ע.א. 865/76 - חנה לופז ואח' נגד אלי שושני
*תנאי מכללא בהסכם.
* טענת סיכול עקב מות צד להסכם.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 158/74 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות :
המשיב והמנוח ניסים לופז היו בעלי מניות של חברה שעסקה בעבודות אינסטלציה כשבביצוע טיפל המנוח ואילו המשיב פעל במשרד החברה פנימה. נפלו חילוקי דעות בין השניים וביום 30.7.73 נערך הסכם בין השניים שלפיו התחייב המשיב להעביר למנוח כל זכויותיו בחברה תמורת 50.000 ל"י שמתוכן שולמו - 10.000 ל"י ואילו היתרה נועדה לתשלום בתום שנה. להבטחת הסכום הנ"ל הופקדו שטרות בידי עו"ד והמשיב מצידו הפקיד שטר העברת מניות למנוח ומכתב התפטרות מתפקידו כמנהל החברה. ניתנה ברירה למשיב שאם המערער לא יעמוד בהתחייבויותיו יבטל המשיב את ההסכם ויחזור להיות בעלים בחברה. המנוח קיבל לידיו את השליטה בעסקי החברה ועשה בהם כבתוך שלו. כעבור כחודשיים, במלחמת יום הכיפורים, נהרג לופז והמשיב תבע מאת העזבון ומאת היורשים את תשלום היתרה של 40 אלף ל"י וביהמ"ש חייב את העזבון ואת היורשים בתשלוםהסכום. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. אין לקבל את הטענה כי יתרת הסכום שנועד לתשלום בתום שנה היה מותנה בכך שעיסקי החברה ישגשגו וכי לאחר שהמנוח איננו עוד יש להחזיר את המצב לקדמותו. אילו אמנם הסכימו הצדדים על תנאי כה חשוב הוא צריך היה למצוא את מקומו בהסכם בכתב עצמו. בית המשפט קבע כממצא עובדתי על פי העדויות שבאו לפניו כי לא הותנה תנאי כזה בין הצדדים ואין להתערב בממצא עובדתי זה. יש לציין כי לפי ההסכם ניתנה למשיב ולא למנוח ברירה להחזיר את המצב לקדמותו.
ב. אין לקבל את הטענה כי המחיר המוסכם היה מוגזם בהרבה בהתחשב עם ערכה של החברה ושעל כן אין לשלמו. יתכן שהמנוח קיווה להעלות את עיסקי החברה במשך השנה לרמת רווחיות יותר גבוהה ועל כן חשב שכדאי לו לקנות את החברה אפילו במחיר גבוה.
ג. מדובר בחברה להענקת שירותים ללקוחות שונים, אך אין זה חוזה למתן שירותים אישיים שהחוזה מסוכל עם מותו של האיש שצריך היה לתת את השירותים.
ד. אשר למענה כי ההסכם סוכל עקב מותו הפתאומי של המנוח זמן כה קצר לאחר כריתת ההסכם כאשר כוונת הצדדים היתה כי המנוח ימשיך לנהל את עסקי החברה ועם מותו אין עוד מי שינהלם - לעניין זה התייחס ביהמ"ש המחוזי לסעיף 18 (א) של חוק החוזים הדן בהפרת חוזה כתוצאה מנסיבות שלא ניתן היה לדעת עליהן בעת עריכת החוזה. הדיבור "היתה הפרת החוזה" שבסעיף 18 לחוק החוזים אינו הולם מקרים שבהם כח עליון גורם לחוסר יכולת לבצע את החוזה. אך יש להניח שהסעיף תל גם כאשר אירע אירוע שהצדדים לחוזה לא חזוהו מראש ולא צריכים היו לחזותו ושעושה את קיום החוזה, לבלתי אפשרי. אולם כאן אין מותו של המנוח עושה את הביצוע לבלתי אפשרי. המשיב כבר עשה לפני מות המנוח כל מה שהוא נדרש לעשות לשם ביצוע החוזה, היינו, הסתלק מנהול החברה, מסר כתבי העברה על מניותיו והמנוח מצדו שחרר אותו מכל אחריות לעסקי החברה. כל מה שנותר לעשות להשלמת ביצועו של ההסכם היה תשלום יתרת המחיר ואת זאת יכול לעשות העזבון.
ה. לטענת "תנאי מכללא" שהמנוח יחיה ויוכל להגשים את תוכניותיו ביחס לניהול החברה - בענין תנאי מכללא השאלה היא אם הצדק מחייב שביהמ"ש ישנה את תנאי העיסקה
הנדונה אחרי שהמשיב עשה מצדו כל מה שחייב היה לעשות לשם מילוי ההסכם. התערבות בכגון דא תהיה התערבות מופרזת בעיסקה אשר בעיקרה כבר הושלמה.
ו. לטענה שההסכם הוא בלתי חוקי מפני שהחברה היתה צריכה לתת ערבות לשטר הבטחון - ראשית, התביעה הוגשה על יסוד ההסכם מבלי להזכיר את השטר, ומכל מקום ניתן להפריד בין עניין ההתערבות של החברה שהיתה בלתי חוקית ובין עיקר ההסכם. כך שגם בנפול הערבות אין ההסכם מתבטל.
ז. אין לומר שהתביעה הוגשה קודם זמנה, לפני שהגיע מועד השטר לפרעונו, שכן היורשים הודיעו מראש שאינם מוכנים לשלם את החוב ביום הפרעון, והיתה בזה הפרה מוקדמת שהצדיקה הגשה מיידית של התביעה. עם זאת לא מן הראוי להקדים את החיוב בריבית לפני יום פרעונו של החוב ובהתאם לכך יש לתקן חיוב זה.
ח. ניתן לחייב את העזבון בתשלום אך לא היה מקום לחייב את היורשים כל עוד לא הובאו ראיות לעניין מינוי מנהל עזבון, או אם היורשים מנהלים את העזבון, או אם כבר חולק העזבון וכדו'. על כן יש לדחות את הערעור של העזבון ולקבל את ערעור היורשים ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שידון בנושאים שיש בהם כדי לחייב יורשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מ. מזובר למערערים, עו"ד מ. בן ארי למשיב. 18.9.77).
ע.א. 78+63/77/693 - המועצה האיזורית זבולון נגד ענת שורץ ואח'
*רשלנות בארגון מרוץ סוסים.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1337/72 - הערעורים נדחו בעיקרם).
העובדות :
באדמות קיבוץ רמת יוחנן, אחד הנתבעים, נערך מירוץ סוסים כאשר את האירוע הכינו הקיבוץ, אחד מחברי הקיבוץ שהיה אחראי לכך, וכן המועצה האיזורית. לאירוע הוזמן קהל לחזות חינם. נבנה קיר בין מקום רכיבת הסוסים לבין הקהל ובעת האירוע החל אחד הסוסים להשתולל, דהר לעבר הקיר, הרס את הקיר וכתוצאה מכך נפצעה התובעת ענת שוורץ שהיא קטינה שעמדה במקום יחד עם הוריה. ביהמ"ש המחוזי חייב את הרוכב, את הקיבוץ ואת חבר הקיבוץ וכן את המועצה האיזורית זבולון בתשלום 50 אלף ל"י פיצויים לתובעת ודחה טענת רשלנות תורמת. על כך הערעור.
החלטה - השופט בכור:
א. מתוך הראיות שהיה בפני ביהמ"ש עולה שסוס הינו חיית בית שאין טבעו להשתולל ובמירוץ לא יעשה תפנית חדה מהמסלול אלא אם כן קורים דברים המוציאים אותו מכליו ואז הוא עלול להשתולל. לגרום להשתוללות יכולה אי יציבות האוכף ותזוזתו ממקומו הנכון והשתחררות החגורות. על כן צריך להדק היטב את האוכף ויש לבדוק לפני המירוץ אם הוא מהודק היטב. כאן לא הידק הרוכב את האוכף כראוי ויתר הנתבעים לא בדקו את הידוק האוכף לפני שהחלה הדהירה.
