תקציר סביר כרך י"ב חוברת 19

ע.פ. 612/77 - ג'ורג' שטיין ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מס הכנסה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.פ. 148/75 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ח. כהן ואשר נגד דעתו החולקת של השופט לוין).

העובדות:
המערערים היו שותפים בעסק סיטוני של עצים ולצורך דיווח על הכנסותיהם הגישו עד לשנת 1972 דו"חות שאליהם צירפו חשבון רווח והפסד שהוכן בדרך המקובלת. המספרים היו מדוייקים והתבססו על רישומים ולא על הערכות. בשנת המס 1972 הגישו המערערים דו"חות שלא התבססו על רישומים אלא על הערכה, תוך כדי פירוט הדרך שבה הגיעו להערכתם. בפירוט זה קבעו את סכום "עלות המכירות" של השנה בסך 2,360 מליון ל"י, את עלות הקניות והמלאי ולפי זה קבעו את ההכנסה. פקיד השומה לא הסתפק בדיווח זה וערך בדיקות וחיפושים. נתגלו בבתי המערערים כ- 200 פנקסים עם העתקי חשבוניות שהומצאו ללקוחות, ולפי סיכום החשבוניות הגיע סכום המכירות ל- 3,480 מליון ל"י. המערערים הורשעו בעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, היינוהשמטת הכנסה במזיד ובכוונה להתחמק ממס, ונדונו לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 25 אלף ל"י כל אחד משני השותפים. המערערים ערערו על הרשעתם ועל חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש.
החלטה - השופט אשר (דעת הרוב):
א. לטענת המערערים כי לא הוכח הסיכום הנכון של פנקסי החשבוניות, שכן המפקח שהעיד הודה כי לא הוא עצמו ביצע את הסיכום אלא עוזרו, ואם כן הרי זו עדות שמיעה - טענה זו יש לדחות מן הטעמים הבאים:
הסיכום הוגש ללא התנגדות המערערים וכשהעיד המפקח מטעם מס הכנסה ונחקר בעניין סיכום החשבוניות לא התנגד לכך הסניגור. הלכה פסוקה היא שהיעדר התנגדות במועד הגשתה מכשיר ראיה שהיתה נחשבת כפסולה עפ"י דיני הראיות אילו התנגדו להגשתה, ובלבד שלא נגרם עיוות דין, ובעניננו אין הדבר גורם לעיוות דין. אילו התנגד הסניגור להגשת הסיכום יכלה התביעה להגיש את המסמך ע"י מי שערך אותו.
אין דיני הראיות מחייבים הגשת מסמך ע"י עורכו וכל אדם יכול לאמת את המסמך גם אם הוא לא ערך אותו אלא קיבל אותו או החזיק אותו תחת משמרתו. האוטנטיות של הסיכום אינה מוטלת בספק ואינו אלא סיכום אלגבראי של מספרים שהועתקו, וכדי לתקוף תוכנו של מסמך זה אין צורך בחקירת שתי וערב של עורכו.
צודק ב"כ המדינה כי לא יתכן שבמשפט הנוגע לחשבונות לא יוכל ביהמ"ש להסתמך על ריכוז מספרים או על חישוב מתמטי שנעשה במשרדו ותחת פיקוחו של עד חשבונאי המגיש אותם לביהמ"ש. בעולם המודרני אין מקום להתנות את קבילותו של מאזן כראיה בהבאת כל הפקידים וכל העוזרים שהשתתפו בהכנתו.
ב. לטענת המערערים כי אין להביא ראיה ממחזור המכירות כפי שעולה בסיכום, לעומת עלות המכירות כפי שדווח ע"י המערערים שכן מתוך מחזור המכירות יש להפחית הפחתות מסויימות כדי להגיע לעלות המכירות נטו - המערערים צריכים היו להביא ראיות שהיו הפחתות כאלה, ואם לא ראיות על כל הפחתה והפחתה הרי לפחות חוות דעת של עד מומחה על אחוז ההחזרות בעסק כגון זה. נכון שנטל השכנוע שההצהרות הן כוזבות מוטל עד הסוף על התביעה, ואולם אחרי שהגישה התביעה ראיות המספיקות לכאורה להוכחת כל העובדות הדרושות להרשעת הנאשם, מגיע תורו של הנאשם. אם ברצונו לערער את המבנה שהוקם ע"י התביעה או להוכיח טענת הגנה שהוכחתה עליו, חייב הוא לנקוט יוזמה.
ג. לטענה שלא היה מקום להרשיע את המערערים בעבירה לפי סעיף 220 באשר ההצהרה על ההכנסות באה רק לצורך מו"מ עם פקיד השומה - לעומת מקרים אחרים שנדונו בעבר הרי כאן לא הוכח שלפני אותה שנת מס נהגו המערערים באותה שיטה וכי הגישו דו"חות
בלתי נכונים לצורך ויכוח. דו"ח המוגש ע"י נישום חייב להיות נכון כבר עם הגשתו לפי מיטב ידיעתו של המגיש. הוכח שהמערערים ניהלו עסק בקנה מידה נרחב ושניהלו רישומים ופנקסי חשבונות, למרות זאת דיווחו למס הכנסה עפ"י אומדן והוכח שסכומי האומדן לא תאמו את המציאות, המערערים לא הצביעו מדוע שינו את שיטת הדיווח, ולנוכח כל אלה ההגיון אומר שאין לייחס את ההשמטות לטעות בתום לב אלא לכוונה להשתמט ממס.
ד. לעניין ערעור המדינה על קולת העונש הוחלט שבהתחשב בכך שהעבירה היתה חד פעמית ונעברה לפני זמן רב אין להתערב במידת העונש.
השופט ש. לוין (דעת מיעוט): אין לומר כי התביעה הביאה ראיות שמספיקות לכאורה כדי לחייב את המערערים לתת הסבר להפרש שבין עלות המכירות כפי שהם דיווחו לבין מחזור המכירות ברוטו. אין חולקין שאין זהות בין הדיבור "עלות המכירות" ובין "מחזור מכירות ברוטו" וכי לעלות מכירות יש להוסיף החזרת סחורות, הנחות מסחריות, וכד'. על כן הראיות שהביאה התביעה לא היו ממין העניין. התביעה יכלה להביא ראיות על אי סבירות הפער בין שני הנתונים של עלות המכירות או מחזור המכירות ברוטו ואת זאת לא עשתה. נראה שעצם הפער המסתכם בשיעור של 17 אחוז, אם כי הוא נראה גבוה, עדיין אין בו כדי לחייב את המערערים במתן הסבר.

(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, לוין. עו"ד ד. אבי-יצחק למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 15.2.78).

ע.פ. 38+55/77 - מיכאל בייר ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוחד של שוטרי תנועה שקיבלו מתנות מעובד אגד.(חמישה ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת נתניהו) בת.פ. 545/75 - ארבעה מן הערעורים נדחו וערעור אחד נתקבל בחלקו).

