ע.א. 402/77 - אריה גולדמן ואח' נגד יחיאל הרמן ואח'
*טענת התישנות בהוכחת חוב בפשיטת רגל(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בת.א. 448/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 24.1.68 הוכרז אחד פנחס אופק על ידי ביהמ"ש כפושט רגל. פושט הרגל ניהל שותפות בקבלנות בנין יחד עם אריה גולדמן המנוח ואריה גולדמן חברה לבנין בע"מ. המשיב נתמנה כנאמן בפשיטת רגל ובשלהי 1975 הגישו המערערים הוכחות חוב לנאמן. כל החובות הנטענים מקורם בהלוואות לעיסקם המשותף של פושט הרגל וגולדמן והמערערים פרעו את החובות לנושים. הנאמן דחה את הוכחות החוב ונימוקיו היו שונים ובכללם התיישנות החוב. בביהמ"ש לא נדונו כלל השאלותהכרוכות בקיום החובות שכן ביהמ"ש נדרש להשיב לשתי שאלות עקרוניות: אם יש תחולה לדיני התיישנות בפשיטת רגל; בהנחה כי תופסים דיני התיישנות האם הנאמן הוא בחזקת רשות שיפוטית לפסוק שחוב מסויים חלה עליו תקופת התיישנות. טענת המערערים היתה שהוכחות החוב מבוססות על ערבויות שנתנו לחובותיו של העסק המשותף וכערבים עשויים היו להיתבע גם לאחר שניתן הצו לקבלת נכסים ועל כן קמה להם זכות תביעת חוב שעילתה נוצרה לאחר מתן הצו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים לא היו ערבים לחובות העסק המשותף, אלא שהחזירו חובות של העסק המשותף לנושים ובתמורה המחו להם האחרונים את זכויותיהם ולכן החלה תקופת ההתיישנות מעת היווצר העילה לנושים. כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי הנאמן הינו רשות שיפוטית לקביעת התיישנות הדוחה את התביעה בהוכחת חוב.
החלטה - השופט עציוני:
א. בפירוט הוכחת החוב ובתצהירים מדבר אריה גולדמן המנוח במפורש על המחאת חוב עם תשלום החוב לנושים ואין הוא מדבר על תשלום כערב. על כן בדין נקבע כי התשלומים אינם תשלומי ערב וכי הנושים המחו את חובם למערערים והעילה נוצרה עם היולד עילת התביעה של הנושים. זכותם של המערערים זהה לזכות הנושים שבנעליהם הם עומדים ותו לא, היינו זכות תביעה שנוצרה לפני מתן הצו לקבלת נכסים.
ב. בחוק ההתיישנות ההגדרה של "בית משפט" קובעת כי המדובר לא רק בביהמ"ש כמשמעותו הרגילה אלא כל רשות שיפוטית ואפילו בורר. לפי מהותו של מוסד הנאמן בפשיטת רגל התפקיד שהוא ממלא יש בו גם סמכויות שיפוטיות, להכריע בסכסוכים המתעוררים בין צדדים בפשיטת רגל והחוק מעניק לנאמן סמכויות שונות שהן למעשה סמכויות שיפוטיות.
ג. לעניין תחולת דיני התיישנות בנושא פשיטת רגל - נראה כי כענין מדיניות רצוי להחיל דיני התיישנות על הליך של פשיטת רגל. לטענה כי בארץ חלה, מכח סימן 46 לדבר המלך, הלכת המשפט המקובל באנגליה כי התיישנות חדלה ממרוצתה עם מתן צו קבלת נכסים - בהנחה כי זוהי ההלכה באנגליה הרי אינה נשאבת למשפט ארצנו מכח סימן 46. סעיף 15 לפקודת סדרי שלטון ומשפט קובע שכל הוראה שלפיה יש לפרש חוק או ביטויים לפי דיני אנגליה או לפי פרשנות משפטית אנגלית לא תהיה הוראה מחייבת. המחוקק הסדיר את שאלת ההתיישנות בחוק ההתיישנות משלו ועל כן הזדקקות למשפט האנגלי עומדת בניגוד לשאיפה לעצמאות בחוקים האזרחיים החדשים שנתקבלו בישראל ולניתוק הקשר עם דיני אנגליה במטרה להקים חוק ישראלי מקורי שכל כולו שלנו. אין צורך לפנות לדיני אנגליה בשאלת התיישנות בפשיטת רגל ויש למצוא את הפתרונות המשפטיים מתוך משפטנו אנו. אי לכך ההתיישנות חלה על הליכי פשיטת רגל.
השופט י. כהן:
א. גם אילו נתקבלה טענת המערערים שהנאמן בפשיטת רגל איננו בימ"ש לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה שכן יש להתייחס אל תביעה מנאמן כתביעה מכל נתבע אחר והנאמן רשאי היה לסרב קבלת הוכחת חוב כשם שכל אדם שתובעים ממנו חוב שהתיישן איננו מחוייב לפרוע אותו וכשהענין מגיע לראשונה לביהמ"ש ניתן לטעון כי עברה תקופת ההתיישנות.
ב. לטענה כי לפי פסיקת בתי המשפט באנגליה פשיטת רגל מפסיקה את מניין תקופת ההתיישנות ועל כן חובות שטרם התיישנו לפני תחילת פשיטת הרגל אינם מתיישנים גם אם הוכחת החוב הוגשה לאחר זמן - מוכן להסכים עם המערערים כי הוראת סעיף 15 אמנם מבטלת את הצורך לפנות למשפט האנגלי, אך אינו שולל את תחולת סימן 46 לדבר המלך במועצה, ועדיין רשאי ביהמ"ש לדון לפי המשפט האנגלי. עם זאת אין להחיל את ההלכה הנ"ל של ביהמ"ש באנגליה על ענייני פשיטת רגל, לא רק בגלל הנימוק שהמחוקק הישראלי הסדיר את כל ענייני ההתיישנות בחוק, אלא שעד חקיקת חוק ההתיישנות היתה בתוקף הוראה מפורשת של המג'לה שאין מחשבים את ההתיישנות אלא מיום שפסקה פשיטת הרגל, וסעיף 26 של חוק ההתיישנות ביטל סעיף זה ונקבעו בחוק המקרים שבהם נפסק חישוב תקופת ההתיישנות ותקופת פשיטת רגל איננה בין מקרים אלה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. עו"ד מ. גוטסמן למערערים, עוה"ד ד. הרט ומ. קליבץ למשיבים. 17.5.78).
ע.א. 219/76 - דניאל אזולאי ואח' נגד בנק עצמאות ... בע"מ
*סעיף פטור לטובת הבנק בהסכם ערבות.
*רישום משכנתא אצל רשם החברות(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנט) בת.א. 2543/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער היה בעל מניות בחברה פרטית ומנהל בה. החברה קיבלה מן המשיב הלוואה של 60 אלף ל"י שלשם הבטחת החזרתה התחייבה להעביר לזכות הבנק משכנתא על רכושה. המשכנתא הועברה לזכות הבנק בלשכת רשום המקרקעין, אך לא נרשמה כשיעבוד אצל רשם החברות, כדרוש לפי סעיף 127 לפקודת החברות, כך שבפירוק החברה לא היה באותה משכנתא כדי להעניק לבנק זכויות מועדפות כלפי המפרק ויתר נושי החברה. הבנק תבע מן המערער את תשלום החוב בהתבסס על ערבותו להלוואה הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגנת המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. במסמך הערבות היו תוספות ומחיקות וביהמ"ש שמע עדות מומחה וקיבל את ממצאי המומחה שהיו מחיקות והדפסות חדשות אך לא הסכים למסקנות המומחה. לדעת ביהמ"ש המחוזי יכולים הממצאים להעיד על שתי אפשרויות: על מטרת המדפיס להסתיר מה שהיה מודפס לפני כן, או על מטרת המדפיס לשפר את ההדפסה ע"י תיקון מסויים. ביהמ"ש האמין לעדות מנהל המשיב והעדיף את האפשרות השניה ויכול היה לעשות כן. ביהמ"ש רשאי היה להציע מיוזמתו הסבר הנראה בעיניו כסביר ולהעדיפו על הסברו של המומחה.