ב. אין לקבל את הטענה שמדובר בדבר בלתי צפוי ונדיר במידה המנתקת את הקשר הסיבתי בין חוסר הבדיקה לבין מה שאירע. מטרת הבדיקה היא למנוע את תזוזת האוכף ממקומו באשר ברור מה עשויות להיות התוצאות, ולכן קשה לראות ניתוק הקשר הסיבתי במקרה זה.
ג. הקיר שנבנה לא היה חזק במידה מספקת והעובדה שכל הנוגעים בדבר היו סבורים שהוא מספיק חזק אינה משנה את המצב. הנוגעים בדבר לא נתנו דעתם לאפשרות של
השתוללות חמורה של סוס המגיע לקיר בתאוצה ובכח רב והמקרה יוכיח שאכן קרס הקיר תחתיו.
ד. הסוסיידה אורגנה מטעם המועצה וגופים אחרים העוסקים ברכיבה שביניהם הקיבוץ. האירוע נערך על שטח שבאחזקת הקיבוץ והמועצה האיזורית הזמינה גם היא אורחים והשיגה את המימון למופע ועל כן יש לראות את כולם כאחראים לאירוע יחד עם הרוכב.
ה. אין לראות כל רשלנות תורמת מצד הורי הקטינה. ליד הקיר עמדו אנשים רבים וביניהם ילדים ובמקום הסתובבו שוטרים וסדרנים ולא מנעו התקרבות אנשים אל הקיר אלא השגיחו שאנשים לא יתפרצו מעבר לקיר. היו רמקולים שכנראה שידרו להתרחק מהקיר אך לא ברור כלל אם התובעים שמעו קריאות אלה באשר הגיעו מאוחר למקום. גם אם היו קריאות כאלה הרי לא רק הקהל אלא גם האחרים לא התייחסו אליהן ברצינות וראו בהן מעין מעשה לצאת ידי חובה.
ו. בכתב התביעה לא טענה התובעת שהאחראים לא בדקו את האוכפים לפני התחלת הדהירה, אך נטענו טענות שונות של רשלנות כמונחים מופשטים למדי שניתן להכניס דברים רבים תחת כנפיהם והנתבעים לא ביקשו פרטים וציון עובדות שעליהן מבוססות הטענות. כמו כן העידו המומחים בצורך להידוק האוכף ועריכת הבדיקה ולא נשמעה התנגדות לעדות זו ובכך הורחבה היריעה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עוה"ד פ. כזם וש. ניסים למערערים, עו"ד א. בן שחר למשיבים. 28.7.77).
ב.ש. 230/77 - ישראל צומן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר מואשם בסחר בסמים והיתה ראיה לכאורה לאשמתו בהודעתו של שוטר חרש שקנה מן העורר כמות של סם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד לגמר ההליכים נגדו ועררו נדחה. סיכוייו של העורר לצאת זכאי קלושים ביותר לנוכח הראיות שיש נגדו ומדובר באדם בעל הרשעות קודמות שהרשעתו עשוייה לגרור אחריה הפעלת מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד צ. לידסקי למבקש, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 5.10.77).
עש"מ 10/77 - קרל גוטמן נגד מדינת ישראל
*חומרת עונש משמעתי בעבירת שוד (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשעתו ע"י ביהמ"ש בלקיחת שוחד בארבעה מקרים ונדון למאסר ולתשלום קנס. לאחר מכן הועמד לדין בפני בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה והלה הורה על פיטוריו של המערער תוך תשלום 75 אחוז מפצויי הפיטורין, שלילת גמלאות ופסילה לשרות המדינה לתקופה של 3 שנים. הערעור על חומרת העונש המשמעתי נדחה. המערער עבד החל משנת 1949 במשרד התקשורת וקיבל שוחד כדי להתקין טלפונים או כדי לזרז את התקנתם. סכום השוחד הסתכם ב-7,000 ל"י. בית הדין המשמעתי נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער שהוא בן 57, נשוי ואב לשני ילדים בוגרים ועובד בשרות המדינה מאז 1949, הוא מניצולי השואה בה ניספו כל בני משפחתו ואחיו היחידי נרצח בנמל התעופה בלוד ע"י קוזו אוקמוטו. בעקבות זאת זועזע המערער קשות וחלה בהתקף לב. בית הדין ציין שהוא מתחשב בכל הנסיבות האמורות אך אעפ"כ אין מנוס מפיטורי המערער משרות המדינה ובדין קבע כך בית הדין. תופעות השחיתות
המתגלות מידי פעם בשרות המדינה מעיטות חרפה על הציבור בכללו ועל עובדי המדינה בפרט. האמצעי היחידי המסוגל למנוע תופעות אלו או לצמצם אותן, היא ענישה מחמירה ומרתיעה הכוללת בין היתר סילוק משירות המדינה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ד. ישראלי למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 15.10.77).
בג"צ 517/77 - ציון גרמי נגד יו"ר המועצה הדתית ירושלים
*שיהוי בעתירה לבג"צ בענין בחירת רבנים בירושלים (העתירה נדחתה).
בעתירה קודמת ביקש העותר לפסול את הליכי ועדת הבחירות לרבני עיר בירושלים בטענה כי הועדה לא הורכבה כהלכה והנימוק לדחיית העתירה היה שהעותר השהה את עתירתו לבג"צ יתר על המידה ובפרט כשמדובר בעניני בחירות שחייבים להזדרז בפנייה לבג"צ כדי שלא לגרום לעיכוב הבחירות. העותר חזר ופנה לבג"צ והפעם הוא טוען כי המועצה הדתית בירושלים היא "קטועה" למעלה משנה, היות ואחד החברים נפטר ושניים אחרים התפטרו ולא מונו אחרים במקומם. העתירה נדחתה. גם כאן השהה העותר את הגשת עתירתו מעל הזמן הסביר והעותר שהוא חבר המועצה הדתית ידע לפני למעלה מחצי שנה את העובדות שעתה הוא טוען אותן בבג"צ. יצויין גם כי אין החוק מטיל חובה על שר הדתות למנות חבר אחר במקום מי שהתפטר או נפטר והדבר ניתן לשיקול דעתו. בתקנות נאמר כי שר הדתות רשאי למנות חבר אחר למועצה, רשאי אך לא חייב.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט עציוני. העותר לעצמו, עו"ד ינובסקי למשיב. 9.10.77).
בג"צ 518/77 - בית הכנסת "חברת אחים" ואח' נגד ועדת הבחירות לרבנים ראשיים בירושלים ואח'
*שיהוי בעתירה וענין כשרות התקנות לבחירת רבנים (העתירה נדחתה).
עניינה של עתירה זו, כמו עתירות אחרות שקדמו לה, רצון העותרים לדחות את הבחירות לרבני העיר בירושלים. בעתירה זו טוענים העותרים כי ועדת הבחירות. לא נבחרה כחוק באשר היו פגמים בבחירת נציגי המועצה הדתית של ועדת הבחירות. העתירה נדחתה. בהעלאת הטענות של העותרים היה שיהוי ניכר ועל כן יש לדחותן. הטענה משפטית כי התקנה הקובעת את סדר בחירת נציגי בתי הכנסת לגוף הבוחר חורגת מסמכות ופוגעת באשיות הצדק הטבעי נדחתה. לפי לשון החוק רצה המחוקק להשאיר לשר הדתות את הסמכות לקבוע בתקנות סדר בחירת חברי הגוף הבוחר.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. נשיא לעותרים, עו"ד ינובסקי למשיבה. 9.10.77).
