ע.א. 86/76 - "עמידר", החברה לשיכון עולים בישראל בע"מ נגד אהרון אברהם
*תביעת פיצויים עקב הודעת שוא שמבנה מסויים מתאים לעסק מסגרייה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט וייס) בת.א. 218/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב עולה חדש, פנה לחברת עמידר בירושלים, עפ"י הפניית הסוכנות היהודית, להשגת אולם למסגריה. מפקח שכונתי של החברה הראה למערער מספר אולמות והוא בחר אחד מהם. עמידר ערכה הסכם לרישום האולם על שם המשיב ובסעיף 12 להסכם נאמר כי המשתכן מתחייב להשתמש בנכס למטרת מסגריה בלבד וכן כי "המשתכן מקבל על עצמו את קיום ... ההוראות והדרישות של ... הרשות המקומית ... ומצהיר בזה כי הוא האחראי היחיד על עבירה ו/או נזק הנובעים מהשימוש בנכס ... ופוטר בזה את ... עמידר מכל אחריות שהיא". התברר שלפי תוכנית המיתאר אסור לפתוח שם מסגריה והוגש נגד המשיב משפט פלילי, הוא הורשע בדין וניתן צו לסגירת המסגריה. הוא הגיש תביעה נגד המערערת וביהמ"ש המחוזי פסק לו נזק בסכום של כ- 14 אלף ל"י המתייחס לתקופה שבה לא יכול היה לעבוד בגין סגירת העסק. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. הודעתו של פקיד עמידר כי המקום מתאים לפתיחת מסגריה שהמריצה את המשיב להתקשר עם עמידר היתה הודעה רשלנית שעליה חזרה חברת עמידר, ולו רק במשתמע, כאשר חתמה על ההסכם שלפיו המקום הושכר לצורך ניהול מסגריה.
ב. על פי ההלכה הודעת שוא, גם אם היא בתום לב, יכולה לשמש כעילת נזיקין ברשלנות. קיימת שאלה אם העילה קיימת רק לגבי הודעות שוא של בעלי מקצוע או גם בהודעת שוא של אדם בלתי מקצועי והנטיה היא לחייב גם אדם בלתי מקצועי בנזק בשל הודעת שוא. ברם, אין צורך להכריע כאן בשאלה זו שכן עמידר ממלאת תנאי המיומנות המיוחדת בקשר להודעה שהאולם ראוי למסגריה. תפקידה של עמידר לעסוק בקליטת עולים במגורים ובמקומות עסק ועליה לשמור על רמת ידיעה מקצועית גבוהה בכל הנוגע למקרקעין והשימוש בהם. לעומתה היה המשיב חסר נסיון כלשהו בכגון אלה ובשבילו ייצגה עמידר את השלטונות השוקדים על קליטתו בארץ.
ג. לטענה שהמשיב היה יכול לגלות את המצב המשפטי לאשורו אילו היה הולך לעיריה ובודק את הדבר - מדוע היה עליו לעשות כן כאשר עמידר שבשבילו היתה המומחית לדבר, משכירה לו את המקום לצורך מסגריה ואף מחייבת אותו שלא לנהל בו עסק אחר?
ד. לטענה שלפי סעיף 12 של החוזה קיבל המשיב על עצמו השגת כל הרשיונות הדרושים לניהול עסקו - תביעת המשיב לא היתה עפ"י עילה חוזית אלא שעפ"י עילת נזיקין, וסעיף 12 של החוזה אין בכוחו לשלול את עילת הנזיקין, זאת משני טעמים: ראשית, אין עוסקיםכאן במצג המשתמע מן הכתוב בהסכם בלבד, אלא גם ממצג שהציגו לפני כריתת ההסכם; שנית, סעיף 12 אינו חל מעיקרו של דבר, באשר אין לפרש את סעיף 12 כאילו הוא חייב את המשיב להשיג רשיון, כאשר עמידר ידעה, או חייבת היתה לדעת, שעל פי תוכנית המתאר השגת רשיון כזה היא מן הנמנע.
השופט ח. כהן (מסכים ומוסיף): "האחריות" לקיום החוק, המוטלת על המוחתמים על החוזים אינה מוסיפה ולא כלום על האחריות המוטלת עליהם עפ"י החוק, והפטור שהם פוטרים את המערערת מכל אחריות אינו שווה את הנייר שהודפס עליו במידה שהאחריות חלה עליה מכת החוק. זאת ועוד, התנאי האמור הוא "תנאי מגביל" העשוי להתבטל בידי ביהמ"ש בתוקף סמכותו לפי סעיף 14 לחוק החוזים האחידים.
השופט אלון: בפס"ד מקיף עמד על התיחסותו של המשפט העברי למקרה כגון זה שלפנינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אלון. עו"ד ח. גירון למערערת, עו"ד א. שטנדל למשיב. 3.5.78).
ע.א. 779/76 - פלוני נגד פלונית
*מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 23/76 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
העובדות:
המערער והמשיבה היו נשואים ולהם ילד קטין. בגין סכסוכים עזבה המשיבה את הבית עם בנה, ובאוקטובר 1972 נפסקו מזונות עבורה ועבור הילד. בתקופה שבין דצמבר 1972 ודצמבר 1974 עשו הצדדים נסיון להשלים וגרו תקופה מסויימת יחדיו. בדצמבר 1975 נעשה הסכם גירושין והאשה ויתרה על מזונותיה וקיבלה גט. בהסכם נקבע כי אין בכך ויתור על הכספים הנוגעים למזונות הקטין. האשה, אכן, תבעה את דמי המזונות לתקופה שבין דצמבר 1972 לבין דצמבר 1974, בהליכים אצל יו"ר הוצאה לפועל. הלה קבע כי רוב הזמן חיו הצדדים ביחד והמבקש, נשא בפועל במזונות המשיבה ובנם ועל כן פסק סכום של 2,400 ל"י בלבד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וחייב את המערער בתשלום 8,300 ל"י. טענות המערער התבססו על שני אלה: א. כי העובדה שגרו יחדיו משחררת אותו מהחיוב בתשלום המזונות; ב. לפי סעיף 11 (ב) לחוק דיני משפחה (מזונות), חיוב במזונות שלא התחילו לפעול לביצועו בתוך שנתיים אין אפשרות לממשו אלא ברשות ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. אין לראות את המערער כמי שפרע את התשלומים שהוטלו עליו ע"י החזקת המשפחה כשהאשה חזרה הביתה. השאלה איננה אם רשאי חייב להוכיח כי פרע חוב פלוני שלא על דרך התשלום במזומנים. השאלה היא אם יצא המערער ידי חובתו לתשלום מזונות שביהמ"ש חייב אותו אם הוכיח באופן כללי כי האשה והבן שהו בביתו חלק מן התקופה ואז כיסה הוצאותיהם. ביהמ"ש פסק שיעור קצוב של מזונות עפ"י מערכת נתונים שהוכחה בפניו, ואם חל שינוי בנסיבות יכול היה המערער ליזום הליכים משפטיים כדי לשנות את ההחלטה בדבר מזונות, או לפחות לנסות ולהוכיח בצורה חד משמעית וברורה, בהתדיינות נשוא ערעור זה, כי הסכום שבתשלומו חוייב הועבר לידי הזכאים, בהסכמתם, בשינוי צורה, ע"י טובין ומצרכים בשיעור זהה למה שנקבע ע"י ביהמ"ש. אך המערער אינו יוצא ידי חובתו כאשר הוא מראה שהאשה שהתה חלק מן הזמן במחיצתו, ואינו מוכיח כמה זמן היתה אצלו וכמה כסף הוציא.
