תקציר סביר כרך י"ב חוברת 25

ע.א. 756/77 - פלוני נגד פלוני ואח'

*תוקף הסכם בין הורים בענין מזונות הילדים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בתיק מ.א. 212/76 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבים הם שני ילדי המערער ואימם. הילדים מתגוררים אצל האם שהיא עובדת סוציאלית ואילו המערער עובד כטכנאי. בין ההורים נעשה הסכם גירושין ובו התחייב האב לשאת במזונות הילדים בסכום של 500 ל"י לחודש בלבד וכל סכום נוסף תישא בו האם שהתחייבה לשפותו. האם הגישה תביעה בשם הקטינים נגד המערער והלה הגיש תביעה נגדית נגד האם, ובמהלך הדיון ביקש כי התביעה שכנגד תתוקן ע"י הפיכתה להודעת צד ג' וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי שההסכם בין ההורים אין בו כדי לחייב את הקטינים, כי יש לחייב גם את האם בתשלום מזונות לקטינים, כי האב משתכר 4000 ל"י והאם 3000 ל"י לחודש והיא מקבלת עוד כ- 300 ל"י מן הביטוח הלאומי, כי הסכום הדרוש לקטינים הוא 3000 ל"י לחודש, וכי מתוך סכוםזה על האב לשלם 1600 ל"י והאם 1000 ל"י והיתר הוא מן הביטוח הלאומי, כי יש לחייב את האב במזונות רק לגבי התקופה שמאז הגשת התביעה, וכי סכום המזונות יהיה צמוד למדד. בערעורו טוען האב נגד הממצאים בדבר צורכי הקטינים והכנסתו הוא, כי לא נקבעו מזונות לגבי כל אחד מן הקטינים בנפרד, כי ביהמ"ש היה צריך לפעול לפי ההסכם בין ההורים בעניין חלוקת חובת המזונות, כי המזונות נקבעו מיום הגשת התביעה אך הסכום חושב עפ"י המצב ביום פסה"ד וכי לא היה מקום להצמיד את מלוא סכום המזונות למדד.

החלטה - השופט שמגר:

א. הסכם שנחתם בין הורים באשר למזונות הילדים אינו מחייב אלא את ההורים ואין בו כדי לגרוע מזכותו של הילד להגיש תביעת מזונות נגד ההורה או לבקש שינוי שיעור המזונות שלא עפ"י תנאי ההסכם. כלל זה חל גם כאשר ההסכם אושר על ידי ביהמ"ש ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסכם שלא אושר כאמור. מי שמבקש להחיל הסכם כאמור גם על קטין, פתוחה לפניו הדרך הדיונית אשר נדונה בע.א. 411/76 וראוי היה שהצדדים להתדיינות היו נותנים דעתם לאמור בפסה"ד הנ"ל בטענות שהגישו לביהמ"ש העליון.
ב. הדרך הדיונית שבה נקט האב בהגשת תביעה נגדית נגד האם לא היתה נכונה, שכן התביעה נגדו לא הוגשה ע"י האם אלא ע"י הילדים, וביהמ"ש המחוזי נהג לפנים משורת הדין כאשר הסכים לראות את התביעה הנגדית כאילו הוגשה הודעת צד ג' ומשהחליט כך לא יתערב ביהמ"ש העליון בדבר.
ג. ספק אם ניתן לראות במסמך שנערך בין האב והאם הסכם דו צדדי סופי ומחייב, ויתכן שיש כאן רק הסכם מקדמי שלא הגיע לכלל הסכם, אך אין צורך להיכנס לשאלה זו שכן גם אם נוצרה התחייבות חוזית מחייבת צדק ביהמ"ש המחוזי שיש מקום לסטות מהתנאים שסוכמו ע"י הצדדים.
ד. בשאלה אם האם חייבת במזונות ילדיה - הכלל הוא שגם האם חייבת במזונות הילדים בתנאי שיש בידיה לעשות כן. לעניין חובת השיפוי - הכלל הוא שאם השיפוי המחייב החזרת כספים לאב תביא לכך שהילדים אשר בביתה של האם יסבלו מחסור, מאחר ולא יהיו בידי האם משאבים מספיקים כדי לכסות צורכי הילדים, לא יפעיל ביהמ"ש את חובת השיפוי העולה מתוך הסכם בין ההורים. אמת המידה היא טובתו של הקטין והבטחת צרכיו ההכרחיים וצדק ביהמ"ש כשהחליט לבחון את הכנסות האב והאם כדי להסיק מהי החלוקה הסבירה ביניהם. החישובים שעשה ביהמ"ש מבוססים על הכנסות הצדדים ובימ"ש שלערעור לא יתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי הנוגעת לסכומים ומספרים המבוססים על ממצאים עובדתיים.

ה. אין צורך להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את חלוקת המזונות בנפרד לכל אחד מן הקטינים. אמנם רצוי כי ביהמ"ש יתייחס לשאלה זו, אך אם לא עשה כן יידחה העניין עד שהבן הבכיר יגיע לגיל 18. אם לא תקבע חלוקה אחרת יש לראות בדרך כלל כל סכום גלובלי כסכום המתחלק באופן שווה בין הזכאים למזונות.
י. צודק המערער בעניין סכום חיובו הרטרואקטיבי מיום הגשת התביעה כאשר חישוב צורכי הילדים נערך ביום פסה"ד. אי לכך יועמד סכום חיובו החודשי בתקופה הנדונה על 1300 ל"י.
ז. לעניין ההצמדה למדד יוקר המחייה - כבר נפסק פעמים רבות שצורכי הקטינים הם אמת המידה הראשונה והעיקרית שאותה צריך ביהמ"ש לשקול וצרכים אלה משתנים עפ"י מדד יוקר המחייה ולא עפ"י שינויי השכר של המערער.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד מ. קורינלדי למערער, עו"ד ט. גולדמן למשיבים. 30.5.78).

ע.פ. 497/77 - הראל, גלמור וליאור נגד מדינת ישראל

*שוחד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת בן עתו) בת.פ. 440/75 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

העובדות:

הראל וגלמור עבדו במחלקה במשרד הבטחון שעסקה ברכישת מוצרי אלקטרוניקה לצה"ל. ליאור עבד בזמנו במחלקה הנ"ל במסגרת שרותו הסדיר ואז הכיר את הראל וגלמור. ליאור השתחרר מצה"ל בשנת 1971, ולאחר מספר חודשים סיפרו לו הראל וגלמור שברצונם לעזוב את העבודה במשרד והציעו שהשלושה יקימו עסק משותף שיפעל כסוכן למוצרי אלקטרוניקה. השלושה הגישו בקשה לרישום חברה פרטית, שלושתם היו בעלי המניות, אולם בעוד ליאור הופיע בשמו כבעל מניות, הרי המניות של גלמור והראל נרשמו על שם קרובי משפחה שלהם. כל ההשקעה נעשתה ע"י ליאור והשניים האחרים לא השקיעו בהון החברה ולא השתתפו בהוצאות רישומה. הראל וגלמור המשיכו לעבוד במשרד הבטחון והחברה קיבלה מעמד של ספק מוכר וקיבלה שורה של הזמנות במשרד הבטחון כשהראל וגלמור טיפלו בבקשות החברה. כעבור כשנה הועברו המניות של הראל וגלמור לאנשים אחרים ללא כל תמורה. כשנה לאחר מכן קיבלו מהחברה, באמצעות ליאור, סכום של 6000 ל"י כל אחד עבור חלקם ברווחי החברה כאשר היו חברים בה, וסכום זה נרשם כמשכורת לאנשים שבשמם החזיקו השניים את המניות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הראל וגלמור לא סטו מהשורה בעבודתם, אך מאידך הרשיע אותם בקבלת שוחד, בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, וברישום כוזב במסמכי תאגיד. ליאור הורשע במתן שוחד ובעבירות האחרות. ליאור נדון לתשלום 12 אלף ל"י קנס ומאסר על תנאי, הראל נדון ל- 8 חודשי מאסר בפועל וקנס של 10 אלפים ל"י וגלמור ל- 6 חודשי מאסר בפועל וקנס של 8 אלפים ל"י. על כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:

א. אין ספק שהראל וגלמור קיבלו טובת הנאה. לא זו בלבד שקיבלו רווחים מן החברה, אלא עצם העובדה שהם שותפו ע"י ליאור בחברה כשהם לא השקיעו כספים נחשבת לקבלת טובת הנאה וניתן היה להרשיעם גם אם מאזן החברה היה נגמר בהפסד. הנסיון לתת לעיסקה אופי תמים חייב להיכשל שכן התנאים שבהם נתקבלו הראל וגלמור כחברים
היו יוצאי דופן ובלתי רגילים. כאשר הוכח שפלוני עובד ציבור קיבל טובת הנאה והשאלה היא אם ניתנה לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו יש ללמוד על כוונת הצדדים לפי נסיבות העניין. אין להעלות על הדעת שליאור היה מסכים לעשות שותפות עם השניים לולא עבדו במשרד הבטחון ותקוותו שכתוצאה מכך יוכל להיכנס לעסקים של המחלקה הנ"ל. קשרי ההיכרות והידידות בין השלושה לא היו כאלה שיכלו להצדיק באופן סביר התקשרות בתנאים האמורים.
ב. לטענת השלושה שפעלו בתום לב ללא כוונת שוחד - המערערים ניסו להסתיר את מעורבותם של הראל וגלמור בעסקי החברה, ע"י שימוש באנשי קשר ואף הצליחו בכך במשך תקופה ארוכה למדי. ברור שידעו שלא מדובר בעיסקה כשרה אלא בעיסקה פסולה שמן הראוי להסוותה כדי שלא יתגלו פרטיה האמיתיים. על כן אין צורך לדון כלל בשאלה אם טענת תום הלב יכלה לשמש כהגנה למערערים אילו הוכיחו אותה.
ג. ניתן היה להרשיע את המערערים בגין אותם מעשים בקבלת דבר במירמה ובעבירת שוחד, גם אילו היו יסודות שתי העבירות חופפים ובודאי שאין למצוא פגם בהרשעה כשיסודות העבירה אינם זהים והמעשים שבגינם הורשעו בכל אחת משתי העבירות אינם חופפים בשלמותם אלא רק בחלקם.
ד. קבלת דבר במירמה שבה הורשעו המערערים בוצעה בנסיבות מחמירות. החומרה שבעבירה היתה בכך שהמירמה נעשתה ע"י עובדי משרד הבטחון שהועסקו במחלקה שטיפלה בעניני החברה ושאותם עובדים קיבלו טובת הנאה שלא כדין בקשר לפעילותם בחברה. אין להבדיל לעניין קיום הנסיבות המחמירות בין ליאור שלא היה עובד משרד הבטחון ובין האחרים, שכן ליאור היה ביודעין שותף לאותה עבירה וכל נסיבותיה היו ידועות לו.
ה. אשר לעונש - העונשים כשלעצמם אינם חמורים יתר על המידה בהתחשב בחומרת העבירות ובמיוחד בחומרת העבירה של לקיחת שוחד. עם זאת ניתן להפחית מתקופת המאסר בפועל בהתחשב בכך שמאז ביצוע העבירות עברו כ- 6 שנים ובינתיים עזבו השניים את משרד הבטחון והסתדרו בעבודות המפרנסות אותם ואת משפחותיהם. אי לכך די שמתוך עונשי המאסר שהוטלו יהיו 3 חודשים מאסר בפועל והיתר מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. הראל וגלמור לעצמם, עו"ד קפלן לליאור, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 9.5.78).

ע.א. 667/76 - ל. גליקמן בע"מ ואח' נגד א.מ. ברקאי חברה להשקעות בע.מ

*התערבות ביהמ"ש בחברת יחיד לטובת בעלי מניות המיעוט.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ש. לוין) בתיק המרצה 3788/75 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' בן פורת ובכור, נגד דעתו החולקת של השופט אשר).

המערערת הראשונה הנה חברה משפחתית פרטית שבה יש למערערים 2 - 17 כ- 76 אחוז מן המניות ולמשיבה כ- 24 אחוז. בגלל סכסוכים בין הצדדים מנהלים את החברה בעלי מניות הרוב ואילו בעלי המיעוט אין להם דריסת רגל בניהול החברה ומזה שנים רבות לא חולקו דיוידנדים. נשוא ערעור זה הוא החלטת הנהלת החברה להנפיק מניות חדשות, ולטענת המשיבה הכוונה היא להנפיק אותן במחיר נמוך בהרבה מערכם, ואם המשיבה לא תרכוש את חלקה במניות הרי ערך המניות שלה ירד והיא תפסיד מהנפקה זו. היא ביקשה צו האוסר על הנפקת המניות וביהמ"ש המחוזי נתן צו כזה. הערעור על כך נדחה ברוב דעות. השופט בכור בפס"ד מקיף עמד על יחסי רוב ומיעוט בחברה, היחסים בין הרוב והמיעוט בחברה דנא והמקרים שבהם יתערב ביהמ"ש בניהול חברה וימנע את עושק המיעוט, והגיע לכלל מסקנה כי אכן צודקת המשיבה שהחלטת הרוב על הנפקת המניות לא נעשתה בתום לב
וביהמ"ש יכול להתערב ולמנוע זאת. לפסק דינו של השופט בכור הצטרפה בפס"ד קצר השופטת בן פורת. לעומת זאת סבר השופט אשר, בדעת מיעוט, כי אין למצוא חוסר תום לב בהחלטת הרוב ואין על ביהמ"ש להתערב בהחלטה להנפיק את המניות. בפסקי הדין התייחסו השופטים לפסיקה העניפה בבריטניה וארה"ב בעניין התערבות בניהול חברה ע"י ביהמ"ש, בעניין הנפקת מניות ללא הסכמת חלק מבעלי המניות, ובמכלול עניינים הנוגעים ליחסי רוב ומיעוט בחברה.
(עו"ד ש. ברזל למערערים, עו"ד י. מוריץ למשיבה. 1.5.78).

ע.פ. 730/76 - מדינת ישראל נגד אפרים אברון

*עבירת תרמית בקשר להצעה לרכישת ניירות ערך (הערעור נדחה).

המשיב הואשם בעבירה של הצעת ניירות ערך לציבור שלא עפ"י תשקיף והורשע בעבירה זו וכן הואשם בעבירת תרמית בקשר לניירות ערך בגין מסירת מידע כוזב למשקיעים בנוגע להצעות לרכישת מניה והלוואה שהמשקיע אמור היה לתת לחברת פאן - לון ומעבירה זו זוכה. ערעור המדינה על הזיכוי נדחה. ביהמ"ש יצא מתוך הנחה שאמנם נעשו מעשי תרמית בקשר עם הצעת המניות אך לא הוכח שהמשיב, שהיה מנהל החברה, השתתף אישית בהכנת הטפסים או שהסכים עם המנסחים בדבר התרמית הכלולה בהם. הטפסים הוכנו ע"י עורכי דין ויכול היה המשיב להניח כי עורך הדין ינסח את המסמכים כדין, ומותר היה לו לסמוך על מיומנותו ויושרו של עוה"ד. לפי סעיף 54 לחוק ניירות ערך, אשם בעבירה של תרמית מי שהניע אדם לרכוש או למכור ניירות ערך בכתב או בע"פ וידע שהאינפורמציה שהוא מוסר היא כוזבת או שהיה עליו לדעת שהיא כוזבת. יסוד המעשה הפלילי הוא הנעת אדם לרכוש ניירות ערך ויסוד הכוונה הפלילית הוא הידיעה שהאמרה או ההבטחה הן כוזבות. באין מעשה פלילי אין הכוונה פלילית כשלעצמה מהווה עבירה. בהיעדר הוכחות בדבר השתתפותו של המשיב במעשה הפלילי אין כל חשיבות לכך אם חייב היה לדעת, כמנהל החברה, על מעשה התרמית. על כל פנים אין לומר שהמשיב חייב היה לדעת מה עושים עוה"ד בניסוח הטפסים. כמנהל כללי של עסקים נרחבים הוא לא יכול היה לדעת כל מה שנעשה ע"י עובדי החברה ושלוחיה. כמו כן, עצם העובדה שפעולות התרמית היו פעולות החברה אין בה כדי להטיל אשם גם על המנהל. ישנם מקרים שהמחוקק מטיל על המנהל אחריות פלילית כזו, אך בהיעדר הוראה מפורשת המטילה אחריות על המנהל אין המנהל אחראי בעד עבירות שבוצעו ע"י החברה אם הוא לא היה צד לאותן עבירות.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. רווה למערערת, עו"ד ר. כספי למשיב. 10.4.78).

