בג"צ 555/77 - בבצ'וק אריה נגד הבורסה לניירות ערך בע"מ ואח'

*הגבלת המסחר במניות ע"י הנהלת הבורסה.
(התנגדות לצו על תנאי. הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים הנשיא זוסמן והשופט בכור נגד דעתו החולקת של השופט אשר).




העובדות :

העותר רכש מניות של החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ (להלן חברת התיירות). כשבוע לאחר הרכישה החליטה מועצת המנהלים כי המסחר במניות חברת התיירות וב- 15 מניות של חברות אחרות יערך רק פעם אחת בשבוע. כתוצאה מהסדר זה, כך טוען העותר, ירד שערן של מניות חברת התיירות. לטענת העותר לא היתה רשאית הבורסה להגביל את המסחר במניות מסויימות ואילו הנהלת הבורסה הסבירה את ההחלטה הנ"ל בכך שהמניות הנ"ל המסחר בהן נמוך ועובדה זו מאפשרת ספקולציות, כך שלטובת החוסכים הפונים לבורסה, יש לקבוע יום אחד בשבוע בלבד של מסחר במניות אלה.
ע החלטה - השופט אשר :
א. לטענה שהבורסה החליטה על הגבלת המסחר במניות האמורות מבלי לתת הזדמנות למשקיעים העלולים להיפגע להשמיע טענותיהם - רשות ציבורית הממלאת תפקיד מעין שיפוטי, חייבת לעשות מלאכתה תוך שמירה על עקרונות הצדק הטבעי וכולל שמיעת האיש העלול להיפגע ע"י ההחלטה. ברם היקף חובה זו והפעלתה תלויים בסוג ההליך המינהלי מעין שיפוטי. העיקרון אין כוחו יפה לגבי כל הליך והליך ולפעמים אין הוא מחייב את המינהל גם אם ההליך עשוי לפגוע בזכותו של אדם. בעניננו כל החלטה מינהלית של הנהלת הבורסה עשוייה לפגוע בצורה זו או אחרת באינטרסים של משקיעים, ואין מתקבל על הדעת שכל המשתייכים לסוג אינטרסים מסויים יוזמנו להביע דעה לפני שהבורסה תקבל החלטה מינהלית.
ב. לטענה כי הבורסה מנועה להגביל את המסחר באשר הסכימה לרשום את מניות חברת התיירות למסחר שנתיים לפני כן למרות שידעה שהמסחר במניות יהיה מצומצם - הבורסה הסכימה בשעתו לרישום תוך תקוה שבהדרגה יהיה המסחר בהן יותר גדול, וכלל הוא שרשות ציבורית רשאית לשנות את דעתה כאשר נשתנו הנסיבות וכן אם העריכה מחדש את הנסיבות. אם סברה הבורסה שהמסחר במניות אלה יורחב עקב נתונים מסויימים, ואותם נתונים לא נתקיימו, אין למנוע מהבורסה מלאחוז בצעדים הדרושים לטובת ציבור המשקיעים. ג. לטענה כי ההסדר שהונהג איננו סביר ויכלו לנקוט בצעדים אחרים יותר טובים - אין זה תפקידו של ביהמ"ש להחליט מהי השיטה הטובה ביותר להשיג את מטרותיה של הבורסה. הבורסה התכוונה למנוע הטעיית קונים תמימים ע"י יצירת שער מלאכותי במניות שהמסחר בהן נמוך, ומהי השיטה הטובה ביותר לכך הוא ענין למומחים ולא לביהמ"ש.
ד. אשר לטענת אפלייה לעומת מניות אחרות - טענה זו לא נכללה בעתירה המקורית ונולדה רק כשהעותר ביקש פרטים נוספים מהבורסה בקשר להתפתחות הענינים מאז ההחלטה נשוא הדיון. טענת אפלייה חייבת להיות מבוססת על המצב שהיה קיים בעת קבלת ההחלטה ולא לגבי דברים שהתעוררו לאחר מכן. הרעיון המונח ביסוד טענת האפלייה הוא מנהג של איפה ואיפה שרירותי לגבי בני אדם שהם שווים לענין מסויים. במקרה דנה הכחישה הבורסה את הטענה כאילו נהגה ביחס שונה במניותיה של חברת התיירות לעומת מניות דומות, ומאחר שהיא המומחית היכולה לקבוע אילו מניות שוות לאחרות, נשמט הבסיס
מטענת האפלייה. יתרה מזו, לא כל אפלייה היא אסורה, וכדי שהעותר יזכה לסעד בטענת אפלייה עליו להראות שהאפלייה היתה מכוונת וזדונית וכאן ודאי שלא היתה כזאת.
ה. (דעת מיעוט) נותרה טענת העותר כי הנהלת הבורסה חרגה מסמכותה החוקית, שכן לפי תקנון הבורסה היא רשאית להפסיק מסחר בנייר ערך מסויים, אך אין היא מוסמכת להגביל את המסחר למספר ימים בשבוע. הטענה היא שהבורסה, זכאית לנקיטת הצעד החמור יותר של הפסקת המסחר, אך לא לנקיטת הצעד הפחות חמור של הגבלת המסחר. בענין זה דעת השופט אשר היא שמשהתיר התקנון לבורסה את הפעולה המרחיקה לכת של הפסקת המסחר במניה, הרי ניתן לשיקול דעתה להחליט אם למצות את הדין במלואו ע"י הפסקת המסחר או להסתפק בפעולה שהיא פחותה מזו היינו הגבלת המסחר.

השופט בכור (דעת הרוב):

מסכים לקביעת השופט אשר בכל הנוגע לעניני הצדק הטבעי, מניעות, הסדר בלתי סביר, ואפליות, אך אינו מסכים עם שאלת החריגה מן הסמכות. עפ"י התקנון של הבורסה וההסדרים הנהוגים בפרסום התקנון ובהגבלות השונות, אין לומר שהנהלת הבורסה זכאית להגביל את ימי המסחר במניות מסויימות. בפירוש הסעיפים השונים של התקנון וחוק ניירות ערך המסקנה היא שהבורסה לא היתה מוסמכת להגביל את המסמר כאמור.
הנשיא זוסמן הצטרף לדעתו של השופט בכור.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, בכור. העותר לעצמו, עוה"ד א. קירשנר וא. זילבר למשיבים. 10.5.78).


ע.פ. 656/77 - חכים אל פריק נגד מדינת ישראל

*גניבת ממצאים ארכיאולוגים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.פ. 191/76 - הערעור נדחה).




העובדות :

המערער עבד כפועל במשלחת החפירות הארכיאולגיות בירושלים והורשע בגניבה ממעביד ע"י מציאת מטמון של 11 שקלים מתקופת בית שני ומכירתם. בגין כך נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל וקנס של 120 אלף ל"י. על כך הערעור.