העובדות:
שמונה אנשי משטרת התנועה בחיפה הואשמו בקבלת שוחד מאחד בן עמי סנה, שהיה מנהל מחלקת ביטוח של אגד, וטענת כולם היתה שקיבלו מה שקיבלו מאת סנה בתום לב ושלא כשוחד. טענה זו נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי, מחמת הספק, לגבי שלושה מן הנאשמים, וחמשת המערערים שהורשעו בדין מערערים על ההרשעה ועל חומרת העונש.
החלטה - השופט חיים כהן:
א. המערער סלומון הורשע בקבלת שוחד בגין שיק של כאלף ל"י שקיבלה אשת המערער מאת סנה וביהמ"ש המחוזי נכון היה לקבל את גירסת המערער שהכסף נשלח לשם רכישת תווי קניה וחלוקתם בין שוטרי התנועה והמערער בתוכם. לטענת המערער שביהמ"ש העליון אמנם פסק שגם קבלת מתנות שכאלה יכול ויהיה בהן משום קבלת שוחד, ואולם מכיון שהוא קיבל את הסכומים לפני פסיקת ביהמ"ש העליון אין בכך קבלת שוחד - טענה זו יש לדחות. הלכות שפסק ביהמ"ש לא היו בגדר חקיקה ולא יצרו עבירה חדשה אלא נפסקו תוך כדי פירוש החוק כפי שעמד בתוקפו מאז תחילתו. השאלה מתי יש לראות במתנה "מתת" בעד פעולה הקשורה בתפקיד או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל, היא שאלה שבעובדה והכרעה בה תלוייה בנסיבות שהוכחו לפני ביהמ"ש.
ב. לטענה שהיו קיימים יחסי ידידות בין אשת המערער ובין סנה שבמסגרתם היתה מתנה של 100 ל"י סבירה וטבעית - השאלה אינה צריכה להיות מוכרעת כאן, שכן המערער הודה שקיבל את הכסף לא רק לעצמו אלא גם לחבריו לעבודה, ולעניין שוחד אין נפקא מינה אם
הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אמר. כך שגם אם מתנת 100 ל"י לאשת המערער יכלה להיות מתנה בתום לב, הרי המתנה של 900 ל"י הנותרות לעובדי משטרת התנועה אינה יכולה להתקבל כמתנה בתום לב.
ג. לטענת הסניגור כי בכתב האישום נטענו פעולות מסויימות שבעדן לקח המערער שוחד ומשקבע ביהמ"ש שלא בעד הפעולות המסויימות שנטענו ניתן השוחד שוב לא ניתן היה להרשיע את המערער בקבלת שוחד על מנת להטות למשוא פנים בדרך כלל - יכול ביהמ"ש להרשיע בעבירה אחרת מזו המצויינת בגליון האישום ובלבד שהעבירה האחרת אינה יותר חמורה מזו שבכתב האישום, ואם רשאי ביהמ"ש להרשיע בעבירה אחרת שהוכחה, ודאי שהוא יכול להרשיע באותה עבירה עפ"י העובדות שהוכחו גם אם אינן תואמות את אלה שבגליון האישום.
ד. סלומון הורשע גם בגין כסף ששילם סנה לחותנתו של סלומון באמתלה שכאילו נסעה במכונית אגד ונגרמה לה תאונה אם כי הדבר לא קרה לעולם. סנה העיד שלא הכיר את החותנת ושלח את ההמחאות עפ"י בקשת המערער ועל כן בדין נראו כספים אלה כשוחד. אשר למהימנותו של סנה, הזהיר ביהמ"ש את עצמו הזהר היטב שעומד לפניו רמאי ושקרן ומועל באימון, ואעפ"כ לא שלל את מהימנותו מכל וכל אלא היה מוכן להשתית ממצאים על עדותו כשבאו ראיות סיוע נסיבתיות, או שמהימנות העדות נתאשרה למפרע ע"י שקרי הנאשמים וכזב ראיותיהם. על כן אין להתערב באימון שנתן ביהמ"ש המחוזי בעדות זו.
ה. המערער שמש כיהן כתובע משטרתי בעבירות תנועה בביהמ"ש וחתנו נתקבל ללימוד נהיגה באוטובוס בבי"ס של אגד על יסוד השתדלותו של המערער אצל סנה. דמי לימוד הוחזרו ועפ"י העדויות לא ביקש חתנו של המערער את החזרת דמי הלימוד, וסנה החזיר את הכספים עפ"י בקשת המערער. לא הוכח אמנם שהכספים ניתנו עבור פעולה מסויימת, אך יש לומר כי הם ניתנו למשוא פנים בדרך כלל לאגד בתיקים פלילים בהם מופיע מערער זה ובהם מעורבים נהגי אגד.
ו. המערער כספי קיבל מסנה 140 ל"י בטענה שנקרע כיסוי בד שעל מכוניתו ע"י אוטובוס של אגד שעבר במקום. המערער אמר כי לא פנה אל סנה בדרישה לפצות אותו על הכיסוי אלא סיפר לסנה דרך אגב על המקרה וסנה הציע לו את התשלום ולכן ראה בכך ביהמ"ש מתנה גרידא שניתנה לכספי כמתת שוחד. מאישום זה ניתן לזכות את כספי מחמת הספק כי אין לשלול את האפשרות שהמערער ראה בכסף זה תשלום פיצויים שאמנם לא היה מגיע לו אך לא שוחד.
ז. כספי הורשע גם בקבלת 310 ל"י מאת סנה כמתנה ליום הולדת של הבן ולרגל סיום שרותו הצבאי. כאן השאלה היא אם שררו בין המערער לבין סנה יחסי ידידות שיש בהם כדי להסביר מתן כסף בסכום כזה כמתנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היחסים בין סנה ובין המערער לא היו יחסי ידידות אלא יחסים רשמיים בגדר התפקיד ומכאן שאין לקבל את הטענה שהיתה זאת מתנה סבירה.
ח. המערער גולן קיבל מסנה סכום של 500 ל"י לאחר שגולן הגיש לסנה קבלה על סכום זה עבור שיפוץ ברכבו. אין חולקים ששום פגיעה של אוטובוס אגד לא הצריכה עבודות אלה ואם כן הסיבה היחידה שאגד או סנה מימנו את התשלום הנ"ל היה בכוונת שוחד.
ט. גולן הורשע גם בהדחת פחח לתת אישור בכתב על עבודות שלא נעשו ובמתן האישור הזה עשה מעשה שיש בו כדי להכשיל תהליך שיפוטי ולהביא לידי עיוות דין. ביהמ"ש יכול היה להרשיע את המערער בעבירה זו.
י. המערער בייר למד בבית ספר פרטי לימוד נהיגה ואגד מימן את הוצאות הלימוד. ביהמ"ש לא קיבל את טענת המערער שחשב לעבוד כנהג אצל אגד וחשב כי אגד שילם
מפרעה לצורך לימוד הנהיגה וינכה אחר כך את הסכומים מתוך שכר העבודה. טענת המערער היתה כי עמד לפני סיום שרותו במשטרה ואיש לא יכול עוד לצפות ממנו לחסדים במילוי תפקידו ועל כן לא היתה לו כוונה פלילית. שיקולים אלה אינם לענין, שכן השאלה היא על שום מה שילם סנה את מה ששילם ואין נפקא מינה לעניין השוחד שהנותן הישלה עצמו באשליה שיפיק מן התשלום טובת הנאה בזמן שלמעשה לא היה לו סיכוי לכך. יא. אשר לעונשים - אלה נעו בין 6 ל-16 חודשי מאסר לפי חומרת המעשים, ואין להתערב בכך פרט למערער כספי שזוכה מאחד האישומים כאמור ועונשו הוקל.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. עו"ד מ. שחטר ח. גלזר וש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 15.3.78).

ע.פ. 228/77 - שמואל זקצר ואריה אזיה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות קשר ועבירות זיוף מסמך ע"י זיוף מספרי שילדות מכוניות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט אלקיים) בתיק פלילי 162/76 - הערעור נדחה).

שני המערערים ניהלו בבאר שבע במשותף מגרש למסחר מכוניות ובמסגרת עיסוקיהם רכשו מכוניות משומשות או כאלה שנפגעו בתאונות והפכו לגרוטאות. הם פיתחו שיטת פעולה שלפיה גנבו או יזמו גניבתם של כלי רכב תקינים כדי להרכיב עליהם את סימני הזיהוי, לרבות מספרי המנוע והשילדה, של כלי רכב מאותו סוג, שנרכשו על ידיהם כגרוטאות. לאחר הזיוף מכרו את הרכב הגנוב עם סימני הזהות והרישוי של רכב הגרוטאות. ביהמ"ש המחוזי הרשיעם בעבירות של החזקת רכוש גנוב, גניבה, שידול לפריצה, זיוף וקבלת דבר במירמה. בביהמ"ש העליון נסב הדיון בשאלות אם ניתן היה להרשיע מערער אחד בפעולות של מערער שני על יסוד עבירת קשר שקשרו יחדיו, ואם ניתן היה להרשיע על עבירת קשר למרות שבכתב האישום לא צויינה עבירת הקשר, אם כי צויינו העבירות המהוות את הקשר.כן נדונה השאלה אם ניתן להרשיעם בעבירת זיוף כשמדובר בזיוף שילדת מכונית ובעניין זה סטה ביהמ"ש העליון מפסיקה קודמת שלו שבו נקבע שאין להרשיע בעבירת זיוף כשמדובר בזיוף שילדה שכן זיוף אפשר לעשות רק על מסמך ושילדה אינו מסמך. בהקשר זה דן ביהמ"ש בשאלת הפנייה לפסיקה האנגלית כאשר מדובר בחוק עצמאי. כן דן ביהמ"ש בשאלה אם מדובר כאן בעבירות שנעברו בנסיבות מחמירות ולנוכח המעשים הכוללים זיופים ומעשים פליליים שיטתיים ומסועפים בכלי רכב ובמכירתם לאחרים, יש בעליל נסיבות מחמירות לעניין חוק המרמה. גם באשר לעונש קבע ביהמ"ש העליון כי העונש של 5 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי שהוטלו על זקצר ו-7 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי שהוטלו על אזיה וכן קנס של 350 אלף ל"י שהוטל על כל אחד מן המערערים איננו חמור.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. עו"ד קנת וביאור למערערים, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 8.2.78).