ע.פ. 743/77 - לאון ביטון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הואשם בגרימת חבלה חמורה ונדון ל- 5 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 חודשים ונוסף לכך קנס של 5 אלפים ל"י לעניין ההרשעה היתה עדות המתלונן מהימנה על ביהמ"ש, שהזהיר את עצמו כדרוש כשמדובר בהרשעה המבוססת על עדות יחיד. כמו כן היה סיוע לעדות המתלונן, אשר לעונש - התקיפה באה כתוצאה מתקרית שבין המערער למתלונן, כאשר המתלונן ידוע כאדם שיכור. המערער בן 28, עובד כשכיר בעבודה קבועה ועומד לפני נישואין. בכל הנסיבות, ולא בלי היסוסים, ניתן להקל בעונש כאמור.

(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. עוה"ד מ. בן דור ורוזנברג למערער, עו"ד ע. מקולסקי למשיבה. 1.5.78).

ע.פ. 778/77 - מדינת ישראל נגד שלמה מייצור

*קולת העונש (עבירת שוחד) (הערעור על קולת העונש נדחה).

המשיב היה עובד משרד התקשורת, במסגרת מכרז מסר לקבלן מראש מה הצעותיהם של יתר המתחרים, תמורת שוחד של 18 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י ובנסיבותיו האישיות של המשיב נדחה הערעור. המשיב סובל ממחלת לב קשה, עבר ניתוח שלא עלה יפה ומצבו הבריאותי הולך ומחמיר. המדינה אינה מבקשת הטלת מאסר בפועל אלא כי הקנס יוגדל. השופט סבר בטעות כי המשיב יפוטר ויפסיד זכויות שצבר כעובד מדינה, אך התברר שלא פוטר אלא יצא לקיצבה עקב מצב בריאותו. אין ספק שהקנס מופרז לקולא ואם ראה השופט להימנע מהטלת מאסר בפועל, צריך היה להקפיד על כך שהקנס יהיה בו כדי להרתיע אחרים. עם זאת אין הצדקה לכך שערכאת הערעור תתערב עתה בענין המתייחס לפרשה שאירעה בשנת 1974, כשמדובר במשיב שהוא חולה אנוש, וזאת רק כדי להוסיף משקל ומשמעות למידת העונש הכספי. על פי אמות המידה המקובלות על ערכאת הערעור, שלפיהן נקבע לא אחת מתי יתערב בהחלטת בימ"ש קמא, ולאור נסיבותיו האישיות של מקרה זה, אין טעם שבשלב מאוחר זה יוגדל הקנס.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד י. כרמי למשיב. 7.5.78).

ע.פ. 20/78 - שלמה נמדאל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (הערעור על חומרת העונש נדחה).

למערער עסק של מכירת אבטיחים בבית שמש, והמתלונן שהוא נהג אוטובוס החנה את האוטובוס שלו בסמוך למקום עסקו של המערער. המערער טען כי החניית האוטובוס מפריעה לו בניהול עסקיו, הוא נטל סכין ודקר את המתלונן פעמיים בבית החזה ולמזלו יצא המתלונן ללא תוצאות חמורות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור נדחה. היתה זו דקירה מסוכנת, למערער עבר של עבירות אלימות ובהתחשב בכל אלה העונש איננו חמור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד מוסק למערער, עו"ד רוניק למשיבה. 1.5.78).

ע.פ. 644/77 - כהן שאול נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של החזקת סם ושל סחר בסם ונדון ל- 3שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על עדויות אנשי משטרה אשר צפו מנקודות תצפית שונות וראו את המערער ניגש מידי פעם למקומות מסתור ולאחר מכן מצאו סמים בכמות לא מבוטלת באותם מקומות. כמו כן נתפסו סמים אצל אנשים שהמערער נפגש אתם בעת התצפיות וזאת לאחר שאנשים אלה נפרדו מן המערער. המערער לא נתן כל הסבר על מעשיו. הראיות הן אמנם נסיבתיות אך הן מביאות למסקנה בלתי נמנעת שהסמים הוחזקו בידי המערער ושהוא סחר בסמים. העובדה שהמדינה לא העידה את האנשים שעל המגעים בינם לבין המערער העידו השוטרים אין בה כדי לעזור למערער אם הראיות שבאו בפני ביהמ"ש היו מהימנות. אשר לעונש - בנסיבות המקרה אינו חמור מדי. למערער הרשעות קודמות בעבירות שונות, כולל עבירות סמים, וחומרה יתירה שאחרי ששוחרר ממעצרו בעבירה הראשונה ביצע את העבירות האחרות.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד ט. חנוך למערער, עו"ד גורני למשיבה. 9.5.78).

ע.פ. 116/78 - אליהו מלכה נגד מדינת ישראל

*חובתו של ביהמ"ש לזכות נאשם כשהמדינה חזרה בה מהאישום (הערעור נתקבל).

המערער הואשם בעבירת זנות והוגשה הודעתו במשטרה ללא הבאת ראיות נוספות. לאחר שהוגשה ההודעה סירב ביהמ"ש להתיר לתביעה הגשת ראיה נוספת בכתב ואז הודיע נציג התביעה כי סיים הבאת ראיותיו. בשלב זה טען פרקליט המערער שאין להשיב על האשמה, באשר הודעת המערער לא נתמכה ב"דבר מה" הדרוש כדי לבסס הרשעה. על טענה זו השיב נציג התביעה כי במצב הדברים הנוכחי "לביהמ"ש שתי אפשרויות: או לאפשר לתביעה... להביא את הראיות אשר ביקשה... או להחליט שאין מקום להשיב על האשמה ולזכות". כעבור 10 ימים נתן ביהמ"ש החלטה שבה לא נתן דעתו על הבקשה להביא ראיות נוספות אלא החליט כי על המערער להשיב על האשמה. המערער בחר שלא למסור עדות וביהמ"ש הרשיעו על יסוד הודעתו במשטרה שהתחזקה ע"י שתיקתו. הערעור נתקבל. עפ"י סעיף 83 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי התובע בכל עת לחזור בו מן האישום ולפי סעיף 84 לחוק משחזר בו התובע מן האישום קמה לנאשם הזכות שהדיון יובא לקיצו. סעיף 84 ברור ואינו מותיר לביהמ"ש כל שיקול דעת בנדון אלא עליו לזכות את הנאשם. השאלה המתעוררת כאן היא אם אכן חזר בו נציג התביעה, בדברים המצוטטים לעיל מן האישום. אין כאן לשון מפורשת של חזרה מאישום, אך אין צורך בכך, כי ברור הדבר שכוונת התביעה היתה שיש לזכות את הנאשם. העובדה שלאחר מעשה בחר המערער שלא להעיד וביהמ"ש ייחס משקל לכך, אינה מעלה ואינה מורידה, כאשר ביהמ"ש הורה שעל המערער להביא ראיותיו תוך כדי פגיעה בזכותו המהותית של הנאשם לקבל פס"ד זיכוי באותו שלב. ביהמ"ש הוסיף שתי הערות: ראשית, אינו מחווה דעה אם צדק ביהמ"ש לגוף העניין כשהורה שעל המערער להשיב על האשמה; שנית, אין לפרש את דברי ביהמ"ש העליון שאם הורה ביהמ"ש בטעות שעל הנאשם להשיב על האשמה וזה הביא ראיות מצידו שיש בהן כדי לבסס את אשמתו, שאין ביהמ"ש יכול להרשיעו על יסוד מכלול הראיות שהובאו במשפט.

