ראשונה לצומת וכמעט הצליחה לחצותה כשהקטנוע נכנס לצומת ופגע בגלגל האחורי של המשאית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני הנהגים התרשלו כאשר התקרבו לצומת וכי כל אחד מהם נושא ב- 50 אחוז מן האחריות, ופסק למערער, לאחר ניכוי אחוזי הרשלנות, סכום של 114 אלף ל"י נזקים. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. בענין חלוקת האחריות טען המערער כי מכיון שבא מימין למשאית היתה לו זכות קדימה, לפי תקנה 64 לתקנות תעבורה, אולם זכות הקדימה האמורה מוגבלת לרכב הנמצא כבר קרוב לצומת. במקרה דנן הוכח שכשהחלה המשאית לחצות את הצומת היה הקטנוע מרוחק ממנה, וממילא אין עומדת למערער הזכות האמורה בתקנה 64 נותרה העובדה ששני הנהגים לא עשו די כדי שיוכלו לעצור בהיכנסם לצומת וצדק ביהמ"ש כשחילק את האחריות באופן שווה בין שני הנהגים.
ב. לעניין גובה הנזק - המערער נולד ב- 1945 ולאחר ששוחרר מצה"ל החל ללמוד ניסור יהלומים, בעקבות התאונה לא יכול היה להמשיך במקצוע זה ועבר לעבוד בתריסים. המערער
לא הביא ראיות מספיקות כדי להראות כמה מרוויח מנסר יהלומים, כמה הוא יכול היה להרוויח ומה מידת נזקו, וביהמ"ש יכול היה לקבוע עפ"י אומדן את נזקו מן התאונה ועד מתן פסק הדין. גם ביחס לעתיד לא הביא המערער ראיות ורשאי היה ביהמ"ש לקבוע את ההפסד ההשתכרות עפ"י אחוז הנכות הקליני שנקבע למערער מתוך שכר ממוצע שבמשק בשיעור של 4,000 ל"י לחודש.
ג. צודק המערער בערעורו על חישוב ההיוון שעשה ביהמ"ש המחוזי בשיעור של 50 אחוז. אכן, הצעתו של המערער עצמו היתה, בכתב התביעה, לקבוע שיעור היוון של 50 אחוז, אך הלכה פסוקה היא שהצעה כזאת בכתב התביעה אינה מחייבת אפילו את התובע עצמו. על ביהמ"ש לקבוע את ההיוון בהסתמך על לוחות אקטואריים, הנעשה בדרך כלל לפי ריבית של 5 אחוז, אם כי בשנים האחרונות החליט המוסד לביטוח הלאומי להוריד ל- 3 אחוז. כאשר קיים תשלום של ביטוח לאומי והיוון נגדי של 3 אחוז, קבע ביהמ"ש גם 3 אחוז להיוון הפיצויים מהמזיק, כדי לא לגרום עוול לניזק. כאן אמנם אין היוון של הביטוח הלאומי, אך בהתחשב בפיגור בסילוק סכום פסה"ד יקבע ההיוון לפי שיעור ריבית של 3 אחוז, וזאת בהסכמת ב"כ המשיב. כן יש להעלות את הסכום בגין כאב וסבל מ- 15 אלף ל"י ל- 40 אלף ל"י, כפי שתבע המערער, וזאת בהתחשב בפגיעתו כשהוא עוד צעיר דבר שימנע ממנו את הנאת החיים הרגילה. על יסוד הנ"ל נקבע השיעור הסופי של הפיצויים שנפסקו למערער 144 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, אלון. עו"ד בר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבים. 16.2.78).
ע.א. 842/76 - רפאל רונן נגד אוסקר חיון ומדינת ישראל
*קביעת דמי נזיקין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גלעדי) בת.א. 4077/71 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות :
בתאונה, ביום 15.6.65 שבה היה מעורב ג'יפ צבאי, נפצע המערער, ובשלהי דצמבר 1971 הגיש תביעתו נגד המשיבים. פסה"ד ניתן ביום 23.6.76 ופס"ד בערעור ניתן כ- 13 שנים לאחר התאונה. לפי פס"ד ביהמ"ש המחוזי נושאים המשיבים ב- 70 משיעור הנזק והמערער ב- 30 אחוז עקב רשלנות תורמת. ביום התאונה עבד המערער כסייד והשתכר כ- 700 ל"י לחודש ולאחר התאונה החל לעבוד כשוטר מיוחד. נפסקה לו נכות של 15 אחוז ועל בסיס נכות זו פסק השופט את הפיצוי על אובדן השתכרות. על הקביעות השונות נסב הערעור.
החלטה - השופט לוין:
א. אין חולקין כי את אובדן ההשתכרות יש לחשב לפי אחוזי הנכות, בהיעדר נתונים על אובדן ההשתכרות, ,אך צודק המערער כי השופט טעה ,כשלקח כקנה מידה את ההשתכרות בעת התאונה בשיעור של 700 ל"י לחודש, מבלי להביא בחשבון את עליות השכר התלולות שחלו עד לשנת 1976. אמנם המערער לא הוכיח את שיעור עליות השכר משנת 1965 ואילך, אבל בתי המשפט נוהגים להסתמך על לוחות סטטיסטיים של הממשלה והעליה בשכר במשך 11 שנה האחרונים היא נחלת הכלל ובידיעת הכלל. בנסיבות אלה יש לעשות את חשבון אובדן ההשתכרות עד עתה על בסיס שכר ממוצע של 1,500 ל"י לחודש.
ב. בפריט כאב וסבל קבע ביהמ"ש המחוזי סכום של 3,500 ל"י ויש להעלותו ל- 17,500 ל"י בהתחשב בנכותו של המערער. ריבית יש לקבוע 26 אחוז החל מיום 19.2.77 ולא כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ג. המערער ביקש לשערך את הנזקים שנפסקו לו לפי ערכם ביום מתן פסה"ד בביהמ"ש העליון, משום שהמדינה לא שילמה את מה שמגיע לו והסתמכה על חוק הוצל"פ של פסקי דין נגד המדינה. בעניין זה היו חלוקות הדעות בביהמ"ש. השופט לוין סבר כי אין לקבל את הגישה של שיערוך דמי הנזק ליום התשלום. השופט עציוני בדעת מיעוט סבר שבכל מקרה יש לשערך את הסכומים שנפסקו לפי ערכם ביום התשלום בפועל. השופט בכור תמך בעמדת השופט לוין במקרה הנוכחי, בעוד שבאופן כללי היה נוטה לאמץ את עמדת השופט עציוני. במקרה הנוכחי לא פנה המערער למדינה בבקשה שישולם לו הסכום כפי שנפסק בביהמ"ש המחוזי ובנימוקי הערעור לא נטען שיש לשערך את סכום הפיצויים ליום התשלום.
(בפני השופטים: עציוני, בכור, לוין. עו"ד ז. זלצמן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבות. 27.2.78).
=ע.פ. 876/76 - שלמה ויינגרטן נגד מדינת ישראל
*אחריות מעביד בגרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צ'רנובילסקי, בר, בנטל) בת.מ. 150/75 - הערעור נדחה ברוב דעות).