החלטה - השופט לוין :

א. ההרשעה התבססה בעיקרה על עדות יחידה של סוחר עתיקות שהעיד כי קנה מאת המערער את השקלים. אין חולקין על כך שהמערער עבד כפועל בשרות המשלחת הארכיאולגית סמוך לפני מכירת השקלים, ופרשת הגניבה נתגלתה זמן רב לאחר מכן עקב סכסוך בין המערער לבין קרובו שגילה למשטרה את כל הפרשה. הקרוב לא הובא להעיד מחמת פחדו שמא יתנכלו לחייו. אין המערער זכאי ליהנות מן העובדה שהקרוב לא נקרא להעיד בהתתשב בנסיבות האמורות.
ב. למרות סתירות שנתגלו בעדותו של הסוחר, אין להתערב במהימנות שהשופט ייחס לדבריו. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש רשאי להרשיע בפלילים על יסוד עדות יחידה אם שקל בזהירות הדרושה את כל הנסיבות ובעניננו עשה כן השופט.

ג. המערער עבד כפועל יומי בחפירות הארכיאולוגיות שם וקיימת הסתברות גבוהה למציאת שקלים מן הסוג הנדון. המערער עזב את העבודה וכעבור זמן קצר הציע את השקלים למכירה, זמן מה לאחר מכן קנה מכונית עוד לפני שידע לנהוג, ומסר גירסה כוזבת על מקור הרכישה של המכונית, ומסר עדות כוזבת לגבי עצם הפגישות עם הסוחר. צירוף הנסיבות האלה מוליך למסקנה ברורה כי השקלים הגיעו למערער מן החפירות ושם נטל אותם.
ד. לטענה כי עתיקות בכלל ושקלים בפרט אינם יכולים לשמש נשוא לבעלות ולפיכך אינם ניתנים לגניבה בהיותם נכסי הפקר - מבלי להיכנס לשאלה אם לפי פקודת העתיקות ניתנת זכות בעלות על העתיקות לבעל המקרקעין או למוצא העתיקות, הרי לנוכח הוראות הפקודה בדבר זכות הקניין בעתיקות כשניתן רשיון לחפור עתיקות, זכות הבעלות היא לגוף שקיבל את רשיון החפירה או למדינה. כאן ניתן למשלחת הארכיאולוגית היתר חפירה ואם עבד המערער עבור המשלחת ומצא את השקלים הרי מצא אותם למשלחת ולא לעצמו, ובנסיבות אלה היתה נטילת השקלים בגדר גניבה.
ה. גם אם נניח שהשקלים היו נכסי הפקר עד שנמצאו, וגם אם הוראות פקודת העתיקות אינן חלות במקרה דנן, הרי יכלה המשלחת לרכוש בשקלים בעלות עם תפיסתם מכח סעיף 3 ,4י לחוק המטלטלין, וכשמצא המערער את השקלים בגדר עבודתו בשרות המשלחת רואים אותו כידה הארוכה של המשלחת ולקיחת השקלים לצרכיו מהווה גניבה.
ו. אכן לא הובאו ראיות ישירות כי המערער גנב את השקלים כשעדיין עבד אצל המשלחת, אך ניתן להסיק זאת מן העובדה שהמערער הועסק בחפירות ולאחר זמן קצר הציע את השקלים למכירה. לטענה כי המשלחת איננה תאגיד והמערער קיבל את שכרו מ"קרן ירושלים" ולא מן המשלחת וזו לא היתה המעביד שלו - תשלום משכורת אינו תנאי בלעדיו אין ליצירת יחס של נאמנות אשר הפרתו מחייבת הרשעה בעבירה של גניבה ממעביד. כן יכול אדם להיות מורשע בעבירה של גניבה ממעביד גם אם המעביד לא נרשם כתאגיד.
ז. אפילו לא רכשה המשלחת בעלות, אלא חזקה בשקלים, אין הדבר יכול להושיע את המערער, שהרי לצורך הגדרת בעלים לענין גניבה ממעביד, די בשלילת חפץ מחזקתו של המעביד גם אם המעביד הוא המחזיק של החפץ ולא הבעלים. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.


(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. עו"ד גולדברג למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 24.5.78).


המ' 472/78 - עיזבון המנוח זולברגבר ז"ל ואח' נגד יצחק אנגלשטיין ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד של העברת מושכר בין דיירים (הבקשה נתקבלה).

המשיבים מחזיקים בחנות הנמצאת בבית שבבעלות המבקשים ובי"ד לשכירות קבע כי המשיבים רשאים להעביר את החזקה שבחנות לאחרים ללא צורך בהסכמת המבקשים, ובתנאי שישולם למבקשים חלקם בדמי המפתח, המשיבים ערערו וביהמ"ש המחוזי קבע כי הם רשאים להעביר את המושכר ולא חלה עליהם חובה לשלם חלק מדמי המפתח לבעל הבית. המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור שטרם נדונה ע"י ביהמ"ש העליון ויחד עם זאת ביקשו עיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נתקבלה. אם יעוכב ביצוע פסק הדין לא יגרם כל נזק למבקשים, ואם לא יעוכב צפוי נזק למבקשים שכן לאחר העברת המושכר לאחר יהיה קשה להם לגבות מהמשיבים סכום
כלשהו מדמי המפתח. המשיבים טענו כי יש לראות בהחלטת ביה"ד לשכירות שני מרכיבים נפרדים: הצהרה על זכות ההעברה של המושכר; החלטה בדבר תשלום דמי מפתח; ולגבי הזכות של העברת המושכר לא הוגש ערעור ע"י המבקשים לביהמ"ש המחוזי ונדונה בו רק שאלת דמי המפתח וע"כ אין לעכב את ההעברה. טענה זו אין לקבל. ביה"ד אמנם הצהיר על קיום זכות ההעברה, אך הגביל אותה בתנאי של תשלום דמי מפתח, היינו הא בהא תליא. זכות ההעברה אמנם קיימת אך אין לממשה בלי התשלום שהוזכר. הנושא שיעלה לדיון בבקשה לרשות ערעור או בערעור היא אם רשאים המשיבים להעביר את המושכר בכפיפות לתנאי התשלום או ללא כפיפות לתנאי האמור ואין לנתק בין שני המרכיבים.


(בפני: השופט שמגר. עו"ד מ. לבנת למבקשים, עו"ד ח. בנבנישתי למשיבים. 27.6.78).


המ' 63/78 - עווד מנחם נגד עו"ד פסי מואיז

*הסכמת עו"ד לפשרה במשפט פיצויים עקב הפקעת מקרקעין (הבקשה נדחתה).

