ע.פ. 115/77 - אברהם לב ואח' נגד מדינת ישראל
*נסיון קבלת דבר במרמה.
* זיוף מסמך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט אשכנזי) בת.פ. 580/74 - ערעורם של המערערים נדחה בעיקרו וערעורה של המדינה נתקבל בחלקו)
העובדות:
חברת קו צינורות נפט אילת אשקלון (להלן קצא"א) מסרה בשעתו לחברת "רמדו" הקמת מזח ושוברי גלים באשקלון מאבנים בכמות כוללת של כ- 350 אלף טון. התמורה שולמה לרמדו עפ"י חשבונות חודשיים בסכום השווה למכפלת הכמות שסופקה במחיר לטונה. מטעני האבן החלו להגיע לאתר בפברואר 1973, כשבדרך הובא המטען למכון שקילה, שם נרשם המשקל בתעודה וזו נמסרה לנהג אשר בהגיעו לאתר מסר את התעודה במשרד רמדו. למחרת המסירה הכינה פקידת רמדו, עפ"י כל התעודות שהצטברו, דף ריכוז יומי. הדף והתעודות הועברו מידי יום לחוליית פיקוח מטעם קצא"א. למעשה לא הצליחה חוליית הפקוח מטעם קצא"א לפקח ובאחד הימים נמסרה האחריות לפקוח על חברת רמדו עצמה. המערערים אברהם לב ודוד חביב היו מנהלי רמדו ובעלי המניות העיקריים של החברה והמערער משה קליין היה הממונה על הרכב ומן התמורה קיבל הוא 4 אחוזים. בחקירה שהחלה לאחר שהגיעו ידיעות על זיופים הוצבו מעקבים והתברר כי המערער קליין קיבל מידי שני שוקלים שבמכון השקילות תעודות ריקות והוא היה מזייף אותן כאילו עברו מכוניות עם אבנים במכון ואת התעודות היה מגניב בלילות לתוך משרדי רמדו בין התעודות האחרות וכך הוכנסולדפי הרישום היומי שהועברו לקצא"א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קליין זייף 51 תעודות והרשיע אותו בזיוף התעודות, אך זיכה אותו מנסיון לקבלת דבר במירמה, ואילו את מנהלי רמדו והחברה הרשיע בנסיון לקבלת דבר במירמה מאת קצא"א, אך זיכה אותם מזיוף התעודות. המערערים הועמדו לדין בגין מעשים שבוצעו גם לפני תחילת המעקב, אך ביהמ"ש חילק את האישומים לשתי תקופות, לפני תחילת המעקב שהיא התקופה הראשונה ואחרי תחילת המעקב שהיא התקופה השנייה. בכל מה שקשור לתקופה הראשונה זיכה ביהמ"ש את המערערים ובכל מה שקשור לתקופה השנייה הרשיע אותם כאמור. המנהלים מערערים על הרשעתם בטענה שלא ידעו על הזיופים ולחילופין שהדברים לא הגיעו לכדי עבירת נסיון אלא הכנה בלבד, שכן הדברים לא הגיעו עד לכדי התחלת ביצוע עבירה. קליין ערער על הקביעה שזייף 51 תעודות משלוח. המדינה ערערה על זיכוי המנהלים והחברה מעבירה של קבלת דבר במירמה בתקופה הראשונה ומעבירות זיוף והפצה שנעשו ע"י קליין, ועל זכויו של קליין מעבירות הנסיון של קבלת דבר במירמה.
החלטה - השופטת בן פורת:
א. אשר לערעורו של קליין - המומחה לכתב יד העיד בוודאות על 19 תעודות שקילה שזוייפו ואילו לגבי 32 תעודות קבע רק שקיים דמיון בין כתב ידו של קליין לבין הכתב המופיע בהן. אילו היתה זו העדות היחידה לא היה מקום להרשיע את קליין אלא בזיוף אותן 19 תעודות בלבד, ואין להקיש לכאן מפסיקה בהליך אזרחי. ברם קיימת הודאתו של קליין עצמו שכתב ידו מופיע על 31 תעודות שקילה ומכאן שיש להרשיעו בזיוף 31 תעודות.
