ע.א. 299/77 - יוסף סמרה נגד ראובן סמרה
*השיקולים בהוצאת צו מניעה זמני.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי (השופט יפרח) בת.א. 113/76 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערער רשום כבעל משק במושב גן הדרום (משק א') והמשיב, אחיו של המערער, רשום גם הוא כבעל משק (משק ב'). המשיב מחזיק גם במשק א' מאז שנת 1967 כשעשו הסכם לפיו מכר המערער למשיב את משק א' תמורת 25 אלף ל"י. ב- 1969 חתמו שני האחים על מכתב לסוכנות וביקשו לעשות חילופין שלפיהם יועברו משק א' על שם המשיב ומשק ב' על שם המערער. מכתב זה לא נשלח לתעודתו אלא נמסר לידי יו"ר המועצה המקומית. המערער טען כי הסכום של 25 אלף ל"י לא היה מלוא התמורה, וצריך היה לקבל גם את המשק שהיה שייך לאבי בעלי הדין. במשך השנים התברר לו שהאב מסרב להעביר לו את משקו ואז הוסכם על עיסקת החליפין שלפיה יקבל את משק ב' בנוסף לסכום של 25 אלף ל"י. המשיב, מאידך, טוען כי עיסקת החליפין היתה רק למראית עין ולמעשה רכש את משק א' מידי המערער בסכום של 25 אלף ל"י. כאשר המערער ביקש לקבל חזקה במשק נתקל בהתנגדות המשיב והגיש תביעה נגד המשיב להחזיר לו את משק א', ולחילופין להעביר לו את משק ב'. בינתיים ביקש המערער צו מניעה זמני שיאסור על המשיב לשנות את מצב זכויותיו בשני המשקים עד לתום הדיון. במעמד צד אחד קיבל צו מניעה זמני, אך לאחר בירור במעמד שני הצדדים בוטל צו המניעה. השיקולים לכך היו ישיבתו של המערער במשך למעלה מ- 6 שנים בחיבוק ידיים דבר המראה על השלמה עם המצב הקיים; במשך הזמן שינה המשיב את מצבו לרעה בכך שהשקיע כסף ועמל במשקים ועל כן עומדת לו טענת שיהוי. ביהמ"ש העיר כי הסברו של המערער על השיהוי מתייחס לשיקוליו הוא, אך אינו יכול לבוא במקום מהירות השמירה על זכויות וכשמדובר בצו מניעה זמני צריך המבקש לשכנע את ביהמ"ש שיש צורך בדחיפות במתן צו זה לפני בירור התביעה. ערעורו של המערער בביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערעור.
החלטה - השופטת בן פורת:
א. עיקר תכליתם של צוי מניעה זמניים כגון אלה היא לשמור על מצב הדברים כפי שהיה קיים בעת הגשת התובענה, כדי שלא תסוכל עילת התביעה כל עוד בירורה תלוי ועומד. לענין דחיפות צו הביניים יש להבדיל בין בקשה במעמד צד אחד לבין זו המתבררת במעמד בעלי הדין. במעמד צד אחד קיימת סטיה מכלל היסוד שיש לשמוע גם את הצד השני, ועל כן על המשיב להישען לא על חשש סתמי שמא ישונה המצב, אלא על עובדות מוחשיות שעליו לפרטן. מה שאין כן בשלב שלאחר דיון, שאז מסתפקים גם בחשש כללי ולאו דוקא ספציפי. שכן בירור תביעה לוקח זמן רב ובמהלכו עשוי היריב לעשות מעשה שיסכן את עילת התובע.
ב. אם האיחור בפניית התובע גרר אחריו שינוי במצבו של הנתבע והסעד, אם ינתן, עלול עקב כך לגרום נזק לנתבע, היינו, להפוך את השינוי ל"שינוי לרעה" כי אז בפנינו שיהוי המצדיק דחיית הבקשה. כך למשל בבקשה להפסקת בניה כאשר העבודות כבר בעיצומן במשך זמן רב כשהתובע שתק והנתבע השקיע ממיטב כספו בבניה.
ג. בעניננו הצו המבוקש איננו להפסיק את פעילות המשיב בשני המשקים. על כן שיהוי אינו ענין לכאן. מה שהמערער מבקש הוא שהמשיב לא יעביר לזולתו את זכויותיו עד לתום הבירור. בנושא כזה המבחן העיקרי, אם כי לא הבלעדי, הוא "מאזן הנוחיות" והשאלה היא למי מבעלי הדין עלול להיגרם נזק יותר גדול, למבקש אם הסעד לא ינתן, או למשיב אם הסעד כן ינתן. בעניננו אם המשיב יעביר זכויותיו במשקים עשוי להיגרם נזק למערער, אך אין כל ראיה לנזק העשוי להיגרם למשיב מקיומו של צו מניעה כמבוקש. שונה היה המצב אילו ביקש המערער לשלול מן המשיב על דרך סעד ביניים את ניצול המשקים או את האחזקה בהם, כי אז די היה כנימוק לאי מתן הצו, בעובדה שהמערער החשה במשך שנים, אף אילמלא היה כאן שיהוי של הרעת מצבו של המשיב.
ד. אחת השאלות הנוספות היא אם יש לתביעה סיכוי להצליח. בעניננו, בכל הנוגע למשק ב', קיים לכאורה סיכוי שהמערער יצליח בתביעתו. המכתב המשותף של שני הצדדים על החילופין מהווה לכאורה ראיה לעיסקת חליפין אלא אם כן יוכיח המשיב, אם יהיה רשאי לעשות כן, שהיה זה אמצעי מלאכותי. מדובר בסיכוי להצליח ודי אם התובע מצביע על טענה עובדתית או משפטית שאם תוכח יהא בה כדי לבסס את עילתו.
ה. אמנם אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בהחלטות ביהמ"ש דלמטה בעניינים הנתונים לשיקול דעתם, אך אין זה כלל בל יעבור, ואם לקו השיקולים ביסוד ההחלטה בטעות, עובדתית או משפטית, על ביהמ"ש שלערעור להתערב.
ו. שונה המצב של משק א', לא מחמת שיהוי או שתיקה ארוכת שנים, אלא משום שלכאורה אין למערער סיכוי שתביעתו תתקבל. הטענה שלו היא שהסכם המכר היה כפוף לתנאי מתלה שלא נתקיים, אך גם לגירסתו יושבה המחלוקת על דרך הסכם החליפין של שני המשקים, כך שגם אם בוטל הסכם המכר משנת 1967 הרי הושלם המכר של משק א' ע"י הסכם החליפין.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון עו"ד ד. סירוטה למערער, עו"ד י. אקשטיין למשיב. 22.5.78).
ע.א. 540/77 - יעקב סניטובסקי ואח' נגד חברת החשמל לישראל ואח'
*הפקעת מקרקעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בהמ' 1196/77 (ת.א. 386/77 - הערעור נדחה)
העובדות:
שר האוצר פרסם צו לרכישת קרקעות לצרכי חברת החשמל בת"א והחברה הגישה לביהמ"ש בקשה להורות למערערים למסור לה את החזקה במקרקעין מסויימים שהיו תפוסים בידי המערערים. בהודעת שר האוצר נאמר כי החברה מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצורכי הציבור, ולמעשה הגישה החברה לביהמ"ש את הבקשה לצו מסירת החזקה לאחר כשנה וחצי. החברה הגישה תצהיר ובו נאמר כי המערערים מחזיקים ב- 9 דונם ואילו המערערים טוענים שהם מחזיקים בכ- 15 דונם. ביהמ"ש הורה על מסירת החזקה לחברה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. לטענה כי לא היה יסוד להודעה על הצורך המיידי של קבלת החזקה בקרקע וכי על כן יש לפסול את ההודעה - אמנם הבקשה למסירת החזקה הוגשה לביהמ"ש רק כשנה וחצי לאחר פרסום הצו, אך השיהוי אין בו כדי לבטל את ההליכים שננקטו עד כה. טענה של שיהוי כפי שנטענה אין מקומה בביהמ"ש המחוזי בהליכים לפי סעיף 8 של פקודת הקרקעות למסירת החזקה, אלא אם יש בשיהוי כדי להוכיח ויתור על הרכישה או הזנחה מופלגת, יכול הדבר לשמש עילה לפניה לבג"צ לביטול הליכי הרכישה או להחשת הפעולות של הרשות הרוכשת.
