ע.א. 667/77 - מרים דדון ואח' נגד עזר אטיאס ומשטרת ישראל

*אחריות בנזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.א. 401/74 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן ואלון נגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי).




העובדות:
המערערת הצביעה בקלפי שבמושב מגוריה ביום הבחירות לכנסת השמינית ואח"כ נדרשה לעזוב את המקום וסרבה. לפי הוראות מזכיר ועדת הקלפי, ניגש המשיב, שהוצג במקום כסדרן מטעם המשטרה, וביקש מן המערערת לצאת, אך זו השיבה בצעקות ובאיומים וסטרה למשיב על לחיו. בשלב זה תפס הנתבע בכף ידה של התובעת וסובבה כדי להוציאה החוצה, וביהמ"ש המחוזי קבע כי התובעת ניסתה להיחלץ ותוך כדי כך נגרם שבר בידה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילמלא היתה זו אשה עצבנית, תוקפנית ואימפולסיבית לא היו נגרמות התוצאות החמורות כפי שנגרמו, וכנראה שבאופן אימפולסיבי ניסתה לסובב ידה בחזרה למקומה וכך נגרם השבר. בנסיבות אלה, קבע ביהמ"ש המחוזי, רובצת האחריות לנזק כולו על התובעת ולא על הנתבע ואין כל הוכחה כי הנתבע השתמש בכח במידה בלתי סבירה. התוצאה היתה בלתי צפוייה לחלוטין והנתבע אינו נושא באחריות לתוצאות אלה. ביהמ"ש המחוזי סבר גם כי אם ימצא בערעור שהמשיב אחראי לנזק כי אז יש לייחס 50 אחוז אשם תורם לתובעת. על הפסיקה הנ"ל נסב הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן (דעת הרוב):
א. לפי חוק הבחירות לכנסת לא ימצא אדם במקום הקלפי אלא לצרכי בחירות ויו"ר ועדתהקלפי ממונה לשמור על הסדר במקום ורשאי להרחיק אדם מהמקום. לשם מילוי ההוראה רשאי היה המשיב להשתמש במידה סבירה של כח כאשר המערערת סירבה לעזוב את המקום והשאלה היחידה היא אם נהג המשיב במידה סבירה של כח. ביהמ"ש המחוזי סבר שהיד נשברה ע"י הסיבוב שסובבה אותה המערערת על מנת להיחלץ מידו של המשיב אך לא היתה שום ראיה לפני ביהמ"ש שהמערערת הגיבה בסיבוב נגדי של כף היד. ברם, אפילו עשתה המערערת פעולה אימפולסיבית להיחלץ מן המשיב, אין להסביר שבירת כף היד ע"י תנועה שכזאת, אלא אם כן השתמש המשיב במידה רבה מאד של עוצמה וכח ושוב השאלה היא אם היתה זו מידה סבירה בכל הנסיבות.
ב. אין בהתנהגות המקנטרת של המערערת משום הצדק לשימוש בכח בלתי סביר לשם הרחקתה מן המקום. הסבירות שבשימוש בכח היא פועל יוצא של הצורך בו והשאלה היא תמיד אם ניתן להשיג את המטרה החוקית גם במידה פחותה של שימוש בכח. אפשר שבהתנהגותהמערערת היה משום אשם כמשמעותו לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין והוא הביא לידי אשמו של המשיב אך אלה שיקולים לעניין פסיקת הפיצויים ולא לעניין עצם אחריותו של המשיב.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא היתה הצדקה לגרום שבר בכף היד אלא שלדעתו היההשבר "בלתי צפוי לחלוטין". אם התכוון השופט שהמשיב לא העלה על דעתו שמעשהו יביא לידי שבירת היד הרי חוסר הצפיה אינו מעלה ואינו מוריד. גם אם היה זה עניין שבחובת זהירות כאשר על המזיק לצפות מראש את התוצאות הרי הלכה היא שעל המזיק הסיכון שימצא קורבנו חלוש או שביר, ואין הוא נשמע בטענה שלא צפה אלא את התוצאות הסבירותלגבי אדם בריא וחזק. לא כל שכן בעניין של תקיפה, שלצורך עצם אחריותו של התוקף אין נפקא מינה מה צפה כתוצאה מתקיפתו.
ד. בהתנהגותה של המערערת היה כדי להביא את המשיב לידי הפרזה בשימוש בכח והסמכות בידי ביהמ"ש לפטור את המשיב מחבותו לפצות את המערערת. בעניננו אין הצדקה לפטור את המשיב מתשלום פיצוי למערערת. לא יהיה זה צודק לפטור איש המשטרה מחבותו
בשל התנהגותו הבלתי סבירה, רק באשר הורגז בידי אזרחית תוקפנית ועצבנית. מן המפורסמותשאנשי המשטרה חייבים לשמור על קור רוח. על כן יש לפסוק לטובת המערערת 50 אחוז מנזקה.
ה. לטענת המדינה כי היא לא אחראית אחריות שילוחית עבור המשיב הן מכח הפטור שבסעיף 25 לפקודת הנזיקין והן מכח הסייג שבסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) - לפי סעיף 25 לפקודת הנזיקין פטור מעביד מאחריות בגין תקיפה שתקף עובדו אלא אם התיר את התקיפה או אישר אותה, וכאן יש לומר שהמדינה אישרה את התקיפה לא רק באשר נמנעה מלהעמיד את המשיב לדין בפלילים על תקיפתו, אלא גם באשר טענה במשפט זה שהמעשה נעשה כדין. משנקטה המדינה כבעל דין עמדה ברורה שלא היה במעשה התקיפה משום עוולה, רואים אותה כאילו אישרה את התקיפה. אשר לסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) לענין מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית - הרי אפילו אם נעשה המעשה כך, אחראית המדינה "על רשלנות שבמעשה".

מ"מ הנשיא לנדוי (דעת מיעוט): התנהגותה הגרועה של המערערת הצדיקה הרחקתה מתחנת הקלפי והמשיב כממונה על שמירת הסדר מילא הוראה ולא הוכח שהשתמש לשם כך במידה רבה של כח. את אופן סיבוב ידה של המערערת ע"י המשיב הדגימו עדים לעיני השופט, ואין ביהמ"ש שלערעור יודע בדיוק כיצד נעשה הדבר. לכאורה היה זה אמצעי כשר כדי להשתלט על המערערת ואמירתו של ביהמ"ש המחוזי כי "מסתבר" שהמערערת לא השלימה עם אחיזת כף ידה וכנראה ניסתה באופן אימפולסיבי לסובב חזרה את ידה מראה כי השופט הדריך עצמו נכונה עפ"י מבחן ההסתברות, שהוא המבחן הנכון בתביעה אזרחית והיה לו על מה שיסמוך בעדות כי המערערת המשיכה לקלל גם אחרי שהמשיב סובב את ידה. את אמירתו של ביהמ"ש המחוזי כי התוצאה של שבירת היד היתה בלתי צפוייה לחלוטין, יש להבין שהמשיב לא היה חייב להרפות מידה של המערערת כאשר זו ניסתה להשתחרר בכח, ואין להבין אמירה זו כאילו סבר השופט שהמשיב השתמש במידה מוגזמת של כח אך לא צפה את התוצאה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אלון. עו"ד ח. בן עמי למערערים, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 30.3.78).


ע.א. 581+918/77 - שפך זוהר מרכז הארחה בע"מ נגד עזבון המנוח ליאון גרינברג

*השלמת שיקום לא תוך זמן סביר.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 2308/76 - הערעור נתקבל).




