ע.א. 232/77 - יעקב רוזנברג נגד עמנואל אברמוף
*ערבות בשטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גלעדי) בת.א. 2367/76 - הערעור נדחה).
העובדות :
לפקודת המשיב כנפרע, נעשו תשעה שטרי חוב ומשלא נפרעו הגיש המשיב תביעה נגד עושה השטרות ושלושה ערבים, ובכללם המערער שהוא חותנו של עושה השטרות. המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן, הגיש הגנה ובסופו של דבר חוייב בדין. מדובר בטפסים חדשים של שטרות שבהם קיים הביטוי "בון פור אוואל" (להלן הביטוי) אך חתימת המערער לא נמצאה בגוף השטר על יד הביטוי אלא בחלק התחתון של השטר שנועד לשמות הערבים ומענם. המערער טען בתצהירו שחתימתו אינה מופיעה כלל על השטרות וכי מילא את שמו במקום המיועד לשם הערב מבלי להביע את הסכמתו לערוב וכשהוברר לו מה פישרה של העיסקה מחק את שמו מרשימת הערבים. כאשר נחקר על תצהירו אמר כי מחק את שמו תוך כדי חתימה ובעת הדיון בתובענה לגופהטען כי התנה את חתימתו בכך שהכסף שאמורים היו להשיג עם השטרות יושג תחילה וכשנודע לו שהכסף לא הושג מיהר ומחק את שמו מרשימת הערבים. המערער פתח בהבאת ראיות ובתום פרשת ההגנה השמיע התובע מטעמו עדותו של מומחה לכתב יד כי מה שנחזה בשטרות כמחיקה אינו אלא שירבוט המתבצע בד בבד עם החתימה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לאחר שהעיד מומחה לכתב יד מטעם המשיב ביקש המערער להביא עדות הזמה של מומחה לכתב יד מטעמו אך ביהמ"ש סירב. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי בעת החתימה נעשה השירבוט, מתוך כוונה מראש להתחמק מן ההתחייבות, בטענה שהחתימה נמחקה. על חיובו של המערער נסב הערעור.
החלטה - השופטת בן פורת :
א. לטענה כי "הביטוי" אינו מופיע על יד החתימה - דעת הרוב מקרב שופטי ביהמ"ש העליון היתה כי הדרישה ל"ביטוי" היא ראייתית וניתן להוכיח כוונה לערוב גם בדרכים אחרות ללא הביטוי, ואילו דעת המיעוט, שהשופטת בן פורת נמנית על תומכיה, הינה כי הדרישה שהביטוי יופיע בקרבת החתימה היא מהותית ובלעדיה לא תיתכן ערבות לשטר. אולם גם עפ"י השקפה אחרונה זו נתקיימה במקרה זה הדרישה מבחינת הצורה במידה מספקת. זאת משום שהחלק העליון שנועד לחתימת הערבים בערבות אוול והחלק התחתון שנועד לציון השמות והמען הם בעמודה משותפת שהיא נפרדת משאר חלקי השטר אפילו בצבעה המיוחד.
ב. אגב, קיומו או היעדרו של הביטוי אינו מעלה ואינו מוריד כאשר בעלי הדין הם צדדים סמוכים לשטר. כאשר התובע הוא הנפרע, חייב הנתבע, אף אם לקתה ערבותו בחוסר צורה כאמור, ובלבד שיוכח כי התכוון לערוב, ואז יש בפנינו ערבות רגילה, להבדיל מערבות עפ"י שטר.
ג. באשר לכוונה המשוערת של החותם, כאשר זו אינה מופיעה במקום שיועד לה בשטר הרי אם החותם מכחיש את הכוונה המיוחסת לו לערוב על התובע נטל הראיה. בעניננו משהכחיש המערער שחתימותיו היו מלוות גמירת דעת לערוב היה על התובע להרים את נטל ההוכחה בדבר קיומה של כוונת הערבות ואת הנטל הזה הוא הרים.
ד. גירסתו של המערער שהוא מחק את שמו על המקום אינה מתיישבת עם גירסתו האחרת לפיה מהר למחוק את החתימה רק כעבור כמה ימים, וכן היו סתירות בשאלה היכן נמצא כשביצע את המחיקות. כאשר נתבע טוען לא חתמתי נטל הראיה שכן חתם רובץ על התובע. לעומת זאת כאשר נתבע טוען חתמתי אבל מחקתי, רובץ עליו נטל הראיה באשר למחיקה, ועל כן די היה בספק שקול כדי שגירסתו תדחה. אולם למעשה הוכח ונקבע כממצא שמחיקה כפשוטה כלל לא היתה, וכן כי היתה כוונה לערוב.
ה. לטענת המערער שצריך היה לאפשר לו הבאת עד הזמה, באשר סדר הבאת הראיות היה מוטעה מלכתחילה והצד השני היה צריך להתחיל בהבאת ראיות - מבלי להיכנס לדיון מה היה הסדר הנכון להבאת הראיות, שכן לא באה כל טענה על כך בזמן הקובע, הרי השאלה היחידה הינה אם השמעת עדותו של המומחה מטעם המשיב באה למערער כהפתעה והתשובה לכך היא שלילית. לאור גירסת המערער, שמחק את חתימתו לאחר שחתם צריך היה להבין שהתובע ינסה להפריך את הגירסה ובנסיבות אלה היתה עדותו של מומחה לכתב יד צפויה מראש.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ב. סלמון למערער, עו"ד מ. לברן למשיב. 16.4.78).
ע.פ. 702+734/77 - דוד אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים ומנוסה ממשמר חוקי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בי-ם (השופט זאבי) בת.פ. 345/77 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
באחד הלילות עברו שני שוטרים בשכונת מוסררה בירושלים ליד מגרש והבחינו במערער שעמד במגרש, אלמוני ניגש למערער ומסר לו דבר מה, המערער נראה עושה תנועות כאילו סופר כסף, ולאחר מכן התכופף לתוך אחד השיחים שהיו בקירבתו והוציא משם דבר מה ומסר אותו לאלמוני. הדבר עורר חשדם של השוטרים והם נשארו במקום, וכעבור 10 דקות ניגש אדם אחר למערער ושוב נשנה המחזה שראו עם האדם הראשון. השוטרים הזעיקו את אנשי מחלק הסמים ושוטרי המחלק נגשו למערער, ואחד מהם אמר למערער שהוא עוצר אותו בחשד של סחר בסמים. שני השוטרים הראשונים פנו לעבר השיחים כדי לחפש שם, המערער נתבקש לגשת אל המקום שממנו הוציא דבר מה לפני כן, אך הוא סירב ואז גררו אותו בכח למקום. בחיפוש נמצאו אצבעות חשיש עטופות בנייר כסף. במקום קמה מהומה והמערער ניסה להימלט. הוא הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן והחזקתו ובמנוסה ממשמורת חוקית. על כך הערעור.