עירית חולון הפקיעה מגרש של המבקש והוא פנה למשיב לייצגו בתביעה נגד העיריה. ביפוי הכח נאמר שהוא ניתן "בענין פיצויים על פי פקודת הקרקעות בגין הפקעת חלקה" וניתנה למשיב סמכות, לפי שיקול דעתו, להתפשר בכל ענין הנובע מהנ"ל. המשיב הסכים עם העיריה כי המבקש יקבל תמורת המגרש שהופקע מגרש אחר ששטחו קטן ב- 30 אחוז מן המגרש המופקע, והמבקש הגיש תביעה נגד המשיב בטענה שהלה נכשל במילוי תפקידו, או התרשל בכך שהסכים לקבל מגרש קטן יותר מן המגרש שהופקע. בתי המשפט דלמטה דחו את התביעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לא היתה פעולה מעבר להרשאה שניתנה למשיב, שכן פיצוי על המגרש שהופקע אינו חייב דוקא להשתלם בכסף, אלא יכול גם להינתן ע"י חילופי מגרש במגרש אחר. ברם, העיקר הוא שהמבקש קיבל מהמשיב לפני עשיית הפשרה הסבר מפורש על מהות הפשרה והסכים לה, וממילא אין מתעוררת כל שאלה בדבר סמכות עוה"ד להתפשר.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. ירון למבקש, עו"ד א. פסי למשיב. 13.6.78).


בג"צ 362/78 - שבח וייס נגד ועדת הבחירות לרבנות הראשית ואח'

*זכותו של חבר האסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים להיות מועמד לתפקיד רב נבחר (העתירה נדחתה).

העותר ביקש כי ועדת הבחירות לרבנות הראשית תקבע כי חבר באסיפה הבוחרת אינו יכול להיות מועמד להיבחר למשרה כלשהי של רב ראשי או רב נבחר ע"י האסיפה הבוחרת ועתירתו נדחתה. העתירה מבוססת על הטענה שאין הבוחר כשר להיות נבחר, ולטענתו הרי זה כלל מעיקרי הצדק הטבעי. אין העתירה מגלה עילה מספיקה למתן צו על תנאי. אכן אחד מעיקרי הצדק הטבעי הוא שאין בעל דין נעשה דיין, אך לכלל זה אין תחולה במקרה כגון זה שלפנינו. אמת הדבר שאין יסוד להגבלת תחולתו של הכלל האמור רק לגופים שיפוטיים או מעין שיפוטיים, ועיקרי הצדק הטבעי חלים גם על גופים מינהליים, אולם תחולת העיקרים האלה מוגבלת לאותם מקרים שבהם תפקידה של הרשות המנהלית דומה לתפקיד בית הדין, היינו כשהרשות צריכה להחליט בשאלות שבמחלוקת וכדו'. במקרה דנא מדובר בבחירות ואין להגיד שהאסיפה הבוחרת היא רשות הפועלת בתפקיד מעין שיפוטי ואין הבחירות גורמות כל פגיעה בגוף, רכוש, מקצוע, מעמד של אזרח כלשהו. תופעה נפוצה היא, עפ"י חוקים שונים, שחבר בגוף הבוחר הוא גם מועמד להיבחר לתפקיד מסויים ע"י אותו גוף וכנראה שהמחוקק לא מצא כל פגם בכך.


(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נ. ליפשיץ לעותר. 13.6.78).


בג"צ 363/78 - הרב אברהם יעקובוביץ נגד ועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית

*סמכויות ועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית (העתירה נדחתה).

בכינוס של רבני ערים ומועצות מקומיות, שנועד לבחור נציגים לאסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים, אמורים היו להיבחר 24 איש מבין משתתפי הכינוס,
19 נבחרו ברוב קולות ואילו ביחס לחמישה האחרים היו שבעה שקיבלו מספר קולות זהה. ועדת הבחירות החליטה שמתוך השבעה ייבחרו חמשה המייצגים ערים גדולות והעתירה נגד החלטה זו של ועדת הבחירות נדחתה. לטענת העותר כי באי הכינוס ולא ועדת הבחירות הם שצריכים היו להחליט מי מבין אלה שקיבלו מספר קולות שווה יהיו בין 24 המועמדים - ועדת הבחירות היא האחראית לביצוע הבחירות וזה כולל גם קביעת אופן ההצבעה. אין לומר כי ההכרעה בענין צריכה ליפול בכינוס הרבנים ולא בועדת הבחירות. החוק והתקנות מסמיכים את ועדת הבחירות כאחראים לביצוע כל ההליכים של הבחירות, הן בשלבי ההכנה של הכנסים והן בעת הבחירה באסיפה הבוחרת, והכרעה בין מועמדים שקיבלו קולות שווים אף היא חלק מהליכים אלה. הדעת נותנת שהחלטה כגון זו תהא מסורה לשיקול דעתה של ועדת הבחירות.


(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד ינובסקי לעותר. 16.6.78).


בג"צ 702/77 - משה סטויצקי ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ואח'

*שינוי תוכנית בנין עיר (העתירה נדחתה).

העותרים טוענים שהועדה המחוזית פעלה שלא כדין כששינתה תוכנית בנין ערים ביחס לאדמה באופקים אחרי שהתוכנית כבר אושרה להפקדה. כתוצאה מן השינוי נלקחה רצועת אדמה של 200 מטר מהחלקה שעליה מנהלים העותרים נגריה לעומת תיאור הקרקע לפי התוכנית שאושרה להפקדה. העתירה נדחתה. העותרים חתמו על הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל ביחס לקרקע שעליה עומדת הנגריה ובהסכם מתואר השטח בגודל של כ- 650 מ"ר ואין חולקין שהשטח אחרי השינוי בתוכנית בנין ערים אינו קטן מן המגיע לפי ההסכם הנ"ל. בדחותו את העתירה ציין ביהמ"ש כי כל עוד קיים הסכם הפיתוח האמור, הקובע לכאורה את זכויות העותרים, אין הם יכולים לבוא לבג"צ בטענה על השימוש שהמינהל עשה בזכויותיו הקניניות או המינהליות והם מנועים מלתבוע את השטח שהם תובעים כל עוד לא הסירו מדרכם את מכשול הסכם הפיתוח, ע"י הגשת תביעה לביהמ"ש המוסמך לבטל את ההסכם או לשנותו. אין תפקידו של בג"צ לברר מחלוקת מעין זו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, לוין, עו"ד אליעז לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וא. מורן למשיבות. 20.6.78).


בג"צ 76/78 - בניטה שאול נגד הממונה על מחוז הדרום ואח'

*השגת צע"ת בטענות כוזבות (העתירה נדחתה).