ע.פ. 740/77 - מנחם דיין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות סחיטה) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של קבלת משקאות במרמה, איומים והסגת גבול פלילית ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. המערער נכנס למועדון לילה ביד רמה, צרך משקאות ולא היה לו לשלם, ולא עמד בהבטחתו שישלם עוד באותו לילה את חשבונו. כשהופיע במועדון בלילה אחר והמתלונן דרש ממנו את כספו, איים עליו שיגמור איתו את החשבון אם יצא איתו החוצה. רשאי היה השופט לראות בדברים אלה איום כמשמעותו בסעיף 100 לפח"פ בין אם המתלונן ראה בזה איום ובין אם לאו. יתכן שהמערער לא ראה כל רע בהתנהגותו במועדון ההוא, אך ההתנהגות הבריונית של אני ואפסי עוד נעשתה אצל הרבה אנשים לטבע שני, ואין הם יכולים להבין שיש בהתנהגות כזו עבירה פלילית שהחוק אוסר אותה.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. 19.2.78).

ע.פ. 739/77 - ציון אביטל נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הרשעה בהתפרצות וגניבה (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בעבירת התפרצות וגניבה ונגזרו עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער. הערעור נתקבל בחלקו. המקרה אירע במשרדי מינהל הסטודנטים בירושלים, שם נגנבו אגרות חוב וכספים. על דלת הכניסה למשרד לא נתגלו סימני פריצה, בעוד שעל דלתות המגירות ושולחנות הכתיבה השונים היו סימני פריצה ועל אחת הידיות שבדלת מתחת למגירת שולחן כתיבה נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער. לטענת המערער כי אין לבסס את ההרשעה על טביעת אצבעותיו, שכן בא למקום לצורך חיפוש עבודה וכך יכלו טביעות אצבעותיו להישאר על הידית - מבלי להיכנס לשאלה אם יכול היה מישהו מן הקהל לגשת אל השולחן מן הצד שבו ישבה הפקידה, הרי השאלה היא אם סביר הוא כי טביעת אצבע של מישהו מן הקהל הבא להתעניין במקום עבודה תימצא במקום כה נמוך. על כך התשובה היא שלילית ועל כן יש במיקומה של טביעת האצבע בלבד כדי לכרוך את המערער במעשה. מאידך, לא הובאו ראיות להוכחת הפריצה. לא נתגלו סימנים על דלתות המשרד שיצביעו על פתיחתם בכח, וגם לא הובאה ראיה ע"י פקיד כלשהו, שהיה אחרון העובדים. כי סגר את הדלת אחריו בין בלווית נעילתה במפתח או בלעדיה ועל כן לא היה מקום להרשיע את המערער בפריצה אך יש די בחומר כדי להצביע על ביצועה של עבירת גניבה. לנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער אין לבטל את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. עם זאת יש בשינוי האישום כדי לבטל את המאסר על תנאי שהופעל שכן הוא הותנה באי ביצוע עבירה של פשע ואילו עבירת הגניבה הינה עוון בלבד.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. בר אור למערער. 5.2.78) .

ע.פ. 252/77 - עזר וילסון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בשתי עבירות על פקודת מס הכנסה, היינו מסירת הצהרת הון כוזבת ועריכת דוחו"ת לא נכונים על הכנסה. הוא נדון לחצי שנה מאסר על תנאי, וקנס של 100 אלף ל"י והערעור נתקבל בחלקו. המערער הגיש הצהרת הון ביום 31.3.74 ובה הצהיר על רכוש בסכום כולל של כ-130 אלף ל"י, והוברר כי מלבד הסכום שעליו הצהיר היה בתאריך הקובע בידי אשתו שיק בנקאי של 20 אלף ל"י, ובאותה שעה הספיק לשלם 100 אלף ל"י על חשבון דירה שרכש. המערער לא נתן הסבר לגבי הסכומים האלה וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה על הרשעה במסירת תרשומת כוזבת. האישום השני נוגע לדוחו"ת על הכנסות ל-4 שנות מס שהוגשו בשנת 1975. המערער הצהיר על הכנסות המסתכמות בכ-80 אלף ל"י, ולנוכח גידול ההון והוצאות המחייה, ישנו הפרש של 153 אלף ל"י גידול הון, במשך 4 השנים, שנותר ללא הסבר. לגבי סכום אחד של 20 אלף ל"י ניתן לקבל, אם כי בדוחק, את הסברו של המערער, כך שהסכום החסר יקטן בסך 20 אלף ל"י ובכפוף לכך אושרה ההרשעה גם בהעלמת המס. ביחס לעונש - בעקבות הקטנת הסכום החסר ב- 20 אלף ל"י וכן כיון שמדובר בדוחו"ת שנמסרו בבת אחת ל- 4 שנות מס, הוחלט לאשר את הקנס שהוטל על המערער, אך המאסר בפועל הופחת ל- 3 חודשים בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד א. אלון למשיבה. 1.3.78).

ע.פ. 465/77 - דאהר הלבדור נגד מדינת ישראל

*אחידות העונשים (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער פרץ יחד עם אחרים לביתו של הפטריארך הארמני, בכנסייה הארמנית בירושלים, ובאותה פריצה נגנבו תשמישי קדושה עתיקים ויקרי ערך ותכשיטים בשווי כולל של מליון וחצי ל"י. הרכוש לא נמצא וכנראה הוברח לירדן. המערער נדון ל-7 שנות מאסר, שהוא העונש המקסימאלי הקבוע בחוק, וערעורו על
חומרת העונש נתקבל. הנימוק העיקרי לערעור היה כי נאשם אחר באותה עבירה הובא בפני שופט אחר והוטל עליו עונש של 3 שנים מאסר בלבד, למרות שהנסיבות לא הצדיקו כל הבדל בעונש לרעת המערער. ב"כ התביעה הסכים בערעור שנסיבות העניין לא הצדיקו פער בעונשים שהוטלו על שני הנאשמים והשאיר את העניין לשיקולו של ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש ציין כי למערער אין הרשעות קודמות ובעת ביצוע העבירה היה בן 19 שנה. אכן המעשה חמור ומגיע למערער עונש חמור, אך מאידך יש להביא בחשבון את העובדה שהנאשם השני נדון ל- 3 שנים מאסר בלבד והתביעה לא ערערה על קולת העונש. פער בלתי מוסבר כזה יש בו כדי לעורר הרגשת אי צדק. יחד עם זאת העקרון של אחידות העונשים איננו מוחלט ואין משמעותו שמן ההכרח להתאים את העונשים. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 4 שנים ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה . השופט י. כהן. עו"ד כפיר למערער, עו"ד רזניק למשיבה, 13.2.78).

ע.פ. 784/77 - ד"ר יורי ברומברג נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פציעה ע"י יריה)(הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער שעבד כמדען בטכניון, נחשד ע"י בעלה של אחת המזכירות שעימה נתידד המערער. בעלה תקף פעם אחת את המערער ולאחר מכן הופיע במשרדו של המערער והחל לתקוף אותו, ואז ירה המערער במתלונן ופצע אותו בבטנו. המערער נדון ל- 4 שנים מאסר שמתוכן 18 חודשים מאסר בפועל. למערער אין כל הרשעה קודמת, הוא עולה חדש שטרם התערה מבחינה כלכלית בארץ ולאחר המקרה הפסיד את מקום עבודתו. מאידך, העבירה היא חמורה ורק בנס לא נסתיים בקיפוח חיי אדם. לאור כל הנ"ל הועמד העונש על 9 חודשי מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. אליה למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 26.2.78).