העובדות:
המנוח ליאון גרינברג ואשתו היו בעבר מנהלי המערערת ובמאי 1972 נחתם חוזה בין גרינברג לבין אחד צבי כהן שעל פיו עברו 50 אחוז ממניות המערערת לצבי כהן והוא מנהלה היום. ביום 1.8.76 הגיש המשיב להוצל"פ בקשה לביצוע שלושה שיקים בסך 50 אלף ל"י שנמשכו ע"י המערערת לפקודת גרינברג המנוח. המערערת התנגדה לביצוע השטרות מתוך מספר נימוקים ובכללם שהשיקים נמשכו בינואר 1967 ומאז ועד הגשת הבקשה עברו למעלה מ-7 שנים ועל כן התיישן החוב, או לפחות אין חובה לפרוע שיק אחד בשל הזמן הבלתי סביר שחלף מאז ; שני שיקים אחרים נמשכו לפקודת גרינברג כאשר כבר לא היה בחיים ; חותמי השיקים בשם המערערת נפטרו לפני שהשיק נמשך, ואילו הגב' גרינברג לא היתה רשאית כלל לחתום בשם החברה ; השיקים ניתנו ללא תמורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השיקים הושלמו ע"י אלמנת גרינברג כאשר היא עוד היתה מנהלת, במאי 1973, בעוד שהיא חדלה להיות מנהלת באוקטובר 1973, וכן קבע כי המערערת לא הרימה את נטל השיכנוע בדבר אי מתן תמורה עבור השיקים, כי השיקים ניתנו כשיקים דחויים ועל כן אין לקבל את הטענה שהמנהלים כבר לא היו בחיים בעת משיכת השיקים, שהנתבעת לא הוכיחה שסכומי
התביעות הותאמו לסכומים אנונימיים המופיעים במאזן וכן כי גם אם הגברת גרינברג חרגה מסמכותהבחותמה בחודש מאי על שני השיקים האחרים, הרי לפי סעיף 92 לפקודת השטרות די בחותמת החברה על השיק כדי לחייבה, ולא הובאה ראיה שתקנות החברה דורשות גם חתימות שני מנהלים. אי לכך חוייבה המערערת בתשלום הסכום של 50 אלף ל"י. על כך הערעור.

החלטה - השופט עציוני:
א. המערערת ביקשה להגיש ראיות נוספות בערעור. אין להתיר הבאת ראיות אלה אם כי אין ספק שיש בהן כדי לסייע למערערת. הדרך הנכונה היתה להביא את כל המסמכים בפני ביהמ"ש המחוזי, ואין לשמוע את הטענה כי המסמכים לא הובאו בשל טעות כנה של ב"כ המבקשת. ביהמ"ש שלערעור מוסמך להיענות לבקשה לשמיעת ראיות נוספות כאשר ביהמ"ש המקורי סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, וכאן לא נתבקש ביהמ"ש המקורי להתיר הבאת הראיות הנ"ל, וכן מוסמך בימ"ש שלערעור להתיר הבאת ראיות נוספות מכל סיבה חשובה אך זאת רק אם בעל הדין לא ידע על קיום הראיות כאשר נוהל הדיון בערכאה הראשונה, או אם הראיה הנוספת באה להוכיח עובדה חדשה שאירעה אחרי מתן פסק הדין.
ב. לטענה כי במאזן החברה מ-1972 מופיע חוב השיקים כחוב אנונימי ורואה החשבון לא הצליח לשייך את השיקים הללו לחובות מסויימים במאזן החברה - אין באלה כדי להרים את נטל השכנוע המוטל על המערערת להוכיח כי השיקים ניתנו ללא תמורה. הבאת ראיה שאי אפשר לשייך את השיק לחוב מסויים במאזן לא די בה להוכיח היעדר תמורה. מה עוד שסכומים הזהים לסכומי השיקים הללו מופיעים במאזן וחותמת החברה מופיעה על השיקים הללו כשלא נסתרה ההנחה שדי בחותמת החברה כדי לחייבה.
ג. מאידך, יש לקבל את הערעור מן הטעם שהשיקים לא הושלמו תוך זמן סביר. השיקים ניתנו למנוח גרינברג בשנת 1967, ואילו השלמתם נעשתה בשנת 1973, ומשך הזמן איננו סביר. ההסבר של המשיבה כי השיקים לא הוגשו לפרעון מאז 1967 כי לא היה כסף בחברה, הוא הסבר הנוגע לעניין הצגת השיקים לפרעון שלא תוך זמן סביר, אך אין זה הסבר הנוגע לעניין השלמת השיק שלא תוך זמן סביר. עפ"י החוק יש להשלים שיק תוך זמן סביר. שיק מיועד לשמש אמצעי תשלום בלבד ואין דרכו להישאר זמן רב במחזור. אוחז שיק נוהג לממשו ולגבותו תוך ימים ספורים ושיק שלא הושלם בעבור ימים אחדים לא הושלם תוך זמן סביר. אכן, עיתים גם זמן ממושך בהשלמת שיק יחשב כזמן סביר והוא כאשר שיק ניתן מאמצעי תשלום של חוב לכשיגיע זמן פרעון החוב, ואז אין האוחז רשאי להשלימו, לפי ההסדר, עד שיגיע זמן פרעון החוב. אך בעניננו, גם אם המקרה הוא מן הסוג הזה ששיק מעיד על חוב ולא שיק שניתן כאמצעי תשלום, אין התקופה של 7 שנים תקופה סבירה לפיכך אי אפשר לאכוף את השיק על המערערת.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. עציון למערערת, עו"ד מ. קשר למשיב. 16.3.78).


בג"צ 640/77 - משה ברנובסקי ואח' נגד מנהל אגף המכס והבלו ואח'

*היטל חובה בעקבות המהפך הכלכלי (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרים עוסקים ביבוא מכוניות ושיווקם בארץ. ביום שישי 28.10.77, הוא יום המהפך הכלכלי, הגיע נציג מטעם העותרים לבית המכס ביפו עם רשמונות שהוכנו לשיחרור 72 מכוניות מרשות המכס. האיש ביצע מספר פעולות
כמקובל והגיע לקופה כדי לשלם את הסכום לפי הרשמון. שלט המותקן על גבי הקופה מודיע כי הקופה נסגרת ביום ו' בשעה 12. נציג החברה הגיע לקופה בשעה 11.15, אך מפאת סדרי העבודה הקשורים למחשב הפסיק הקופאי קבלת רשמונים למרות שעדיין לא היתה השעה 12 כאמור. נציג העותרים השאיר לקופאי שיק ריק כדי שהלה ימלא את סכום התשלום כאשר יוכל להזין את המחשב עם הרשמונים. לבסוף לא שולם המכס באותו יום ובעקבות המהפך הכלכלי נדרשו העותרים לשלם הפרשים עקב שינוי הלירה. עתירתם נתקבלה ובג"צ קבע כי על העותרים לשלם רק את הסכום שהיו צריכים לשלם אילו קיבל מהם הקופאי את התשלום באותו יום שישי. הסדרים הפנימיים שנעשו בבית המכס לשם שכלול העבודה ע"י מחשב אינם נוגעים לאזרח אשר לפי ההודעה יכול לגמור את סידוריו עד השעה 12 בקופה. אם אין התאמה בין ההודעה לאזרח לבין סדרי העבודה הפנימיים חייבת המדינה לנהוג עפ"י ההודעה שנתנה לאזרח. רשות ציבורית חייבת לנהוג כלפי האזרח בהגינות וביושר כמו כל אזרח אחר בהתאם לחוק החוזים. מקום שחייב אינו יכול לפרוע חובו ללא שבעל החוב ישתף פעולה איתו ויקבל מידו את הכסף, בעל החוב מפר חובתו אם הוא מונע את החייב מלקיים חובתו שלו. בעל חוב שלא איפשר לחייב לשלם את החוב במועדו אינו יכול לטעון שהלה הפר התחייבותו.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, בכור. עו"ד י. זיסמן לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 2.3.78) .


ע.א. 705/77 - פלונית נגד פלוני

*מזונות (הערעור נתקבל).