העותר פנה נגד המשיבים בעתירה שענינה ביטול רשיון של העותר להחזיק אקדח, אחרי שבמשך שנים החזיק אקדח ברשיון. תחילה הוצא צע"ת לבקשת העותר, אך הצו בוטל באשר הושג ע"י העותר על יסוד 3 טענות כוזבות שאישר בשבועה בתצהירו. הטענות הכוזבות הן: העותר טען כי הוא משרת במשמר האזרחי של העיר דימונה, טענה זו נטענה בפברואר 1978 בעוד שחדל לשרת במשמר האזרחי כבר בשנת 1976; העותר טען שלא היו לו הרשעות קודמות ולמעשה היו לו 13 הרשעות קודמות; העותר טען כי היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש תקופה קצרה ביותר ולמעשה היה מאושפז 4 שנים. אין בג"צ מושיט יד לעזר לאדם שהשיג צע"ת בטענות שוא.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, לוין, עו"ד א. פרץ לעותר, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 1.6.78).


בג"צ 637/77 - פלונית נגד בית הדין הרבני האזורי ואח'

*פניה לבי"ד רבני לדון בהחזקת ילדים אגב דיון בתביעת גירושין, כשקיים פס"ד בימ"ש מחוזי בענין החזקת הילדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרת והמשיב השלישי (להלן המשיב) נשואים ולהם שני ילדים. בשנת 1973 הוגשו ע"י האם לביהמ"ש תביעות נגד האב
להחזקת הילדים ולמזונות, ולאחר בירור ממושך ניתן בנובמבר 1976 פס"ד המסדיר את החזקת הילדים אצל האב עד סוף שנת תשל"ח ואז יועברו לרשות האם. על פס"ד זה הוגש ע"י האב ערעור שטרם נתברר. בפברואר 1975 הגיש האב תביעת גירושין לביה"ד הרבני ובין היתר הוגשה גם תביעת האם לשלום בית או לגט. ביה"ד החליט שכאשר הצדדים יגיעו להסכם בענין החזקת הילדים ידון בעניני הגירושין. האם ערערה לביה"ד הגדול על ההחלטה והוא קבע שעניין החזקת הילדים כרוך בעניין הגירושין ועל כן צריך ביה"ד האיזורי לדון בהחזקת הילדים כענין הכרוך בגירושין. בעקבות החלטה זו פנה המשיב במאי 1997 אל ביה"ד האזורי לדון בעניין החזקת הילדים. עתירת העותרת נתקבלה ובג"צ הורה לביה"ד שלא לדון בעניין החזקת הילדים. המשיב טען, בהסתמכו על הוראות סעיף 7 (ב) של חוק בתי המשפט, כי בג"צ לא יזקק לבקשה לתת צו לבתיה"ד הדתיים אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה, וכאן לא עוררה האשה שאלת הסמכות בבית הדין הרבני. ברם מחדל זה אינו חוסם לחלוטין את הדרך בפני התערבותו של בג"צ. הסמכות הכללית של בג"צ עפ"י 7 (א) של חוק בתי המשפט אינה נפגעת ע"י ההגבלות שבסעיף 7(ב) ובמקרה של התנגשות בין שני הסעיפים קובעת הסמכות הכללית שבסעיף קטן(א). אכן השימוש בסמכות בג"צ עפ"י סעיף 7(א) כשלא התמלא התנאי של פיסקה 4 לסעיף הנ"ל, צריך להיעשות רק במקרים יוצאי דופן, ובעניננו קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפעלת סמכות בג"צ על אף שעניין הסמכות לא נטען בהזדמנות הראשונה. הטעם לכך הוא כי פתיחת הדיון מחדש בפני בית הדין, בעניין שכבר הוכרע ע"י בית המשפט שהיה מוסמך לדון בסכסוך, היתה מביאה לתוצאה שאין הדעת סובלתה. התביעה לביהמ"ש הוגשה כשלא היתה תלויה ועומדת כל תביעה לגירושין, ולביהמ"ש היתה סמכות לדון בכך. סמכות זו לא נשללה עקב הגשת התביעה לביה"ד לאמר מכן וזאת עפ"י הכלל שסמכות ביהמ"ש מתגבשת בעת הגשת התביעה. ההלכה היא שאם ערכאה אחת דנה ופסקה בעניין שבסמכותה אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו, ואם רוצים להביא שינוי בפסה"ד יש לפנות לערכאה שנתנה את פסק הדין.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן מנשה לעותרת, עו"ד מ. כספי למשיבים. 30.5.78).


ע.פ. 723/77 - שלמה ליפרמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פציעה ע"י יריה) (הערעור על חומרת העונש נדחה).

על רקע סכסוך שכנים שבין המערער לבין המתלונן נכנס המערער לחדרו של המתלונן, ובהיותו כשניים וחצי מטר ממנו שלף אקדח וירה לעבר המתלונן ופצע אותו. כתוצאה מן היריות אושפז המתלונן ונותח ונזקק לטיפול של כחדשיים. המערער נדון ל- 5 שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. למרות נסיבותיו האישיות של המערער, הוא נפגע בעת שירותו הצבאי בתאונת דרכים ושוחרר ללא קבלת פיצויים כלשהם, נגרם לו נזק מוחי שממנו סבל המערער לאחר התאונה, אין לו הרשעות קודמות והוא מטופל במשפחה - אין להקל בעונשו. כל השיקולים האמורים כבר נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי שהטיל עונש של 5 שנות מאסר.


(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין, החלטה - השופט לוין. עו"ד א. חיל למערער, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 31.5.78).


ע.פ. 29/78 - מנחם ארקין נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת רכוש גנוב ופריצה וגניבת ציוד וביקש להביא בחשבון לצורך גזה"ד עוד 4 עבירות ובכללן מסירת הודעה כוזבת במשטרה על פריצה כדי לזכות בדמי ביטוח. בפני ביהמ"ש המחוזי היה תסקיר קצין מבחן נגד מאסרו של
המערער וביהמ"ש לא הטיל מאסר בפועל על המערער ודן אותו בשל חלק מן העבירות לקנס של 150 אלף ל"י ושנתיים מאסר על תנאי, ואילו בגין שאר העבירות של החזקת רכוש גנוב ומסירת ידיעה כוזבת למשטרה העמיד את המערער תחת פיקוח שירות המבחן. הערעור על מידת העונש נדחה. לטענת המערער שלא היה צידוק לצרף קנס לצו מבחן בהתחשב בהוראות סעיף 19 לחוק לתיקון דיני עונשין - אין צורך לחוות דעה בשאלה אם הוראות סעיף 19 מונעות הטלת קנס על נאשם יחד עם העמדתו במבחן, שכן לפי סעיף 5 לחוק דיני עונשין, משהורשע הנאשם וביקש לצרף עבירות אחרות שבהן הודה, מוסמך ביהמ"ש להרשיעו ולגזור את דינו "או להעמידו במבחן", כך שביחס לעבירות האחרות שבהן הודה הנאשם יכול היה ביהמ"ש להעמידו למבחן. אשר לשיעור הקנס - אמנם הקנס הוא כבד, אך בעובדה שביהמ"ש פטר את המערער מעונש מאסר עשה עמו חסד גדול ואין להמתיק את דינו נוספות.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד ע. זלצמן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 22.5.78).