ע.פ. 664/77 - יורם חבה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הרשעה בהצתה (הערעור נדחה).

באחד הלילות פרצה אש בחנות מכלת של אחד שרעבי בשכונת התקוה בת"א והמערער הורשע במעשה וערעורו נדחה. כמסתבר נעשו נסיונות אחדים של פריצות לחנות ובלילה הנדון שמו בעל החנות ואשתו מארב ובשעת לילה מאוחרת ראו את המערער נכנס לסימטה הסמוכה לחנות ולאחר שהמערער לא יצא משם ירדה בעלת החנות לסימטה ושם ראתה אדם קופץ מעל לגדר ולאחר מכן פרצה האש. במשטרה אמרה המתלוננת בודאות כי היה זה המערער שאותו ראתה, ואילו בעדותה בביהמ"ש אמרה כי ראתה דמות הדומה למערער הקופצת מעל לגדר, כשנשאלה מדוע במשטרה אמרה אחרת מאשר בביהמ"ש, היא הודתה כי מה שאמרה במשטרה היה אמת, אך הוסיפה שאמרה כך כי חשדה שידו של המערער במעשה. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על עדות המתלוננת במשטרה ובדין עשה כך. העדה הודתה בביהמ"ש כי במשטרה דיברה אמת, ומשהודתה העדה בביהמ"ש שדיברה אמת במשטרה נעשו גם דבריה ראיה קבילה. לעדותה של המתלוננת יש להוסיף עוד ראיות סיוע והן: כשנעצר המערער באותו לילה נדף ממנו ריח של נפט והסברו לריח זה לא היה נכון. כמו כן, בלילה שלאחר המעצר שמע שוטר שיחה בבית המעצר בין אדם שהיה בפנים ובין אדם מבחוץ, כאשר האדם מבחוץ קרא "יורם" ומבפנים השיבו "מי זה" והאיש שמבחוץ זיהה את עצמו בשם "שלמה". בשיחה הודיע שלמה ליורם כי המשטרה גילתה בגדים עם נפט והציע לו, כי כשישאלו אותו, יגיד שזה מהפרימוס של אמו ואכן למחרת אמר יורם כי ריח הנפט נובע מהפרימוס של אמו. אמנם לא הובאה כל ראיה לכך שהמערער היה באותו לילה עצור בבית המעצר באבו כביר, אך גם באין ראיה כזו הרי כשמדובר בשיחה של אחד
יורם העצור עם שלמה מבחוץ, כאשר ליורם יש אח בשם שלמה, וסיפור הפרימוס שצץ למחרת בדברי המערער, כל אלה מצביעים כי מדובר במערער.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 16.2.78).

ע.פ. 251+330/77 - מאיר ששון ושלמה כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעורים נדחו).

עולה חדשה מבירות רצתה לנצל זכותה לפטור ממיסים ברכישת מכונית, ומכיון שהפטור ניתן לעולה רק אם הוא בעל רשיון נהיגה ולעולה לא היה רשיון נהיגה, פנו למערער ששון ובקשו ממנו כי ישיג לעולה רשיון נהיגה טורקי. ששון התקשר עם המערער כהן יליד טורקיה ועו"ד במקצועו, והלה לקח לידיו את הטיפול. הוא קיבל מן העולה את דרכונה ומסמכים אחרים ונסע לטורקיה. היו לו שם קשיים להשיג את מבוקשו ולבסוף כשהגיע הרשיון ארצה התברר שאותו רשיון לא הועיל כלל. פרץ ריב בין העולה לבין המערערים והעולה התלוננה במשטרה. המערערים הועמדו לדין בעבירות שונות אך ביהמ"ש החליט, לפי סמכותו לפי סעיף 196 לחוק סדר הדין הפלילי, שלא להרשיע את המערערים בעבירות שבהן הואשמו, והרשיעם בנסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר להוציא דבר במרמה. הערעור נדחה. לטענת המערערים כי לא מן הדין היה השתמש כלפיהם בסעיף 196 ושלא ניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן כנגד העבירות האחרות - אין ספק שלפחות בשלב העדויות היה ברור לסניגוריה בפני מה עליה להתגונן והמערערים לא הצליחו להסביר באיזה קו הגנה שונה מזה שנקטו היו נוקטים אילו הואשמו מראש באותן עבירות שבהן הורשעו. אשר לעונש - המערער כהן שנדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי ערער על חומרתן. אין לומר כי העונש חמור מדי. יש חומרה מיוחדת בעובדה שהמערער שהוא עו"ד עשה מעשה אשר אילמלא נכשל, היה עלול לגרום נזק חומרי לקופת המדינה ולהכשיר לנהיגה אדם שאינו כשיר. כמו כן מדובר בסדרים של הטבות לעולים חדשים, וזה עניין רגיש וכל מי שמכשיל סידורים אלה גורם נזק רב לא רק למדינה אלא גם לציבור העולים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד א. לוריא וש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד אלון למשיב. 23.2.78).

ע.פ. 434/77 - מדינת ישראל נגד זלמן כוגן ומרים בן עמי

*קולת העונש (עבירות מרמה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).

המערערים הורשעו בעבירות של קבלת דברים במרמה בנסיבות מחמירות ומשיכת שיקים ללא כיסוי כשהיקף העבירות עלה על מליון ל"י. ביהמ"ש המחוזי החליט להעמיד אותם בפיקוח שירות המבחן למבוגרים. המשיב כוגן ישב בכלא 9 חודשים לפני מתן גזה"ד ורק ימים ספורים לפני מתן גזה"ד שוחרר. ביהמ"ש המחוזי כתב בגזר דינו כי העובדה שהמשיב שוחרר עתה ממעצרו מונעת ממנו אפילו לחשוב על שליחתו שנית למאסר. לגבי הנאשמת בן עמי אמר ביהמ"ש כי עבירותיה מועטות בהשוואה לעבירות שבהן הורשע שותפה, וכיון שהיא צעירה לימים העבירה אותה על דעתה אהבתה לכוגן. הערעור על קולת העונש נתקבל. היקף העבירות והתכנון בקלות הדעת והלא איכפתיות לגורל הקורבנות מצדיקים, ואולי אף מחייבים, היו להטיל על המשיבים עונשי מאסר לתקופות של ממש. אך כאמור החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לשלוח את המשיבים למאסר ומן התסקירים של שרות המבחן עולה כי קיימים סיכויים סבירים להחזיר את המשיבים לחיי עבודה תקינים. על כן, לא בלי היסוס, החליט ביהמ"ש העליון שלא לעמוד בדרכו של שרות המבחן. אולם לא יתכן שהמשיבים יצאו מן האישומים ללא כל עונש. אי לכך הוטל על כוגן עונש 18 חודשים מאסר שמתוכם 9 חודשים בפועל שאותם כבר ריצה במעצרו, ותשעה חודשים מאסר על תנאי. על המשיבה בן עמי הוטל עונש של 9 חודשים מאסר על תנאי וכן הוטל על כל אחד משני המשיבים תשלום קנס של 10 אלפים ל"י.
פסה"ד ניתן מפי השופט ח. כהן, והנשיא זוסמן הוסיף כי טעה ביהמ"ש כאשר סבר שאין לשלוח למאסר נאשם שישב בכלא בתקופת מעצר ושוחרר לפני גזה"ד. אמת, כשביהמ"ש העליון מחמיר בדינו של נאשם עפ"י ערעור המדינה ובינתיים ריצה הנאשם את כל עונש המאסר שהוטל עליו, נמנע ביהמ"ש להחזירו לבית הכלא. אך אין להשוות למקרה כזה את מצבו של עצור שישב בכלא עד לבירור דינו. נאשם ששוחרר מן המעצר לפני שנגזר דינו אינו יכול להניח שבזה נגמרה פרשת כליאתו ושביהמ"ש לא יטיל עליו עונש מאסר בפועל, בניגוד לנאשם שריצה את עונשו לפני שהגיע ענינו לערעור, כאשר קיווה כי עם שחרורו מן הכלא הוא יכול לפתוח דף חדש.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בן טובים למערערת, עוה"ד א. רון וי. בן זאב למשיבים. 26.2.78).