ב. לטענה שהועדה המקומית לתכנון ובניה הודיעה על רכישת הקרקע לצורכי הרחבת כביש שנתיים לפני כן - הועדה המקומית הגיעה להסכם עם חברת החשמל ובו הכירה בעדיפות צורכי החברה. אם אמנם קיימת התחרות בשתי הודעות רכישה, הרי הגוף היכול לעורר את הטענה הוא יוזם הרכישה ולא האיש שממנו רוצים לרכוש את הקרקע. כמו כן
כל עוד לא קיבל הרוכש הראשון את החזקה בקרקע לידיו, אין מניעה לכך שהרוכש השני יפעל מצידו לקבלת החזקה וכל הקודם זוכה.
ג. לטענה כי לא הוכח שמנכ"ל החברה שחתם על ההודעה הוסמך ע"י החברה לפעול בנדון - הטענה לא נטענה בתצהיר התשובה מטעם המערערים, ועל כל פנים חזקה על המנכ"ל שחתימה כזאת היא בתחום הפעולות שהוסמך לעשות לפי תקנות החברה בלי הסמכה מיוחדת לכך.
ד. ביהמ"ש המחוזי נתן ארכה של חצי שנה למסירת החזקה והורה כי בתוך תקופה זו יאפשרו המערערים לחברה לבצע מדידות וסימונים בשטח ואם לא יעשו זאת אזי תוקדם מסירת החזקה. ביהמ"ש רשאי היה להורות על כך. כאמור לעיל קיימים חילוקי דעות בין הצדדים על גודל השטח המוחזק בידי המערערים ולכן יש צורך במדידות, אם כי העבודה ניתנת להיעשות גם במסגרת ביצוע ההוצאה לפועל של המסירה. יש להבהיר כאן שבמסגרת בקשה לפי סעיף 8 אין צורך בתיחום בפנים השטחים שעליהם חלה הודעת הרכישה בין השטח שבו מחזיקים המערערים והשטח שבו מחזיקים אנשים אחרים, כשכל השטח מיועד למסירה ושאלת התיחום צריך שתתברר בעת הדיון בתביעת הפיצויים.
ה. הוגשה גם בקשה לקביעת פיצויים שטרם נדונה בביהמ"ש המחוזי ואין להתנות את מסירת החזקה בקביעת הפיצויים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור עו"ד מ. שרף למערערים, עוה"ד ב. גרו0 וי. חורוש למשיבה. 30.5.78).
ע.א. 669/77 - זלמן אייזנשטיין ואח' נגד יוכבד רייזמן
*נתינת מתנה וחזרה מהנתינה.
* רישום הערת אזהרה כנטילה "לצורך השלמת המתנה".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט איתן) בת.א. 285/76 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים עציוני ולוין כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי)
המשיבה כתבה צוואה לטובת שורה של מוסדות, המערערים, ובה העבירה למשיבים 1/2 בנין שהיה שייך לה, וציוותה כי המוסדות יעשו שורה של מעשים עבורה לאחר פטירתה.
לאחר עריכת הצוואה הוגשה תביעה ע"י אחד השותפים בבנין והמשיבה הטילה על המערערים לנהל את המשפט, בטענה כי ממילא הנכס יעבור להם לאחר פטירתה. המשיבים הסכימו לטפל בנושא אך ביקשו להבטיח את זכויותיהם בנכס, ולכן נערך יפוי כח בלתי חוזר לטובת המשיבים ויפוי כח זה נרשם כהערת אזהרה במשרד רישום המקרקעין. כשלוש שנים לאחר מכן החליטה המשיבה לחזור בה מכוונתה לתת את הנכס מתנה למערערים וביקשה לבטל את יפוי הכח. (בינתיים חלתה גם המשיבה ואושפזה בבית חולים של אחד המוסדות של המשיבים וזאת ללא כל תמורה). ביהמ"ש המחוזי הורה על בטול יפוי הכח והערעור על כך נתקבל כאמור.
השופט עציוני סבר כי העיסקה בין הצדדים לא היתה עיסקת מכר. כן סבר כי במתן יפוי הכח ורישום הערת האזהרה היתה נטילה של המתנה, וגם היתה תמורה. רשום הערת אזהרה מהווה נטילה שכן נטילה יכולה להיות גם קונסטרוקטיבית ואין צורך בנטילה בפועל. את התמורה ניתן לראות בעובדה שהמערערים לקחו על עצמם את ניהול משפט החלוקה שנערך לגבי הנכס.
השופט לוין סבר שאין המערערים יכולים להסתמך על הערת האזהרה או על מתן התמורה ואעפ"כ יש לקבל את הערעור. יפוי הכח הביא שינוי במערכת היחסים שבין בעלי הדין באשר קמה זכות למערערים לקבל את העברת הבעלות המיידית בנכס על שמם. עם חתימת יפוי הכח דובר על העברה מיידית של הבעלות, ועוה"ד קיבל הוראות
לרישום הנכס על שם המערערים, אך לא עשה כן כדי לחסוך בכספים. השופט לוין מנתח את דיני המתנה של המגלה והזכויות שניתן להעביר במתנה. אין במתן יפוי הכח כשהוא לעצמו משום העמדת המתנה לרשות המערערים, ואולם קיימים כאן יסודות השתק.
מ"מ הנשיא לנדוי, בדעת מיעוט, סבר כי אין ביפוי הכח שניתן משום השלמת המתנה, שתנאי לה היא הנטילה, וכל עוד לא היתה נטילה יכול הנוטל לחזור בו. מ"מ הנשיא דן בשאלת הצד הקניני של המתנה ויסוד הנטילה, וכן בכוונת בעלי הדין לגבי המועד שהמתנה תקבל תוקפה, וזאת לפני פטירת נותן המתנה. יפוי הכח הבלתי חוזר ניתן ככלי עזר לקיום הצוואה בלבד. מכיון שלא היתה נטילה הרי גם אם ניתנה תמורה למתנה, יכול הנותן לחזור בו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, לוין עו"ד ג. מאק למערערים, עו"ד ד. ויגדור למשיבה. 24.5.78).
ע.פ. 116/77 - קנינו אברהם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בקבלת מוצרי הלבשה במרמה, בערך של 12 אלף ל"י, וזיוף מסמכים והפצתם, ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נתקבל. העונש כשלעצמו כלל אינו חמור אלא שבהתחשב בנתוניו האישיים של המערער ובתסקיר שרות המבחן, הוחלט לבטל את המאסר בפועל. במשך חצי שנה בה הועסק המערער בעבודה חדשה עשה מאמצים כדי לתקן את דרך חייו ולתפקד באורח תקין, לאחרונה רכש דירה עבור משפחתו ועבר לגור למקום מגורים אחר, ושרות המבחן ממליץ להעמיד את המערער במבחן. אי לכך בוטל המאסר בפועל וכל תקופת המאסר תהיה על תנאי וכן הועמד המערער בפיקוח שרות המבחן.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט עציוני, עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 28.5.78).