(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. יהב למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 9.5.78).

ע.פ. 646/77 - יוחנן רפיח נגד מדינת ישראל

*זיוף מסמך (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער עבד ככלכלן בחברה "התכוף". החברה קיבלה הזמנה ממשרד הבטחון לייצור מיכליות תידלוק ומיכליות מים. מחירן של מיכליות המים גבוה ב- 50 אלף ל"י ממיכליות התדלוק. החברה החלה בהספקת המיכליות, וביחס לאחת המיכליות נרשם בטופס המסירה, כי מדובר ב"מיכלית תדלוק". העותק של הטופס הגיע לידי המערער והוא סבר שנפלה טעות וכי נמסרה לחיל הים מיכלית מים ועל כן המחיר גבוה יותר. מבלי לוודא אם נכונה סברתו ציווה על פקידה במשרדו להוסיף על העותק אחרי המילים "מיכלית תדלוק" את המילים "הסבת מיכלית תדלוק למיכלית מים". הטופס המתוקן הועבר ביחד עם חשבון למשרד הבטחון, הזיוף נתגלה והמערער הורשע בעבירת זיוף מסמך וכן בעבירה של שימוש במסמך מזוייף ונדון בגין כל אחת מן העבירות לתשלום קנס של 5 אלפים ל"י. הערעור נתקבל בחלקו. ההרשעה בזיוף מסמך בדין יסודה וגם אם נכון שהמערער סבר בתום לב שמה שסופק לצה"ל היתה מיכלית מים והשינוי נעשה מתוך פזיזות ולא בכדי לרמות את משרד הבטחון, נעברה עבירת הזיוף. לצורך הרשעה בעבירה זו די בכוונה לזייף ואין צורך בכוונה לקבל דבר במרמה, וכוונה לזייף אכן היתה כאן. לטענה שלא הוכחה כוונתו הפלילית של המערער לזייף - חזקה על אדם שהתכוון לתוצאה הנובעת בדרך הטבע, ממעשהו האסור, וביצוע המעשה האסור מצביע על כוונה לעשותו אלא אם הוכח היפוכו של דבר.

מאידך צודק המערער שלא היה מקום להרשיעו בשימוש במסמך מזוייף שכן לא הובאה כל ראיה שהוא העביר או הורה להעביר את המסמך המזוייף ממשרד הבטחון, ויתכן שמישהו אחר נתן את ההוראה הזו. כיון שכך בוטל הקנס של 5 אלפים ל"י שהוטל בגין עבירה זו, וגם באשר לקנס בעבירת זיוף העונש המירבי הוא שנה אחת מאסר, וכאשר זה העונש המירבי אין להטיל קנס העולה על אלפיים ל"י.

(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 10.5.78).

ע.פ. 176/78 - צבי כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה בגין תאונת דרכים (הערעור נדחה).

המערער נהג בשעות היום בטנדר בכביש בינעירוני שרוחבו 7 מטרים ושוליים של 2 מטר מכל צד. לפני המכונית נסעה מכונית פרטית מסוג סימקה שהחלה לבלום עד שנעצרה כדי לפנות מן הכביש אל כביש המסתעף לצד שמאל. מול המכוניות התקרבה מכונית פרטית מסוג פרינץ. המערער סטה עם מכוניתו מן המסלול הימני למסלול השמאלי, התנגש חזיתית עם מכונית הפרינץ ושני נוסעי הפרינץ נהרגו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה לפי סעיף 212 ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ופסילה של 10 שנים והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה טען המערער תחילה שראה את מכונית הפרינץ המתקרבת וכן שמכונית הסימקה שלפניו עומדת לעצור, ואף הוא החל בבלימה אך באופן בלתי צפוי סטתה מכוניתו לצד שמאל בגלל פגם מכני במכונית. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועתה טוען המערער כי למעשה לא היה פגם כזה, אלא שלא הספיק לעצור מאחורי הסימקה וכדי למנוע התנגשות סטה שמאלה. לפיכך, טוען הסניגור, יש כאן רשלנות פשוטה לפי סעיף 218 אך לא רשלנות פושעת לפי סעיף 212. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון, שכן לפי נתוני הנסיעה של שתי המכוניות והמרחקים השונים היה די זמן למערער לעצור את המכונית מאחורי הסימקה ולא צריך היה לסטות שמאלה כדי להימנע כביכול מהתנגשות. המסקנה היא שהמערער חשב שאולי יעלה בידו לעקוף את הסימקה משום שנהג מכונית הפרינץ יאיט את מהירותו בראותו את המערער עוקף. אם כך הדבר, הרי אין ספק שהתנהגות המערער העידה על אותה מידת לא איכפתיות הדרושה להרשעה לפי סעיף 212. אשר לעונש - אין הוא מופרז בהתחשב עם דרגת הרשלנות שהוכחה ועם התוצאות הקשות של התאונה שהמערער גרם והצורך להטיל עונשים מרתיעים על נוסעים בכביש שאינם מתחשבים בחיי הזולת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ע. לויתן למערער עו"ד י. הורביץ למשיבה. 4.5.78).

ע.פ. 846/77 - שמעון רודיק נגד מדינת ישראל

*הפקעת מחירים (הערעור נתקבל).

המערער הינו נהג אוטובוס. בצומת נתניה עלה המתלונן לאוטובוס שנסע לת"א ונתן לנהג שטר של 5 ל"י. המערער נתן עודף של 1.5 ל"י וכרטיס נסיעה של 3.5 ל"י, מחיר הנסיעה עד לתחנה המרכזית בת"א. המתלונן העיר שהוא נוסע עד רמת אביב ומחיר הנסיעה הוא רק 2.20 ל"י. המערער סירב להחזיר למתלונן את ההפרש והסתמך על ההוראות הפנימיות של אגד כי כרטיס שנתלש אין להחזירו. המערער הועמד לדין לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושרותים בגין קבלת שכר עבור שרות העולה על השכר המקסימלי. שופט השלום זיכה את המערער באשר ראה בהוראות הפנימיות של אגד צידוק לסירובו של המערער להחליף את הכרטיס וביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורה של המדינה. הערעור על כך נתקבל. אין לתלות את ההכרעה בתוקפן של ההוראות הפנימיות של אגד אלא השאלה הנכונה היא אם עשה המערער שרות תמורת שכר העולה
על השכר המקסימלי שנקבע כמוגדר בחוק. השאלה היא בעד איזו נסיעה גבה המערער את הסכום שגבה האם בעד הנסיעה הקצרה או בעד הנסיעה הארוכה. כיון שהמתלונן שתק כשעלה לאוטובוס והמערער חשב שברצון המתלונן לנסוע עד תל אביב ונתן לו את הכרטיס והחזיר את העודף בהתאם לכך, הרי בזה נגמרה תביעת השכר בעד שרות ההסעה וסרובו של המערער לבטל את עיסקת ההסעה ולהחליף את הכרטיס ולעשות עיסקה אחרת תחתיה אינו מוסיף ואינו גורע מן העובדות החשובות לשאלת אחריותו בפלילים. יש לבדוק עפ"י סעיף 12 לפח"פ אם טעותו של המערער ביחס לכוונת המתלונן היתה טעות כנה וסבירה. המתלונן תרם תרומה מכרעת לטעות בשתיקתו ובנוהג שבעולם האדם מודיע לנהג לאן ברצונו לנסוע כשהוא מושיט את שכר ההסעה, ואין חובה על הנהג לשאול את הנוסע על כך, אם יש ביכולתו של הנהג לעמוד על כוונת הנוסע עפ"י התנהגותו בנסיבות העניין. כאן הטעות היתה לא רק כנה אלא גם סבירה בנסיבות העניין. אם קיים ספק בסבירות אמונתו של המתלונן הרי פועל הספק לטובת המערער. גם אם נכונה טענת התביעה כי מדובר בעבירות של הפקעת שכר שהן עבירות מוחלטות אין להרשיע את המערער. בעבירות מוחלטות אמנם לא עוזרת טענת טעות כנה וסבירה, אבל זאת רק אם הוכחו יסודות המעשה הפלילי. במקרה דנא לא הוכח עצם המעשה הפלילי, שכן בשעה שגבה המערער את שכר ההסעה הוא גבה אותו בעד מלוא השרות שהגיע תמורת אותו שכר, והיה מובן לתת שרות של הסעה עד לתחנה הסופית של הקו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד רפפורט למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 22.5.78).

