ב.ש. 71/78 - מדינת ישראל נגד רבקה אבוקסיס
*שחרור בערובה.(ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בתיק ב.ש. 375/78 - הערר נדחה).
העובדות:
ביום 15.3.78 עצרה המשטרה את שמעון אבוקסיס ואשתו, המשיבה, לאחר שבדירתם, על הקיר החיצוני ליד החלון, נמצאה חבילה תלוייה ובה שישים אלף פרנקים מזוייפים. על גג אותו בית נמצאו אקדחים ואם כי הגישה לגג פתוחה לכל, היו נתונים שיצרו קשר בין האקדחים ובין אבוקסיס. השנים הובאו לביהמ"ש להוצאת פקודת מעצר, ובעוד שהבעל נעצר ל- 15 יום החליט שופט השלום לעצור את האשה ל- 7 ימים בלבד. האשה הגישה ערר שנדון לאחר 5 ימי מעצר והשופט המחוזי החליט לשחרר את המשיבה בערובה. ההחלטה ניתנה בשעה 9.30 בבוקר, אך המשטרה לא שיחררה את האשה, ובשעה 1.20 באותו יום התקיים דיון בפני שופט אחר בו ביקשה התביעה להשהות את ביצוע השחרור עד שהעניין יובא בפני ביהמ"ש העליון. ב"כ האשה טען כי אין לשופט סמכות, שכן לפי סעיף 35 (א) לחוק סדר דין הפלילי בקשת ההשהייה תוגש "במעמד מתן ההחלטה" ע"י נציג היועץ המשפטי או תובע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין צורך שאותו שופט שהורה על השחרור בערובה יורה גם על ההשהייה ואין צורך שהבקשה תהיה במעמד ההוראה על השחרור בערובה ובלבד שהעצור טרם שוחרר. לביהמ"ש העליון הוגש הערר של המדינה לגופו של עניין השחרור והמשיבה טענה גם נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי להשהות את השחרור.
החלטה:
א. הפירוש שפירש ביהמ"ש המחוזי את האמור בסעיף 35(א) לחוק סדר הדין הפלילי כאילו אין צורך שבקשת ההשהייה תהיה במעמד מתן ההחלטה הינו מוטעה, הסעיף הנ"ל קובע תנאים להשהיית ביצוע החלטה בדבר שחרור העצור ואלה הם : יש להודיע על רצון לערור על ההחלטה ; ההודעה צריכה להימסר ע"י היועץ המשפטי לממשלה או אחד מנציגיו ; ההודעה צריכה להנתן במעמד ההחלטה בדבר שחרור העצור. התנאים הנ"ל מכוונים לכך כי מי שמבקש עיכוב שחרור לאחר שביהמ"ש כבר הורה על השחרור יהיה נציג היועץ המשפטי או פרקליט, המיומנים לפי כישוריהם והכשרתם לשקול את כל צדדי העניין ; הבקשה צריכה להיות בשעת מתן ההחלטה על השחרור כשעדיין כל ,פרטי העניין ברורים וידועים היטב ; והדבר צריך להיות בפני אותו שופט המכיר את פרטי המקרה.
ב. היה פגם בכך שהמשטרה לא שחררה מיד את העצורה, כאשר השופט הורה על כך, והמשיכה להחזיק אותה מספר שעות במעצר שהוא בלתי חוקי.
ג. לגופו של הערר על החלטת השופט לשחרר את המשיבה - אין לקבל אותו. כשביהמ"ש בא להחליט על מעצר אדם שטרם הורשע, חייב הוא לשקול שני צדדים מנוגדים - מצדאחד הצורך לאפשר למשטרה להשלים את חקירתה, ומאידך הצורך לשמור על זכותו של החשוד שהוא בחזקת זכאי להתהלך חופשי. ההכרעה בין אלה היא קשה ושומה על ביהמ"ש למצוא את האיזון בין השמירה על חרות הפרט והצורך במעצר חשוד בנסיבות מסוימות מאידך. בעניינינו גדולה החובה של עמידה על החופש האישי של המשיבה במידה מרובה מהצורך שלא לפגוע בהמשך חקירתה של המשטרה. אכן, העבירות שמדובר בהן הן חמורות, כאשר המשטרה חוששת שמדובר בחבורה של עבריינים והצליחה להעמיק את חקירותיה ועצרה מספר חשודים נוספים. אילו הצליחה המשטרה לשכנע שהמשיבה נמנית על החבורה כעבריינית "בזכות עצמה" היה מקום שלא לשחררה. אך אין מצב הדברים כך. מכל הנסיבות נראה שגם המשטרה מייחסת את חשד ביצוע העבירות לבעל ואילו במשיבה היא חושדת שיש בידה ידיעות ואולי גם אפשרויות של חיפוי וטשטוש ראיות. כבר מלכתחילה העמיד ביהמ"ש את מעצרה של המשיבה על 7 ימים בלבד, ואין מתנהלת חקירה מיוחדת בקשר לעבירות המיוחסות למשיבה עצמה. נוסף לכך יש לציין את נסיבותיה האישיות של האשה,
ואם כי אלה אינן צריכות להיות מכריעים וקובעים את גורל ההחלטה הרי בודאי יש בהן תוספת משקל לעניין המעצר. מדובר באשה שהיא בגיל העמידה ואם לחמישה ילדים שהצעיר ביניהם הוא בן 5 והגדול בן 16, ומאחר שגם הבעל עצור אין מי שיידאג לצורכיהם. יש גם לקחת בחשבון שמדובר במעצרה של אשה. אמנם כלל גדול הוא שהכל שווים בפני החוק, לזכות או לחובה, אך קיימים מצבים מסויימים שבהם רגישותה ופגיעותה של האשה קשים משל האיש והמעצר או המאסר הוא אחד מאלה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. בן אור לעוררת, עו"ד ד. מקרין למשיבה. 29.3.78).
ע.פ. 450/77 - ברוך בר טכסא נגד מדינת ישראל
*טענת כבר הורשעתי.(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופט וינוגרד) בת.פ. 302/77 - הערעור נדחה).
.
ביום 17.5.76 הוגש בבית משפט השלום כתב אישום נגד המערער בגין אי קיום צו בימ"ש שניתן לפי חוק התיכנון והבניה. בפרטי האישום נאמר כי בימ"ש השלום נתן נגד המערער צו להפסקת עבודות בנייה המתבצעות בבניין בתל אביב, ושהמערער לא מילא אחר הוראות הצו, בזה שהרכיב גג רעפים בשטח של כ- 120 מ"ר, השלים קירות ומחיצות פנימיים והרכיב צינורות אינסטלציה. ביום 30.8.76 הגיש משפט פלילי נוסף נגד המערער בגין בניה באותו מקום והפעם הואשם בביצוע עבודות בסטייה ניכרת מתנאי היתר הבנייה ובתאור העובדות מתייחס כתב האישום ליציקת קירות בטון, בנית קירות מבלוקים, יציקת רצפת בטון וכדו'. שתי הרשויות השונות שהגישו את המשפטים לא ידעו האחת על הגשת המשפט של השניה. המשפט השני נגמר תחילה וכאשר הגיע תורו של המשפט הראשון טען המערער כבר הורשעתי ובימ"ש השלום קיבל את הטענה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי והלה קיבל את הערעור ברוב דעות וקבע שיש לדחות את טענת "כבר הורשעתי".