ע.פ. 109/78 - עמרם תורגמן נגד מדינת ישראל

*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

ביולי 1974 הסיע המערער טרמפיסטית מירושלים לת"א ובדרך סטה לכיוון יער ירושלים ושם אנס אותה. הוא הוריד את המתלוננת מן המכונית והיא הספיקה לרשום את מספר המכונית. משנעצר הכחיש תחילה כי נסע אי פעם עם המתלוננת, אך לאחר מספר ימים שינה את גירסתו וטען שכל מה שאירע היה בהסכמת המתלוננת, ושהיא ביקשה אתנן ומשסירב לה העלילה עליו שאנס אותה. המתלוננת לא פנתה ישר למשטרה אלא נסעה לבית הוריה ובאותו ערב חזרה לחדרה בירושלים. למחרת היום כאשר חברתה גילתה סיפור המעשה התלוננה המתלוננת במשטרה. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המתלוננת, מצא שהיה סיוע מספיק לעדות המתלוננת, והרשיע את המערער ודן אותו ל- 3 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבל את גירסת המתלוננת ולהשתית עליה את ממצאיו. אשר לסיוע - היו שלוש עובדות סיוע: תחתונים קרועים של המתלוננת; המצב הנפשי הקשה שבו היתה המתלוננת שרויה והשקר של המערער בהודעתו הראשונה למשטרה כשהכחיש את האירוע מתחילתו ועד סופו. ההסבר למסירת ההודעה הכוזבת לא שיכנע את ביהמ"ש ועל כן סבר בדין שיש בטענת הכזב כדי להוות סיוע. אשר למידת העונש - המערער הוא בן 35 ויש לו 3 ילדים, הוא עובד באופן תקין ומאסרו עלול לפגוע במסגרת המשפחתית שלו. כמו כן עברה תקופה של 4 שנים מאז ביצוע העבירה. מאידך אין להעלים עין מהחומרה הרבה של העבירה הנדונה. בהתחשב בכל השיקולים יועמד עונש המאסר בפועל על שנה וחצי ושנה וחצי מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 23.5.78).


ע.פ. 597/77 - קצוני אריה נגד מדינת ישראל

*קולת העונש (שוד מזויין) (ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין, יחד עם שניים אחרים, ובהחזקת ציוד צבאי ונדון ל- 4 שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והמאסר הועמד על 6 שנים בפועל. בעת חיפוש בביתו של המערער נמצא אקדח בגדר הצמודה לביתו, וכן נמצא בביתו ציוד צבאי. העדות העיקרית שעליה תמך ביהמ"ש מסקנותיו הינה עדות אחד וילימובסקי שהשתתף בשוד יחד עם המערער. ועדות זו יש בה
קטעים בלתי אמינים, אך ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך והחליט לברור מתוך העדות את הדברים הנראים לו כמהימנים ורשאי היה לעשות כך. אשר לסיוע לעדות השותף לעבירה - ביהמ"ש המחוזי מצא את הסיוע באלה: האקדח שנמצא ליד בית הנאשם; דברי הנאשם שהוקלטו בינו לבין אחד מחבריו שהשתתפו בשוד ושבהם עולה בבירור שהמערער שותף לעבירה; שקריו של המערער. די היה בדברים שהוקלטו להוות סיוע. האקדח שנמצא מהווה גם הוא חוליה מקשרת נוספת אך אין צורך לחפש סיוע נוסף. אשר לשקרי הנאשם בביהמ"ש - גם אלה יכולים להוות סיוע אך לאור אמות המידה שנקבעו בע.פ. 161/72 (פד"י כח(2) 202), אין לראות את שקריו של הנאשם במשפט זה, שאינם אלא הכחשה כללית של כל קשר לפשע, בגדר הסיוע שנזקקים לו כאן. אשר לעונש - מדובר בהתקפה ברוטלית על זוג אזרחים חסרי מגן, תחת איומי סכין ואקדח, ולפיכך יש להחמיר בעונשו של המערער כאמור.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. וורשה למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 21.5.78).


ע.פ. 787/77 - פדייה מרג'ייה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערערת שהיתה עוזרת בית, גנבה בשני מקרים מן המעבידות רכוש בשווי 7 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן אותה ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי, וכן הפעיל חודשיים מאסר על תנאי שהוטלו על המערערת בעבירה דומה באופן ששני העונשים יהיו חופפים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק כי העונש אינו חמור ולא היה מקום להתערב בגזה"ד, אלמלא המצב הקשה של משפחת המערערת. מאז ביצוע העבירות אירעו שני מקרי שריפת רכוש בבית המערערת, ודירתה גם נפרצה באופן שהמשפחה נשארה ללא רכוש. כמו כן המערערת היא אם ל- 4 ילדים ועתה היא בחודש השישי להריונה. אי לכך ולפנים משורת הדין הועמד עונש המאסר בפועל על 3 חודשים והיתרה מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, לוין, החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. שעשוע למערערת, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 2.5.78).


ע.פ. 371/77 - עמרם לב נגד מדינת ישראל

*הרשעת פקיד גבייה של מס הכנסה בגניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער עבד כגובה במשרד מס הכנסה בבאר שבע והורשע בכך שגבה מאחד הנישומים סכומים של 850 ל"י ולא מסר אותם לאוצר המדינה, ומנישום אחר גבה סכום של 1,500 ל"י ומסר אותם לקופה רק לאחר 11 יום משהחלה החקירה נגדו, אם כי לא הוכח שידע על מהלך החקירה. ביחס לאחד המקרים היתה עדות של עד, מלבד האיש שממנו גבה את סכום הכסף. העד מסר במשטרה שראה כיצד קיבל המערער מהנישום את הכסף, לאחר מכן, משהחל להעיד חזר בו מהודעתו והוכרז כעד עוין ומשגמר את עדותו הראשית נדחה המשך העדות לישיבה אחרת. עוד באותו יום נכנס העד ללשכת אב בית הדין והודיע שלא אמר את האמת בעדותו מתוך פחד. השופט סירב לשמוע את המשך דבריו, ואיש הפרקליטות החתים אח"כ את העד על תצהיר כי מה שהעיד אינו נכון והאמת היא כפי שסיפר במשטרה. בהמשך המשפט הוגש התצהיר והעד העיד כפי שהעיד במשטרה. אכן, התביעה לא נהגה כראוי כשערכה את התצהיר, אך ביהמ"ש לא התעלם מהשתלשלות העניינים הנ"ל והגיע למסקנה כי דברי העד בהודעתו במשטרה, שחזר עליהם בהמשך עדותו, היו נכונים. אין למצוא פסול במה שקרה בלשכת השופט, שכן לא התנהלה ע"י השופט כל שיחה או דיון לגופו של ענין, אלא מיד כשהעד אמר את דבריו נפסקה השיחה. גם אם היה פסול מסויים באופן גביית העדות לא נגרם בכך עיוות דין למערער. יתירה מזו, גם ללא עדות זו היו מספיק ראיות לאישור גירסת התביעה. אשר למקרה השני, אין לקבל את גירסת
המערער ששכח למסור את הסכום שגבה לקופת משרדו. אין פסול בנימוקים של ביהמ"ש המחוזי לביסוס ההרשעה. הסיכומים בביהמ"ש המחוזי נעשו בכתב והדבר הוא בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק סדר הדין שהסיכומים צריכים להיות בע"פ, אך הסיכום בכתב נעשה עפ"י בקשה משותפת של התובע ושל מי שהיה סניגור בביהמ"ש המחוזי, ואין הסניגור יכול לבוא עכשיו בטענות על סידור זה. אשר לעונש - המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, ועל אף הנסיבות האישיות הרי יש להתייחס בחומרה למעילה באמון ע"י פקיד ממשלה ויש להרתיע עובדי מדינה מביצוע עבירות מסוג זה.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נחשון למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 2.5.78).