בג"צ 420/77 - עזרא ציון נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בפסיקת בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותר קיבל במקום עבודתו את שכרו בשיק, חזר לביתו מן העבודה ואחר כך נסע לבנק להפקיד את השיק ונפגע. בהתאם לחוק הביטוח הלאומי רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם ארעה לעובד תוך כדי נסיעתו למקום שבו משתלם שכרו. העותר טען כי נסיעה לבנק לפדות את השיק הינה נסיעה למקום שבו משתלם שכרו ואילו המוסד לביטוח לאומי טען כי השכר שולם לעובד כאשר נמסר השיק לידיו ואין לראות את הבנק כמקום התשלום. בית הדין לעבודה קבע כי עם מסירת השיק שולם השכר לעותר ועתירת העותר נדחתה. העותר הסתמך על פסק דין של בית דין מחוזי לעבודה הסותר את פסיקתו של בית הדין הארצי, ברם טענות אלה אינן מצדיקות התערבות בג"צ, הבעיה המשפטית המתעוררת איננה מן הקלות ויש לה פנים לכאן ולכאן. העמדה שנקט בית הדין הארצי
אינה חסרת טעם ומכיון שכך ראוי להשאיר למערכת בתי הדין לעבודה את התפקיד לפתח את ההלכה בסוגייה זו שהיא מדיני העבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. סלטון לעותר. 10.10.77).
בג"צ 360/77 - שעון יעקב נגד עירית בני ברק ואח'
*רשיון לניהול עסק בניגוד לתכנית בנין ערים (העתירה נדחתה).
לעותר חנות בבני ברק, אותה רכש מזמן ובשנת 1973 ביקש להפוך אותה ממכולת לעסק של מכירת דגים. הוא ביקש מן העיריה רשיון לניהול עסק של דגים כדי לקבל רשיון לכך נתבקש להגיש הסכמת דיירי הבית ולאחר שהגיש הודיעה לו לעיריה שועדת הרשיונות החליטה עקרונית לאשר את הרשיון. לטענת העותר הסתמך על הודעה זו וחיסל את המכולת והשקיע כספים רבים בחנות ואחר כך סירבו לתת לו רשיון. עתירת העותר נדחתה. הועדה המחוזית שדנה בענין קבעה כי מכיון שהמקום מיועד להריסה ולא לצורכי מסחר רשאי העותר להמשיך בחנות המכולת עד ההריסה אך אין ליתן רשיונות י לעסקים חדשים. אם אמנם פתיחת חנויות באיזור אינה תואמת את תוכנית בנין ערים אין בג"צ יכול לצוות על העיריה להוציא רשיון בניגוד לחוק נוסף על כל הרשיונות הבלתי חוקיים שכבר הוציאה בעבר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. 18.9.77).
בג"צ 158/77 - שמעון לוי נגד עירית קרית ים ואח'
*רשיון לניהול עסק בניגוד לתכנית בנין ערים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
אחד בשם ניטקה רכש בשנת 1952 מבנה בקרית ים וניהל בו מכולת עפ"י רשיון שחודש מדי שנה בשנה. בשנת 1975 העביר ניטקה את החנות לעותר וכשביקש העותר חידוש הרשיון ניתקל בסירוב. עתירת העותר נדחתה, הרשיון לניהול העסק הינו רשיון אישי שאינו ניתן להעברה והעותר זקוק על כן לרשיון חדש. מתברר שמקום ניהול העסק הוא בשטח מגורים לפי תוכנית בנין ערים החל על המקום ועל כן אין לנהל שם עסק של מכולת אלא אם הותר שימוש חריג ע"י הרשויות המוסמכות ושימוש כזה לא הותר. המשיב מודה כי באותו איזור מגורים מתנהלים עסקים רבים עפ"י רשיונות שהוצאו ע"י העיריה כדי לפתור בעיות מצוקה של קליטת עליה ומשניתנו רשיונות בלתי חוקיים מחדשים אותם כדי לא לשבור מטה לחמו של בעל העסק. ברם העיריה מסרבת להמשיך בנוהג בלתי חוקי ואינה מוציאה רשיון חדש כאשר בעל העסק הקודם יוצא ותוקף הרשיון שהוא אישי פג. אין בג"צ יכול לעזור לעותר ולצוות על הרשות להוציא רשיון בלתי חוקי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד ר. פינגרד לעותר, עו"ד י. פוקס למשיבים. 8.9.77) .
בג"צ 519/77 - דוד אליתים נגד משרד הביטחון אגף השיקום ואח'
*הנחיות פנימיות של אגף השיקום לענין רשיון למונית (העתירה נדחתה).
העותר קובל על כך שאגף השיקום במשרד הבטחון אינו נותן לו המלצה לקבל רשיון מונית כנכה וזאת בהסתמך על ההנחיות הקבועות שלא להמליץ על קבלת רשיון לנכה שהוא רווק. לדעת העותר יש משום שרירות בהפעלת מבחן זה באשר העותר צריך לפרנס את הוריו ואחותו. העתירה נדחתה. אין פסול בכך שאגף השיקום קבע לעצמו הנחייה כללית מראש להעדיף נכה בעל משפחה על רווק. עצם קביעת ההנחיות היא בסמכותה של הרשות המנהלית ובידוע שכל קביעת נורמה כללית יש בה משום הכבדה על מי שנמצא מעבר לתחום אשר נתחם ע"י אותה נורמה ואין זה מענינו של בג"צ לרכך
את הקושי הנוצר בשל כך עבור עותר שנתוניו האישיים אינם במסגרת הנורמה, אם כי נסיבותיו האישיות מעוררות אהדה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. עו"ד א. בנימין לעותר. 10.10.77).
בג"צ 305/77 - כאסף איוב סלאמה נגד נציבות בתי הסוהר ואח'
*עונשים בגין עבירות בית סוהר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הינו אסיר שעבר מפעם לפעם עבירות בית סוהר ולאחרונה הוגש נגדו גליון האשמה בגין עבירה של סירוב לצאת לעבודה. קצין שיפוט גזר דינו שלא יקבל ביקורים וקנטינה במשך חודשיים. עתירת העותר נדחתה. אכן העונשים של ביטול ביקורים וקנטינה אינם כלולים במסגרת העונשים שקצין שיפוט רשאי להטיל. אין בכך כלום שעונשים אלה קלים יותר מן העונשים שקצין שיפוט רשאי להטיל לפי הפקודה, שכן אין עונשים מן הדין לא מקל וחומר ולא מגזירה שווה. כאשר המחוקק קובע קטלוג של עונשים יש לראות קטלוג זה כשלם וממצה ואין להטיל עונשים שאינם מפורשים בחוק. כך שהעותר צדק בעתירתו מן הבחינה המשפטית. אף על פי כן נדחתה עתירתו באשר אין העותר ראוי לסעד. התנהגותו חסרת המשמעת בבית הסוהר ועבירותיו החוזרות ונשנות לפי פקודת בתי הסוהר פוסלות אותו לעתור לבג"צ בבקשת סעד כאשר נשללו ממנו טובות הנאה שהוענקו לו לפנים משורת הדין. אם כי גם ביטול פריבילגיות אינן בסמכות קצין שיפוט, אין העותר ראוי שבג"צ יעניק לו סעד בעניין זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. העותר לעצמו, עו"ד גב' מ. שקד למשיבים. 5.9.77).