החלטה - השופט בכור:
א. לא ברור אם המערער ניסה להימלט מתוך מכונית המשטרה או מבחוץ אך אין לזה חשיבות, כי אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוש שהמערער עבר עבירה שהיא פשע, הוא היה זכאי לעצרו בלי צו מעצר ובאותו רגע שהבהיר למערער שעצר אותו היה המערער במשמורת חוקית ואסור היה לו להימלט. כן אין צורך שהעוצר יגע בחשוד כשהוא מודיע לו על מעצרו. עם זאת, המערער הורשע במנוסה ממשמורת חוקית לפי סעיף 133 (א) לפח"פ שענינו מנוסה של "נאשם" או מי ש"התחייב בפשע", אך כאן עדיין לא היה המערער נאשם או מי שהתחייב בפשע, ועל כן אין להרשיעו לפי סעיף קטן זה. ברם, ניתן להרשיעו בעבירה על סעיף 133 (ב) שענינו מנוסה של מי ש"נתון במשמר חוקי" ומערער זה היה נתון במשמר חוקי.
ב. לטענה שהמערער לא היה נתון במשמר חוקי, כי שני השוטרים שעצרו אותו לא ראו בעצמם את מעשה העבירה - הדין ששוטר רשאי לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר להניח שהאדם ביצע פשע אינו מוגבל למה שהשוטר ראה בעצמו, ודי בכך שהיסוד הסביר הוא על סמך מה שסיפרו לו אחרים.
ג. לעניין הסחר והחזקת הסמים - אמנם הסם היה במקום ציבורי, אך הוא היה חבוי בתוך השיחים, ופעמיים ניגש המערער לאותו מקום ממש, והביא דבר מה ומסר אותו לאלמוני. הוברר גם שהדבר שהוצא משם היה מבריק ואצבעות החשיש שנמצאו במקום היו גם הן
עטופות בנייר כסף. כמו כן כשנתבקש המערער לגשת אל מקום השיחים לעריכת חיפוש הוא התנגד לכך. כל נסיבות המקרה מצביעות בבירור שהיה למערער קשר של ממש עם מה שהיה חבוי בשיחים וכי מה שהיה שם היה בחזקתו. על פי פקודת הסמים יכולה להיות לאדם חזקה בסמים אפילו אם הם נמצאים ברשות הרבים ומה שדרוש הוא להוכיח בפועל את הקשר להחזקה.הראיות שהובאו מספיקות להוכיח שנעשה כאן סחר בסם. אמנם השוטרים לא ראו שטרי כסף ממש, אבל הם ראו את המערער פעמיים כשהוא מקבל דבר מה מאדם, עושה תנועות של ספירת כסף ולאחר מכן מוציא דבר מה מתוך השיחים ומוסרו לאותו אדם.
ד. בעניין העונש - המערער נדון על עבירת הסמים לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ואין זה עונש חמור. עבירת סחר בסמים היא מהעבירות החמורות המהוות סכנה ממדרגה ראשונה ויש להחמיר בעונש עבריינים בעבירות אלה. למערער יש הרשעות קודמות בהחזקת סמים ואם כי הכמות שנתפסה היא קטנה והמערער הוא מדגי הרקק בסחר בסמים, הרי העונש שהוטל אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, בכור. עו"ד מ. שרף למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 9.4.78).
ע.פ. 715/77 - רם עמיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בסחר בסם ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 12 חודשים והמאסר על תנאי על 24 חודשים. המערער הודה במשטרה כי היקף הסחר לגבי קיץ אחד היה 200 אלף ל"י, אך סירב לחתום על ההודאה ולדברי סניגורו לא צריך היה לתת משקל להודאת המערער. היה "דבר מה נוסף" בעדותו של אחד גד קרן שהעיד שהמערער נהג למכור סמים בקפה כסית ולטענת הסניגור אין העד ראוי לאמון. ברם, הודאה של נאשם, יחד עם "דבר מה" בתמיכה להודאה מהווים בסיס מספיק להרשעה, ולעובדה שהמערער סירב תחילה לחתום על ההודאה נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו, ואין שום פגם בשיקוליו ומסקנתו כי הפסול בנסיבות בהן חתם בסופו של דבר על ההודאה אינו גורע מתוכן ההודאה. אשר ל"דבר מה" - מותר היה לביהמ"ש לתת אמון ;בעדותו של גד קרן. אשר לעונש - בהתחשב בטיב העבירה אין העונש חמור, אך לפנים שי משורת הדין וכדי לעודד את המערער לחזור למוטב, הופחת העונש כאמור.
(בפני השופטים: עציוני אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד משגב למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 5.3.78).
ע.פ. 382/77 - בניהו כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת כלי נשק וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
זמן לא רב לאחר מלחמת יום הכיפורים, נתגלו במכונית שהיתה תחת פיקוחו של המערער כלי נשק ותחמושת. המערער עבד בתפקיד של אחראי על אבטחה ברמת הגולן ומצא את הנשק בחלקו ביום 28.6.74 ובחלקו יומיים לאחר מכן, והוא נעצר בתחילת חודש יולי. המערער טען כי אסף את הנשק כדי להעבירו לרשויות המדינה, אך ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו ואין חולקין שהמערער החזיק בנשק ללא רשות חוקית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 66 (א) לפח"פ בגין החזקת נשק ודן אותו לקנס של 1,500 ל"י ומאסר של שנה
אחת ועל תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם רשאי אדם, המוצא נשק ברשות הרבים, לנטול אותו לרשותו גם בלי רשות חוקית כדי למוסרו למשטרה או לגורם צבאי, ונראה שאכן אדם העושה כך אינו מתחייב בעבירה על סעיף 66 (א), הרי בעניננו לא נקט המערער בצעדים כדי למסור את הנשק בהקדם ככל האפשר למי שמוסמך להחזיק בו כדין ומכאן שהרשעתו בדין יסודה. לעניין הכוונה הפלילית - היסודות של סעיף 66 (א) קבועים בו באופן ממצה ואין להוסיף דרישה לכוונה פלילית מיוחדת, נוסף לעצם החזקת הנשק מבלי רשות חוקית. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכך שהמערער נקלע לאוירה של אחר המלחמה שבה מסתבכים לעיתים אפילו ישרי דרך בנסיבות כגון אלו שהיו כאן. אך מאחר ומדובר במעשה עבירה שנעבר זמן לא רב לאחר מלחמת יום הכיפורים וכבר עברו מאז 4 שנים, ואין למערער הרשעות קודמות ניתן לבטל את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. קרפ למערער. עו"ד י. וילכר למשיבה. 6.3.78)
ע.פ. 570/77 - יהודה קדוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות (הערעור נדחה).
המערער נעצר כחשוד בעבירת התפרצות לבית ספר מצדה בירושלים. כאשר נלקח מתא המעצר כדי לתת טביעת אצבעות אמר לאיש המשטרה שנלווה אליו כי "פרץ" לבית הספר מתוך כוונה לגנוב מנורות טלויזיה. השוטר ביקש לרשום את הודעתו, אך המערער סירב לכך אלא אם ישוחרר עד למשפט, ואז רשם השוטר את הדברים הנ"ל בתור דו"ח זכרון דברים". על מצב בית הספר למחרת הפריצה העיד שרת בית הספר שהגיע למקום ומצא אי סדר ואז הזעיק את המשטרה. העד ספר כי נכנס מיד לחדר לאחר שראה בבואו לעבודה כי חלון החדר פתוח. הפריצה לבניין בוצעה כנראה ע"י פתיחת החלון, ואם כי לא באה בפני השופט ראיה שהחלונות נסגרו ביום שלפני הפריצה, הרי מתוך עדות השרת מסתבר שהחלון הפתוח היה דבר יוצא דופן עד כדי לעורר חשד. בית המשפט הרשיע את המערער בפריצה והערעור על כך נדחה. הסניגור ערער על הקביעה שבוצעה התפרצות, אם כי הדבר נרשם מפי המערער, והטענה היא שהמערער איננו משפטן ואם כי דיבר על פריצה לבית ספר אין לומר שהבין את המשמעות הטכנית של הדיבור "פריצה". אין לקבל טענה זו. המערער העיד בבית המשפט, ואם כי כפר שמסר הודעה כלשהי לשוטר, הרי לא אמר כל דבר התומך בגירסה שלא ידע את המשמעות של הדבור "פריצה".