בדחותו את הערעור עמד ביהמ"ש העליון על היסודות השונים הנוגעים להעמדת אדם פעמיים לדין והיסודות הנוגעים לטענת הורשעתי, וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי בענינינו אכן לא היה מקום לקבל את הטענה "כבר הורשעתי". זאת, הן משום אי זהות המעשה הפיזי בשני האישומים, המתייחסים אמנם לתקופה כמעט זהה, והן משום שהיסודות של האקטוס ראוס בהגדרת העבירות שבשני כתבי האישום אינם זהים. לא היה גם מקום, מבחינת הצדק, שביהמ"ש יבטל את האישום, שכן בנסיבות המקרה, כפי שהמערער ניהל את המשפטים, אין הצדק מחייב אי פיצול האישומים בשני משפטים נפרדים. (פסה"ד ניתן מפי מ"מ הנשיא לנדוי).
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני עו"ד ד. ישראלי למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 29.3.78).
ע.א. 689/77 - יפה עמנואלוף נגד ישיבת תפארת צבי
*אכיפת הסכם מכירת מקרקעין (הערעור נדחה).
המערערת הינה בעלים רשום של 230/261 חלקים בנכס מקרקעין בירושלים הכולל דירות המוחזקות ע"י דיירים מוגנים. המערערת רצתה בהקמת ישיבה או בית כנסת בחלק מן הנכס ועשתה הסכם עם המשיבה להעביר את חלקה בנכס למשיבה כשבחלקו תוקם ישיבה או בית כנסת כהקדש לעולמים על שם משפחת המערערת ובחלק מן הנכס תעשה המשיבה כרצונה. המשיבה היתה אמורה לשלם דמי פינוי לדיירים המוגנים, וכן לשלם למערערת 35 אלף ל"י תמורת החלקים שיועדו למשיבה ושאינם מיועדים לישיבה
ובית כנסת. המערערת קיבלה מחצית מתוך הסכום האמור, אך היו קשיים בתשלום דמי הפינוי לדיירים ופינויים ולא בוצעה ההתחייבות להקים את הישיבה בתוך המועד שנקבע בהסכם. ביהמ"ש הורה על ביצוע בעין של ההסכם, והערעור על כך נדחה. התעוררו שאלות של פרשנות הנוגעות להסכם, שניסוחו היה לקוי, אך ביהמ"ש הגיע למסקנה כי כוונת הצדדים בהסכם היתה כאמור, היינו שכל חלקה של המערערת בנכס נכלל בתוך ההסכם כאשר בחלק יוקם בית כנסת וישיבה כהקדש וחלק יועבר על שם המשיבה. נכון שהמשיבה טרם הקימה את הישיבה ובית הכנסת, אך לא היא שגרמה לסחבת ונראה שבחלקה, לפחות, נגרמה הסחבת ע"י המערערת. לטענת המערערת שיש לשערך את הסכום של 17,500 ל"י שצריך היה להשתלם בשנת 1972 אילו בוצע ההסכם בזמנו - בנסיבות המקרה אין מקום לשיערוך. המשיבה לא גרמה לשום סחבת ועשתה את מיטב יכולתה לקיים את ההסכם, ומהסכום של 35 אלף ל"י שולמה המחצית בזמנו, המשיבה תצטרך לשלם כעת לדיירים המוגנים סכומים העולים פי כמה על מה שהיתה משלמת אז, וזאת על לא עוול בכפה ואך ורק בגין התנהגות המערערת. בדרך כלל נותן ביהמ"ש סעד של שיערוך כאשר גם לפיתחו של הצד שכנגד רבץ חטאת והשיערוך נועד לעשות צדק לשני הצדדים והרי אין זה המקרה כאן.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. שמיר למערערת, עו"ד מ. שכטר למשיבה. 23.3.78).
ע.א. 635/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*הוצל"פ של פס"ד המחייב את הבעל בתשלום שכ"ד כשהסכום לא נקוב בפס"ד (הערעור נדחה).
המערער הינו בעלה של המשיבה ואביהם של המשיבות. בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד מזונות נגד המערער בסכום קבוע, ובנוסף לכך חוייב לשלם את שכר הדירה של המשיבות. המערער לא משלם את שכה"ד והמערערות פנו ליו"ר ההוצל"פ לביצוע החיוב. המערער טען שהחיוב בדמי שכירות אינו ניתן להוצל"פ מאחר וביהמ"ש לא קבע את גובהם. טענות המערער נדחו והערעור על כך נדחה. השאלה הינה אם ניתן פסק הדין לבצוע מבלי שהסכום נקבע ע"י ביהמ"ש, כאשר הסכום לא שנוי במחלוקת. כשקיימת מחלוקת לגבי גובה הסכום שאינו מפורש בפסה"ד לא יוכל יו"ר ההוצל"פ לקבל על עצמו את התפקיד השיפוטי של קביעת הסכום שבמחלוקת ועליו יהיה לפעול לפי הוראות סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל ולבקש הבהרה מביהמ"ש שנתן פסה"ד. מה שאין כן כשאין מחלוקת בענין הסכום, אז אין יו"ר ההוצל"פ מתבקש להכריע בסכום, אלא עליו לבצע חיוב ידוע ומוגדר וביצוע כזה אינו חורג מסמכותו המנהלית. כל עוד לא נדרש ראש ההוצאה לפועל להכריע בסכסוך לגבי סכום הכסף, אלא עליו לבצע את פסק הדין, גם אם בירורו של הסכום דורש ממנו עריכת חישובים, הוא יכול לעשות כן.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. לי למערער, עו"ד ח. אונגר למשיבות. 23.3.78).
ע.א. 565/77 - אפרים מזרחי נגד נובלס אקספלוסיב בע"מ
*היתר למסירת כתב תביעה בחו"ל (הערעור נדחה).
המערער, שהוא חבלן לפי מקצועו, נפצע בתאונת עבודה עקב התפוצצות נפץ בידו. הוא תבע את מעבידו ואת משווקת הנפץ לדין ולאחר מכן הגיש תביעה נפרדת נגד המשיבה כיצרנית הנפצים. הוא ביקש היתר להמצאת כתב התביעה בחו"ל על יסוד תקנה 467(9) וקיבל היתר כזה. לאחר מכן בוטל ההיתר לפי בקשת המשיבה והערעור על כך נדחה. בקשת רשות להמצאת כתב בי- דין בחו"ל צריך לתמוך בתצהיר שיאמת בין השאר את נימוקי הבקשה. התצהיר אינו נדרש כדבר פורמאלי גרידא, אלא, צריך לפרט בו את נימוקי הבקשה באופן שישכנעו את השופט וצריך שתהיה ראיה לכאורה להוכחת עילת התביעה כדי להצדיק מתן היתר המצאה. כאן נתמכה הבקשה בתצהיר של
עו"ד שכתב שהמערער נפצע וכי הוגשה תובענה וכי התובענה מבוססת על מעשה או מחדל של נזיקין שנעשה בישראל והנובע בין היתר בפגם ביצור וכו'. תצהיר זה חסר ערך. הגשת תובענה אינה עילא למתן היתר המצאה. צריך ראיה לכאורה שאירע מעשה או מחדל בתחום המדינה המצדיק הגשת התובענה. המערער הוא חבלן מומחה, אך כל מה שהוא יודע לומר בתור שכזה, לגבי נסיבות התאונה, הוא שחלה התפוצצות שניתן לייחס זאת בין היתר למעשים והמחדלים הנובעים מייצור ו/או שיווק ו/או סיבות אחרות. אי אפשר לקבל כל מושג מתוך כתב התביעה מהי הרשלנות המיוחסת למשיבה והתאור הוא הססני ומאופק, זאת ועוד, בעילה של רשלנות, כל מה שמיוחס למשיבה בכתב התביעה אם אירע הרי הוא אירע בחו"ל, מקום מושבה של המשיבה, ורק הנזק קרה בישראל. לעניין הסמכות צריך שהמעשה שבגינו תובעים אירע בתחום המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. ליבנה למערער, עו"ד ע. שטרן למשיבה. 16.3.78).
