ע.א. 632+662/77 - עו"ד יוסף מוסקונה ומודיעין אזרחי בע"מ נגד עו"ד גדעון מאיר
*טענת חסיון של עו"ד בתשובות לשאלון על שיחות עם לקוחו
* הגבלת השימוש במסמכים שניתן לגביהם צו גילוי(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופט וינוגרד) בת.א. 121/76 - ערעורו של מוסקונה נתקבל ושל מודיעין אזרחי נתקבל בחלקו).
העובדות:
עו"ד מוסקונה היה יועץ משפטי של חברת תריסול ושל מנהלה רם בן טל. מניות החברה היו בידי טל ואשתו וזו האחרונה היתה רשאית למנות, באמצעות בעלה, מנהל בחברה. בני הזוג היו מסוכסכים והתנהלו ביניהם משפטים. האשה רצתה למנות את המשיב כמנהל בחברה והודיעה על כך לבעלה וזה פנה לעו"ד מוסקונה ולאחר התייעצות הזמין עו"ד מוסקונה דו"ח על המשיב אצל מודיעין אזרחי ובדו"ח היו כנראה ממצאים או חוות דעת שליליים. מוסקונה העביר את הדו"ח לבןטל, תוכן הדו"ח הגיע לידיעת המשיב שהגיש תביעת נזיקין נגד מוסקונה ומודיעין אזרחי על סך מליון ל"י בגין הוצאת לשון הרע. במסגרת התביעה נדונו בין היתר שתי המרצות נשוא הערעורים.באחת ההמרצות הורה השופט למוסקונה להשיב על שתי שאלות, ובשניה, הורה למודיעין אזרחי לגלות למשיב שני מסמכים. השאלות למוסקונה היו "הנכון שאמרת לרם בן טל ... אם התשובה שלילית - מה היתה הדעה שהבעת באזני רם בן טל על הדו"ח נשוא התובענה". מסמכי מודיעין אזרחי הם יומן התיק ועדויות שנגבו מאנשים שונים במסגרת החקירה על המשיב. מסמכים אלה שימשו בסיס לעריכת הדו"ח של מודיעין אזרחי על התובע. על ההחלטות הנ"ל נסב הערעור.
החלטה - השופט בכור:
א. בענין הצגת השאלות למוסקונה - השופט דחה את טענת החסיון באומרו שהדברים נאמרו ללקוח במסגרת מתן חוות דעת על בן אדם ואין זה מן הדברים שהם בתחום "השרות המקצועי" של העורך דין. בכך טעה ביהמ"ש. בן טל היה מעוניין בחוות דעת על המשיב לרגל מצב היחסים הבלתי תקינים בינו לבין אשתו ולאור נסיון העבר והסכסוכים והמשפטים שכבר היו לו עם אשתו. הזמנת חוות הדעת לא היתה פעולה העומדת בפני עצמה ובלתי תלוייה במכלול הבעיה שעמדה לדיון. כאשר עו"ד מטפל במשפט בשם לקוח אין ספק שעריכת חקירות, איסוף חומר ובדיקתו הם חלק טבעי ומובן מאליו של תפקידו, וחוות הדעת שעוה"ד מביע בפני לקוחו על תוכן החקירות הוא חלק מן השרות המקצועי של עוה"ד. השרות אינו מתחיל עם הגשת המשפט כי אם בשלב מוקדם יותר, וכאשר מתקיימת התייעצות מוקדמת לקראת אפשרות של משפט גם התייעצות זו וכל עבודות ההכנה הן בגדר השרות המקצועי שעוה"ד מספק למרשו.
ב. גם אילמלא היה מדובר על תביעה אפשרית, היתה כאן התייעצות של לקוח עם עורך דינו בשאלת הצורך להיענות לדרישה למינוי המשיב למנהל בחברה ובתוצאות אפשריות של אי היענות מיידית וזה אחד הדברים המיוחדים למקצוע עוה"ד, דהיינו ייעוץ בעניינים משפטיים, ומה שאמר המערער למרשו נאמר במסגרת ייעוץ זה.
ג. סעיף 48 לפקודת הראיות מורה שאין עו"ד חייב למסור כראיה דברים ומסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו, ויש להם קשר עניני לשרות המקצועי שניתן ע"י עוה"ד ללקוח. אין להגביל הגדרה זו באופן בלתי סביר ואין להרחיבה יתר על המידה. יש לבדוק בכל מקרה אם הדברים שנאמרו הם דברים שיש להם קשר עניני עם השרות שנתן עוה"ד ללקוחו. החסיון על דברים שנאמרו בין עוה"ד לבין לקוחו כוחו יפה בכל הליך שהוא. זהו חסיון לטובת הלקוח ולא לטובת עוה"ד, והלקוח הוא שיכול לוותר על החסיון. אי לכך אין לחייב את המערער להשיב על השאלות הנ"ל.
ד. אשר למודיעין אזרחי - הכלל הוא שמסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים התלויים ועומדים הינו חסוי. אין זה חשוב אם החומר נאסף ע"י הפרקליט או אנשים שהלה מינה
לשם כך כל עוד החומר הוא לצורך המשפט. ברם כאן לא מדובר באותם הליכים שלגביהם נערכו המסמכים אלא בהליכים שונים לחלוטין, ולא מדובר על צו גילוי המופנה לעוה"ד או ללקוחו, אלא על צו לצד שלישי, שנתבע במשפט אחר, ובאותו עניין אין חסיון למי שערך את הדו"ח. במקרה כזה חייב הנתבע לגלות לתובע פרטים על הדו"ח שהכין.
ה. מודיעין אזרחי חוששת כי המשיב עלול להשתמש בתוכן המסמכים לא למטרות משפט זה כי אם למטרות אחרות, היינו לשם הגשת תביעת דיבה נגד מוסרי המידע. באנגליה ישנה פסיקה האומרת שצד שקיבל גילוי מסמכים אסור לו להשתמש בהם למטרות אחרות מאשר המשפט שבו ניתן הגילוי, ואף אסור לו להעביר לאחרים את המידע של המסמכים. הלכה זו צריכה להנחות גם בארץ והיא נראית סבירה והכרחית להבטחת המטרה של כל התדיינות משפטית. אי לכך יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין גילוי המסמכים, אך יש להתנות את צו הגילוי במתן התחייבות ע"י המשיב שלא לעשות במסמכים או בתוכנם כל שימוש פרט מאשר שימוש חוקי ולמטרות ניהול ההליך הנוכחי ורק נגד אותם הנתבעים שכבר הינם צד במשפט, וכן יתחייב לא להעביר לאחר את המסמכים או תוכנם.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. עו"ד מוסקונה לעצמו, עו"ד גבריאל לוי למודיעין אזרחי, עו"ד ג. קלינג למשיב. 2.5.78).
ע.א. 422/77 - בתיה בן ארי נגד שרה שפירא
*אכיפת צו מניעה זמני לפי פקודת בזיון ביהמ"ש(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבן אור) בת.א. 1397/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת מוטרדת ע"י המשיבה אשר מטלפנת אליה בכל שעות היממה תוך ניבול פה ואיומים ובגין כך הגישה נגד המשיבה תובענה לצו מניעה. ביהמ"ש המחוזי הוציא במסגרת התובענה צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לטלפן למערערת ולהטרידה. המשיבה, כנראה על רקע מצב נפשי מעורער, אינה מרפה מן המערערת וגם משפטיים פליליים שהוגשו נגדה לא הועילו. המערערת הגישה בקשות בהליכי בזיון ביהמ"ש לאכיפת צו המניעה הזמני וביהמ"ש הסתפק באזהרה כדי לתת למשיבה הזדמנות להפסיק את ההטרדות. בבקשה דנא עורר ביהמ"ש המחוזי, במסגרת הליכי בזיון ביהמ"ש, את השאלה, אם יש מקום להמשך קיומו של צו המניעה ואם אין לבטלו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במסגרת הליכי בזיון ביהמ"ש הוא מוסמך לא רק לשקול ביטול צו אכיפה שניתן קודם לכן נגד מי שנמצא אשם בבזיון ביהמ"ש, אלא גם לבטל את הצו המופר גופו. לגופו של ענין החליט ביהמ"ש לבטל את צו המניעה הזמני מן הטעם שמדובר באשה שהיא חולנית ואין מקום לתת צו מניעה. על כך הערעור.