ע.פ. 558/77 - פלונית נגד פלוני

*בזיון בית המשפט (הערעור נתקבל על תנאי).

המערערת חוייבה ע"י ביהמ"ש המחוזי בתשלום קנס של אלפיים ל"י ליום לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, ,בגין אי קיום פס"ד להחזיר ילד קטין לישראל אחרי ששהה 3 שנים באוסטרליה. על ההחלטה הגישה המערערת בשעתו ערעור וביקשה שהערעור ישמע בפגרה ומשנדחתה בקשתה ברחה לחו"ל. עתה התייצבה בפני ביהמ"ש עו"ד, אשר לא ייצגה את המערערת בהליכים הקודמים, ואם כי לא היה בידיה יפוי כח פורמלי הורשתה לטעון בפני ביהמ"ש מטעמה של המערערת. ביהמ"ש העליון ציין כי בהליכי בזיון ביהמ"ש אין ,ביהמ"ש מקשיב לטענות בעל דין אשר לא זו בלבד שביזה את ביהמ"ש ע"י אי ציות לפסק דינו, אלא גם הוסיף בזיון נוסף ע"י התחמקותו שלא כדין מתחום שפוטו של ביהמ"ש. אולם מאחר ומדובר ובשלומו של ילד קטין ניתן לנהוג לפנים משורת הדין. בעניננו אין למצוא פגם בקביעת ביהמ"ש המחוזי שהמערערת הפרה את פסה"ד שחייב אותה להחזיר את ילדה לישראל ואין פגם בסנקציה שהוטלה עליה. אך מאחר ובינתיים נשתנו הנסיבות החליט ביהמ"ש העליון להתלות את החלטת ביהמ"ש המחוזי בתנאי, והתנאי הוא שאם תביא המערערת בעצמה את ילדה הקטין ארצה תוך שנה אחת לא ייגבה ממנה הקנס שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי. כמו כן הוטלו על המערערת התחייבויות נוספות הקשורות בהבאת הילד ארצה, כתנאי להתליית פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. אם לא תקיים המערערת, תנאים אלה תעמוד בעינה החלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד גיטליץ למערערת. 29.3.78) .

ע.פ. 807/77 - ברנט רוזנפלד נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).

המערער הוא בעל הרשעות קודמות מרובות, הוא בן 31 שנה וכבר 20 שנה שהוא עוסק בפריצות וגניבות, והוטלו עליו עונשי מאסר שונים ללא הועיל. לאחרונה הוטל עליו עונש מאסר של 5 שנים וכשיצא לחופשה של 32 שעות לא חזר לכלא ונעצר לאחר שביצע במשך שבועיים 8 פריצות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונששל 7 שנות מאסר בגין 8 הגניבות והפריצות והערעור על כך נדחה אין ספק שזהו עונש לא קל אבל לא היה מנוס מלהטיל עונש זה בהתחשב בעברו של המערער.

(בפני השופטים: עציוני, אלון, בכור. החלטה - השופט עציוני. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 22.3.78).

ע.פ. 559/77 - משה מאירי נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה כתוצאה של אי הזמנת סניגור למסדר זהוי תמונות (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 66 (א) לפח"פ בגין השתתפות ביריות שנורו ממכונית וערערו על הרשעתו נתקבל. טענת המערער כאילו לא הוכח שהיריות נורו מתוך אקדח שהיה מסוגל להרוג אדם כהגדרת "נשק" בסעיף 66(א) הנ"ל לא
נתקבלה, שכן העדים ששמעו את היריות לא נחקרו כלל שמא היו אלה יריות ספורט או צעצוע, והמומחה שבדק את התרמילים לא הוזמן להיחקר בדבר. ברם יש ממש בטענות המערער לעניין זיהויו. אחד העדים העיד שראה את המערער במכונית שממנה נורו היריות וזיהה אותו בביהמ"ש, אך אין לדעת אם העד היה מזהה את המערער בביהמ"ש, אילולא קדם לעדותו מסדר זיהוי תמונות אשר בו כבר זיהה את המערער קודם לכן, ומסדר זיהוי התמונות יש לפסול. על עריכת מסדר זיהוי תמונות החליטה המשטרה לאחר שהמערער סירב לעמוד במסדר זיהוי חי. כאשר נערך המסדר ידעה המשטרה שהמערער מיוצג ע"י עו"ד ואעפ"כ לא הוזמן עו"ד להיות נוכח. הסניגור התנגד לקבלת הראיה בדבר מסדר זה מפאת אי הזמנתו כאמור, וביהמ"ש המחוזי החליט כי התנגדות הסניגור נוגעת לעניין משקל הראיה ולא קבילותה ובסופו של דיון לא גרעו השופטים ממהימנות המסדר ומשקלו. ביהמ"ש העליון החליט לפסול את הזיהוי. בפעמים קודמות עמד ביהמ"ש העליון על הצורך להזמין את הסניגור גם למסדר תמונות וביהמ"ש אמר שאין במחדל להזמין את הסניגור כדילפסול את הראיה אלא יש בו כדי להפחית ממשקלה בלבד. אבל כשהולכים ומתרבים המקרים שבהם מתעלמת המשטרה מהנחיות והוראות ביהמ"ש העליון לעניין הזמנת הסניגור,הרי הגיע הזמן להפחית ממשקלן של ראיות אלה שהושגו שלא כהלכה, עד כדי אפס ואולי ילמדו חוקרי המשטרה בדרך זו לעשות עבודתם כהוראת ביהמ"ש העליון. מכיון שאין לייחס שום משקל הוכחתי למסדר התמונות, אין גם ליחס ערך הוכחתי לזיהוי שנערך ע"י העד בביהמ"ש ועל כן זכאי המערער ליהנות מן הספק. גם זיהוי המכונית פגום שכן לא נערך מסדר זיהוי מכוניות אלא שהעד העיד שהיתה זו מכונית מסוג אופל בצבע חום שאת מספרה לא ראה, אך מכוניות כאלה יש הרבה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד גב' י. וילכר למשיבה. 3.4.78).

ע.פ. 27/78 - עדנאן חטיב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד דאר) (הערעור על חומרת העונש נדחה).

המערער שהוא בן 24 עבד כ- 3 שנים בתור פקיד דאר בחיפה ונתפס כשהוא גנב דבר דאר מתוך חבילות שנשלחו באמצעות הדאר. המערער נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וערעורו נדחה. עברו של המערער היה ללא דופי ובמשך 3 שנות עבודתו לא היו כל תלונות נגדו. כמו כן איבד את מקום עבודתו. ברם בהתחשב עם מהות העבירה ובכך שמדובר בפקיד דאר שהציבור הפקיד בידיו רכוש שעליו הוא צריך לשמור, יש להטיל עונשים שגם ירתיעו אחרים.

(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד רגירר למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 20.3.78).

בר"ע 28/78 - רפיק מקלדה ואח' נגד סאלח זינאתי ואח'

*סרוב בימ"ש להאריך מועד (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בתצהיר שעשה המבקש הראשון לתמיכה בבקשה להארכת מועד, לעניין ביטול פסק בורר, טען הלה ,כי הפסק נמסר לאחד מילדיו ועל קיומו נודע למבקש ביום 8.8.77, אך אז היה טרוד בהכנה לקראת חתונה של שני בניו, שאמורה היתה להתקיים ביום 22.10.77, כך שרק ביום 18.10.77 פנה לבא כוחו לנקוט אמצעיםלביטול פסק בוררים. ביהמ"ש סירב להאריך את המועד והבקשה לרשום ערעור נדחתה. הרי זו רשלנות רבתי מצד המצהיר השוללת מעיקרא קיומו של טעם מיוחד. המבקש השני לא תמך בקשתו בתצהיר ומשום כך דינה היה להדחות. משביקש המבקש השני להאריך לו את המועד, ממילא לא יכול היה להישמע בטענה שהפסק לא הומצא לו.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. קרשי למבקשים. 15.3.78).