המערער שהוא חשמלאי בכיר עבד בשנת 1974 כמנהל מחלקה בעבודות חוץ בחברת אלקו המייצרת מתקנים חשמליים. הוא נשלח יחד עם קבוצת עובדים לתעשייה האוירית בלוד כדי לבצע עבודות בתחנת טרנספורמציה שהיא מתקן דרכו עובר חשמל בעוצמה גבוהה. תנאי מוקדם לביצועה של העבודה בתוך תחנת טרנספורמציה, בה מותקנים מספר טרנספורמטורים, הוא ניתוקה של תחנת הטרנספורמציה מיתר מקורות הזרם כדי שהתחנה תדומם לחלוטין בעת שעובדים בה. מספר חודשים לפני המקרה הנדון, עבדו המערער וקבוצת עובדים באותו מקום, ואז נתקו האחראים בתעשיה האוירית את כל החיבורים וביצעו את סדרי הבטחון הדרושים. גם הפעם הודיעו אותם אחראים למערער כי הם ביצעו את הניתוקים, אך כמסתבר לא היה הניתוק מוחלט, ולאחר כ- 20 דקות עבודה אירעה נזילת חשמל לתוך מתקן שעליו עמד המנוח והלה התחשמל ומת. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות לפי סעיף 218 והטיל עליו עונש של 5,000 ל"י קנס ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ח. כהן ושמגר, כנגד דעתו החולקת של השופט עציוני שלדעתו צריך לזכות את המערער. בפסק דין מקיף מפי השופט שמגר עמד ביהמ"ש העליון על כללי האחריות של מעביד לעובדו שהם חמורים במיוחד, ובפרט כשמדובר בעבודה בחשמל שכל רשלנות בה עשוייה להיות קטלנית. המערער לא נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים במקרה הנדון, וחייב היה לודא בעצמו כי כל הניתוקים בוצעו כהלכה ולא לסמוך על מה שאחרים אמרו לו. ביהמ"ש התייחס גם לשאלה אם למרות ההתרשלות של המערער יש לזכותו מן הטעם שהרשלנות של האחרים ניתקה את הקשר הסיבתי שבין מעשיו ומחדליו של המערער ובין הנזק שנגרם, והגיע למסקנה שהמערער חייב היה לחזות מראש את הגורם האחר ועל כן חובת החזות מראש מונעת את ניתוק הקשר הסיבתי הנטען ע"י המערער.
השופט עציוני בדעת יחיד סבר כי המערער לא הפר את חובת הזהירות וכי הבדיקות שביצע די היה בהן מבחינתו של האדם הסביר. למרות שחובת הזהירות המוגברת כלפי העובדים היתה באותה עת מוטלת על המערער, הרי לא הפר את חובת הזהירות כשסמך על עובדי התעשיה האוירית שמכירים היטב את סידורי החשמל במקום, ולא העלה בדעתו שיבצעו את העבודה ברשלנות רבתי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. עו"ד קפוני למערער, עו"ד אלון למשיבה. 28.2.78).
ע.א. 706/76 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה היא אשתו של המערער והתביעה הוגשה ע"י אפוטרופסה לדין, מאחר והאשה לוקה בשכלה ואינה מסוגלת לדאוג לענינה. תעודה רפואית על מצבה השכלי המפגר הוגשה בתיק שבו מונה אפוטרופוס ובאותו תיק הסכים הבעל למינוי, בדיון נושא ערעור זה תבעה האשה מזונות מבעלה, ואם כי עזבה את דירת בני הזוג מאז 1974, קבע ביהמ"ש כי אין היא בגדר מורדת, שכן היא עזבה את הבית רק לאחר שהמערער הגיש נגדה תביעת גירושין, ואינו מוכן להחזירה ולחיות איתה בשלום, לענין סכום המזונות קבע ביהמ"ש המחוזי תשלום של 800 ל"י לחודש בהתחשב במצבו הכלכלי של המערער. הערעור נדחה. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי אשתו זנתה תחתיו והביא ראיות על כך שמתוך שינה הזכירה שם של גבר והיא הודתה לאחר מכן בפני אנשים כי זינתה. ברם בביהמ"ש אמרה האשה כי הודתה במה שהודתה לאחר שבעלה אמר לה כי זה יהיה לטובתה ולמעשה לא זינתה כלל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותה בביהמ"ש, ולענין פיגורה השכלי הסתמך ביהמ"ש המחוזי על חוות הדעת הרפואית שניתנה בתיק של מינוי האפוטרופוס ויכול היה לעשות כן לאחר שהמערער לא התנגד להגשת אותה חוות דעת. כמו כן יכול היה ביהמ"ש שלא לסמוך על הודעתה של האשה מחוץ לכותלי ביהמ"ש.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. עו"ד י. מנרה למערערת, עו"ד י. בן זאב למשיב. 28.2.78).
ע.א. 610/75 - אמנון רותם ואח' נגד אברהם נוף ואח'
*קביעת דמי נזיקין (הערעור נדחה ברוב דעות).
המנוחה דינה נוף נהרגה בתאונת דרכים ובעלה ושתי בנותיה הגישו תובענה לתשלום דמי נזק. ביהמ"ש המחוזי פסק לתובעים, כתלויים במנוחה, סכום כולל של 265 אלף ל"י. לסכום הנ"ל הגיע ביהמ"ש המחוזי על יסוד ההכנסות של הבעל והאשה המנוחה לפני התאונה והבסיס היה הכנסת הבעל 4,300 ל"י ושל האשה שהיתה ששוייה להגיע בעת פסק הדין ל- 3,150 ל"י. את הפסדי השכר בעתיד חילק ביהמ"ש לתקופות שונות, עד למתן פסק הדין, עד להגיעה של בת אחת לגיל 18, עד להגיעה של הבת השניה לגיל 18, עד לתקופה שהמנוחה היתה מגיעה לגיל 60 ומפסיקה לעבוד, ולבסוף עד שהבעל יגיע לגיל 70. ביהמ"ש המחוזי סירב לקבוע את הפסדי ההשתכרות בעתיד לפי "שיטת הידות" בסוברו כי שיטת הידות יפה רק במקום בו נהרג המפרנס היחיד במשפחה, ואין, בדרך כלל, ליישם שיטה זו כאשר שני בני הזוג עובדים ומשתכרים מחוץ לבית. השופט לוין הציע לקבל את הערעור ובהתאם לשיטת הידות להפחית מסכום הפיצויים 90 אלף ל"י. לדעתו יפה שיטת הידות גם למקרה כגון זה שלפנינו. השופט ח. כהן, בדעת הרוב, אמר כי אמנם שיטת הידות היא שיטה טובה ללכת בה ככגון דא, אך אין היא השיטה היחידה והמחייבת דוקא. ביהמ"ש יכול היה לפסוק פיצויים בסכום גלובאלי לפי מיטב אומדנו, כשם שיכול היה לחשב שיטת חישוב אחרת שנראתה בעיניו צודקת. השאלה העומדת בפני ביהמ"ש שלערעור איננה אם נקט השופט שיטת חישוב טובה או גרועה, אלא אם הסכום שפסק לתובעים הוא פיצוי סביר או בלתי סביר, ואם הסכום הוא סביר לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בפסיקתו אף אם נקט שיטה לא טובה ואף אם ביהמ"ש שלערעור, אילו ישב בערכאה ראשונה, היה נוקט שיטה אחרת או היה פוסק סכום. גדול או קטן מזה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. עו"ד י. סהר למערערים, עו"ד ד. קציר למשיבים. 16.2.78).