ב. עפ"י פירוש הסכם הערבות קיבל הבנק על עצמו לדאוג לרישום המשכנתא כהלכה, לא רק בלשכת רישום המקרקעין אלא גם אצל רשם החברות. טיפול זה נמסר לעו"ד של
הבנק והחברה נתחייבה לשאת בהוצאות הטיפול. אמנם לפי פקודת החברות חובת הרישום מוטלת על החברה, ואולם הנוהג הוא שכאשר אחד מקבל על עצמו לטפל בצד הפורמאלי של העיסקה סביר להניח שהסכים לעשות את כל הדרוש כדי לצאת ידי חובת החוק. על כן יכול היה המערער לבוא בטענות כלפי הבנק שלא מילא את חובותיו לפי חוק הערבות. אולם בסעיף 8 שבכתב הערבות היתנו הצדדים על הוראות חוק הערבות וקבעו שהערבות לא תיפגע מחמת זה שהבנק לא יקבל את המשכנתא.
ג. אכן, יש לראות גם את הערב כמקבל שרות מן הבנק, ולא רק את מקבל ההלוואה, ועל כן ניתן להכניס את הסכם הערבות למסגרת חוק החוזים האחידים. כמו כן סעיף 8 הנ"ל הינו תנאי מגביל לפי חוק החוזים, אך לא די בכך שהתנאי הוא מגביל כדי לפסול אותו, אלא התנאי צריך שיהיה בו משום קיפוח הלקוחות, או יתרון בלתי הוגן של הספק, כדי שניתן יהיה לפסול אותו לפי החוק הנ"ל. במקרה דנן אין לומר כי ההתנאה על חוק הערבות מהווה ניצול בלתי הוגן של מעמדו הנחות של הערב.
ד. לאחר מתן פסה"ד תיקן ביהמ"ש את פסק דינו, לענין תשלום הפרשי הצמדה בהתאם להסכם ואישר העיקולים הזמניים, לפי תקנה 406 לתקנות סדר הדין. אין לומר שביהמ"ש חרג מסמכותו וניתן לראות את הדבר כטעות סופר או פליטת קולמוס הניתנות לתיקון.
מ"מ הנשיא לנדוי:
יש לקבל את דעת ביהמ"ש המחוזי כי חוק החוזים האחידים אינו חל על כתב הערבות. אמנם נוצר יחס תלת צדדי בין הנושה, החייב והערב, אך אין לומר שהבנק נותן את השרות של ההלוואה גם לערב ולא רק לחייב. ברם אין השאלה הזאת צריכה להכרעה, משום שלא הוכח שהבנק הוא שגרם ברשלנותו לכך שהמשכנתא לא נרשמה אצל רשם החברות. חובת הרישום חלה על החברה החייבת ולא על הנושה ואי מילוי חובה זו היא עבירה פלילית. מקבל המשכנתא רשאי לטפל מצידו ברישום, אך אין הוא חייב לעשות כן. אין למצוא בהסכם ראיה מספקת שהבנק המשיב קיבל על עצמו את החובה במקום החברה הלווה.
השופט שמגר:
בנסיבות מקרה זה רשאי היה המערער לצאת מתוך הנחה כי הבנק יטפל ברישומים הדרושים להבטחת המשכנתא, וכמו כן נכון שיש לראות בכתב הערבות חוזה למתן שרות בין נותן השרות לבין הערב כך שחוק החוזים האחידים חל על החוזה הזה, ואולם ההוראה שפטרה את הבנק מאחריות אין בה משום קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי הוגן של הספק, ועל כן אין לפסול את התנאי האמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. עו"ד ד. בר חיים למערערים, עו"ד י. בן שאול למשיב. 4.5.78).
ע.א. 410/76 - כרמלה ציפר נגד דפנה טורקניץ ואח'
*ירושת מאומצת בעזבון קרוביה הטבעיים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק אימוץ 364/58 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבה דפנה טורקניץ נולדה לאביה גדעון שריבקר בשנת 1955 וכעבור שנתיים נפטר אביה. האם נישאה למשיב הלל טורקניץ והלה אימץ את דפנה. צו האימוץ ניתן במאי 1958. דוד שריבקר,
אביו של המנוח גדעון שריבקר, נפטר בינואר 1965 ומלבד גדעון נותרה לו בתו, היא המערערת כרמלה ציפר. דוד שריבקר לא השאיר צוואה וביוני 1966 ניתן צו ירושה לטובת המערערת כיורשת יחידה של אביה. למשיבה דפנה מלאו 18 שנה במרץ 1973 ומיד לאחר מכן פתחה בפעולות כדי שתירש מחצית מעזבון סבה המנוח דוד שריבקר. היא הגישה תחילה לביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון צו האימוץ באופן שהמאומצת שומרת על זכותה לרשת את קרוביה הטבעיים, ובקשה לתיקון צו הירושה שיוכרז כי גם היא יורשת יחד עם המערערת. ביהמ"ש המחוזי החליט לתקן את צו הירושה ולהכריז על המשיבה דפנה כיורשת המנוח דוד שריבקר וכיון שכך החליט השופט שאין עוד צורך בתיקון צו האימוץ. על כך הערעור.
החלטה - השופט אלון:
א. ביהמ"ש רשאי לתקן או לבטל צו ירושה "על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו" ואין ממש בטענת המערערת שאף אחת משתי דרישות אלה לא נתקיימה, ושעל כן לא היה מקום לתקן את צו הירושה. אמנם מבחינת העובדות לא נתחדש דבר, שהרי בשעה שניתן צו הירושה הראשון כבר היה ידוע על קיומה של הנכדה דפנה, אך דפנה לא היתה מיוצגת בדיון וממילא לא הושמעה כל טענה בקשר לזכות ירושתה. מכאן שביהמ"ש רשאי היה לתקן את צו הירושה על סמך טענות שלא היו בשעתו בפני הרשם כשניתן צו הירושה.
ב. המשיבה דפנה באה במקום אביה גדעון, לצורך ירושת סבה המנוח, וזאת אילמלא האימוץ. השאלה המתעוררת היא, אם האימוץ, בנסיבות הנדונות, יש בו כדי לשלול מדפנה את זכויותיה כיורשת סבה המנוח.
ג. בעניין דנא קיימות שלוש תקופות שלגבי כל אחת מהן היה מצב משפטי שונה. עד 1960 נכלל האימוץ בענייני המעמד האישי וחל הדין האישי של בעלי הדין, ולפי הדין העברי לא קיים המוסד המשפטי של אימוץ, וממילא למאומץ היו כל הזכויות בירושת בני משפחתו הטבעיים. בשנת 1960 בא חוק אימוץ ילדים וקבע את ניתוקו של הילד המאומץ מהוריו הטבעיים, אך החוק קובע שביהמ"ש רשאי לצמצם את צו האימוץ כך שהוא יכול לקבוע שהמאומץ זכאי לירש את קרוביו הטבעיים. הדין השלישי הוא חוק הירושה משנת 1965, שחזר ושינה את דין הירושה שבין המאמץ, המאומץ וקרוביו הטבעיים, והחזיר במידה ניכרת את הדין שהמאומץ יירש את קרוביו אם כי אלה אינם יורשים את המאומץ. למציאות "משולשת" זו מצטרפת הוראת סעיף 28 בחוק אימוץ ילדים, הקובעת כי מי שאומץ לפני תחילת החוק רואים אותו כאילו אומץ לפי החוק.