ב.ש. 79/78 - מדינת ישראל נגד יצחק ברזם

*שחרור בערובה (הערר נתקבל).

נגד המשיב הוגש כתב אישום באשמות של זיוף שטרות כסף של 500 לירות, בסכום של כרבע מליון ל"י. כן הואשם במעילה באימון ובקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. המשיב הוא מורה למוסיקה בן 56 ובקשת המדינה לעצרו עד לגמר ההליכים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערר על כך נתקבל. אין חילוקי דיעות שקיים, מבחינת מידת ההוכחה, חשד סביר כדי להצדיק את מעצרו של המשיב אך כידוע בכך בלבד לא סגי. כדי לעצור אדם לפני הרשעתו דרושים נימוקים נוספים, כגון שמדובר בעבירות חמורות של אלימות, כשקיים חשש לטשטוש ראיות וכד' .מדובר כאן בעבירות חמורות מאד המחבלות בכלכלת המדינה ובאמינותה. מן השטרות שזוייפו נתפס רק חלק קטן מאד, ולגבי חלק מן השטרות טרם הוברר היכן נעשה הזיוף. קיים איפוא חשש רציני שהמשיב עלול להפריע למאמצים של המשטרה למצוא את השטרות שטרם נתפסו ואת המקום שבו בוצע הזיוף ויתכן גם שהמשיב ימשיך להפיץ את השטרות המזוייפים שטרם נתפסו. אי לכך יש לעצור את העורר.

(בפני: השופט אלון. גב' מ. רובינשטיין למבקשת, עו"ד קרפ למשיב. 30.3.78).

ב.ש. 29/78 - לזרוס כהן ואח' נגד שלמה אקרמן

*העברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נתקבלה).

האמירה הסתמית בסעיף 4 לתצהיר המבקשיםשלפיה כל עדי הראיה לתאונה גרים בירושלים אינה מספקת כדי לשמש יסוד להעברת הדיון לירושלים. לצורך כך היה מן הראוי לפרט את שמות העדים ואת כתובותיהם. אעפ"כ יש להיעתר לבקשה ולהעביר את הדיון מבאר-שבע לירושלים, הואיל ומרכז הכובד של האירוע הוא בירושלים. נוכח התגבורת בשופטים שנתמנו לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בירושלים גם אין חשש שהדיון יארך זמן רב יתר על המידה.

(בפני: הנשיא זוסמן. 21.3.78).

המ' 234/78 - שלמה עצמון נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה בעיקרה).

המבקש נדון למאסר בגין עבירות שוחד ומאסרו אמור היה להתחיל בתאריך 27.3.78 ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. הנאשם התבסס בבקשתו בעיקר על טענות משפטיות שונות בדבר סיכויו לזכות בערעורו בעניין ההרשעה או לפחות במידת העונש וכן כי גוייס למילואים. ביהמ"ש העליון החליט לדחות את ביצוע גזר הדין עד ליום 30.4.78 וזאת באשר המבקש גוייס ואין לדעת אימתי גיוס זה יסתיים. למבקש ניתנה בביהמ"ש המחוזי דחייה של חודש ימים ומתוכה הוא מגוייס חלק מן הזמן ועל כן יש לקיים את הדחייה כאמור. לעניין סיכויו של הנאשם בערעורו אמר ביהמ"ש העליון כי הכלל הוא שאינו מתערב בשאלה זו, ושאין לעכב ביצוע עונש מאסר אלא כאשר קיימות נסיבות מיוחדות וכאן אין כאלה. עבירות השוחד הן עבירות לא נדירות וצריך להתייחס אליהן בחומרה ואין נפקא מינה בין הצעת שוחד לנתינתו.

(בפני: השופט אלון. עו"ד י. רובין למבקש, עו"ד רזניק למשיבה. 23.3.87).

המ' 182/78 (ע.א. 416/72) - פלוני נגד פלונית ואח'

*בקשה להשלמת פס"ד (הבקשה נדחתה).

בין הצדדים התנהל משפט בעניין מזונות וב-1974 ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד בהסכמה על גובה המזונות, כאשר "סכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחייה". התעוררה מחלוקת אם יש לחשב את ההצמדה מידי חודש בחודשו או פעמיים בשנה בלבד, והצדדים הביאו את העניין לפני ראש ההוצאה לפועל והוא החליט שחשבון המדד יעשה אחת לשלושה חודשים. המבקש הגיש לראש ההוצאה לפועל בקשה לעיין מחדש בהחלטה זו או שיעביר את הקושיה לביהמ"ש העליון להכרעה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. בצדק קבע ראש ההוצאה לפועל כי המבקש יכול היה לערער על ההחלטה הקודמת
בעניין חישוב ההצמדה כל שלושה חודשים, ומשלא עשה כן הרי כאילו השלים עם ההחלטה ההיא. אשר לפנייה לביהמ"ש העליון לפי סעיף 12, היה ראש ההוצאה לפועל בדעה שפסה"ד אינו טעון הבהרה כי אם השלמה ועל כן הפנה את המבקש לביהמ"ש העליון לבקש השלמה. הבקשה נדחתה, אין סמכות בידי ביהמ"ש להיזקק לבקשה זו באשר נגמרה מלאכתו עם מתן פסק הדין. לא נפלה בפסה"ד שום טעות סופר שביהמ"ש מוסמך לתקנה, כשם שלא נפלה כל טעות אחרת הטעונה תיקון. עם זאת הוסיף ביהמ"ש העליון כי כבר נפסק שכשההצמדהנעשית מבלי לאמר באיזה רווחי זמן תיעשה ההתאמה, כי אז יש צורך להתאים מידי חודש בחודשו את סכום המזונות לשינוי שחל במדד יוקר המחייה, ומשקבע ראש ההוצאה לפועל כי ההתאמה תיעשה אחת לשלושה חודשים כבר זכה המבקש מן ההפקר.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. 10.3.78).

בג"צ 281/77 - אינווסט אימפקס בע"מ ואח' נגד משרד הבריאות

*ביטול מכרז ע"י מפרסם המכרז משנתגלתה אי בהירות בתנאיו (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיב הוציא מכרז סגור לחברות בארץ ובחו"ל להספקת מערכות עירוי נוזלים ולאחר שהוגשו ההצעות, ולפני שנפתחו המעטפות, פנתה חברה ישראלית למשרד הבריאות והצביעה על ליקויים במכרז והגדרות בלתי ברורות ,18 העשויות לגרום לטעויות, וכן טענה כי קיים הסכם בין התאחדות התעשיינים לבין שרי ממשלה שמכרז צריך להתפרסם רק בין יצרנים ישראליים. לנוכח הליקויים האמורים במכרז החליט מנהל אגף האפסנאות במשרד הבריאות להורות על ביטול המכרז ושלא לפתוח את המעטפות עם ההצעות שהוגשו. בגלל תקלה משרדית נפתחו המעטפות וועדת הרכישות קיבלה החלטה לבטל את ההצעות ולהוציא מכרז חדש על בסיס מפרט שיהיה נקי משגיאות. עתירת העותרות נגד ביטול המכרז נדחתה. כמסתבר היו שתיים מן השגיאות עשויות להטעות ומכאן שהמניע לביטול המכרז לא היה הרצון להעדיף יצרניות מקומיות, כפי שחושבות העותרות, אלא קיומם של הליקויים כפי שמסביר משרד הבריאות. שאלה היא אם בגלל הטעויות הנ"ל צריך היה לבטל את המכרז או שניתן היה לרפא את הפגמים ע"י תיקון המפרט אך כנראה שמשרד הבריאות לא חשב כלל על אפשרות כזו. למעשה אין מקום להחיות את המכרז שבוטל וזאת מסיבות שונות, ובכללן שהצעת העותרת סטתה מתנאי המכרז בכך שהציעה מערכת מסויימת עם פריט השונה מן המערכת שהוזמנה ואם כי לדעת העותרת המערכת שהציעה היא יותר טובה, הרי דעת משרד הבריאות היא שונה. כמו כן חלו בינתיים שינויים במחירים במשך השנה ואין מקום עתה להחיות את המכרז ולבקש הצעות חדשות.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. רבשטיין לעותרות, עו"ד, ר. יאראק למשיב. 23.3.78).