ע.א. 129/77 - אל על אגודה שתופית חקלאית בע"מ נגד מדינת ישראל
*תביעת פיצוי עקב הכרזת איזור כנגוע במחלת עופות (הערעור נדחה).
למערערת משק לול באזור רמות השבים ובשנת 1969 הוכרז האיזור כנגוע במחלת הניוקסל. בהתאם להכרזה נאסר על בעלי הלולים להכניס עופות לשטח הנגוע ללא היתר מיוחד וכן לא למסור אפרוחים לשום אדם הגר במקום אלא בהיתר מיוחד. בעקבות אותה הודעה הגישה המערערת תביעה נגד המדינה בטענה שלא היו לה אמצעים לגידול האפרוחים בשטחה בתקופת ההסגר ומכיון שלא יכלה לשווק אותם נאלצה להמית את האפרוחים. על פי פקודת מחלות בעלי החיים חייבת המדינה לפצות בעלים של בעלי חיים במידה .ויוצא צו להמית את בעלי החיים בעקבות מחלה, המערערת טענה כי אמנם לא ניתן כאן צו להמתה אך במצב והנתונים והאפשרויות שלה לא היתה לה ברירה אלא להמית את האפרוחים והרי זה כאילו ניתן צו כזה. וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. אין לאזרח עילה לתביעת פיצויים נגד הרשות אלא בעקבות צו המתה מפורש, להבדיל מצו שאיננו מורה על המתה אם כי עשוי לגרום לקשיים כלכליים וגם לגרום בסופו של דבר להמתה.
(בפני השופטים: אשר, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. נועם למערערת, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 20.3.78).
ע.פ. 568/77 - דודו שמעון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אינוס של ילדה בת 8 ונגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה היו בפני ביהמ"ש המחוזי עדותה של הילדה על המעשה שנעשה בה, אם כי לא הצליחה לזהות את המערער, וכן היו בפניו הודאותיו של המערער שנמסרו במשטרה, אם כי הוכחשו על ידו בביהמ"ש. רשאי היה ביהמ"ש לקבל את ההודאות תוך מתן אמון בגירסת אנשי המשטרה שהן נגבו ללא לחץ ואיומים, ויכול היה ביהמ"ש לקבל חלק מן ההודאות כדברי אמת וחלק כדברי שקר שנועדו לתת תמונה נוחה יותר למעשהו של המערער. הן אם תבוסס ההרשעה על הודאותיו של המערער תוך כדי קבלת עדות הילדה כ"דבר מה" נוסף הדרוש לחיזוק הודאות המערער, והן אם תבוסס ההרשעה על העדות שמסרה הקטינה בפני חוקר הנוער ואת ה"דבר מה" יראו בהודאותיו של המערער, בשני המקרים ההרשעה בדין יסודה. לאחר השמעת הסיכומים החליט ביהמ"ש לשמוע את עדותו של הרופא בבית החולים שטיפל בקטינה ועובדה זו אינה פוסלת את ההליכים. סדרי הדין הפליליים אינם פוסלים השמעת עדות אחרי תום הסיכומים ובלבד שתינתן לצדדים האפשרות לסכם טענותיהם מחדש אחרי
השמעת העדות האמורה. אשר לעונש - בהתחשב בחומרת המעשה ובכך שהבדיקות מצביעות שהמערער מהווה סכנה לציבור, הרי למרות שהעונש מתקרב למקסימום אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 7.3.78)
ע.פ. 719/77 - סעיד אלקלק נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בכך שזרק, יחד עם אחרים, בקבוקים בבית קפה לעבר המתלונן, ובשלב מסויים של הקטטה תקפוהו באמצעות סכינים וחבלו בו. על המערער הוטל עונש של שנתיים מאסר ועונש זה קל ביותר ואין מקום להתערב בגזר הדין. המערער ביקש לצרף עוד שני תיקים האחד של מסירת הודעה כוזבת למשטרה שהתיחסה לגניבת מכשירי רדיו ובגינה נדון לתקופת מאסר של שנה אחת, והשניה של מסירת הודעה כוזבת שהתייחסה לנסיון לרצח שבעקבותיה הוחזק אדם חף מפשע במעצר מספר חודשים, ובגין עבירה זו נדון המערער לשנתיים מאסר כשכל העונשיםמצטברים. ובנוסף לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי עונש זה יצטבר לשנה וחצי מאסר אחרים שעל המערער לרצות. ביהמ"ש העליון ציין כי העונשים כשלעצמם אינם חמורים ואולם מכיון שעל המערער לרצות עוד שנה וחצי מאסר מחוץ ל- 5 שנות המאסר האמורות, ועל מנת לעודד את המערער לפתוח דף חדש בחייו, כבקשתו, הרי עונש של שנה אחת מאסר בגין מסירת הודעה כוזבת יהיה חופף למאסר האחר.
(בפני השופטים: עציוני, אלון, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד אנגלדר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיב. 23.3.78).
ע.פ. 665+753/77+574 - עבדללה זיותי נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד יעקב קוראקין וויקטור דיין
*מידת העונש (שוד) (ערעור המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
בינואר 1977 בוצע שוד בתחנת דלק. הנאשם זיותי עבד בתחנה הנ"ל והוא שמסר לשניים האחרים פרטים שאיפשרו את ביצוע השוד, דיין וקוראקין גנבו מכונית לביצוע השוד, קוראקין נכנס לתחנה עם אקדח ונטל את הכסף ודיין המתין לו במכונית. כ' השלושה הואשמו בעבירת שוד והורשעו ואילו דיין וקוראקין הורשעו גם בעבירה של גניבת רכב, בהחזקת ונשק ובעוד שתי עבירות של התפרצות וגניבה שבוצעו לפני השוד. לדיין גם שתי הרשעות קודמות ולקוראקין ארבע הרשעות קודמות. קוראקין ודיין הועמדו לדין נפרד והודו באשמה וביהמ"ש הטיל על דיין עונש של שנתיים מאסר ועל קוראקין עונש של שנה אחת מאסר. בפני שופט אחר הועמד זיותי לדין והלה הורשע ונדון לחמש שנות מאסר. ערעורו של זיותי הסתמך בעיקר על עקרון אחידות העונשים והערעור נדחה ללא שנדון עקרון אמידות העונשים, שכן ביהמ"ש קיבל את ערעור המדינה על קולת העונשים של קוראקין ודיין. באשר לעונשים ומידתם - העונש שהוטל על זיותי אינו חמור בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של מערער זה. גם אם לא לקח חלק ממשי במעשה השוד, הרי העובדה שמעל באימון מעבידו והשיג את המידע לגבי נוהג העבודה בתחנה מהווה נסיבה מחמירה. מאידך העונשים שהוטלו על דיין וקוראקין קלים במידה שאין להבין אותה ויש להחמיר בעונשם. קצין מבחן המליץ שלא להטיל כלל מאסר על דיין וביהמ"ש העליון מתח על כך ביקורת באומרו שקצין מבחן הממליץ להתיר לעבריין ללכת חופשי לאחר שביצע שלושה פשעים חמורים, כולל הצטיידות בנשק, אין להתחשב בהמלצותיו. המלצה כזו מפקירה למעשה את הציבור בידי פושעים אלימים וקצין המבחן אל לו להתעלם מצורכי הגנת הציבור.