ד. בעניננו אומצה המשיבה לפני חוק אימוץ ילדים, היינו בשעה שזכותה לירושת קרוביה הטבעיים לא נפסקה עקב האימוץ. הסב נפטר לאחר תחילת חוק אימוץ ילדים אך לפני חוק הירושה, היינו בשעה שהופסקו זכויות המאומץ בירושת קרוביו הטבעיים, אם ביהמ"ש לא סייג את האימוץ ואילו הדיון החדש הינו לאחר חוק הירושה. סעיף 28 אמנם קובע שדין אמוץ לפני החוק כדין אימוץ לפי החוק, אף על פי כן אין לומר שהחוק שלל את זכויות המאומצת כפי שהיו לפני חוק האימוץ. לפי סעיף 14 לפקודת הפרשנות, כל חוק המכניס שינוי בדין הקיים יש לפרשו כך שלא יפגעו זכויות שהיו קיימות לפני השינוי, אלא אם משתמעת מן החוק המשנה הוראה מפורשת אחרת. בעניננו פירושו של החוק אינו מביא לכלל מסקנה הכרחית שהמאומץ מלפני החוק לא ירש עוד את קרוביו הטבעיים. כיון שאין הכרח על פי חוק האימוץ לבטל את הזכות של המאומץ שרכש לפני החוק, אין אנו רשאים לבטל זכות זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, לוין. עו"ד ח. אליגון למערער, עו"ד מ. רימל למשיבים, עו"ד ע. בלום ליועץ המשפטי. 5.6.78).
ע.א. 539/77 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד אסידרו מלצר
*תיקון כתב הגנה (הערעור נתקבל).
הבנק הגיש בשנת 1973 תביעה נגד 8 נתבעים כשהראשון בהם היה החייב באותה תביעה ואילו שבעת האחרים, ובכללם המשיב, נתבעו כערבים. הנתבע מספר 2 היה המשיב. ההזמנה לדין הומצאה למשיב רק במרץ 1977, כי עד אז כתובתו לא היתה ידועה, והמשיב הגיש בקשה למחיקת כתב התביעה נגדו על הסף. הנימוק היה חוסר עילה, באשר בגוף כתב התביעה צויין מספר פעמים כי הנתבעים 3-6 חתמו בתור ערבים. המשיב טען כי מאחר ושמו צוטט רק בכותרת ואילו בפרשת התביעה לא נכלל שמו, אין התביעה מגלה נגדו עילה. הבנק ביקש תיקון כתב התביעה כך שבכל מקום שבו נאמר בגוף כתב התביעה "הנתבעים 3-8" יבוא "הנתבעים 2-8" אך המשיב התנגד לתיקון כי בינתיים עברה תקופה של 7 שנים מאז נולדה עילת התביעה ולכן תחול התיישנות בהגשת תביעה חדשה נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התיקון ומחק את התביעה על הסף והערעור על כך נתקבל. נכון שכאשר ביהמ"ש מתבקש להתיר תיקון כתב תביעה הוא יבדוק אם מתן הרשות מעניק לתובע יתרון שלא ישיג אם יגיש כתב תביעה חדש. במקרה כזה יסרב ביהמ"ש לבקשת התקון. דין הוא שהגשת תובענה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות ואחת היא אם הוגשה התביעה בכתב התביעה המקורי או רק בתיקון, לכן אם ביהמ"ש יתן לתובע רשות לתקן כתב תביעה ויאפשר לו להוסיף עילה חדשה שכבר התיישנה אותה שעה, לא תועיל לנתבע טענת ההתיישנות, ועל השופט לשאול את עצמו אם התיקון מביא בכנפיו עילה חדשה, שאם כן הדבר עליו להיזהר שלא לפגוע בצד שכנגד בעת מתן הרשות לתקן. בעניננו טוען הבנק כי בקבלת בקשת התיקון לא יגרם למשיב עוול משפטי. פרשת התביעה כוללת בכותרת את שמו של המשיב כנתבע מספר 2 ולפרשת התביעה צורף כתב הערבות שבו חתום גם הנתבע מספר 2. הוראות תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי מורות שאם תוכנו של מסמך הוא עניין מהותי במשפט יש להביא בכתב הטענות את נוסח המסמך או לצרף את המסמך לכתב הטענות. כתב ערבות הוא מסמך מהותי לצורך תקנה 82 וצירופו לפרשת התביעה הפכה אותו לחלק בלתי נפרד של פרשת התביעה. בכתב הערבות מפורש, כאמור, שמו של המשיב כאחד הערבים והרי זה כאילו בגוף כתב התביעה פורש שמו של המשיב כנתבע עפ"י הערבות. כך נוצרה סתירה בין חלק אחד של כתב התביעה שבו הוזכר שמו של המשיב וחלק אחר שבו לא מוזכר שמו, וצודק המערער באומרו כי הסתירה נוצרה בגלל טעות משרדית של הכתבנית ויש להרשות את התיקון.
(בפני השופטים: אשר, אלון, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. כהן למערער, עו"ד בן חיים למשיב. 17.5.78).
ע.א. 587/77 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה וכו' ורפי נסיסיא נגד יצחק קצב ואח'
*הצורך בחתימת הבעל הרשום של קרקע על בקשה לרשיון בניה
כשהקרקע עברה חלוקה מחדש שטרם נרשמה (הערעור נתקבל).
רפי נסיסיא (להלן המערער) הינו בעלים של חלקת קרקע הרשומה על שמו והיא גובלת עם חלקת קרקע הרשומה על שם המשיבים. שתי החלקות כלולות בתוכנית בנין עיר מפורטת שכבר אושרה ושלפיה חלקים מהחלקה של המערער צורפו לחלקת המשיבים. התוכנית עברה את כל ההליכים אלא שטרם נרשמה בלשכת רישום המקרקעים. המשיבים ביקשו לבנות על החלקה החדשה והועדה המקומית דרשה כי ישיגו את הסכמת המערער וחתימתו על תוכנית הבניה. הלה סירב לחתום והמשיבים ביקשו כי ביהמ"ש יורה להעניק להם את רשיון הבניה גם ללא חתימת המערער. הם הסתמכו על סעיף 25 לחוק התכנון האומר כי אי שמירת המועדים האמורים בחוק לא תפגע בתוקפה של החלוקה החדשה ובזכויות שנרכשו על פיה. ביהמ"ש המחוזי הורה לועדה המקומית להעניק את רשיון הבניה והערעור על כך נתקבל. המערער טען כי כל עוד לא נרשמה התוכנית
החדשה בלשכת רישום המקרקעין עדיין הינו הבעלים שלפי חוק התכנון והבניה צריך לחתום על בקשת בניה. עוד טענו המערערים כי לפני הרישום במשרד רישום המקרקעין עוברת התוכנית בדיקה על ידי מחלקת המדידות וכתוצאה מכך עשויים להתגלות אי דיוקים שיחייבו שינוי הגבולות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בחוק אסמכתא למדידה ע"י מחלקת המדידות, וכן סבר כי הבעלות שעדיין רשומה על שם המערער כבר התרוקנה מתוכנה ואין צורך בהסכמתו. הערעור על כך נתקבל. לעניין העברת התוכנית למחלקת המדידות הממשלתית הרי הדבר קבוע בפירוש בתקנות המקרקעין וממילא הבדיקה ע"י מחלקת המדידות הממשלתית מוכרת בחוק. לפי חוק התכנון והבניה ותקנותיו צריך הבעלים לחתום על הבקשה לרשיון בניה וצריכה החתימה להיות של "הבעל הרשום" ולא של בעל הקנין, וממילא גם אילו התרוקנה מתוכנה הבעלות של המערער, עדיין צריך את חתימתו, מה גם שאין לומר שהבעלות של המערער נתרוקנה מתוכנה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד ב. למפרט וא. צימר למערערים, עו"ד א. וירניק למשיבים. 9.5.78).