ב. (דעת מיעוט) - צדק המערער כי לפי סעיף 11 לחוק דיני משפחה אין הוא חייב בתשלום מזונות אלא שנתיים למפרע מהזמן שהאשה נקטה בהליכים לגביית המזונות. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי על פי סעיף ב (א) ו- 3 (א) לחוק, כל סעיפי החוק אינם חלים כאשר אדם חייב במזונות עפ"י הוראות דין אישי החל עליו. האמור בסעיפים 2, 3 הנ"ל מתייחס רק לחלק המהותי של המזונות, היינו בכל הנוגע לקיום חובתו של פלונישתל עליו דין אישי למזונות בן זוגו או ילדו הקטין. מאידך הסייגים הפרוצדורליים שנקבעו בחוק הנ"ל חלים גם כאשר הדין האישי חל על השאלה המהותית של החיוב במזונות.
השופט ויתקון (דעת הרוב): הסעיפים 2 ו- 3 של החוק מפורשים והם מוציאים מכלל תחולה את החוק על סעיפיו המהותיים והפרוצדורליים כאשר הדין האישי חל על המזונות.
אין לפרש את הסעיפים הללו כמכוונים רק להוראות המהותיות שבחוק זה, להבדיל מהוראותיו הפרוצדורליות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. המערער לעצמו, עו"ד ר. אברהמי למשיבה. 8.5.78).
בג"צ 184/78 - אווז בשרון בע"מ נגד המפקח על השרותים הוטרינריים ואח'
*הסרת פיקוח וטרינרי עקב ליקויים סניטריים (העתירה נדחתה).
העותרת היא בעלת משחטת אווזים בהוד השרון, עוסקת בגידול אווזים ופיטומם, שחיטת האווזים ושיווק הבשר, ואת כבד האווז היא משווקת לחו"ל באמצעות המועצה לענף הלול. מתברר כי המשיבים עומדים להפסיק לעותרת מתן שירותים וטרינריים ואז המועצה לא תקבל כבד אווז ממשחטה זו לייצוא לחו"ל. עתירת העותרת נדחתה. למעשה לא הופתעה העותרת כאשר קיבלה הודעה בחודש מרץ על כוונת המשיבים להפסיק את הפקוח הוטרינרי, שכן כבר לפני כשנה היתה ביקורת במקום ונכתב דו"ח הקובע את הליקויים הרבים בתנאים הסניטריים ולמרות זאת לא עשתה העותרת לתיקון הליקויים במשך כל הזמן. אין ספק שטעמים סבירים להסרת הפיקוח אכן קיימים. דרישות המשיב לשיפור המצב הסניטרי אינן מופרזות כלל ולעותרת ניתנה שהות מספקת למלא אחריהן אך היא התרשלה. מסיבות אלה לא היה מנוס מלהפסיק את אי הסדר הקיים וטענות העותרת בדבר קיפוח פרנסתה אינן יכולות לעמוד בפני הצורך להבטיח רמה סניטרית סבירה במתקניה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נשיץ לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 11.4.78).
בג"צ 215/78 - מחמיד סאלח נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*עתירה לבג"צ כשיש תרופה בבימ"ש רגיל (העתירה נדחתה).
העותר נתקבל ע"י משרד החינוך כמורה לשפה הערבית בבית ספר ברמת השרון, הוא התחיל עבודתו בספטמבר 1977 וכחודשיים לאחר מכן הודיעו לו על הפסקת עבודתו בבית הספר הנ"ל. עד היום לא ניתן נימוק להפסקת העבודה הפתאומית, אך נרמז על שיקול בטחוני המחייב את פיטוריו. העותר ממשיך לעבוד בבית ספר בפתח תקוה ונשאלת השאלה אם קיים סיכון בטחוני ברמת השרון, כיצד ניתן להשלים עם אותו סיכון בפתח תקוה. במו"מ שבין העותר או נציג ארגון המורים ובין משרד החינוך התחייבו, לטענת העותר, אנשי משרד החינוך לשלם לו את מלוא המשכורת עד תום שנת הלימודים, אך הוא אינו מקבל את משכורתו. עתירתו נדחתה. אין חולק על כך שעקב הזמנת העותר להוראה ברמת השרון נוצרו יחסי עבודה בינו לבין המדינה ויש לפנינו סכסוך שבית הדין לעבודה מוסמך לפסוק בו. אין בג"צ מושיט יד עזר לעותר שיכול לבוא על סיפוקו המלא במקום אחר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד א. פיינגולד לעותר. 9.4.78).
בג"צ 208/78 - נורף יוניון אינשורנס נגד המועצה המקומית ירוחם ואח'
*העדפת חברות ישראליות בתנאי מכרז (העתירה נדחתה).
העותרת היא חברת ביטוח הפועלת בישראל עוד מלפני קום המדינה והיא רשומה כחברה זרה. המשיבה פירסמה מכרז על מסירת עסקי ביטוח שלה ובתנאי המכרז הותנה כי על המציע להיות חברת ביטוח ישראלית. העותרת השתתפה במכרז והצעתה
היתה הזולה ביותר אך הצעתה נפסלה באשר אינה חברת ביטוח ישראלית. עתירת העותרת נדחתה. העובדה שהעותרת עוסקת מזה זמן רב בביטוח בישראל אינה הופכת אותה לחברת ביטוח ישראלית והתאור "חברת ביטוח ישראלית" מתייחס לחברת ביטוח הרשומה אצל רשם החברות כחברה ישראלית דווקא. אשר לשאלת סבירותו של תנאי כשרות זה במכרז - אין לגלות חוסר סבירות בתנאי הזה. נכון שהעדפה זו עלולה לעלות למשיבה בכסף, אך אין בכך בלבד כדי לפסול העדפת חברה ישראלית על פני חברה זרה, ואין נפקא מינה אם העדפה זאת, הנהוגה במדינות רבות, נובעת ממניעים פטריוטיים, או השאיפה לחזק את הכלכלה המקומית, או להרבות תעסוקה בשוק העבודה המקומי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, בכור. עו"ד ש. לוי לעותר. 7.4.78).
בג"צ 301/78 - גן חינא בע"מ נגד מחלקת עבודות צבוריות ואח'
*הפקעת מקרקעין לצורכי סלילת דרך (העתירה נדחתה).
באוגוסט 1964 נתפרסם צו של שר העבודה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל לסלילת דרך פלונית ברוחב של עד 50 מטר, ומשהחיל השר את הצו על אותם מקרקעין ניתנה הרשות לרשויות המתאימות לקנות חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך המפורטת באותו צו. הרשות קנתה חזקה בשטח פלוני שלא הגיע עד לרוחב של 50 מטר. ניתן היה לרשום הערת אזהרה על המקרקעין שנכללו באותו צו אך לא נרשמה הערת אזהרה כזו. בשנת 1972 רכשה העותרת, בחכירה לדורות, ממינהל מקרקעי ישראל מקרקעין הגובלים בכביש הנ"ל ועליהם נטעו פרדס. בשנת 1978 קיבלה העותרת הודעה שלפיה יורחב הכביש שנסלל כאמור, ולשם כך בכוונת הרשות לתפוס שטח מתוך הפרדס שחכרה העותרת עד לגבול 50 המטרים. עתירת העותרת נדחתה. לעניין רישום הערות אזהרה - מחובת הרשות הנוגעת בדבר לדאוג לכך שההערה תרשם מיד עם מתן הצו, אך כאן לא נרשמה ואם ע"י כך נגרם לעותרת נזק כאשר חכרה את הפרדס מידי מינהל מקרקעי ישראל הרי הדרך פתוחה לפניה לפנות לבימ"ש רגיל בתביעת פיצויים על הנזק שנגרם לה. ברם, הימנעות מלרשום הערת אזהרה אין בה כדי לבטל או לגרוע מתוקף הצו. אשר לטענה כי עם סלילת הכביש בחלקו של השטח, כשרוחבו לא הגיע ל- 50 מטר, בוטלו הסמכויות שניתנו מכח הצו בשנת 1964 - אין לקבל טענה זו. סלילת כבישים בארץ מתבצעת לעיתים שלבים שלבים, לפי צורכי התחבורה והאמצעים הכספיים העומדים לרשות האחראים לכך, והדעת נותנת שאם החילו את הפקודה על שטח ברוחב עד 50 מטר, הרי כל עוד הצו לא בוטל רשאית הרשות המפקעת לקנות חזקה במקרקעין הכלולים בצו גם אם אינה עושה את זה בבת אחת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, אשר. עו"ד מ. קשת לעותרת. 18.5.78).