בג"צ 177/77 - יוסף אבו דיב ואח' נגד ראש מועצת ג'לג'וליה ווג'יה עודה
*שאלת עבירה שיש עמה קלון עקב מתן שיק ללא כיסוי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב הינו ראש מועצת הכפר ג'לג'וליה והעותרים ביקשו כי יתפטר מכהונתו. לטענתם נודע להם לאחרונה כי המשיב הורשע בעבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי ולדעתם זו עבירה שיש עימה קלון וההרשעה פוסלת את המשיב מלכהן כחבר במועצה וכיו"ר. עתירתם נדחתה. מכתב האישום שצורף לעתירה עולה כי המשיב מסר לפקיד השומה בנתניה שיק על סך 35 אלף ל"י לתשלום חוב מס הכנסה וכאשר הוצג השיק בתאריך הנקוב בו בסניף הבנק בכפר סבא חולל מפאת חוסר כיסוי. המשיב הודה באשמה המיוחסת לו ונדון למאסר על תנאי ותשלום קנס. מתוך דברי הצדדים בפני ביהמ"ש מתברר כי השיק נמסר כמה שבועות לפני התאריך הנקוב בו לפקיד השומה וביום הנקוב לא היה כיסוי. ימים מספר לאחר שנודע למשיב על חילול השיק ביקש לשלם לפקיד השומה את סכום החוב אך משרד מס הכנסה התנגד לקבל את הכסף והעדיף משפט פלילי. המשיב הסביר כי סבר שהשיק יופקד בנתניה מקום מושבו של פקיד השומה ויגיע לבנק בכפר סבא באיחור ולכן דאג לכיסוי רק יומיים לאחר המועד הנקוב בשיק. לא מן הראוי היה שפקיד השומה יסרב לקבל את התשלום ויעדיף הליכים פליליים. בנסיבות המיוחדות של העניין היה זה עניין של מה בכך. השאלה אם עבירה כגון זו כשהיא לעצמה יש עימה קלון תלויה בנסיבותיו של כל עניין ועניין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד י. הולנדר לעותרים, עו"ד א. דגן למשיב, 1.9.77).
בג"צ 583+515/76 - אבנר יעקובוב נגד רשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים ואח'
*רשיון לניהול עסק בניגוד לתכנית בנין ערים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר מנהל בית מלאכה לעישון דגים באיזור שלפי תוכנית המיתאר העומדת בתוקפה מאז 1971 הוא איזור מגורים. יש בעיסקו של
העותר באיזור זה משום שימוש חורג כמשמעותו בחוק התיכנון והבנייה, ברם על אף קיומה של התוכנית האמורה נתנו לעותר רשיונות שנתיים לנהל את עסקו עד שנת 1974. מאז חדלו לתת לו רשיון, הוא המשיך לנהל את עסקו ללא רשיון, והועמד מידי פעם לדין על ניהול עסקו ללא רשיון. עתירת העותר נדחתה. אין לקבל את טענתו כי תוכנית בנין ערים אשר לטענתו הפכה את האיזור הנדון לאיזור מגורים בטלה מחמת חוסר סבירות, משום שיש בה כדי להפוך בין לילה אזרחים שומרי חוק לעוברי עבירות ואין בתוכנית הוראות מעבר. מטבעה של תוכנית מיתאר חדשה להביא שינויים בטיב האיזורים ובתכליתם ואלה עלולים לפגוע בזכויות המחזיקים והעוסקים ולהפוך את המשך העיסוק לבלתי חוקי. אם אין בתוכנית עצמה הוראות מעבר מתאימות הרי חוק התיכנון והבנייה מסמיך עתה את רשויות התכנון להתיר שימוש חורג בתקופות מעבר ואף לשלם פיצויים על פגיעה בזכויות. טענת העותר היא כי תקופת המעבר שקבעו לו קצרה יתר על המידה ברם גם אם מוצדקת טענתו מבחינתו שלו, הרי שזה עניין לשיקול הועדות שבג"צ לא יתערב בו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. צוקרמן לעותר. עוה"ד גב' ח. שטיין וגב' נאור למשיבים. 25.9.77).
בג"צ 345/77 - המפלס הממונע בע"מ נגד מע"צ וניסים אלמגור
*התערבות בג"צ בקבלת הצעות במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה פירסמה מכרז להספקת מפלסות כשהיקף העבודות היה כ- 4.6 מליון לירות. במכרז השתתפו העותרת וכן המשיב השני (להלן המשיב) שהגיש הצעה יחד עם אחד בשם צימברליט. הצעת המשיב ושותפו היתה זולה ב- 1.8 מליון ל"י מהצעת העותרת. צימברליט הוא בעל מניות בחברה העותרת ולפי תקנות החברה אסור לחברי החברה להתחרות בה. העותרת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לצו מניעה נגד המשיב וצימברליט שלא יחתמו על הסכם עם מע"צ בטענה ששניים אלו הבטיחו לה שלא ישתתפו במכרז. ביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה נגד צימברליט וקבע כי המשיב רשאי לחתום על הסכם עם המשיבה, אם הדבר יהיה ניתן להיעשות במסגרת המכרז. כמסתבר החליטה מע"צ להתקשר עם המשיב למרות שההצעה הוגשה ע"י המשיב ושותפו. עתירת העותרת נדחתה. מבלי לדון בשאלה אם ההסכם הנטען ע"י העותרת שבין העותרת לבין המשיב ושותפו הוא בעל תוקף, או שמא הוא מחוסר תוקף כמנוגד להוראות חוק ההגבלים העסקיים, הרי די בכך שאין כאן עניין שבו יש לתת סעד מן הצדק. הצעת העותרת גבוהה בלמעלה מ- 30 אחוז מהצעתו של המשיב וקבלת עתירת העותרת משמעותה לחייב את מע"צ למסור את העבודה לעותרת במחיר העולה בקרוב לשני מליון ל"י על המחיר לפי החוזה שנחתם בין מע"צ לבין המשיב. אף אם קיים פגם בכך שהמשיבה התקשרה עם המשיב לבדו, כאשר צימברליט היה שותף להגשת ההצעה הרי פגם זה איננו כה יסודי או בעל משמעות כה מרחיקת לכת שבעטיו יצוו על המשיבה שלא להתקשר בחוזה. אין בג"צ נענה לעתירה אלא אם הוא משוכנע שיש צורך לתת סעד למען הצדק וזה שיקול ראשון וקודם לכל שיקול אחר. רבים מן העותרים בעניני מכרזים מסיחים דעתם ממטרות המכרז שהן לאפשר לבעל המכרז להשיג הצעות מתאימות רבות ככל האפשר ולקיים תחרות הוגנת, ומפנים את כל מרצם לחיפוש פגמים פורמאליים בהליכי המכרז. אין גם לקבל את הצעת העותרת כי העבודה תימסר לה במחיר שהציע המשיב. קבלת הצעה זו תהווה הפרה של עיקרון חשאיות ההצעות במכרז ושוויון בין המציעים, ומה גם שהיו גם מציעים נוספים שהשתתפו במכרז ולא היתה להם אותה זכות שהעותרת רוצה לקחת לעצמה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. רסלר לעותר, עוה"ד ר. יאראק וי. גילאור למשיב. 25.9.77).
בג"צ 268/77 - כרם מריינה נגד ועדת המכרזים של המועצה המקומית תמרה ואח'
*קבלת הצעה במכרז (התנגדות לצו על תנאי -הצו בוטל).
המועצה המקומית תמרה פירסמה מכרז להחלפת רשת צינורות ותיקוני כבישים ובמכרז צויין כי המועצה תהיה רשאית לפצל את העבודה. העותר והמשיב השלישי (להלן המשיב) השתתפו במכרז והצעת העותר היתה זולה יותר. ברם מהנדס יועץ של המועצה הציע כי המועצה תשתמש בזכותה להוציא את תיקוני הכבישים מכלל העבודות, ואז, באשר לעבודות החלפת רשת הצינורות, היתה הצעתו של המשיב זולה יותר מהצעת העותר והצעתו נתקבלה. עתירת העותר נדחתה, אין לקבל את טענת העותר כי שיקולים פסולים הדריכו את המועצה בהחלטתה לפצל את המכרז. משקבעה המועצה במכרז כי תהיה רשאית לפצל את המכרז בשלב מאוחר יותר, בהתחשב במחירים שיוצעו בהצעות לעבודות השונות, אין כל פסול או פגם בהחלטת המועצה אם נתקבלה מתוך שיקולים שהם לענין ולחסכון. עוד טען העותר כי לא ועדת המכרזים החליטה על מסירת העבודות למשיב השלישי אלא המועצה המקומית עשתה זאת. טענה זו לא ניתן לגביה צו על תנאי, ברם גם לגופו של דבר אין בכך פגם. מליאת המועצה המקומית, שועדת המכרזים היא רק חלק ממנה, החליטה על מסירת העבודה ואם טובה ההחלטה של מקצת מן המועצה, ודאי טובה היא אם נתקבלה ע"י מליאת המועצה כולה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. אבו חנא לעותר, עו"ד מ. עמאר למשיבים. 19.9.77).