ע.א. 810+828/76 - עירית חולון ואח' נגד מיכאל זומרפרוינד
*אחריות בנזיקין בגין תאונה בבית ספר (הערעור נדחה).
בתאונה שקרתה למשיב בחצר בית ספרו, בהיותו תלמיד כבן 9 שנים, נפגע המשיב וביהמ"ש המחוזי קבע כי אחראיות לנזק הרשות המקומית בשיעור 25 אחוז והמדינה בשיעור של 75 אחוז וערעורן על חבותן נדחה. ביהמ"ש העליון דחה את טענת המערערות כי התאונה קרתה מחמת רשלנות התלמיד שכן הדבר היה תוך כדי משחק ואין
לומר שהיה זה משחק לא רגיל. העיריה נמצאה אחראית בתורת מחזיקת החצרים ואין לקבל את הטענה שלמעשה ביה"ס נמצא ברשות משרד החינוך ולא ברשות העיריה. לפי חוק לימוד חובה קיימת מעין שותפות בין המדינה לבין הרשויות המקומיות לקיום מוסדות החינוך ושתיהן יחד מקיימות מוסדות אלה. די בכך שיש גם לרשות המקומית חלק בקיום מוסדות החינוך והיא הבעלים של הבניין שבו מתקיים המוסד. חזקה על עיריה שמכח בעלותה על המבנה היא גם מחזיקה בו ולא באה כל ראיה שהרשות המקומית מסרה את זכות החזקה לזולתה.
המדינה ערערה גם על שיעור הפיצויים, אך הערעור על כך נדחה, שכן אפילו אם פסק השופט פה ושם סכומים שלא היו מגיעים לתובע, הרי בכגון דא ביהמ"ש שלערעור מסתכלעל סכום הפיצויים הכולל והסופי שנפסק ואינו מתערב באומדנו של ביהמ"ש שקדם לו, אלא אם הסכום שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר לנזקים שהוכחו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, בכור. החלטה - השופט ח. כהן, עוה"ד צ. טויסטר וא. ראב למערערות, עו"ד נקדימון למשיב. 28.2.78).
ע.א. 640/77 - הקולג' האמריקאי בירושלים נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*אישור למכירת נכס ע"י כונס הנכסים בחברה בפירוק (הערעור נדחה).
המערערת היא חברה רשומה, בפברואר 1977 ניתן צו פירוק נגדה וכונס הנכסים הרשמי נתמנה כמפרקה של החברה. הוא נקט בפעולות למימוש רכושה של המערערת והשמאי הממשלתי העריך, במאי 1977, בניין של המערערת ב- 5,5 מליון ל"י. פורסם מכרז בעתונים היומיים על מכירת הבנין וכן שלח המפרק הודעה אל כ- 100 מוסדות בדבר רכישת הנכס הנ"ל. ביוני 1977 נתקיים המכרז אך ההצעה הגבוהה היתה 4,7 מליון ל"י והמפרק החליט שלא לקבל את ההצעה. נעשו פרסומים חוזרים בעתונות ובאוגוסט 1977 קויים מכרז נוסף ואז הציע המשיב השלישי (מכון מאיר) סכום של 5,5 מליון ל"י והמפרק ביקש מביהמ"ש המחוזי לאשר את המכירה. המערערת התנגדה לקבלת ההצעה האמורה בטענה שאפשר להשיג תמורה יותר גבוהה ואין דחיפות במכירה. ביהמ"ש המחוזי אישר את המכירה באמרו כי תפקידו של המפרק הוא לכנס את נכסי החברה וכי המפרק עשה מאמצים במשך חודשים למצוא קונים וגם הקונה שנמצא לא נמצא בקלות. כן קבע ביהמ"ש כי יש אינטרס ציבורי בכך שמכרזים שנעשים ע"י מפרקים בפיקוח ביהמ"ש לא יהיו פלסתר. הערעור נדחה. אין לומר כי המשיב הקדים ללא צורך את מועד המכירה. החובות מסתכמים ב- 5 מליון ל"י וזכותם של הנושים לקבל את כספיהם במועד מוקדם ובצורה מהירה ביותר. כשבאים להעביר את החלטת ביהמ"ש בשבט הביקורת יש להתייחס לקווים המנחים דלהלן: החלטת ביהמ"ש לאישור המכירה צריכה לבוא לאחר שהשתכנע כי הליכי המכירה נערכו כדין; פקוחו של ביהמ"ש על מעשי המפרק צריך להיות מהותי ולא פורמלי; על ביהמ"ש לתת דעתו לכל פרטי העניין. אם אישר ביהמ"ש את פעולותיו של המפרק יתערב בימ"ש שלערעור רק אם הגיע לכלל מסקנה כי ביהמ"ש שהעניק את האישור טעה בשיקוליו והחלטתו סותרת את מאזן האינטרסים של המעוניינים בפירוק ובמכירה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערת, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים הרשמי, עו"ד מ. ליפשיץ למכון מאיר. 2.2.78).
ע.א. 264/77 - פלוני נגד פלונית
*תביעה לשיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נדחה בעיקרו).