הפשעים של דיין מחייבים להטיל עליו עונש חמור מזה של זיותי, ואולם כיון שכאשר ביהמ"ש שלערעור מגדיל עונש הוא מביא בחשבון שהגדלת העונש כשלעצמה יש בה החמרה כלפי העבריין אין למצות במקרה כזה עם העבריין את כל חומרת הדין ועל כן יוטל על דיין עונש של 5 שנים כפי שהוטל על זיותי. אשר לקוראקין - הוא שוחרר בינתיים לאחר שריצה שני שלישים משנת המאסר, ואם כי בדרך כלל נמנע ביהמ"ש שלערעור להחזיר לכלא נאשם ששוחרר, הרי יש יוצאים מן הכלל שבהם טובת הציבור מחייבת לנהוג אחרת. בהתחשב בכל הנ"ל יוטל על קוראקין עונש של 4 שנות מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. הורוביץ למדינה, עו"ד זיו לזיותי. עו"ד לנצ'נר לקוראקין, עו"ד לידסקי לדיין. 12.3.78).
ע.פ. 885/77 - מדינת ישראל נגד משה גרייף
*קולת העונש (גרימת התפוצצות ברשלנות) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב ממונה על פיצוצים באתרי בניה וחציבה ובאחד הפיצוצים ניתזו רסיסי סלע למרחקים ואחד מן הרסיסים פגע בראשו של פועל חציבה. המשיב הורשע בגרימת התפוצצות ברשלנות תוך סיכון חיי אדם והוטל עליו קנס של 5000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב הרשעה קודמת בעבירה דומה וצודקת בא כח המדינה שיש להטיל על המשיב גם מאסר על תנאי. אחד השיקולים שיש לתת עליו את הדעת בעת גזה"ד הוא גורם ההרתעה לבל יחזור הנאשם לסורו ומבחינה זו לא השיג העונש הכספי שהוטל את מטרתו. המלאכה שבה עוסק המשיב היא מסוכנת והדעת נותנת שבמצב כזה מרובה חובת הזהירות. על ביהמ"ש להרתיע את המשיב מלחזור ולעסוק במלאכת הפיצוץ מבלי שיהיה בטוח שאכן נקט בכל האמצעים האפשריים למניעת אסון כלשהו. אי לכך הוטל על המשיב עונש של 6 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים : אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד ד. גורני למערערת, עו"ד ג. נשיף למשיב. 28.3.78).
ע.פ. 325+243/77+294 - אברהם כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשה אינוס וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שלושת המערערים הורשעו במעשה אינוס בצוותא ונדונו ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעות ועל חומרת העונש נדחו. עדותה של המתלוננת ששלושת המערערים בעלו אותה בעל כורחה היתה מהימנה על ביהמ"ש וכמו כן היו ראיות סיוע מספיקות לעדות המתלוננת. שכנים הגרים באותו בית שמעו את צעקותיה של המתלוננת ומאחר שכל שלושת המערערים הודו שהיו באותה שעה בדירה, ואחד מהם אף הודה בבעילת המתלוננת רשאי היה ביהמ"ש להסיק את המסקנה כי השלושה אשמים במעשה העבירה. אין לקבל את הטענה כי התלונה לא היתה "תלונה מיידית", אפילו בהנחה שהמתלוננת לא סיפרה לשני אנשים שפגשה בדרכה למשטרה את פרטי ההתעללות, הרי התלונה שמסרה במשטרה היתה מיידית די הצורך. אחרי הכרעת הדין איפשר ביהמ"ש למתלוננת לשוב ולהעיד ורשאי היה ביהמ"ש המחוזי שלא להתחשב בעדות חדשה זו ולא לגרוע מן המהימנות של העדות הראשונה. אשר לעונש - העונש הקבוע בחוק למעשה המערערים הוא מאסר 20 שנה, ובהטילו עונש שהוא חמישית מן התקופה המירבית כבר התחשב ביהמ"ש בכל הנסיבות המקילות שנטענו.
(בפני השופטים: ח.כהן, אלון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד ש. עמית, י. שביט ומ. ברטל למערערים, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 29.3.78).
ע.פ. 708/77 - יפים שוורצמן ואח' נגד מדינת ישראל
*הגשת ראיות נוספות בערעור (הערעור נתקבל).
בשלב הערעור מבקשים המערערים להגיש ראיות נוספות, כדי להוכיח שהממצאים הרפואיים ששמשו ראית סיוע לעדות המתלוננת, אינם יכולים לשמש
ראיה זו. אם יצליחו המערערים עשוייה ראית הסיוע להתמוטט ומהימנות המתלוננת להתערער. בנסיבות אלה יהא זה מן הצדק להרשות למערערים להביא את ראיותיהם הנוספות בפני ביהמ"ש המחוזי כדי שיתן דעתו לכל השאלות העשויות להתעורר בעקבותיהן. ביהמ"ש העיר כי הוא קובע כך למרות שלא שוכנע שהסנגורים לא יכלו להשיג את כל הראיות החדשות בעת בירור המשפט.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. עוה"ד מ. רום מועלם, כמאל ומקרין למערערים, עו"ד מ. בן אור למשיבה. 9.3.78).
ע.פ. 309/77 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות נגד הרכוש) (הערעור נתקבל בחלקו בהסכמה).
המערער הורשע בעבירות אלימות ועבירות נגד הרכוש ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חודשים באופן מצטבר. בעת מתן גזה"ד היה המערער מרצה מאסר לפי פס"ד של בי"ד צבאי, וביהמ"ש המחוזי לא הורה דבר בעניין חפיפה או הצטברות של המאסר שהטיל עם המאסרים שניתנו לפי חוק השיפוט הצבאי. ב"כ המדינה הסכים כי לנוכח הוראות חוק השיפוט הצבאי וחוק דיני עונשין צריכים העונשים להיות חופפים.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. 14.3.78).
ע.פ. 816/77 - מדינת ישראל נגד משה ליאון
*קולת העונש (מעשה מגונה) (הערעור על קולת העונש נדחה).
המערער הורשע בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בכח ונדון לקנס של 5000 ל"י ולמאסר על תנאי של שנה וחצי וערעור המדינה על קולת העונש נדחה. המערער הכיר את המתלוננת בחוף ימה של תל אביב, ובילה בחברתה במשך כמה שעות, ליטף אותה ונשק לה מבלי שהתנגדה לכך. יותר מאוחר עשה בה מעשה מגונה בכח וניסה לקיים איתה יחסי מין תוך התנגדות מצידה. ביהמ"ש המחוזי ראה במקרה זה חריג וזאת משום עברו הנקי של המערער וכן התנהגות המתלוננת שהמערער נתן לה פירוש מוטעה כאילו היא מסכימה לחיזורו. ביהמ"ש העיר כי העונש שהוטל על המערער הינו חריג בקולתו, והמשיב היה ראוי לעונש חמור יותר ולמאסר בפועל ברם אין זה המקרה שבו צריך ביהמ"ש שלערעור להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עו"ד גב' א. רוזן למשיב. 1.3.78).