ע.פ. 77+43/78/774 - יצחק רשיד ושמואל אליהו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעילה של פקידי בנק) (הערעורים נדחו).

המערער שמואל אליהו היה פקיד בכיר בבנק ותוך ניצול מעמדו זה ביצע במשך כשנה שורה של עבירות, שבהן זייף מסמכים ומשך כספים בסדר גודל של מאות אלפי לירות. הוא עצמו הודה כי שלח ידו בכספים בסכום כולל של 300 אלף ל"י. המערער יצחק ראשיד היה בדרגה יותר נמוכה ועזר למערער והכספים שהגיעו לידיו היו מועטים. ביהמ"ש המחוזי הטיל עונש של 4 שנים מאסר בפועל וקנס של 250 אלף ל"י על שלמה אליהו ואילו על יצחק ראשיד הטיל עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי אמר לטובת שמואל אליהו כל מה שניתן להיאמר להקלת העונש, כולל עברו הנקי והרקע המשפחתי שלו, וכן מצבו הנפשי הקשה, ואולם כנגד שיקולים אלה קיימים השיקולים לחומרה. מדובר בפקיד בכיר ואחראי של בנק אשר חייב, אולי יותר מכמעט כל אדם אחר, לשמור על טוהר המידות.
אשר למערער יצחק ראשיד הרי גם בענינו שקל ביהמ"ש המחוזי את כל השיקולים לקולא והעונש שנגזר איננו חמור יתר על המידה. ביהמ"ש המחוזי ציין נסיבה לקולא כי מערער זה שירת ששה חודשים רצופים במילואים, ומאחר ומשכורתו בבנק שועבדה לצורך פרעון חובו לבנק לא היה בתשלום שקיבל מהצבא כדי לכלכל את משפחתו וזו הגיעה עד לסף חרפת רעב. נסיבה זו אין בה כל ממש והנימוק מעורר תמיהה רבה. מתברר כי משכורתו של המערער שועבדה לקבלת הלוואה להרחבת דירתו של המערער, כך שלשם שיפור תנאי הדיור שלל המערער מילדיו הקטנים פת לחם וכך "נאלץ לשלוח יד בכספי מעבידו". לכך אין לקרוא "חרפת רעב" ולא זה המקרה שבו ראוי האדם ליחס סלחני על עבירת גניבה במצוקה כלכלית.


(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בריק לראשיד, שמואל אליהו לעצמו, עו"ד סקולסקי למשיבה. 18.5.78).


ע.פ. 366/77 - יעקב דדון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בזיוף מסמך משטרתי (הערעור נתקבל).

המערער שירת במשטרה והיה ממונה על נקודת המשטרה בירוחם. אשתו עבדה במועצה המקומית במשרה חלקית כקופאית של בריכת השחיה המקומית. בסוף עונת הרחצה ב- 1973 נשארה חייבת עבור כרטיסים שקיבלה כ- 1,800 ל"י שלא שילמה. ב- 14.6.74 שיגרה המועצה מכתב לאשתו של המערער ואיימה בהגשת תלונה למשטרה אם לא תשלם את הכסף. זמן מה לאחר מכן הודיע המערער למועצה כי הכרטיסים החסרים אבדו ולדבריו קיבל את הודעת אשתו על האבידה, כממונה על המשטרה המקומית, ורשם את התלונה בטופס מתאים ושלח אותו לתחנת המשטרה בדימונה. בהסתמכה על טופס זה זה קיבלה אשת המערער אישור ממשטרת דימונה כי באוגוסט 1973 הגישה הודעה על אובדן הכרטיסים. לאחר כשנה התעורר העניין מחדש, ואז הוברר כי בטופס ההודעה שמסר
למשטרת דימונה נכתב תחילה תאריך של אוגוסט 1974, אלא שלאחר מכן נכתבה הספרה 3 על הספרה 4 כאילו התלונה על האבידה הוגשה בשנת 1973. המערער הואשם והורשע בזיוף מסמך משטרתי והפצתו והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער תיקן וזייף את הטופס כאשר ביקר בתחנת המשטרה בדימונה, אך מסתבר שבאותה הזדמנות לא היתה לו אפשרות לזייף את הטופס. כמו כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי המערער היה מעוניין לשנות את התאריך כדי שהתאריך יתאים למועד האובדן של הכרטיסים, ואולם אם רצה המערער לכתוב תאריך מוקדם יותר יכול היה מיד לכתוב את התאריך של 1973 כאשר הגיש את המסמך ב- 1974, ולא צריך היה לכתוב 1974, ולאחר חודש או חודשיים לזייף את התאריך. בנסיבות אלה צריך המערער ליהנות מן הספק ואין מקום להרשעה. המסקנה האמורה מתחזקת ע"י עד הגנה, מומחה לכתב יד, שקבע כי קיימת סבירות במידה גבוהה שלא המערער כתב את הספרה 3 על הספרה 4, ועדות זו לא נסתרה ע"י עדותו של מומחה אחר. אכן, עדותו של המומחה באה כהפתעה לקטגוריה וסימנה שינוי בהגנת המערער, אך דוקא בגלל ההפתעה יכלה התביעה לבקש מביהמ"ש רשות להביא ראיות כדי לסתור את עדותו של המומחה.


(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד רבין למשיבה. 28.5.78).