בג"צ 70/77 - אילן גנון נגד נציב מס הכנסה
*חובתו של נציב מס הכנסה לדון בבקשה לביטול ריבית (הצו הפך להחלטי).
העותר הוא עו"ד עצמאי המנהל ספרים המבוקרים ע"י רואה חשבון. בסוף שנת המס 1975 הכין רואה חשבון את הדו"ח של המערער והגיש אותו במועד החוקי ביום 30.8.76 במהלך שנת המס שילם העותר מקדמות, ואף הוסיף בסוף שנת הכספים תשלום נוסף שלפי מיטב הבנתו הגיע ממנו. לאחר שהוכן הדו"ח נתברר לעותר כי עליו להוסיף סכום של כ- 14 אלף ל"י ואת הסכום שילם ביום הגשת הדו"ח. הוא נדרש ע"י שלטונות המס לשלם ריבית על הסכום הנוסף בגין התקופה מתום שנת המס ועד ליום 30.8.1976, וזאת בהתבסס על הוראות סעיף 187 לפקודה. העותר ביקש כי הנציב ידון במתן פטור מתשלום הריבית, עפ"י סעיף 192 לפקודת מס הכנסה המסמיך את הנציב להקטין את שיעור הריבית או לוותר עליה "אם הוכח להנחת דעתו כי הפיגור ... לא נגרם ע"י מעשה או מחדל התלויים ברצונו של הנישום". העותר הדגיש בפנייתו לנציב מס הכנסה
כי רק לאחר תום שנת המס יכול נישום כמוהו להתחיל בריכוז כל הנתונים הדרושים לעריכת הדו"ח, לערוך מאזן ולהעמידו לביקורת רואה חשבון וכל אלה דורשים זמן המונע תשלום יתרת המס לפני עריכת הדו"ח והגשתו. נציב מס הכנסה סירב לדון בבקשתו של העותר בקובעו כי אינו מסוגל לבדוק כל מקרה לגופו, אלא הוא רשאי לקבוע מדיניות, וקבע כללי מדיניות שלפיהם רק במקרים קיצוניים, כגון פרדסנים שבסוף השנה אינם יודעים את הכנסתם וחלק מתוצרתם עדיין נמצא על העץ, או שכירים שיש להם הכנסה ממקום אחד בלבד או שעשו תאום מס וההפרש נובע מאי ניכוי מס נכון ע"י המעביד, אז הוא מוותר על הריבית. עתירת העותר נתקבלה. הנציב אינו רשאי לקבוע לעצמו אמות מבחן הגורמות להפלייתם של נישומים מסוג אחד לעומת נישומים מסוג אחר. סעיף 192 לפקודה מעניק לנציב סמכות לדון בבקשות המוגשות לו והענקת הסמכות במקרה דנא מחייבת להפעילה בכל מקרה שיוכח כי דבר שאינו תלוי ברצונו של הנישום מנע את תשלום המס במועד. התפקיד שהוטל על הנציב הוא מעין שיפוטי ועליו לשקול את הוכחותיו של הנישום ולקבוע אם הן מספיקות לביטול הריבית. מאחר שבא כח הנציב הודיע כי אם יוחזר העניין לנציב וידון בו לגופו ידחה את בקשת העותר, יש לדון כבר עתה לגופו של ענין. ואכן החליט בג"צ כי הפיגור בתשלום הסך של כ- 14 אלף ל"י ע"י העותר נגרם בשל גורמים אובייקטיביים שלא היו בשליטתו, ובנסיבות אלה יש לבטל את החיוב בריבית שהוטל על העותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אשר. החלטות - השופט אשר ומ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד א. גנון לעותרת, עו"ד מ. נאור למשיב. 18.4.78).
בג"צ 56/77 - אברהם אילן ואח' נגד המפקח על התעבורה ואח'
*רשיון להסעת נוסעים באוטובוס (העתירה נדחתה).
העותרים הם בעלי אוטובוסים ללימוד נהיגה וברשיון הוגבל הרכב לבית ספר לנהיגה בלבד. העותרים ביקשו למחוק מהרשיונות את ההגבלה להדרכת נהיגה בלבד ולקבל היתר להסעות נוסעים בשכר בנסיעות מוזמנות הקרויות "חלטורות". העתירה נדחתה. ענייני רישוי אוטובוסים מוסדרים ע"י החוק וקיימת מדיניות במשרד התחבורה המושתתת על בסיס חוקי שלפיה מעוניין המשרד בקיום מערכת הסעה המונית בכלי רכב ציבוריים. ההסעה הציבורית מבוססת בעיקרה על הקואופרטיבים אגד ודן, והממשלה נותנת להם סובסידיות כדי לאזן את ההפסדים הנובעים מהפעלת שירותם. בהתאם למדיניות זו מסרב משרד התחבורה להעניק לגופים אחרים רשיונות הסעה. מבחינה חוקית אין מניעה כי משרד התחבורה ינקוט במדיניות הנ"ל ויעניק מונופול לקואופרטיבים, אם כי ביהמ"ש מסופק אם המדיניות להעניק מונופול לחברות התחבורה הגדולות היא רצוייה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, לוין. החלטה - השופט לוין, הצטרפו בפסקי דין קצרים השופט ח. כהן ומ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד טריינין לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וי. כספי למשיב. 3.5.78).
בג"צ 281/78 - אגודת צער בעלי חיים בישראל ואח' נגד עירית תל אביב ואח'
*מניעת מופע של מלחמת שוורים (העתירה נדחתה).