ע.פ. 745/77 - יוסף עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי ב- 4 מקרי פריצה לדירות מגורים וגניבה מתוכם, וכן ביקש להודות בעבירות נוספות של התפרצות וגניבה, שימוש ברכב ללא רשות וללא רשיון נהיגה, ונדון בגין כל העבירות הנ"ל ל- 5 שנות מאסר, הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שהעונש שנפסק לא היה חמור כלל ועיקר, ואם החליט ביהמ"ש להקל בעונש הרי זה בעקבות התפתחות שחלה אחרי שהמערער התחיל לרצות את עונשו. מסתבר שהמערער היה מכור לסמים ועובדה זו דחפה אותו לחיי עבירה, ומשמצא את עצמו בבית הסוהר לתקופת מאסר ארוכה החליט לחזור מדרך הפשע ובשלב ראשון העמיד בפניו משימה קשה של גמילה משימוש בסמים והצליח במשימתו זו. מזה כ- 8 חודשים הפסיק המערער להשתמש בסמים וחל שינוי בהתנהגותו של המערער לעומת התקופה הקודמת. נציג התביעה הסכים שיש לעודד את המערער בדרכו החדשה ולנוכח כל האמור לעיל יהיה העונש שנתיים מאסר על תנאי ושלוש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט אשר. המערער לעצמו, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 31.5.78).
ע.פ. 227/78 - וולפגנג הירש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער השתתף יחד עם אחר בשוד במלון באילת כשהשניים היו מצויידים באקדח והם ירו באויר ואיימו על אורחי המלון. המערער נדון ל- 4
שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועונשו היה קל מזה של שותפו, הואיל וביהמ"ש התחשב במצב בריאותו הרעוע של המערער. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בפני ביהמ"ש העליון הובאה תעודה רפואית נוספת שלא היתה בפני השופטים של ביהמ"ש המחוזי, אם כי כבר ידעו על המחלה הקשה שממנה סובל המערער. בתעודה מדובר על מחלה בגופו של המערער הנמצאת בהליך מתקדם והליך זה כבר גרם לקטיעתה של רגל אחת של המערער וקיימות גם אפשרויות להתפתחויות דומות בעתיד. בהתחשב בנסיבות מיוחדות אלה ניתן לסטות מן הכלל שלא להתערב בגזה"ד של ביהמ"ש דלמטה. נוכח חומרת המעשה אין לפטור את המערער מעונש מאסר בפועל, ואולם נוכח הראיה הרפואית הנוספת ניתן להקל במקצת בעונשו של המערער ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 3 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד י. דוד למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 25.5.78).
ע.א. 800/77 - סוהיל שוקרי הנאמן על הווקף ואח' נגד רמיר חברה קבלנית בע"מ
*אי בהירות של כתב תביעה לצורך העמדת עילת תביעה (הערעור נדחה).
הצדדים באו לידי הסכם מקדמי בינואר 1973 ולפיו שילמה המשיבה למערערים סכום של 150 אלף ל"י, על חשבון פרוייקט שהמשיבה עמדה להקים על נכס אי של המערער. בהסכם המקדמי נקבע כי אם מסיבה כלשהי לא יחתם ההסכם, תהיה המשיבה זכאית לקבל חזרה את הסכום של 150 אלף ל"י ששילמה. בכתב התביעה שהוגש במאי 1977 נאמר כי המשיבה המתינה כשנתיים לחתימת ההסכם הסופי, וכי הנתבעים ביקשו להמשיך ולהמתין, והבטיחו כי בכל עת שיידרשו יחזירו את הכסף בתוספת ריבית בנקאית מכסימלית "כך שיש להטיל ריבית מיום 1.1.75". התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולא ניתנה רשות להגן לעניין סכום הקרן באשר המצהיר מטעם המערערים לא הופיע לביהמ"ש. ביחס לריבית טענו המערערים שהניסוח של כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה בגין ריבית זו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההגנה לענין הריבית והערעור על כך נדחה. בהיעדר תצהיר מטעם המערערים הם לא היו זכאים לקבל רשות להתגונן וביהמ"ש המחוזי התיר להם לעורר טענות בענין הריבית המתייחסות לניסוח כתב התביעה, ונכון עשה בהיות המדובר בטענות שבדין. ניסוחו של כתב התביעה אינו ברור די צורכו. הביטוי "כך שיש להטיל ריבית מיום 1.1.75" ניתן לפירוש של מסקנה שבדין של המנסח, כך שאינו מעמיד עילת תביעה, אך מאידך ניתן לייחס את הביטוי הנ"ל להבטחת המערערים לשלם ריבית מיום 1.1.75 ופירוש כזה מעמיד עילה. מקום שאתה מוצא ביטוי בכתב תביעה שלפי אחד מפירושיו האפשריים הוא מעמיד זכות לתובע לקבל סעד, שוב אי אתה יכול לומר שכתב התביעה אינו מגלה עילה. כיון שכך הרי שכתב התביעה כאן מגלה עילה ובהיעדר תצהיר המפריך את טענת המשיבה לענין הריבית הרי בדין חויבו המערערים בתשלום הריבית.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. דרוויש למערער, עו"ד י. קלאוזנר למשיבה. 18.5.78).
ע.א. 730/77 - מדינת ישראל נגד הלורד זיו ואח'
*פיצוי עקב הפקעת מקרקעין (הערעורים נדחו).
המשיבים רכשו קרקעות בתקופת המנדט בסביבות ביה"ח הדסה שעל הר הצופים ולאחר מלחמת ששת הימים, בתחילת 1968, הופקעו אדמות אלה, במסגרת הפקעה כללית של אלפי דונמים של ערבים ושל יהודים. ביהמ"ש המחוזי קבע פיצוי בשיעור של 22 ל"י למ"ר והערעורים של המערערת ושל המשיבים נדחו. ביהמ"ש העליון התעכב על הכללים השונים הצריכים להנחות בהפקעה מסוג זה, במקרקעין שחלה לגביהם התפתחות מפתיעה הנובעת משחרור השטח במלחמת ששת הימים, ההחלטה לפתח באופן מהיר את השטח, ההשפעה של היות השטח בין חלקות ערביות וכד'. ביהמ"ש התיחס "לעיסקה" של בעל שתי חלקות שהסכים לקבל פיצוי של כ- 7 ל"י למ"ר, ואמר כי אין
להקיש מכך לצורך קביעת הפיצויים בענין דנא. זו לא היתה עיסקה בשוק החפשי בין מוכר מרצון לבין קונה מרצון, אלא תביעה בגין הפקעה ופשרה. אין לקחת כמודד מחיר שבו "מוכר" בעל קרקע את אדמתו בעקבות הפקעה. יש לפרש את המונח "מוכר מרצון" כמוכר שמוכן למכור מרצון בלי כפייה. העובדה שבאותו זמן לא היו קונים שהיו מוכנים לשלם מחיר כזה אינה משנה, שכן גם לא היו מוכרים שהיו מוכנים למכור במחיר הפחות מכך. עלולים להיווצר מצבים שבהם אין קונים במחירים שבהם בעלי קרקע מוכנים למכור את אדמתם ומצבים זמניים כאלה יכולים להימשך תקופה זו או אחרת כאשר המוכרים מעדיפים לחכות, ובמקרים כאלה אין לומר שהמחיר בשוק הוא המחיר שקונים מוכנים לשלם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. הורביץ למערערת, עוה"ד ש. בועזסון ומ. ארגוב למשיבים. 7.5.78).