ע.פ. 793/77 - דוד אספדו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה ואיומים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

למערער היה דוכן לעיסקי רוכלות. המתלונן הוא מנהל חברה שבנתה בנין במקום וסילקה מן האתר את הדוכן. הוא התלונן כי המערער איים עליו וכן כי נכנס לתוך מחסן של אתר הבניה בשעות הלילה וגנב מתוכו משור. ביהמ"ש דן את המערער בגין הפריצה והאיום לחמישה חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי, הערעור על ההרשעה נדחה, שכן מדובר בממצאים עובדתיים שהיו מעוגנים בחומר הראיות, ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל. שרות המבחן עמד בתסקירו על עברו של המערער וסיכוייו להינתק מכל עיסוק פלילי אחרי שעשה מאמצים לשקם את עצמו החל משנת 1968 כאשר שוחרר ממאסר ממושך. אין ספק כי העבירות שנעברו חמורות מבחינת מהותן ובעיקר עבירת האיום כשמדובר באדם שבעבר הורשע בעבירות שיש בהן גם אלימות. אעפ"כ ניתן להתחשב בהמלצת שרות המבחן. אי לכך תהיה כל תקופת המאסר על תנאי.


(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. קרפ למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה, 8.5.78).


ע.פ. 322/78 - רפאל לב הר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש נדחה).

המערער הורשע בקשירת קשר לרכישת חשיש במשקל 2.4 ק"ג ובהחזקת 0.8 גרם אופיום ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס כספי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן עברו מספר שנים מאז ביצוע העבירה, אך נתון זה נלקח כבר בחשבון כאשר הוטל על המערער העונש האמור. המעשים המיוחסים למערער הם חמורים, ביחוד קשירת הקשר לרכישת החשיש, המצביעה על מעורבותו של המערער לפני ולפנים בסחר הסמים. למערער שורה ארוכה של עבירות קודמות וכן היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בעת ביצוע העבירה.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון, החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 7.5.78).



ע.פ. 602/77 - אמיל לוי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).

ביום שבת בשעות הבוקר נפרצה דירה בתל אביב. ליד הדירה עמדה מכוניתו של המערער ושנים שיצאו מתוכה הם שפרצו את הדירה. אין חולקין שהמכונית הנדונה היתה בבעלות המערער, התעוררה שאלת הזיהוי של המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער והערעור על כך נדחה. לכאורה, עשוייה המצאות מכונית המערער בסביבות הדירה לסבך אותו בעבירה, אלא אם כן יוכל להסביר את מציאותה של המכונית במקום. המערער סיפר שהמכונית נגנבה ממנו, אך השופט לא נתן אמון בעדותו ובכך אין להתערב. בכך עדיין לא די לשם הרשעה, אלא שהיו בפני ביהמ"ש ראיות נוספות שהיה בהן כדי לקשור את המערער עם המעשה הנדון, נערך מסדר זיהוי ע"י המשטרה ובתחילה הסכים המערער לעריכת המסדר, אך כשנתברר לו כי אדם עומד לזהותו, חזר בו מהסכמתו וכיסה את פניו במגבת. כאשר הסירו את המגבת, נגד רצונו של המערער, זוהה ע"י העד. השופט דחה את הסברו של המערער לסירובו להשתתף במסדר הזיהוי, וקבע כי אמנם נפגם מסדר הזיהוי בתור שכזה, אך יש לתת משקל לעצם הזיהוי, כשאליו נתלוותה התנהגותו של המערער שהיה בה כדי להצביע על אשמה.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. משגב למערער, עו"די. הורוביץ למשיבה. 18.5.78).


ע.פ. 768/77 - אברהם פרץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות לדירה ובגניבת מערכת סטריאופונית ותקליטים וכן כסף מזומן, וביהמ"ש העמידו בפיקוח קצין מבחן, חייבו לשלם למתלוננת פיצוי של 1000 ל"י וכן נדון לתשלום הוצאות המשפט בסך אלף ל"י. הערעור נדחה. הרשעת המערער היתה מבוססת על הכלל של "חזקה תכופה". הכלל הזה מבוסס על נסיון החיים וההגיון הפשוט ויש לבחנו עפ"י נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה בהתחשב בטיב החפץ הגנוב והזמן שחלף מביצוע העבירה ועד למציאת החפץ בידי הנאשם. כאשר מוכחת החזקה בנסיבות כאמור חובה על הנאשם לתת הסבר סביר להחזקה זו. כאן ההסבר של המערער לא התקבל על דעת ביהמ"ש ובדין לא נתקבל.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט עציוני. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. סקולסקי למשיבה. 14.5.78).


ע.פ. 842/77 - סובחרי מטאור ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור של אחר המערערים על חומרת העונש נתקבל).

שלושת המערערים הורשעו בעבירת פריצה וגניבה וביהמ"ש גזר על המערער הראשון 3 שנים מאסר ועל ה- 2 האחרים שנתיים מאסר. הערעור של המערער הראשון על חומרת העונש נתקבל, בהסכמת המדינה, ועונשו של המערער הועמד על שנתיים כמו המערערים האחרים. העבירה שבה הורשעו המערערים היא חמורה באופייה, שכן מדובר במעשה מתואם ומתוכנן של המערערים, שפרצו מחסן של בית ההולך ונבנה וגנבו משם ברזל מסוגים שונים. כמו כן למערערים הרשעות קודמות. המערער הראשון הורשע בעבר בחברות בארגון טרוריסטי ועבירה זו היא חמורה, ואילמלא עמדתה של התביעה שהסכימה שיש להשוות את העונשים היה מקום לראות בהרשעה קודמת זו הצדקה לאבחנה במידת העונש בין מערער זה ובין שני חבריו.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד י. ויכלר למשיבה. 28.5.78).



ע.פ. 278/77 - אליהו גבאי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (פציעה ע"י יריה) (העונש הוקל במקצת).

בין המערער ואדם אחר ובין המתלונן התפתחה קטטה שבסופה רדף המתלונן אחרי המערער ואז ירה המערער במתלונן ופגע בבטנו, אך למזלו לא נפגע הלה קשה וכעבור יום שוחרר מבית חולים. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 5 שנים מאסר וביהמ"ש העליון הקל במקצת בעונשו. המערער עשה רושם כמי שמתחרט חרטה כנה על מעשיו, הוא מפרנס יחיד של משפחתו והוא מתפקד טוב בבית הסוהר. ניתן להניח שפעל בעידנא דריתחא, כתוצאה מהקטטה וכי איננו טיפוס פלילי ואלים, אם כי אין לזלזל בחומרת העבירה והצורך להרתיע אנשים שמשתמשים בכלי נשק שפגיעתם יכולה להיות קטלנית. בנסיבות אלה וכדי לעודד את המערער הועמד עונשו על 4 שנות מאסר בלבד.


(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 17.5.78).