העותרות הן אגודות שמטרתן למנוע צער בעלי חיים והן פנו לבג"צ שימנע מופע של מלחמת שוורים שאמרגן פרטי מתכוון להציג בארץ. מבלי להיכנס לשאלה אם יש לעותרים זכות עמידה בפני בג"צ הרי דין העתירה להידחות. על מתן היתרים למופעים ממונה המועצה לביקורת סרטים ומחזות, אחת המשיבות, ומועצה זו החליטה, ברוב דעות, להרשות את המופע בתנאים שהתנתה, לאחר ששמעה דברים מפורטים מפי האמרגן ולאחר שעיינה בפניות העותרים ובפניות נוספות שהגיעו אליה. לטענת העותרים מניעת צער בעלי חיים הוא ערך המוגן בחוק הקובע עונש על כל מי שמכה באכזריות ומענה או מתעמר בחיות בית או בחיות אחרות, והמועצה לביקורת סרטים מוסמכת למנוע הצגת מחזה שיש
בו משום הפרת החוק ועל המועצה לעשות כן במקרה הנדון. בג"צ העיר כי אין הוא משוכנע עפ"י החומר המונח לפניו שאמנם יהיה במופע הנדון הפרעה ברורה של הוראת העונשין האמורה, והעותרים פועלים יותר על יסוד חששות מאשר עפ"י דברים הברורים להם עצמם. ברם, גם אילו חשש בג"צ שמא עלול המופע להביא להפרת החוק אין די בכך כדי להצדיק את התערבותו. זאת משני טעמים: ראשית, נדרשת הוכחה ברורה כדי למנוע עריכת המופע מראש ולא די בחשש; ושנית, לא בג"צ מופקד על מתן היתרים או מניעתם, אלא המועצה היא המוסמכת לדון בכך, והיא דנה והחליטה. המועצה היא גוף ציבורי מייצג המביע את השקפותיהן של שכבות שונות בעם, ועל כן ניתנה לה סמכות רחבה, ועל בג"צ לכבד את החלטת המועצה. אי לכך החליט בג"צ לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירה. בנתון לכך שלפני עריכת המופעים יהיו בידי המשיבים היתרים לפי חוק רישוי עסקים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, 17.5.78).
ע.א. 490/76 - יורם אמיר נגד חואן אבילן ואח'
*אמדן נזקי הפסד השתכרות (הערעור נדחה).
המערער הוא מהנדס קרקע שנפצע בתאונת דרכים ונגרם לו נזק ברגלו הימנית. ביהמ"ש פסק לו בראש נזיקין של הפסד השתכרות 220 אלף ל"י והערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי אמד את הסכומים הנ"ל מבלי להכנס לבירור פרטי הנזק, אלא באורח גלובלי, הואיל וחומר הראיות אינו מאפשר אלא לעשות את אמדן הנזק בדרך זו. לא באו בפני השופט ראיות על שיעור אובדן ההשתכרות, ואם כי נקבע שאין התובע מסוגל להשתכר מה שהיה משתכר אילמלא התאונה, הרי השופט לא היה חייב לאמץ לעצמו את מידת הנכות הרפואית כיסוד לאומדן ההפסד. לא היה זה אחד המקרים שבהם נבצר מהתובע הניזוק להוכיח את נזקו בראיה של ממש, אעפ"כ המידע שהמציא המערער לשופט לאמוד את הנזק היה דל ביותר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, בכור. עו"ד לוצקי למערער, עו"ד א. זוהר למשיבים. 6.4.78) .
ע.א. 498/77 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד חסותה חברה ... בע"מ
*קביעת "יום הרכישה" לצורכי מס שבח מקרקעין (הערעור נתקבל).
ב- 1976 מכרה המשיבה נכס בית וחוייבה לשלם מס שבח מקרקעין. נתעוררה מחלוקת בינה לבין מנהל מס שבח מהו "יום הרכישה" של הנכס. הסכם לרכישת הנכס נעשה ביום 20.6.72, אך המערער סבר כי מכיון שלפי ההסכם שולמה מרבית המחיר רק בדצמבר 1972 הרי "יום הרכישה" נדחה למועד התשלום. ועדת, הערר קיבלה את טענת הנישומה כי "יום הרכישה" הוא יום עריכת ההסכם והערעור על כך נתקבל. בעבר נתעוררה בפני בית המשפט השאלה מהו "יום המכירה" ונתקבלה טענת הנישום כי יום המכירה איננו תאריך ההסכם אלא היום שבו נתקיימו אחת משלוש החלופות לפי סעיף 51 לחוק, הקובע מתי הסכם מכירה חייב במס, היינו העברת החזקה, או תשלום מרבית המחיר או מתן יפוי כח בלתי חוזר. סעיף 37 לחוק קובע את "יום הרכישה" כיום שנקבע "כיום המכירה" לגבי מי שממנו רכש המוכר את הזכות. דא עקא שבעניננו לא נקבע "יום מכירה" כאשר רכשה המשיבה את הזכות, שכן אותו מוכר היה נתון לשומת מס הכנסה והיה פטור ממס שבח. ועדת הערר סברה כי במקרה כזה "יום הרכישה" שבו רכש המוכר את הזכות הוא יום עריכת ההסכם. ביהמ"ש העליון, בקבלו את הערעור, קבע כי כשם שנפסק ש"יום המכירה" הוא מאותו תאריך שההסכם מחייב את הצדדים לצורך מס שבח, כך יש לקבוע את "יום הרכישה" כיום שבו הסכם הרכישה החל לחייב לצורך מס שבח.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. וכסלר למערער, עו"ד י. שריג למשיבה, 9.4.78).
ע.א. 734/77 - שרם בנגב בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין באר שבע
*פסילת מסמכים ע"י מנהל מס שבח (הערעור נדחה).
בעניננו התעוררה שאלה אם המערערים חייבים בתשלום מס שבח על דירה שמכרו. הוצגו מסמכים בפני המנהל ובפני ועדת הערר, אלה לא קיבלו כמהימנים את המסמכים שהוצגו בפניהם וקבעו כי המסמכים הותאמו לצורך עיסקת המכירה. הערעור נדחה. השופט אשר, בפסק דינו, ציין כי יתכן שאילו הוא היה יושב במקום ועדת הערר בדיון על העובדות, היה מגיע לתוצאה אחרת מזו שועדת הערר הגיעה אליה, אך הדרך של התערבות בממצאים העובדתיים שקבעה הועדה אינה פתוחה בפני ביהמ"ש העליון. סעיף 90 לחוק מס שבח קובע כי על החלטת ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית ללמדך שבשאלות עובדתיות אין ערעור על החלטות הועדה. השופט ויתקון העיר כי נראה לו שלפי החומר שהיה בפני הועדה אין למצוא דופי במסקנתה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד י. מרש למערערים, עו"ד י. אלון למשיב. 12.4.78).
ע.א. 269/77 - בוגנים חברה לבנין בע"מ נגד יורשי המנוח אברהם כץ ז"ל
*אכיפת בצוע "זכרון דברים" למכירת מקרקעין תמורת דירות (הערעור נדחה).