ע.א. 112+120/78 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (ערעור וערעור נגדי בעניני מזונות - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המשיב לשלם לאשתו ולבתו הקטינה קצת יותר מאלפיים ל"י לחודש למזונותיהם, כשהסכומים צמודים למדד יוקר המחיה, וכן חייב את האב לשלם את ההפרש בין המזונות הזמניים לבין מלוא המזונות מיום הגשת התביעה, אך לא חייב אותו בתשלום ריבית על סכום זה. ביהמ"ש הגיע לסכום האמור בקבעו כי הבעל משתכר 4000 ל"י נטו, את מזונות הילדה קבע בסך 900 ל"י לחודש, נגד הבעל הוציא צו איסור להיכנס לדירת בני הזוג ועל כן הוא גר בדירה שכורה, כך שלאחר ניכוי סך 900 ל"י מזונות וכן ניכוי של 750 ל"י שהבעל משלם שכר דירה, יש לחלק את היתרה בין הבעל ובין האשה. כל הערעורים נדחו. באשר לגובה המזונות - ביהמ"ש הגיע להכרעתו על יסוד הראיות שהיו לפניו ואין להתערב בכך, אלא אם נפל משגה מהותי או אם נוצר עוות משמעותי הדורש תיקונו. אשר לתשלום ריבית על הפרשי המזונות - הדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש שכנראה ראה פיצוי בכך שקבע תחולה רטרואקטיבית של מלוא הסכום מיום הגשת התביעה למרות שהמזונות נקבעו ע"י אמת מידה שנתגבשה בעיתוי יותר מאוחר. אשר לאיסור כניסת הבעל לדירה - היו ראיות על מעשי אלימות מצד הבעל וצדק ביהמ"ש כאשר ביקש למנוע הישנות התופעות הפסולות שסכנה גלויה בצידן. לאור מהות היחסים שנוצרו מוטב שהצו ישאר בעינו עד שבי"ד יכריע ביחסים שבין בני הזוג.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קורץ למערערות, עו"ד מ. בר שלטון למשיב. 31.5.78).
ע.א. 105/78 - פלונית ואח' נגד פלוני
*הסמכות לקבוע תשלום בשיעורים של חוב מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי פסק למערערים מזונות זמניים רטרואקטיבית, כך שהמשיב חוייב לשלם כ- 27 אלף ל"י. הוא שילם חלק מן הסכום ואילו ביחס ליתרת חוב של 16 אלף ל"י פסק ראש ההוצל"פ כי סכום זה ישולם ב- 4 תשלומים. הוגשה התנגדות מטעם המערערים וראש ההוצל"פ ביטל את החלטתו כי הסכום ישולם בשיעורים. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה בדרך המרצה, בתיק המזונות שעדיין תלוי ועומד, וביקש כי ביהמ"ש יקבע את התשלום בשיעורים, וביהמ"ש נעתר לבקשה ומאז שולם כל החוב ב- 4 תשלומים. הערעור נסב על השאלה אם רשאי היה ביהמ"ש לדון בענין אחרי שראש ההוצל"פ סירב להרשות תשלום בשיעורים, וביהמ"ש העליון פסק כי במקרה הנדון יכול היה ביהמ"ש המחוזי להתיחס לבקשה. לפי סעיף 69 לחוק ההוצל"פ רשאי ראש ההוצל"פ, לאחר חקירה, לצוות על תשלום החוב הפסוק במועד או בשיעורים שיקבע, וגם אם נתן צו כזה יכול הוא לשנות את קביעתו עפ"י חקירת יכולת נוספת. אם אין חקירת
יכולת נוספת אין ראש ההוצל"פ מוסמך לשנות את החלטתו. על החלטת ראש ההוצל"פ אפשר לערער לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 80 לחוק ההוצל"פ. עם זאת רשאי ראש ההוצל"פ, אם נקבעו שיעורים בפסה"ד, להפנות את בעלי הדין לביהמ"ש כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו. מכאן שאם ראש ההוצל"פ אינו מפנה לביהמ"ש אין הצדדים יכולים לפנות לביהמ"ש לקביעת שיעורים. כל זאת אם ביהמ"ש נתן פס"ד סופי בתיק שלפניו. מה שאין כן במקרה שלפנינו, שמדובר במזונות זמניים וכיון שביהמ"ש לא סיים מלאכתו ע"י הכרעה שיפוטית סופית, יכול הוא לעיין מחדש ולשקול, כפי שהוא מוסמך לעשות בכל החלטה הניתנת תוך כדי הדיון שטרם סוכם וטרם הסתיים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערערים, עו"ד ב. הוכמן למשיב. 30.5.78).
ע.א. 737/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*קביעת מזונות בסכום העולה על מה שביקשו בתביעה (הערעור נתקבל).
המשיבים הם אשתו, וילדיו הקטינים של המערער. הם הגישו תביעת מזונות נגד המערער, בה תבעו אלפיים ל"י מזונות לחודש. בשלב הדיונים הוברר כי המערער משתכר כ- 6 אלפים ל"י נטו לחודש, וביהמ"ש העריך את צורכי המשיבים ב- 3200 ל"י וחייב את המערער בתשלום סכום זה וכן סכום של כ- 2000 ל"י עבור הוצאות שוטפות שהמערער טען שהוא נושא בהן, היינו הוצאות שאינן מיועדות למאכל ולביגוד. הערעור נתקבל. המערער טוען שבכתב התביעה תבעו המשיבים 2000 ל"י בלבד למזונות ועל כן לא ניתן היה לחייב אותו בסכום גבוה יותר כמזונות וגם לא בכיסוי ההוצאות השוטפות. המשיבים טוענים כי בכתב התשובה לכתב ההגנה תבעו מזונות של 2800 ל"י, וכן כי המשיבה פרטה בעת מתן עדותה את צורכי המשיבים בסכום של 3000 ל"י, ויש לראות בכך משום שינוי חזית. אין לקבל שתי טענות אלה. בכתב התביעה ביקשו המשיבים סכום של 2000 ל"י מזונות, ואם טעו הרי יכלו לבקש תיקון כתב התביעה, אפילו בערעור, שכן ידוע כי בתיהמ"ש נוקטים במדיניות ליברלית בכגון דא, אך הם לא ביקשו את תיקון כתב התביעה לא בביהמ"ש המחוזי ולא בערעור, למרות שידעו לאחר הגשת כתב הערעור כי הטענה המרכזית היא שהם קיבלו יותר משהם תבעו. לטענה כי העלו את סכום התביעה במסגרת כתב התשובה - כתב התשובה נועד להעלאת עובדות חדשות הבאות להשיב על הטענות שבכתב ההגנה, אך לא ניתן לכלול בכתב התשובה עילה חדשה או לנסות ולעקוף את הצורך בתיקון כתב התביעה, ככל שמדובר במהות התביעה או בהיקפה. אשר לטענה של שינוי חזית - המשיבה העידה על היקף צורכי המשיבים והתייחסה לנתונים העובדתיים, ואילו היה המערער מתנגד להשמעת העדות ודאי שביהמ"ש לא היה מקבל את ההתנגדות. על כן אין לראות בכך שינוי חזית. על כן לא יכול היה ביהמ"ש לפסוק יותר מאשר 2000 ל"י מזונות, בתוספת הסכום של ביטוח לאומי. באשר להוצאות השוטפות - ביהמ"ש יצא מתוך הנחה, שעלתה מדברי המערער, כי הוא נושא בהוצאות אלה ממילא, ובלי שהוא יחוייב בכך, ואילו אם לא ישלם עתה את דמי ההוצאות הנ"ל, יוכלו המשיבים לפנות מחדש לביהמ"ש שכן יהיה בכך שינוי מהותי בנסיבות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. זילברצן למערער, עו"ד ט. גרינשטיין למשיבים. 23.5.78).