ע.פ. 585/77 - יעקובוביץ יקותיאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת טובין ללא תשלום מס קניה (הערעור נדחה).
המערער הינו סוחר תכשיטים ובחיפוש בדירתו נמצאו קוראלים בכמות גדולה בלי שהוכיח כי שילם עבור הטובין מס קניה. הוטל עליו קנס בסך 40 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה. המערער הביא עד הגנה שהעיד כי מכר את הטובין למערער 3 שנים לפני מתן העדות. העד הוא חבר הבורסה לאבני חן וסיפר ממי קנה את הטובין, אך אותו מוכר לא הובא להעיד. לא הובאה כל עדות שמס הקניה שולם, אם כי עד ההגנה אמר שהוא מאמין שהמס שולם. על פי חוק מס קניה, המחזיק בטובין לצורכי מסחר עליו הראיה שהמס עליהם שולם. אין לקבל את טענת הסניגור כי התביעה לא הוכיחה שהמערער החזיק בטובין לצורכי מסחר. העובדה שמדובר בסוחר באותו סוג של טובין ובכמות לא קטנה של הטובין מספיקה כהוכחה לכאורה שאלה הוחזקו לצורכי מסחר. כיון שכך היה על המערער להוכיח שהמס שולם ואת זה הוא לא הצליח להוכיח. אין הנאשם יוצא ידי חובתו אם הוא מוכיח שקנה את הסחורה מסוחר אחר, אשר יתכן ששילם את המס ויתכן שלא שילם. אין לקבל את הטענה שיש כאן גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה
כי מדובר בסוחר ומאדם כזה ניתן לדרוש שיוכיח את תשלום המס. היה ביכולתו להביא כעד את הסוחר שלדברי עד ההגנה נקנתה ממנו הסחורה כדי להוכיח באמצעותו שהמס שולם.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בכור. עו"ד י. עמית למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.3.78).
ע.פ. 76/78 - מדינת ישראל נגד מחמד עבאס ואח'
*קולת העונש (החזקת נשק) (הערעור על קולת העונש נדחה).
תשעת המשיבים הורשעו בעבירה של החזקת נשק, שהיה גנוב מהצבא, ונדונו ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן, החזקת נשק בידי אזרח היא עבירה שיש להתייחס אליה בחומרה, ומה גם שהדבר פותח שוק לגונבי נשק מהצבא. אך ,בעניננו קיימות נסיבות מיוחדות שהצדיקו את קולת העונש. הנאשמים הם כולם תושבי כפר אשר בעקבות רצח שבוצע בו לפני שנים רבות קיימת מתיחות בין שתי חמולות הנוגעות בדבר. בידי החמולה האחרת נמצא נשק ברשיון ואילו לחמולה של הנאשמים לא היה נשק ומשהוצעו להם כלי הנשק שנגנבו מהצבא נתפתו לקנותם. היזמה לקניית הנשק לא יצאה מידי הנאשמים ומשנודע להם שהמשטרה עלתה על עקבותיהם חיפשו דרך להתפטר מן הנשק. בכל הנסיבות אין מקום להתערב בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, בכור. עו"ד ר. יאראק למערערת, עו"ד בראנור למשיבים. 14.3.78 ) .
ע.פ. 642/77 - גבריאל שווילי נגד מדינת ישראל
*רצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח לפי סעיף 214(ב) ו- 214(ד) לפח"פ וערעורו נדחה. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי פרצה קטטה בין המערער לבין המנוח, בדירתו של המנוח בכרמיאל, בקשר לעיסקה במטבעות זהב תוך כדי קטטה הלם המערער עם בקבוק בראשו של המנוח וכאשר היה המנוח מוטל חסר אונים נטל המערער חתיכת מגבת גדולה ותחב אותה לתוך פיו של המנוח. עד מומחה העיד שהמוות נגרם מחתיכת הבד שנדחקה עמוק אל תוך פיו של המנוח, ולפחות החיש גורם זה את המוות, אם לא גרם אותו כולו. עם זאת קבע המומחה שגם אילמלא כך היה המנוח מת מן המכות שהוכה. המערער טען שתחב את הבד לפיו של המנוח מפני שפחד מצעקותיו, אך ביהמ"ש המחוזי קבע שכוונת המערער היתה לגרום בדרך זו למות הקורבן, כדי להקל על בריחתו מן המקום, ואכן ברח המערער ונטל עימו את מטבעות הזהב והסתירן. אין לקבל את הטענה שתחיבת הבד לתוך פיו של המנוח נעשה כחלק מרצף מעשים שהחל בקטטה וע"כ היתה זו הריגה בלבד. אם אולי יש לראות קינטור במה שקדם לאותו שלב, הרי אותו קינטור אין ובו כדי לאצול על השלב האחרון שבו נעשה המעשה שגרם למוות. ההחלטה להרוג הוכחה, באשר חזקה על האדם שהתכוון לתוצאות מעשהו, וההכנה היא בעצם נטילת חתיכת הבד ממקומה והכנסתה בכח לתוך פיו של הקורבן. כמו כן היה מקום להרשיע את המערער גם לפי סעיף 214(ד).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עוה"ד ריכטר ומיכאלי למערער, עו"ד אלון למשיבה. 12.3.78).
ע.פ. 869/77 - יאיר שילה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אי ציות לרמזור (הערעור על ההרשעה נתקבל).
המערער הועמד לדין בעבירה על תקנה 22 לתקנות התעבורה בגין אי ציות לרמזור אדום לפני קו עצירה, בימ"ש השלום זיכה את המערער מעבירה זו מחמת הספק, אך ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בערעור שהגישה המדינה והערעור על כך נתקבל. בימ"ש השלום לא היה מוכן לסמוך על עדות איש משטרה שהגיע לצומת מכוון אחר והעדיף עדות של עד תביעה אחר שלפיה יתכן והמערער נכנס
לצומת באור ירוק, ואילו ביהמ"ש המחוזי החליף את הזיכוי להרשעה בהסתמכו על עדות אחרת. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי השאלה היא שמא הותקנו האורות כך שמכונית שהגיעה לצומת כאשר האור עדין ירוק יכול היה האור להתחלף לצהוב או לאדום לפני שהספיקה להשלים את חציית הצומת וזה היה הספק שקינן בליבו של השופט בבימ"ש השלום, ועל ספק זה אין תשובה בפסה"ד המרשיע של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. אורון למערער, עו"ד גב. מ. ברנשטיין למשיבה. 16.3.78).
ע.פ. 518/77 - נאפז אלחדד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (הערעור נדחה).
המערער נדון ל- 5 שנות מאסר והופעל נגדו מאסר על תנאי של 6 חודשים וערעורו על חומרת העונש נדחה. מדובר בבחור צעיר אשר לטענת סנגורו הוא מכור לסמים וישנם סיכויים לשיקומו, אולם בנסיבות המקרה ,לא היתה כל ברירה אלא לשלוח את המערער למעצר ממושך. מדובר בצעיר אשר בתקופה קצרה ביצע יותר מ-50 התפרצויות בהן גנב רכוש בכרבע מליון ל"י. כמו כן יש לו הרשעות קודמות ונסיונות שרות המבחן לתקן את דרכו היו ללא הועיל.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 20.3.78).