בסוף שנת 1972 נחתם "זכרון דברים" בין המנוח אברהם כץ, שהיה בעל מגרש, ובין המערערת כחברה קבלנית, בו צויין שהמוכר מעוניין למכור חלקת קרקע מסויימת, ועל כן הוסכם בין הצדדים כדלהלן "מחיר החלקה נקבע ל- 110 אלף ל"י, פלוס 2 דירות אחת ארבעה חדרים והשנייה שלושה חדרים". בהמשך זכרון הדברים נקבע איזה צד ישא באלו הוצאות ומסים וכן נקבעו תנאי התשלום. לאחר שבועות מספר, כשפנו הצדדים לעו"ד כדי לעשות חוזה פורמאלי, התפוצצה העיסקה וכץ סירב לחתום. המערערת הגישה תביעה לאכיפת זכרון הדברים ולחילופין לתשלום פיצויים בשל הפרתו, התביעה נדחתה והערעור על כך נדחה. השאלות המתעוררות הן אם זכרון הדברים הוא בחזקת התקשרות חוזית מחייבת, ואם כן האם עומד המסמך בדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין. שתי שאלות אלו לכאורה הן נפרדות זו מזו, שכן זכרון הדברים יכול שהיה התקשרות מחייבת אבל לא בר ביצוע הואיל ואינו מכיל את הפרטים החיוניים לפי סעיף 8, ויכול שיכיל את כל הפרטים לפי סעיף 8, אבל לא יהיה לו תוקף של חוזה, מפני שלא נערך בכוונה ליצור מיד יחסים חוזיים בין הצדדים. עם זאת קיימת השפעת גומלין ביניהן, כגון, כאשר מסרים פרטים חיוניים שבדרך כלל מעלים אותם על הכתב, יכול שדבר זה ילמד שהצדדים לא הגיעו לשלב של גמירת דעת ועל כן לא נעשה חוזה ביניהם. כאן, אפילו אם נניח, בניגוד לדעת ביהמ"ש המחוזי, שהצדדים הגיעו לכלל חתימת חוזה מחייב בחתימת זכרון הדברים, הרי החוזה אינו תופס מפני שלא נתקיימו בו דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, בין היתר משום שלא נקבעה התמורה למכירה. אמנם מדובר בתשלום של 110 אלף ל"י, אך זה רק חלק מן התמורה, ובנוסף לכך מדובר על מסירת שתי דירות למוכר, וחסרים הפרטים בדבר טיב הדירות, מיקומן, שטחן ותיאורן הטכני, והוא הדין לגבי הבית שייבנה האם זה בית משותף, מה יהיה גודלו ומה הזכויות שברכוש המשותף שיוצמדו לשתי הדירות, מתי יבנה הבית ומתי ימסרו למוכר שתי הדירות. מסמך הלוקה בחסר כל הפרטים האמורים אינו ודאי די הצורך ואינו ניתן לביצוע. לא היה מקום להתיר למערערת להביא עדויות כדי להוכיח מה סוג הדירות שבהן מדובר, שכן דרישת הכתב היא דרישה מהותית ובלעדיה לא קם החיוב החוזי. מה שלא הועלה על הכתב אינו בגדר המוסכם בין הצדדים כך שמפאת חוסר הצורה, הראיה לא היתה שייכת לעניין ובדין לא נגבתה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אלון, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. לס למערערת, עו"ד י. כץ למשיבים. 16.4.78).
ע.א. 298/77 - פזגל בע"מ ואח' נגד פנטיריסה בע"מ ואח'
*פירוש סעיף בוררות (הערעור נדחה ברוב דעות).
ענינו של ערעור זה בקשת המערערות להפסיק הליכים משפטיים שפתחו בהם המשיבות באשר לטענת המערערות, העניין נתון לבוררות בין הצדדים
בהתאם להסכם ביניהם. ההסכם שבין הצדדים כולל סעיף בוררות, אך ביום חתימת ההסכם נכתב מסמך נוסף שבו קיימת הגבלה על הפעלת סעיף הבוררות, והתעוררה מחלוקת בדבר פירוש מסמך ההגבלה, האם הוא מוציא מכלל בוררות סכסוך הנובע מהפרת ההסכם כולו אם לא. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המסמך המגביל מוציא מכלל הבוררות את המקרה שבו צד אחד מפר לחלוטין את ההסכם, והערעור על כך נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופט ח. כהן, כנגד דעתו החולקת של השופט בכור. שופטי הרוב פירשו את המסמך המגביל כפי שפירש אותו ביהמ"ש המחוזי, ואילו שופט המיעוט סבר שההגבלה אינה מוציאה מכלל הבוררות את המקרה שבו מוגשת תביעה על ביטולו של ההסכם בכללו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, בכור. 13.4.78). ע.א. 794/77 - כונס הנכסים הרשמי נגד שמעון קוטלר
*מחיקת תביעה של מפרק חברה שהוגשה ללא אישור בימ"ש (הערעור נתקבל).
המערער נתמנה כמפרק של חברה מסויימת (להלן החברה) והגיש תביעה נגד המשיב להשבת כסף לחברה. המשיב הגיש בקשה בדרך המרצה לדחות את התביעה בנימוק שהתביעה הוגשה ע"י המערער ללא אישור ביהמ"ש וביהמ"ש נעתר לבקשה ודחה את התביעה על הסף. הערעור נתקבל. עפ"י פקודת החברות מוסמך המפרק להגיש משפט כתובע וזאת באישורו של ביהמ"ש או ועדת הביקורת. הוראה דומה מצוייה בפקודת פשיטת הרגל, לפיה נאמן צריך הסכמת ועדת הביקורת או כונס הנכסים הרשמי להגיש תביעה ביחס לנכסי פושט הרגל. כשם שנפסק כי נאמן בפשיטת רגל שהגיש תובענה ולא הצטייד בהסכמה הדרושה מסתכן בכך שישא באופן אישי בהוצאות המשפט אם תדחה תביעתו, אך הנתבע אינו יכול להסתמך על הוראה זו להגנתו, כך גם בהגשת התביעה ע"י מפרק החברה, הנתבע לא יוכל להתגונן שהמפרק הגיש את התביעה ללא אישור ביהמ"ש. האישור איננו עניין בין המפרק לנתבע אלא בין המפרק לבין החברה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. קליבץ למערער, עו"ד י. אמיתי למשיב. 4.4.78).
ע.א. 447/77 - שלום סביר ואח' נגד ד"ר ישראל פלד ראש עירית רמת גן
*תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט נגד פקיד צבור כשהכסף שולם לרשות הצבורית (הערעור נתקבל).
המערערים ביקשו והשיגו רשיון לנהל תחנת דלק ברמת גן בהיותם נכי צה"ל, אך המשיב עיכב את הוצאת הרשיון ולא הסכים לתתו בידי המערערים עד שתנתן תרומה לעיריה בסך 50 אלף ל"י. הסכום שולם והמערערים תבעו את העיריה ואת ראש העיר להשבת הכספים שהוצאו מהם, לטענתם, ע"י ראש העיר, בדרך של אילוץ. המשיב ביקש למחוק את שמו מרשימת הנתבעים, מן הטעם שתביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט יש להגיש נגד אותו אדם או גוף שזכה בעושר שלא כדין, היינו, בעניננו, העיריה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור נתקבל. השאלה הצריכה להכרעה היא אם אדם שהפעיל אילוץ חייב להשיב כסף ששולם עקב האילוץ, גם אם לא הוא זכה בכסף אלא אדם או גוף אחר. אילוץ כולל שימוש בלתי חוקי בכת הניתן לו לאדם, כלפי נכסיו או זכויותיו החוקיות של חברו, שעה שזה האחרון אין לו מוצא אלא למלא את הדרישה. כאשר דרישה כזו באה מפי פקיד ציבור, שפעל כביכול מכח מרותו הציבורית, גם אז ניתן לתבוע השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בדרך כלל חייב בהשבה רק מי שהתעשר שלא כדין על חשבון הזולת, ואולם בתביעת השבה של כסף ששולם עקב דרישת פקיד ציבור הדין הוא אחר. מן הדין שפקיד ציבור ינהג כשורה עם אזרחים הפונים אליו וראוי הוא פקיד הציבור שעבר על המותר וגבה כסף שאינו מגיע שיחזיר, ואפילו מכיסו הוא, את אשר קיבל שלא כחוק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. רסלר למערערת, עו"ד נ. ברעם למשיב. 20.4.78).
ע.א. 454/77 - אפרים שטיינברג נגד ועדת ערעור לפי חוק הנכים
*התיישנות תביעה נכה צה"ל (הערעור נדחה).