ע.א. 769/77 - פלוני נגד פלונית
*דיון בשינוי שעור מזונות בתיק המקורי למרות שניתן בו פס"ד סופי (הערעור נתקבל).
בפברואר 1976 הגישו המשיבה ובתה הקטינה, נגד המערער, תביעת מזונות ובמאי 1976 חוייב המערער, בפס"ד סופי, לשלם מזונות 1250 ל"י כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה. בדצמבר 1976 הגיש המערער בקשה להקטנת שיעור המזונות ואילו המשיבות ביקשו להגדיל את סכום המזונות. שתי הבקשות הוגשו בדרך המרצה בתיק שפסה"ד ניתן בו כאמור. ביום 11.1.77 החליט ביהמ"ש המחוזי כי סכום המזונות
יעמוד על 1750 ל"י וזאת בעקבות השכרת דירת בני הזוג ע"י המערער בסכום של 500 ל"י. חצי שנה לאחר פסה"ד השני הוגשה שוב בקשה בדרך המרצה וביהמ"ש נתבקש להבהיר פסק דינו מינואר 1977, ולקבוע כי מזונות המבקשות יוצמדו למדד יוקר המחייה. בבקשה נאמר כי ברור שביהמ"ש לא התכוון בפסה"ד השני לשלול את הצמידות שנקבעה בפסה"ד הראשון. עתה ניתן פס"ד שלישי בו נאמר כי מדובר בתביעה להבהרת פס"ד עקב טעות סופר, ואכן יש להצמיד את כל הסכום שבפסה"ד השני למדד. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי אם הוא טועה ולא מדובר בטעות סופר, הרי הוא רואה את הבקשה לתיקון פסה"ד כבקשה להגדלת מזונות ופוסק על הגדלת המזונות באותו שיעור. הערעור מופנה נגד סדרי הדין ונתקבל. תביעת מזונות יש להגישה בכתב תביעה ולאחר שניתן פס"ד לא ניתן לחזור ולפנות לביהמ"ש שפסק וסיכם החלטתו בפס"ד סופי. כדי לבקש הגדלת או הקטנת סכום המזונות, בהתחשב בשינוי נסיבות, אין לפנות בבקשה בדרך המרצה בתיק המקורי, אלא צריך להגיש כתב תביעה חדש לביהמ"ש. כך שלא היה מקום שביהמ"ש יחזור וידון על יסוד בקשות בדרך המרצה של הבעל ושל האשה, להפחית או להגדיל את סכום המזונות. ברם, מאחר ולא היה ערעור על פסה"ד השני אין להתערב בו. עם זאת יש לראות את שני פסה"ד כשלובים זה בזה מבחינת תוכנם והנמקתם, כך שהסכום הראשון של 1250 ל"י יוסיף להיות מוצמד ואילו הסכום שהוסף כסכום שמקבל הבעל מהשכרת הדירה, לא יהיה צמוד. את פסה"ד השלישי של ביהמ"ש המחוזי יש לבטל. ביהמ"ש רשאי בכל עת לתקן טעויות סופר או שגיאות שחלו מחמת פליטת פולמוס או השמטה מקרית. מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתיחסת לדברים שאותם רצה ביהמ"ש לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה, אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת, וכאשר מפנים תשומת לבו לשאלה מתברר בעליל כי היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זו או אחר בהחלטה כאשר ניתנה, אך לא עשה זאת מחמת שהדבר נשמט מתשומת לבו או מחמת טעות סופר. מאידך, אם מדובר בעניין שביהמ"ש לא היה ער לקיומו, אין הוא יכול לתקן את המעוות ע"י "תיקון טעות סופר" גם אם הוא משתכנע כי אילו היתה השאלה מתעוררת היה פוסק בה בדרך פלונית.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מנחם למערער, עו"ד מ. אסטרייכר למשיבה. 25.5.78).
ע.א. 694/77 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער הינו תלמיד ישיבה והוא נותן גם שיעורים פרטיים. הוא חויב לשאת במזונות בתו הקטינה בסכום של 1000 ל"י לחודש, וכן בהוצאות מסויימות של כ- 2000 ל"י שבאו בעקבות לידת בתו לאחר שעזב את הבית. ערעורם של המערער ושל האשה נדחו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי גם על האם, המטופלת עתה בילדה, לשאת בחלק ממזונות הקטינה, וכן קבע כי אין הנתבע יכול להסתתר מאחורי הטענה שאינו מרויח יותר מ- 1000 ל"י לחודש, ושאינו רוצה לעסוק בעבודות. הסכום של 1000 ל"י משקף את צורכי הקטינה ולא היה מקום לחייב את האם בכיסוי חלק מצורכי הילדה, והסתמכותו של המערער על דין צדקה מופרכת מעיקרה. אין בעקרונות של חוק דיני משפחה (מזונות) כדי לסייע בידי המערער כי חל עליו הדין האישי (סעיף 3 (א) לחוק האמור) וגם מי שמבקש להחיל הוראותיו הפרוצדורליות של החוק האמור על נסיבות שבהן חל דין אישי, לא היה רואה מקום ליישום הוראותיו של החוק כאשר מדובר על חובת המזונות והיקפה. אין גם ממש בערעור שכנגד לנוכח קביעת ביהמ"ש על צורכי הקטינה ויכולת המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ינובסקי ואח' למערער, עו"ד א. תורי למשיבה. 18.5.78).
ע.א. 673/76 - צבי מרק ואח' נגד אורסולה שאבי ואח'
*צו מניעה (הערעור נדחה).
בין הצדדים מתנהל משפט על ירושת המנוחה מרטה שפירא שהשאירה צוואה לטובת המשיבה. נשוא הערעור דנן הוא יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שחתמה המנוחה לטובת המשיבה להעברת נכס ולטענת המערער אין יפוי הכח תקף, ויש להוציא צו מניעה שהמשיבה לא תשתמש ביפוי הכח עד שיתברר גורל הצוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יפוי הכח תקף והערעור נדחה. חרף גילה הגבוה של המנוחה, בזמן הקובע היא היתה בת 86, קבע השופט כי היתה בעלת כושר מחשבה ודעה צלולה. יתרה מזו, יפוי הכח נערך בפני נוטריון וחזקה על מי שממלא תפקיד זה שהוא עושה מלאכתו נאמנה ומוודא שהחותם יודע על מה הוא חותם.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ג. מרגלית למערערים, עו"ד ש. גוטפריד למשיבים. 30.5.78).
ע.א. 525/77 - לאה ברקוביץ נגד זינדל נוימן
*טענת טעות בעשיית הסכם (הערעור נתקבל).