הצדדים נשואים ולהם שני ילדים. בהתדיינות משפטית בעניני מזונות ניתן ביום 16.11.76 פס"ד על יסוד הסכם פשרה, לתשלום 2000 ל"י לחודש להוצאת מזונות של ארבעת בני המשפחה ולביגוד שלושת התובעים. לאחר כ-6 חודשים פנה המשיב לביהמ"ש וביקש הפחתת המזונות בטענה שבעת ההסכם היה עובד עצמאי ועתה הוא שכיר והסכום שהוא מקבל אין די בו כדי לכסות את סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע משתכר עתה כשכיר יותר מאשר השתכר לפני כן כעצמאי, ואעפ"כ יש להפחית את סכום המזונות באשר המערערת עבדה חלק מן התקופה מחוץ לביתה והשתכרה סכומים שונים. על כן החליט להפחית סכום ממוצע של 400 ל"י לחודש מסכום המזונות. הערעור על כך נתקבל. לא נטען כי נפל פגם כלשהו המבטל את תקפו של ההסכם ומי שנתן ידו להסכם פשרה במזונות שניתן לו תוקף של פס"ד, אינו יכול להשתחרר מהתחייבותו, אלא על יסוד אותן עילות שבהן אפשר לתקוף פס"ד אחר שניתן בהסכמה. כמו כן תנאי מפורש או תנאי מכללא בהסכם מאפשר את שינוי סכום המזונות. אכן שינוי מהותי ויסודי בנסיבות הוא בגדר תנאי מכללא בהסכם פשרה בעניין מזונות, אך כשאין שינוי מהותי ויסודי יש לכבד התחייבויות אליהן הגיעו הצדדים. כל גישה אחרת נוגדת את עקרונות החוק ועשוייה לגרום להתדיינות חוזרת ואין סופית על כל עניין של מה בכך. זאת ועוד, ביהמ"ש לא צריך היה כלל להיזקק לתביעה, שכן הסכם הפשרה נערך גם עם ילדי בני הזוג וגם להם זכות בסכום המזונות, ואין ביהמ"ש יכול להפחית מסכום המזונות כאשר הילדים אינם צדדים להתדיינות החדשה.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. ליבא למערערת, עו"ד ק. מנדלזון למשיב. 7.3.78).


ע.א. 302/76 - פלונית נגד פלוני.

*תביעה לשיתוף בנכסים (הערעור נדחה).

בעלי הדין הם בני זוג שהגיעו לזקנה אך לפי עדויות בני הזוג היתה השנאה והמריבה שרוייה ביניהם עוד מלפני עלותם ארצה בשנת 1948 ולמעשה לא חיו חיי
משפחה תקינים מעולם. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת להצהיר כי בית וקרקע הרשומים על שם בעלה המשיב הם רכושם המשותף של שני בני הזוג והערעור על כך נדחה. בעניין שותפות בנכסים של בני זוג באין הסכם מפורש הולכים אחר כוונת הצדדים והכוונה המשותפת הדרושה לצורך שיתוף בנכסים יש להסיקה מאורח חיי נישואין תקינים ומן השלום והשלווה השוררים בין בני הזוג, כאשר חייהם הם חיי מריבה מתמדת און מנוס מלקבוע שלא היתה להם כוונה ליצירת שיתוף בנכסים. על המערערת היה להוכיח את זכותה הקניינית בנכס הרשום על שם הבעל ואין היא יוצאת ידי חובתה בהבאת ראיה שגם היא תרמה סכום זה או אחר להוצאות משק הבית או אפילו לרכישת הנכס עצמו. לגבי השקעות אלה יתכן ועומדת לה עילת תביעה אחרת נגד בעלה אך לעניין יצירת השיתוף בנכסים קובעת ההלכה שבלעדי כוונה משותפת ליצירתו אין הוא קם לתחייה.


(בפני השופטים: ח. כהן עציוני בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב.ע. שלום למערערת עו"ד ק. חנוך למשיב. 28.3.78).


ע.א. 448/77 - פלונית נגד פלוני

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

ביהמ"ש המחוזי פסק לאשתו של המשיב ולבנם הקטין מזונות בסכום של 1500 ל"י לחודש ועוד סכום של 150 ל"י לכיסוי הוצאות עבור חשמל ומים והצמיד 900 ל"י למדד יוקר המחייה. הערעור על מיעוט סכום המזונות נדחה ועל אי הצמדת מלוא הסכום למדד נתקבל. לעניין סכום המזונות אין לומר שביהמ"ש המחוזי טעה בשיקול דעתו. לעניין ההצמדה הרי ההלכה היא שיש להצמיד את מלוא סכום המזונות למדד יוקר המחיה ולפיכך יש להצמיד כאן את מלוא הסכום של 1650 ל"י למדד.


(בפני השופטים: ח. כהן עציוני בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד פתברג למערער עו"ד זעירא למשיב. 27.3.78).


ע.א. 751/77 - פלוני נגד פלונית

*מזונות (הערעור נדחה).

המערער והמשיבה נשאו בשנת 1947 והמערער זנח את המשפחה .המשיבה הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי והמערער חוייב לשלם 850 ל"י לחודש. הצדדים הם בני העדה היוונית אורטודוכסית ועל דעת הצדדים מוסכם שחל הדין הדתי של העדה האמורה בעניין המזונות. הוסכם כי לביהמ"ש המחוזי יוגש תרגום של המקור היוני של הקטעים הרלוונטים מתוך חוק המעמד האישי של העדה הנוצרית אורטודוכסית ושהתרגום יעשה ע"י כומר מסויים. הכומר ערך אמנם תרגום אך זאת מתוך הנוסח הערבי ולא מתוך המקור היוני והוגש גם תרגום מן המקור היוני שנעשה ע"י פרקליט המשיבה ואושר ע"י הכומר. בהסתמך על הסעיפים שתורגמו כאמור הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה שהבעל חייב לתמוך באשה ולזונה. הערעור על כך נדחה. לטענה כי תרגום הדין הדתי לא נערך בדרך המוסכמת ומשום כך לא נתן ביהמ"ש דעתו לנוסח המדוייק של סעיפי החוק ונגרר לטעות בעניין חובתו של המערער לזון את המשיבה - נכון שצריך היה לערוך את התרגום בדרך המוסכמת אך אם לא נעשה כן חייב היה הצד המלין על הסטייה מן המוסכם להעלות התנגדותו בביהמ"ש קמא. ברם גם אם התרגום הוא כגירסתו של המערער התוצאה היא שכל עוד קיימים קשרי נישואין בין הצדדים והאשה לא עזבה את הבית חייב הבעל לזון אותה. אם סבור המערער כי התנהגות האשה מביאה לידי כך שאין עוד לומר שהנישואין קיימים במהותם צריך הוא ליזום הליכים בפני בית הדין הדתי של העדה כדי לקבל צו מתאים.


(בפני השופטים: ויתקון שמגר אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. איברהים למערער עו"ד א. סוכובולסקי למשיב. 12.3.78).



ע.א. 709/77 - פלונית ואח' נגד פלוני

*מזונות (הערעור נדחה).

שתי המערערות הינן בנותיו הקטינות של המשיב אשר עזבו את בית המשיב יחד עם אמן ומתגוררות בנפרד. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 3500 ל"י לחודש למזונותיהן של השתיים כחישוב של שני שליש מן ההוצאות שצריכה האם עבור שלושתן לחודש. הערעור נדחה. בביהמ"ש העליון ניסו המערערות להוכיח שהמשיב משתכר עשרות אלפי ל"י לחודש ושעל כן יכול הוא לשלם להן יותר. ברם ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור המזונות עפ"י צורכי הקטינות מחד ורמת הכנסותיו של המשיב מאידך. הכנסות המשיב אמנם לא הוכחו בצורה מדוייקת אך ביהמ"ש הגיע למסקנה ששיעור הכנסתו מאפשר לו לעמוד ללא קושי בסכום המזונות שהמשיבות צריכות. אם נמנע ביהמ"ש מקבלת תביעתן של המערערות במלוא מידתה עשה זאת לאור חישובים ושיקולים הכרוכים בהערכת שיעור ההוצאות הצפוי של המערערות ולא מפאת העדר יכולתו של המשיב לשאת בסכום הוצאות גבוה יותר. ביהמ"ש איננו צריך להגדיל את סכום המזונות באופן מלאכותי מעבר לסכום הדרוש רק בשל כך שנראה לו שהחייב במזונות הוא בעל יכולת ניכרת בתחום הכלכלי.


(בפני השופטים: ויתקון שמגר אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. שלזינגר למערערות עו"ד י. בן מנשה למשיב 14.3.78).


ע.א. 627/76 - דניאל אקווה ואח' נגד יוסף אלסטר ואח'

*אחריות בנזיקין עקב תאונת דרכים (הערעור נדחה).