המערער השתחרר משרותו בצה"ל בשלהי שנת 1950 ובתחילת שנת 1951 התגייס למשטרה ושירת עד סוף 1976 כאשר פרש לגימלאות מפאת מחלה. אז הגיש תביעה לקצין התגמולים בטענה שבעת שרותו הצבאי חלה ונכותו זו נגרמה לו בזמן השרות. לפי סעיף 32 לחוק מתיישנת תביעת תגמול כעבור שנתיים מיום שחרורו של התובע משרותו הצבאי, אך המערער טוען כי יש לראות בשרות הבטחון ששירת, תחילה בצה"ל ואחר כך במשטרה, שרות אחד או מיקשה אחת ועל כן תקופת ההתיישנות לא התחילה, לדעתו, אלא עם פרישתו מן המשטרה. טענה זו אין לקבל. אולי כוחה יפה לצורך חיקוקים אחרים, אך אין יסוד בסעיף 32 הנ"ל לטענה זו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. המערער לעצמו, עו"ד י. רזניק למשיבים, 2.4.78).
ע.א. 320/77 - פלונית ואח' נגד פלוני
*סירובו של שופט לרשום פרוטוקול (הערעור שהפך לחסר חשיבות - נתקבל).
ענינו של ערעור זה תרעומת שהיתה לשופט על נציג המערערות אשר לסברתו של השופט לא ביצע מסירת כתבי בית - דין כהלכה, והשופט פתח את הפרוטוקול בהחלטה לא לרשום כל פרוטוקול, באשר כל מה שטען וביקש ב"כ התובעות מוסיף "חטא על פשע" בכל מה שנעשה בתיק לפי מה שנראה במסמכים. המערער קובל על כך שהשופט נמנע מלרשום פרוטוקול והוא רואה את עצמו נפגע ע"י הלשון שנקט השופט בהחלטתה בינתיים הוגשו המסמכים כדין והמשיבה הגישה כתב הגנה, אך באי כח שני הצדדים הסכימו שיש לקבל את הערעור, שכן אין לעבור לסדר היום על הדרך שבה נהג השופט. ביהמ"ש העליון העיר כי כל העניין אינו אלא "סערה בכוס מים" שהפך לחסר חשיבות, אך למען שמירת הסדר הטוב ביטל את ההחלטה נשוא הערעור וקבע כי מחובתו של השופט לרשום פרוטוקול.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. אהרון למערערות, עו"ד צ. ששון למשיבה. 4.4.78).
ע.א. 569/77 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
בשנת 1964 התגרש המשיב מאשתו והתחייב בתשלום מזונות חדשיים של 60 ל"י בלבד עבור בתם (להלן הילדה). המערער התחייב לשאת במזונות הילדה במידה שהן עולות על 60 ל"י לחודש. עתה קבע השופט שצורכי הילדה הגיעו לסך 700 ל"י לחודש וחייב את המשיב בתשלום מזונות אלה ומאידך חייב את המערער לשפות את המשיב על כל סכום שישלם לילדתו מעל לסך 60 ל"י לחודש. ישי הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון ביקש את ב"כ המשיב להראות טעם מדוע לא ישוערך הסכום של 60 ל"י לפי ערך הכסף של היום, או למה לא תבוטל התחייבות המערער מטעמים שבתקנת הציבור. ב"כ המשיב טען שהדברים לא נטענו ע"י המערער, וכן טען כי כוונת הצדדים היתה שלא לשערך לעולם את הסכום בכל מקרה של ירידת ערך הכסף. בנסיבות אלה מן הראוי להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע טענות בשאלות אלה: האם היה הסכם שהסכום לא ישוערך לעולם; אם היה הסכם האם יש לבצעו או שמא נוגד הוא את תקנת הציבור; אם לא היה הסכם כאמור האם יש לשערך את הסכום הנ"ל עפ"י הפירוש הנכון של פס"ד המזונות או על פי שיקולים שבדין הכללי והצדק; האם ניתנת התחייבות המערער לאכיפה לטובת אבי הילד או שמא נוגדת היא את תקנת הציבור.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד קרמר למערער, עו"ד אנטר למשיבים. 23.3.78).
ע.א. 606/77 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער והמשיבה נשואים מזה למעלה מ- 25 שנה ולהם שני בנים. המערער הוא בעלים של מונית ולטענת המשיבה השתכר כ- 7 אלפים ל"י לחודש בעוד שלטענת המערער השתכר רק כ- 3 אלפים ל"י לחודש. ביהמ"ש דלמטה העריך את הכנסת הבעל בסכום של 4000 ל"י לחודש וקבע מזונות בסך 2000 ל"י שמתוכם 70 אחוז צמוד למדד יוקר המחייה. ביהמ"ש לקח בחשבון כי הבן השני משרת כיום בצה"ל וגם בהיותו בצבא הוא נזקק לתמיכה מהוריו ואמו תומכת בו. הערעור נדחה בעיקרו. שני הצדדים לא הביאו ראיות והסתפקו בתצהירים שהוגשו, וניגשו מיד לסיכומים. בתום הסיכומים החליט ביהמ"ש "לדחות את הדיון למתן החלטה". גם בשלב זה לא העיר איש מן הצדדים נגד סדר דין כזה. על כן אין המערער יכול לבוא עתה ולטעון נגד סדר הדין שבו לא הובאו ראיות. אין גם לקבל את ההשגות של המערער על ממצאי ביהמ"ש דלמטה. לאחר שננקטה דרך הטיעון כפי שתואר, רשאי היה ביהמ"ש להסיק מסקנותיו על יסוד החומר שהיה בפניו. הדרך המקוצרת שננקטה אין בה כדי להקל על קביעת הזיקה הישירה בין ראיה פלונית לבין מימצא שהושתת עליו, אך זו היתה הדרך שעליה הסכימו הצדדים. בטענה אחת צודק המערער, כי מאחר שהבן שנמצא כיום בצבא בגר, אין האב חייב עוד במזונותיו ולפיכך יופחת סכום המזונות ל- 1,800 ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. שפירא למערער, עו"ד מ. אורנשטיין למשיבה. 20.4.78).
ע.א. 789/77 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נדחה).
הצדדים נישאו בארה"ב בשנת 1966 ובשנת 1975 הגיעו ארצה עם שני ילדיהם. בינתיים חזר הבעל לארה"ב וחיי הנישואין לא עלו יפה. פרנסת הבעל מופקת ממונית, ולא מן הנמנע שיש לו הכנסות נוספות. ביהמ"ש לא יכול היה להגיע לחקר הפרטים הרלוונטיים לעניין המזונות, באשר שני הצדדים היקשו עליו בעדויותיהם להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית. ביהמ"ש קבע שהמונית מכניסה כ- 650 דולר לחודש כשהיא מופעלת ע"י נהג אחר, וכיון שהמשיב עצמו אינו עובד עליה, יכול הוא לעסוק בעיסוקים אחרים ולהשתכר סכומים נוספים. על יסוד הנ"ל פסק ביהמ"ש 5000 ל"י מזונות לחודש צמוד למדד יוקר המחייה. הערעור נדחה, סכום המזונות כפי שנקבע עפ"י שיקול דעתו של השופט נראה סביר בנסיבות העניין ומה גם שהוצמד למדד יוקר המחייה. לטענה כי יש להצמיד את המזונות לשער הדולר ולא למדד, באשר הכנסות המשיב מתקבלות בדולרים - מדובר בתושבי ישראל אשר צורכי מחייתם נבחנים לא עפ"י תנודות שער הדולר אלא עפ"י יוקר המחייה בארץ. מדד המחירים לצרכן הוא אמת מידה סבירה והוגנת ומדוייקת כדי לבטא על פיה את השינוי בצורכיהם של הזכאים למזונות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. גרבש למערערים, עו"ד י. לויט למשיב. 30.4.78).