ע.א. 527/77 - מנהלי עזבון המנוח ... נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תיקון שומה זמנית במס שבח (הערעור נדחה).
המשיב הוציא שומת מס למערערים הנושאת את הכותרת "שומה זמנית" ולאחר מכן שלח למערערים שומה מתוקנת. לטענת המערערים אין לתקן את השומה אלא עפ"י העילות המנויות בסעיף 85 לחוק מס שבח גם כשמדובר בשומות זמניות. ביהמ"ש המחוזי דחה פרוש זה של המערערים והערעור ע"כ נדחה. העילות המנויות בסעיף 85 של החוק לעניין תיקון שומה, מתייחסות לשומות סופיות בלבד ואילו שומות זמניות רשאי מנהל מס שבח לתקן ללא קשר לעילות האמורות בסעיף 85, העובדה שהשומה הזמנית לא הוצאה תוך 30 יום כמצוות החוק, אלא באיחור של כשבועיים, אינה מונעת הוצאת שומה סופית תוך שנה. אין לומר כי עקב האיחור של הוצאת השומה הזמנית פסולות שתי השומות גם יחד.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון, החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. הלפן למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 4.5.78).
ע.א. 545+522/76 - מלי מרגוט מזור נגד נפתלי מלכוב
*תשלום פיצויים בתקיפה וחלוקת האחריות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
המערערת נהגה ברכב פרטי והתנגשה עם אוטובוס לימוד נהיגה כשהמשיב שימש מורה לנהיגה. המערערת דרשה מהמשיב את פרטיו האישיים, אך הוא היה מוכן למסור פרטים רק על תלמיד הנהיגה וביטוח האוטובוס. התעורר ויכוח והמערערת נכנסה לאוטובוס כשהמשיב הודיעה לה שהוא מוכן לנסוע איתה למשטרה. במקום לנסוע למשטרה הביא המשיב את המערערת למשרד שבו עבד, הוא עצר את האוטובוס ופתח את הדלת ואז התלהט הויכוח שבמהלכו נפלה המערערת מדלת האוטובוס אל הרחוב ונפצעה קשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המערערת כי המשיב דחף אותה מתוך האוטובוס וקבע את סכום הפיצויים ב- 80 אלף ל"י, אך הטיל על המערערת אשם תורם של 50 אחוז באשר תפסה את המשיב בדש בגדו לפני שנתן לה את הדחיפה. שני הצדדים ערערו וביהמ"ש קיבל את ערעורה של המערערת. לטענת המשיב כי המערערת הסתכנה מרצון ע"י מעשיה נגד המשיב, ועל כן יש לפטור אותו מאחריות לפי הוראת סעיף 5 לפקודת הנזיקין - לפי העובדות שנקבעו אין לומר שהמערערת חשפה את עצמה מרצונה לשימוש בכח ע"י המשיב באופן שהיא תועף מן האוטובוס. קיים הבדל ניכר בכח הפיזי בין שני המעורבים כשהמערערת היא אשה בת 56 ואילו המשיב הוא גבר רחב גרם ובעל גוף אטלטי, וכל שעשתה המערערת שתפסה את המשיב בדש בגדו. אשר לחלוקת האחריות - אין לנקות כליל את המערערת מאשם תורם, אך אין להטיל עליה
50 אחוז מן האחריות. ביהמ"ש המחוזי סבר שהמערערת נהגה בחוסר סבירות באשר יכלה להסתפק במספר האוטובוס ובמספר הרשיון של התלמיד, אולם אין לומר כי הדרישה לקבל את הפרטים האישיים של המשיב היתה התנהגות בלתי סבירה מצד המערערת. היא יכלה לחשוב שתתקל בקשיים בתביעת הפיצויים על הנזק שנגרם לרכבה אם לא יהיו בידיה פרטים מלאים על מדריך הנהיגה. אדרבה, אפשר לבוא בטענה כלפי המשיב שהתעקש שלא למסור את פרטיו האישיים והביא את המערערת למשרדו, בעוד שאמר לה שהוא נוסע איתה למשטרה. האשם היחיד שיש לתלות במערערת הוא שתפסה בדש בגדו של המשיב ובכך ביצעה כלפיו מעשה תקיפה, אך בכל הנסיבות די בכך שיטילו עליה 20 אחוז מן האחריות. אשר לחישוב הפיצויים הרי לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות חותכות על הפסדי המערערת ובהתאם לראיות שהיו בפניו יכול היה להגיע לסכום שקבע בגין הפסדי השתכרות. יש לתקן את שיעור ההיוון שנקבע ב- 50 אחוז ולהעמידו על 25 אחוז, ובסעיף כאב וסבל יש להעלות את הסכום שנקבע מ- 20 אלף ל"י לסכום שתבעה המערערת בכתב תביעתה, 25 אלף ל"י.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. פסקה למערערת, עו"ד נ. קנת למשיב. 9.5.78).
ע.א. 133/77 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד ישקר בע"מ
*הערכת קרקע לתשלום תוספת מס כשקיים על הקרקע בנין מגורים (הערעור נתקבל).
המשיבה רכשה חלקת אדמה ועליה בנין, שאינו בנין מגורים, והיא חייבת לשלם תוספת מס לפי חוק מס שבח מקרקעין. תקנות מס שבח קובעות כי במכירת זכות במקרקעין שהיא בנין ושאינה דירת מגורים משלמים 3 אחוז ואילו במכירת זכות במקרקעין אחרים 4 וחצי אחוז. התקנות קובעות כי בנין אשר שיטחו הכולל פחות מ- 30 אחוז מן השטח הכולל שהיה מותר לבנות על הקרקע, רשאי המנהל לראות את הבנין כאילו היה שני נכסים, שהאחד מהם הוא המבנה בתוספת שטח קרקע של 300 אחוז משטח הבנין, והשני יתרת הקרקע. על המבנה תשולם תוספת מס של 3 אחוז ואילו על יתרת הקרקע 4 וחצי אחוז. בעניננו, השטת הכולל שמותר לבנות על החלקה בחמש קומות הוא כ- 1500 מ"ר, שטח החלקה 630 מ"ר ושטח הבנין הקיים 214 מ"ר. התעוררו מספר שאלות. אם התוספת של 300 אחוז מן השטח הכולל של המבנה הקיים כוללת את המבנה או שמדובר במבנה ועוד 300 אחוז משטחו; וכן האם יתרת הקרקע פירושה יתרת השטח שניתן לבנות עליו או יתרת הקרקע עצמה. בעניננו, אם יתרת הקרקע פירושה יתרת הקרקע עצמה הרי מכיון ש- 300 אחוז משטח הבנין עולה על 630 מ"ר, לא נותרה למעשה יתרת קרקע לצורך החישוב של 4 וחצי אחוז. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס לשאלה אם 300 אחוז הם בנוסף לשטח המבנה שכן סבר כי הפירוש של "יתרת הקרקע" הינה הקרקע עצמה ולא השטח הניתן לבניה ומכיון ששטח הקרקע הינו 630 מ"ר הרי שלא נותרה יתרת קרקע לתשלום של 4 וחצי אחוז. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי "יתרת הקרקע" מובנה יתרת השטח שניתן לבניה כך שנותרת יתרה לאחר הכפלה של 300 אחוז משטח המבנה. עם זאת לא צדק פקיד השומה כי 300 אחוז כוללים את שטח המבנה וקבע כי למעשה יש לקחת בחשבון את שטח המבנה בתוספת 300 אחוז לצורך התשלום הנמוך של 3 אחוז ואילו יתרת השטח הניתן לבניה עליו ישולם 4 וחצי אחוז באופן יחסי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. ברנזון למערער, עו"ד י. לבנשטיין למשיבה. 19.6.78).
ע.א. 650/76 - ניקולא עיסא ואח' נגד אקרס חוריה
*פס"ד במשפט פלילי כראייה בתביעה אזרחית (הערעור נדחה).