הצדדים נשואים משנת 1960. בשנת 1968 החלו הצדדים להתדיין בתביעות מזונות וגירושין והועלו חשדות בגידה של האשה אך התביעות בוטלו בטרם דיון. בשנת 1973 שוב הוגשה תביעת מזונות של האשה ולאחר מכן הגישה המשיבה תביעה להצהיר על שיתוף בנכסים בינה לבין בעלה. ביהמ"ש הצהיר על שיתוף כזה לגבי כל הנכסים מאז הנישואים ועד לאוקטובר 1973. הערעור נדחה בעיקרו פרט לכך שביהמ"ש _ העליון הורה כי ההצהרה על שיתוף בנכסים תכלול גם הצהרה על שיתוף בחובות והתיק
הוחזר לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות על החובות שהיו למערער בתאריך הקובע (אוקטובר 1973). אין חולק שלא היה בין בני הזוג הסכם שיתוף מפורש, ואשר להסכם מכללא אין לקבל את טענת המערער כי בתקופת הנשואין האמורה לא חיו בני הזוג בשלום. אמנם ב- 1968 כבר התדיינו הצדדים אך לא כל סיכסוך משפטי בין בני הזוג מעיד בהכרח על היעדר חיים בשלום הסותר את חזקת השיתוף. בעניננו קבע השופט כתאריך סיום השיתוף את היום בו הגישה המשיבה נגד המערער תביעה חדשה למזונות באוקטובר 1973, בציינו כי תביעה זו מצביעה על קרע של ממש ביחסי הצדדים, ואילו התביעות הקודמות לא הצביעו על קרע. יחסים בין בני זוג נתונים לתנודות ואין לדרוש שחיי הנשואין יתנהלו במשך שנים ארוכות על מי מנוחות ללא כל טלטול או משבר. השופט ראה בצדק את התביעות של שנת 1968 כמשבר חולף בלבד ושם את הדגש, בצדק, על התמונה בכללותה במשך שנים רבות.אשר לשיתוף במאמץ הוכח שהמשיבה טיפלה במשק הבית וגידלה את שתי הבנות ובכך רואים תרומה מצידה בצד עבודת הבעל, ואין תרומת האשה צריכה להתייחס במישרין לרכישת הנכסים. בראיות שהובאו יש גם כדי להניח את דעת המחמירים, הדורשת לא רק הוכחת תקופת נשואין ארוכה ביחד ובשלום אלא גם ראיה, ולו אף הקלושה ביותר, לכוונת הזוג לנהוג שותפות בנכסיהם, המערער גם העלה טענה שאשתו בגדה בו ועל כן הפסידה את זכותה לשיתוף בנכסים ברם עובדת הבגידה לא הוכחה.
השופטת בן פורת ציינה כי גם אם בן זוג אינו נאמן, הרי אינו מקפח בגין כך את זכויותיו למפרע ברכוש המשותף, אלא מעת הבגידה ואילך, ואילו מ"מ הנשיא לנדוי אמר כי מאחר שכאן לא הוכחה הבגידה הרי הוא משאיר פתוחה את השאלה אם בגידתו של אחד מבני הזוג ללא ידיעת בן זוגו עלולה להביא בדיעבד לשלילת זכותו של הבוגד ברכוש המשותף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. שחם למערער, עו"ד מ. טל למשיבה. 23.2.78).
ע.א. 665/77 - אסתר רייפנברג נגד דוד בן דור ואח'
*הסתמכות על הכלל '"הדבר מדבר בעד עצמו" בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
בתאונת דרכים שאירעה בשעות הצהריים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים נפגעה המערערת ע"י מכונית נהוגה בידי המשיב כאשר חצתה את הרחוב משמאל לימין כיוון נסיעתו של הנהג. המערערת תבעה את המשיב וחברת הביטוח שלו ובכתב ההגנה הכחישו המשיבים רשלנות כלשהי מצד הנהג. ביהמ"ש החליט כי לא הוכחה רשלנות של המשיב והערעור על כך נתקבל. רוחבו של הכביש במקום התאונה הוא 10 מטר והתובעת הספיקה לעבור עד לתאונה שבעה מטר לפחות מהמדרכה שמנגד עד שנפגעה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמשיב נמנע לראות את המערערת בעוד מועד מפני שהוסתרה ע"י מכונית עומדת ואוטובוס שחלף על ידה ועל כן לא הוכחה רשלנותו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי על המערערת חלה החובה להוכיח שהמשיב יכול היה לראות אותה בעוד מועד ולשם כך היה עליה להוכיח את מהירות ריצתה, ואין זה די שהביאה עדות על מהירות ההליכה, שכן הוא האמין לעדה של המשיב כי המערערת רצה ומכיון שמהירות ריצתה מהווה נתון הכרחי שלא הוכח אי אפשר לקבוע שהמשיב יכול היה לראות את המערערת. מסקנה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. מבחינה עובדתית לא הוכח שהמערערת החלה לחצות את הרחוב כשהוסתרה מעיני הנהגים. כמו כן העידה המערערת שהחלה לחצות את הכביש אחרי שהאוטובוס חלף על פניה ודברים אלה לא הותקפו בחקירת שתי וערב. העד מטעם המערערת העיד על מהירות שבה מסוגלת אשה בגילה, המתקרב ל- 70, לנוע, ולא הובאה כל עדות להכחיש דברי עד זה. בפרשת התביעה ביקשה המערערת להיעזר בכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" והשופט לא הזכיר טענה זו בפסק דינו ולא התייחס אליה, לצורך הסתמכות על הכלל הנ"ל על התובע להוכיח את שלושת התנאים המוקדמים היינו שלא ידע ולא
יכול היה לדעת את הסיבות שגרמו לתאונה ; שהנזק נגרם ע"י רכוש שהיה בשליטתו של הנתבע; ושאירוע התאונה מתיישב יותר עם מסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות כזאת. במקרה דנא הצליחה המערערת להוכיח את קיומם של שלושת התנאים הנ"ל ועל המשיבים עברה החובה להוכיח שהמשיב לא יכול היה למנוע את התאונה אפילו נהג בזהירות הראויה. אם צריך היה להוכיח שהמערערת רצה במהירות גבוהה מאד הרי חובת ההוכחה לעניין זה חלה על המשיבים ולא על המערערת. יתכן שהיה בכוחו של המשיב לשכנע את ביהמ"ש שאחז בכל אמצעי הבטחון הדרושים ושהתאונה נגרמה ללא רשלנות מצידו אך המשיב בחר שלא להעיד ולכן לא ידוע למה לא ראה את המערערת בעוד מועד ואם ראה אותה למה לא הצליח לעצור את רכבו. פסק הדין ניתן מפי השופט אשר והשופט י. כהן שהצטרף לתוצאה נימק אותה בנימוקים אחרים, היינו שלא היה צורך להחיל את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין בעניין הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו. בהתחשב בעובדה שהמערערת חצתה לפחות 7 מטרים עד שנפגעה, הרי הוכחה לכאורה רשלנותו של הנהג, ובהיעדר כל הסבר מצידו, יש להטיל עליו את האחריות לאירוע התאונה ואין צורך להיזקק לכלל האמור. לא נטען בכתב ההגנה ע"י המשיבים שהמערערת חצתה את הכביש בריצה והשאלה אם עברה בהליכה או בריצה לא עמדה כלל במחלוקת. 'א4
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. לוין סלע למערערת, עו"ד י. רסלר למשיבים. 23.2.78).
ע.א. 63/76 - ולדזר עאישה מחמוד אחמד נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומחמוד עאמר
*טענת "חזקה נוגדת" במקרקעין (הערעור נגד האפוטרופוס נדחה ונגד מחמוד עאמר נתקבל).