ע.א. 160/77 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
הצדדים נשואים ולהם שני ילדים. לפני כשנתיים נאלצה האשה לעזוב את דירת בני הזוג מחמת התנהגותו האלימה של המשיב. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאכן נהג המשיב להכות את אשתו אך עתה הצהיר הבעל שהוא מוכן לקבל את אשתו חזרה לביתו ולדעת ביהמ"ש "האשה צריכה לקבל הצעת בעלה לחזור אליו . . . מוכן אני להניח שהנתבע הרים ידו על האשה בעבר, אבל יתכן ולמד לקח ולא יחזור עוד על מעשיו". כיון שהאשה מסרבת לחזור שלל ביהמ"ש את מזונותיה. אשר לשתי הקטינות
קבע ביהמ"ש כי המשיב, שהוא נכה צה"ל ומקבל קיצבה חודשית של 150 עד 200 ל"י ובינתיים לא עובד, ישלם סכום של 600 ל"י לחודש צמוד למדד. הערעור בעניין אי פסיקת מזונות לאשה נתקבל ובעניין גובה המזונות לקטינות נדחה. כאשר אשה עוזבת את ביתה בשל מעשי אלימות של הבעל אין היא מפסידה את זכותה למזונותיה. משנקבע כי יש יסוד לטענות האשה, לא די שהבעל מביע עתה נכונות לקבל את אשתו בחזרה, ובודאי לא די בכך, כאשר כל שביהמ"ש יכול לקבוע הוא כי "יתכן" והבעל למד לקח. כדי להציג בפני האשה את אפשרות שובה הביתה כתנאי שלא תפסיד מזונותיה, על ביהמ"ש להשתכנע שחל שינוי מהותי בנסיבות והבעל תיקן את שעיוות. אשר לסכום המזונות שנפסק לקטינות - אין להתערב בכך, ובעניין המזונות לאשה יש לחייב את המשיב בתשלום 700 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. עידה למערערים, עו"ד ר. רון למשיב. 20.4.78).
ע.א. 715/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
הצדדים נישאו בשנת 1972 ולהם שני ילדים. היחסים בין הצדדים נתערערו והאשה עזבה את הבית ותבעה מזונות עבורה ועבור הילדים. ביהמ"ש קבע על יסוד עדויות המשיבה ואביה כי המערער התנהג באלימות נגד אשתו, וחייב את המערער לשלם לאשה מזונות. לעניין שיעור המזונות, קבע ביהמ"ש כי המערער ואחיו הם בעלי עסק של מסגרות ובמשך שנת 1976 משך המערער מן העסק המשותף סכום של 55 אלף ל"י ופסק כי על המערער לשלם 4 אלפים ל"י לחודש דמי מזונות. הערעור נדחה. ביהמ"ש יכול היה להגיע לסכום הנ"ל בהתחשב בכך שהמערער משך מן העסק 55 אלף ל"י וכן שהמדובר בסכום שמשך ולא ההכנסה המצטברת לזכותו בעסק המסגרות. לטענה כי ביהמ"ש שגה כשהסתמך על עדות אביה של המשיבה מאחר וזו פסולה עפ"י ההלכה היהודית - ביהמ"ש המחוזי בדונו בתביעת מזונות אינו קשור לדיני הראיות של המשפט העברי אלא לדיני הראיות החלים בבתי משפט אזרחיים. מלבד זאת היו ראיות מספיקות גם בלעדי עדות זו. משנתקבלה גירסת האישה אין היא חייבת לחזור לבעלה כל אימת שהבעל האלים מבטיח שלא יחזור עוד לסורו. על ביהמ"ש להשתכנע תחילה שאכן חל שינוי מהותי בנסיבות כדי שיקבע שהאשה צריכה לחזור לביתה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. כהן למערער, עו"ד י. סלומון למשיבים. 30.4.78).
ע.א. 412/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*אבהות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש חייב את המערער לשלם למשיבה מזונות, לאחר שקבע כי המערער הוא אביה של המשיבה, והערעור על קביעת האבהות נדחה. עוד בהיות אמה של המשיבה (להלן האשה) בת 14, נקשרו יחסים אינטמיים בינה לבין המערער וכתוצאה מכך הרתה האם והריונה הופסק כשהמערער נשא בהוצאות. הם המשיכו לקיים יחסים אינטימיים והיא הרתה שנית וגם הפעם נסתיים ההריון בהפלה ללא עזרה כספית. האשה טענה כי המשיכה לקיים קשר עם המערער ואז נולדה המשיבה. לפי גירסת האשה נתן המערער לאמה סכום של 300 ל"י לאחר הלידה, ולאחר מכן שילם תשלומים חודשיים במשך כמה חודשים. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותה של האשה וכן לעדות אמה שסיפרה על שיחה שהיתה לה עם המערער ושבה דיבר על הילדה כעל בתו והבטיח לתמוך בה ע"י תשלום מזונות. ברם ביהמ"ש לא היה מוכן להסתפק בעדויות אלה ומצא מספר ראיות תומכות בעדויות הנ"ל. הערעור נדחה. עצם העובדה שלאחר נתוק הקשרים בין המערער לבין
האשה, היה הוא מוכן לבוא מיד לביה"ח לקריאתה של אם האשה, מצטרפת אל העדויות האחרות, באופן שגירסת האבהות הוכחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. סלומון למערער, עו"ד דגני למשיבות. 4.4.78).
ע.א. 77+623/77/634 - פלונית נגד פלוני
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - ערעור האשה נדחה וערעור הבעל נתקבל).
בני הזוג נישאו בשנת 1970 ומיד לאחר מכן החלו התדיינויות ביניהם כשהבעל עזב את הבית, החל לחיות עם אשה אחרת ונולדה לה ממנו ילדה. הוא הגיש תביעת גירושין והאשה הגישה תביעת מזונות. ביהמ"ש קבע פעם אחת מזונות, לאחר מכן הפחית מסכום המזונות לפי בקשת הבעל, ובתיק נשוא משפט זה החליט ביהמ"ש לדחות את תביעת האשה להעלות חזרה את סכום המזונות בטענה שחל שיפור במצבו הכלכלי של הבעל. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי לא חל שינוי במצבו הכלכלי של הבעל מאז ההחלטה הקודמת ויכול היה להגיע למסקנתו זו. אחת מטענות המערערת היתה נגד התבטאותו של ביהמ"ש על התנהגות האשה, המסרבת להתגרש ואינה נכונה ללכת בדרך הפשרה כדי ליישב את המחלוקת בצורה מכובדת, אך אין כל פגם בקביעה זו של ביהמ"ש שהיא קביעה עובדתית של היחסים שבין בני הזוג. הבעל לא התייצב לחקירה מחמת שרותו מחוץ לישראל, ולטענת האשה רשאית היתה להוכיח את תביעתה, עד כמה שחובת הראיה חלה עליה, בשל אי התייצבות המערער. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש מקום לנהוג לפי תקנה 333 לתקנות סדר הדין אך לא ציין זאת מפורשות, רק הסתפק במתן רשות להשמיע עדים לנוכח אי יכולתו של הבעל להופיע ולהעיד. ביהמ"ש העליון העיר כי בנסיבות כגון אלה חייב ביהמ"ש לרשום את הטעמים להחלטתו ומכל מקום לתת החלטה מפורשת המתייחסת לכך כי נבצר מבעל הדין להתייצב כדי להיחקר אישית. אולם, השאלה העיקרית היא אם בשלב הערעור ולנוכח טיב הראיות יש מקום לפסילת ההליכים והתשובה לכך היא שלילית.