ע.פ. 345/77 - שלום שאולקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהריגה וגרימת חבלה חמורה ונדון ל- 10 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה. בהיותו סוהר החזיק המערער בביתו נשק, ועל רקע ריב מישפחתי ממושך באו שניים מקרוביו אל ביתו ולפי קביעת ביהמ"ש המחוזי סבר שבאו כדי לפגוע בו. ברם בידיהם לא היו כלי נשק והדברים אף לא הגיעו לריב ידיים כאשר המערער הוציא את נשקו וירה צרור כדורים שגרמו למותו של אחד ולפציעתו החמורה של השני. היה זה שימוש נמהר בנשק שגרם לאובדן חיי אדם ואין להתערב בחומרת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. עו"ד קרביס למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 12.3.78).
ע.פ. 798/77 - קובי גיל נגד מדינת ישראל
*הפסקת הליכים עקב מחלת נפש (הערעור נדחה למעשה).
בית משפט השלום הורה על הפסקת הליכים נגד המערער לאחר שהוצג בפניו צו של בימ"ש אזרחי שניתן מכח סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית, שלפיו הוכרז הנאשם כפסול דין ונתמנה לו אפוטרופוס. צו כזה יכול שינתן מחמת מחלת נפש או מחמת ליקוי בשכלו של האדם וביהמ"ש האזרחי לא קבע מהי העילה להכרזת פסול א% דין. הפסקת הליכים במשפט פלילי יכול שתהיה לפי סעיף 6 לחוק לטיפול חולי נפש כאשר נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת חוליו, או לפי סעיף 19(ב) לחוק הסעד כאשר נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכושרו השכלי. כאן לא באה ראיה בפני השופט לא על חולי נפשי ולא על ליקוי בכושר השכלי, ועל כן צדק ביהמ"ש המחוזי שהורה להחזיר את הענין לבימ"ש השלום לגביית ראיות אם אמנם אין המערער מסוגל לעמוד לדין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, לוין. עו"ד א. ציון למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה.16.3.78).
ע.פ. 528/77 - שלמה ששון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לקבל רכוש גנוב (הערעור נתקבל).
בלש ראה אדם חשוד נכנס לחנותו של המערער, שהוא צורף לפי מקצועו, וכעבור זמן קצר יצא אותו איש וחזר יחד עם אדם אחר כששניהם נושאים שק.
לאחר שהשניים שמו את השק על שולחן עבודתו של המערער נכנס הבלש לחנות ובשק מצא רכוש גנוב בדרך של פריצה. שני האנשים הורשעו בפריצה וגניבת הטובין שהיו בשק. המערער הואשם בקבלת רכוש שהושג בדרך של פריצה וטען כי כשהביאו לו את השק ובו כלי כסף סירב לקנות מכיון שאינו עוסק אלא בקניית זהב מהמכס או בדרך אחרת ואין ענינו בקניית דברי כסף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערער כי הימצאות השק בחנותו אינה מעידה שקיבל את השק על תוכנו לידו, והרשיעו בעבירה לפי סעיף 311 לפח"פ, היינו עבירת נסיון לקבל לידו את החזקה של טובין אשר יש רגליים לחשוש שהם גנובים. הערעור נתקבל. מבלי להיכנס לשאלה אם ניתן בכלל לנסות לבצע עבירה של קבלת חפצים גנובים עפ"י סעיפים 29 ו-311 לפח"פ, הרי הנכונות המלולית של המערער, בביקור הראשון של החשוד, לראות את הדברים המוצעים למכירה, איננה התחלת הביצוע של עבירה על סעיף 311. בביקור הראשון לא התחייב המערער כלל לקנות את החפצים, אלא ביקש לראותם, והבעת רצון כזו אינה יכולה להחשב כהתחלת החזקה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, לוין. עו"ד ש. קינג למערער, גב' ר. גורני למשיבה. 16.3.78 ).
ע.פ. 475/77 - יוסף ארדשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער ואחד אלחנטי זוהו על ידי סיור משטרתי בנסעם בשעות הערב ביפו ,כשאלחנטי נהג בטנדר והמערער ישב לידו. כאשר הרגישו במעקב קפצו מהטנדר וברחו. בתא המטען נמצאו בולים גנובים בשווי של כ- 100 אלף ל"י, שנגנבו בשתי התפרצויות מספר שבועות קודם לכן, וכן נמצאה מזוודה של המערער ובה חפצים שונים וביניהם חוברת שהכילה סדרה של בולים גנובים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עברות של התפרצות וגניבה ובעבירה של החזקת רכוש גנוב ודן אותו ל- 4 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בעצם נסיעתו של המערער בטנדר שבו הובל הרכוש הגנוב, ובריחתו המבוהלת תוך הפקרת המזוודה שלו וחפציו, יש משום הוכחה לכאורה להחזקתו המשותפת של המערער ברכוש הגנוב שהובל בטנדר וראיות אלה חייבו מתן הסבר על ידו. ההסבר שנתן במשפטו נמצא כוזב וההסבר שביקש לתת לביהמ"ש העליון כי הרכוש הוכנס לטנדר לפני שהמערער הצטרף לאלחנטי גם הוא אינו ראוי לאימון לנוכח עובדות המקרה. הפריצות היו שבועיים ושבוע לפני שנעצר המערער, ועל כן יש לראות בכך חזקה תכופה בבולים הגנובים. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.3.78).
ע.פ. 3/78 - כריס מרג'ה נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט (בקשה לפסילת שופט - הבקשה נתקבלה).
המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום בנצרת ובמשפט זוטא העידו עדים מטעם ההגנה והתביעה לגבי הנסיבות שבהן נמסרה הודעת המערער במשטרה, וביהמ"ש קיבל את גירסת התביעה ונקבע מועד להמשך הדיון. באחד הימים, לפני התחדשות הדיון, נפגשו השופט והסניגור במסדרון ביהמ"ש ונפתחה שיחה ביניהם ביזמת השופט. דובר על המשפט אך קיימים הבדלי גירסה מה היה תוכן השיחה. לפי כל הגירסאות יעץ השופט לסניגור לשקול אם יש טעם להעלות מחדש לדוכן העדים, במשפט גופו, את העדים שכבר העידו במסגרת המשפט זוטא, ואשר נחקרו כבר ביחס לענינים נשוא כתב האישום. מתוך הדברים האלה עלול היה להתעורר הרושם שהשופט כבר גמר בדעתו שלא להאמין לעדי ההגנה גם כשיעידו לגוף העניין. די ברושם שנוצר בלב הסנגור, גם אם לא היתה זו כוונת השופט, כדי לחייב דיון בפני שופט אחר. נשיא
ביהמ"ש העליון העיר כי אין זה רצוי ששופט וסניגור הנפגשים באקראי יפתחו ביניהם שיחה בעניין התלוי ועומד בביהמ"ש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מלמאן למערער, עו"ד גב' וילכר למשיבה. 14.3.78).
ע.פ. 94/78 - חליל שנטי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נשואין) (הערעור נדחה).