ב. יש להרשיע את קליין בנסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות מקצא"א, היינו תמורה עבור כמויות האבן הרשומות ב- 31 התעודות שאותן זייף. השתלת תעודות השקילה המזוייפות בין יתר התעודות כדי שיועברו ע"י הפקידה לקצא"א, אם כי בתום לב מצד הפקידה, פירושה טענת מרמה כאילו סופקה האבן שצויינה בתעודות המזוייפות ומשמעותה גם פקודה שרמדו תעשה את כל הדרוש כדי לקבל את התמורה. בכך הוכנסו התעודות למסלול המוביל, לפי סדר ידוע וקבוע מראש, אל היעד של העברת טענת השוא לקצא"א והשגת התמורה. ניתן להרשיע את קליין בנסיון לקבל במירמה את מלוא התמורה ולא רק את חלקו כדי 4 אחוז. כדי להרשיע בעבירת קבלת דבר במירמה אין צורך שהנאשם קיבל את הדבר בעצמו.
ג. אשר לערעורם של המנהלים - בפני ביהמ"ש היה מספיק חומר כדי לקבוע שהשניים ידעו על זיופי התעודות ועל הדיווח על כמות גדולה יותר של אבנים שכאילו סופקו. כיון
שהמנהלים ידעו על העברת התעודות המזוייפות הרי הם אחראים בפלילים בגין נסיון לקבל דבר במרמה. אמנם ידיעתו של אדם כי פלוני עובר עבירה, היא כשלעצמה אין בה כדי להטיל על האיש היודע, אחריות פלילית, ואולם בעניננו היתה חובה מוטלת על המנהלים למנוע את מעשי המרמה וזאת הן בהתחשב בכלל כי מעביד היודע שעובדו עובר עבירה במסגרת תפקידו חייב למנוע זאת, שאם לא כן יראוהו כמסייע, והן משום שחברת קצא"א העבירה במפורש לרמדו את הבקורת על נכונות הדיווח, ומכאן התחייבות של רמדו למנוע ביצוע מרמה באבנים המסופקות.
ד. אשר לשאלה אם היה כאן נסיון או הכנה, יש לומר כי המעשים עברו כבר את גדר ההכנה והגיעו לגדר נסיון. הרשעה בנסיון אין הכרח כי תבוסס כבר על הפעולה האחרונה של מעשה העבירה, ודי בכך שהדברים הגיעו לשלב מתקדם בהוצאת הכוונה של קבלת כספים במרמה מן הכח אל הפועל.
ה. ערעורה של חברת רמדו נפל למעשה מאליו כאשר שני המנהלים הורשעו ואז נושאת גם החברה באחריות.
ו. יש לקבל את ערעור המדינה בכל הנוגע לזיכוי רמדו ומנהליה מעבירת זיוף תעודות השקילה. משהוכח שהמנהלים ידעו על זיוף תעודות השקילה וצרופן לחומר השוטף ולא נקפו אצבע למנוע זאת, יש לראותם כאחראים על דרך הסיוע.
ז. אשר לזיכוי רמדו ומנהליה מעבירה של קבלת דבר במירמה בתקופה הראשונה - ביהמ"ש המחוזי זיכה אותם באשר המדינה לא יכלה לתת פירוט כמה תעודות זייפו באותה תקופה ומהי כמות החומר שהוצהר עליה במירמה, וזכותם של הנאשמים שידעו איזה מעשים מיוחסים להם ומה הסכום שמייחסים להם כי קיבלו במירמה כדי שיוכלו להתגונן כהלכה. השאלה שנתעוררה בנדון זה היא אם יש לראות בכך עבירה נמשכת לכל תקופת העבודה והתשובה לכך היא שלילית בנסיבות הענין.