החלטה - השופטת בן פורת:
סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש, הדן בשיקול נוסף שבו רשאי בימ"ש לבטל צו שניתן קודם לכן, מתייחס לצו אכיפה שניתן במסגרת הליכי בזיון ביהמ"ש. מה שאין כן בכל הנוגע לצו המופר גופו, שאותו יכול לשנות או לבטל ביהמ"ש הדן בתובענה ולא באכיפה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. כך שהצו הזמני בעינו עומד. השופטת בן פורת העירה כי אינה מתערבת בשיקולים העניינים והמשפטיים של ביהמ"ש לגופו של ענין, כדי להניח לשופט שיברר את התובענה גופה, לפסוק בה כראות עיניו.
השופט ח. כהן:
א. לגופו של ענין - הטרדה טלפונית מהווה עוולה אזרחית שהוראות פקודת הנזיקין חלות עליה וכולל סמכות בימ"ש לתת צו מניעה נגד הטרדות טלפוניות.
ב. אשר להחלטות ביהמ"ש המחוזי שלא לאכוף צו על מי שלוקה מבחינה נפשית - אם לא מדובר בחולה נפש שאינו מסוגל לעמוד לדין יש לכוף עליו לציית לצו בימ"ש. על ביהמ"ש להימנע מלקבוע כי אדם הסובל מליקוי נפשי אינו מסוגל משום כך בלבד לציית לצו ביהמ"ש. אין סיבה להניח שלא יתכנו נסיבות שיהא בהן כדי לרסן אנשים כאלה ואף למנוע בעדם לרדוף ולהטריד. כלל הוא שאין מענישים חולי נפש, אך מאידך אין מפקירים את הציבור לסכנות הנובעות מזה שחולה נפש מתהלך חופשי, וכמידת סכנתו כן מידת אשפוז הכפוי. אמנם אין סמכות בידי בימ"ש, בהליכי בזיון בימ"ש, לצוות על אישפוז החולה לפי החוק לטיפול בחולי נפש, אך אם ביהמ"ש יצווה על מאסרו של החולה ובתקופת מאסרו יתברר הצורך באשפוזו יוכל נציב בתי הסוהר להשתמש בסמכותו ולהעביר את החולה לאישפוז.
ג. סברתו של ביהמ"ש המחוזי שאין לתת צווי מניעה לשם מניעת מעשים פליליים אין לה סימוכין בחוק, ומי שיש לו יסוד סביר לחשוש שהוא עומד ליפול קרבן להתנקשות פלילית שיש בה גם עוולה אזרחית, רשאי לבקש צו מניעה שיאסור על העבריין לבצע עבירתו.
השופט לוין:
נכון שביהמ"ש המחוזי חרג מסמכותו כשביטל את צו המניעה הזמני, אך כל עוד התובענה בתיק העיקרי תלוייה ועומדת אין להתערב ולהביע דעה על סיכויי התביעה לגופה. על כן נמנע השופט לוין מלחוות דעה בשאלה באיזו מידה יצווה בימ"ש על הנתבע להימנע מלבצע עבירה פלילית, אם כי לכאורה נראה לו שצדק ביהמ"ש המחוזי שמכח שיקול דעתו עשוי ביהמ"ש לסרב לתת צו האוסר על הנתבע לבצע עבירה. בעניננו צו המניעה הזמני בעינו עומד, ובשאלה אם הוא ניתן לאכיפה, הרי אין ביהמ"ש נותן צו לאכיפה אלא אם כן הצו יהיה יעיל ואפקטיבי, ואין ביהמ"ש מפעיל את סמכויותיו אלא למטרת כפייה ולא למטרת ענישה לשמה. לא היתה בפני ביהמ"ש המחוזי ראיה חד משמעית שצו מאסר לא ישפיע על המשיבה, ומעולם לא ניתנה חוות דעת רפואית בשאלה האמורה.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, לוין. עו"ד ש. חייט למערערת, עו"ד א. ברקת למשיבה. 30.4.78).
ע.א. 118/77 - זאב סטבינסקי נגד דחף בע"מ
*מתן רשות להתגונן (הערעור נתקבל).
המערער מסר למשיבה שני שיקים ומשלא נפרעו הוגשו לבצוע. המערער התנגד לביצוע בטענה כי השיקים ניתנו בתנאים מסויימים ומשנתמלאו אותם תנאים הופטר מפרעון השיקים. המערער נחקר על תצהירו ועמד על גירסתו, גם כשהוצגו לו אישורים שלפיהם מהווים השיקים תשלום עבור גמ"ח שקיבל. טענתו היתה שלא שם לב מה כתוב באישורים, אך למעשה לא ניתנו תמורת גמ"ח. ביהמ"ש דלמטה דחה את התנגדות המערער באומרו שלא הובאה כל ראיה שהשיקים ניתנו למשיבה כבטחון בלבד. הערעור נתקבל. אם יצליח המערער להוכיח את גירסתו מן הדין יהיה לדחות את התביעה נגדו ואין להגיד שגירסתו התמוטטה כליל בחקירה. העובדה שחתם על שני אישורים שהשיקים ניתנו תמורת גמ"ח אמנם סותרת את גירסתו, אך אין לשלול מהמערער את ההזדמנות להוכיח את טענתו בדרכים הפתוחות עדיין לפניו, ובכללם ע"י חקירת אחד מבעלי החברה המשיבה או ע"י ספרי החשבונות של המשיבה. גם אם סכוייו של המערער להצליח קלושים אין בכך כדי למנוע ממנו רשות להתגונן כל עוד הוא מראה הגנה אפשרית בפני התביעה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ליבליך למערער, עו"ד ריזברג למשיבה. 30.4.78).
ע.א. 661/77 - אליט בע"מ ואח' נגד מפעלי מתכת נגב בע"מ
*התנגדות לביצוע שטרות (הערעור נדחה).
בין הצדדים היו עסקים ובתוצאתם היו בידי המשיבה שטרות של המערערים. נעשה הסדר בין הצדדים ועל פיו הופקדו בידי עו"ד שטרות בסכום כולל של 300 אלף ל"י, והמשיבה התחייבה לספק קונסטרוקציות פלדה והותנו תנאים שונים לקיום ההתחייבויות של המשיבה. השטרות לא שולמו ועיקר הגנת המערערת שהתמורה נכשלה וששולמה חלק מתמורת השטרות. הגנתה נדחתה והערעור נדחה. אם רצו המערערים להתגונן בטענת כשלון תמורה היה עליהם לטעון בתצהיר את כל העובדות הנחוצות לביסוס טענה זו. הם הסתפקו בטענות כלליות שקיימו את התחייבויותיהם לפי ההסדר ושהמשיבה לא קיימה את התחייבויותיה, אך לא נמסרו פרטים מלאים ומפורטים, גם הטענה של תשלום 150 אלף ל"י על חשבון חוב זה לא הועלתה כראוי. עפ"י חוק החוזים, סכום שניתן לנושה שעה שנשה מהחייב חיובים שונים רשאי החייב בעת התשלום לציין את החיוב שלחשבונו יזקף הסכום, ואם לא עשה כן רשאי הנושה לעשות כן. לא נאמר בתצהיר שהתשלום של 150 אלף ל"י נזקף ע"י המערערת על חשבון החוב לפי השטרות, ועל כן טענה זו לא הועלתה כראוי בהתנגדות לביצוע השטרות. מי שמבקש רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר חייב להיכנס לפרטים ביחס לטענות ההגנה שהוא מעלה ואינו יכול להסתפק בטענות כלליות וסתמיות.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד חלד למערערים, עו"ד א. אדליסט למשיבה. 4.4.78).