המערער נשוי מזה 15 שנה ולבני הזוג 8 ילדים. הוא חשד באשתו שהיא בוגדת בו והגיש תביעת גירושין לביה"ד השרעי. מבלי לחכות להכרעת ביה"ד גירש את אשתו על ידי השמעת המילים שיש בכוחן לנתק את קשר הנישואין עפ"י הדין השרעי. ביה"ד השרעי הזהיר את המערער כי השמעת מילות גירושין ללא פס"ד יש בהן משום עבירה על חוק תיקון דיני עונשין (ריבוי נשואין) וכי יהיה צפוי למאסר על 5 שנים. אעפ"כ ביצע המערער את הגירושין ע"י השמעת המילים המנתקות את קשר הנישואין, הוא הועמד לדין בגין כך וביהמ"ש הטיל עליו עונש של 3 חודשי מאסר בפועל 9 חודשי מאסר על תנאי, וקנס של 3,500 ל'"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. מבלי להכנס לשאלה אם אכן בגדה האשה במערער ואם לאו, אין בכך כדי להוסיף או לגרוע. במעשה היה משום עבירהעל החוק ובטענת הבגידה אין כדי להצדיק את התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר, המערער לעצמו, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 7.3.78).
ע.פ. 581/77 - משה בניה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהטרדת עדים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של הטרדת עדים ונדון ל- 4 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על הודעות שמסר המערער למשטרה ושבהן הודה שהשתתף יחד עם אדם אחר בהנחת חומר נפץ ליד דירת ההורים של עדים שעמדו להעיד כעדי תביעה במשפט פלילי בעניין הברחת הרואין מתאילנד לישראל. במשפט זוטא קבע ביהמ"ש המחוזי שההודעות ניתנו על ידי המערער מרצונו הטוב וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה זו. דבר מה נוסף מספיק היה הן בראיות שהובאו על נסיבות ביצוע הפיצוץ והן בראיות על ההצבעה שנעשתה ע"י המערער איך בוצע המעשה. אשר לעונש - אכן הוא איננו קל, ,אך בהתחשב בעברו הפלילי של המערער ובצורך להרתיע אחרים, וכן בעצם החומרה שבשימוש בחומר נפץ להפחדת עדים, הרי אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד ב. אהרון למערער, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 2.3.78).
ע.פ. 684/77 - ויקטור קריף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות זנות) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של עיסוק בזנות בכך שקיים "מכון לעיסוי" ושם העסיק 3 בנות שעסקו בזנות. הוא נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי במקרה אחר, הדומה למקרה זה נדון הנאשם רק לשנה אחת מאסר, אך ביהמ"ש המחוזי הבחין בין שני המקרים בכך שלמערער היו הרשעות קודמות מרובות, וביהמ"ש היה רשאי לשקול עובדה זו. ברם, גם ללא ההרשעות הקודמות לא היה מקום להתערב בגזר הדין. עקרון אחידות העונשים איננו עקרון מוחלט, וכשבאים לשקול אם יש להפחית עונש משום שבמקרה אחר הוטל עונש יותר קל, ההבדל צריך להיות כל כך בולט ובלתי סביר שכל אדם יתקומם כנגד עונש זה. מכל מקום, יש להבחין בין עונשים שהוטלו בגלל אותו המעשה במשפט שמתנהל כלפי מה נאשמים, ובין עונשים שהוטלו על נאשמים במשפטים שונים, כשהנסיבות יכולות להיות אחרות ולשופט ניתן שיקול דעת בהתאם לנסיבות אלה לגזור את דינו של הנאשם. לא
היה מקום להקל בעונש בשל תקופה של 3 שנים שעברה עד למתן גזה"ד שכן הדחיות לא היו בגלל סדרי הדין בביהמ"ש אלא בגלל אי הופעת המערער למשפט.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. רוזן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 2.3.78).
ע.פ. 503/77 - אברהם ראובן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבת סחורה בערך של כ- 25 אלף ל"י. המעשה נעשה יחד עם שניים אחרים, אך בעוד האחרים הודו בעובדות, כפר המערער תחילה באשמה ובירור דינו נדחה. השניים האחרים לא נדונו למאסר בפועל ואילו המערער שהודה בהמשך המשפט נדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על המאסר בפועל נתקבל. בפני ביהמ"ש המחוזי היתה חוות דעת פסיכיאטרית,וכן תסקיר של קצין מבחן המגולל את רקעו של המערער. הדו"ח של הפסיכיאטר מתאר את המערער כאישיות פסיכופאטית וחסרת מעצורים והמוסד לביטוח לאומי קבע לו בזמנו נכות של 100 אחוז. תוך כדי הדיון בערעור חל שיפור, במצבו הנפשי של המערער, ונכותו הועמדה על 75 אחוז, ולאחרונה אף התחיל לעבוד וחל שיפור בקשריו עם משפחתו.לאור כל אלה המליץ שרות המבחן להימנע מהפעלת מאסר בפועל, וב"כ המשיבה הדגיש שאין הוא רוצה להפריע לשיקומו של המערער. אי לכך יש לבטל את המאסר בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופטת גב' בן פורת. עו"ד רגב למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 29.3.78).
ע.פ. 808+809/77 - אהוד גוטמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הועמד לדין בשני משפטים נפרדים בפני שני שופטים. האחד בגין עבירות מרמה, בו כפר באשמה אך הורשע ונדון ל- 6 חודשי מאסר והשני בגין עבירת שוחד בה הודה ונדון ל- 6 חודשי מאסר מצטבריםוכן למאסר על תנאי. אין ממש בערעור על ההרשעה. המערער היה שוטר ובעת מילוי תפקידו קיבל משני אזרחים סכום של 250 ל"י מכל אחד, בטענת שווא שסכום זה צריך לשמש לביול ערובה לשחרור ממעצר. ביהמ"ש הסיק מן הנסיבות שהמערער דרש את הכסף בכוונת מרמה ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. אשר לעונש - יש ממש בערעור על גזה"ד בעבירת השוחד. עבירה זו נעברה בשנת 1972 ומאז ועד לפיטורי המערער מן השרות מילא את תפקידו ביושר ובמסירות. המערער גם מטופל בשני ילדים קטנים ומבחינת אישיותו קיימים סיכויים סבירים שיצליח להחזיר לעצמו את מקומו בחברה כאזרח מועיל. בנסיבות אלה, די בכך שבגין עבירת השוחד יוטלו עליו שניים וחצי חודשים מאסר בפועל בלבד שיצטברו לששת החודשים האחרים של המאסר בפועל, כך שעם מתן פסה"ד בביהמ"ש העליון יוכל המערער להשתחרר, אם ינוכה שליש מתקופת מאסרו.
(בפני השופטים: ח. כהן, בכור, לוין. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. אלברנס למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 29.3.78).
ע.פ. 742/77 - אלן קרטיה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הריגה) (הערעור נדחה).