המערערים תקפו את המשיב וגרמו לו חבלה חמורה ובגין כך הועמדו לדין פלילי והורשעו עפ"י הודאתם. לאחר מכן הגיש המשיב תביעת פיצויים נגד המערערים והביא את פסה"ד החלוט של ההרשעה הפלילית כראיה לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות.
לאחר שהמשיב סיים את הבאת ראיותיו והמערערים החלו בהבאת ראיותיהם, העלו טענה כי הממצאים בהכרעת הדין הפלילי שלפיהם "הנאשמים הודו בכל העובדות הנטענות בכתב האישום" אינן כפי שלמעשה היה בעת המשפט הפלילי, ולטענת המערערים הם לא הודו בעובדות שנטענו בכתב האישום אלא בסעיף האישום בלבד. ביהמ"ש המחוזי ראה בטענה זו של המערערים בקשה להבאת ראיה לסתור לפי סעיף 42 ג' ובעקבות זאת התיר למשיב להביא גם הוא ראיות כדי להוסיף על מה שעולה מפסק הדין החלוט. לבסוף חוייבו המערערים בתשלום פיצויים. הערעור נדחה. פסה"ד החלוט של בימ"ש השלום בדיון הפלילי איזכר מפורשות את הודאת המערערים בעובדות כפי שהובאו בכתב האישום, ובדרך זו השתלבו עובדות כפי שעלו מכתב האישום לתוך פסק הדין והפכו לחלק מן הממצאים. אם ביקשו המערערים לסתור עובדה זו הרי יכלו לעשות זאת רק לפי סעיף 42 ג', ורשאי היה ביהמ"ש לפי שיקול דעתו להתיר הבאת ראיות גם ע"י המשיב. אשר לערעור בענין גובה הנזק - אין להתערב בכך באשר המסקנות מעוגנות בחומר הראיות שהובא לפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. טויסטר למערערים, עו"ד רון למשיב. 3.5.78).
ע.א. 171/77 - עזבון המנוח אשר זנזורי ואח' נגד עירית אשקלון
*אחריות בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
המנוח אשר זנזורי, מורישם של המערערים, היה קבלן לעבודות הריסה והעיריה התקשרה עימו בהסכם להריסת מבנה ישן שהיה מסוכן לציבור ונועד להריסה. בשעת ביצוע העבודה התמוטטה תיקרה והדבר גרם למותו של המנוח. תביעת המערערים לפיצויים מהמשיבה נדחתה והערעור על כך נדחה. האסון קרה אך ורק באשמת המנוח, לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי ואף על פי כן מבססים המערערים את תביעתם על כך כי המשיבה אחראית כלפיהם בתור "תופס" של מקרקעין. ברם, גם אם העיריה היתה במעמד של תופס אין לבוא בטענות עליה כי: לא היתה במבנה שום "סכנה נסתרת"; דוקא בשל הסכנה שבמבנה נמסרה עבודת ההריסה למנוח שהוא כמומחה לדבר מוחזק כבקי באופן ביצועה; האסון לא קרה בשל תכונות המבנה אלא בשל רשלנות רבתי של המנוח. אין שמץ של רשלנות שאפשר לייחס בכל הפרשה הזו למשיבה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, לוין. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. ברנר למערערים, עו"ד י. בקר למשיבה. 28.5.78).
ע.א. 603/76 - ש. בראשי בע"מ נגד מקורות ... בע"מ
*תביעת פיצוי בעילה של עשיית עושר כשקיים בהסכם ויתור
מפורש על פיצויים (הערעור נדחה).
בשנת 1967 נעשה חוזה בין מקורות לבין מע"ץ שלפיו נמסרה למקורות סלילת כביש בדרך ירושלים ת"א. לאחר מכן הגיעו המערערת ומקורות להסכם שלפיו קיבלה על עצמה המערערת, בתור קבלן משנה, הוצאה לפועל של חלק מהעבודה. בהסכם צפו בעלי הדין אפשרות שהמשיבה לא תוכל לבצע את העבודה, ועל כן הוסכם בין בעלי הדין כי ההסכם ביניהם "מותנה בזה כי לא תהיה (למערערת) עילה לתביעה כלשהי אם ביצוע העבודה יידחה או יבוטל ע"י מע"ץ". המדינה נתקלה בקשיים ברכישת האדמה שעליה היה אמור הכביש להיסלל ומשנבצר לבצע את סלילת הקטע שהיה אמור להיסלל ע"י המערערת, תבעה פיצויים מהמשיבה בטענה שאי ביצוע העבודה גרם לה נזק ושהיא זכאית לקבל פיצוי. מתברר שחברת מקורות הצליחה לקבל ממע"ץ פיצוי בגין אי ביצוע העבודה, אך ביהמ"ש קבע שעובדה זו אינה נוגעת למערערת, שכן הוסכם במפורש כי למערערת לא תהיה כל עילת תביעת נגד המשיבה אם ביצוע העובדה יבוטל. המערערת טוענת כי היא זכאית להחזרת הכספים בגין הנזק שנגרם לה וזאת בעילת עשיית עושר ולא במשפט, באשר, לטענתה, היא השקיעה כספים והפסידה אותם ואילו המשיבה קיבלה את הפיצויים מאת מע"ץ. טענה זו לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי, אך גם לגופו של עניין אין המערערת צודקת.
אילו ביצעה המערערת בפועל חלק מן העבודה והמשיבה גבתה מן המדינה תמורת אותו חלק, היה מקום לדון בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, אולם אין חולקין שלא בוצע כל חלק של העבודה, אלא שהמערערת עשתה השקעות לשם הכנת העבודה ובעניין זה קובע ההסכם בין הצדדים שלא תהיה למערערת כל תביעה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור. עו"ד י. ז. פונדמינסקי למערערת, עו"ד הגב' רנה בלכנשטיין למשיבה. 28.5.78).
ע.א. 692/77 - ראובן שקלים נגד חיה סנקביץ
*הפרת הסכם ועיכוב ביצוע פס"ד עד להכרעה בתביעה שכנגד (הערעור נדחה).
המערער התחייב בהסכם לרכוש זכויות המשיבה כדייר מוגן בדירה תמורת תשלום סכום של 125 אלף ל"י "וזאת כחלקו של הדייר בלבד בדמי המפתח בדירה הנ"ל" והמערער הצהיר בהסכם והתחייב "לשלם לבעל הבית כל סכום שיהיה עליו לשלם לבעל הבית בנוסף לסכום הנ"ל". עוד התחייב המערער לנהל מו"מ עם בעל הבית ולשלם לו כל סכום שידרוש, ובנוסף לכך אישרו הצדדים בהסכם "על מנת להסיר ספק" כי הסכום של 125 אלף ל"י הוא חלקו של הדייר היוצא בלבד. בסופו של דבר לא שילם המערער לבעל א4 הבית את חלקו, שילם למשיבה מתוך סכום דמי המפתח 30 אלף ל"י בלבד, ואת התשלומים האחרים לא שילם לה. המשיבה החזירה לבעל הבית את הדירה וקיבלה ממנו את חלקה בדמי המפתח ואז הגיש המערער תביעה נגד המשיבה להחזרת הסכום של 30 אלף ל"י ששילם, וכן פיצוי הקבוע בהסכם של 50 אלף ל"י בטענה שהמשיבה הפרה את ההסכם כשהחזירה את הדירה לבעל הבית. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לפיצויים בקבעו שהמערער הוא שהפר את ההסכם, ומאידך פסק כי על המשיבה להחזיר למערער סכום של 30 אלף ל"י, אך עיכב ביצוע פסה"ד עד למתן פס"ד בתובענה שהגישה המשיבה נגד המערער לתשלום פיצויים. על דחיית התביעה לפיצויים ועל עיכוב החזרת הסכום הוגש ערעור ונדחה. גם אם נכונה טענת המערער, כי חוזה להעברת דירה בדיירות מוגנת הוא חוזה הטעון הסכמת אדם שלישי, היינו בעל הבית ,ועל כן הוא מותנה בתנאי מתלה כאמור בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), ולפי סעיף 29 מתבטל החוזה אם לא נתקיים התנאי המתלה תוך זמן סביר, הרי בעל הבית מוכן היה לתת הסכמה, אך המערער סירב לשלם לבעל הבית את הסכום שהתחייב עליו ומשום כך לא הושגה הסכמה. בכגון דא קובע סעיף 28 לחוק הנ"ל שאין הצד שמנע את קיום התנאי המתלה זכאי להסתמך על אי קיומו.