ע.א. 568/76 - אנטון גולדשטיין ואח' נגד אלפרד גולדשטיין ואח'
*אומד דעתו של מצווה שביטל, לכאורה, בצוואה שניה צוואה
קודמת (הערעור נדחה).
המנוח מיכאל גולדשטיין עשה צוואה אחת בשנת 1968 וצוואה אחרת בשנת 1974. הצוואה הראשונה היתה לטובת כל הצדדים להליכים המשפטיים, והצוואה השניה היתה רק לטובת המשיבים. ביהמ"ש אישר את הצוואה השנייה וקבע כי היא מבטלת את הראשונה על כל תנאיה. הערעור נדחה. השאלה בפני ביהמ"ש היתה אם יכולות שתי הצוואות להתקיים זו בצד זו, אך לא הובאו ראיות שמהן ניתן היה ללמוד על אומד דעתו של המנוח. לכאורה מעידה הצוואה השניה על כך שהמנוח ביטל צוואתו הראשונה ואם כי ישנם רמזים פה ושם שמא העלה המצווה על דעתו אפשרות אחרת, אין אלה מצטרפים לכלל ראיה ברורה שיש בה כדי לסתור את החזקה העולה מנוסח הצוואה שהוא מבטל את הצוואות הקודמות. המערערים הם בבחינת המוציא מחבירו עליו הראיה והם לא עמדו בנטל השכנוע שהיה מוטל עליהם.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. 11.4.78).
ע.א. 622/77 - שרה וייס ואח' נגד כיתן בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד בתביעת נזיקין (הערעור נתקבל).
המערערים הם אלמנתו ויתומיו של המנוח שמואל וייס שתבעו מאת המשיבה פיצויים ונפסק לזכותם סכום של 1,773 מליון ל"י. המשיבה ביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד עד לבירור הערעור וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לגבי סכום של 350 אלף ל"י, שכנגדו יתנו המערערים ערובה בנקאית להבטחת החזרת הכסף במידה שיתקבל ערעור המשיבה, ובאשר ליתרת הסכום החליט השופט לעכב את הביצוע. הערעור על העיכוב נתקבל. הנימוק שהמשיבה צריכה לשלם את הכסף מתוך אמצעיה ומכיון שאין לה אמצעים נזילים תצטרך למכור נכס מנכסיה אין לקבלו. אין מעכבים ביצוע פס"ד מן הטעם שאין לחייב אמצעי תשלום נזילים. במצבו הקשה של החייב אפשר לדון בהליכי הוצל"פ אך לעניין עיכוב הביצוע אין בשיקול זה כדי להוסיף או לגרוע. עיכוב הביצוע במצב האינפלציה ההולכת
וגוברת גורמת נזק לנושה ומטיבה שלא בצדק עם החייב. אי לכך יש להורות על ביצוע מיידי של פסק הדין ובלבד שהמערערים ימציאו ערבות בנקאית להחזרת הכסף אם המשיבה תזכה בערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. צימרמן למערערים, עו"ד י. ארנון למשיבה, 19.4.78).
ע.א. 487/76 - אורי אליעזר פיליפ נגד ישראל גפני ואח'
*קביעת הפסד השתכרות בתביעת נזיקין (הערעור נתקבל).
למערער נגרמה נכות בתאונה, הנכות נקבעה בשיעור של 10 אחוז והיא מתבטאת בכך שנקטע הגליל העליון וחלק מהגליל האמצעי באצבע השניה של היד השמאלית. המערער הוא יליד 1952, התאונה אירעה בשנת 1970 ואילו פסה"ד ניתן בשנת 1976. ביהמ"ש המחוזי פסק בגין הפסד השתכרות בעתיד 10 אלפים ל"י בציינו שהמערער התקדם יפה מבחינת כושר עבודתו ומשתכר לא פחות ממה שהיה משתכר לולא הפגיעה, אם כי קיימת אפשרות מסויימת שאולי תהיינה עבודות עדינות שבביצוען יהיה התובע מוגבל. הערעור נתקבל. ביהמ"ש לא העריך במידה מספיקה את הפסד ההשתכרות העלול להיגרם למערער עקב נכותו. אמנם המערער השיג בינתיים עבודה, אך זו אינה קבועה ולפי עדותו, גם באותה עבודה אין ההספק שלו מגיע להספק עבודה של פועל רגיל בגלל נכותו. על יסוד הנ"ל החליט ביהמ"ש לקבוע עבור ראש נזיקין זה פיצויים של 30 אלף ל"י בניכוי האחוז שנקבע כרשלנות תורמת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד אלקלעי למערער, עו"ד יהב למשיבים. 13.4.78).
ע.א. 368/76 - פנינה נקר קטינה נגד נטראללה פריד אליאס
*פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת נולדה בשנת 1962 ובהיותה בת 9 נפגעה קשה בתאונת דרכים, המשיבים הודו באחריות, ועמדה לדיון שאלת גובה הפיצויים. לפי חוות דעת מומחים מגיעה נכותה של המערערת לכ- 42 אחוז, היא נפגעה ברגלה הימנית והיא צולעת, נשארו לה הפרעות נוירולוגיות וקשיים בתפקוד האינטלקטואלי. בצדק דחה ביהמ"ש את הטענה שנכותה היא למעשה נכות של 100 אחוז ויש לראות את נכותה כאמור. לגבי הפסד השתכרות בעתיד קבע השופט פיצוי של 175 אלף ל"י בהתבססו על אחוז הנכות והשכר הממוצע במשק ביוני 1975 שהיה אלפיים ל"י לחודש ותקופה של 42 שנות השתכרות והיוון. יש לקבל את השיטה שהנחתה את השופט בהגיעו לסכום שפסק, אך יש לתקן את החישוב הבסיסי של השכר הממוצע, שכן המדובר בשכר של יוני 1975 ואילו פסה"ד ניתן באפריל 1976 ובינתיים עלה השכר הממוצע. לא היתה ראיה על גובה השכר באפריל 1976, אך לא יהיה זה צודק להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, ומכיון שב"כ המערערת טען בסיכומיו שהשכר הממוצע אז היה 3000 ל"י לחודש והמשיבים לא כפרו בכך, נלקח נתון זה כבסיס לחשבון, כך שהפסד השתכרות בעתיד הועלה ל- 250 אלף ל"י. בעד כאב וסבל פסק השופט 75 אלף ל"י ובכך קפץ השופט את ידו מהמערערת, שהיא נערה צעירה הנשארת עם מומיה הפיסיים והנפשיים למשך כל חייה, אך אין להמיר את שיקול דעתו של השופט שראה את המערערת ושמע את העדים בשיקול דעת ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, לוין. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד בן חיים למערער, עו"ד לנמן למשיבים. 12.4.78).
ע.א. 191+230/76 - גיורא תמיר וליאו גולדברג בע"מ נגד מנוע ... בע"מ ואח'
*אחריות לתאונת דרכים בגין רשלנות בתיקון רכב (הערעורים נדחו).