המערערת הגישה בקשה לקיום צוואה של אמה שנערכה ביום 10.7.69 כשבצוואה הורישה המנוחה את כל רכושה למערערת ולנכדתה. המשיב, בעלה א4 של המנוחה מנשואין שלישיים, התנגד בטענה שנערכה צוואה יותר מאוחרת לטובתו. לאחר מו"מ בין הצדדים הגיעו לכלל הסכם שלפיו תקויים הצוואה השנייה בכפוף לשני שינויים: שהרכוש שעל שם המנוחה יתחלק בשיעורים של 75 אחוז למשיב ו- 25 אחוז למערערת; שכל חשבונות החסכון המפורטים בהסכם, 5 במספר, לא יכללו בעזבון ובמקרה של בעלות משותפת ישארו על שם הבעל הנמצא בחיים. לאחר כמה זמן הגישה המערערת בקשה לקיום הצוואה השניה בכפוף להסכם, אך לכך התנגד המשיב בטענה כי נמסרה לו אינפורמציה לא נכונה על מצב החשבונות בבנק והוא נושל למעשה מהכל. המשיב הגיש תצהיר של פרקליטו בכל הנוגע לאינפורמציה המוטעית, ב"כ המערערת ביקש לחקור את המצהיר, ביהמ"ש סירב לאפשר את החקירה, קיים את הצוואה השניה לטובת המשיב ופסל את ההסכם באומרו כי הסכם מסוג זה, הטעון אישור בימ"ש, צריך להיות ברור והוא איננו ברור וחד משמעי. הערעור נתקבל. ראשית, טעה השופט כשסירב לאפשר חקירת עוה"ד על תצהירו. טעות נוספת, שבעקבות הבקשה לחקור את העד, נתן החלטה ללא סיכומים באשר לתוקפו של ההסכם. העיקר, ההחלטה לוקה בכך שהיא נשענת על שיקולים שאיש מן הצדדים לא העלה בטענותיו. לא זו בלבד שהשיקולים של ביהמ"ש המחוזי לקבלת החלטתו לא נטענו ע"י בעלי הדין אלא שהם גם מוטעים לעיצומם. לטענה כי המשיב מנושל מכל הירושה ואילו היה מצב זה ברור מלכתחילה לא היה המשיב מסכים להסכם ועל כן זה הסכם שנערך מתוך טעות ואין לו תוקף - טעותו הסובייקטיבית של צד אחד להסכם אינה אלא מקח טעות להבדיל מעילה לביטולו. שונה היה המצב אילו טען המשיב כי המערערת ידעה את כל העובדות החשובות והסתירה אותן מפניו. אולם טענה כזו לא נטענה כלל. גם טענת טעות משותפת אינה יכולה להתקבל כאן שכן לא היתה טעות כזאת. ובסיכומו של דבר אם בעל דין בוחר לחתום על הסכם מבלי לברר תחילה אם העיסקה כדאית הרי הוא נוטל על עצמו את הסיכון של כשלון.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ד. פוסשבוצקי למערערת, עו"ד י. אראלי למשיב. 30.5.78).
ע.א. 176/77 - עקל סאלב אחמד נגד מסארוה סולימאן
*פיצויים עקב תאונה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נפצע בתאונה ונגרמה לו נכות נוירולוגית של 20 אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער 4000 ל"י הוצאות ממשיות וסכום זה אושר בביהמ"ש העליון, סכום של 25 אלף ל"י עבור כאב וסבל וגם סכום זה אושר, וכן סכום של 25 אלף
ל"י עבור אובדן כושר השתכרות בעבר ובעתיד וסכום זה הועלה ע"י ביהמ"ש העליון ל- 100 אלף ל"י. המערער היה בן 21 כשנחבל, הוא נפגע בראשו ואיבד את הכרתו והיה מאושפז 10 ימים. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה, עפ"י הראיות הרפואיות, שהנכות הינה 20 אחוז. שומת הפיצוי עבור כאב וסבל נתונה לשיקול דעת השופט שדן בענין ואין להתערב בהערכתו אלא אם כן הסכום הוא גדול או קטן במידה בולטת. אשר לכושר ההשתכרות - נקבע כי לתובע נכות המגבילה את כושר עבודתו והנכות של 20 אחוז היא צמיתה ומשפיעה על כושר השתכרותו. יש לקבוע את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על יסוד הנתונים שהוכחו על כושר השתכרותו של הנפגע לפני התאונה ולאחריה, ואם אין נתונים מהימנים בפרטים אלה ניתן להתבסס על אחוז הנכות. ניתן לפסוק סכום אחד של פיצוי עבור אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, אך גם הסכום הגלובלי הנפסק חייב להיות מבוסס על הנתונים של המקרה הנדון. כך עשה השופט, ובהתאם להלכה אין להתערב בקביעתו אלא אם סטה באופן בולט ומרחיק לכת במידה המצדיקה התערבות. כך קרה במקרה דנא. גם אם לא השתכר המערער 4000 ל"י לחודש כטענתו, הרי ניתן לקחת בחשבון את ההשתכרות המינימלית כסכום של אלפיים ל"י לחודש בעת מתן פסה"ד, לא כשכר ממוצע אלא כשכר מינימלי במשק, ומזה לחשב 20 אחוז כהפסד המערער ואז יהיה ההפסד כ- 5 אלפים ל"י לשנה. המערער הוא בן 25 ונותרו לו עוד 40 שנות עבודה עד לגיל הפרישה. על כן יש להעמיד את סכום הפיצוי על 100 אלף ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד סברי מוחסן למערער, עוה"ד א. שטיין וא. זהר למשיבים. 30.5.78).
ע.א. 494/75 - יוסף ג'ברין ואח' נגד מדינת ישראל
*הסדר קרקעות (הערעור נתקבל).
הערעור סובב על סכסוך בענין הסדר מקרקעין באום אל פחם בנוגע לשני נושאים נפרדים. נושא אחד הינו שתי חלקות שהן נחל הנתבעות ע"י המדינה וכאן הסכימו הצדדים כי החלקות ירשמו על שם המדינה אך הגבולות יקבעו ע"י מודד מוסמך. נושא אחר הינו חלקה בגודל 120 מ"ר שבתוכה מעין מים. כאן קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לחלק את החלקה, וכי שטח המעין בגודל 25 מ"ר ירשם על שם המדינה והנותר ירשם בשם התובעים. על כך נתקבל הערעור והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי. השאלה אם המערערים הוכיחו בכלל זכויותיהם על חלקה זו אינה ברורה וביהמ"ש צריך להכריע תחילה אם לפני ההסדר רכשו המערערים זכויות בחלקה. לעצם הענין, די לכאורה אם רכש מאן דהו זכויות במקרקעין בטרם הוחל בהסדר, ואין בקביעת בעלותה של המדינה על מעיין המים עצמו כדי לפגוע בזכויותיו. האמור בסעיף 1 לחוק המים אין בו ליצור בסיס להכרעה לגבי הבעלות על המקרקעין הצמודים לפי המעיין. קביעת הבעלות על המקרקעין אינה צריכה לגרוע מזכויות המדינה לגישה למקור המים או הפעלת סמכויות נציב המים לפי חוק המים, אולם זכות הגישה וזכות לרצועת מגן לחוד, וזכות הבעלות על המקרקעין לחוד.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. נקארה למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 31.5.78).
ע.א. 324/77 - עבדל חכים רבי נגד חסין סמרה ואח'
*תביעת פיצויים מרשויות החינוך עקב פציעת ילד בבית ספר (הערעור נדחה).