אשר להחלטת ביהמ"ש לעכב את החזרת הסכום של 30 אלף ל"י, הרי ביהמ"ש המחוזי ראה בסכום זה "נכס" שעל המשיבה להחזיר למערער ואשר סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) חל עליו. יהא דבר זה כאשר יהא על כל פנים רשאי היה השופט לראות בתובענה שהגישה המשיבה נגד המערער מעין תביעה שכנגד, ולפי תקנה 67 אם הסכום שנפסק בתביעה שכנגד עולה על הסכום שנפסק בתובענה העיקרית, אין מחייבים את התובע ואין מזכים את הנתבע אלא ביתרה בלבד, ולשם כך אמנם מן הראוי הוא לעכב את ביצוע פסה"ד בתובענה המקורית עד שינתן גם פסה"ד בתביעה שכנגד.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. רענן למערער, עו"ד נ. לין למשיבה. 21.6.78).
ע.א. 545/77 - פלוני נגד פלונית
*הפרת הבטחת נישואין (הערעור נתקבל בעיקרו ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי ולוין נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
המערער הינו ערבי נוצרי והמשיבה יהודיה, שניהם תושבי ישראל וכנראה גם אזרחי ישראל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא אביה של המשיבה השנייה וכן קבע כי המערער הבטיח נשואין למשיבה, אם הילדה, אך הפר את הבטחת
הנשואין וחייב את המערער בתשלום פיצוי על הפרת נשואין. המערער ויתר על ערעורו בעניו הקביעה כי הוא אבי הילדה, ואשר לסכומי המזונות אין לסתור את קביעת ביהמ"ש המחוזי. אשר לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין נחלקו דעות שופטי ביהמ"ש העליון. מ"מ הנשיא לנדוי והשופט לוין סברו כי אף אם היתה הבטחת נשואין אין היא תופסת בנסיבות העניין ואילו השופט ח. כהן סבר כי ההבטחה תופסת. מדובר כאן בנוצרי ויהודיה ואילו נקבעה דרך ביצוע מסויימת של תוכנית הנשואין בין השניים, אם בדרך נישואין אזרחיים ואם בדרך אחרת, ניתן היה לראות הסכם מחייב בין השניים. אך כאן לא היתה הסכמה על דרך הביצוע ומכאן חילוקי הדעות בין שופטי ביהמ"ש. מ"מ הנשיא לנדוי ציין כי עוסקים אנו בהסכם על שינוי המעמד האישי של בעלי הדין, וגם אם נניח ששינוי כזה אפשרי בלי המרת דת של אחד הצדדים, הרי הדרך שבה יבוצעו הנישואין הוא מרכיב חיוני של עצם ההסכם וממנו נובעות תוצאות משפטיות שונות, הכל לפי דרך הביצוע שבה בוחרים הצדדים, ובלעדיו אין אותה גמירת דעת ואין אותה "הצעה מסויימת" הדרושות לפי סעיף 2 של חוק החוזים (חלק כללי). לפי סעיף 26 של החוק פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים ובאין נוהג כזה לפי הנוהג המקובל. אין ספק שגם אם יתכנו נשואי תערובת בין ישראלים שאחד מהם יהודי הרי אין נוהג קיים בכגון זה, ומכאן שדרך הביצוע החסרה מן ההסכם אינה ניתנת להשלמה. על כן לא הוכח הסכם מחייב בין הצדדים.
השופט ח. כהן סבר כי הצעת הנישואין היתה מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה וקיבול ההצעה, והיתה גמירת דעת של המציע. אילו היה מדובר בהצעה לערוך טכס נישואין צריך היה שההצעה תהיה מסויימת ומפרטת לאיזה טכס מתכוונים הצדדים האם בטכס דתי או אזרחי. אולם אין המדובר בהצעה לערוך טכס נישואין אלא בהצעה לחיות חיי נישואין של איש ואשתו והצעה זו מסויימת היא עד מאד ומעידה על גמירת דעת מובהקת. השאלה כיצד והיכן ואימתי יערכו את טכס הנשואין היא שאלה שולית וטכנית שאין לה קשר עם קיום ההחלטה העקרונית לכרות ברית חיים עם האשה.
השופט לוין העיר כי אילו הוכח שהמערער התחייב לשאת את המשיבה במשרדו של עו"ד, או בטכס אזרחי בחו"ל, או אחרי שאחד מן השניים ימיר את דתו יתכן והדין היה אחר. אולם גם אם ניתן להניח שהיתה במקרה דנן גמירת דעת מצד המערער, הרי אין די בכך כל עוד לא נתמלא התנאי האחר של היות ההצעה מסויימת כדי קבלתה, וכאן ההסכמה בדבר דרך ביצוע הנשואין יורדת לשורשו של ענין ובלעדיה לא נוצר חוזה בעל תוקף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, לוין. עו"ד גרינשטיין למערער, עו"ד בן מנשה למשיבות. 9.5.78).
ע.א. 119/78 - ספיאשוולי סמיון נגד הרשות המוסמכת לענייני נכים
*תביעת נכות עקב מלחמה בנאצים (הערעור נדחה).
המערער הוכר ע"י הרשות המוסמכת כנכה המלחמה בנאצים. ברם תביעת המערער להכיר גם בנכות עקב גידול ממאיר בעמוד השידרה ולקויי שמיעה נדחתה. באשר לגידול הממאיר בעמוד השידרה - כל הרופאים המומחים מסכימים שאין קשר סיבתי בין הגידול ובין פציעותיו של המערער במלחמה. על המערער הראיה שקיים קשר סיבתי כזה וראיה כזו לא באה בפני הרשות המוסמכת. באשר לליקויי שמיעה - קבעו הרופאים שלא קיימת כל נכות באוזניו של המערער וטענת המערער שחייבים היו לקבוע שקיימת נכות אלא שאחוז הנכות הוא אפס. טענה זו היא אינה נכונה. כל שאלת אחוזי הנכות אינה יכולה להתעורר כל עוד לא קבעו הרופאים תחילה כי קיימת נכות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. קרמריס למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 19.6.78).
ע.א. 776/77 - יעקב ספיר נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב שרות צבאי (הערעור נתקבל בחלקו).
ועדת הערעורים הכירה בהפרעותיו הנפשיות של המערער שנגרמו עקב שרותו הצבאי אך לא הכירה בכאבי בטן שהוא סובל שנגרמו עקב השרות הצבאי. הערעור נתקבל בחלקו. בצדק קבעה הועדה, עפ"י הראיות שהיו לפניה, שהמערער סבל מכאבי בטן עוד לפני תחילת שרותו הצבאי. אולם בפני הועדה הובאה חוות דעת של רופא מומחה כי המצב הגופני האמור הוחמר כתוצאה מן המאורע שאירע בתקופת השרות. הועדה התעלמה מחוות דעת זו העומדת בסתירה לחוות דעת של רופא אחר שלפיה אין לראות במחלה זו החמרה עקב המלחמה. ברם מסתבר כי המומחה מטעם הרשות המוסמכת הוא מומחה למחלות נפש ואילו המומחה מטעם המערער הוא מומחה למחלות מעיים ולכאורה יצא המערער ידי חובת הראיה המוטלת עליו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ל. דנילוב למערער, עו"ד ע. סקולסקי למשיב. 22.6.78).