ע.פ. 682/77 - סימון חזן נגד מדינת ישראל

*קבילות הודעה במשטרה באישום הברחה מהמכס (הערעור נדחה).

המערער שרת כשוטר בדרגת רס"ר במשטרת אילת והיה מופקד על ביקורת הגבולות. ביוני 1975 קיבל המערער מידי כלכלים ראשיים בשתי אניות, בקבוקי משקה, סיגריות ואבקות סבון, כשטובין אלה היו טעונים מס. המערער הבריח את הטובין, באמצעות אחד הימאים, מביקורת המכס. קבלת הטובין לא היתה עבירה אך המערער הורשע בהברחת הרכוש ובמעילה באמון ונדון ל- 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 300 ל"י, הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין מקום לטענותיו של המערער נגד קבילותה של הודעה שמסר במשטרה. העובדה שמסר את ההודעה כ- 20 דקות לאחר חצות, אין בה, כשלעצמה, כדי להוליך למסקנה שההודעה נגבתה בתנאי אילוץ או לחץ. לצורך בחינתן של הנסיבות בהן נמסרה ההודעה מן הראוי לתת את הדעת למכלול הנתונים, והמועד כשלעצמו אין בו בדרך כלל מאומה אם אין מצטרפים אליו יסודות נוספים. ממצאי ביהמ"ש היו מבוססים היטב בחומר הראיות ובעיקר הודעתו של המערער ועדויות הנאשמים האחרים שהובאו לדין. לטענת המערער כי העדים האחרים היו שותפים לדבר עבירה וצריך היה סיוע לעדותם - מבלי להיכנס לשאלה אם כל העדים היו שותפים, היה סיוע הן בהודעת המערער והן בכך שהמערער בחר לשתוק ולא להעיד בביהמ"ש, והוסבר לו היטב משמעות הדבר לאור הוראות 145 אן לחוק סדר הדין הפלילי. אשר לעונש - אין הוא חמור וחסד עשה ביהמ"ש עם המערער שהסתפק בעונש שהטיל עליו.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 25.5.78).

ע.פ. 429/77 + 420 - יעקב שרייבר ויצחק מרקינזון נגד מדינת ישראל

*גניבת דלק (הערעורים נדחו).

המערער שרייבר עבד כנהג מיכלית להובלה של חברת סונול, והמערער מרקינזון היה בעל תחנת דלק בה שיווק דלק של סונול. שרייבר הואשם בגניבת דלק מחברת סונול ומכירתו למרקינזון והלה הואשם בקבלת רכוש גנוב. ביחד אתם
הואשמו עוד נהג מיכלית של חברת הובלה שהועסק בהובלת דלק ע"י סונול, וכן עובד של חברת סונול שעזר לשני הנהגים בגניבת הדלק. שני הנאשמים האחרים עשו עיסקת טיעון עם התביעה והודו באשמה ודינם נגזר ל- 3 חודשי מאסר, אם כי עפ"י עיסקת הטיעון ביקשה התביעה לא להטיל עליהם מאסר. לאחר שנגזר דינם של השניים האחרים, העידו במשפט שני המערערים. אלה הורשעו, וכל אחד מהם נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי וכן לקנס של 10 אלפים ל"י. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי היה מעוגן בחומר הראיות וביהמ"ש העליון לא יתערב בממצאי השופט שראה ושמע את העדים והעדיף עדות אחת על אחרת. אין גם מניעה שהשופט יקבל כמהימנים חלקים של עדויות גם אם חלקים אחרים בעדות אינם נראים לו. בטענה משפטית אחת צודקים המערערים, וב"כ המשיבה הסכימה לכך, כי אין לראות את גונב הדלק כמעורב בעבירה בלבד, לעניין הסיוע שעדותו צריכה להיות נגד מקבל הרכוש הגנוב, אלא יש לראותו כשותף לעבירה. אין ללמוד על כך מן ההלכה שמקבל רכוש גנוב הוכר כמעורב בלבד בעניין הגניבה. אולם ביהמ"ש דלמטה קבע כי גם אם העדים שותפים לעבירה היה סיוע מספיק. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות העניין. ,4 טובת הציבור דורשת לעקור עבירות כגון אלה מן השורש. לטענת הסניגורים שעל שני הנאשמים האחרים שעבירותיהם היו חמורות לא פחות הוטל רק מאסר של 3 חודשים - עם השניים האחרים נעשתה עיסקת טיעון ונציג המדינה ביקש לא להטיל עליהם עונש מאסר כלל.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד בראונר לשרייבר, עוה"ד סגל וסלומון למרקינזון, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 8.5.78).

ע.א. 673/77 - נתן ניב נגד עמליה גולדשמידט ואח'

*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

המערער חצה את שדרות הרצל ירושלים בקטע שבו מחולק הכביש לשני מסלולים ומופרד ע"י אי הפרדה. הוא חצה מסלול אחד כשהרמזור להולכי רגל היה ירוק והגיע לאי ההפרדה. הרמזור להולכי רגל במסלול השני, לאחר אי ההפרדה, לא פעל. ברם אותה שעה פעל הרמזור לתנועת כלי רכב ובאור ירוק פתחה המשיבה בנסיעה וכאשר המערער ירד לתוך מעבר החצייה פגעה בו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה לא התרשלה בנסיעתה ודחה את תביעת המערער לפיצויים. הערעור נדחה. כמסתבר לא היתה מכוניתה של המשיבה המכונית הראשונה שנכנסה לצומת וביהמ"ש האמין למשיבה כי לא ראתה את המערער כלל עובר לתאונה. אמנם פגיעה באדם הנמצא במעבר חצייה להולכי רגל מעידה לכאורה על רשלנות הנהג, אך הוא יכול להוכיח כי לא התרשל וכאן הוכיחה זאת המשיבה. היא נסעה כשבכיוון נסיעתה בלט האור הירוק ברמזור ולא היתה לה סיבה להניח ,ש שהרמזור להולכי הרגל במסלול נסיעתה איננו פועל. בעניין כגון דא רמת הזהירות הנדרשת מן הנהג בהליכים פליליים ובהליכים אזרחיים חד היא.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד ג. ראובינוף למשיבות. 9.5.78).

ע.א. 290/77 - שמואל מנור נגד ורדה להב

*בקשה לקיום צוואה בע"פ (הערעור נדחה).