ע.פ. 2/78 - נחום סלח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הטרדת עד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

משפחות המערער והמתלוננת גרות בשכנות, למערער אח צעיר שנכנס לדירת המתלוננת ולאחר דין ודברים השתולל ובעט במתלוננת. למחרת היום התלוננה המתלוננת במשטרה. לאחר מכן נפגשה עם המערער והוא שאל אותה מה קרה והיא סיפרה לו מה שאחיו עולל לה והוא הבטיח לשלם לה את הנזק שנגרם. המערער לא ידע אז כי המתלוננת התלוננה במשטרה ולאחר שנודע לו הדבר הלך לדירת המתלוננת וביקש ממנה לבטל את התלונה. הוא אמר לה כי לאחיו עונש של מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו והוא עלול להיאסר בגלל התלונה לזמן רב ויתנקם בה מבלי שהמערער יוכל לעצור בעדו. המתלוננת העידה כי המערער דיבר אתה בצורה יפה, ואעפ"כ התלוננה על השיחה במשטרה, משום שגם אחותו וגם אחרים פנו אליה לבטל את התלונה,והיא ראתה בפניות אלה הטרדה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהטרדת אדםבקשר להודעה שמסר במשטרה ודן אותו לשלשה חודשים מאסר בפועל ושלשה חודשיםמאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המדינה טוענת כי הדברים שאמר המערער שלפיהם אחיו עשוי להתנקם בה כוללים בתוכם איום כלפי המתלוננת, אך הדבראינו בטוח כלל ויתכן לראות בהם ביטוי לדאגתו של המערער לגורל אחיו. השיחה ביןהמערער למתלוננת התנהלה בנוכחות עדים והוא דיבר בצורה יפה וכל אלה שוללים אתהטענה כאילו התכוון המערער לאיים על המתלוננת. אכן הפנייה האמורה הינה הטרדה,אך חומרתה של ההטרדה קטנה במיוחד. כמו כן עברו כשנתיים וחצי מאז המקרה ואיןטעם לשלוח עתה את המערער למאסר. אי לכך תהיה כל תקופת המאסר על תנאי.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד גב'א. ראב למשיבה. 28.5.78).


ע.פ. 848/77 - שלמה יפלח נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחר סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

ביולי 1977 הוטל על שוטר להתחזות כנרקומן וליצור מגע עם סוחריסמים בירושלים. לפי עדותו של השוטר הכיר את המערער באחד מבתי הקפה בעירוהמערער הציע לעד חשיש ולמחרת היום קיבל העד מידי המערער 3 אצבעות חשיש. השוטרדיווח לממונים עליו על המקרה וזיהה באלבום תמונות של המשטרה את המערער. לאחרמספר חודשים החליטה המשטרה לפעול עפ"י המידע שאסף השוטר ולעצור את כל אלהשלגביהם היו ראיות בדבר עבירות סמים ובכלל אלה נעצר גם המערער. ביהמ"ש המחוזיהרשיע את המערער על יסוד עדותו של השוטר ודן אותו ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתייםמאסר על תנאי והערעור נדחה. בעניין ההרשעה - ביהמ"ש דלמטה קיבל ללא צל של
פקפוק את עדותו של השוטר כעדות העשוייה מקשה אחת ובעלת הגיון פנימי ואין להתערב במהימנות שייחס ביהמ"ש לעד. לטענת הסניגור כי לא היה מקום לסמוך על הזיהוי של המערער ע"י השוטר - מחומר הראיות עולה כי השוטר נפגש עם המערער מספר פעמים ובנסיבות אלה לא היה במסדר הזיהוי כדי להוסיף או לגרוע, כי הציר שסביבו סובב העניין היה מהימנות העדות של איש המשטרה בכל הנוגע למכר הסמים. לטענה כי אנשי משטרה השפיעו על המערער כי יודה בהבטחה שישוחרר ממעצרו - טענה זו יכלה להיות רלוונטית אילו התבססה התביעה על הודעות שניתנו מפי המערער, אך ההרשעה מתבססת על עדות איש המשטרה ועל כן אין בהבטחות למערער כדי לערער מהימנותו של העד. אשר למידת העונש - טען הסניגור כי בשורה של פסקי דין שבהם נגזרו עונשים קלים יותר לא התערב ביהמ"ש העליון לחומרה בעת ערעור מטעם המדינה. ברם, כל מקרה צריך להיבחן עפ"י נסיבותיו המיוחדות. יש לשקול לחומרה את רשימת ההרשעות הקודמות של המערער ובכללם עבירת סמים, ועיקרו של דבר, יש ליחס חומרה מיוחדת לכשעצמה לסחר בסמים בכל צורותיו. הסיטונאים המציפים את הארץ בסם נשענים על המתווכים הקמעונאים מסוגו של המערער, אשר תחנותיהם הן מוקדי סכנה לציבור ולבריאותו הנפשית והגופנית, ובייחוד לאלה שנלכדים אפילו פעם אחת ברשתם של הסוחרים.


(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד גבן י. וילכר למשיבה. 8.5.78).


ע.פ. 305/78 - יוסף בשארה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בניה ללא רשיון) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בבניית מבנה למגורים בגודל של 12 על 10 מטר מעל קומת עמודים מפולשת וזאת ללא רשיון בניה. ביהמ"ש דלמטה גזר על המערער עונש של 4 חודשים מאסר בפועל ו- 4 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 2,500 ל"י והערעור על חומרת העונש נתקבל. למעשה הגיע הזמן להטיל עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה, ורק עונש מאסר מהווה אמצעי הולם ויעיל כדי לבלום את התפשטות הפרת חוקי התכנון והבניה בישראל. חוקים אלה מופרים בריש גלי והאמצעים שננקטו עד כה לא נשאו פרי. הפרת חוקי התכנון הפכה כה נפוצה עד כי איננה רק בגדר פגיעה במערכת ההסדרים הציבוריים שחוקי התכנון באים לשרת, אלא השפעתה הרעה והמתרחבת של תופעה זו מכרסמת בשלטון החוק בדרך כלל, והאמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם. אעפ"כ ניתן להקל במידת מה בעונשו של המערער, בהתחשב בכך שהוא למעלה מבן 70 והוא ידוע חולי. אי לכך יועמד עונש המאסר בפועל על 3 חודשים והיתר על תנאי.


(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן יעקב למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 24.5.78).


ע.פ. 212/78 - אלי דדוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב)


(הערעור על חומרת העונש נתקבל). המערער הורשע בקבלת רכוש שנגנב ע"י ביצוע פשע ונדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירה שנעברה ע"י המערער היא חמורה ולחובתו של המערער רשומות מספר הרשעות קודמות, כך שלא היה מקום להתערב בחומרת העונש. ברם, מסתבר כי הפורצים שמהם רכש המערער את הרכוש הגנוב, וכן אחרים שרכשו חלק מן הרכוש, יצאו בעונשים קלים בהרבה מן העונש שהוטל על המערער. אי לכך יועמד עונש המאסר בפועל על 4 חודשים והיתרה תהיה מאסר על תנאי.
+ (בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 23.5.78).