נשוא הערעור הוא חלקת קרקע בכפר קאסם. בהליכי הסדר תבעה המערערת מחצית מן החלקה, המשיב השני (להלן - המשיב) תבע את החלקה כולה והאפוטרופוס תבע מחציתה, מכח הנפקד סולימן אבו ורדה (להלן - אבו ורדה) שעזב את הארץ בשנת 1948. החלקה נטועה עצי זית וביהמ"ש המחוזי קבע שאבו ורדה היה בעל מחצית החלקה ושהמשיב עיבד את החלקה לפי הסכם שותפות נטיעות שעשה עם אבו ורדה בזמן המנדט. אחת השאלות השנויות במחלוקת היא אם ערב עשיית הסכם השותפות היתה החלקה כולה בבעלותו של אבו ורדה, ואם כך רכש המשיב קניין שביושר במחצית החלקה מאת אבו ורדה עפ"י הסכם נטיעות, או אם במקרה היתה החלקה בבעלות משותפת של אבו ורדה ושל אבי המשיב ואז עבר הקניין במחציתו של המנוח, אבי המשיב, לשני ילדיו, המערערת והמשיב, בחלקים שווים. המערערת טוענת נגד האפוטרופוס, שהיא ואחיה, המשיב, החזיקו בחלקה בחזקה נוגדת לאפוטרופוס אך לטענה זו נגד האפוטרופוס אין יסוד. האפוטרופוס בא במקום הנפקד אבו ורדה, למשיב ולאבו ורדה היה הסכם שותפות נטיעות, ושותפות כזאת יוצרת נאמנות בין השותפים, השותף בעל הקניין והשותף המשקיע את עבודתו, וחזקה כזו, אינה חזקה נוגדת כלפי השותף האחר. על כן יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לאפוטרופוס.
באשר לסכסוך בין המערערת לבין אחיה המשיב, הרי המדובר עתה בתביעת המערערת כיורשת במחצית של חלק אביה, דהיינו רבע החלק בחלקה כולה. לעניין זה נותרו ספקות לאחר פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי אם שותפות הנטיעות נוצרה בין ורדה והמשיבה או אם נוצרה עם אביהם של המשיב ושל המערערת, ואם המשיב החזיק כיורש ואם חזקתו של המשיב היתה נוגדת את הזכות שהמערערת ירשה יחד עמו מאביהם. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיתן דעתו מחדש על השאלה אם נעשה הסכם שותפות בין המשיב לאבו ורדה או בין אבי הצדדים לאבו ורדה ודרך ההחזקה של המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"דב. גור למערערת, עו"ד גב' א. ראב לאפוטרופוס, עו"ד טוויג למשיב. 23.2.78).
ע.א. 134/77 - פנחס גניסלב ואח' נגד אריק אקמן ואח'
*תביעה נגד מזיק לאחר גביית דמי ביטוח מחברת הביטוח וחתימה על ויתור (הערעור נדחה).
בספטמבר 1976 פרצה שריפה במפעל של המערערים. חברת הביטוח שילמה למערערים סכום של 55 אלף ל"י והמערערים חתמו על כתב ויתור שבו ציינו קבלת הסכום הנ"ל המהווה "פיצוי סופי והחלטי על כל הנזקים שנגרמו לנו כנ"ל ואין לנו ולא תהיינה לנו כל תביעות ... בקשר לדליקה הנדונה על סמך חוזה ביטוח הנ"ל או אחרת". המערערים הימחו לחברת הביטוח כל תביעה שיש להם בקשר לדליקה הנ"ל, ושנה לאחר מכן הגישה חברת הביטוח תביעת נזיקין נגד המשיבים להשבת הסכום ששילמה למערערים, בטענה שהדליקה פרצה עקב רשלנות המשיבים. הצדדים התפשרו ולמעשה שילמו המשיבים לחברת הביטוח 55 אלף ל"י. לאחר כ-7 שנים, קרוב לתום תקופת ההתיישנות, תבעו המערערים מהמשיבים 43 אלף ל"י שהם: נזק לבניין, הפסד חודש עבודה ונזק שלא כוסה ע"י חברת הביטוח. המשיבים ביקשו למחוק את התביעה על הסף בטענה שהמערערים כבר קיבלו את המגיע להם על חשבון נזקיהם מאת חברת הביטוח ושעקב התשלום ויתרו המשיביםעל כל פיצוי נוסף, ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף והערעור על כך נדחה, אם כי ביהמ"ש העליון החליט לדחות את התביעה על הסף ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף, בין היתר, משום שלפי סעיף 17 לחוק הביטוח העותומאני איבדו המערעריםאת זכותם לתביעה עצמאית לאחר שקיבלו תשלום מאת המבטח, אלא אם כן הנכסים בוטחו רק באופן חלקי, וסברת השופט היתה שעל המערערים היה לטעון שהנכס שלהם בוטח רק באופן חלקי ולא עשו כן. ביהמ"ש העליון לא קיבל נימוק זה של ביהמ"ש המחוזי שכן מלשון כתב התביעה עולה טענת התובעים שהנכסים בוטחו רק באופן חלקי. ביהמ"ש העליון סבר גם כי לפי 17 גם אם הביטוח מתייחס לכל הנזק על כל ראשיו, אך בוטח בפחות מערכו וכתוצאה מזה מקבל המבוטח רק חלק מנזקו, גם במקרה כזה הביטוח הוא חלקי וזכאי התובע הנפגע לתבוע צד שלישי מחוץ לחברת הביטוח. ברם מסקנת ביהמ"ש המחוזי התבססה בעיקר על נוסח כתב הוויתור, שבו ראה ראיה ניצחת לכך שהביטוח היה ביטוח מלא ובכך צדק ביהמ"ש. כתוב במסמך שהמערערים קיבלו את התשלום מאת חברת הביטוח "כפיצוי מלא וסופי עבור כל הנזקים שנגרמו ... כנ"ל". כלומר כתוצאה מן השריפה שגרמה נזק רציני למפעלם, ומכאן שקיבלו לא רק את המגיע להם מחברת הביטוח אלא שבקבלת הסכום הזה קיבלו את כל המגיע להם מאת מאן דהו מחמת אותו נזק. כאשר המשיבים התפשרועם חברת הביטוח עשו זאת כשהוצג בפניהם כתב הויתור הנ"ל, כך שהיה להם אינטרס משלהם בהודאה שהמערערים הודו, ואינטרס זה די בו כדי ליצור מניעות המונעת מן המערערים לחזור בהם מהודאתם עתה בתביעתם נשוא הערעור הזה. אי לכך יש לדחות את התביעה על הסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ברקוביץ, למערערים, עו"ד אולשנסקי למשיבים. 9.2.78).
ע.א. 688/77 - פלונית ואח' נגד פלונית
*תביעת מזונות מהורי הבעל כשהלה עזב את הארץ (הערעור נתקבל).