המערער תמיר היה בעל טנדר ולאחר שנסע בו כ- 200 אלף ק"מ
הרגיש ברעש בחלקו האחורי של הטנדר ומסר אותו לבדיקה אצל גולדברג. הוחלפו שם מספר חלקים ובכללם הסרנים האחוריים. לאחר מכן נסע 6,000 ק"מ ושוב נשמע רעש חשוד. הטנדר נמסר למוסך ושם נתגלה שהסרן שוב היה שחוק. הסרן פורק ונשלח לגולדברג, אך בלי מכלול החלקים שהיה קשור בהם. תמיר דרש מגולדברג להחליף את הסרן, אך לא היה לו חלק כזה ואז מסר גולדברג את הסרן ל"מנוע" לריתוך. שוב נסע הטנדר כ- 6 אלפים ק"מ, הסרן נשבר, אירעה תאונה ושני אנשים נפצעו. אלה הגישו תביעת פיצויים נגד מי שנהג בטנדר, נגד תמיר שהוא בעל הטנדר, נגד גולדברג ונגד מנוע. ביהמ"ש המחוזי חייב את תמיר וגולדברג בתשלום פיצויים לתובעים ובאשר לתובעים אין עוררין. ביהמ"ש פטר מתשלום את נהג הטנדר ואת מנוע ועל שחרור מנוע מהאחריות הוגש הערעור ונדחה. עיקרו של הערעור נוגע לעניינים עובדתיים ובכך אין בימ"ש שלערעור מתערב. הרשלנות של גולדברג ושל תמיר מתבטאת בכך ששלחו את הסרן לריתוך בלי החלקים שמהם ניתן לעמוד על סיבת השחיקה. הם היו צריכים להיות ערים לכך שללא החלקים הקשורים לסרן לא יוכלו למצוא את הסיבה לשחיקה. השאלה שגרמה היסוסים בביהמ"ש העליון הינה אם אמנם יש לחלק את האחריות במידה שווה בין תמיר בעל הרכב ובין גולדברג ובכך כנראה החמיר השופט עם בעל הרכב יתר על המידה. ברם לא הובאו כל אסמכתאות מישפטיות שמהן ניתן ללמוד כיצד לחלק את האחריות ועל כן אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. החלטה - השופט ויתקון. 17.4.78).
ע.א. 357/77 - יחזקאל ברונשטיין נגד פקיד שומה ירושלים
*הטלת מס הכנסה על דיוידנד לבעל מניות ושומת גידול הון (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה ושל פקיד שומה נתקבל).
המערער נשום למס הכנסה, הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור בחלקו וקיבל אותו בחלקו. שני הצדדים ערערו על כך וביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעורו של המשיב. המערער הוא אחד משני מנהליה ובעלי מניותיה של חברה בע"מ, היה מנהל ובעל מניות שלישי שנפטר והשניים האחרים רכשו את מניותיו. בדצמבר 1969 מכרה החברה מגרש ונשאר לה רווח של כ- 84 אלף ל"י. בפברואר 1970 רכשו שני בעלי המניות את מניותיו של המנוח. בספרי החשבון ובכרטיס האישי של המערער נמצאים שני רישומים ל- 31.3.70, האחד לזכות המערער והוא "מגרש ברוממה העברת 50 אחוז מיתרת מכירת המגרש ... 41 אלף ל"י". הרישום לחובה הוא של 20 אלף ל"י תשלום ליורשי בעל המניות השלישי עבור העברת 50 אחוז מזכויות המנוח בחברה. פקיד שומה ראה ברישומים אלה ראיה לכך שהמערער קיבל מן החברה את חלקו ברווחים, והטיל על דיוודנד זה מס הכנסה. אז החליטו המנהלים לבטל את הזיכוי של 41 אלף ל"י לטובת המנהלים ולהשאיר את הרווח בתוך החברה כקרן בניה וכך נרשם הדבר במאזן לסוף השנה הבאה. ביהמ"ש המחוזי קבע שעל פי הרישומים ליום 31.3.70 קיבל המערער את חלקו מן הרווחים של החלקה ובכך צדק. לא מדובר כאן ברישום מוטעה שנעשה בהיסח הדעת, אלא ברישום ששיקף נאמנה פעולה שהיתה, היינו, העמדת מחצית הרווחים של החברה לזכות המערער. כאשר יש ספק איך לפרש, מבחינת מס הכנסה, פעולתו של צד, מעמדו או היחסים שבינו ובין צד אחר, יש ערך רב להתנהגות הצד או הצדדים, למסמכים ולרישומים שנרשמו בספרי החשבון שלהם. יתר על כן, כאשר ניתן לבצע עיסקה בכמה דרכים והדרך שבחר בה הצד מחייבת אותו במס אין הוא יכול לדרוש שיראוהו כאילו בחר בדרך אחרת נוחה יותר מבחינת המס. גם לא הובאה כל אסמכתא להראות שהכנסה שהיתה לנישום ניתנת לביטול למפרע.
אשר לערעור שכנגד - הוא מתייחס לקביעת פקיד שומה את הכנסות המערער במשך 4 שנות מס עפ"י גידול ההון והוצאות המחייה לאותן שנים. פקיד השומה קבע את הוצאות המחייה של המערער בממוצע של 7,700 ל"י לשנה, וביסס אומדנה זו על נתונים סטטיסטיים
רשמיים שלפיהם הוצאות המחייה הממוצעות של משפחה כזו של המערער עלו על 10 אלפים ל"י לשנה. המערער טען שחי חיים צנועים והשופט קיבל את ערעורו והעמיד את ההכנסה על קצת יותר מ- 5 אלפים ל"י לשנה. בקבלו את הערעור אמר ביהמ"ש העליון כי אמנם אין להתערב בקביעה עובדתית של ביהמ"ש דלמטה, אך גם לא מן הדין היה שביהמ"ש המחוזי יתערב בשיקול דעת פקיד השומה תוך התעלמות מחומר אובייקטיבי ששימש לפקיד לביסוס הערכתו. כמו כן ערער פקיד שומה על כך שהמערער לא חוייב בריבית וביהמ"ש העליון הטיל ריבית החל מהגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, לוין. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. שפאר למערער, עו"ד א. בן טובים למשיב. 12.4.78).
ע.א. 397/76 - מאיר ברקוביץ וברמא חברה לייצור נעליים בע"מ נגד פקיד שומה
*פסילת ספרים עקב ליקויים בניהולם (הערעור נדחה).
המערערת מייצרת נעליים ומשווקת אותן בסיטונות, והמערער שהוא מנהל החברה ובעל מניותיה יש לו חנות שבה הוא מוכר נעליים כקמעונאי. פקיד השומה פסל את ספרי המערערים והוציא להם שומה לפי מיטב השפיטה, ערעור המערערים בביהמ"ש המחוזי נדחה והערעור על כך נדחה. כמסתבר לא ניהלו המערערים ספרים בהתאם להוראות מס הכנסה שעמדו בתוקפן לגבי שנות המס הנדונות ועל כן בדין נפסלו הספרים. ברם לא רק הליקויים בניהול הספרים גרמו לפסילת הספרים, אלא גם העובדה שתוצאות הפעולות המסחריות כפי שנתקבלו עפ"י הספרים לא נראו לפקיד השומה סבירים וגם בכך צדק.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, גב' בן פורת, החלטה - השופט ויתקון. עו"ד טויסטר למערערים, עו"ד וגנר למשיב. 9.4.78).
ע.א. 761/77 - אבנעל ... בע"מ נגד פקיד שומה
*פסילת עיסקה כמלאכותית ע"י פקיד שומה (הערעור נתקבל).