בג"צ 406/77 - נחום צבי נגד ועדת הערר לעניני מוניות

*רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר פנה לבג"צ בשנת 1976 בעניין קבלת רשיון לנהיגה במונית, ואז הוחזר הדיון לועדת המוניות, כדי שזו תיתן לעותר הזדמנות להוכיח כי עבודתו כפקיד שרות בבנק במשך השנים הרלוונטיות, היתה משנית לעבודתו כנהג מונית באותה תקופה. ועדת העררים דנה שוב בענין ודחתה את בקשת העותר ועתירתונדחתה. בפס"ד מפי השופטת בן פורת צויין כי חרף ההלכה הפסוקה הנהיגה במונית היא עיסוק משני אם באותה עת יש לנהג עבודה קבועה אחרת, היתה קיימת אפשרות, שהצריכה בדיקה, כי השוואה בין שני העיסוקים של העותר, תגלה כי זו הפעם היתה הנהיגה עיסוק עיקרי כטענתו של העותר. אולם גירסתו של מעבדו של העותר בנהיגת מונית נמצאה בלתי מהימנה עקב סתירות בולטות בין תצהירו בשנת 1971 לבין תצהירו בשנת 1974 לעניין הרציפות בעבודה, ומשהופרכה הרציפות הנטענת בנהיגה במונית,
נותרה רק עבודה קבועה אחת של פקיד שרות בבנק. אין זה קובע אם אמנם הרוויח העותר מנהיגה במונית יותר מאשר בפקידות.
השופט ויתקון העיר כי לדידו די בעובדה שעבודתו של העותר בבנק היתה עבודה קבועה ומליאה שהצריכה את נוכחותו בכל שעות היום המקובלות, לפני ואחרי הצהריים, כדי לתת לעיסוק זה צביון של עיסוק עיקרי, ומכיון שאין מקום לפרש את התקנה בדרך המאפשרתלאדם להיות בעל שני עיסוקים עיקריים, הרי שהנהיגה במונית לא היתה בגדר עיסוק עיקרי

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. עו"ד י. גולדברג לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבה. 19.3.78).

בג"צ 85/78 - ד"ר מוריס אמריו ואח' נגד שר הבריאות

*בחינות לקבלת תואר מומחה ברפואה (העתירה נדחתה).

ארבעת העותרים הם בוגרי פקולטאות לרפואה ובעלי תואר לרפואה המתמחים בבתי חולים שונים כדי לזכות בתואר של מומחה בענף רפואה מוגדר. הם החלו את התמחותם לפני שהותקנו התקנות החדשות שבאו להסדיר קבלת תואר מומחה. התיקון בחוק נתקבל ב-1972 ובו נקבע כי שר הבריאות רשאי לקבוע תקנות את התנאים לאישור תוארי מומחה לענפי רפואה שונים ולחייב עמידה בבחינות. שר הבריאות התקין תקנות המחייבות את המתמחים לעבור בחינות בסוף תקופת ההתמחות והעותרים טוענים כי מכיון שהם התחילו את התמחותם לפני שהותקנו התקנות החדשות פטורים הם מלעמוד בבחינה עם תום תקופת ההתמחות. עתירתם נדחתה. מלשון החוק, ודברי ההסבר שנתלוו להצעת החוק, עולה זכותו של השר להתקין תקנות ולחייב בבחינות גם את אלה שהתחילו את ההתמחות לפני שהותקנו התקנות. טענת העותרים כי משהחלו בהתמחותם קנוייה להם הזכות לקבלת תואר מומחה עפ"י ההליכים שהיו בעת התחלת ההתמחות אין לקבל. הם לא השלימו את התמחותם לפני תחילת התקנות ואין להם זכות קנוייה שלא לגשת לבחינות

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. פרוסט לעותרים. 19.3.78).

בג"צ 604/77 - מ. סיבר פיתוח והשקעות בע"מ נגד מנהל שרותי הטלפון

*הוצאות בבג"צ למרות ביטול העתירה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת פנתה לבג"צ בעקבות הפסקת קו הטלפון שלה בשל אי תשלום חשבונות שהומצאו לה והוחזרו ע"י הדוורים בציון "לא ידוע". נתברר שבמקום שאליו הועתק הטלפון של העותרת, אין לעותרת משרד ואין שם פקידים ואין תיבת דאר מותקנת לקבלת מכתבים או הודעות על דאר רשום. כיון שכך לא היה מקום להגשת העתירה ובתחילת הדיון אכן חזר בו ב"כ העותרת מעתירתו. ברם המשיב ביקש לחייב את העותרת בהוצאות ואכן צודק המשיב בכך. העותרת החזיקה במקום מכשיר טלפון למעלה משנה ולא הודיעה למי לשלוח את החשבון והגשת העתירה היתה מעשה של קלות דעת וגרמה למשיב טירדה רבה. אי לכך חוייבה העותרת בתשלום הוצאות 5,000 ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. עו"ד י. שהם לעותרת, עו"ד גב' מ. נאור למשיב. 19.3.78).

בג"צ 91/77 - דוד חכים ואח' נגד שר התקשורת ואח'

*העברת טלפון על שם העותר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותר הראשון (להלן העותר) והמשיב השלישי (להלן המשיב) היו בעלי מניות בחברה שעסקה בעסק של עמילות מכס בחיפה ובאשדוד. הם עשו ביניהם הסכם לפרוק השיתוף וברשימה של הרכוש שקיבל העותר מופיע גם הטלפון הנמצא במשרד החברה באשדוד. העותר פנה למשרד התקשורת וביקש להעביר את הטלפון על שמו, אך המשרד דרש כתב ויתור בשם החברה, והמשיב שהוא אחד ממנהלי החברה לא מוכן לחתום על כתב הויתור. כיון שכך סירב משרד התקשורת לרשום
את הטלפון על שם העותר ועתירת העותר נתקבלה. כבר לאחר הוצאת הצו על תנאי הגיע המשרד לכלל מסקנה שהעותר צודק כי הטלפון מגיע לו, ובג"צ החליט כי לכאורה נראה שעפ"י ההסכם שעשו שני השותפים לשעבר יש להעביר את הטלפון על שם העותר. אין ממש בטענת המשיב כי את ההסכם עשה המשיב עצמו ולא החברה שבשמה נרשם קו הטלפון, שהרי לא היו לחברה בעלי מניות או מנהלים אחרים מלבד שני השותפים, וכוונתם בהסכם שעשו אינה מוטלת בספק. אי לכך הורה בג"צ למשרד התקשורת להעביר את הטלפון על שם העותר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. אורן לעותרים, עו"ד מ. נאור למשרד התקשורת, עו"ד י. סלונימסקי למשיב. 26.3.78).

בג"צ 509/77 - בן יונה זבולון ואח' נגד שר התחבורה ואח'

*רשיון למונית (ההתנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

שני העותרים הם שותפים במונית שאת הרשיון להפעלתה רכשו בשנת 1960, ובעוד שבמשרד הרישוי רשומה המונית בשמו של העותר השני נשאר העותר הראשון (להלן העותר) בעלים סמוי. העותר מבקש לקבל רשיון למונית והוא עונה על כל הדרישות הקבועות בחוק, פרט לאחת השנוייה במחלוקת. דרישה ,4י זו אומרת כי הרשיון למונית ינתן למבקש אשר "בעשר השנים שקדמו למועד הקובע להגשת הבקשות הוא לא קיבל מאחר בעלות במונית, לבדו או יחד עם אחר, ואף מונית לא היתה רשומה בשמו". לטענת העותר יש לפרש את התנאי כי בעשר השנים שקדמו למועד לא קיבל מאחר בעלות במונית ומכיון שהוא קיבל את הבעלות לפני 10 שנים הרי הוא עונה גם על התנאי הזה. מאידך גורסת המדינה כי הכוונה היא כי ב- 10 השנים שקדמו למועד הקובע הוא לא היה בעל מונית לבדו או עם אחר, ומכיון שהוא היה בעלים במונית יחד עם אחר לא מגיע לו רשיון. בג"צ קיבל את פירושה של המדינה ודחה את העתירה. העותר ביקש שבג"צ יפרש את הסעיף פירוש מילולי כפשוטו, היינו מי שלא קיבל ב- 10 השנים האחרונות רשיון, ובג"צ קבע כי הפירוש המוצע נסתר ע"י כוונתו המשוערת של מחוקק המשנה כפי שזו עולה מכלל חלקיה והוראותיה של התקנה הדנה בהענקת רשיון כאמור. עדיף על כן לתת פירוש מעט יוצא דופן, ובלבד שכוונתו האמיתית של המחוקק לא תסוכל.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד אריאלי לעותרים, עו"ד גב' ש. נאור למשיבים. 5.4.78).