בעלה של המערערת עזב את הארץ ואין יודעים את מקום הימצאו. המערערת הינה עורכת דין אך שכרה לא מספיק כדי לפרנס אותה ואת בתה. אי לכך הגישה תביעה נגד המשיבה, שהיא אמו של בעלה להשתתפות במזונות הנכדה, לפי חוק לתיקוןדיני משפחה (מזונות). ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד העובדות כי אין המשיבה בעלת אמצעים מספיקים בכדי לתמוך בנכדה בהתאם לכללים האמורים בחוק הנ"ל. ביהמ"ש קבע כי די לכיסוי צרכי הילדה ממה שניתן לה ע"י אמה שהיא אשה צעירה ומשתכרת מספיק. הערעור נתקבל. הכנסתה של הסבתא היא די גבוהה כדי שהיא תוכל להשתתף במזונות המערערות בהתאם לחוק הנ"ל, וכן האם (המערערת הראשונה) אין לה די כדי לספק את צרכיה היא וצורכי הבת הקטינה. המערערת נעזרת גם ע"י הוריה ולטענת המשיבה
צריכים גם הם לשאת בחלק מן החובה של מזונות הנכדה, ואולם הורי המערערת אינם צד לדיונים המשפטיים ואין אפשרות לקבוע חובת שיפוי שלהם. עם זאת עלה עניין התמיכה מצד הורי המערערת במסגרת הדיונים הכלליים, כך שמבחינת העובדות קיימים נתונים שאין להתעלם מהם כשבאים לחשב את מידת צורכיהן של המערערות. כשבאים לקבוע מה הסכום שצריכה לשלם המשיבה יש לתת את הדעת לעזרה היכולה להינתן למערערות ממקור אחר, לפי החוק הנ"ל, ומידת העזרה כאמור התבררה במהלך המשפט. על יסוד הנתונים הנ"ל חוייבה המשיבה לשלם סכום של 250 ל"י לחודש כהשתתפות במזונות הנכדה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אליגון למערערות, עו"ד א. יהל למשיבה. 27.2.78).
ע.א. 119/76 - יוסף ארביב נגד פרדי לאופמן ואח'
*תביעה להחזרת כספים בטענה של הפרת הסכם (הערעור נדחה).
המשיב יחד עם עוד שותף הקימו את החברה דיזל סיני בע"מ לדברים ציוד לשיפוץ מנועי דיזל. היזמים חתמו על הסכם לרכישת הציוד מחברה שהיתה בכינוס במחיר של 325 אלף ל"י, שילמו 30 אלף ל"י ורשמו את החברה כדין. הם ציפו לקבל הלוואות כמפעל מאושר ובינתיים היו זקוקים למימון והתקשרו עם המערער שישקיעכספים. המערער השקיע 100 אלף ל"י ושילם אותן ישירות לכונס הנכסים על חשבון הציוד שנרכש. לא נערך הסכם בין המערער לבין היזמים אך נשלח לו מכתב של עו"ד בשם היזמים, שלפיו יועבר על שמו חלק מן המניות וכן יערך הסכם שותפות בינו לבין השותפים האחרים. הפרוייקט עלה על שירטון והסכום ששולם ירד לטמיון. המערער הגיש תביעה נגד היזמים להחזיר לו את כספו, תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. התביעה מבוססת על הטענה שלא הועברו לתובע המניות שהובטחו ולא נערך הסכם שותפות כמוסכם במכתבו של עורך הדין. אולם, על אף אי העברת המניות ואי עשיית הסכם שותפות נטל התובע חלק פעיל בעסקי החברה, השתתף בישיבות ההנהלה כמי שרואה בביצוע ההסכם עניין פורמלי גרידא. התובע טען הפרת הסכם כדי לזכות בהשבת כספו כתמורה שנכשלה במלואה, אך טענה זו לא טענה היא, שכן אם מתיימר התובע לבטל את ההסכם צריך היה לתת לנתבע אורכה לקיימו תוך זמן סביר. לא נקבע מועד להעברת המניות, וגם אם עצם אי העברת מניות היא הפרה יסודית שאינה טעונה מתן אורכה לצד המפר, הרי כאן המדובר איננו באי העברת המניות, אלא באי העברתן תוך זמן סביר ואי קיום ההתחייבות תוך המועד הסביר איננו כזה שאפשר לראותו כהפרה יסודית.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ג. רווה למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבים. 13.2.78).
ע.א. 143/77 - יצחק גליק ואח' נגד דן גורדון ואח'
*תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם כשבהסכם יש סעיף פיצויים קבועים מראש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערים (להלן המוכרים) התחייבו למכור 4 למשיבים (להלן הקונים) משק חקלאי במחיר של 375 אלף ל"י ולמסור את החזקה במשק לידי הקונים ולרשמו על שמם ביום 25.10.74. המוכרים לא עמדו בהתחייבותם בעניין רישום הזכויות וביום מסירת החזקה שילמו למוכרים את רוב סכום התמורה פרט לסכום של כ- 30 אלף ל"י. המוכרים חתמו על "קבלה ואישור" שקיבלו את סכום הכסף המצויין בקבלה ו"הנני עושה מאמצים לזרז את ביצוע העברת הזכויות" ועם השלמת פעולות הרישום יקבלו את יתרת הכסף. במאי 1975 שלחו הקונים למוכרים דרישה לזרז את ההעברה באשר כל יום שעובר גורם להם נזקים. ההעברה לא בוצעה והקונים הגישו תביעה לביצוע בעין וכן לתשלום פיצויים. . בחוזה המכר היה סעיף של פיצויים קבועים בסכום של 20 אלף ל"י, אך הקונים טענו כי עיכוב העברת המשק על שמם גרם להם נזקים יותר גבוהים ודרשו פיצויים של 75 אלף ל"י. לאחר הגשת התביעה בוצעה ההעברה וכל שנותר לדיון היה סכום הפיצויים, כאשר המוכרים טענו כי הפיצויים המוסכמים גבוהים בהרבה מן הנזק הממשי שנגרם לקונים ועל כן נתבקש
ביהמ"ש להפחית את הפיצויים ואילו הקונים טענו כאמור שהנזק שלהם גדול יותר. ביהמ"ש המחוזי חייב את המוכרים לשלם לקונים סכום של 20 אלף ל"י ושני הערעורים על כך נדחו. שני הצדדים תומכים טענותיהם בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). המוכרים בסמכות ביהמ"ש להפחית את הפיצויים אם נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה, והקונים בהוראות הסעיף שלפיהן אין בהסכם על פיצויים מוסכמים כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים מלאים על נזקם הממשי.
בדחותו את הערעורים אמר ביהמ"ש כי העובדה שהפיצויים המוסכמים נקבעו ללא יחס סביר לנזק המצופה אין בה לפסול את קיומם. אין הם משולים עוד לקנס שהיה נפסל במקרה כזה, אלא שביהמ"ש רשאי, על אף הקביעה שבחוזה, לפסוק פיצויים בסכום קטן מזה שנקבע בחוזה, אם הוא מוצא לנכון, אך אם לדעתו הסכום שנפסק סביר ביחס לנזק שנגרם ע"י ההפרה הנדונה יפסוק ביהמ"ש את הפיצויים כפי שנקבעו בחוזה. בעניין שלפנינו הסכום של 20 אלף ל"י פיצויים, כשערך הנמכר הוא 375 אלף ל"י, אינו סכום מופרז כל עיקר ואין מקום להפחית כאן מן הפיצויים המוסכמים. לטענת הקונים שנגרמו להם נזקים העולים על סכום הפיצויים שנקבעו בחוזה - ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתם באשר לא הוכחה להנחת דעתו ויכול היה להגיע למסקנתו זו. על התובע להוכיח לא רק את הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, אלא גם שהמפר ראה את הנזק מראש או צריך היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה והקונים לא יצאו ידי חובת הראיה. שני הצדדים ערערו גם על סכום ההוצאות שפסק ביהמ"ש המחוזי אך בכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב, כאשר אין טעות בשיקול דעתו של ביהמ"ש שקבע את ההוצאות.