המשיב חייל בשרות קבע נהג בג'יפ צבאי בעת מילוי תפקידו באיזור מרחב שלמה וגרם למותו של המנוח מורישם של המערערים. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא היתה בנהיגתו של המשיב כל התרשלות ודחה את תביעת המערערים והערעור על כך נדחה. לפי קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי נסע המשיב בחצות הלילה באותו מקום בצד הימני של הכביש במהירות של 55 קמ"ש שהיתה סבירה ומותרת. המשיב ראה את המנוח הולך בשולי הצד השמאלי .ואילו המשיך כך ללכת לא היה קורה כלום. לפתע חצה המנוח את הכביש כשהמשיב היה במרחק של כ- 20 מטר ממנו ואם כי בלם מיד לא הצליח למנוע את הפגיעה במנוח. לפי חישובי ביהמ"ש לא היה למשיב מספיק זמן לעצור את המכונית והוא נהג כפי שכל אדם סביר וזהיר היה נוהג במצב כזה. גם אם אולי מוטב היה שלא לבלום כלל אלא לסובב את הרכב ימינה במלוא התנופה כדי להימנע מהפגיעה, הרי גם אז לא היתה כאן מצד המשיב אלא טעות בשיקול דעת, וכל נהג סביר וזהיר עלול לטעות בהחלטת חרום של שבריר שנייה. טעמי קפיצתו הפתאומית של המנוח לתוך הכביש העסיקו את ביהמ"ש וכנראה שגרמה לכך העובדה שהמנוח שתה משקאות חריפים אותו לילה. ברם אין מניעיו של המנוח לשנות פתאום את מסלולו כדי להעלות או להוריד כל עוד היו ראיות מהימנות שאמנם כך עשה.


(בפני השופטים: ח. כהן עציוני אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. בלן למערערים. 78 .29.3).


ע.א. 323/76 - צבי תמיר נגד בן ציון ספקטור ואח'

*הסכם בין נושה ובין אחד החייבים לאחר שניתן פס"ד (הערעור נדחה).

חברה פלונית היתה חייבת כסף לבנק כשהמערער שהיה אחד המנהלים של החברה ערב לחוב. לימים קיבל הבנק פס"ד נגד החברה ונגד הערב ופתח בהליכי הוצל"פ נגד שניהם. לאחר מכן הגיש ב"כ הבנק לביהמ"ש המחוזי הסכם שעליו התנוססו שמות הבנק והחברה כצדדים ונאמר בו כי הבנק קיבל מאת המשיב, שגם הוא היה אחד המנהלים של החברה סכום המהווה מחצית החוב הפסוק, ותמורת סכום זה מוכן הבנק לפטור את החברה מחבותה עפ"י פסק הדין. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש. המערער ביקש להכריז על הסכם זה כבטל. בקשתו נדחתה והערעור נדחה. על ההסכם האמור לא באה חתימה
חוקית של החברה אך החברה לא היתה צריכה לחתום על ההסכם כלל מפני שלא התחייבה בו במאומה אלא רק זכתה על פיו וכידוע זכין לאדם שלא בפניו. אילו הופטרה החברה מחבותה בטרם ניתן פסה"ד ובשעה שחבותו של המערער לא היתה אלא של ערב יכול היה לטעון שמשהופטרה החברה הופטר גם הוא. אבל אין בהסכם שנעשה בין שני הצדדים עפ"י פסק דין לפטור אחד מן החייבים, כדי לפטור אוטומטית גם את החייב השנה המערער חב כלפי הבנק מכח פסק דין שניתן כנגדו וחבותו הקודמת עפ"י הערבות נבלעה בתוך חבותו החדשה בתוקף פסק הדין.


(בפני השופטים: ח. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד ג. מרגלית למערער עוה"ד ח. רינון וגב' זפט למשיבים. 29.3.78).


ע.א. 542/77 - מדינת ישראל נגד מוטורולה ישראל בע"מ

*מס קניה (הערעור נדחה).

המשיבה מייצרת משושות (אנטנות) למכשירי קשר ברכב מנועי והשאלה היא אם עליה לשלם מס קניה על המוצר הזה לפי הפריט במס קניה המטיל מס על "משושה למקלט ברכב מנועי". המוצר הנדון הוא משושה למשדר וההבדל בינה לבין משושה למקלט הוא שמשושה למשדר יכולה לשמש גם כמשושה למקלט, אך משושה למקלט אינה יכולה לשמש כמשושה למשדר. המשיבה טענה שאין לסווג את המשושה שלה כמשושה למקלט ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והערעור על כך נדחה. העובדה שאותה משושה ממלאת גם תפקיד בקשר לקליטה אינה מוסיפה ואינה גורעת, שכן הייעוד העיקרי והמאפיין את הטובין הוא הקובע את סיווגו ובעניננו היעוד העיקרי הוא לשידור ולא לקליטה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ח. גולדווטר למערערת עו"ד ה.א. פס למשיבה. 29.3.78).

ע.א. 18/77 - בית חלקה ... בע"מ ואח' נגד רחל מיכקשווילי ואח'

*ביצוע בעין של זכרון דברים למכירת נכס מקרקעין (הערעור נדחה בחלקו).

המערערים היו בעלי נכס בהרצליה ועשו זכרון דברים למכירת הנכס למשיבים. בזכרון הדברים נאמר "אנו הח"מ ... בעלי החברה ובעלי הנכס שבבעלות החברה ... הנכס הרשום הוא הבית מספר 51 ברחוב וינגייט בהרצליה פיתוח ... אנו מכרנו את הנכס הנ"ל מכירה בלתי חוזרת למשפחת מיכשווילי בסכום כולל של 670 אלף ל"י על חשבון הקנייה הנ"ל קיבלנו סך 10 אלפים ל"י... הצדדים יחתמו חוזה עד סוף חודש יוני 1975". על מסמך זה חתמו שני הצדדים ולאחר מכן סירבו המוכרים לחתום על חוזה ולהעביר את הנכס על שם המשיבים. אלה הגישו המרצת פתיחה וביקשו וקיבלו הצהרה שזכרון הדברים מחייב וכן כי ניתן לאכוף את זכרון הדברים בדרך של ביצוע בעין. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בכל הנוגע לשאלת תקפותו של זכרון הדברים אך קבע כי ההצהרה שניתן לאכוף את זכרון הדברים ניתנה שלא כדין ושאלת האכיפה צריכה להיות נדונה במשפט נפרד בין הצדדים. המחוקק דורש כי בעיסקת מקרקעין יהיה מסמך בכתב ובאותו מסמך יש לפרט את התנאים החיוניים לצדדים. ראשית יש ללמוד מתוך המסמך על כוונת הצדדים להתקשר בחוזה ואז ניתן להשלים את התנאים ההכרחיים להתקשרות לפי חוק המכר, חוק החוזים וחוקים אחרים. בעניננו עולה כוונת הצדדים להתקשר בחוזה מתוך הדברים האמורים בזכרון הדברים. לא זו בלבד שהצדדים משתמשים בזכרון הדברים במונחים המצביעים על כוונה להתקשר בהסכם אלא שהם מפרטים מספר תנאים חיוניים לקיום המסמך ואף קיבלו תשלום על חשבון המכירה. צדק ביהמ"ש המחוזי כשהסתמך על לשונו הברורה של זכרון הדברים ולא הרשה שאלות הנוגעות בקשר למה שקדם לחתימת זכרון הדברים או מה שדובר במעמד זכרון הדברים. הצדדים יכלו לפנות לביהמ"ש בהמרצת פתיחה שכן מדובר בסעד הצהרתי גרידא. מאידך צודקים המערערים כי ההצהרה בדבר אכיפת זכרון הדברים
אינה כדין שכן ביצוע בעין איננה תרופה בלעדית. ויתכן שיש למערערים טיעונים כנגד אכיפת החוזה בדרך כלל אין מקום לבירור התרופה המתאימה לבעל דין בהליך של המרצת פתיחה אלא בהליך רגיל של תביעה בה מוגשים כתבי טענות.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אלון. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. גולן למערערים עו"ד ינובסקי למשיבים. 2.3.78).