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 9.3.78).
ע.פ. 63/78 - מדינת ישראל נגד אליהו ממן
*קולת העונש (מעשים מגונים בתיירות) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב ביחד עם שלושה צעירים אחרים הכירו במועדון בחיפה שתי מתנדבות משוודיה ותוך כדי בילוי החליטו לנסוע למועדון ריקודים אחר. בדרך עצרו הצעירים ובכח משכו את המתלוננות לדירת אחד מהם, שם ביצעו מעשה מגונה בצוותא בתיירות וגם ניסו לקיים עימן יחסי מין. המשיב הודה בכל העובדות והביע חרטה על מעשיו ורצון להשתקם. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו מאסר בפועל ל- 8 חודשים ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. בדרך כלל אין בימ"ש שלערעור נוטה להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה לעניין מידת העונש, ובפרט כשמדובר בקולת העונש. מה גם שתקופת המאסר עומדת להסתיים והמשיב כבר התכונן מבחינה נפשית לשחרורו הקרוב. ברם, הכל תלוי בנסיבות המקרה וכאן העונש קל להפליא ללא טעם מספיק לכך. ביהמ"ש דלמטה לא נתן משקל מספיק לעצם החומרה שבהיטפלות לנשים בלתי מוכרות,
רק בגלל זה שהן מסכימות לבלות במועדון, וכן לנזק לשמה הטוב של המדינה ע"י ההיטפלות למתנדבות. יתירה מזו, ביהמ"ש לא התחשב כלל בעברו הפלילי העשיר של המשיב שמאחוריו קופת שרצים ארוכה. ביהמ"ש התרשם מרצונו הכן של המשיב להשתקם, אך קשה להסכים שהבעת חרטה ורצון להשתקם יש בהם, בנסיבות המקרה, כדי לזכות את המשיב ביחס של סלחנות מוגזמת. המשיב נשוי ואב לילד קטן ואם מישהו חייב היה להתחשב במשפחתו היה זה המשיב עצמו, אך מעשיו מעידים שלא חס עליהם. אי לכך יש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המשיב. למעשה קשה לראות הבדל ממשי בין עבירת המשיב לבין עבירת חברו שנדון ל- 20 חודשי מאסר בפועל, אך בהתחשב בעובדה שעצם ההחמרה בעונש יש בה משום חומרה מיוחדת לא ימוצה הדין עם המשיב והמאסר בפועל יועמד על 15 חודשים.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד בן אור למערערת, עו"ד ט. נדשה למשיב. 27.3.78).
ע.פ. 195/77 - אורי בן דוד ומכלוף בוחניק נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירות שוד (הערעור של בן דוד נתקבל ושל בוחניק על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים הורשעו בעבירה של שוד שבוצע בינואר 1976 ובוחניק הורשע גם בעבירת שוד של אשה באוגוסט 1976. בוחניק נדון למאסר 4 שנים בגין שתי עבירות השוד. ערעורו של בוחניק על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בהתחשב במצבו הנפשי הרעוע, בנסיבותיו האישיות, ובכך שהותקף ע"י אסירים אחרים והוא נמצא בבית הסוהר בבידוד כדי להגן עליו. אי לכך הועמד עונשו על 3 שנים מאסר בפועל.
לעניין הרשעת בוחניק - בעבירת השוד הראשונה המדובר בתקיפתו של המתלונן שמעון כהן כאשר שני המערערים פגשו אותו במועדון לילה ודרשו ממנו להזמין על חשבונו משקאות, כהן ניסה להתחמק ויצא לשירותים ואז המערערים הלכו אחריו וכשכהן נכנס לשירותים נכנס אחריו בוחניק ודרש ממנו כסף תוך איום באולר. באותו זמן היה בן דוד בפרוזדור מחוץ לשירותים. כהן העיד בבית המשפט כי שני המערערים איימו עליו לאחר מכן שלא יתלונן במשטרה והשניים גם היכו אותו. בוחניק נעצר רק כעבור למעלה מחצי שנה כשהסתבך בשוד המתלוננת, שעסקה בזנות, וביהמ"ש האמין לעדויות של המתלונן כהן על השוד הראשון ושל המתלוננת על השוד השני והרשיע את בוחניק בשתי עבירות השוד. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על העדויות ולהרשיע את בוחניק.
אשר לערעורו של בן דוד - אילו עמדה בפני ביהמ"ש רק עדותו של כהן בביהמ"ש שבן דוד עמד בפרוזדור ולאחר מכן הכה אותו ואיים עליו שלא יתלונן במשטרה, לא היה כל ספק בכך שבן דוד שותף לעבירת השוד, אם כי לא עשה דבר בשלב של לקיחת הכסף. אך בהודעתו במשטרה לא אמר כהן כלל שבן דוד השתתף בקטטה או שהיכה אותו, וביהמ"ש היה מוכן לקבל את טענת הסניגור שאין זה מתקבל על הדעת שכהן היה מעלים פרט כה חשוב בתלונתו אם אכן השתתף בן דוד באיומים. ברם ביהמ"ש נימק את הרשעת בן דוד בכך שעמד בפרוזדור בעת המכות וזאת לפי סעיף 23 (ג) לפח"פ. להנמקה זו אין להסכים. עצם העובדה שבן דוד עמד בפרוזדור בעת ביצוע השוד אינה מספיקה לשם קביעה שעמד שם כדי לחזק את ידיו של בוחניק לבצוע השוד. המלה "כדי" בסעיף 23 (ג) באה לציין שעצם נוכחותו של אדם במקום העבירה אין בה כדי לעשותו מסייע לדבר העבירה, ומן ההכרח להוכיח כי נוכחות זו היה בה טעם, היינו לחזק ולעודד את העבריין העיקרי. עובדה זו ניתן להוכיח בראיות על שיתוף פעולה ממשי בין השניים, לא היו מספיק עובדות להוכחה שבן דוד עמד בפרוזדור כדי לחזק את ידיו של בוחניק. כשנעצר בן דוד מסר למשטרה שם בדוי. עובדה זו יכולה אמנם להפחית ממהימנותו, אך אין בה כדי למלא את החסר בראיות התביעה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן).
ע.פ. 794/77 - יורם חיים נגד מדינת ישראל
*שוחד (הערעור נדחה ברוב דעות).