בשנות המס 1972 ו- 1974 שילמה המערערת לחברה אחרת סכומים בתור "דמי ניהול" וניכתה תשלומים אלה כהוצאות בחישוב הכנסתה. פקיד שומה ראה את העיסקה כמלאכותית, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נתקבל. החברה עוסקת במכירת נעליים ויש בידיה כ- 30 חנויות בכל חלקי הארץ. קבוצת יזמים רכשה את החברה בשנת 1971 כשמצבה היה רע. היזמים הם ה"ה שני ודיאמנט שהם תושבי הארץ ועוד שניים תושבי ארה"ב. כל מניות אבנעל היו מוחזקות בידי חברת אמריקן וכו' בע"מ והיזמים הקימו חברה בשם נעלי דאלי בע"מ (להלן דאלי) וזו רכשה את מניות חברת אמריקן. במניותיה של דאלי מחזיקים 65 אחוז חברת לירן שהיא בבעלות שני ודיאמנט ו- 35 אחוז היזמים האמריקאים. מכאן כי שני ודיאמנט שולטים על המערערת והם מנהלי קל המערערת. הסכם הניהול נערך בין המערערת ודאלי ולפיו התחייבה דאלי לתת למערערת שירותי ניהול ויעוץ, כספים, ערבונות ובטחונות לצורך גיוס כספים, וכו'. תמורת שירותים אלה קיבלה דאלי כאמור דמי ניהול בסכומים גבוהים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי העיסקה מלאכותית באשר לשני ודיאמנט אין ידע בענף נעליים אם כי הם מקדישים ימים ושעות ארוכות לעניני החברה המערערת. לדעת ביהמ"ש שני ודיאמנט משגיחים על עסקי המערערת בתור יחידים ובעלי הרכוש והשליטה ואילו את שכרם האישי הם מושכים מהחברה לירן. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה, על יסוד העובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ומבלי לערער על הממצאים העובדתיים שלו, כי אכן שני ודיאמנט עוסקים בניהול החברה המערערת. לניהול דרושים מחקר, ידע ומעקב והיקף רחב של עבודה ואין צורך בידע בנעליים דוקא אלא בידע מסחרי. על כן השרותים שניתנו למערערת היו שרותי ניהול ממשיים. אילו התקשרה המערערת עם חברת שרותים שאין לה קשר אחר עימה ודאי אי אפשר היה לראות בכך עיסקה מלאכותית וממילא אין לראות עיסקה מלאכותית בכך שחברת דאלי קיבלה על
עצמה את מתן השרותים, ושיש לה יחסים של חברת אם וחברת בת עם המערערת. אין לומר שההתקשרות נפגמת עקב העובדה ששני ודיאמנט הם בלאו הכי בעלי מניות המערערת ומנהליה, שכן גם כך אין הם חייבים להקדיש את זמנם, מרצם ומומחיותם לעניני החברה חינם אין כסף. ההסדר של העברת הכספים ללירן באמצעות דאלי נועד לקיזוז הפסדי לירן באותן שנים כנגד הכנסת לירן מהדיוודנדים שקיבלה מדאלי, כולל דמי הניהול, כך שהאוצר מפסיד כאן מס הכנסה, אך עובדה זו כשלעצמה אינה הופכת את העיסקה למלאכותית. העובדה שעיסקה היא יוצאת דופן עדיין אין בה כדי לפוסלה כמלאכותית, אם יש לה טעם והסבר מלבד הטעם להפחית את נטל המס.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד א. רפאל וא. גולדנברג למערערת, עו"ד א. בן טובים למשיב. 30.5.78).
על"ע 1/77 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי לשכת עוה"ד
*עותק קבלה של עו"ד שלא ברור מתוכה מהו סכום שכ"ט (הערעור נתקבל).
ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 85 לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי לא יתנה ולא יקבל עו"ד מלקוחו תשלום שיכלול שכר טירחה והוצאות מבלי להבחין בין שכר לבין הוצאות ובלי לפרש את ההוצאות. ההרשעה מתבססת על קבלה שאותה ערך המערער על סכום של 13 אלף ל"י שקיבל מידי לקוחתו, ובקבלה זו רשום הסכום מול המילים שכר טירחה אך נוסף לכך הועבר קו מחבר מאונך לאורך מילים מודפסות נוספות שבקבלה, המתייחסות להוצאות ולפקדון. לדעת בתי הדין המשמעתיים נראה בבירור כי הסכום נועד לשמש לא רק שכר טירחה אלא גם כיסוי הוצאות ותשלומים אחרים והערעור על כך נתקבל. ספק אם ניתן לראות בהעברת קו לאורך הרישום משום הפרת האיסור לפי סעיף 85 הנ"ל. מתברר שבהסכם שבין המערער לבין לקוחתו הוסכם במפורש על שכר טירחה של 13 אלף ל"י. ביהמ"ש העליון העיר שהלשכה לא ביררה את השאלה היסודית והיא נטילת שכר טירחה בסכום של 13 אלף ל"י, בשנת 1966, מאלמנה ע"י עו"ד שטיפל בהוצאת צו ירושה לגבי רכושה שהסתכם בסך הכל ב- 60 אלף ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ע. ליצמן למשיב. 9.5.78).
בר"ע 66/78 - יהושע ז'ולטי נגד יעקב גויכריך ואח'
*ערבות לחיוב בהליכי הוצל"פ (הבקשה נדחתה).
בתיק הוצל"פ התנהלו הליכים נגד חייב עפ"י פס"ד. לאחר נקיטת הליכים נגד החייב הגיעו הנושים (המשיבים) לידי הסכם עם המבקש שלפיו ערב לתשלום החוב והמשיבים הסכימו לתת הנחה לחייב ולאפשר לו תשלום בשיעורים של הסכום שבעבורו ערב המבקש. כתב הערבות נושא כותרת "תיק הוצאה לפועל מספר ..." (מספר תיק ההוצאה לפועל) ובתוך ההסכם הוסמכו המשיבים, במקרה של פיגור, "לפעול לפי תיק הוצל"פ הנ"ל וכן לצרף בו התחייבות זו אשר תשמש כערבות לחוב הנ"ל". משלא עמד המבקש בתנאי הערבות הוגש כתב הערבות להוצאה לפועל אך המבקש טען כי הערבות לא ניתנה על ידו "לפי חוק זה", היינו לפי חוק הוצאה לפועל, כאמור בסעיף 83 החוק, ולפיכך אין לממש את הערבות זולת על דרך תובענה נפרדת נגד הערב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקש היא שלפי סעיף 16 לחוק, ערבות "לפי חוק זה" היא כאשר ראש ההוצאה לפועל מורה להשהות הליכים מה שאין כן כאשר הנושים עצמם הסכימו להשהות את ההליך והערבות ניתנה לדרישת הנושים. צדקו הערכאות הקודמות בקובען שהערבות באה בגדר סעיף 83 לחוק הנ"ל. כתב הערבות נושא כותרת "תיק הוצאה לפועל" עם מספר התיק, המשיבים הוסמכו לפעול בהוצל"פ למימוש הערבות, ואם כי מלכתחילה לא דרש ראש ההוצל"פ את הערבות, ולפי פרשנות דווקנית לא באה הערבות במסגרת סעיף
16 לחוק, הרי בענין דנא אין צידוק לפרשנות דווקנית שהיתה גורעת נוספות מיעילות מנגנון ההוצל"פ. ראש ההוצאה לפועל נתן בדיעבד את הגושפנקא שלו לסידור שנעשה בין הערב לבין הנושים וניתן לפרש זאת כך שאם כי מלכתחילה לא נדרשה הערבות ע"י ראש ההוצל"פ הרי אישור בדיעבד כמוהו כהסכמה מלכתחילה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. לירז למבקש, עו"ד ד. סרנגה למשיבים. 26.4.78).