בג~צ 164/78 - פלונית ואח' נגד בית הדין הרבני ואח'

*עתירה קודם זמנה (העתירה נדחתה).

המשיב הגיש תביעה נגד העותרת בבי"ד רבני בעניני גירושין ובין היתר טען כי לעותרת, החיה עם גבר אחר, נולדה ילדה. האשה הגישה עתירה בשמה ,ש4 ובשם הקטינה לאסור על ביה"ד הרבני לדון במעמדה של הקטינה, שכן התוצאה עשוייה להיות שביה"ד יקבע כי היא ממזרת ויכלל שמה ברשימת פסולי חיתון. העתירה נדחתה. ביה"ד אינו דן כלל במעמדה של הקטינה אלא בתביעה לגירושין. נכון שתוך כדי בירור טענת ניאוף עלולה להתעורר גם שאלת מעמדה המשפטי של הקטינה, ולעניין זה חשוב שהצדדים ימעטו בהגשת תצהירים וזאת למען טובת הקטינה. לאור העובדה שהדיון איננו בשאלת מעמדה של הקטינה הרי העתירה באה קודם זמנה ויש לדחותה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. בן מנשה לעותרות. 16.3.78).

בג"צ 130/78 - אברהם אייש נגד שר הבטחון ואח'

*חיול מחודש של חייל ששוחרר מפאת מצב בריאות לקוי (העתירה נדחתה).

העותר שהוא בן 22 גוייס לשרות סדיר בצה"ל באוגוסט 1974 בפרופיל רפואי 97 ובעת שרותו נתגלתה אצלו מחלה והוא נשלח לאישפוז ולניתוח ושוחרר מן השרות בינואר 1976 בפרופיל 24 זמני. בתעודת השחרור שלו צויין כי "סיים שרות
מקוצר בגין כושר גופני ירוד". העותר קיבל פנקס מילואים והשחרור נעשה אז בניגוד לרצונו. העותר לא הוזמן לבדיקה רפואית חוזרת אחרי הניתוח. הוא יזם בדיקה רפואית חוזרת כדי להעלות את הפרופיל שהפריע לו בהשגת עבודה בשוק האזרחי, ואז הועלה לו הפרופיל ל-89 ושלטונות הצבא החליטו לחיילו שנית להשלמת שרותו הסדיר לתקופה של 20 חודש. העותר פנה לשליש הראשי בבקשה לבטל הוראה זו ובקשתו נתקבלה בחלקה כך שהוא נקרא עתה לתקופת שרות סדיר נוסף של 10 חודשים. עתירתו נגד חיולו נדחתה. אין לקבל את הפירושים שביקש לתת העותר לסעיפים השונים בחוק שרות הבטחון הנוגעיםלבדיקה חוזרת ולקריאה להשלמת השרות הסדיר כאילו אינם נוגעים לעותר, ויש לקבל את פירושם של המשיבים כי הם מוסמכים גם במקרה הנדון לקרוא לעותר להשלמת השרות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. טכטר לעותר. 21.3.78).

בג"צ 646/77 - "רסקו" בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון ואח'

*רשיון בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת מבקשת לבנות בנינים בני 4 קומות על מגרשים שרכשה מן המינהל בנהריה. על המגרשים חלה עדיין תוכנית מיתאר מתקופת המנדט, שלפיה ניתן לבנות על המגרשים בנינים בני שתי קומות בלבד. בשנת 1974 המליצה ועדה מקומית על תוכנית מפורטת שלפיה ניתן לבנות בגובה 4 קומות באותם מגרשים, ולמעשה מהווה תוכנית זו גם שינוי תוכנית המיתאר הקודמת. הוגשו התנגדויות מטעם חקלאים שבסביבה, אך ההתנגדויות נדחו והתוכנית אושרה ע"י הועדה המחוזית. כיון שזו גם תוכנית לשינוי תכנית מיתאר, טעונה היא אישור שר הפנים והלה סירב לאשרה. לאחר החלטת הועדה המחוזית ניתן לעותרת היתר בניה, אך המשיבים טוענים כי ההיתר אינו היתר חוקי וממילא אין הוא מקנה זכויות לעותרת. עתירת העותרת נדחתה. כאשר קיימת תכנית מיתאר ומפקידים תכנית שינוי לתכנית המיתאר, הרי לפי החוק אין הועדה המקומית יכולה לתת היתר לא לפי התוכנית הקיימת ולא לפי התוכנית המופקדת אלא באישור הועדה המחוזית, וזו אינה יכולה לתת היתר לפי התוכנית המופקדת אלא לפי התוכנית הקודמת התקיפה, ואין לקבל טענת העותרת כי במקרה כזה יכולה הועדה לתת היתר הן לפי התוכנית הקודמת והן לפי התוכנית החדשה. כיון שכך הרי היתר הבניה ניתן שלא בסמכות והיתר בניה שלא היתה סמכות לתתו אין לו תוקף והוא כאין וכאפס כאילו לא ניתן בכלל.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. אוסטר לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 14.3.78).

בג"צ 531/77 - מרדכי ברוך ואח' נגד המפקח על התעבורה

*סגירת כביש בשבת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

נשוא העתירה סגירת קטע כביש ברחוב השומר, בתחום עירית בני ברק, בימי שבת ומועדי ישראל והעותרים המתנגדים לכך גרים בשיכוני ההסתדרות ובשיכון צה"ל. לטענתם סגירת הקטע גורמת להם להארכת הדרך כשהם רוצים לצאת לצומת דרך ז'בוטניסקי. על סגירת הקטע החליט המשיב לאחר הפגנות הרחוב שהיו במקום ובעקבות המלצת ועדה שמינה ושהמליצה לסגור את הקטע שאורכו כ- 300 מטר. הועדה אמנם המליצה כי הסגירה לא תחול על דיירי השיכונים הנ"ל, אך המשיב הגיע למסקנה שעם סגירת הקטע יהיו הרבה הולכי רגל בדרך ואין אפשרות מעשית לשמור על שלומם של הולכי הרגל אם רכב כלשהו ינוע במקום. עתירת העותרים נדחתה. בפסק דין מקיף מפי מ"מ הנשיא לנדוי נסקרו הבעיות המתעוררות במצבים כגון אלה כאשר מצד אחד נמצאים אנשים חילוניים הרוצים לשמור על חופש התנועה שלהם ומצד שני חרדים שהתנועה בשבתות מפריעה את מנוחתם. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי המשיב לא חרג מסמכותו כאשר התחשב ברגשותיו של הציבור הדתי לצורך סגירת הקטע הנ"ל. יש להתחשב בעובדה שהעותרים הם מעטים, בידם כ- 50 כלי רכב,ומנגד עשויה להיות כאן פגיעה במנוחת השבת של ציבור גדול וצפוף במרכזו של ישוב חרדי, מעין מבצר של היהדות החרדית. כןיש להתחשב בכך שלעותרים יש אלטרנטיבה לעקוף את הקטע אם כי הדרך מתארכת עקבכך. גם ההחלטה שלא לאפשר למכוניות של דיירי הסביבה לעבור במקום אין לומר שהיאחורגת מגדר הסבירות. השאלה היא אם ההסדר המינהלי שנעשה והתואם בעיקרו אתהמלצות הועדה שנתמנתה הוא כה פוגע וכה בלתי סביר שבג"צ חייב להתערב לשינויו, ולנוכח השיקולים הנוגעים לענין אין יסוד מספיק להתערבות. לפסק הדין הנ"ל הצטרפו בפסקי דין קצרים השופטים ויתקון ועציוני.