ח. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הטיל על כל אחד משני המנהלים מאסר בפועל של 18 חודשים וקנס של 2,500 ל"י וביהמ"ש העליון ביטל את עונש המאסר של חביב שבינתיים נפצע קשה בתאונת דרכים והפך לנכה של 100 אחוז. אשר ללב - נשאר עונש המאסר בפועל בעינו, אך הקנס הועלה ל- 15 אלף ל"י לגבי כל אחד משני המנהלים והחברה.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. עו"ד שמרון ללב וחביב, עו"ד קמר לקליין, עו"ד סגל לחברת רמדו, עוה"ד מ. ברנשטיין ואבידע למשיבה. 1.6.78).
בג"צ 338/77 - מיצי ברסלאו נגד המפקח על מטבע חוץ
*הקניית מטבע חוץ לאוצר בלי הכרעה משפטית אם המטבע שייך לתושב ישראל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים שמגר, אשר ולוין נגד דעתם החולקת של השופטים גב' בן פורת ואלון).
העובדות:
בחדר כספות של בנק ברקליס ברמת גן נפרצו כספות רבות והפורצים השאירו אחריהם מטבע חוץ השווה לכ- 10 אלפים דולר שנמצאו בכספת של בני הזוג נתני. העותרת, תושבת חוץ היא דודתה של גב' נתני, והיא טענה כי המטבע הנ"ל הוא שלה והפקידה אותו בארץ בידי נתני. המשיב דחה
את טענות העותרת וסבר כי המטבע שייך לבני הזוג נתני, שהחזיקו אותן בעבירה על החוק, ולפיכך היקנה את המטבע לשר האוצר כנגד תשלום של אגורה אחת לכל דולר. סמכותו של שר האוצר להקניית הדולרים, בכל הנוגע למצב לפני המהפך הכלכלי, נובעת מתקנות ההגנה (כספים) 1941, ולפי תקנה 6(1) "כל אימת שנעשה אדם מחוייב... להציע למכירה כל מטבע זר... ולא עשה כן, רשאי שר האוצר... להורות כי המטבע יוקנה לשר האוצר... אלא ששר האוצר... ישלם לאדם... את המחיר שיקבע ע"י שר האוצר". במסגרת המאמץ של העותרת לקבל לידיה את הכספים, הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי להצהרה כי היא הבעלים של המטבע, אך כמשיבים עשתה את בעלי הכספת ולא את המשיב, אם כי המשיב ידע על ההליכים בביהמ"ש, ואכן ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי העותרת היא בעלת הכספים. עתה עותרת העותרת לבג"צ שיורה על המשיב כי לא יקנה לשר האוצר את המטבע שנמצא.
החלטה - השופט לוין (דעת הרוב):
א. האמור בתקנה 6 הנ"ל אינו מחייב את המשיב לנקוט בהליכים פליליים או אזרחיים קודמים להחלטתו להקנות את הכספים, ויכול הוא עצמו לקבוע אם נתמלאו התנאים האמורים בתקנה המזכים אותו להקנות את הכספים לשר האוצר.
ב. מי שנפגע על פי התקנה יכול לתקוף את החלטת ההקניה בפני בג"צ כמו כל מעשה של המינהל, והשאלה המתייצבת כאן בפני בג"צ היא אם הרשות עשתה שימוש נכון בשיקול דעתה כשקבעה שהעותרת אינה בעלים של המטבע הזר. כאן קיימת חזקה עובדתית כי כל שנמצא בכספת שייך לבעלים ולכאורה העותרת איננה הבעלים של הכספים.
ג. צו ההקניה ניתן לתקיפה בדיעבד הן לפני בג"צ והן בפני הערכאות הרגילות, ומשום כך לא נפגע הכלל שאין פוגעים בזכותו היסודית של אדם לרכושו ללא בירור משפטי. אכן, בהיעדר טעמים לסתור בלשון דבר החקיקה, אין לפגוע ברכושו של אדם ללא קביעה שיפוטית קודמת, אך במקרה דנא התקנה 6 הנ"ל יש לפרשה כך שההקניה המינהלית יכולה להתקיים בלי בדיקה שיפוטית קודמת.