ע.א. 132/77 - שלום גניש ואח' נגד פלמר להשקעות

*התנאים למינוי כונס נכסים (הערעור נדחה וערעור נגדי נתקבל).

המערערים שהם קבלני בנין חתמו זכרון דברים עם המשיבה לבניית בניינים עבור המשיבה ובין היתר התחייבה המשיבה למכור שתי דירות למערערים. לטענת המערערים לא שילמה להם המשיבה עבור הבנייה לכן נאלצו להפסיק את הבניה והם ביקשו מביהמ"ש למנות כונס נכסים על מנת שיגבה כספים ממכירת הנכסים וישתמש בהכנסות אלה כדי לסלק את החוב למערערים כדי שיוכלו להמשיך בבניה. כמו כן ביקשו לחייב את המשיבה לחתום על הסכמים בגין שתי הדירות שנמכרו למערערים ביהמ"ש המחוזי דחה הבקשה למינוי כונס נכסים ומאידך הורה למשיבה לחתום על הסכמי מכר בהתאם לזכרון הדברים וקבע כי אם לא יעשו כן ישמש ב"כ המערערים ככונס נכסים לחתימה על הסכמים אלה. ערעור המערערים נדחה וערעור נגדי נתקבל. אכן המונח "אכיפה" להבדיל מביצוע בעין, מקפל בתוכו גם חיוב כספי, ועל כן ניתן לומר שגם חיוב בתשלום מהווה אכיפת חוזה, ברם, עניין כגון זה אינו מתאים למינוי כונס נכסים. בעבר נקבע כי את המינוי מבצעים כדי לשמור על רכוש נשוא המחלוקת או לשם ביצוע פס"ד כאשר דיני ההוצל"פ הרגילים אינם מאפשרים זאת. כיום אין דבקים בתחום הנ"ל והדבר נתון לשיקול דעת השופט אם נוח וצודק למנות כונס בנסיבות המקרה. לטענת המערערים יש להם זכות קנוייה לבצע את כל העבודות בהתאם לחוזה אך לכאורה יחייב סעד אכיפה פיקוח מטעם ביהמ"ש במידה בלתי סבירה ועל כן אין לתת סעד אכיפה במקרה כגון זה. זכות קנוייה לבצע עבודה אינה דומה לזכויות בנכס אשר על שמירתן מפקידים כונס נכסים. תרופת המערערים לעניין הפיגור בתשלומים והעסקת אחרים לביצוע הבנייה היא כספית גרידא ובתביעה כספית כזו אין להשתמש בסעד של מינוי כונס נכסים. זאת ועוד, מינוי כונס נכסים נועד לשמש כסעד עודף ואין להשתמש בו כאשר הסעדים הרגילים כגון עיקול או צו מניעה יעילים דיים.
אשר לערעור הנגדי - לא היתה זקוקה המשיבה לרשות שכן משקיבלו המערערים רשות ערעור קמה מאליה זכות המשיבה להגיש ערעור נגדי. לגופו של הערעור הנגדי - יש לקבל אותו. אין נותנים בידי המבקש את הסעד הסופי המבוקש על ידו וזאת במסגרת של צו זמני. יתרה מזאת - אם זכרון הדברים מהווה התקשרות מחייבת אין צורך בחתימת הסכם ואם זכרון הדברים אין לו כח מחייב אין לאלץ את המשיבה לחתום על הסכם.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. לאלו למערערים עו"ד א. שיוביץ למשיבה. 2.3.78).


ע.א. 247/77 - עמינדב לוין ואח' נגד מנהל מס עזבון

*הסבת זכות שלא הופעלה לענין מס עזבון (הערעור נדחה).

המנוחה חוה לוין היתה בעלת בית. בינואר 1956 השכירה את הבית לשני ילדיה, המערערים, לתקופה של אלף שנה ללא תמורה ושכירות זו נרשמה בפנקס המקרקעין. לפי תנאי השכירות רשאים היו השוכרים להשכיר את הנכסים בשכירות משנה ולשעבד את זכות השכירות בכל צורה שהיא. באותו מעמד הושכר הבית בשכירות משנה בחזרה למנוחה לתקופה של 50 שנה כשהמנוחה רשאית להשכיר את הבית או חלק ממנו ולשעבד את זכות שכירות המשנה או להעביר את זכויותיה ללא הסכמת המערערים כשכל ההכנסות יהיו של המנוחה. נקבע בתנאי שכירות המשנה שעם מות המנוחה יהיה שטר
שכירות המשנה בטל ומבוטל. המנוחה נפטרה בשנת 1966 ומנהל מס עזבון ראה את הבית כחלק מנכסי העזבון ונמוקו שבעת פטירת המנוחה היא היתה בעלת הנכס וגם בעלת זכות חכירת המשנה ועל כן שכירות המערערים לא היתה לה כל ערך. כן ביסס את החלטתו על סעיף 15 א' לחוק מס עזבון כי העיסקה היא מלאכותית או שהסבת הזכות לא היתה מופעלת למעשה. ביהמ"ש המחוזי לא הסכים אמנם עם גישת המשיב כי השכירות הראשית בוטלה למעשה ובכך צדק שכן שכירות המשנה נתבטלה עם פטירת המנוחה ועל כן לא עברה זכות שכירות המשנה ליורשים ונשארה רק השכירות הראשית שהועברה לפני כן. ברם ביהמ"ש המחוזי סבר כי שכירות המשנה גרמה לכך שהשכירות הראשית הושהתה עד פטירת המנוחה ויש לראות את העיסקה כעיסקה מלאכותית. הערעור נדחה. אין צורך להיכנס כאן לשאלה מתי יש לראות עיסקה כעיסקה מלאכותית בעניני מיסים שכן קיימת במקרה דנא החלופה האחרת של סעיף 15 א' שהסבת הזכות לא הופעלה למעשה. בהתאם להוראות שכירות המשנה כל ההכנסות עד יום פטירת המנוחה נותרו בידיה ועל כן לא בוצעה העברת הזכות.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ע.ל. קתיר למערערים עו"ד אלון למשיב. 9.3.78).


ע.א. 558/77 - מדינת ישראל נגד עו"ד ב. גרוס ואח'

*צו בדבר ניהול מקרקעין משותפים (הערעור נדחה).

נשוא ערעור זה הליכים הנוגעים לפירוק השיתוף בבעלות שבחלקה מעבר לירקון ששיטחה למעלה מאלף דונם ואשר הבעלות בה מפוצלת בין למעלה מ- 1500 בעלים חלק מן השטח תפוס ע"י שדה התעופה שדה דב והמדינה רוכשת מידי פעם את המשך החזקה בתוקף צוי רכישה. הליכי הפירוק נתקלו בקשיים כי רבים מן הבעלים אינם ידועים וכדי להתגבר על קשיים אלה החליט בשעתו בימ"ש השלום כי התובענה תתברר בדרך תביעה ייצוגית בהתאם לתקנה 29 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לאחר מכן החליט ביהמ"ש למנות חמישה עורכי דין המשיבים כ"מנהלים" למקרקעין האמורים על יסוד סעיף 44 לחוק המקרקעין המורה כי ביהמ"ש רשאי לתת צו זמני בדבר ניהול המקרקעין. לאחרונה ניתנו הוראות ע"י בימ"ש השלום לחמשת המנהלים לטפל בתביעות לדמי שימוש דמי שכירות וקבלת פיצויים על הפקעות ועל צו זה לאחר הליכים שונים שלהם הסכימה המדינה, הגישה המדינה ערעור והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע שבימ"ש השלום לא חרג מסמכותו לפי סעיף 44 לחוק המקרקעין וניתן לראות את המינוי של המנהלים כמינוי להסדרת הניצול והשימוש של המקרקעין. משמעות השימוש לפי הסעיף האמור יכול לכלול גם שימוש בדרך השכרה. אין גם לשלול מינוי נציגים בתביעה ייצוגית לצורך תביעה לתשלום פיצויים המגיעים לתובעים שונים כאשר למעשה אין הפיצויים שונים במידתם מתובע לתובע בהתחשב בגודל השטח של כל אחד מן הבעלים. השימוש שעשה ביהמ"ש בסעיף 44 של חוק המקרקעין הוא בלתי שגרתי במיוחד כאשר הרכיב אותו על תקנה 29 (א) הנ"ל . מבחינה עקרונית אין מניעה לנהוג כך.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ר. טרנברג ועו"ד גב ו. פלדשטיין למערערת עו"ד י. לוי למשיבים. 30.3.78).