המנוח בצלאל שטיינהרט נפטר והשאיר אחריו שתי בנות שאחת מהן היא המשיבה. בשנת 1971 ערך צוואה לטובת המשיבה. הוא נפטר אחרי חמש שנים והמערער, שהוא קרוב משפחה של המנוח, הגיש לביהמ"ש בקשה לקיום צוואה בע"פ של המנוח שנערכה ביום פטירתו והמשיבה התנגדה. התנגדותה נתקבלה והערעור על כך נדחה. זכרון דברים בדבר הצוואה בע"פ הוגשה לביהמ"ש רק כשלושה חודשים לאחר
הפטירה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמנוח טרם גמר בדעתו ביום פטירתו להוריש את נכסיו לבתו השנייה וכי לא נתמלאו התנאים לכשרותה של צוואה בע"פ כמצוות חוק הירושה. היה חומר ראיות למכביר כדי לבסס את הממצאים הנ"ל. בהזדמנות הקודמת ערך המנוח צוואה בעדים ואילו רצה לערוך צוואה חדשה היה נזקק לדרך הפורמלית; המנוח אמר למערער פעמים רבות לפני אותו יום על רצונו להוריש את נכסיו לבת השנייה ועל כן גם במקרה דנן לא יצאו דבריו מגדר אמירה בלבד; לא היתה ראייה שהמנוח חשב שהוא שכיב מרע או מי שרואה את עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. אשר לטרונייתו של המערער נגד פסיקת סכום של 5 אלפים ל"י שכר טירחת עו"ד - המערער לא הביא בפני השופט נתונים על שוויו של העזבון והשופט רשאי היה לפסוק שכר טירחת עו"ד לפי הערכתו, כאשר המשיבה טענה ששווי העזבון הוא כ- 100 אלף ל"י, אם כי המערער טען ששוויו כ- 2500 ל"י. ביהמ"ש לא חרג מן התעריף המינימלי אלא במעט ורשאי היה להביא בחשבון את מהות העניין ואת העבודה שהושקעה במשפט ובהכנתו. עניין זה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש ששמע את המשפט ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב אלא מטעמים חזקים ומבוססים.

(בפני השופטים: אשר, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. ברזלי למערער, עו"ד י. פיקהולץ למשיבה. 3.5.78).

ע.א. 382/76 - לוי סילקו נגד יעקב מורים ואח'

*בקשה לאכיפת זכרון דברים למכירת מגרש תמורת דירות (הערעור נדחה).

המערער, קבלן בנין, חתם זכרון דברים עם המשיבים, שהם בעלי מגרש, ולפיו נמכר המגרש למערער תמורת שתי דירות של 3 חדרים "אחת קומה ב' על עמודים ואחת קומה א' על עמודים". הוכן חוזה אצל עו"ד אך המשיבים סרבו לחתום על החוזה והמערער הגיש תביעה לביצועו בעין של זכרון הדברים. התביעה נדחתה והערעור נדחה. אמנם, זכרון דברים יכול שיהיה בו כדי לחייב, לפי כוונת הצדדים, אך אף אם נניח כי במקרה דנא התכוונו הצדדים שהחיוב יהיה עם עשיית זכרון הדברים, אין לאכוף אותו באשר לא מצויים בו התנאים החיוניים המינימליים, שבלעדיהם קשר חוזי לא יוכל לקום. לא רק שטח הדירות שיקבלו הבעלים לא נקבע בזכרון הדברים, אלא לא ניתן כל תיאור של הדירות ושל הבית המשותף ששתי הדירות יהוו חלק ממנו. הפרטים החסרים אינם ניתנים להשלמה לא מכח חוק המכר ולא מכח הנוהג. אין גם לקבל את התביעה החילופית של המערער לחייב את אחד המשיבים בתשלום פיצויים על שהתיימר להיות מורשו של משיב אחר כשלא היתה לו הרשאה כזו. קשר חוזי לא בא לעולם נוכח סעיף 8 לחוק המקרקעין, ולפיכך אין אדם אחראי לפיצוי על הפרת אותו חוזה, או על שהתיימר להיות מוסמך לעשותו.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עוה"ד מ. נחשון וקולקר למערער, עוה"ד י. בלקינד וא. קינן למשיבים. 30.4.78).

ע.א. 691/77 - "פליציה" חב' לעבוד עורות בע"מ נגד פקיר שומה תל אביב

*פירוש סעיף הטבות במס הכנסה למפעל מאושר (הערעור נדחה).

חוק עידוד השקעות הון קובע הטבות במס הכנסה למפעלים מאושרים במשך 5 שנים "ובלבד שלא עברו עדיין 12 שנה מהשנה שבה ניתן האישור ו-10 שנים מן השנה שבה... הופעל המפעל". המערערת ביקשה הטבות, למרות שעברו כבר 12 שנה מן השנה שבה קיבלה את האישור של מפעל מאושר, אך טרם עברו 10 שנים מן השנה שבה הופעל המפעל. פקיד שומה סבר שאין לתת הטבות אם עברה כבר אחת משתי התקופות המפורטות בסייג, היינו או שעברו 12 שנה מיום מתן האישור או 10 שנים מיום ההפעלה, ואילו טענת המערערת היא שרק אם עברו שתי התקופות נכנס הסייג -
לפעולתו ושולל את מתן ההטבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את פירושו של פקיד השומה והערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. קרמר למערער, עו"ד גבן ד. וכסלר למשיב. 18.5.78).

ע.א. 775/77 + 595 - שכון ופיתוח נגד עירית ק. אתא ומוע' מקומית ערד נגד שכון ופיתוח

*מס עסקים (הערעור של שיכון ופיתוח נתקבל ושל המועצה המקומית ערד נדחה).

אלה שני ערעורים על שני פסקי דין נפרדים, בענין מס עסקים, אשר אוחדו לצורך הדיון. המערערת עוסקת בשכון ופיתוח, ע"י רכישת אדמות והכנת תוכניות לפיתוח השטחים והקמת בנינים עליהם ומכירת דירות. לחברה משרדים בתל אביב ובחיפה ושם מתנהל המו"מ ונעשים ההסכמים הן לרכישת הזכויות והן למכירת הדירות למשתכנים. החברה אינה מבצעת בעצמה את עבודות הבניה, אלא מוסרת אותן לקבלנים עצמאיים. באופן זה הקימה החברה מבנים בקרית אתא ובערד. בשני מקומות אלה אין לחברה מקום עסק, מחסן, משרד, או 4 מתקן כלשהו משלה. השאלות שהתעוררו הן אם חייבת החברה לשלם מס עסקים בגין בנייה במקומות אלה בדרך האמורה. חוק מס עסקים קובע כי המס לא יוטל על מי שאין לו בתחום הרשות המקומית, מקום כגון בית מלאכה, בית חרושת וכף אך אין בהוראה זו כדי למנוע הטלת מס עסקים לגבי "עבודות קבלניות". השאלה היתה אם מה שמבצעת החברה נתפס במסגרת עבודות קבלניות המחייבות במס עסקים. במשפט שהגישה קרית אתא נגד החברה זכתה קרית אתא ואילו במשפט של המועצה המקומית ערד נגד החברה זכתה החברה ונקבע שאין היא חייבת במס עסקים. ביהמ"ש העליון סבר כי אכן אין החברה חייבת לשלם מס עסקים בנתונים האמורים ועל כן קיבל את ערעורה של החברה נגד עירית קרית אתא ודחה את ערעורה של המועצה המקומית ערד נגד החברה.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. הצטרף בפס"ד קצר השופט אשר. עו"ד י. באום לחברת שכון ופתוח, עו"ד נ. ברטוב לעירית קרית אתא, עו"ד י. אליעז למועצה המקומית ערד. 17.5.78).

ע.א. 562/76 - לאה מנדלסון נגד מתתיהו אסקין ואח'

*גובה הנזק בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערערת נפגעה בתאונת דרכים והערעורים נסבים על גובה הנזק שנפסק בביהמ"ש המחוזי. למערערת נקבעה נכות של 35 אחוז. אך ביהמ"ש לא קיבל את גירסת המערערת בכל הנוגע לאובדן כושר עבודתה ולמידת ההשתכרות שלה לפני התאונה ואחרי התאונה, וכן לא האמין לסיפור העובדות על הסבל שנגרם לה בעקבות התאונה. את הפסד ההשתכרות קבע השופט באופן גלובלי בסך 20 אלף ל"י, עבור כאב וסבל קבע 20 אלף ל"י, ועבור עזרה במשק בית 10 אלפים ל"י. הערעור נדחה. לעניין המהימנות וקביעת הממצאים העובדתיים אין בימ"ש שלערעור מתערב אלא במקרים יוצאי דופן. אשר להפסד השתכרות, נכון הוא שבהיעדר מודד סביר אחר ניתן לשום את גובה הנזק עפ"י הנכות הפיסיולוגית, אבל בעניננו הנכות כפי שנקבעה ע"י המומחים יסודה, לפחות חלקית, באנמנזה רחוקה מן המציאות שלא היתה מהימנה על ביהמ"ש. יתכן שהשופט קימץ ידו בקבעו את הסכומים האמורים, אך אפילו כך אין מקום להתערבות, כל עוד לא מדובר בטעות בולטת ובקביעת סכום פיצוי גבוה או נמוך בצורה מופרזת.