(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. עמיקם למערערים, עו"ד ר. שטראוס למשיבים. 19.2.78).
ע.פ. 55/78 - ציון סבג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נשואין) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של ריבוי נשואין וזיוף מסמך ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער נשוי לאשה מאז 1970 ולו ארבעה ילדים, ובמרץ נשא אשה אחרת על אשתו ולשם כך זייף את תעודת הזהות שלו, מחק את הרישום נשוי ורשם רווק. כן נתן המערער הצהרת שקר ביודעין שהוא רווק. כמסתבר התנהג המערער כך בגין אהבתו העזה לאשה האחרת שהעבירה אותו על דעתו, אך עד מהרה נתפקח והתגרש מן האשה האחרת שלושה ימים לאחר נשואיו. ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער בהעדיפו את השיקול הציבורי על שיקולים שבחיי הפרט, ואכן על ביהמ"ש לתת משקל רב לשיקול הציבורי, ברם מקרה ומקרה ונסיבותיו, וביהמ"ש יכול ויביא בחשבון לעניין גזר הדין גם את הנסיבות המיוחדות שבהן נעברה העבירה הנדונה. בעניננו לא ניתן משקל מספיק לעובדה שהמערער התגרש מן האשה האחרת מיד וחזר לחיק משפחתו. לנוכח כל הנ"ל הועמד המאסר בפועל על 9 חודשים בלבד.
(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיבה. 28.3.78).
ע.פ. 88/78 - מדינת ישראל נגד יואב מליח
*אישום בהצהרה כוזבת לצורך קבלת הלואה לזוגות צעירים (הערעור נדחה).
המשיב נרשם לקבלת סיוע בדיור ובטופס הבקשה היתה שאלה "האם היתה לך ... דירה בבעלות עצמאית ... או במשותף עם אחר". המשיב ענה לשאלה זו בשלילה ומשנתגלה שרשומה על שמו מחצית דירה התפוסה בידי אביו, אשר נפלה לו בירושה, העמידוהו לדין פלילי בשל מסירת תצהיר כוזב ונסיון להשיג דבר במרמה. בימ"ש השלום הרשיע את המשיב, ביהמ"ש המחוזי זיכה אותו והערעור על כך נדחה. אין חשיבות לכך מהו הפירוש הנכון של "הבעלות העצמית" האמורה בשאלה, שכן השאלה היחידה שיכולה
להתעורר בכגון דא היא אם המשיב חשב, כאשר חתם על הטופס, או צריך היה לחשוב, שבעלותו על מחצית הדירה הנדונה נכנסת לגדר "בעלות עצמית", או שמא חשב או יכול היה לחשוב שבעלותו על מחצית הדירה ההיא לא היתה בגדר "בעלות עצמית". עובדה היא שמעולם לא עמדה הדירה לרשותו אלא היתה בחזקתם ושימושם של אחרים מבני משפחתו, ומתקבל על הדעת שחשב שהבעלות העצמית, להבדילה מבעלות סתם, באה למעט בעלות המוגבלת ע"י זכויות שימוש והחזקה של אחרים. ברם, לא הוכח מה למעשה חשב המשיב לעניין פרשנות המילים "בעלות עצמית" וחובת ההוכחה של הכוונה הפלילית היתה על התביעה. נסיבות העניין כפי שהוכחו אינן מביאות לידי מסקנה חד משמעית שאמנם היתה לו למשיב כוונת מרמה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. רזניק למערערת, עו"ד י. דובר למשיב. 23.3.78).
ע.פ. 272/77 - צבי חזן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רמאות וזיופים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער, תלמיד ישיבה, שבהיותו כבן 20 הסתבך בשורה של מעשי רמאות וזיופי מסמכים, שעיקרם הברחת סחורות באמצעות עולים חדשים, ,א4 נדון לתקופה של 18 חודשי מאסר ולתשלום קנס של 150 אלף ל"י. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. לכאורה העונש הולם את המעשה ולא היה מקום להתערב בגזר הדין לולא נסיבות משפחתיות מיוחדות. מדובר במשפחה ותיקה מן הישוב הישן, המושרשת דורות בארץ, להורים נולדו 12 ילדים שמהם נפטרו שניים בגיל צעיר, ולפני מספר שנים חלה אחד הבנים ונפטר והמערער שהיה קשור מאד לאביו המנוח הושפע קשות ונכנס למצב של דיכאון. כתוצאה מכך עזב את הישיבה שבה למד והסתבך בעבירות האמורות. כאשר עד אז עברו היה נקי. בינתיים ריצה 7 חודשי מאסר ושילם את מחצית הקנס ובהתחשב בנסיבות האמורות ובתסקיר קצין המבחן, שלפיו חזר בינתיים המערער למוטב, הרי לפנים משורת הדין, ומבלי להתייחס לגזר הדין כחמור, יעשה צדק אם המאסר שהמערער כבר ריצה יהיה המאסר בפועל שיושת עליו ויתרת המאסר תהיה על תנאי, וכן יועמד הקנס על גובה של 75 אלף ל"י שכבר שולם.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 20.2.78).
ע.פ. 565/77 - יעיש בן מרדכי לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסיוע לשוד (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן וש. לוין נגד דעתו החולקת של השופט שמגר).
שני צעירים ניסו לבצע שוד בחנות תכשיטים, אך הופרעו במעשיהם ונמלטו. המערער עמד ליד חנות לבגדי ילדים הנמצאת ליד חנות התכשיטים והסתכל בחלון ראוה. לפי עדות שהיתה מהימנה על ביהמ"ש עשה המערער בראשו תנועה חיובית לעבר שני השודדים ואלה חייכו ועשו לו תנועת ראש מצידם, ומיד נכנסו לחנות למטרת השוד. עובר אורח שראה את סימני האישור בין המערער לשודדים דרש ממנו לחכות עד שהמשטרה תבוא, אך המערער ניצל את ההזדמנות ונמלט מן המקום ולאחר מכן נעצר. הוא הכחיש שהכיר את השודדים וכן שאותת להם והסביר את הימצאותו במקום בכך שרצה להסדיר חוב עם בעל חנות ספרים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הסברו של המערער ומצא כי המערער הכיר את האנשים וכי אכן אותת להם והרשיעו בדין. הערעור על ההרשעה נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן וש. לוין כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר. השופט י. כהן קבע כי ההוכחות שהובאו נגד המערער אינן מביאות למסקנה הגיונית יחידה שנמצא במקום כדי לסייע לשודדים. אמנם בסיפור האמור יש כדי להראות שיש קשר בין המערער לבין השודדים, אך אין לשלול את האפשרות שהיתה היכרות ביניהם מלפני כן, ותנועות הראש היו חילופי ברכות שיגרתיים בין מכרים. בריחת המערער אחרי המעשה והכחשתו שהוא מכיר את השודדים אין בהם כדי
למלא את החסר בראיות התביעה ויתכן שהמערער שיש לו עבר פלילי הסתלק מהמקום בגלל רצונו להרחיק מעצמו כל חשד של קשר בינו ובין מעשה השוד. השופט שמגר סבר כי משהובאו ראיות נסיבתיות לקשר שבין המערער לשודדים, צריך היה, לפחות, לתת הסבר על הימצאותו במקום והסבר כזה הוא לא נתן. לא די במתן הסבר לנענוע הראש, שהדבר נעשה כדבר שיגרתי בין מכרים, אלא צריך היה לתת הסבר סביר לעצם הימצאותו במקום האירוע. עפ"י עדות בעל הספרים לא בא המערער אליו כדי להסדיר את עניין החוב, ומכאן שהסברו להימצאותו במקום הוא כוזב. משלא נתן הסבר להיותו באותו מקום ולנוכח הקשר שהוכח בינו לבין השודדים בנענועי ראש, יכול היה לביהמ"ש להגיע למסקנת ההרשעה.