ע.א. 568/77 - רמיר חב' קבלנית בע"מ נגד מדינת ישראל

*בעלות בטובין לענין היטל מלאי עקב הפיחות (הערעור נתקבל).

המערערת חברה קבלנית התקשרה עם עירית פתח תקוה לביצוע בניית בית חולים על מקרקעין השייכים לעיריה. בהסכם קיים סעיף הנוגע לחומרים שיובאו למקום העבודה וצויין כי משהוכנסו חומרים לאתר המבנה לא יהיה הקבלן רשאי להוציא את החומרים אלא ברשות העיריה והקבלן התחייב כי החומרים לא יוחלפו בחומרים אחרים אלא בהסכמת העיריה. כמו כן נקבע בחוזה כי בחשבונות הזמניים בעת ביצוע העבודה יוכנסו גם ההוצאות על החומרים והעיריה תשלם מדי חודש את החשבונות הזמניים כולל
הפריט של חומרי הבנייה. תוך כדי בנייה הובאו לאתר הבניה באוקטובר 1974 כמויות גדולות של ברזל ובעקבות שינוי שער המטבע שלחה הנהלת המכס למערערת הודעת שומה לתשלום כ- 120 אלף ל"י היטל מלאי. לפי סעיף 10 של התקנות הנוגעות להיטל חלה החובה לשלם את ההיטל על מי שבבעלותו, בחסותו, או בפיקוחו נמצאים הטובין ביום הקובע. המערערת טענה כי ביום הקובע הטובין היו בבעלות העיריה וחל הפטור לפי תקנה 16 של התקנות לענין הבעלות. מנהל המכס וכן ביהמ"ש המחוזי סברו כי המערערת חייבת בתשלום ההיטל והערעור על כך נתקבל. בהגדרת המונח "בעל הטובין" בסעיף 1 נאמר כי המשמעות היא כמשמעותו בפקודת המכס ובפקודת המכס כוללת המשמעות שורה של אנשים שיש להם קשר לטובין. זו הגדרה רחבה ביותר אשר לפי לשונה גם אם הבעלות לפי הדין האזרחי עברה לאחר הרי לצורך הפקודה הבעל איננו דוקא הבעל עפ"י הדין האזרחי. ביהמ"ש העליון קבע כי החלת ההגדרה שבפקודת המכס על הוראות הפטור שבסעיף 16 תביא לתוצאות שאין הדעת סובלתן ועל כן אין להחיל את ההגדרה של פקודת המכס על סעיף 16. בסעיף זה לא מדובר על "בעל טובין" אלא על "בעלות בטובין" ואת הביטוי "בעלות" אין לפרש לפי הגדרת בעל אלא יש לפרשו בעניננו לפי משמעותו בדיני הקניין. התוצאה היא שהבעלות עברה לעיריה עפ"י ההסכם, ואין לחייב את המערערת בתשלום.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. כספי למערערת עו"ד ח. גולדווסר למשיבה. 8.3.78).


ע.א. 668/77 - יהלומי השרון בע"מ ואח' נגד סמואל בטליון

*אכיפת הסכם למכירת צמיד משובץ יהלומים (הערעור נדחה).

המערערת היא בעלת מפעל ועוסקת במסמר יהלומים. המשיב הזמין אצל המערערים צמיד משובץ יהלומים במחיר של כ- 5000 דולר, הוא שילם מקדמה של 200 דולר ואת יתרת המחיר הוא צריך היה לשלם בעת קבלת הצמיד ב- 1973 אך המערערים לא סיפקו את הצמיד והודיעו למשיב על ביטול העיסקה. המשיב הגיש תביעה לאכיפת החוזה, ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה. בהסכם בין הצדדים שורטטה צורת הצמיד והמסמך הכיל תיאור טיב היהלומים גודלם צורתם ומקומם בצמיד. המערערים טענו שההזמנה אינה בת ביצוע, אך מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש קבע שהצמיד ניתן לביצוע ואין להתערב בכך. המערערים טענו גם שלא הוסכם בין הצדדים על טיב רצועת הצמיד ומידותיו ואולם טענה זו לא נטענה בביהמ"ש דלמטה שם אפשר היה להעמיד שאלה למומחה אם קיים סטנדרט בצמידים מסוג זה. כמו כן ניתן ללמוד מן השרטוט על צורתו ומידותיו של הצמיד. אשר לטענה כי מדובר כאן בחוזה לעבודה אישית או שירות אישי ועל כן אין לאכוף את הביצוע - טענה זו אין לקבל. לא כל חוזה המצריך ביצוע עבודה הוא חוזה לעבודה אישית או שירות אישי. עשוי להיות מקרה מיוחד במינו שבו המזמין סמך על תכונות או כישורים מיוחדים של מי שמתחייב לבצע את העבודה ואז עשויים לראות בכך חוזה לעבודה אישית, כגון בהזמנת תמונה אצל אמן בעל שם וכד'. כאן לצמיד אין שום תכונה מיוחדת הקשורה במומחיותו של מבצע עבודה מסויים וכל בעל מלאכה ראוי לשמו יכול לבצע זאת. לטענה כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין לנוכח התייקרות הצמיד שמחירו היום כפול מן המחיר שעליו הוסכם - המערערים הם שסחבו את העניין וניסו להתחמק מביצוע התחייבותם ועל כן אין הם יכולים להיעזר בטענה הנ"ל.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ה. בכרך למערערים עו"ד ר. רוטמן למשיב. 8.3.78).


ע.א. 571/77 - דב אקרמן ורמדו בע"מ נגד סהר חברה לביטוח בע"מ ואח'

*הוצאות משפט (ערעור על מיעוט הוצאות - הערעור נתקבל).

רמדו בע"מ העסיקה כעובד שכיר את אקרמן כנהג משאית. אירעה תאונה שבה נהרג אדם בשם גולדשטיין. זמן קצר לפני
התאונה ביטחה רמדו את המשאית אצל חברת ביטוח סהר וכאשר נתברר שסהר מנסה להתכחש להסכם הביטוח הגישה רמדו תביעה לביהמ"ש המחוזי והעניין הועבר לבוררות. בעוד נמשכים הליכי הבוררות הגיש עזבון המנוח תביעת פיצויים נגד אקרמן רמדו וחברת הביטוח. אקרמן ורמדו שלחו הודעת צד ג' לחברת הביטוח והגישו כתבי הגנה. לאחר מכן הודיעו רמדו ואקרמן כי התאונה אכן אירעה בשל רשלנותו של אקרמן וביהמ"ש החל לשמוע ראיות בעניין גובה הנזק. לאחר מספר ישיבות הודיע ב"כ חברת הביטוח כי הבורר החליט שהפוליסה היא בעלת תוקף ועל כן החברה תכסה את כל הנזקים. אז הציע ב"כ התובעים למחוק את התביעה נגד אקרמן ורמדו בתנאי שלא יתבעו הוצאות משפט והם הסכימו אך שמרו לעצמם את הזכות לדרוש מחברת הביטוח הוצאות. ביהמ"ש המחוזי חייב את חברת הביטוח לשלם לרמדו ואקרמן 3000 ל"י לכל מהם והערעור על מיעוט ההוצאות נתקבל. בדרך כלל זכאי בעל דין שזכה במשפט לקבל הוצאות, ולשם קביעת גובה ההוצאות רשאי ביהמ"ש להתחשב בנסיבות המקרה באופי התביעה וההגנה והתנהגות בעלי הדין וכמות העבודה שהושקעה ע"י עורכי הדין. כן רשאי הוא להתחשב בתעריף המינימאלי. הלכה פסוקה היא שכללי לשכת עורכי הדין אינם מחייבים את בתי המשפט ששיקוליהם מושפעים מגורמים רבים כאן אין בכוחם של כללי הלשכה לעזור מפני שאינם דנים כלל בשכר המגיע עבור משלוח הודעת צד ג' יש להוסיף כי משלוח הודעות צד ג' ע"י אקרמן וע"י רמדו כבר בהתחלת המשפט היה מיותר לכאורה שכן חברת הביטוח נכללה מלכתחילה כנתבעת באותה תביעה וחבותה לשלם את הפיצויים היתה מתבררת גם ללא הודעת צד ג'. עם זאת הסכום של 3000 ל"י שנפסק הוא סכום צנוע מאד. יש לחייב את חברת הביטוח לשלם לכל אחד מן המערערים סכום של 15 אלף ל"י שכר טירחת עו"ד בביהמ"ש המחוזי ועוד 5000 ל"י הוצאות הערעור.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עוה"ד י. טלמור וגב' סגל למערערים עו"ד ש. ילניק למשיבה. 9.3.78).