ע.א. 77/78 - רוזנר בלנקה נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב שרות צבאי (הערעור נתקבל).
כאשר התגייסה המערערת לשרות צבאי לא הבחינו בה שהיא סובלת ממחלת נפש. כחודשיים לאחר תחילת השרות נשלחה לבדיקת פסיכיאטרית כאשר נתגלו בעיות הסתגלות במסגרת הצבאית, ואז הבחינו שהיא סובלת ממחלת נפש שהיא מחלה קונסטיטוציונלית רדומה משכבר הימים. המשיב דחה את טענת המערערת כי המחלה פרצה עקב השרות, אך הכיר בהחרפת המחלה בגין הגל שהובחן בתקופת השרות, אך קבע שגל זה עבר, וקבע למערערת נכות של 10 אחוז בשל עצם המחלה, ושל 20 אחוז נוספים בגין ההחמרה שחלפה עברה. בא כח המשיב הסכים בפני ביהמ"ש העליון כי מאחר ועצם קביעת ההחמרה עקב השרות הצבאי יש משום הכרת קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השרות, יש לקבל את הערעור בחלקו ולהכיר בגרימת המחלה עקב השרות באותם אחוזי נכות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אלון. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד מ. בן ברוך למערערת, עו"ד ע. סקולסקי למשיב. 15.6.78).
ע.א. 656/76 - צור חב' לבטוח בע"מ נגד ישראל מוסקוביץ ואח'
*בקשה לתיקון כתב הגנה. *אחריות חברת ביטוח בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המשיב מס' 2 דוד פלדמן, קיבל לרשותו מכונית שנמכרה לאחיו, כדי לנסוע למשרד הרישוי ולסדר את העברתה. בדרך עצר ליד חנות רהיטים של אביו והלה ביקש ממנו להסיע את המשיב הראשון לשם ביצוע עבודה עבור לקוח. פלדמן נענה לבקשת ,8י אביו ובדרך ארעה תאונה בה נפצע המשיב. הלה הגיש תביעה נגד פלדמן ונגד חברת הביטוח וביהמ"ש קבע כי הפוליסה מכסה את המקרה. הערעור נדחה. נימוקי המערערת נגד חיובה הם: הנסיעה לא היתה נסיעה חברתית ועל כן פוליסת הביטוח אינה מכסה את המקרה הנדון; המשיב השני לא נהג ברשותו של בעל הפוליסה. ביחס לטענה זו סירב ביהמ"ש המחוזי להרשות למערערת לתקן את כתב ההגנה שלה והחלטה זו בדין ניתנה. התביעה הוגשה בשנת 1973 ואילו הבקשה לתיקון כתב ההגנה הוגשה רק בשנת 1976. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קבלת הבקשה תחייב את ביהמ"ש להרשות הבאת עדויות נוספות ובכך יידחה סיום המשפט. לגבי תיקון כתב הגנה יש שיקול דעת לביהמ"ש אם להתיר תיקון בכל אחד משלבי הדיון ואחד הנימוקים לדחיית בקשת תיקון הוא שבעל הדין מגיש את בקשתו בשלב מאוחר של הדיון בו נחקרו כבר עדים והתיקון יצריך חקירתם מחדש. נוסף לכך, יש לומר שהמשיב השני אכן נהג ברשותו של בעל הפוליסה, שכן הלה מסר אותה לסוחר מכוניות על מנת שימכרנה לכל מי שיהיה מוכן לקנותה ואם פלדמן קנה את המכונית ממילא
היתה לו רשות מכללא לנהוג בה. לטענה כי אופי הנסיעה היה עסקי ולא חברתי - הוכח שהנהג נסע למשרד הרישוי כדי להסדיר את העברת הבעלות של המכונית, וצירופו של המשיב שנפגע בתאונה היה בבחינת עשיית טובה לו או לאבי המשיב השני ועצם נוכחותו במכונית היתה טפלה למטרת הנסיעה ואי אפשר לומר עליה שהיתה למטרות עסקיות.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. אורון למערערת, עוה"ד א. ברק וי. כהנא למשיב. 8.5.78).
ע.א. 535/76 - נדבך חברה לבנין בע"מ ואח' נגד עמי טלמור ואח'
*הוצאת 2 חדרים מרכוש משותף בניגוד לתוכנית הבניה שלפיה
נמכרו דירות לקונים (הערעור נדחה).
המשיבים הם בעלי שש דירות בבית משותף בפתח תקוה. המגרש היה שייך לבעליו הרשומים והמערערים שהם קבלנים עשו הסכם עם הבעלים שלפיו רכשו חלק מן המגרש בתמורת בניית דירות עבור הבעלים. המשיבים רכשו דירות ובכל אחד מן החוזים נאמר כי החברה מתחייבת למכור את הדירה לקונים בהתאם לתוכנית המאושרת ע"י העיריה. אח"כ נרשם הבית כבית משותף, וכמסתבר סטו המערערים מהתוכנית המאושרת,כך ששני חדרים שלפי התוכנית היו צריכים להיות חדרי כלים כרכוש משותף, של כלל דיירי הבית, לא נרשמו כרכוש משותף אלא כיחידות נפרדות על שם הבעלים והחברה המערערת ולבסוף נרשמו על שם החברה. לאחר מספר שנים בדקו המערערים את התוכנית המאושרת בעיריה והוברר כי שני החדרים צריכים להיות רכוש משותף. הם פנו לביהמ"ש המחוזי שהורה לבטל את רישום החדרים כיחידות נפרדות ולרושמם כרכוש משותף והערעור על כך נדחה. לטענה כי במשך שנים, השתמשו המערערים בשני החדרים בידיעתם ובהסכמתם של המשיבים ועל כן מנועים הם לדרוש את שינוי הרישום - המשיבים הסבירו שרצו לשמור על יחסים תקינים עם הקבלנים שגרו באחת הדירות שבבית עד שמכרו את הדירה ועזבו את המקום, ורק אז, משהשכירו את המקום כבית מלאכה, התעוררו המשיבים והחלו לפעול. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות שהוכחו אין לראות ויתור על זכויות המשיבים בכך שהשלימו עם השימוש שעשה המערער בחדרים אלה. אשר לטענה כי הדירות הועברו אחרי רישום הבית המשותף וחזקה על המשיבים שידעו מה דין החדרים הללו לפי צו הרישום והם מנועים מלהשיג על התאור בצו הרישום - אין לומר כי על המשיבים היה לעמוד על כך שצו הרישום יתוקן לפני העברת הדירה על שמם, ואין לראות ברישום ויתור על זכות המשיבים. בצו הרישום של הבית המשותף יש משום הוכחה לכאורה שקונה שקיבל את הרישום ידע את תוכנו של צו הרישום ואם לא שמר על זכויותיו רואים אותו כמוותר על זכות זו, ברם חזקת הידיעה אינה חזקה חלוטה אלא ראיה לכאורה הניתנת לסתירה. בשאלה אם נסתרה הידיעה בעניננו, יש לשים לב לכתוב בצו ברישום עצמו ובשטר המכר שעל פיו הועברה הדירה, ותוכנם של מסמכים אלה תומך בטענת המשיבים שלא עלה על דעתם כי המערער הוציא את שני החדרים מכלל הרכוש המשותף. לטענה אחרת שהקונים עשו את החוזים רק עם חברת נדבך ולא עם המערערים הקבלנים, ועל כן אין יריבות ביניהם לבין הקבלנים - הקבלנים יזמו את הקמת החברה וזו היתה מכשיר בידיהם לביצוע עסקותיהם בהקמת הבית ומכירת הדירות, ועל כן יש למשיבים תביעה כנגד הקבלנים עצמם. לטענה שחלק מן המשיבים רכשו את הדירות במועדים יותר מאוחרים ולפי החוזה שלהם אין לתת הצו - אין הדבר משנה שכן די בפגיעה בזכויותיהם של מקצת מן המשיבים כדי לקיים את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שרון למערערים, עו"ד מרחבי למשיבים. 8.5.78).