(בפני השופטים: י.כהן, שמגר, לוין. עו"ד סירקיס למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 7.2.78).
ע.פ. 813/76 - סויסה דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בנסיון לאינוס ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל וכל תקופת המאסר הומרה למאסר על תנאי ועל המערער הוטל קנס של 3,000 ל"י. המערער הכיר את המתלוננת מספר ימים לפי המקרה נשוא האישום ואז הסיע אותה במכוניתו לביתה ובדרך נעצרו, עברו למושב האחורי של המכונית, וקיימו מגע מיני. לפי עדות המתלוננת התנגדה תחילה, אבל לבסוף הסכימה. בליל המקרה שוב היו בדרכם לבית המתלוננת במכוניתו של המערער, ושוב נאותה המתלוננת לעבור למושב האחורי, והמערער ניסה לחזור ולבעול אותה, אך הפעם נתקל בהתנגדות עזה של המתלוננת, ולמרות זאת לא הירפה ממנה עד שהלמה בו ופצעה אותו ונמלטה מן המכונית. אין ספק שבפעם השניה הביעה המתלוננת את התנגדותה לבעילה בצורה הברורה ביותר. העובדה שהסכימה לעבור למושב האחורי של המכונית ועוררה את יצרו של הגבר ע"י הסכמה להתעלסות, אין כדי להצדיק את הנסיון לאינוס. מותר לאשה לחדול מתי שתרצה, ואם הביעה ברורות את אי הסכמתה לבעילה, הרי הכנעתה בכח שמה אינוס. אשר לעונש - עברו של המערער נקי, מאז ביצוע העבירה עברה תקופה של 4 שנים, (אם כי חלק מן התקופה יש לזקוף לחובת המערער), בינתיים נשא המערער אשה ומקיים את משפחתו, הוא סובל ממחלה וזקוק לאשפוז. אי לכך הוקל עונשו כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עוה"ד י. רייס ומ. גוטרמן למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 23.2.78).
ע.פ. 393+757/77 - יעקב עצמי ומיכה גולן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות)
(הערעור נדחה). שני המערערים הורשעו במספר התפרצויות, שחלקם ביצעו בצוותא, וחלקם ביצע כל אחד מהם עם אחרים, העבירות בוצעו אחרי תכנון מדוייק ובהעזה רבה, כשהשווי הכולל של הסחורות שנגנבו בפריצות מסתכם בכמליון ורבע ל"י ומזה הוחזר רק שליש. המערערים היו בקשר עם תושב מאיזור ראמאללה שקיבל את הסחורות הגנובות. על המערער עצמי, שלא היו לו הרשעות קדומות, הוטל עונש של 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועל המערער גולן שהיו לו הרשעות קודמות הוטלו 6 שנות מאסר בפועל. הערעורים נדחו. שני המערערים הם בעלי מקצוע היכול לפרנס את בעליו בכבוד, ונתוניהם האישיים הם חיוביים בדרך כלל, אך הם נכשלו כשלון חמור כשרצו לשפר את מצבם החומרי בדרך קלה. כאשר הרקבון בחברתנו פושה עד כדי כך שנכשלים גם אנשים מסוגם של המערערים, יש צורך כפול ומכופל בעונשים מרתיעים, כדי שביהמ"ש יעמוד בחובתו לעצור בעד תהליך מסוכן זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד מ. בזק ומ. בלום למערערים, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 12.2.78).
בתוכן
* ע.א. 532/77 - ........................274 ─ * היחסים בין מזיקים שונים בתאונת דרכים.─* ע.א. 753/75 - .................275 ─ * טענת הסתכנות מרצון. ─ * פירוש פוליסת ביטוח. ─ * תביעת נזיקין כאשר התובע קיבל תגמולים. ─* ע.א. 629/76 - ..........................276 ─ * חלוקת רשלנות בתאונת דרכים. ─ * קביעת דמי נזיקין. ─* ע.א. 842/76 - ....................277 ─ * קביעת דמי נזיקין. ─* ע.פ. 876/76 - ............................278 ─ * אחריות מעביד בגרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ. ─* ע.א. 706/76 - מזונות...................................................279 ─* ע.א. 610/75 - קביעת דמי נזיקין.........................................279 ─* ע.א. 810+828/76 - אחריות בנזיקין בגין תאונה בבית ספר...................279 ─* ע.א. 640/77 - אישור למכירת נכס ע"י כונס הנכסים בחברה בפירוק............280 ─* ע.א. 264/77 - תביעה לשיתוף בנכסים בין בני זוג..........................280─* ע.א. 665/77 - הסתמכות על הכלל '"הדבר מדבר בעד עצמו" בתאונת דרכים.......281 ─* ע.א. 63/76 - טענת "חזקה נוגדת" במקרקעין...............................282 ─* ע.א. 134/77 - תביעה נגד מזיק לאחר גביית דמי ביטוח מחברת הביטוח ─ וחתימה על ויתור..........................................283 ─* ע.א. 688/77 - תביעת מזונות מהורי הבעל כשהלה עזב את הארץ................283 ─* ע.א. 119/76 - תביעה להחזרת כספים בטענה של הפרת הסכם....................284 ─* ע.א. 143/77 - תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם כשבהסכם יש סעיף פיצויים ─ קבועים מראש..............................................284 ─* ע.פ. 55/78 - חומרת העונש (ריבוי נשואין)...............................285 ─* ע.פ. 88/78 - אישום בהצהרה כוזבת לצורך קבלת הלואה לזוגות צעירים........285 ─* ע.פ. 272/77 - חומרת העונש (רמאות וזיופים)..............................286 ─* ע.פ. 565/77 - הרשעה בסיוע לשוד.........................................286 ─* ע.פ. 813/76 - הרשעה באינוס וחומרת העונש................................287 ─* ע.פ. 393+757/77 - חומרת העונש (התפרצות)................................287 ─
─
─