המערער ושוטר בשם סרוסי הועמדו ביחד לדין בגין עבירת שוחד, באשר המערער נתן לשוטר הלוואה בסך 2000 ל"י ללא ריבית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השוטר בלקיחת שוחד ואת המערער במתן שוחד וערעורו של השוטר נתקבל בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון מחמת הספק באשר לכוונה שהתלוותה ללקיחת ההלוואה האמורה. עתה נדון ערעורו של המערער וטענתו העיקרית היא כי זיכוי השוטר מקבלת שוחד גורר אחריו בהכרח את זיכויו הוא מנתינת שוחד שכן הא בהא תליא. נוסף לכך טוען המערער כי הממצאים והשיקולים שהביאו לזיכוי השוטר כוחם יפה באותה מידה גם בענינו. ערעורו נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי והגב' בן פורת כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון שסבר כי הממצאים והשיקולים שהביאו לזיכוי השוטר כוחם יפה גם לענינו של המערער. לטענה כי זיכוי השוטר גורר אחריו בהכרח את זיכויו של המערער, הרי עקרונית אין מניעה שהלוקח יהיה חף מפשע והנותן יהיה אשם במתן שוחד או להיפך. חוסר ההדדיות עשוי לנבוע מהכוונה השונה של כל צד בעת ביצוע המעשה. בעבירת שוחד יש להראות כי טובת ההנאה נלקחה או ניתנה בעד "פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור" הכוללת גם משוא פנים בדרך כלל. היסוד הנפשי בצד המעשה היא הידיעה שטובת ההנאה קשורה בתפקיד. כאשר הנותן מתכוון לשחד את העובד והלה לא ידע על כוונה זו, או כשהעובד דורש תשלום ומתכוון לשוחד והנותן לא ידע על כך, יורשע האחד בשוחד והשני יזוכה. בדרך כלל מסיקים את היסוד הנפשי הדרוש מתוך נסיבות הלקיחה או הנתינה. על כן ברוב המקרים התוצאה של זיכוי או הרשעה תהיה משותפת ללוקח ולנותן. ככל שההיכרות האישית קטנה וטובת ההנאה גדולה כן גדולה הראיה שהכוונה היא למתן שוחד. ברם כאשר טובת ההנאה ערכה קטן ובין מכרים, כי אז אין בלקיחה או בנתינה כשלעצמה כדי להצביע על מטרה פסולה אלא אם הוכיחה התביעה היפוכו של דבר. בעניננו היתה תמיכה בגירסתו של השוטר שההלוואה היתה דרושה לו, וביקש אותה לזמן קצר, אם כי ללא ריבית, ולמרות ההיכרות האישית הרופפת שבין השניים הרי היה להם ידיד משותף שלפי הצעתו קיבל השוטר את ההלוואה. שונה הדבר מבחינתו של המערער, אשר באחת הפעמים כשנעצר, אמר למי שנתלווה אליו בעת מעצרו כי "אם השוטר סרוסי נמצא במרחב אני אשתחרר ויהיה בסדר", ומכאן שהמערער ראה בסרוסי לא סתם אדם אלא שוטר שעשוי להיות לו לתועלת בשעת צרה. פסק הדין ניתן מפי השופטת בן פורת והסכים לו מ"מ הנשיא לנדוי.
השופט ויתקון בדעת מיעוט סבר כי האמירה הנ"ל של המערער, אשר למעשה נאמרה עוד לפני מתן ההלוואה, אין בה כדי להצביע על כוונת שוחד וכשם שבנסיבות המקרה זוכה השוטר כך גם יש בסיס קלוש מדי שהמערער התכוון במתן ההלוואה למשוא פנים. השופט ויתקון העיר שאין דעתו נוחה כלל מההלכה שהלוואה שניתנה על מנת להחזירה יכולה להיות טובת הנאה אם ניתנה בכוונה לזכות במשוא פנים. בכך הופכים את הכוונה הפלילית ליסוד מיסודי המעשה עצמו ואין מסקנה זו נראית לו. עם זאת הסכים שעצם זיכויו של השוטר אינו גורר בהכרח זיכויו של נותן ההלוואה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. עו"ד ליכטנברג למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 26.3.78).
ע.פ. 154/77 - בנימין מליחי נגד מדינת ישראל.
*רצח (הערעור נדחה).
המערער הואשם ברצח אלי שרון והעלה טענת הגנה עצמית וכן שלא הוכחו יסודות עבירת הרצח היינו החלטה, הכנה היעדר קינטור וכוונה. הוא הורשע וערעורו נדחה. המנוח חי עם גרושתו של המערער וביום המעשה באו לדירה בה נמצאו השנים, המערער בלווית חברתו, שתי אחיותיו ושני חברים כשהמערער נושא עימו אקדח טעון.
בהיות המערער והמנוח מחוץ לדירה, ירה המערער במנוח 4 יריות כשהיריה השלישית גרמה למותו. בפני ביהמ"ש המחוזי הועלו שתי גירסאות, האחת של המערער כי פרצה תיגרה בינו לבין המנוח שכתוצאה ממנה רדף אחריו המנוח כשסכין בידו, והמערער מתוך פחד ירה באויר פעמיים ורק היריה השלישית פגעה במנוח, ולעומת זאת גירסת התביעה שהמערער הוא שהתגרה במנוח, כי המנוח נמלט ממנו ואז ירה בו וכלל לא היתה בידי המנוח סכין. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער וקיבל את גירסת התביעה. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על הממצאים העובדתיים השונים. לא היה פגם בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי לבצע ביקור במקום בשלב הסיכומים, לנוכח הגירסאות הסותרות של העדים על המצב הטופוגראפי של זירת המעשה. לביקור לא היתה התנגדות במועד ביצועו ואין להעלות עכשיו טענות נגד הביקור. מלבד זאת, הביקור לא גרם למערער עיוות דין וכאשר היו עדויות סותרות, הרי במקום שביהמ"ש יצטרך להכריע עפ"י התאור שבדרך שיחזור, יכול היה להעדיף לראות את המקום. ביהמ"ש יכול היה גם לקבוע ממראה עיניו את נתוני המצב שבו נמצאו המנוח והמערער כאשר נורתה היריה, ואין צורך להיות מומחה מיוחד כדי לקבוע זאת. אין כל ראיה שמדובר בקביעה הטעונה מומחיות מיוחדת. בטענות א4 האחרות קבע ביהמ"ש העליון כי עצם היותה של תיגרה, אם היתה כזו אינה מהווה תמיד קינטור ולא כל קטטה מצדיקה העלאת טענת קינטור אלא שהדבר תלוי בנסיבות. העובדה שהמערער בא לדירת כהן מלווה בקבוצה גדולה של אנשים, כשהוא מצוייד באקדח, אותו שלף בהיותו בדירה, כשמטרת בואו היא לסדר חשבונות, משמיטה בעליל את היסוד מן הטענה שלא הוכחו ההחלטה וההכנה. משירה המערער ביודעין במנוח, שוב יש להסיק מכך שהוא התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו היינו למותו של המנוח.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. לידסקי למערער,עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 29.3.78).
ע.ל.ע. 6/77 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד עו"ד יצחק פיקהולץ
*אתיקה מקצועית של עו"ד בהתייחסו לחברו למקצוע (הערעור נדחה).