ב.ש. 150/78 - יעקב בן משה נגד מדינת ישראל + ב.ש. 156/78 - מדינת ישראל נגד יעקב בן משה
*שינוי תנאי שחרור בערובה (הערר של העורר נדחה ושל המדינה נתקבל).
שופט השלום נתפס לכלל טעות כאשר יצא מהנחה שחומרת העבירה לבד אינה מחייבת החזקת הנאשם במעצר עד בירור דינו. לא רק כשמדובר בעבירות אלימות אלא גם בעבירות אחרות יש והסדר הציבורי מחייב שהנאשם לא יתהלך חופשי עד לבירור דינו ובלבד שיש ראיות בעלות משקל שהופכות את ההרשעה לכמעט ודאית. בענין דנא אמנם לא הואשם העורר בפשע אלא בעוון כאשר השווי של נושא העבירה מתקרב למליון ל"י, אך אין חולק שיש בידי המדינה ראיות שעלולות להביא להרשעת העורר אם יתקבלו ע"י ביהמ"ש, ועל כן לא היה מן הראוי לשחררו בערובה, אף על פי כן הורה שופט השלום לשחרר את העורר בערבות של 30 אלף ל"י וגם אם היה בכלל צידוק לשחרר את העורר הרי סכום הערובה חסר יחס לנשוא העבירה, כך שצדק ביהמ"ש המחוזי כאשר התערב בדבר והעמיד את סכום הערבות על 300 אלף ל"י שיובטח ע"י ערבות בנקאית. לאחר החלטה זו של הנשיא זוסמן פנה העורר לביהמ"ש המחוזי וביקש לדון בשינוי תנאי השחרור בערובה בטענה שעורר לא יכול לעמוד בהמצאת ערבות בנקאית '4י של 300 אלף ל"י. ביהמ"ש נענה לבקשה וציין כי פרקליטו של העורר טוען שהעניין כבר היה בביהמ"ש העליון וכי בקשתו שם להפחתת סכום הערובה נדחתה, אלא שלפי דברי עוה"ד נאמר לו בביהמ"ש העליון שהוא יכול לעתור שוב לביהמ"ש המחוזי כדי לבקש שינוי או הקלה בתנאי הערבות. אי לכך החליט ביהמ"ש המחוזי להפחית את סכום הערבות הבנקאית ל- 100 אלף ל"י ולהסתפק בערבויות צד ג'. הערר על החלטה זו נתקבל ושוב הועמד סכום הערובה על 300 אלף ל"י. ביהמ"ש העליון, מפי השופט שמגר, קבע כי יש להצטער על כך שביהמ"ש המחוזי דן שנית בנושא מבלי שהחלטת הנשיא זוסמן, שניתנה בדיון הקודם, הובאה כלשונה לפני ביהמ"ש ומתוכה יכול היה ביהמ"ש המחוזי לעמוד על גישתו של הנשיא כי חסד נעשה עם העורר כששוחרר בערובה, אם כי זו עמדה על 300 אלף ל"י. מנוסח החלטת הנשיא זוסמן ברור מה דעתו על תנאי הערבות כאשר קבע כי התנאים שהעמיד ביהמ"ש המחוזי קלים. בנושא כגון זה היה על ביהמ"ש לדחות את הדיון ליום נוסף כדי לאפשר הבאת ההחלטה הקודמת של הנשיא זוסמן. לטענת העורר כי אין לו הרשעות קודמות - ביהמ"ש המחליט בעניין שחרור בערבות נותן דעתו לסכנה שהעבריין ימלט או יבצע עבירות נוספות, והוא צריך אמנם לייחס משקל לשאלה אם קיימות הרשעות קודמות, אך השיקול המכריע להמשך המעצר הינו חומרת העבירה ונסיבותיה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן (ב"ש 150/78), השופט שמגר (ב"ש 156/78). עו"ד מ. זיו לעורר, עו"ד גב' ליבנה למדינת ישראל. 13.6.78). המ' 323/78 - אגד בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*העמדה לדין בעבירה המנויה בין עבירות ברירת קנס (הבקשה נדחתה).
המבקשים הואשמו בעבירות על תקנות התעבורה, שנקבעה להם ברירת קנס, אך לא נמסרה להם הזמנה לברירת קנס אלא הוזמנו לדין, הורשעו והוטלו עליהם עונשים החמורים מברירת הקנס. טענת המבקשים הינה כי זכותם היא לקבל הזמנה של ברירת קנס ולשלם את הקנס בתוך המועד הקבוע אך הטענה נדחתה וכן הבקשה לרשות ערעור. כאשר נמסרת הזמנה לברירת קנס והקנס משולם יש לראות את הנאשם כאילו כבר הורשע ואין עוד להעמידו לדין. מה שאין כן אם לא נמסרת לנאשם הזמנה לברירת קנס, או שלא שילם את הקנס עד שהועמד לדין, בשני המקרים ניתן לדון את הנאשם בבית המשפט. הזמנה של ברירת קנס הינה רשות לשוטר הנותן את ההזמנה לדין, ואין עליו חובה למסור הזמנה לברירת קנס גם אם העבירה מנויה עם עבירות ברירת קנס.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ריבון למבקשים, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 13.6.78).
בתוכן
* ע.א. 402/77 - טענת התישנות בהוכחת חוב בפשיטת רגל.........................402─* ע.א. 219/76 - סעיף פטור לטובת הבנק בהסכם ערבות.
─ *רישום משכנתא אצל רשם החברות...............................403─* ע.א. 410/76 - ירושת מאומצת בעזבון קרוביה הטבעיים.........................404─* ע.א. 539/77 - תיקון כתב הגנה.............................................406 ─* ע.א. 587/77 - הצורך בחתימת הבעל הרשום של קרקע על בקשה לרשיון בניה
─ כשהקרקע עברה חלוקה מחדש שטרם נרשמה.........................406─* ע.א. 527/77 - תיקון שומה זמנית במס שבח...................................407 ─* ע.א. 545+522/76 - תשלום פיצויים בתקיפה וחלוקת האחריות....................407─* ע.א. 133/77 - הערכת קרקע לתשלום תוספת מס כשקיים על הקרקע בנין מגורים.....408 ─* ע.א. 650/76 - פס"ד במשפט פלילי כראייה בתביעה אזרחית......................408─* ע.א. 171/77 - אחריות בתאונת עבודה........................................409 ─* ע.א. 603/76 - תביעת פיצוי בעילה של עשיית עושר כשקיים בהסכם ויתור
─ מפורש על פיצויים...........................................409─* ע.א. 692/77 - הפרת הסכם ועיכוב ביצוע פס"ד עד להכרעה בתביעה שכנגד.........410 ─* ע.א. 545/77 - הפרת הבטחת נישואין.........................................410─* ע.א. 119/78 - תביעת נכות עקב מלחמה בנאצים................................411 ─* ע.א. 776/77 - תביעת נכות עקב שרות צבאי...................................412 ─* ע.א. 77/78 - תביעת נכות עקב שרות צבאי...................................412─* ע.א. 656/76 - בקשה לתיקון כתב הגנה. *אחריות חברת ביטוח בתאונת דרכים......412 ─* ע.א. 535/76 - הוצאת 2 חדרים מרכוש משותף בניגוד לתוכנית הבניה שלפיה
─ נמכרו דירות לקונים.........................................413 ─* ב.ש. 156+150/78 - שינוי תנאי שחרור בערובה................................414 ─* המ' 323/78 - העמדה לדין בעבירה המנויה בין עבירות ברירת קנס..............414──