המערער למד בכיתה א' בבית ספר ממלכתי בכפר קאסם. המורה נמצא בכיתה והורה לתלמידיו להעתיק שיעור מהלוח, ובאותה שעה שרר שקט בכיתה והמורה הסתובב בין השולחנות. הילד שישב לצדו של המערער נטל ממנו את עפרונו וכשהמערער ביקש להחזירו בכח נפגע בעינו וניזק קשה. הוא הגיש תביעה נגד המורה, המועצה המקומית ומשרד החינוך לתשלום דמי נזק ותביעתו נדחתה. הערעור נדחה. חובת מורה כלפי תלמידו היא כחובת הורה לבנו והשאלה אם חובה זו הופרה תלויה בנסיבות
המקרה. ככל שגילו של התלמיד רך יותר, מידת הפיקוח עליו חייבת להיות רבה יותר. השאלה המתעוררת היא אם היתה רשלנות מטעם המורה. המערער טוען רשלנות בין היתר בכך שלפי התקן צריך היה מספר התלמידים המכסימלי להיות 40 ואילו למעשה למדו ביום המקרה 45 תלמידים. ברם, עפ"י תקנות לימוד חובה, התקן המקסימלי הוא של 50 תלמידים, ורק מכח הסכם בין משרד החינוך והמורים הועמד התקן על 40 תלמידים. גם לא הוכחה הסתברות שהתאונה היתה נמנעת אילו מספר התלמידים היה קטן יותר. אין לקבל את טענת המערער כי מורה שהופקד על כיתה מרובת תלמידים צריך לשבת ליד השולחן ולא להסתובב ליד שולחנות התלמידים. לטענה כי חובת הזהירות שחב מורה כלפי תלמידיו בתוך כתלי ביה"ס עולה על חובתו כלפיהם כשהם נמצאים בחצר - באופן כללי ניתן להסכים לטענה זו, אך עדיין צריך המערער להוכיח את חבות המשיבים גם כשהתאונה אירעה בתחומי הכיתה שבה למד והדבר לא נעשה במקרה זה. עיקר טעונו של המערער הוא שמבחינת הדין הרצוי צריך היה להטיל אחריות מוחלטת למה שקורה לתלמידים כאשר הם נמצאים בתחומי ביה"ס. ברם, גם אם נכון הדבר, הרי זה עניין למחוקק לתקן את המצב המשפטי הקיים ולפי המצב הנוכחי אין ביהמ"ש יכול לקבוע אחריות מוחלטת.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד י. סחר למשיבים. 23.5.78).
ע.א. 222/77 - שץ מאיר נגד טובה גולדברג
*פירוש זכרון דברים (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה תביעה נגד המערער על הלוואה של כ- 70 אלף ל"י וכ- 50 אלף ל"י ריבית עד הגשת התביעה, וביהמ"ש המחוזי פסק את מלוא סכום התביעה בצירוף ריבית על מלוא הסכום מיום הגשת התביעה, וכן שכ"ט עו"ד של 10 אלפים ל"י. הערעור נדחה. לפי כתב התביעה הלוותה המשיבה למערער 70 אלף ל"י והוא הפקיד בידיה שטרות ושיקים משוכים בידי צדדים שלישיים שלאחר מכן התברר שזוייפו בידי המערער. הוא הועמד לדין פלילי בגין הזיופים והורשע. המערער עתר למחיקת כתב התביעה או לקבלת רשות להגן בהסתמכו על זכרון דברים שנחתם בינו לבין המשיבה אך בקשתו לא נתקבלה. טענת המערער כי על יסוד האמור בזכרון הדברים שהגיש עם בקשתו לרשות להתגונן לא גילה כתב התביעה עילה, היא טענה חסרת שחר, לאור העובדה שדבר קיומה של העילה נבחן לפי האמור בכתב התביעה ולא לפי האמור בתצהיר ההגנה ובנספחיו. לגופו של ענין, אין לומר כי עפ"י זכרון הדברים אין החוב עולה על 30 אלף ל"י כטענת המערער. אשר לתשלום ריבית עד ליום הגשת התביעה - המערער הודה בהודעתו במשטרה, שהעתקה צורף לכתב התביעה, כי ההלוואה נשאה ריבית. אך גם אילמלא הוסכם על ריבית, זכאית המשיבה לכאורה לריבית על יסוד סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ולענין חבות זו לא חלה ההוראה האוסרת פסיקת ריבית דריבית, הכלולה בסעיף 7 לחוק פסיקת ריבית. על כל פנים המערער לא הביא כל אסמכתא לסתור בענין זה. אשר לסכום שכה"ט שנפסק העולה על השיעור המינימלי - ביהמ"ש לא נימק קביעה זו ולא מן הנמנע שעשה כן בשל טענות סרק שהעלה המערער כנגד התביעה.
(בפני השופטים: ויתקון, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. בן יוסף למערער, עו"ד ע. רוזנברג למשיבה. 30.5.78).
בג"צ 272+273/78+212 - שרות תיכון בע"מ ואח' נגד עירית נתניה ואח'
*ביטול מכרז (העתירות נדחו).
עירית נתניה פירסמה מכרז להשכרת מתקני חוף והוגשו מספר הצעות שחלקן נפסל בשל חוסר ערבות בנקאית ונשארו לבדיקה הצעות שלושת העותרים. ועדת המכרזים המליצה לפסול את הצעת שירותי התיכון בע"מ, להמליץ על קבלת הצעת
העותר בראונשטיין להפעלת מזנון ועל קבלת הצעת העותרים מאירי גרינשטיין (להלן מאירי) להשכרת כסאות נוח. המלצות אלו נדונו ע"י העיריה שהחליטה על ביטול המכרז. עתירת העותרים נדחתה. הצעת בראונשטיין היתה פסולה כיון שלפי תנאי המכרז צריך היה הזוכה לשלם מראש בעד כל שנת זכיון, ואילו בראונשטיין הציע לשלם בשני תשלומים חצי שנתיים. באשר לשרותי התיכון - לפי תנאי המכרז צריך היה להציע מחירים לכל שרות בנפרד ואילו היא הציעה סכום כללי למזנון ולהשכרת כסאות נוח, ורק לאחר פתיחת ההצעות קבעה איזה סכום היא דורשת עבור המזנון ואיזה סכום עבור כסאות הנוח. נותרה הצעת מאירי שלא לקתה בליקויים האמורים, אך לאחר פסילת יתר ההצעות נותרה זו הצעה תקיפה יחידה ולפי תקנות העיריה (מכרזים) אין לקבל הצעה אם זו היתה הצעה יחידה אלא מנימוקים מיוחדים. טענת מאירי היא כי לפי ההלכה הפסוקה אין לראות הצעה כהצעה יחידה אם הוגשו הצעות אחרות גם אם נפסלו בשל אי התאמתן לתנאי המכרז. הפסיקה בנדון זה אינה אחידה וניתן לומר כי הצעות פסולות כגון אלה של בראונשטיין ושרותי תיכון אינן יכולות להיחשב כהצעות המאפשרות לעשות השוואה הוגנת. יש עוד נימוק המצדיק את ביטול המכרז כולו, שכן בתנאי המכרז נקבע כי בעת בדיקת ההצעות יובאו בחשבון נכונות המציע לתת הלוואה לעיריה לשיפוץ המזנון ותנאי ההלוואה, ואף אחד מן המציעים לא התייחס להלוואה זו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד רווה, שר טוב והרצוג לעותרים, עו"ד קמר לעיריה. 24.5.78).
בג"צ 35/78 - י. ש. י. חברה קבלנית בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'
*אי מסירת עבודה במכרז לקבלן שלא עמד בהתחייבויותיו בעבודות קודמות (העתירה נדחתה).