ע.א. 811/76 - יוסף בורלא ואח' נגד גורעם חברה להנדסה בע"מ ואח'
*העברת תביעה מהמרצת פתיחה לסדר דין רגיל (הערעור נדחה).
בחודש אוגוסט 1975 חתמו המערערים זכרון דברים עם המשיבה שלפיו התחייבה המשיבה למכור למערערים דירה. באותו יום נתגלו חילוקי דיעות בין הצדדים בשאלה אם המחיר כולל חיבורים שונים ומשעמדה המשיבה, בשיחה טלפונית, על כך שיש להוסיף את מחיר החיבורים, הגיב המערער בהודעה שהוא מבטל את ההסכם ויבוא לקבל חזרה דמי קדימה ששילם. הוא לא בא לקבל את הכסף חזרה, רכש לעצמו דירה אחרת ונכנס לגור בה, ובאפריל 1976 פנה לביהמ"ש וביקש להורות על ביצוע בעין של ההסכם. בדיון על סעד זמני של צו מניעה התבררו כל הדברים הנ"ל וביהמ"ש ביטל את צו המניעה הזמני שנתן. לאחר מכן הורה ביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר על ביטול התובענה בדרך של המרצת פתיחה והפנה את בעלי הדין אל דרך של תביעה רגילה. הערעור על כך נדחה. הצדדים הסכימו בפני ביהמ"ש המחוזי כי הראיות שנגבו בבקשת סעד הביניים ישמשו ראיות בתובענה גופה, אך ביהמ"ש סבר כי לכאורה מצביעות ראיות אלה על כך שההסכם בוטל בשיחה הטלפונית שבין הצדדים, וכי יש לשמוע עדים בנדון ועל כן העביר את התובענה לפסים רגילים. בכך עשה ביהמ"ש חסד עם המערערים שאלמלא כן צריכה היתה תביעתם להדחות על יסוד התצהירים והראיות שהובאו בהליך הביניים האמור. עם זאת קבע ביהמ"ש העליון שביהמ"ש המחוזי לא צדק כשביסס את החלטתו על הסייג שבתקנה 312 כי מחלוקת לגבי קיומו של חוזה מונעת מלדון בעניין על דרך של המרצת פתיחה. לביהמ"ש ניתן שיקול דעת רחב להיזקק לכל עניין שהוגש לפניו על דרך של המרצת פתיחה ובלבד שהדבר מתאים לכך, וכולל לנושא אם קיים חוזה ואם לאו. פסק הדין ניתן מפי הנשיא זוסמן והסכים השופט ויתקון, בעוד השופט אשר סבר כי היה מקום להעביר את הדיון מהמרצת פתיחה לסדר דין רגיל בהסתמך על תקנה 312 שיש בה כדי לבסס סרובו של בימ"ש לדון בהליך של המרצת פתיחה בסיכסוך מקרקעין שבו שנוי במחלוקת תוקפו של החוזה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. החלטה - הנשיא זוסמן. המערערים לעצמם, עו"ד ז. זלצמן למשיבים. 21.9.77).
ע.א. 138/77 - משה קלוסקה נגד פסח קניר עו"ד מנהל עזבון ואח'
*מינוי מנהל עזבון (הערעור נדחה).
אשתו של המערער נפטרה והיורשים הם בעלה המערער ואביה המשיב השני. שני היורשים מסוכסכים ביניהם ולא ניתן לחסל את העזבון אלא ע"י מנהל עזבון. אי לכך מינה ביהמ"ש המחוזי מנהל עזבון ובנוסף למינוי נתן לו הוראות שונות. הערעור על כך נדחה. במצב שבו לא ניתן לחסל את העזבון בדרכי שלום אין מנוס מלמנות מנהל עזבון שהוא ידאג לחיסול העזבון. אין גם כל פגם בכך שמשמינה ביהמ"ש מנהל עזבון הורה לו להכין תוכנית לחלוקת העזבון שכן לשם כך מונה מנהל העזבון.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ב. הוכמן למערער,עו"ד א. דגן למשיבים. 29.9.77).
ע.א. 512/75 - ג'ורג' סרטר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*דחיית ערעור עקב אי הגשת עיקרי טיעון (הערעור נדחה).
הערעור נקבע לשמיעה וביום שמיעתו הופיעו המערער ופרקליטו ומסתבר שהמערער פיטר את פרקליטו וחזר ומינה אותו וביום השמיעה היה הפרקליט חולה, אי לכך ביקש המערער לדחות את שמיעת המשפט הבקשה נדחתה והערעור נדחה. לא הוגשו "8י עיקרי טיעון מצד המערער ולכך לא היה בפי פרקליטו של המערער הסבר מניח את הדעת. צד לערעור שלא הגיש עיקרי טיעון אין ביהמ"ש שומע אותו על כל התוצאות וההשלכות המתבקשות מכך.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד א. שפאר למערער, עו"ד נ. וייל למשיב. 19.9.77).
ע.א. 123/77 - חנה אלמקייס ואח' נגד חברת לילנד אשדוד בע"מ (בפרוק)
*מתן רשות לתבוע חברה בפירוק (הערעור נתקבל).
המערערים ביקשו מביהמ"ש המחוזי רשות לתבוע את הנתבעת, חברה בפירוק, על פי סעיף 156 לפקודת החברות. תביעתם נוגעת לפיצויים עקב תאונת עבודה בה ניספה מורישם של המערערים. השופט דחה את הבקשה וטעמו כי בינתיים נכנס לתוקפו חוק הבטחת תגמולי ביטוח לצד שלישי (תשל"ז 1976), ועל פיו יוכלו המערערים להיפרע מן המבטח ואין צורך לתבוע את החברה בפירוק. הנימוק הנ"ל איננו נימוק באשר אין זה בטוח אם אמנם כוחו של החוק יפה למפרע לגבי תאונה שקרתה בשנת 1972. די בספק האמור כדי שפרקליט זהיר ייעץ לשולחו לתבוע את המעוול ומבטחו יחדיו, שהרי החוק שבא להעניק לניזוק זכות תביעה נגד המבטח לא שלל זכות לתבוע את המעוול.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. 29.9.77).
ע.א. 346/77 - המועצה המקומית מגדל העמק נגד ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ
*אחיזה כשורה בשיק (הערעור נתקבל).