נגד המשיב הוגשה קובלנה שהתייחסה לדברים שהעלה בהליך משפטי נגד עורכי דין שהיו כונסי נכסים ושהחליטו למכור דירה של מרשתו של המשיב. הוא טען כי כונסי הנכסים היו "בגלל האינטרסים שלהם מעונינים במינוי", וכי כונסי הנכסים "היו צדדים מעוניינים, הם התמנו ככונסי נכסים, בעבור המכירה הם מקבלים שכר גבוה". ביה"ד המשמעתי המחוזי סבר כי בדברים האמורים אין אמירה כאילו כונסי הנכסים העדיפו את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרסים של לקוחותיהם, אך יש בהם ייחוס אינטרס אישי לחבריו ובכך גילה המשיב יחס לא חברי כלפי חבריו למקצוע. ביה"ד קבע כי גם אם הטענות של המשיב באמת יסודן יש בהן עבירה על האתיקה המקצועית. ביה"ד הארצי קיבל את ערעורו של המשיב והחזיר את הדיון לביה"ד המחוזי לברר אמיתות הטענות. הערעור על כך נדחה. אין חולק כי מחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת ביחסו אל חבר למקצוע, אך יחד עם זאת מוטלת עליו החובה לייצג את עניינו של לקוחו כמיטב יכולתו, ואם הוא סבור כי הפרקליט המייצג את הצד שכנגד נהג בצורה פסולה, בלתי הוגנת ובלתי הולמת, עליו להביע זאת אם כי בצורה מנומסת ומרוסנת. אם לא יעשה כן לא יוכל להגן על העניין של לקוחו שהופקד בידיו הנאמנות. אם יתברר שהאשמותיו היו אשמות שוא, והעלה אותן מבלי שהאמין באמיתותן או מבלי שנקט אמצעים סבירים להיווכח אם אמת בדברים, עלול עוה"ד לשאת באחריות משמעתית על דבריו התוקפניים שיסודם העובדתי נשמט. כיון שכך צדק ביה"ד הארצי שאין להגיע למסקנה בדבר טיב התנהגותו של המשיב כל עוד לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח כי אמת בפיו. פסה"ד ניתן מפי השופט שמגר. בפס"ד נפרד הביע השופט ח. כהן דעתו שלמעשה צריך היה ביה"ד הארצי לחתוך את
הענין על אתר, שכן ברגע שמחק מכתב האישום את העובדה שכאילו האשים המשיב את חבריו שלא פעלו לטובת לקוחותיהם והשאיר רק את אמירתו כי היה להם אינטרס אישי, אין בכך כל משמעות מעליבה ואין במה לדון. ברור שכל עו"ד יש לו אינטרס אישי בקבלת עבודה מקצועית וכל עו"ד מעוניין לזכות בשכר ומה שהשכר יותר גבוה, הרי הוא, מבחינת עוה"ד, יותר משובח.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. עו"ד ש. רוקח למערער, עו"ד י. פיקהולץ לעצמו. 30.4.78).
ב.ש. 90/78 - שמעון וניסים עמר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העוררים הועמדו לדין, המשפט מתמשך, ולא נקבעו בו ישיבות מיום ליום כמצוות סעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי. אי לכך ביקשו העוררים להשתחרר בערובה ובקשתם נדחתה. כמסתבר לא נקבעו ימים פנויים להמשך המשפט מיום ליום וחזקה על השופט שהוא אכן עמוס כפי שאמר בהחלטתו, אך על ביהמ"ש מוטלת אחריות לקביעת סדרי דין נאותים בהתאם לחוק ולא לקבוע משפט בין תיקים אחרים. המשפט נקבע לשמיעה ויש להעמיד את השופט בחזקתו שלא יסטה עוד מהלכות החוק וימשיך את המשפט עד גמירתו. אם לא יתברר המשפט כך, ולא יהיה הצדק מספיק לכך, כי אז לא יהיה מנוס מלשחרר את העוררים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. בן זאב לעוררים, עו"ד רזניק למשיבה. 18.4.78).
ב.ש. 115/78 - שמעון גניש נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר נחשד בידי המשטרה כי נטל חלק בתכנון של רצח ואף סיפק לרוצחים את הנשק שבו בוצע הרצח. הוא נעצר בקשר לרצח זה ביום 24.3.78 ותקופת המעצר האחרונה עמדה להסתיים בתאריך 5.5.78. על הצו האחרון הוגש ערר בביהמ"ש המחוזי והוא נדחה ובקשת העורר שביהמ"ש העליון יתערב בכך נדחתה. העורר לא נטל בגופו חלק במעשה הרצח, מפני שבשעת הרצח היה עצור בעניין אחר בתחנת המשטרה, אך עובדה זו אינה מונעת את היותו מעורב בתכנון ובאספקת הנשק שבו השתמשו הרוצחים. מעורבות זו אם תוכח יהא בה כדי לבסס אישום ברצח בתורת מסייע. יש בתיק חומר המצדיק, לדעת שתי הערכאות הקודמות, את המשכת מעצרו של העורר עד ליום 5.5.78, ולאור דברים אלה אין מקום להתערבות במסקנת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: השופט אשר. עו"ד עשבי לעורר, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 2.5.78).
ב.ש. 89/78 - מרים בליליטי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
לעוררת הרשעה קודמת בשל עבירה על פקודת הסמים ובשעה שנעצרה עתה היתה ברשותה כמות של 640 גרם חשיש. נסיבות המקרה מעוררות חשד שהעוררת היתה שייכת לכנופיה שעסקה במכירת חשיש, ומכל מקום הכמות האמורה אינה כמות שאדם מחזיק בה לצריכה עצמית. בנסיבות אלה יש להחזיק את העוררת במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. קינג לעוררת, עו"ד רזניק למשיבה. 18.4.78).
ב.ש. 81/78 - רינה אבוזמיל נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העוררת נעצרה, יחד עם בעלה, עד תום ההליכים בעבירה של החזקת סמים מסוכנים בביתם. הערר על כך נתקבל. אכן, בידי המדינה ראיות, שאם יתקבלו בבית המשפט, עשויות הן לבסס הרשעת הבעל והאשה בעבירות המיוחסות להם, אך חלקה של
העוררת במעשים אלה הוא קטן יחסית ואינו מחייב החזקתה במעצר עד תום ההליכים. המדינה טענה כי המשיבים מסכנים את שלום הציבור ואם ישוחררו קיים חשש סביר שישפיעו על עדים ויסתירו ראיות. אין לומר כי אכן העוררת מסוגלת לסכן את שלום הציבור כאשר בעלה עצור, מה גם שעדי המדינה העיקריים הם שוטרים.
ביהמ"ש העליון התייחס בהחלטתו לעובדה שלפני הגשת כתב האישום נעצרה העוררת, אך ביום 21.3.78 ניתן צו ע"י שופט שלום לשחרר את העוררת בערובה והשופט לא נענה לבקשת המשטרה לדחות את ביצוע השחרור ל- 48 שעות. משנחתם צו השחרור וניתנה הערובה היתה המשטרה צריכה לשחרר את העוררת מיד מן המעצר. המשטרה התעלמה מצו השחרור והוסיפה להחזיק את העוררת במשך שעות אחדות במעצר עד שנערך כתב ערר לביהמ"ש המחוזי וכתב האישום הוגש למחרת היום. במעשה זה של המשטרה קיימת, לכאורה, כליאת שוא ע"י המשטרה, אם כי לשעות אחדות בלבד, ועל האחראים לכך לנקוט צעדים נגד מי שעשה את המעשה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד אורי רון לעוררים, עו"ד גב' וילכר למשיבה. 13.4.78).