העותרת השתתפה במכרז מטעם העיריה לבנית גן ילדים והצעתה היתה זולה מההצעה השניה שהוגשה ואעפ"כ המליצה ועדת המכרזים למסור את העבודה למציע השני. עם הגשת העתירה הוצא צו מניעה זמני אך העותרת לא הפקידה ערבות כנדרש והעבודה נמסרה למציע השני ולמעשה עומדת בפני סיומה, כך שענינה של העתירה אינה כבר מסירת העבודה לעותרת, אלא פיצויים שהיא דורשת. העתירה נדחתה לגופו של ענין. טענת העיריה היתה כי היה לה נסיון קודם עם העותרת שלא הגישה עבודה בזמן וטיב העבודה היה ירוד ולא משביע רצון. העותרת טענה כי הפיגורים האמורים לא היו באשמתה ואילו העיריה הגישה תיק מלא וגדוש כדי להראות שבסכסוך על ביצוע העבודה הקודמת הדין עם העיריה. השופט ויתקון, בפסק דינו, ציין כי אינו מתעמק בכל החומר, כיון שאין זה תפקידו של בג"צ לברר סכסוכים כאלה, ולערוך דרישה וחקירה בדבר כשרו של הקבלן. אכן, הרשות הציבורית צריכה לתת הזדמנות, למי שאת הצעתו היא עומדת לפסול מטעמים של חוסר כושר לביצוע העבודה, להופיע בפניה ולשכנע אותה שהוא כשיר לתפקידו. אולם דין זה יפה כאשר מי שהפסיד במכרז אינו מוכר מה שאין כן כשמדובר בקבלן אשר לכאורה, לפחות, נכשל קשות בעבודה קודמת. ברם, גם אם מן הדין ליתן לעותרת הזדמנות להשמיע את טענותיה בפני ועדת המכרזים, הרי היא לא ביקשה הזדמנות כזו בזמן הנכון. השופט ויתקון הוסיף הערת אגב בשאלה אם זכאי עותר לפיצויים כאשר הצעתו במכרז לא נתקבלה ונפסק ע"י בג"צ כי שלא כדין נדחתה הצעתו. השופט ויתקון הסתייג מפסק הדין בבג"צ 101/74 (פד"י כ"ח (2) 449). הנשיא זוסמן העיר כי אין לדון כאן בשאלה זו. כן אין לקבל את הדעה שאין לבג"צ הזמן לברר את תלונתו של אזרח בגבולות שנקבעו על מנת לפסוק מה הפיצוי המגיע לו. השופט לוין העיר כי בענין דנא אין צורך לדון בשאלה אם על בג"צ לפסוק פיצויים, שכן בג"צ קבע כי כדין נדחתה הצעת העותרת, והוסיף כי לא מן הנמנע שההלכה האמורה טעונה בדיקה נוספת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, לוין. עו"ד ד. מרידור לעותרת, עוה"ד י. פטל וז. טפרברגלמשיבים. 15.6.78).
בג"צ 202/78 - צבי כהן נגד עירית ראשון לציון ואח'
*אי מסירת עבודה במכרז לקבלן בנימוק שלא עמד בהתחייבויותיו בעבודות קודמות (העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים ח. כהן ועציוני נגד דעתו החולקת של השופט לוין).
העיריה פרסמה מכרז להנחת קוי ביוב ותיעול ובתנאי המכרז נאמר כי בשעת הדיון בהצעה תתחשב העיריה ביכולתו של המציע וכושרו לבצע את העבודה כפי שהדבר נבחן בעבר בעבודותיו. לעותר היה כבר נסיון של עבודה עבור העיריה, ומספר חודשים לפני כן התרתה העיריה שאם לא יבצע עבודה שקיבל על עצמו הוא עלול להיפסל מרשימת הרשאים להגיש הצעות למכרזים. במכרז דנא הוגשו שתי הצעות כשהצעת העותר היתה זולה יותר, ואעפ"כ החליטה העיריה למסור את העבודות למציע השני מן הטעם שעבודת העותר בעבר לא השביעה את רצון העיריה. עתירת העותר נתקבלה ברוב דעות. העבודות שלגביהן יש לעיריה טענות היו בעבר ולאחר אותן עבודות נמסרו לעותר 3 עבודות נוספות. טענת העיריה ששגתה כאשר מסרה לו את העבודות האחרות, ונימוק נוסף כי הצעותיו היו זולות בכ- 50 אחוז לעומת הצעות אחרות והפרש גדול זה היה בו כדי להצדיק את מסירת העבודה לעותר. ברוב דעות, מפי השופט ח. כהן, קבע בג"צ כי אין לומר שהעיריה שגתה שלוש פעמים והתרשלה עד כדי כך, ואם אמנם לא היה העותר מסוגל לבצע את העבודות כי אז חזקה על העיריה שלא היתה מוסרת לו את העבודות. יתכן ויש לעיריה טענות מוצדקות נגד העותר בעבודות קודמות אך בעובדה שמסרה לו עבודות אחרות הוכיחה שטענות אלו אינן צריכות לעמוד למכשול לעותר בקבלת עבודה נוספת.
השופט לוין (דעת מיעוט): במכרז צויין במפורש כי העיריה תתחשב בביצוע עבודות ע"י המציע בעבר, ולאחר שלעותר כבר נמסרה הודעה ע"י העיריה כי הוא עשוי להיפסל מלהגיש הצעות, צריך היה לפנות לבג"צ מיד עם פרסום המכרז ולא בשלב מאוחר. העובדה שנמסרו לעותר עבודות אחרות אינה יכולה להועיל לו, בהתחשב בכך שהעבודות ההן היו זולות עפ"י הצעת העותר בכ- 50 אחוז לעומת הצעות אחרות. על הרשות להעדיף את ההצעה הזולה ביותר במכרז אלא אם כן קיים נימוק שלא לעשות כן. יכולה העיריה לתת לאי כושרו של העותר משקל מוגבל בלבד, כך שאם הצעתו זולה בהרבה לעומת הצעות אחרות מעדיפים את השיקול הכספי ואם אינה זולה ביותר מעדיפים את שיקול כושרו לבצע את העבודות, מה גם שמדובר בעיקר באי ביצוע עבודה במועד, ויכולה העיריה לומר כי עדיף מחיר זול ופיגור בביצוע העבודה, על פני גמר עבודה בזמן ומחיר יקר.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, לוין. עו"ד צורף לעותר, עוה"ד איינהורן ולוין למשיבה. 12.6.78).
בג"צ 346/78 - תאולה עיד אל נבי ואח' נגד המושל הצבאי רמאללה
*הרשעה ע"י בי"ד צבאי
(העתירה נדחתה).
העותרות הועמדו לדין בפני בי"ד צבאי ברמאללה באישומים של השתתפות בהפגנה בלתי חוקית והשופט הצבאי הרשיע אותם עפ"י עדות עד ראיה שהיתה מהימנה עליו. מאידך זיכה אותן משתי עבירות של ידוי אבנים בחיילים באשר נשאר בלבו ספק אם אמנם השתתפו העותרות בידוי האבנים. העותרות טענו כי אם לא האמין השופט לעד כי יידו אבנים, לא יכול היה להאמין לו שהן השתתפו בהפגנה. טענתן זו הביאו בפני המושל הצבאי לפי סעיף 43 לצו בדבר הוראות בטחון, תש"ל - 1970, אשר על פיו רשאיות העותרות לפנות בערעורים על הרשעה או גז"ד אל המושל הצבאי. המושל דחה את פנייתן והעתירה נדחתה. המפקד הצבאי מוסמך לאשר או לבטל פס"ד של בתי"ד צבאיים שבאזורו, וזאת על פי שיקול דעתו, ומשהשתמש בשיקול דעתו שוב אין ערכאה שיפוטית המוסמכת להתערב בשיקול דעתו וכולל בג"צ. ספק הוא, אם לאור ההוראה של סעיף 43, קיימת בכלל סמכות שיפוטית לבדיקת פסיקתם של בתי"ד צבאיים. אגב, אין כל פגם בפסק דינו של ביה"ד הצבאי. רשאי השופט להאמין לעד בענין פלוני ולא להאמין לו בענין פלמוני.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, לוין. 21.6.78).