בעת שחוייב הבעל במזונות, בתיק הקודם, הוטל עיקול זמני על דירתו כדי למנוע העברתה לידועה בציבור, ולאחר מכן ביטל ביהמ"ש את העיקול הזמני לפי בקשת הבעל ועל ביטול הערעור לא הוגש ערעור. לאחר מכן הוגשה התביעה הנדונה להגדלת המזונות ובמסגרת זו הוגשה בקשה להטלת עיקול וביהמ"ש נעתר לכך לשם הבטחת מזונות האשה. הערעור על כך נתקבל. ניתן לאשר עיקול זמני בעת מתן פס"ד כאשר התובע זכה בתביעתו. מה שאין כן כשהתובע לא זכה בתביעתו אז דין העיקול להתבטל. אם זכתה המשיבה במזונות היה זה בתיק קודם ובתיק הנוכחי הפסידה בתביעתה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מזובר למערערת, עו"ד מ. ינובסקי למשיב. 30.4.78).
ע.א. 483/76 - אלינג אוריאל נגד הרמן צבי ואח'
*הפרת הסכם (הערעור נדחה).
המערער, קבלן לבנים, התחייב לסיים עבודות מסויימות עד למועד מסויים, ונקבע שסיום העבודה במועד האמור הוא תנאי יסודי. המערער לא סיים את העבודה בזמן ואז שלח לו המזמין הודעה על הפסקת העבודה, בהתאם לקבוע בהסכם, ומסר את העבודה לקבלן אחר. ביהמ"ש קבע כי בדין עשו כך המשיבים והערעור על כך נדחה. המערער טען כי נבצר ממנו לסיים את העבודה בשל הגשם שירד בזמן ההוא, ואולם עניין זה הוסדר בתוך החוזה ולפי ההסדר היה על המערער לקבל מהארכיטקט, שמונה לשם כך בחוזה, דחיה וכאן לא נתבקש הארכיטקט לתת כל דחיה. גם בעדותו בביהמ"ש לא נשאל הארכיטקט אם העובדה שמשך כמה ימים שקדמו למועד ירדו גשמים היה בה כדי להצדיק
הארכת המועד. המערער טען גם שלפי החוזה צריך היה לתת לו התראה ואורכה לסיום העבודה אך טענה זו לא בא זכרה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד לידאוי למערער, עו"ד זיכלינסקי למשיבים. 5.4.78).
ע.א. 698/77 - ועד עדת הספרדים בירושלים ואח' נגד יעקב ארנון ואח'
*הוצאת שם רע (הערעור נדחה).
מי שהיה נשיא ועד עדת הספרדים בירושלים, אליהו אלישר, הצטרף למועצה הישראלית למען שלום ישראלי פלסטינאי כנשיא כבוד, ובעקבות זאת פרסם ועד עדת הספרדים הודעת אי אמון באליהו אלישר על שקיבל על עצמו לשמש נשיא כבוד "לגוף ציבורי שעל חבריו נמנים אישים אנטי ציוניים וקומוניסטים". חברי המועצה, המשיבים, הגישו תביעה לפי חוק לשון הרע נגד המערערים וביהמ"ש חייב את המערערים לשלם כל אחד מן המשיבים פיצוי של 5 אלפים ל"י. הערעור על כך נדחה. בפני ביהמ"ש העליון לא חלקו עוד המערערים על כך כי יש במילה "אנטי ציוניים" משום לשון הרע, ואין המערערים יכולים לומר אמת דברתי. נותרו שתי טענות הגנה: הטענה שמדובר כאן ,שי בלשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור שאינו תאגיד ולפי סעיף 4 לחוק לשון הרע אין עילה לתביעה אזרחית; שהפירסום היה בגדר הבעת דעה על התנהגות הנפגעים ועל כן היה הפירסום הוגן לפי סעיף 15 לחוק. שתי טענות אלה אין לקבל. למעשה, אין זכר לטענה הראשונה בנימוקי הערעור, שכן הנאמר בערעור כי המערערים חוזרים על נימוקי ערעורם בביהמ"ש המחוזי, אין בו יציאת ידי החובה לפרט את נימוקי הערעור בביהמ"ש העליון. אך לא בשל כך בלבד תדחה הטענה הנ"ל. ההגבלה לפי סעיף 4 לחוק הינה כאשר לשון הרע פורסמה על הגוף או על קבוצה או סוג של בני אדם כגון עורכי דין, כמרים וכד'. אולם לשון הרע המתייחסת לכל אחד מחברי הגוף, הקבוצה או הסוג, נותנת לכל אחד מהם עילה לתובענה אזרחית. נכון שהדיבור "שעל חבריו נמנים..." רומז על חלק ולא על כולם, אך במקרה דנן כל אחד מחברי המועצה יכול היה לראות את עצמו כמי שמכונה אנטי ציוני. אפשר גם לומר כי הקביעה שיש בין חברי המועצה אנטי ציוניים מטילה כתם על כולם, כמתחברים עם אנטי ציוניים. אשר לטענה כי הפרסום לא בא לקבוע עובדה אלא להביע דעה על התנהגות המשיבים - אילו ציינו המערערים את העובדה שהמועצה מנהלת מו"מ עם אנשי אש"ף, ואמרו שיש לראות בכך מעשה או התנהגות אנטי ציוניים, אפשר היה לראות בזה הבעת דעה. אך המערערים לא עשו כן, אלא טשטשו את התחומים וקבעו כעובדה שעם חברי המועצה נמנים אנטי ציוניים.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד גד רוה למערערים, עו"ד פלדמן למשיבים. 4.4.78).
ע.א. 479/75 - ברוך בן דב ואח' נגד תדיראן תעשיות לאלקטרוניקה
*עדות הזמה (הערעור נדחה).
המשיבה תבעה מהמערערים לפי שטרות וטענת ההגנה של המערערים היתה שהשטרות ניתנו למשיבה במקום שטרות אחרים, ושהוסכם בין המערערים ובין עוה"ד של המשיבה שהלה יחזיר למערערים את השטרות האחרים, אך הוא לא החזיר את השטרות וללא קיום התנאי של החזרת השטרות אין תוקף לשטרות החדשים, ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערים לא הוכיחו הסכם כזה והאמין לעדות עורך הדין שלא התחייב להחזיר את השטרות. הערעור נדחה. הטענה היחידה של המערערים היא שהשופט שגה בכך שסירב להרשות להם להביא ראיות הזמה, היינו להביא תיקי הוצל"פ מסויימים שבכוחם לסתור את עדות עוה"ד ולהטות את הכף לטובת גירסתם. אין לקבל טענה זו. הרשות להביא עדות הזמה היא בשקול דעת ביהמ"ש קמא ואין לומר שהשתמש בשיקול דעתו שלא כדין.
העובדות בקשר עם פעולות ההוצל"פ היו בידיעת המערערים בתחילת המשפט, ואם סברושיש בהן לפגוע במהימנות העד יכלו להציג את הראיות בפני עוה"ד בעת שנחקר, ועלידי כך לתת לו הזדמנות להגיב על ראיות אלה. אין זה גם ברור שקבלת הראיות הנוספותהיתה סותרת מיניה וביה את עדותו של עוה"ד. בע"א 462/72 (פד"י כ"ז(4) 274) החליטביהמ"ש העליון להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לשם שמיעת עדות מפריכה, אולםבאותו מקרה היה ברור שאם העדות הנוספת היא עדות אמת יהיה בה כדי למוטט אתהגירסה הנגדית לחלוטין. אעפ"כ גם שם ציין ביהמ"ש שהוא שקל ארוכות אם מן הדין להחזיר את העניין לשם שמיעת עדות הזמה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, אלון. עו"ד גולדברג למערערים, עו"ד כהן למשיבה. 20.4.78).