ב.ש. 110/78 - מדינת ישראל נגד רומנו דוד
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המשיב הואשם בפריצה לדירת המתלוננת ובביצוע אונס ומעשה סדום תוך שימוש בכוח ובאיומים בסכין. התביעה ביקשה לעצור את המשיב אך ביהמ"ש המחוזי החליט ביום 20.4.78 לשחרר את המשיב בערובה. בינתיים התקיימה ישיבה, ביום 2.5.78, במשפטו של המשיב והמתלוננת הופיעה להעיד אך כיון שהיא דוברת פרסית ולא נמצא מתורגמן לא הושלמה גביית עדות המתלוננת והמשפט נדחה למועד אחר. הערר על ההחלטה לשחרר את המשיב נדחה.
השאלה איננה מה היה ביהמ"ש העליון מחליט, אלא אם שיקול דעתו של השופט היה מוטעה באופן המצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. בביהמ"ש דלמטה לא נטען כי קיימת סכנה של השפעה על עדים והמדינה טוענת זאת כעת ומסתמכת על דברי המתלוננת במשטרה כי בסמוך לביצוע העבירות איים עליה המשיב כי יהרוג אותה אם תתלונן. לא נטען שמאז נעשה דבר כלשהו ע"י המשיב או מטעמו כדי להשפיע על המתלוננת, ועובדה היא שהמשיב משוחרר כבר מיום 20.4.78, ובישיבה הראשונה של המשפט הופיעה המתלוננת להעיד ואין טענה שהופעל עליה לחץ כלשהו. חומרת העבירה כשלעצמה אינה סיבה מספקת כדי לעצור אדם עד לסיום ההליכים הפליליים נגדו, ויש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו. בעניין זה אין להתעלם מהעובדה שהמשיב משוחרר כבר בערובה ושהמשפט נדחה לבירור ללא קביעת מועד.
(בפני: השופט בכור. 7.5.78).
ב.ש. 107/78 - זאב שולר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר מואשם בביצוע עבירות של קבלת שוחד בהיותו מנהל מחלקת הרכב בעירית באר שבע וזאת במשך תקופה ארוכה. הוא נעצר עד לסיום ההליכים וביום 14.2.78 נדחה עררו ע"י נשיא ביהמ"ש העליון, כפוף לשחרורו, בהסכמת התביעה, למספר ימים לשם הכנת הגנתו. ביום 2.4.78 הוחל בשמיעת הראיות ונתקיימו 10 ישיבות עד ליום 16.4.78 התביעה סיימה את הבאת ראיותיה והעורר העיד בחקירה ראשית והחלה החקירה הנגדית ובתום הישיבה הודיע התובע כי הוא נקרא למילואים למשך חודש ימים ועל כן בוטלו שתי ישיבות של ביהמ"ש והמשך המשפט נדחה לסוף מאי. העורר ביקש להשתחרר בערבות, ביהמ"ש דחה את בקשתו והערר על כך נתקבל. נימוקי המעצר היו מלכתחילה חומרת העבירה ואפשרות של השפעה על עדים, אך בינתיים עניין ההשפעה על עדים
אינו קיים יותר מאחר שהתביעה סיימה את פרשת הוכחותיה ונשארה שאלת חומרת העבירה בלבד. עובדה זו וכן העובדה שחלה הפסקה משמעותית במועדי שמיעת המשפט מצדיקות דיון מחדש בשאלת המעצר. שיקול נוסף רלוונטי מהווה החלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, שהורה לשחרר את ברוך אבוחצירה, שהואשם כי בהיותו סגן ראש העיר ביצע עבירות לא פחות חמורות מאלה המיוחסות לעורר. מסיבות אלה יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בכור. 21.4.78).
ב.ש. 109/78 - ישעיהו ירקוני נגד מדינת ישראל
*בקשה לשחרר ערובות שניתנו לצורך שחרור ממעצר (הבקשה נדחתה).
בספטמבר 1977 נעצרו העוררים בקשר לחקירה פלילית שנפתחה נגדם ולפי החלטת ביהמ"ש שוחררו לאחר שהפקידו ערבות בנקאית של 600 אלף ל"י כל אחד. חלפו 180 יום מאז וטרם הוגש נגדם כתב אישום. העוררים פנו לבימ"ש השלום ובקשו לשחרר את הערובות. מספר ימים לאחר מכן הגישה התביעה התנגדות לכך וביקשה להאריך את תוקף הערובות ל- 180 יום נוספים. שופט השלום דן בשתי הבקשות ביחד והחליט ששחרור הערובה אינו אוטומטי לאחר חלוף 180 יום, והאריך את תוקף הצו לשחרור בערובה ל- 90 יום בלבד, כדי שהמדינה תוכל במשך תקופה זו להשלים את בדיקת החומר. העוררים ערערו לביהמ"ש המחוזי ובימ"ש זה קיבל את טענות המדינה שאין ערעור על החלטת שופט השלום ובנימוק זה דחה את הערעור. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה לגופה. לעניין זכות הערעור על החלטת בימ"ש השלום - אמנם אין הוראה בחוק סדר דין הפלילי לעניין ערעור על שחרור הערובות, אך נאמר בחוק שקיימת זכות ערעור על החלטה בבקשה "בעניין" שחרור בערובה והוספת המילה "בעניין" בהקשר זה מאפשרת, אפילו אם בדוחק מה, להכניס במסגרת סעיף זה את הבקשה להפקיע או לשחרר את הערובות וזאת באשר הענין קשור בשחרור, בא כח המדינה הסכים כי יש פנים לכאן ולכאן בשאלה זו והשאיר את העניין להכרעת ביהמ"ש העליון. לגופו של עניין צדק בימ"ש השלום כי ערובה אינה משתחררת מאליה בתום תקופת 180 יום שעליה דובר בסעיף 49(א) של חוק סדר הדין הפלילי, ולשם יצירת השחרור יש לקבל צו ביהמ"ש. במצב זה לביהמ"ש סמכות להאריך את תוקף הערובה מעבר ל- 180 יום האמורים, ויכול היה לתת את החלטתו בנדון.
(בפני: השופט בכור. 25.4.78).
ב.ש. 118/78 - יפת בן בן סעיד שמעון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שלושה אחים הועמדו לדין באישום של עבירת תקיפה והראשון בהם הוא העורר דנא. שני האחים האחרים הואשמו באישום נוסף של איום על המתלונן שלא יעיד במשפטם. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר ואחד האחים עד לתום ההליכים, בציינו את חומרת העבירות המיוחסות להם ואת הרשעותיהם הקודמות, והוסיף שיש לחשוש מנסיונות נוספים להשפיע על המתלונן. אעפ"כ הורה השופט על שחרורו של האח השלישי שאין לו הרשעות קודמות.
עררו של העורר נדחה. הנימוק שהניע את ביהמ"ש המחוזי להפלות בין שלושת הנאשמים איננו נימוק, שכן אם קיימת סכנה ממשית של השפעה על העדים צריך היה למנוע סכנה זו גם ע"י מעצרו של האח השלישי. ברם, בשל ההפליה שהופלה לטובה אחיו של העורר, שלכאורה אינה מוצדקת, אין מקום להוסיף חטא על פשע ולשחרר גם את העורר. חומרת המעשים המיוחסים לעורר מחייבת כשלעצמה את החזקתו במעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. שרעבי לעורר, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 9.5.78).