(בפני השופטים: עציוני, בכור, לוין, החלטה - השופט בכור. עו"ד א. ברק למערערת, עו"ד ז. לוריא למשיבים. 17.5.78).

ע.א. 89/77 - רחל פרסקו נגד דוד סלם ואח'

*ההוכחה הדרושה לאחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

המערערת הלכה לעבודה בשעת בוקר מוקדמת על שולי הדרך הבלתי סלולים. מאחוריה נסעה משאית נהוגה בידי המשיב והמערערת נפגעה בתאונה וניזוקה קשה. גירסתה של המערערת היתה שהיא המשיכה בהליכתה בשולי הכביש ושם נפגעה ואילו גירסת המשיב היתה שראה את המערערת מרחוק בשולי הכביש, אך לפתע סטתה אל הכביש וכך נפגעה. ביהמ"ש המחוזי לא מצא אפשרות להעדיף גירסה אחת על רעותה, ובנסיבות אלה החליט שהתובענה לא הוכחה ודחה אותה. הערעור נדחה. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא אם יש להחיל על המקרה את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ועל יסודו לקבוע שהמערערת נפגעה בהיותה על הכביש. על המקרה יש להחיל את התנאי השלישי הכלול בסעיף 41 הנ"ל, עפ"י המבחן של עודף ההסתברויות, וכשכפות המאזניים שקולות, דין התביעה להידחות. משנקבע שאין לבסס ממצא על העדויות שוב אין לומר שהתאונה אירעה על הכביש כפי שאין לומר גם שהיא אירעה על השוליים. בהנחה שאמנם המערערת סטתה לכביש אין למצוא דופי בהתנהגותו של הנהג שלא הטה את רכבו שמאלה, שכן לפי עדותו בא רכב ממול ולא יכול היה לסטות שמאלה. המערערת אמנם כפרה בכך אך ביהמ"ש המחוזי לא ראה אפשרות לקבוע מימצא ולא שלל קיום אפשרות כזו. גם לא היתה חובה על הנהג לצפור, כי המערערת יכלה לשמוע את שאון המכונית בהיותה במרחק כ- 30 או- 40 מטר ממנה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. אלטר למערערת, עו"ד ד. וכסלר למשיבים. 18.5.78).

ע.א. 478/76 - מדינת ישראל ואח' נגד כרמלה שרעבי ואח'

*חלוקת האחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

טנדר צבאי עצר בסביבת מכון וינגייט כשפני נוסעיו מועדות לחוף הירוק לשם בילוי ליל סילווסטר שם. הם התקשו למצוא את הכניסה לחוף הירוק, ואז החנה הנהג את רכבו כשהוא עומד רובו על הכביש הסלול, אם כי בנקל יכול היה להחנותו על השוליים שרוחבם באותו מקום למעלה מ- 4 מטרים. אורות הטנדר היו דלוקים. לאחר מכן באה מאותו כיוון מכונית פרטית שנהגה חיפש גם הוא את הכניסה לחוף הירוק, הוא נהג בזיגזגים ובמהירות מופרזת, הגלגלים הימניים עברו לשוליים וכך אירעה תאונה בה נהרגו 3 מנוסעי הרכב הפרטי, לרבות הנהג, והנוסעת הרביעית, המשיבה, נפצעה קשה. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות בין שני הנהגים והטיל על המדינה, בגין נהיגת הנהג הצבאי 30 אחוז מן האחריות ועל נהג המכונית הפרטית וחברת הביטוח שלו 70 אחוז מן האחריות. הערעור נדחה. אין ספק ששני הנהגים היו רשלניים, זה בהשאירו את רכבו עומד על הכביש אף כי יכול היה להעמידו על השוליים, וזה בנהיגתו במהירות מופרזת וללא כל תשומת לב למכשול שבדרכו על הכביש. המערערים סבורים כי רשלנות נהג המכונית הפרטית, לעומת רשלנות נהג הטנדר הצבאי, היתה כה גדולה שמן הדין להטיל על נהג המכונית הפרטית את מלוא האחריות או לפחות חלק גדול יותר מ- 70 אחוז. אין לקבל טענה זו. אין צורך להרבות מילים על רשלנות נהג המכונית הפרטית, שאלמלא נהיגתו הפראית יכול היה לראות בנקל את המכשול שבדרכו. מאידך, רשלנות חמורה היא להשאיר רכב עומד על כביש בינעירוני, כל שכן בלילה, במקום בלתי מואר, בכביש ראשי סואן, כשבצידו שוליים רחבים, מעשה כזה הוא אסור והוא מעיד על חוסר התחשבות בזולת. רשלנות נהג המכונית הפרטית, גם אם היתה גדולה מזו של נהג הטנדר, לא היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין החניית הטנדר להתנגשות. אפילו לאור היום אסור היה להשאיר רכב על הכביש במקום שכזה, שעה שאפשר היה להחנותו על השוליים.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד י. בן אור למערערים, עוה"ד ג'יג'י וזליכוב למשיבים. 21.5.78).

ע.א. 189/77 - יונייטר... אינדוסטריז ומלווין מצנר נגד דוד אלכסנדר

תביעה לתשלום שכר עבודה. סירוב ביהמ"ש לדחות את המשפט (הערעור נדחה).

במאי 1969 הגיש המשיב תובענה נגד המערערים לתשלום שכר עבודה בעד תקופה של שנה עד לינואר 1968. נתקיימו ישיבות לצורכי פשרה ולבסוף החל המשפט להתברר באפריל 1976. המערערת היא חברה בשליטת המערער השני, תושב ארה"ב, והמערער לא הופיע לדיון, אם כי היה מיוצג ע"י פרקליטים. נתקיים דיון ארוך ובסכומו חייב ביהמ"ש את המערערים בתשלום סכום של כ- 80 אלף ל"י למשיב. הערעור נדחה. היו מספר דחיות במשפט כדי לאפשר למערער לבוא ארצה לדיון, ולבסוף סירב השופט לדחות עוד את המשפט ובדין עשה כן. טענה אחרת של המערערים שכאשר הפרקליטים שייצגו אותם בביהמ"ש המחוזי ביקשו שחרורם מתפקידם וביהמ"ש התנגד לשחרורם צריך היה להודיע על כך למערערים. טענה זו אין לקבל. משנדחתה בקשת ההתפטרות עשתה פרקליטת המערערים את כל הדרוש כמייצגת של המערערים ולא היתה כל חובה על ביהמ"ש לנהוג אחרת מכפי שנהג. לגוף העניין, ברור שהמשיב ביצע את העבודות לפי הסכם עם המערער באופן אישי, וכלל לא הובהר שמדובר בחברה ועל כן אין פגם בכך שביהמ"ש חייב גם את המערער אישית בתשלום החוב הנ"ל. משנמצא ,של שמעמדו של המשיב היה של עובד הרי בדין חייב השופט את המערערים גם בתשלומי שכר העבודה וגם בתשלומי פדיון חופשה ופיצויי פיטורין.

(בפני השופטים: אלון, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. חריש למערערים, עו"ד א. לנקין למשיב. 23.5.78).

ע.א. 762/76 - מתתיהו כץ נגד חברת מנחם אמיר בע"מ ואח'

*הוצאות משפט (הערעור נתקבל).

בביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעת המשיבים על סך מליון ל"י נגד ארבעה נתבעים ובכללם המערער. הוא הגיש כתב הגנה ויחד עם זאת ביקש לדחות על הסף את התביעה נגדו, וביהמ"ש החליט להיעתר לבקשה, דחה את התביעה על הסף וחייב את המשיבים לשלם למערער הוצאות משפט בסך 2,000 ל"י. הערעור על הסכום המועט של ההוצאות נתקבל. טענת המערער הינה כי בדרך כלל אסור לעו"ד לקבל שכ"ט הנמוך מן התעריף המינימלי ובמקרה דנא השכר המינימלי הוא 20 אלף ל"י, כך שהמערער יצא ניזוק אם יקבל 2,000 ל"י בלבד. כלל הוא שבעל דין הזוכה במשפט זכאי לקבל את הוצאותיו מהצד שכנגד, אך גובה ההוצאות נתון לשיקול דעת ביהמ"ש. על ביהמ"ש להתחשב בגורמים שונים ובין היתר בנסיבות המקרה, באופי התביעה וההגנה, בהתנהגות בעלי הדין ובכמות העבודה שהושקעה וכן רשאי הוא להתחשב בכללי התעריף המינימלי. כללים אלה אינם מחייבים את בתי המשפט ששיקוליהם מושפעים מגורמים רבים כאמור. בימ"ש שלערעור אינו נמנע מלהתערב בפסיקת הוצאות כאשר ברור שנפל משגה ממשי. במקרה דנא הוגשה תביעה בסכום של למעלה ממליון ל"י ולא ברור מדוע החליט ביהמ"ש לקבוע הוצאות של 2,000 ל"י בלבד. אפשר שביהמ"ש התחשב בעובדה שדחיית התביעה באה לפני שהחל הדיון בגוף התביעה, ויתכן גם שהתחשב בכך שהתביעה הוגשה נגד 4 נתבעים ואין זה מתקבל על הדעת שכל אחד מארבעת הנתבעים יזכה בהוצאות לפי סכום התביעה המלא. שני שיקולים אלה הם לגיטימיים, אך גם אחרי שלוקחים אותם בחשבון נראה שסכום ההוצאות קטן ואין לו הצדקה. נראה שביהמ"ש לא הביא בחשבון את הנובע מכללי התעריף המינימלי ובכך טעה. אי לכך הועלה סכום ההוצאות ל- 10 אלפים ל"י.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. בינשטוק למערער, עו"ד ד. חסון למשיבים 31.5.78).

ע.א. 82/77 - עמוס ופנינה קוגוס נגד שלום וזהבה אביטל

*פירוש סעיף בחוזה בענין צמידות למדד (הערעור נדחה).

המשיבים מכרו דירתם למערערים. ביום 4.8.74 עשו זכרון דברים ללא עזרת עו"ד ובו סעיף הצמדה האומר "התשלומים צמודים למדד יוקר הבניה של
חודש יולי 1974 כפי שפורסם ב- 15 לחודש יולי 1974". בסוף זכרון הדברים חוזרים הצדדים לסעיף ההצמדה ומסבירים אותו כדלקמן: "כל סכום... יהיה צמוד למדד יוקר הבניה, כאשר המדד הבסיסי יהא מדד יוקר הבניה ביום חתימת הסכם זה". לאחר מכן פנו לעו"ד שערך להם הסכם ובו סעיף הצמדה האומר "הוסכם בזה שהסכומים... יהיו צמודים למדד יוקר הבנייה כפי שפורסם בתאריך 15.7.74". המוכרים טוענים כי כוונת הצדדים היתה למדד כפי שפורסם ב- 15.7.74 שזה למעשה המדד של חודש יוני 1974, שהרי בדרך כלל המדד המתפרסם בחודש פלוני מתכוון למצב כפי שהיה בחודש שקדם לו, ואילו הקונים טענו שלמעשה התכוונו למדד של חודש יולי כפי שהתפרסם ב- 15.8.74. ביהמ"ש המחוזי הכריע במחלוקת זו לטובת המוכרים והערעור על כך נדחה. השאלה היא אם על ביהמ"ש לפרש את אומד דעתם של הצדדים כפי שהשתקף בזכרון הדברים ולתקן את נוסח ההסכם בהתאם לכך. מקום שהסכם אינו ברור די צורכו רשאי ביהמ"ש לפרשו מתוך זיקה לנסיבות שסובבו את עשיית המסמך, ולשם כך מותר לביהמ"ש לעיין בראיות שמחוץ למסמך עצמו, וגם לקבל עדויות בע"פ. ברם, בעניננו ההסכם שנעשה הוא ברור וחד משמעי ואילו זכרון הדברים שקדם לו הוא המכיל דבר והיפוכו. יש דברים בגו שאת כוונת הצדדים יש לאמוד לפי כללי ההגיון, ושההגיון דורש לבסס את חישוב ההפרשים על המדד שבזמן החיוב מזה ועל המדד שבזמן התשלום מזה, ואולם אם ניתן לקבוע את המדד שבזמן החיוב כפי שהתפרסם לאחר מכן, הרי בשלב התשלום עדיין אין יודעים את המדד האחרון, ועל כן יש הרבה הגיון ותכליתיות עיסקית בהנחה שצדדים מבקשים להתייחס למדד האחרון שפורסם והידוע לכל מי שנזקק לו. אין לשלול את ההנחה כי אילו נשאלו הצדדים, היו מוכנים להסתפק במדד האחרון שניתן לוודא כמדד בסיסי ולא במדד שהיה עדיין לא ידוע. מבחינת ההגיון אין לומר שפירוש כזה מסתבר פחות מזה שהקונים דוגלים בו.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. רובין למערערים, עו"ד י. וינטר למשיבים. 7.6.78).

ע.א. 490/77 - פלוני נגד פלונית

*אכיפת הסכם ממון בין בני זוג שלא אושר כנדרש בחוק יחסי ממון 399

(הערעור נדחה).

בין בני הזוג, שנישאו לפני שנים רבות, קיים סכסוך ממושך ודיונים מרובים היו הן בביה"ד הרבני והן בבתי המשפט. ביום 24.7.75 הופיעו הצדדים בפני ביהמ"ש והודיעו על הסכם פשרה וביקשו לתת לו תוקף של פס"ד וביהמ"ש נתן תוקף של פס"ד להסכם. הסכם הגירושין קובע בעיקרו שהצדדים יתגרשו, שהבת הקטינה תישאר בחזקת המשיבה והמערער ישלם מזונות, וכן שדירת בני הזוג תחולק לשניים כשחלק אחד תקבל המשיבה וחלק אחד ירשם על שם המערער. לאחר מכן סירבה המשיבה לקבל גט והמשיב הגיש בקשה לאכוף על המשיבה ביצוע פסה"ד שאישר את ההסכם הנ"ל. עיקר מטרת המבקש להפריד בין שני חלקי הדירה שהרי יתר ההתחייבויות אינן ניתנות לביצוע. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקובעו כי מדובר בהסכם ממון במובן חוק יחסי ממון בין בני זוג, ומאחר וההסכם לא אושר בהתאם לחוק אינו מחייב. השופט ציין כי בשעה שהוא אישר את ההסכם לא שם לב לחוק יחסי ממון וגם הצדדים לא העירו לו על כך. הערעור נדחה. כאשר השופט עצמו קובע שלא שם לב לחוק יחסי ממון, הרי מי כמוהו יודע שהאישור שנתן לא ניתן עפ"י אותו חוק. אך גם אילו אושר כחוק ספק אם הסכם ממון כזה ניתן לביצוע חלקי בלבד. אמנם נכון שהמשיבה היא שמסרבת לקבל את הגט אבל כל עוד לא חוייבה ע"י בי"ד לקבל את הגט ואין היא מקבלת את הגט, אין המערער מוכן להעביר לה את הנכסים שהוא חייב להעביר עפ"י ההסכם וממילא אין גם לחייב את האשה להסכים לאותו חלק שהמערער רוצה לבצע.