המערערת משכה שיק לפקודת אחד בשם מופי בתאריך 1.9.74. ביום 19.11.75 הסב מופי את השיק למשיבה ומשהוצג לפרעון לא נפרע. המערערת טענה בהגנתה כי ביום 2.9.74 בוטל השיק הנ"ל ותמורתו קיבל מופי שיק אחר תוך התחייבות להחזיר את השיק הראשון ולא החזירו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגנת המערערת בקבעו כי המשיבה מחזיקה כשורה בשיק ולא הוכח שידעה על פגם כלשהו בשיק. הערעור נתקבל. כדי שאדם יהיה אוחז כשורה עליו להוכיח בין היתר שנעשה אוחז בשטר לפני שעבר זמנו, וכן כי נטל את השטר בתום לב ובעד ערך. שני תנאים אלה לא נתמלאו, היינו, המשיבה לא נעשתה אוחזת לפני שעבר זמנו של השיק וכן לא נטלה את השיק בתום לב. לפי סעיף 35 לפקודה שטר שזמן פרעונו עם הדרישה יראו כשטר שעבר זמנו כאשר חזותו מעידה עליו שהיה במחזור זמן רב במידה שאינה סבירה, אורך חייו של שיק באופן סביר אינו עולה על ימים אחדים. בעניננו מדובר בשיק שהוסב למעלה משנה וחודשיים לאחר הוצאתו ומכאן שלא ניתן לומר כי המשיבה נעשתה אוחזת בשיק לפני שעבר זמנו. בנוסף לכך, עצם
הסבת שטר שזמנו עבר נחשבת מעשה לא תקין המעיד על חוסר תום לב ואוחז הנוטל שטר לאחר שעבר זמנו נחשב כאוחז היודע את הפגמים.
(בפני השופטים: מני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד ש. כהן למערערת, עו"ד כ. דאהר למשיבה. 21.7.77).
ע.א. 235/77 - פלונית נגד פלוני
*צו מניעה האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג (הערעור נתקבל).
המערערת והמשיב נשואים וגרים בנפרד מזה כחמש שנים. לאחר כמה עזיבות קודמות של האשה עזב הבעל בתחילת 1973 את הדירה המשותפת והשאיר אותה ברשות האשה כמדורה הנפרד. ערב אחד, בדצמבר 1975, בא הבעל בלויית חתנו והתפרץ לדירה ולאחר שהוזעקה המשטרה עזב הבעל את הבית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעל לא היכה את אשתו באותה הזדמנות והוא רשאי לגור בדירה והערעור על כך נתקבל. אין נפקא מינה אם היכה הבעל את אשתו בהזדמנות זו ואם לאו, שכן הדבר היחידי שנודעת לו חשיבות בעניננו הוא שהבעל כפה על האשה, בעל כורחה ובכח, את כניסתו לדירה שהיא מתגוררת בה בנפרד. הבעל מודה שאין הוא יכול לגור עם אשתו בכפיפה אחת ומציע שיגורו כל אחד בחדר נפרד כאשר מדובר בדירה של חדר וחצי בלבד. ההלכה הפשוטה והפסוקה היא שמשנתערערו היחסים בין בני זוג זכאית האשה למדור נפרד ואין לומר כי מגורים יחדיו בדירה צרה כל אחד בחדר נפרד מהווה מדור נפרד לאשה. אילו היה הבעל מנסה ומצליח להשיג לסידור כזה את הסכמת האשה בדרכי שלום ולא בדרכי אלימות לא היתה לביהמ"ש עילה להתערב אך משבא הבעל בדרכי אלימות הוכיח בכך שהאשה זקוקה להגנה, מפניו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. נבוני למערערת, עו"ד א. רוזן למשיב. 29.9.77).
ע.א. 347/77 - קצין התגמולים נגד אדרי רחמים
*התיישנות בתביעת נכות (הערעור נתקבל).
לפי סעיף 32 לחוק הנכים מתיישנת זכות התביעה לפי החוק כתום שנתיים מיום שחרורו של הנכה משרות צבאי שבו אירע המקרה, שגרם לנכותו. המשיב הגיש תביעתו לתגמולים לאחר שעברו שנתיים מעת שחרורו כאמור ותביעתו נדחתה, מחמת התיישנות. ועדת הערעורים קבעה שהתביעה לא התיישנה ביום הגשתה. היא החילה את הוראות חוק התיישנות על המקרה והסתמכה על סעיף בחוק כי ההתיישנות מתחילה מהיום שנודעה לראשונה למשיב עילת התביעה. הערעור על כך נתקבל. עפ"י ההלכה אין הוראות חוק ההתיישנות חלות על תביעות עפ"י חוק שיש בו הוראות מיוחדות משלו לעניין התיישנות התביעות ובחוק הנכים קיימות הוראות מיוחדות לעניני התיישנות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. בן אור למערער, עו"ד מ. גלעד למשיב. 28.9.77).
ע.א. 242/77 - ו. את כ. בע"מ ואח' נגד נחמה קליין ואח'
*מחיקת טענות הגנה שהן "מעשה בית דין" (הערעור נדחה).
המשיבים הגישו תביעה נגד המערערים לתשלום פיצויים בהסתמכם על חוזה שבין הצדדים. בהליכים משפטיים קודמים תבעו המשיבים את המערערים בהוצאה לפועל להחזרת תשלומי קרן וריבית ששולמו ע"י המשיבים למערערים בהתאם לאותו הסכם. בכתב הגנתם לתביעה החדשה העלו המערערים טענות שונות ולפי בקשת המשיבים מחק ביהמ"ש מספר טענות בקבלו את גירסת המשיבים כי טענות אלה כבר הוכרעו בהתדיינויות הקודמות ונדחו וכך נהפכו למעשה בית דין, הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון עמד על הטענות הנדונות כפי שהועלו כאן וכפי שהועלו בהליכי הוצאה לפועל הקודמים, וקבע כי אכן הוכרעו בהליכים הקודמים. אין צורך להכריע כאן בשאלה על מי היה מוטל נטל
ההוכחה בהליכי ההוצאה לפועל ומה דין קביעות בהליכי הוצאה לפועל כשנטל ההוכחה שונה מאשר בהליכים רגילים, שכן בהליכים הקודמים קיבל ביהמ"ש את עמדת הנתבעים והטיל את נטל ההוכחה על המשיבים דנא שהיו גם שם התובעים, וממילא לא היו הדברים שונים באותם הליכים מאשר בהליכים משפטיים רגילים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. שצקי למערערים, עו"ד י. שטראוסמן למשיבים. 15.9.77).
ע.א. 845/75 - אברהם הלפרין נגד קונטיננטל בע"מ וסהר בע"מ
*פירוש תנאי פוליסה לענין ביטוח כפול (הערעור נתקבל).
כל אחת משתי חברות הביטוח המשיבות הוציאה למערער פוליסה לביטוח ימי, הסחורה שבוטחה הלכה לאיבוד כאשר האוניה טבעה והמערער הגיש תביעה נגד שתי חברות הביטוח. בית המשפט המחוזי דן בשאלה אם המבוטח רשאי לתבוע לפי הפוליסות או שהחברות היו רשאיות לבטלן כפי שעשו. ביהמ"ש קבע כי המבוטח הפר את תנאי הפוליסות אך יחד עם זאת קבע כי חב' קונטנינטל מחלה לו ושוב אינה רשאית לכפור באחריותה ואילו חברת סהר לא מחלה ועל כן נדחתה התביעה נגדה. הערעור על החלטה "8י זו נתקבל. הפוליסות הן "פוליסות פתוחות" משמע, שעל כל משלוח המבוצע בגדר הפוליסה יש למסור הצהרה לחברה וזו מוציאה תוספת ומחשבת ומקבלת את הפרמייה בהתאם להצהרות. על הביטוחים חל המשפט האנגלי וטענות המשיבה שנתקבלו ע"י ביהמ"ש המחוזי היו כי על פי הפוליסות על המבוטחים להצהיר בחברה על כל משלוח ללא יוצא מן הכלל בשלמותו והתובע הפר את חובתו כאשר ערך ביטוח בגין אותם טובין אצל קונטיננטל בפוליסה אחרת וכי המבוטח אשם באי גלוי עובדה מהותית כאשר לא גילה לסהר את עריכת הביטוח אצל קונטיננטל ועל כן זכאית סהר לבטל את הביטוח. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי לפי החוק המערער רשאי היה לבטח את המשלוח אצל שתי חברות ביטוח ואין כל איסור לבטח בעת ובעונה אחת אצל שני מבטחים או יותר. אשר לטענת אי גילוי עובדה מהותית - אין חולק על כך שיש להקפיד ולהחמיר בגילוי עובדות מהותיות, אך השאלה היא מה היה מבטח סביר וזהיר עושה אילו ידע על כפילות הביטוח ואם היה מסרב לעשות את הביטוח במקרה כזה. אילו הביטוח הכפול היה בעצם מעשה פסול, הנוגד את החוק ואת הפוליסה הרי התשובה היתה כי זו עובדה מהותית שצריך לגלותה. ברם מכיון שביטוח יתר עקב ביטוח כפול אינו נוגד את הוראות החוק והפוליסה, אין לומר כי מבטח סביר וזהיר היה דוחה את הביטוח בגין אי גילוי העובדה שיש ביטוח כפול.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד ג. גדעון למערער, עו"ד ח.א. כדורי למשיבה הראשונה, עו"ד פ.ג. נשיץ למשיבה השניה. 25.8.77).