ע.א. 611/77 - חיים שיוביץ נגד אמראה עבדול רחמן

*אי הכללת יום האירוע במנין תקופת ההתיישנות (הערעור נדחה).

ביום 27.1.69 נפגע המשיב בתאונת עבודה כשהיה מועסק ע"י המערער וביום 27.1.76 הגיש תובענה להטבת נזקיו. המערער עתר לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות וביהמ"ש דחה את הבקשה בסוברו שאין להכריע בשאלה זו ללא שמיעת ראיות. הערעור נדחה מן הסיבה שעדיין לא עברה תקופת התיישנות וזו מסתיימת ביום 27.1.76. הוראות סעיף 5 לפקודת הפרשנות מוציאה מגדר החישוב את היום הראשון במקום שבו קבע חיקוק מספר ימים שעברו לאחר מעשה פלוני אך כאן מדובר בתקופה של שנים ולא במנין של ימים ולכן ניתן להתעלם מהוראת סעיף 5 הנ"ל. אעפ"כ אין לומר כי עברה תקופת ההתיישנות. הדין בסוגייה זו אינו מכיר בשברי ימים ועל הפרשן לבחור לעצמו אחד משני פירושים אפשריים, הפירוש המאריך את תקופת ההתיישנות עד סוף היום שבו מלאו 7 שנים והפירוש המקצר את התקופה עד סוף היום הקודם. יש לקבל את הפירוש של הארכת המועד עד לסוף היום של 7 שנים. בתי המשפט נוטים לפרש הוראות המגבילות את כוחו של בעל דין לקבל סעד מהותי והוראות התיישנות בכלל זה על דרך הצמצום.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שיוביץ למערער עו"ד ג. כהן למשיב. 7.3.78).


ע.א. 597/77 - מדינת ישראל נגד משיח משיח

*פיצויי נזיקין (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המשיב עובד במפעל תעשייתי של המערערת וכתוצאה מהתפוצצות במפעל נפגע המשיב והמוסד לביטוח לאומי הכיר לו בנכות של 25
אחוז. המשיב הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה וצירף חוות דעת רפואית על קיום הנכות כתוצאה מההתפוצצות. ביהמ"ש מינה מומחה רפואי מטעמו והלה חיווה דעתו שלא קיימת נכות כתוצאה מן ההתפוצצות. לביהמ"ש היו ספיקות בעניין ומינה מומחה נוסף שהעריך את הנכות ב- 20 אחוז. ביהמ"ש ערך את חשבון הפסד השתכרותו של המשיב לא לפי אחוזי הנכות אלא לפי העבודה הממשית שהוא מסוגל לעבוד היום והתוצאה היא שהוא מצא הפסד השתכרות של 50 אחוזים. ערעור המדינה נדחה. טענת המדינה שביהמ"ש לא היה מוסמך למנות מומחה שני אין לקבל. עיקר טענות המדינה נסבו סביב גובה הנזק בטענה כי מכיון שהנכות היא 20 אחוז לצמיתות לא היה מקום לקבוע הפסד השתכרות של 50 אחוז. ברם על פי הפסיקה הפיצוי על פי אחוזי הנכות נפסק רק בהיעדר מודד אחר אבל כאשר ישנן ראיות מהימנות על הפסדו של הנפגע יש לפסוק את הפיצוי על בסיס הפסד זה.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למערערת עו"ד יובל למשיב. 8.3.78).


ע.א. 566/77 - חיים דיקר נגד ברנרד מוך ואח'

*אכיפת התחייבות בהסכם שלא לעסוק בעבודה מסויימת (הערעור נדחה).

המערער והמשיבים 1 - 5 (להלן המשיבים) עבדו שנים מספר בחברת ברנרד מוך (להלן חברת מוך) שהיתה בשליטת המשיב הראשון ובמאי 1975 נחתם חוזה בין המערער לבין המשיבים להקים חברה פרטית שהם יהיו בעלי מניות ומנהלים בה והחברה תרכוש מחברת מוך את המוניטין ואת הציוד ותעסוק במתן שירותים לבעלי חיים. עפ"י החוזה התחייבו להשקיע את מלוא מרצם לפיתוח החברה החדשה ובסעיף 22 של החוזה נאסר על כל צד שיפסיק לעבוד בחברה, למשך תקופה של 3 שנים מיום ההפסקה לעסוק או לנהל או להשתתף בצורה כלשהי בניהול עסק מתחרה לזה של החברה. החברה החדשה נרשמה והחלה בפעילות עסקית שכללה סימון בקר בשיטה של כווית כפור. חמישה חודשים לאתר מכן הופסקה עבודת המערער בחברה וחדל להיות חבר בה. למשיבים נודע כי המערער עוסק בסימון בקר בשיטה של כווית כפור והגישו נגדו תביעה למתן צו מניעה וכן לפיצויים בסכום של 50 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הפיצויים והוציא צו מניעה נגד המערער. ערעורו של המערער נדחה וכן נדחה ערעור נגדי של המשיבים על שביהמ"ש המחוזי לא פסק הוצאות לטובתם. לטענת המערער כי המשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית - אם אמנם הופר החוזה הרי יכול היה המערער לנקוט בצעדים לביטול החוזה אך לא עשה כן. לטענת המערער שלא היה לו יעוץ משפטי ולכן לא הבין את משמעות הוראות החוזה - בחוזה אין כל הוראה המקפחת במיוחד את המערער וכל ההוראות חלות על כל אחד מן הצדדים. אך גם אם היה כאן מקרה של עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים הרי החוזה אינו בטל בשל הפגם של עושק אלא ניתן לביטול, והמערער לא השתמש בזכותו לבטל את החוזה הקבועה בחוק. הטענה העיקרית של המערער היתה שההתחייבות לפי סעיף 22 הנ"ל בטלה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור. החוזה נעשה אחרי תחילתו של חוק החוזים (חלק כללי) ולכן חלות הוראות אותו חוק ולא סימן 46 לדבר המלך במועצה המפנה לפסיקה האנגלית. עם זאת בסוגייה שבה אנו דנים מן ההכרח לתת משקל רב לשיקולים של טובת הציבור שהניעו את בתי המשפט בארצות המשפט המקובל לפסול התחייבויות מסויימות המגבילות את חופש העיסוק. שיקולים אלה יש בהם כדי להנחות גם אחרי תחילתו של חוק החוזים. לגופו של עניין אין לומר כי ההגבלה הנ"ל סותרת את תקנת הציבור. מבחינת הזמן היינו פרק של 3 שנים ההגבלה איננה בלתי סבירה כלל ומבחינת השטח היא אמנם חלה על כל המדינה אך בממדיה של ישראל אין להגיד כי האינטרס הלגיטימי של המשיבים היה בא על סיפוקו ע"י צמצום שטח ההגבלה לחלק מן המדינה בלבד. השאלה מתי הגבלה כנ"ל נוגדת את תקנת הציבור יש לדון בה בכל מקרה לגופו וקשה לקבוע
כללים בנדון. פסק הדין ניתן ע"י השופט י. כהן הצטרף אליו בפסק דין נוסף השופט אשר והשופט אלון בפסק דין נוסף עמד בעיקר על ההזדקקות למשפט העברי. אשר לערעור נגדי של המשיבים בעניין אי פסיקת הוצאות הרי ביהמ"ש המחוזי לא פסק הוצאות בשל היעדר עזרה בטיעון בנקודות המכריעות של המשפט ובנוסף לכך תביעת התובעים נדחתה בחלקה וגם בכך היתה הצדקה שלא לפסוק הוצאות לטובתם.