המערער הגיע לארץ עם אשתו ובתור תיירים והתישבו באילת. השניים עבדו ובליל המקרה חזרה המנוחה מעבודתה כשהיא שתוייה וכתוצאה מכך נפל סכסוך בין השניים. לטענת המערער קיללה אותו האשה והוא לקח את ארנק האשה בו היתה סכין,פתח את הלהב וזרק את הסכין על אשתו כאשר הלהב מופנה לעבר גופה. הסכין החדה חדרה לגופה ושטף הדם שנגרם עקב כך הביא למותה. המערער הורשע בהריגה ונדון ל- 10 שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נדחה. נכון שהמערער מתאבל קשות על מות אשתו
שהיה קשור אליה ואין ספק כי לאחר המעשה השתדל המערער להציל את חייה, גם נכון שבהיותו אזרח חוץ שאיננו שומע עברית החיים שלו בבית הכלא יכול שיהיו קשים מאלה של אסיר השולט באחת משפות הארץ. יתכן שיעלה בידי הסניגור להשיג צו גירוש שבאמצעותוניתן יהיה לקצר את תקופת העונש. אך עד כמה שהעניין נוגע לביהמ"ש אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד א. בן נון למערער, עו"ד גב' ב. סקולסקי למשיב. 26.3.78).
ע.פ. 607/77 - עמרם דישראלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה למתלונן מתוך כוונה להשחית את פניו ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער ואשתו החליטו לנקום במתלונן על רקע יחסיו בעבר עם האשה, ולפי תכנון מראש התנפלו השניים על המתלונן והמערער חתך את לחיו בסכין וגרם לו לפצע באורך של 10 ס"מ שהותיר צלקת ברורה על הלחי. למערער הרשעות קודמות 4 בפריצות והחזקת כלי ירייה. מאידך הוגש תסקיר שרות המבחן בו הודגשה האפשרות לשיקומו של המערער והמלצה להסתפק במאסר על תנאי. בינתיים ילדה אשת המערער בן, אושר דיור לבני הזוג ונשמר קשר בין המערער לבין שרות המבחן. בהתחשב בכל הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים, וכן יעמוד המערער למבחן, לאחר שהביע את רצונו והסכמתו לכך, למשך תקופה של שנה מתום תקופת המאסר בפועל.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד קרם למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 27.3.78).
ע.פ. 47/78 - מדינת ישראל נגד יצחק טל
*קולת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים)
(הערעור על קולת העונש נתקבל). המשיב הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים ונדון למאסר 3 חודשים ולפסילת רשיון הנהיגה לתקופה של 3 שנים בפועל וכן לקנס של 5000 ל'"י. ביהמ"ש המחוזי התערב בפסילת הרשיון והעמיד אותו על 18 חודש בלבד וערעורה של המדינה על כך נתקבל. המשיב החנה רכב מסחרי כדי לפרוק סחורה בחנות מכולת. לידו ישבו שני פועלים שעזרו לו בפריקת הסחורה. המשאית סגורה ובחלקה האחורי חלון בגובה של מטר וחצי מעל פני האדמה. אחרי פריקת הסחורה החל המשיב לנסוע אחורנית ותוך כדי כך דרס ילד בן שנתיים וחצי. רשלנותו של המשיב נעוצה בכך שנסע אחורה בלי לוודא שאין מאחורי הרכב אדם שגובהו פחות ממטר וחצי, הוא לא היה מוכרח לנסוע אחורה אלא יכול היה לצאת לדרכו בנסיעה קדימה, ואם החליט לנסוע אחורה יכול היה להעמיד אחד מן הפועלים שישבו אתו כדי שיכוון אותו בנסיעתו. אשף עפ"י פקודת התעבורה מי שגרם מוות דינו פסילה לתקופה שלא תפחת מ- 3 שנים, אך ביהמ"ש רשאי בנסיבות מיוחדות שיפורטו בפסה"ד, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, ויכול ביהמ"ש לקבוע פסילה על תנאי במקום פסילה בפועל לתקופת המינימום בנסיבות מיוחדות שיש לפרשם בפסק הדין. במקרה דנא לא פירש ביהמ"ש המחוזי נסיבות מיוחדות פרט לכך שתקופת הפסילה נראית לו מופרזת בנסיבות העניין. אין למצוא כל נסיבות מקלות שיצדיקו את סתירת שיקול דעתו של בימ"ש השלום, שהחליט על פסילה בפועל לתקופת המינימום ולא פחות מזה. תקופת הפסילה המקוצרת חלפה בינתיים, אך אין בכך אותה חומרה הקיימת כאשר בית משפט מחליט בערעור להחזיר אדם לבית הסוהר אחרי שכבר ריצה עד תומה את תקופת המאסר שנגזרה עליו בערכאה יותר נמוכה. אי לכך הועמדה תקופת הפסילה על שלוש שנים כפי שגזר בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. רזניק למערערת, עו"ד ש. סירקיס למשיב. 29.3.78).
בתוכן
* ב.ש. 71/78 - .............................322 ─ * שחרור בערובה. ─* ע.פ. 450/77 - .............................323 ─ * טענת כבר הורשעתי. ─* ע.א. 689/77 - אכיפת הסכם מכירת מקרקעין.................................323 ─* ע.א. 635/77 - הוצל"פ של פס"ד המחייב את הבעל בתשלום שכ"ד ─ כשהסכום לא נקוב בפס"ד....................................324 ─* ע.א. 565/77 - היתר למסירת כתב תביעה בחו"ל..............................324─* ע.א. 129/77 - תביעת פיצוי עקב הכרזת איזור כנגוע במחלת עופות............325 ─* ע.פ. 568/77 - הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש..........................325 ─* ע.פ. 719/77 - חומרת העונש (חבלה חמורה).................................326 ─* ע.פ. 665+753/77+574 - מידת העונש (שוד).................................326 ─* ע.פ. 885/77 - קולת העונש (גרימת התפוצצות ברשלנות)......................327 ─* ע.פ. 325+243/77+294 - הרשעה במעשה אינוס וחומרת העונש...................327 ─* ע.פ. 708/77 - הגשת ראיות נוספות בערעור.................................327 ─* ע.פ. 309/77 - חומרת העונש (עבירות נגד הרכוש)...........................328 ─* ע.פ. 816/77 - קולת העונש (מעשה מגונה)..................................328 ─* ע.פ. 585/77 - הרשעה בהחזקת טובין ללא תשלום מס קניה.....................328 ─* ע.פ. 76/78 - קולת העונש (החזקת נשק)...................................329 ─* ע.פ. 642/77 - רצח......................................................329 ─* ע.פ. 869/77 - הרשעה בעבירה של אי ציות לרמזור...........................329 ─* ע.פ. 518/77 - חומרת העונש (התפרצויות)..................................330 ─* ע.פ. 345/77 - חומרת העונש (הריגה)......................................330 ─* ע.פ. 798/77 - הפסקת הליכים עקב מחלת נפש................................330 ─* ע.פ. 528/77 - הרשעה בנסיון לקבל רכוש גנוב..............................330 ─* ע.פ. 475/77 - הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש..............................331 ─* ע.פ. 3/78 - בקשה לפסילת שופט.........................................331 ─* ע.פ. 94/78 - חומרת העונש (ריבוי נשואין)...............................332 ─* ע.פ. 581/77 - הרשעה בהטרדת עדים וחומרת העונש...........................332 ─* ע.פ. 684/77 - חומרת העונש (עבירות זנות)................................332 ─* ע.פ. 503/77 - חומרת העונש (התפרצות)....................................333 ─* ע.פ. 808+809/77 - הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש......................333 ─* ע.פ. 742/77 - חומרת העונש (הריגה)......................................333 ─* ע.פ. 607/77 - חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה)...........................334 ─* ע.פ. 47/78 - קולת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים).....................334─
─
─