בג"צ 479/76 - טרמי מסארוה ואח' נגד שר האוצר
*הפקעת מקרקעין לצורך צבורי (הצו בוטל).
נשוא העתירה חלקת אדמה נטועה עצי זית בשטח של כ- 29 דונם שהופקעה כדי לאפשר הקמת בתי מגורים לתושבי המושב השיתופי צור נתן. מושב זה הוקם בשנת 1965 סמוך לקו הירוק, מטעמי בטחון, ויש שם כיום 50 בתים כולם מאוכלסים. על מנת למנוע את התפרקות המושב יש צורך בתוספת של משפחות ולשם כך צריך לבנות בתים נוספים. המקום היחידי שניתן לבנות עליו הוא השטח שהופקע. התנהל מו"מ עם העותרים לרכישת השטח ומשסירבו החליט שר האוצר להפקיע את החלקה. עתירת העותרים נדחתה. לטענתם שלא הוכח קיומו של "צורך ציבורי" שיצדיק את ההפקעה - "צורך ציבורי" פירושו כל צורך שאותו אישר שר האוצר כצורך ציבורי ואין בג"צ מתערב בקביעתו. ברם אפילו לא היתה הודעתו של השר על קיומו של צורך ציבורי "ראיה סופית", הוכח כאן ללא ספק הצורך הציבורי. הוכח שלא ניתן לקיים מושב שיתופי במספר של 50 משפחות בלבד, והוכח שאין כל שטח קרקע אחר במקום היכול לשמש להקמת מבני מגורים. לעומת זאת, פרנסתם של העותרים המתפרנסים מכרם הזיתים, ניתן לספק גם בדרך אחרת ועובדה היא שהוצעו להם חלקות נטועות זיתים בערך באותו גודל ואף יותר גדולות העותרים לא העלו כל טענה נגד החלקות החלופיות ומדיבוריהם יש להבין שדחיית כל ההצעות שהוצעו להם לא נבעה מטעמי דאגה לפרנסתם. עוד טענו העותרים טענת הפלייה, היינו, כוונה לקחת מן העותרים, שהם ערבים, את חלקתם, ולמסור אותה לתושבי מושב יהודים. טענה כגון זו כבר נדחתה בבג"צ 30/55 (פד"י ט' 1261) ושם נקבע המבחן לטענת ההפלייה ואין העותרים עומדים במבחן שנקבע שם. לא די להם לעותרים לבוא ולטעון כי ערבים הם. עליהם להראות שהעובדה שערבים הם, ולא עובדה אחרת, היא שהניעה את המשיבים לרכוש את אדמותיהם דוקא.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד בלתי לעותרים, עו"ד נאור למשיב. 20.4.78).
בג"צ 220/78 - פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ (העתירה נדחתה).
המשיב השלישי, בעלה של העותרת, ביקש לגרש את אשתו ופנה מספר פעמים לביה"ד הרבני. באחת התביעות העלה דרישה לחלק את הרכוש המשותף של בני הזוג ללא קשר עם פסיקת גירושין, התקיימו בעניין זה דיונים ממושכים בפני שתי הערכאות של בתיה"ד הרבניים, ובאחד הערעורים בביה"ד הגדול צויין ששני בני הזוג הסכימו שביה"ד יפסוק בענין הרכוש גם לפני פסק גירושין. פסה"ד האחרון של ביה"ד יצא בחודש ינואר 1976, ובחודש אפריל 1978 פנתה העותרת לבג"צ בטענה שלא הסכיםלחלוקת הרכוש וכי החלטת ביה"ד היתה נטולת סמכות. העתירה נדחתה. בלי להיכנס לשאלה אם טענות העותרת מבוססות ואם לאו, הרי כלל נקוט הוא בידי בג"צ שאין להושיט יד עזר למי שמשהה את בירור ענינו ללא עילה מוצדקת ופונה באיחור לבג"צ. יתירה מזו בנובמבר 1976 מכר ראש ההוצל"פ את הדירה לבעל, לאחר שגם לאשה ניתנה הרשות להתחרות עם הבעל לקניית הדירה והיא לא עשתה כך. הטענה שפסה"ד של ביה"ד הרבני אינו בר ביצוע יכלה לשמש עילה להתנגדות בלשכת ההוצאה לפועל, אך ראש ההוצאה לפועל החליט להמשיך במכירה והעותרת יכלה לערער בביהמ"ש המחוזי והיא לא עשתה כן.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד ד. קרמזין לעותרת. 13.4.78).
בג"צ 87/78 - תעוז מושב עובדים בע"מ נגד רשם האגודות השיתופיות
*התערבות רשם האגודות השיתופיות בבחירת ועד אגודה (הצו הפך להחלטי).
העותרת היא אגודה שיתופית אשר רשם האגודות השיתופיות מינה לה, בתוקף סמכותו, ועד ממונה לאחר שנשמעו טענות כי הבחירות האחרונות לועד
האגודה לא היו כשורה. רשם האגודות פסל את הבחירות ומינה את החברים הנבחרים לועד ממונה, כשתוקף המינוי הוא עד ספטמבר 1978. המשיב טען כי מינוי הועד נעשה תוך הבנה והסכמה שתוך חודשיים למינויו יכנס הועד אסיפה כללית ויערכו בחירות חדשות לועד האגודה כדין. העותרת מכחישה טענה זו. הרשם שלח לעותרת דרישה כי תכנס אסיפה כללית ביום 15.2.78 כשעל סדר יומה "בחירת ועדת קלפי ובחירת ועד הנהלה". העותרת טוענת שכל עוד לא נסתיימה תקופת כהונת הועד עפ"י כתב המינוי, אם על ידי חלוף הזמן הנקוב בו, ואם ע"י ביטול כתב המינוי כדין, אין הרשם יכול לדרוש כינוס אסיפה כללית לשם בחירת ועד אחר. טענה זו נתקבלה ע"י בג"צ. על מנת להסדיר את העניין בדרכי שלום הסכים בא כח העותרת לכנס אסיפה כללית שעל סדר יומה יהיה קיום הבחירות לועד, והאסיפה תחליט אם לקיים בחירות או שהועד הממונה ישאר בתפקידו עד תום תקופת כהונתו עפ"י המינוי, ואז ניתן לראות בהחלטה זו משום אישור האסיפה הכללית למינוי הועד הממונה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרת, עו"ד יאראק למשיב. 19.4.78).
בג"צ 166/78 - עמוס מימון נגד שר הפנים והמשטרה
*החזקת מכונית בידי המשטרה לצורך חקירה בזיוף מספר המכונית (העתירה נדחתה).