ע.א. 282/77 - קולומטה חב' הרשומה בלוקסנבורג נגד יצחק קאופמן ואח'
*כריתה הסכם מוגמר ונסיון להוסיף לו תנאים (הערעור נדחה).
המערערת מכרה ברזל למשיבים באמצעות סוכנת בישראל ובין הצדדים הוחלפו מסמכים שונים בצורת הודעות על טלקס ומכתבים, ולבסוף ב- 30.8.74 נתקבל טלקס מאת הסוכנת שלפיו נתבקשו הקונים לפתוח כתב אשראי ל- 500 טונות הראשונות של ברזל. לאחר כשבועיים העבירה המוכרת באמצעות הסוכנת שלה לקונים מסמך הנושא את הכותרת "אישור מכר" ובו פירוט הסחורה שנקנתה. המסמך מורכב ממספר דפים וביניהם אחד שבדפוס ואותיות זעירות ובו תנאי מכר כלליים שיש בו סעיף הקובע את מקום השיפוט בלוקסנבורג. בתביעה שהגישו הקונים נגד המערערת ביקשה המערערת לעכב את ההליכים בהסתמך על סעיף סמכות השיפוט. ביהמ"ש קבע כי בטלקס שהועבר ב- 30.8.74 נגמרה העיסקה בין הצדדים והמסמך שנשלח לאחר מכן אינו מחייב. הערעור על כך נדחה. על פי המסמכים שהחליפו ביניהם הצדדים עד לטלקס של 30.8.74
הושלם ההסכם עם קבלת טלקס זה ע"י הקונים. במסמך החדש ניתן לראות הצעה חדשה לשינוי ההסכם הקודם והצעה זו לא נתקבלה ע"י הקונים לא במפורש ולא במשתמע. העובדה שהמסמך נתקבל ללא הסתייגות אינה משנה את המצב. כאשר אחרי עשיית הסכם מבקש צד אחד להתנות תנאים חדשים שיחולו על אותה התקשרות עליו להשיג את הסכמתו של הצד השני לכך. הסכמה זו אינה יכולה להשתמע מתוך שתיקתו של הצד השני, כשלא הוכח שהצד השני ידע ידיעה מעשית על התנאים הנוספים. לא די בכך שצריך או יכול היה לדעת על התנאים אם לא הופנתה תשומת ליבו לעניין ונדרשה תגובתו וכאן לא אירע כדבר הזה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד פ.ג. נשיץ למערערת, עו"ד נ. וולף למשיבים. 29.9.77).
ע.פ. 82+128/77 - ג'ורג' בלס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).
בשעות לילה לאחר חצות נעצר המערער כשהוא נושא שני שקים ובהם תשמישי קדושה ומכניס אותם לתוך מונית שעמדה במקום. הוברר כי בית כנסת סמוך נפרץ שעה קלה קודם לכן. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות הפריצה והערעור על כך נדחה. המערער טען כי מצא את החבילות ואלה היו חשודות בעיניו ועל כן לקח מונית כדי להעבירן לבדיקה במשטרה, ברם תחנת המשטרה נמצא ממול בית הכנסת שנפרץ, ואיש לא יעלה על הדעת שכדי להוביל את השקים למשטרה מעבר לכביש היה צורך להזמין מונית. על כן בדין הורשע המערער. הועלתה טענה כי סדרי הדין נפגעו בכך כי נוסף לשני עדים ששמותיהם היו נקובים בכתב האישום העידה המדינה איש משטרה נוסף שעצר את המערער. משום מה לא נזכר שמו ברשימת העדים, ברם אין בכך כדי לעזור למערער. השופט, לא פירט על דברי מי מן העדים ביסס את ההרשעה וגם ללא עדותו של אותו איש משטרה יש בחומר הראיות די והותר כדי לתמוך בהרשעה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד ע. גרשון למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 5.9.77) .
ע.פ. 165/77 - אמנון אבו ברד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת רכוש שנגנב בפריצה (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הועמד לדין על עבירה לפי סעיף 309 לפח"פ בכך שקיבל לרשותו תקליטים בידעו שהם רכוש גנוב שהושג בדרך של פריצה ומכר אותם. בפני ביהמ"ש העיד בעל חנות לתקליטים שחנותו נפרצה שבועות מספר לפני מעצר המערער, ולדבריו אמנם נגנבו תקליטים כאלה מהחנות שנפרצה, אך אין סימנים בתקליטים שכן כל התקליטים בכל החנויות הם אותו הדבר. כמו כן הוגשה הודעתו של המערער במשטרה כי רכש את התקליטים משני חיילים שאמרו לו שהתקליטים נמצאים בגן ציבורי בין השיחים ואכן הלך לשם ומצא אותם ומכר אותם. לאור האמור ברור שביהמ"ש, יכול היה לקבוע כי התקליטים הגיעו לאן שהגיעו בדרך של עבירה, שכן אין זה נהוג להחביא תקליטים בין שיחים בגן ציבורי אלא אם רוצים להעלים אותם מעינו של החוק. ברם ביהמ"ש לא היה רשאי להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 309, כי לא ברור שהמדובר בתקליטים שנגנבו בדרך של פריצה ועל כן מן הדין היה להרשיעו רק לפי סעיף 310. גם לאחר החלפת סעיף האישום לסעיף קל יותר אין להקל בעונשו של המערער שנדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. החלפת האישום איננה גוררת באופן אוטומטי הקלה בעונש, אלא יש לקבוע תמיד מה העונש המתאים והראוי בגין העבירה שבוצעה, כאן מדובר באדם שיש לו מספר לא מבוטל של הרשעות קודמות והעונש איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 10.7.77).
ע.פ. 647/77 - שמעון גאוי נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט (הערעור נדחה).
שלושה אנשים הועמדו לדין בפני שופט ביהמ"ש המחוזי והמערער ביקש מהשופט לפסול את עצמו ומשסירב עירער על כך לביהמ"ש העליון. הערעור נדחה. המשפט מתמשך מאז 1.3.77 ולטענת התביעה גרמו לכך הסניגורים שהכבידו בטענות סרק על הניהול התקין של המשפט. טענת המערער הינה כי השופט פסול מלשבת בדין באשר הורה לפני הפגרה כי אם תוגש בקשה לשחרור בערבות בפגרה יש להביאה בפניו אפילו אם לא יהיה תורן. החלטה זו אין בה פגם, שכן לאחר שנתקיימו ישיבות הרבה והשופט הדן בעניין התרשם מן הראיות שכבר נגבו, אין דופי בכך שבקשה לשחרור בערובה תובא בפניו שהוא מטיב מאחרים לדעת מה הוכח עד כה לביסוס האשמה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. כלוף למערער, עוה"ד רזניק ודבורין למשיבה. 30.9.77).