ב.ש. 126/78 שלום לביא נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שלושה אנשים, ובכללם העורר, הועמדו לדין באישום של תקיפה חבלנית והודו בעבירה, אך דינם לא נגזר הואיל והעורר נאשם גם בעבירות של הטרדת עד ואיום ובעבירות אלה כפר. המשך המשפט נדחה לשם גביית ראיות באישום הנוסף ובינתיים שחרר השופט את שני הנאשמים האחרים בערובה ואילו העורר נשאר במעצר. הערר נדחה. אילו התקיים דיון בערר על השחרור של שני הנאשמים האחרים שכבר הורשעו הרי שלא היה מקום לשחררם בערובה. שחרור כזה מעורר בלבו של העורר הרגשה של אפלייה ומבחינת הצדק שחרור של עבריינים שהורשעו, אם כי ענשם טרם נגזר, אינו תואם את נוהג בתי המשפט. כיון שכך נטה הנשיא לשחרר את העורר בערובה כמו השניים האחרים, אך מכיון שדעתו אינה נוחה משחרור השניים האחרים, ומשפטו של העורר נועד להתחדש שבוע לאחר ברור הבקשה, החליט הנשיא לא להתערב בצו המעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. זיו לעורר, עו"ד י. רזניק למשיבה. 23.5.78).
ב.ש. 130/78 - עו"ד פלוני נגד מדינת ישראל
*צו של בימ"ש לעצור חשוד אם לא יתייצב במשטרה (הערר נדחה).
נגד העורר, תושב אילת, הוגשה תלונה למשטרה המאשימה אותו בעבירה שהיא עוון. שוטר שנשלח לבית המבקש ביקשו להתלוות אליו לתחנת המשטרה לצורך החקירה בתלונה, אך העורר סירב והשוטר חזר לתחנת המשטרה. בעקבות הסירוב נתבקש שופט שלום לתת צו מעצר נגד העורר, השופט החליט לתת אורכה לעותר כדי שיתייצב במשטרה מרצונו הטוב ורק משלא יתייצב תורשה המשטרה לעוצרו. עררו של המבקש נדחה. לפי הדין רשאית המשטרה לחקור בכל מקרה של תלונה והיא רשאית, בקשר לחקירה, לדרוש מאדם שנגדו הוגשה התלונה כי יתייצב במשטרה ויגיב על דברי התלונה. החלטת ביהמ"ש דלמטה היא הוגנת ועל העורר למלא את חובתו האזרחית כמו כל אדם אחר ולעזור למשטרה לבצע את תפקידיה.
(בפני: השופט אשר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' סקולסקי למשיבה. 25.5.78).
בג"צ 316/78 - עו"ד פלוני נגד שופט ביהמ"ש באילת ואח'
*צו של בימ"ש לעצור חשוד אם לא יתייצב במשטרה (העתירה נדחתה).
שופט בימ"ש שלום באילת הורה על מעצרו של העותר אם לא יתייצב עד שעה פלונית בתחנת משטרת אילת למסירת הודעה בנוגע לעבירות שבביצוען הוא חשוד, דהיינו מעשה מגונה יחד עם אשה אלמונית בחצר ביתו באילת, הכשלת שוטר והברחת חשודים. העותר ביקש שיבוטל צו המעצר ועתירתו נדחתה. יש בידי המשטרה הודעות של שתי עדות על המעשה המגונה, לשוטרים שניגשו לביתו של העותר ודרשו ממנו להילוות לתחנת המשטרה היה יסוד להניח שהעותר עבר עבירה של מעשה מגונה ועל כן היה בסמכותם לדרוש ממנו להילוות לתחנת המשטרה ומשסירב להילוות אליהם היו השוטרים רשאים לעצור את העותר ללא צו מעצר. לא היה איפוא צורך לפנות לביהמ"ש כדי שיוציא צו מעצר ועל כן אין להתייחס לטענות העותר שהשופט לא נתן לו לחקור את שתי העדות, שכן הבירור בביהמ"ש לא היה דרוש מדעיקרא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. 18.5.78).
ע.פ. 754+761/77 - מדינת ישראל נגד מנחם דגן ואח'
*קולת העונש (עבירות מרמה במכירת שמן זול למכוניות
בתור שמן משובח) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיבים הם אב ושלושה בנים המנהלים תחנת דלק ברמת אביב והם הורשעו, יחד עם חברת תחנת רמת אביב בע"מ בעבירות מרמה באשר מכרו שמן מסוג זול שהכניסו אותו לתוך קופסאות המסומנות כשמן משובח ויקר יותר. היתה עדות שהשמן שבתוך הקופסאות נמכר כאילו הוא שמן יקר. במשטרה טענו המשיבים כי הקופסאות הכילו שמן מן הסוג המשובח ואילו בביהמ"ש טענו כי מכרו את השמן בתור שמן זול והחזיקו אותו בקופסאות לנוחיות בלבד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים וגזר על החברה קנס של 75,000 ל"י, על האב שהוא בגיל 70 הטיל קנס של 15 אלף ל"י, ואילו אח אחד נדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי ושני אחים לחודשיים מאסר בפועל ועשרה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל קולת העונש נתקבל. לעניין ההרשעה יכול היה ביהמ"ש לדחות את ההסבר של המשיבים שעמד בסתירה בולטת להודעתם במשטרה ורשאי היה לראות בגירסה המקורית ראיה חותכת שלמעשה מילאו את הקופסאות בשמן זול כדי למוכרו כשמן יקר ומשובח. אשר לעונש - הרי הוא קל מדי. מרמה מן הסוג הנדון היא מן החמורות ביותר, כיון שהצרכן עומד מול מעשים כאלה חשוף וללא הגנה, וכמעט אין אפשרות לגלות עבירות כאלו ולהביא עבריינים על עונשם. יש פה ניצול ללא רחמים של תמימות הצרכן ובעניננו יש ראיות שמדובר לא במקרה בודד אלא בשיטת עבודה שגררה התעשרותם של המשיבים על חשבון הציבור. אי לכך היה מקום להטיל מאסרים בפועל לתקופות ארוכות. בכל זאת החליט ביהמ"ש העליון שלא להטיל על האב עונש מאסר בשל גילו הגבוה ולא להגדיל את עונשי המאסר של יתר המשיבים הן כיון שעברם היה נקי והן בשל הזמן הרב שעבר מהגשת כתב האישום ועד תחילת הדיון שנמשך כ- 3 שנים. מאידך יש להטיל על כל אחד מן המשיבים קנס של 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. עו"ד ג.גורני למערערת, עו"ד א. קריצמן למשיבים. 20.4.78) .
ע.פ. 343/77 - מדינת ישראל נגד יוסף אסבן
*קולת העונש (פריצה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב הורשע בפריצה ונדון לשנה אחת מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. עברו של המשיב אינו נקי ובכל זאת נהג עימו ביהמ"ש המחוזי לפנים משורת הדין. גם ביהמ"ש העליון, כשבא לפניו ערעור זה נתן למשיב הזדמנות לחזור למוטב ודחה את שמיעת הערעור לששה חודשים. הוגש תסקיר שירות המבחן שלפיו המשיב אינו משתף פעולה עם השירות וכן נשפט בינתיים המשיב על עבירת סחיטה ואיומים ונדון ל- 4 חודשים מאסר והורשע בעבירות של תקיפת שוטרים וגרימת חבלה חמורה שבגינן נדון למאסר שנתיים. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להטיל על המשיב בגין הפריצה עונש של מאסר שנה בפועל ושנה מאסר על תנאי, כשמתוך המאסר בפועל יהיו ששה חודשים חופפים את המאסרים האחרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד גב' ע. קפלן למשיב. 19.4.78).