העותר קנה בתום לב מכונית מבעל מוסך והתעורר חשד שהמכונית הורכבה משתי מכוניות ולוחיות הזיהוי זוייפו. המשטרה תפסה את המכונית והעותר פנה לבימ"ש השלום בבקשה כי המכונית תוחזר לו. הבקשה נדחתה כדי לאפשר למשטרה להמשיך בחקירתה. עתירת העותר נדחתה. המכונית נחוצה למשטרה לצורך המשך חקירת החשודים וכמוצג במשפט הפלילי שיוגש נגד החשודים ולטענת המשיבים אם המכונית תשוחרר לעותר עלולים החשודים לגרום להעלמתה כפי שכבר קרה במקרים אחרים. אין פגם בשיקול דעתה של הרשות ובשלב הנוכחי יש להעדיף את צורכי החקירה של המשטרה על פני הפגיעה האפשרית באינטרסים של העותר. בג"צ לא נכנס לשאלה אם בכלל פתוחה בפני העותר, בנסיבות עניין זה, דרך הפנייה לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ששון לעותר, עו"ד גב' נאור למשיבים. 3.4.75).
בג"צ 543/76 - יוסף פרנקל נגד שירות בתי הסוהר
*הגבלה בהכנסת ספרים לבית סהר (העתירה נדחתה).
העותר, שהוא אסיר בכלא שטה, ביקש לרכוש ולקבל בבית הסהר את ספרה של עו"ד פליציה לנגר "במו עיני". מנהל הכלא התנגד לכך ועתירת העותר נדחתה. ב"כ המשיב התנגדה למתן צו על תנאי, בטענה כי יש בספר חומר הסתה כמשמעותו בסעיף 60 לפח"פ, וספר כזה אין להכניס לבין כתלי בית הכלא. בענין הכנסת ספרים לבית הסוהר, הרי מחד יש למנוע צנזורה על קריאה בספרות פוליטית, ומאידך יש למנוע הכנסת ספרים שיש בהם סכנה קרובה לודאי לשלום הציבור. לפיכך הורה בשעתו בג"צ לאפשר הכנסת ספרים של מרכס, ואנגלס ולנין, אל בתי הכלא, אך מה שנאמר לגבי אותם ספרים אין כוחו יפה לספר הנדון כאן. מבחן הסכנה הקרובה לודאי לשלום הציבור יכול להדריך את מנהל בית הסוהר ביחס למהותו המסיתה של חומר ספרותי. יש להתחשב בבעיות המיוחדות שעימן על הנהלת בית הסוהר להתמודד, ויש לקחת בחשבון שלא מדובר באנשים הנתונים בתנאי חופש, אלא אנשים הנמצאים בכלא בתנאים היוצרים מתח רב, כך שיש לנקוט אמצעים יעילים להבטחת הסדר והמשמעת. מתוך עיון בספרה של לנגר עולה כי הספר מפאר את השקפותיהם של ארגוני חבלה ומעלה כאמת לאמיתה כל טענה של מחבלים עצורים על עינויים שכביכול סבלו. יש בספר דברים היוצרים סכנה מיידית וקרובה למדי לשלום הציבור
שיש למונעה, וזאת בין היתר בתאור השביתות המאורגנות של אסירים בבתי כלא בישראל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד ל. צמל לעותר, עו"ד מ. שקד למשיב. 18.4.78).
בג"צ 258/78 - יוחנן חזן ואח' נגד מנהל בית המעצר טבריה ואח'
*עיכוב בהבאת עצור לבימ"ש להוצאת פקודת מעצר
(העתירה נדחתה).
העותר נעצר ע"י המשטרה ביום 27.4.78 בשעה 2 בצהריים, וביום 30.4.78 הוגשה ע"י אחיו עתירה לצוות על שחרורו המיידי של העותר. הבקשה הסתמכה על העובדה שהעותר לא הובא בפני שופט שלום להארכת מעצרו תוך 48 שעות מתחילת מעצרו. העתירה נדחתה. יום 27.4.78 היה ערב שביעי של פסח שחל ביום שישי בשבוע, ולמחרת היה יום שבת, ובשני ימים אלה סגורים בתי המשפט. עפ"י החוק יש להביא את העצור בפני שופט תוך 48 שעות לאחר מעצרו, ואולם מותר להחזיק את העצור במעצר עד 48 שעות נוספות "אם אי אפשר להביא את הנעצר בפני שופט תוך 48 שעות, משום שהשופט נעדר דרך ארעי... או מסיבה מספקת אחרת". תחולת ימי הפגרה של החג והשבת היא סיבה מספקת במובן הנ"ל, ולכן אין ממש בטענת העותרים שתוקף המעצר פג ולא היה מה להאריך ביום ראשון 30.4.78, הוא יום הגשת העתירה ,ואין חולקין כי באותו בוקר האריך שופט שלום את מעצרו של העותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. 3.5.78).
בג"צ 293/78 - רב סרן גרפר אשר נגד ראש אגף כח אדם בצה"ל ואח'
*בקשת איש צבא קבע שיאריכו את שרותו לאחר תום תקופת ההסכם (העתירה נדחתה).
העותר משרת בצה"ל בדרגת רב סרן בשרות קבע מאז 1960 ומועד הסכם שרות הקבע שלו עמד להסתיים בחודש מאי 1978. העותר חפץ להאריך את שרותו ע"י חתימת הסכם חדש ואילו המשיבים מסרבים להתקשר איתו בחוזה נוסף. עתירתו נדחתה. למעשה אין לעותר כל עלה לפנייה לבג"צ, שהרי אין כל חובה מוטלת על הצבא להאריך חוזה עם קצין בשרות קבע מעבר למועד שנקבע בהסכמה הדדית. ברם, נתגלו דברים שמעסיק סביר רשאי היה בגינם שלא להאריך תקופת עבודתו של עובד בנסיבות אלה. העותר מסר עדות שקר בפני ועדת חקירה שנתמנתה ע"י הצבא, נתגלו נגדו ראיות לכאורה על אי סדרים בניהול כספי היחידה שבה שירת, הוא נבדק במכונת אמת ונתגלו סימנים המחשידים אותו במסירת דברי שקר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד מ. הדר לעותר. 8.5.78).
בג"צ 300/78 - צ'רלי ביטון נגד שר הפנים ואח'
*עריכת הפגנה (העתירה נדחתה).
ביום 3.5.78 הגיש העותר בקשה לרשיון לערוך אסיפה ביום 9.5.78 אחר הצהריים בככר הדוידקה בירושלים. ביום 7.5.78 סרב מפקד המחוז הדרומי של המשטרה לתת את הרישיון וביום 8.5.78 נפגש העותר עם שר הפנים וגם הוא סירב לתת את הרשיון. העתירה הוגשה ביום 9.5.78 ונדונה בשעה 12 בצהריים, כך שלמעשה נשללת מביהמ"ש כל אפשרות להוציא צע"ת שיתן הזדמנות נאותה למשיבים לענות על העתירה, ויתן אפשרות לביהמ"ש לקיים דיון מעשי לגופו של עניין. נכון שעל פי הדין היתה זכות בידי העותר להגיש את בקשתו לרשיון עד 5 ימים לפני קיום האסיפה, אך אם חשב העותר כי במקרה של סירוב יזקק לבג"צ, היה עליו להגיש את בקשתו במועד כזה שיאפשר למשטרה להחליט זמן מספיק לפני מועד האסיפה ויאפשר לעותר להביא את טענותיו בפני בג"צ במועד מתאים. אי לכך אין דרך לדון בשאלה אם העתירה מגלה עילה למתן צו על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד י. ארנון לעותר 9.5.78).