(בפני השופטים: י. כהן. אשר. אלון. החלטה - השופט י. כהן עו"ד א. טויסטר למערער עו"ד מ. מאירסון למשיבים. 20.3.78).


ע.א. 507/77 - חברת האחים בראשי בע"מ נגד בנק למלאכה בע"מ

*ויתור על טענות הגנה בתביעה עפ"י שיק (הערעור נדחה).

המערערת חתמה על שיק משוך על בנק דיסקונט לפקודת נתבעת אחרת (להלן הנתבעת) וזו הסבה את השיק לאחר שלהסב אותו לתובעת. השיק ניתן לפקודת הנתבעת בלבד ולא היה סחיר. התמורה נכשלה אך בטרם נתברר שהיה כשלון תמורה קיבל הבנק המשיב את השיק האמור לשם נכיון. לפני מועד הפרעון הופיעו בבנק המשיב נציגי המערערת והנתבעת ונציג המערערת ביקש להחזיר לו את השיק המשוך על בנק דיסקונט מכיון שהחברה המערערת הפסיקה את עסקיה עם אותו בנק. בתמורה לאותו שיק נתנה ש4 המערערת שיק אחר משוך על בנק לאומי לישראל גם הוא לטובת הנתבעת וגם עליו היה כתוב לפקודת הנתבעת "בלבד" כך שגם שיק זה היה בלתי סחיר. במעמד החלפת השיק ידעו כל הצדדים כי העיסקה בין המערערת והנתבעת לא יצאה לפועל ואף על פי כן הסכימו על החלפת השיק. משלא נפרע השיק הוא הוגש לביצוע והמערערת הגישה התנגדות בטענה של כשלון התמורה ואי סחירות השיק. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערת ויתרה על טענותיה לגבי השיק. לדעתו צריך לראות מה היתה כוונת הצדדים בשעת החלפת השיק ואין מקום להניח שבמעמד זה רצו הנתבעות למסור לתובעת, וזו היתה מוכנה לקבל מהם פיסת נייר חסרת כל ערך. כל הצדדים ידעו את ההגנות של המערערת כלפי השיק ואם במצב זה ניתן השיק החדש הרי ויתרו בכך על טענות ההגנה. הערעור על כך נדחה.


(בפני השופטים: ויתקון, אשר, אלון. החלטה . השופט ויתקון. עו"ד י. כהנוב למערערת עו"ד א. שטנדל למשיבה. 78 .8.3).


ע.א. 612/77 - האחים שטראוכלר בע"מ נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ

*טענה כי שופט צריך היה לפסול את עצמו




(הערעור נדחה).

המערערת היא חברת מעטים העוסקת בתחום עבודות חשמל ובעלי מניותיה ומנהליה האחים שטראוכלר. המערערת ביטחה עצמה בביטוח חבות מעבידים אצל המשיבה מאז שנת 1968, בשנתיים הראשונות נקבע במפורש כי הפוליסה כוללת את פקידי המערערת ועובדיה כולל הבעלים ומ- 1971 סירבה המערערת לכלול את הבעלים למרות פניות חוזרות ונשנות של המערערת באמצעות סוכן הביטוח שלה. ביוני 1972 נפגע אחד ן י האחים בתאונת עבודה הוא תבע את המערערת על נזקיו והמערערת תבעה את המשיבה לשפותה על הסכום שהיא שילמה לנפגע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפוליסה לא כללה את פגיעתו של בעל המניות והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדברי סוכן הביטוח כי הודיע למערערת שהחברה מסרבת לבטח את הבעלים והיתה גם התכתבות על כך והוא יכול היה להגיע למסקנתו זו. אחת השאלות בערעור היתה עניין כשרותו או פסלותו של השופט שישב לדין בערכאה הראשונה. בפתיחת הדיון הודיע השופט לצדדים כי סוכן הביטוח שטיפל בביטוח של המערערת מטפל גם בביטוחים שלו ושאל את הצדדים אם הם רוצים שיעביר את הדיון לשופט אחר. תשובת הצדדים היתה כי אם השופט אינו רואה מניעה לשמיעת המשפט אין להם התנגדות לכך. לאחר המשפט ולאור תוצאותיו שינתה המערערת את טעמה והיא סבורה שהשופט לא צריך היה להציג לה את השאלה הנ"ל כלל ועיקר ומכל מקום לאור העובדה שסוכן הביטוח היה עד מרכזי צריך היה השופט להחליט על העברת
המשפט לשופט אחר. בטענה זו אין ממש. פרט למקרים יוצאי דופן, שבהם יש התפתחויותנוספות או מתגלים נתונים נוספים שלא ניתן היה לחזותם מראש, אין להעלות על הדעתשצד שהסכים ששופט ימשיך לדון בעניין אחרי שהשופט העמידו על הבעיה הנראית לויוכל לחזור בו אחרי שביהמ"ש הכריע לרעתו. זאת ועוד, לאור הכללים המנחים את ביהמ"שבכגון דא, יש מקום לפסילתו של שופט רק אם קיימת אפשרות של ממש שהשופט לא יהיהמסוגל לדון באורח אובייקטיבי בהתדיינות שבפניו, ובהיעדר אפשרות ממשית של משואפנים אין שומעים לטענה כגון זה. גם עפ"י המבחן הרחב יותר, לפיו בוחנים את העניין לארק לפי אמת מידה צרה של אפשרות ממשית למשוא פנים, אלא שמספיק חשש של ממש,לא היה יסוד לטענה זו. העובדה, שהשופט טיפל בביטוחיו באמצעות סוכן ביטוח פלוניאין בה להעלות אפשרות או חשש שלא יוכל לבחון באופן אובייקטיבי העניין שבפניו.


(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. לוי למערערת, עו"דצ. אלטר למשיבה. 15.3.78).


ב ת ו כ ן

* ע.א. 667/77 - ..................306 ─ * אחריות בנזיקין.
─* ע.א. 581+918/77 - .......307 ─ * השלמת שיקום לא תוך זמן סביר.
─
─* בג"צ 640/77 - היטל חובה בעקבות המהפך הכלכלי..............................308 ─* ע.א. 705/77 - מזונות.....................................................309 ─* ע.א. 302/76 - תביעה לשיתוף בנכסים........................................309─* ע.א. 448/77 - מזונות.....................................................310 ─* ע.א. 751/77 - מזונות.....................................................310─* ע.א. 709/77 - מזונות.....................................................311 ─* ע.א. 627/76 - אחריות בנזיקין עקב תאונת דרכים.............................311─* ע.א. 323/76 - הסכם בין נושה ובין אחד החייבים לאחר שניתן פס"ד.............311
─* ע.א. 542/77 - מס קניה....................................................312 ─* ע.א. 18/77 - ביצוע בעין של זכרון דברים למכירת נכס מקרקעין................312 ─* ע.א. 132/77 - התנאים למינוי כונס נכסים...................................313 ─* ע.א. 247/77 - הסבת זכות שלא הופעלה לענין מס עזבון........................313 ─* ע.א. 558/77 - צו בדבר ניהול מקרקעין משותפים..............................314
─* ע.א. 568/77 - בעלות בטובין לענין היטל מלאי עקב הפיחות....................314─* ע.א. 668/77 - אכיפת הסכם למכירת צמיד משובץ יהלומים.......................315 ─* ע.א. 571/77 - הוצאות משפט................................................315─* ע.א 611/77 - אי הכללת יום האירוע במנין תקופת ההתיישנות...................316 ─* ע.א. 597/77 - פיצויי נזיקין..............................................316─* ע.א. 566/77 - אכיפת התחייבות בהסכם שלא לעסוק בעבודה מסויימת..............317 ─* ע.א. 507/77 - ויתור על טענות הגנה בתביעה עפ"י שיק........................318 ─* ע.א. 612/77 - טענה כי שופט צריך היה לפסול את עצמו........................318 ─
─
─
─
─
─