ע.פ. 590/77 - מאיר שרביט נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
אירעה תאונת דרכים שכתוצאה ממנה התפתחה תקרית בין המערער לבין המתלונן, הלה הופל ארצה והמערער בעט במתלונן לאחר הנפילה, גרם לו שבר ביד והורשע בגרימת חבלה חמורה. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בגין עבירה קודמת של חבלה חמורה והעבירה הנוכחית נעברה מספר ימים לפני תום תקופת התנאי. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער למאסר שנה אחת והפעיל את
המאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לעניין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלונן כי המערער בעט בו כאשר כבר שכב על הריצפה ולמעשה נחרץ בזה גורל העניין. אשר לטענה כי לצורכי הרשעה לפי סעיף 238 של גרימת חבלה חמורה לא מספיק להוכיח מעשה המהווה רשלנות אלא יש להוכיח כוונה לגרום חבלה - אין ספק שכוונה כזו משתמעת ממילא כאשר אדם בועט באדם אחר לאחר שזה נפל על האדמה.
אשר לעונש - המקרה הוא חמור למדי ולמערער עבירות קודמות. מאידך אין זה מקרה שבו אדם החליט לבצע עבירה, אלא מקרה שבו התפתחה תקרית אומללה בגלל מזגם החם של שני הצדדים. המערער הוא בעל משפחה שהוא מפרנסה והעבירה נעברה בשנת 1975. בנסיבות מיוחדות של עניין זה ובהיסוס לא קטן, החליט ביהמ"ש לבטל את גזר הדין ולהטיל על המערער קנס כספי של 5,000 ל"י. את המאסר על תנאי החליט ביהמ"ש להאריך לתקופה נוספת של שנתיים מתוך הנימוקים שצויינו לעיל.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גרין למערער, עו"ד וילכר למשיבה. 5.4.78).
ע.פ. 11/78 - אליהו ודניאל אלימלך נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (החזקת נשק וגרימת חבלה) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
שני האחים אליהו ודניאל אלימלך הורשעו בהחזקת נשק ללא היתר חוקי, תקיפה בצוותא וגרימת נזק לרכוש וכן יריות בתחומי עיר. ביהמ"ש המחוזי דן את אליהו לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ואת דניאל ל- 9 חודשי מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש ועל קולת העונש נדחו. זמן מה לפני ביצוע העבירות ירה אחיו של המתלונן באליהו אלימלך ופצע אותו פצע רציני למדי ועל כך נשפט היורה לשלוש שנות מאסר. אליהו החלים מפצעו ובהזדמנות שנפגש עם המתלונן החליט לנקום בו, גייס לשם כך את אחיו דניאל שברשותו היה נשק ברשיון והשניים נגשו אל המתלונן שישב בג'יפ והחלו להכותו. המתלונן הצליח להתניע את הג'יפ ואז ירה אליהו צרור לעבר הג'יפ ופגע ברכב. אין ספק כי זו היתה תקרית אלימה אך אין לראות בכך "חיסול חשבונות" כפי שהתביעה קוראת לכך. התקרית צמחה על רקע היחסים המעורערים בין שתי המשפחות ואליהו ודניאל ביקשו להפחיד את המתלונן. הדרך בה בחרו שני האחים היתה פסולה וקשורה בסממנים של אלימות, אך לא היתה כרוכה בה סכנה לחיי בני אדם וגם היריות לא נורו על האנשים אלא על הג'יפ. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד קרפ למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 9.4.78).
ע.פ. 208/78 - שלמה עצמון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער עוסק בקבלנות בנין ובדרך כלל היה מבצע עבור עירית ירושלים עבודות תיקון ובניה קטנות יחסית. בעבודתו עם העיריה בא במגע עם מפקח בניה במחלקת החינוך שהיה מוסמך למסור עבודות ללא מכרז במחירים של 500 ל"י לכל ענין וענין. פעמיים יצא המערער עם המפקח לבדוק עבודות בשטח, ובפעם הראשונה אמר למפקח לענין מסירת העבודה "שמור ואשמור לך", ולאחר מספר חודשים הציע למפקח משכורת חודשית אם ימסור לו עבודות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוחד וגזר עליו עונש של שנה אחת מאסר בפועל ו- 5 אלפים ל"י קנס. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין עבירת השוחד - המציע שוחד לעובד ציבור גם אם הלה מסרב לקבלו רואים אותו כאילו ביצע עבירה של מתן שוחד וכאן ברור כי ההצעה של "שמור לי ואשמור לך" והצעת משכורת מהווים הצעת שוחד. אין
צורך להגדיר בדיוק מה מתכוון נותן השוחד לתת ודי בכך שהוא מציע מתת בלי לפרט בדיוק מהו. אשר לעונש - אמנם עבירת שוחד היא מעשה חמור שיש בו להשחית ולקלקל את מנגנון שרות הציבור ויש להגיב בחומרה על עבירות כאלה, אך כאן מטרת הענישה תושג אם תקופת המאסר בפועל תועמד על 6 חודשים ושארית התקיפה תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 16.4.78).
ע.פ. 381/77 - עדנאן אלקאם ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לאינוס) (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בנסיון לביצוע אונס בנסיבות מחמירות. האחד נדון ל- 3 שנות מאסר והשני ל- 4 שנות מאסר. הערעור נדחה. שני המערערים יחד עם שלושה אחרים התנפלו על המתלוננת, תיירת מפינלנד, שישבה עם חברה המתלונן בגן מוזיאון רוקפלר בירושלים. החמישה התנפלו עליהם, תפשו את המתלונן והרחיקוהו בכח מן המקום, ולאחר מכן תקפו את המתלוננת וכבר עמדו לאנוס אותה כאשר אחד מהם התחרט ומנע את ביצוע מעשה האונס. המעשה הוא חמור וביהמ"ש המחוזי הקל יתר על המידה עם המערערים. נסיבות המקרה, ולא רק העבירה עצמה, הן חמורות מאד. המקום שבו ישב זוג המתלוננים הוא מקום ציבורי והשעה היתה שעת ערב מוקדמת, לא היתה איזו שהיא התגרות מצד הזוג שישב שם ע"י התנהגות מתירנית שכאילו היה בה כדי להרגיז את יצרם של המערערים, ובהתחשב בכך העונש אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט אלון. עוה"ד ר. בסן וי. בניטה למערערים, עו"ד גב' י. וילכר למשיבה. 5.4.78).
ע.פ. 541/77 - אחמד בן חוסין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד על יסוד זיהוי עד יחידי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד, בכך שפרץ למפעל באיזור התעשייה בחולון יחד עם אחרים ושם פיצח כספת וגנב מתוכה 500 ל"י. כדי למנוע התנגדות הכה המערער את השומר וכפת אותו. הרשעת המערער התבססה על זיהויו על ידי השומר והערעורעל ההרשעה נדחה. אמנם היו סתירות בהודעותיו של השומר, אך השופט דן בענין ולא התעלם מן הספק העלול להתעורר מן הסתירות, ובכל זאת הגיע למסקנה שניתן לסמוך על עדות הזהוי. במקרה כזה לא יתערב בימ"ש שלערעור במסקנתו. אכן, זהוי ע"י עד יחיד כרוך בסכנה של טעות ועל ביהמ"ש לנהוג זהירות מירבית, וכאן נהג ביהמ"ש כמצווה. בנוסף לכך היתה התנהגות המערער כזו שאינה מתיישבת עם תגובתו של אדם חף מפשע. לאחר ביצוע השוד יצאו השומר ומנהל חברת השמירה לקפה ביפו, לאחר שהשומר אמר כי הוא מכיר מראיה את אחד השודדים. שם זיהה השומר את המערער ומנהל חברת השמירה ניסה לעוצרו, אך המערער התנגד וניסה לברוח. לכאורה, היתה תפיסה זו לא חוקית, אך השאלה איננה חוקיות המעצר אלא התנהגות המערער שממנה ניתן להסיק מסקנות. אם עוד, אולי, ניתן להסביר התנהגות המערער כלפי האיש שבא לעצור אותו, הרי העיד המערער כי דרש שיקראו למשטרה, אך כאשר הגיעה המשטרה ברח המערער מן המקום ורק לאחר מספר ימים הצליחו לגלות אותו. זו איננה התנהגות של אדם חף מפשע.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. עו"ד שרעבי למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 2.4.78).