ע.פ. 605/77 - מדינת ישראל נגד וליד שחאדה יאסין
*קולת העונש (התפרצות וגרימת חבלה) (הערעור נתקבל).
מספר פעמים פרץ המשיב לדירת המתלוננים וגנב מתוכה עד שהופתע ע"י בעל הבית ואשתו. המשיב ניסה לברוח ותוך כדי כך דקר את בעל הבית, אשתו ואחיו. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב למאסרים חופפים בפועל של 4 חודשים ו- 8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. מעשי אלימות הולכים וגוברים ואם בתי המשפט לא יגיבו תגובה נאותה יהיה בכך משום עידוד לפשיעה והציבור לא יהיה בטוח לא ברחובות העיר ולא בבית ממעשי בריונות כאלה. גם בהתחשב בנסיבות לקולא עדיין העונש קל מדי. על כן יש לקבל את ערעור המדינה. ברם ביהמ"ש העליון נוהג להביא בחשבון בהחמרת העונש, כי עצם ההחמרה כבר יש בה חומרה מיוחדת ואכזבה לנאשם ועל כן אין הוא ממצה את חומר הדין עם הנאשם. אי לכך הסתפק ביהמ"ש העליון בכך שכל העונשים שהוטלו ע"י ביהמ"ש המחוזי יהיו מאסר בפועל, אם כי חופפים, באופן שעל המשיב לרצות עונש של שנה אחת מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד י. גרין למשיב. 20.9.77).
ע.פ. 192/77 - מדינת ישראל נגד דוד עוליאל ואח'
*קולת העונש (מרמה וגניבה ממעביד) (הערעור נתקבל).
המשיב הראשון הועסק כנהג מיכלית דלק והשני כעוזר לנהג ובמסגרת תפקידם סיפקו דלק ללקוחות. באחד הימים פנתה אליהם המתלוננת וביקשה להזרים למיכלה כמות של דלק. בידי המשיבים היתה אז כמות של כ- 200 ליטר בלבד אך אמרו למתלוננת שמילאו 400 ליטר וקיבלו תמורה של 600 לירות. בנוסף למעשה תרמית זה לא העבירו את הכסף שגבו לחברת הדלק אלא שילשלו אותו לכיסם. בגין שתי עבירות אלה הטיל ביהמ"ש המחוזי על המשיב הראשון קנס של 2,500 לירות ועל המשיב השני קנס של 1,500 לירות. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שלמשיבים לא היו הרשעות קודמות, כי הם פוטרו מעבודתם, וכי סכום הכסף לא היה גדול. צודק בא כח המדינה שמן הראוי היה להטיל על המשיבים עונש של מאסר בפועל, ואולם אחרי שעברה כשנה וחצי מביצוע העבירה והמשיבים הסתדרו בעבודה והטיבו את הנזק, תהיה זו משום חומרה מיוחדת, שאין דרך ביהמ"ש לנהוג בה במקרה כגון זה, להטיל עליהם מאסר. עם זאת יש להחמיר בעונשי הקנסות שהוטלו, ועל המשיב הראשון לשלם חמשת אלפים ל"י ועל השני לשלם שלושת אלפים ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עו"ד מ. מוסק למשיבים. 5.9.77).
ע.פ. 613/77 - יוסף בן משה רז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף חתימות על שיקים וגבייתם וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד כמנהל עבודה בחברת בנייה והיה ממונה על ביצוע התשלומים לעובדים. אלה קיבלו באמצע החודש מקדמה על חשבון משכורתם והיתרה קיבלו בסוף החודש מהשרות לתעסוקה. המערער נמצא אשם בזיוף חתימות עובדים על שיקים שנועדו להם וקבלת התמורה במרמה ונדון ל- 9 חודשי מאסר. העירעור נדחה. בין היתר תמך ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה על הודעה שנמסרה ע"י המערער וטענתו היא כי היה במצב נפשי נרגש עקב דאגתו לאשתו. טענה זו איננה טענה. יתכן שבהיותו במעצר, כשאינו יכול לסייע בידי אשתו החולנית, היה המערער במצב נפשי נרגש, אבל מכאן אין להסיק שהודעתו לא היתה אמת וזה קנה המדה לכשרותה או לפסלותה של הודעה שנמסרה למשטרה. השופט הכריז על עד אחד כעד עויין וכתב בהחלטתו כי העד עושה עליו רושם כן, אבל מטעמים טכניים, כדי לאפשר למדינה לחקור אותו חקירת שתי וערב, הוא נעתר לבקשה המכריז עליו כעד עויין. קשה ליישב את ההתרשמות החיובית של השופט מן העד עם העובדה שהכריז עליו כעד עויין, אבל סתירה בין דברי עדותו ובין הודעתו במשטרה היתה כאן ולכן רשאי היה השופט להכריז עליו כעד עויין. אשר לעונש - אין למערער הרשעות קודמות ויתכן שנסיבות משפחתיות קשות גרמו לכך שיעבור עבירות פליליות. אולם היו כאן עבירות רבות של גניבות כספי פועלים יומיים מבני המיעוטים שתמימותם נוצלה ע"י המערער ועל כן היה צידוק להטיל עליו את העונש שהוטל.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן פורת. עו"ד י. עדיאל למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 20.9.77).
ע.פ. 308/76 - יצחק דניאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שידול לגרימת מוות שלא בכוונה (הערעור נתקבל).
בבית משותף בחולון החזיק המנוח יחיאל נוני חנות למכירת פלפל וצלי בשר והתקין לשם כך מתקן גז לבישול ולצלי אשר לטענת השכנים גרם למטרד. דיירי הבנין נתנו יפוי כח לאחד צדוק סופר לפרק את מתקן הגז והארובה שהיתה במקום, בין אלה שנתנו את יפוי הכח היה גם המערער. צדוק סופר ושני פועלים שלו חתכו את צינורות הגז ועקרו את בלוני הגז ממקומם וזרקו אותם לתוך מקלט הבנין. כשהמנוח בא למקום לא מצא את הבלונים החל לחפש אחריהם והגיע למקלט. היה שם חשוך הוא הדליק גפרור שגרם להתפוצצות מחמת הגז שדלף מהבלונים, והמנוח נכווה קשות ונפטר. הוגשו משפטים נגד צדוק ופועליו וכן הוגש משפט נגד הדיירים וביהמ"ש הרשיע מספר נאשמים ובכללם את המערער בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות ועבירות אחרות. ניתנה רשות ערעור על שאלה משפטית אחת, והיא אם קיימת במשפט הישראלי עבירה של שידול לגרימת מוות שלא בכוונה לפי סעיף 25 ו- 218 לפח"פ, וערעורו של המערער נתקבל. בלי לדון בשאלה אם סעיף 25 לפח"פ כולל גם עבירה לפי סעיף 218, הרי לא נתמלא התנאי של סעיף 25 הנ"ל, שלפיו אשם המשתדל רק אם העובדות המהוות את העבירה שנעשתה בפועל הם תוצאה אפשרית של קיום העצה. השאלה הנשאלת היא אם צפה המערער או צריך היה לצפות את התוצאה הטרגית שהביאה למותו של המנוח וגרמה להרשעתו בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ. לכאורה המבחן בשאלת הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי ואין צורך שהנאשם צפה בפועל את האפשרות של התוצאה אלא די בכך שכאדם סביר היה עליו לצפות את האפשרות של ביצוע העבירה האחרת. בעניננו אין לומר שאדם סביר היה צופה תוצאה כל כך מרחיקת לכת כתוצאה ממתן יפוי כח לחיתוך צינורות הגז. אפילו יש ספק אם האדם הסביר היה צופה תוצאה טרגית זו, הרי הספק פועל לטובת המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. קינג למערער, עו"ד גב' ל. נאוה למשיבה. 28.9.77).