ע.פ. 126/78 - יהודה משה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטר) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער תקף שוטר בעת מילוי תפקידו וגרם לו חבלה חמורה, וזאת על מנת להטיב, שלא כדין, עם בחירת לבו שהיתה במעין מעצר. ביהמ"ש גזר על המערער 15 חודשים מאסר בפועל ו- 25 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת
העונש נתקבל. הסניגור טען כי המערער כבר לקה בידי שמיים בתאונת דרכים, ובידי בריונים בתקיפת לילה שבה איבד עין אחת, וכן כי זאת היא למערער הפעם הראשונה שהוא נכנס לבית סוהר. המערער אמר כי התנצל בפני השוטר והלה סלח לו. אי לכך ניתן להפחית מעונש המאסר בפועל ולהעמידו על 9 חודשים בלבד. כן חוייב המערער לשלם לשוטר פיצוי של 1,500 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד קינג למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 17.4.78).
ע.פ. 808/76 - אברהם וחנה למדן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מס הכנסה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ונדונו האיש לשלושה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשים על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י, והאשה לשלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 12 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה והמאסר בפועל שהוטל על המערער בוטל. לעניין ההרשעה טענו המערערים כי פעלו בתום לב ולא התכוונו להשתמט מתשלום מס אך אלה טענות שבימ"ש שלערעור אינו נזקק להן ומשלא הצליחו המערערים להניח דעתו של השופט שראה ושמע אותם מעידים אין להפוך את הקערה על פיה. אשר לעונש - אכן הוא חמור מדי וגם ב"כ המדינה הסכימה לכך. מסתבר שהמערערים לא הספיקו לעשות עושר והקנסות שהוטלו עליהם היו בשבילם ענישה חמורה של ממש. הם ניהלו עסק של עמילות מכס מזהשנים רבות וזאת היא הפעם הראשונה שסטו מדרך הישר, אי לכך בוטל המאסר בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד מימון למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 17.4.78).
ע.פ. 229/77 - מוסד אריה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעלי מבנה שהשכירו חלק ממנו למוסך שהופעל ללא
רשיון (הערעור נתקבל).
המערערים הינם בעלים של מבנה במגרשי התערוכה. הם עשו הסכם עם אחד אברמוב, שלפיו העמידו לרשותו בתוך המבנה שטח של כ- 20 מ"ר לצורכי מפעל לתיקוני צביעה של רכב. אברמוב אינו דייר מוגן אלא בר רשות ותמורת הרשות התחייב לשלם למערערים 25 אחוז מדמי המחזור. בהסכם נקבע כי על אברמוב למלא כל דרישות הרשויות המוסמכות לרבות רשויות הרישוי לעסקו. כמסתבר לא קיבל אברמוב רשיון והועמד לדין יחד עם המערערים. אברמוב הודה באשמה והורשע ואילו המערערים כפרו באשמה הורשעו ע"י בימ"ש השלום, ההרשעה אושרה בביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נתקבל. סעיף 2 לצו הפיקוח שעל פיו הואשמו המערערים אומר כי לא יפתח אדם ולא ינהל מפעל ולא יתן שרות בו אלא עפ"י רשיון. המדינה טענה כי ע"י עשיית ההסכם נעשו המערערים אברמוב שותפים וטענה זו נתקבלה ע"י שופט השלום. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעהבנימוק שונה וקבע כי ע"י מתן הרשות סייעו המערערים לאברמוב לנהל עסק בניגוד לחוק. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי המערערים קבעו בהסכם שעל אברמוב להשיג רשיון ותנאי זה אין בו כדי להוכיח שהתכוונו לנהל את העסק ללא רשיון או שהשלימו עם עובדה זו. אין גם ראיה שידעו כי אברמוב מנהל את העסק ללא רשיון. על כן אין להרשיעם בסיוע לעבירה לפי סעיף 23 לפח"פ. גם טענת השותפות אינה יכולה להתקבל שכן שותפות מסחרית לפי פקודת השותפויות אינה נוצרת ע"י כך שאחד מקבל אחוזים ממחזור העסק של אחר. לטענה כי המערערים שמרו למעשה בידם את חזקת המקום ולא נתנו לאברמוב יותר מאשר רשות שימוש ועל כן אחראים המערערים בתור מחזיקים של השטח - אין מקום להכניס את האבחנה בין רשיון לשכירות להלכות המשפט הפלילי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אלון. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ד. פרידמן למערערים, עו"ד י. רזניק למשיבה. 2.4.78).
בתוכן
* ע.א. 632+662/77 - טענת חסיון של עו"ד בתשובות לשאלון על שיחות עם לקוחו
─ * הגבלת השימוש במסמכים שניתן לגביהם צו גילוי...........370─* ע.א. 422/77 - אכיפת צו מניעה זמני לפי פקודת בזיון ביהמ"ש.............371─* ע.א. 118/77 - מתן רשות להתגונן.......................................372 ─* ע.א. 661/77 - התנגדות לביצוע שטרות...................................373 ─* ע.א. 568/76 - אומד דעתו של מצווה שביטל, לכאורה, בצוואה שניה צוואה
─ קודמת..................................................373 ─* ע.א. 622/77 - עיכוב ביצוע פס"ד בתביעת נזיקין.........................373─* ע.א. 487/76 - קביעת הפסד השתכרות בתביעת נזיקין.......................374 ─* ע.א. 368/76 - פיצויי נזיקין..........................................374─* ע.א. 191+230/76 - אחריות לתאונת דרכים בגין רשלנות בתיקון רכב.............374─* ע.א. 357/77 - הטלת מס הכנסה על דיוידנד לבעל מניות ושומת גידול הון....375 ─* ע.א. 397/76 - פסילת ספרים עקב ליקויים בניהולם........................376 ─* ע.א. 761/77 - פסילת עיסקה כמלאכותית ע"י פקיד שומה....................376─* על"ע 1/77 - עותק קבלה של עו"ד שלא ברור מתוכה מהו סכום שכ"ט.........377 ─* בר"ע 66/78 - ערבות לחיוב בהליכי הוצל"פ..............................377─* ב.ש. 126/78 - שחרור בערובה...........................................378 ─* ב.ש. 130/78 - צו של בימ"ש לעצור חשוד אם לא יתייצב במשטרה.............378─* בג"צ 316/78 - צו של בימ"ש לעצור חשוד אם לא יתייצב במשטרה.............378─* ע.פ. 754+761/77 - קולת העונש (עבירות מרמה במכירת שמן זול למכוניות
─ בתור שמן משובח)........................................379 ─* ע.פ. 343/77 - קולת העונש (פריצה).....................................379─* ע.פ. 590/77 - גרימת חבלה וחומרת העונש................................379─* ע.פ. 11/78 - מידת העונש (החזקת נשק וגרימת חבלה).....................380 ─* ע.פ. 208/78 - הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש.........................380─* ע.פ. 381/77 - חומרת העונש (נסיון לאינוס).............................381 ─* ע.פ. 541/77 - הרשעה בעבירת שוד על יסוד זיהוי עד יחידי................381 ─* ע.פ. 126/78 - חומרת העונש (תקיפת שוטר)...............................381─* ע.פ. 808/76 - הרשעה בעבירת מס הכנסה וחומרת העונש.....................382 ─* ע.פ. 229/77 - הרשעת בעלי מבנה שהשכירו חלק ממנו למוסך שהופעל ללא
─ רשיון..................................................382─