ד. לענין תקיפת צו ההקניה בפני בימ"ש רגיל - לאחר שתדחה עתירת העותרת לבג"צ, תוכל לפנות לבימ"ש ולדרוש כי המטבע יוחזר לה, וזאת על יסוד ראיות פוזיטיביות כי הכסף שייך לה. ביהמ"ש המחוזי מוסמך במקרה כגון זה לקבוע אם נתקיימו התנאים העובדתיים שבעקבותיהם מוסמך המשיב לפעול עפ"י שיקול דעתו לצורך ההקניה.
ה. העובדה שהעותרת קיבלה הצהרה מביהמ"ש המחוזי שהכספים הם שלה אין בה כדי למנוע מן המשיב את צו ההקניה, שכן המשיב לא היה צד לאותה תובענה. לטענה כי המשיב ידע על ההליך ולא ביקש להצטרף כבעל דין ומכאן ויתור או מניעות מצידו באופן שיש לראותו כמשלים עם תוצאות ההליך - יש והתנהגות יכולה להתפרש כהשלמה עם תוצאות של הליך, כשמבקשים לצרף אדם כבעל דין בתובענה והוא מסרב, אך בעניננו המשיב הודיע לביהמ"ש המחוזי עוד לפני שהדיון הסתיים כי נתן כבר את צו ההקניה.
השופט שמגר - הצטרף לפסק דינו של השופט לוין ובין היתר עמד על כך שהקנית מטבע לאוצר בתמורה של אגורה לדולר מהווה למעשה החרמה, ואם שר האוצר סבור שנעברה עבירה פלילית ורוצה להביא להחרמתו של המטבע, עליו לפנות תחילה לביהמ"ש באישום פלילי. ברם אין כאן עתירה של הבעלים של המטבע נגד קביעת התמורה כאמור, ועל כן אין בג"צ קובע הלכה בענין זה, אך מביע תקוה שרשויות האוצר יפעלו ברוח דברים אלה.
השופט אשר - הצטרף בפסק דין קצר לדעת הרוב.
השופטת בן פורת (דעת מיעוט):
א. אילו היה מוסמך שר האוצר לקבוע שהתנאים לפי תקנה 6 נתקיימו בבני זוג נתני,
כאשר אלה והעותרת כפרו בכך, כי אז גם פס"ד הצהרתי של ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה למנוע משר האוצר את קביעת העובדות, אלא יכול היה להוות שיקול משיקוליו של ביהמ"ש. ברם אין לשר האוצר הסמכות לקבוע כי נתמלאו התנאים הנ"ל, שהם למעשה בגדר עבירה פלילית של האדם המחזיק את הכספים. כיון שמדובר בעבירה פלילית הרי כל עוד כופר האיש בעובדות המהוות את העבירה, הרי הוא בחזקת זכאי, וכל עוד לא הורשע יש לראותו כזכאי.
ב. הצדק הטבעי דורש שהשלטון לא יפגע ברכושו של הפרט, ללא בירור משפטי. אם רוצה המחוקק לסטות מכך הוא יכול לעשות זאת, אך באופן ברור, וכל עוד לא עשה כן עומדת בעינה ההנחה שהתכוון לכבד את עקרונות הצדק המונעים פגיעה ברכושו של אדם.
ג. כאשר נשקף נזק לציבור יש ומתירים פעולה מינהלית לפני הכרעה שיפוטית, אך שיקול כזה אינו קיים בעניננו כאשר מדובר במטבע זר וניתן להחרימו לאחר הרשעה בדין.
השופט אלון - הצטרף, בפסק דין נפרד, לפסק דינה של השופטת בן פורת.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת, אלון, לוין. עו"ד צ. אלטר לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 12.7.78).
בג"צ 114/78 - מוחמד סעיד בורקאן נגד שר האוצר ואח'
*סירוב הרשויות להחכיר דירה ברובע היהודי לערבי אזרח ירדן.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
המשיבה, החברה הממשלתית לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, היא חברה ממשלתית שתפקידה לשקם ולפתח את הרובע היהודי. על ההריסות בנתה החברה בתים חדשים ואת הדירות היא מוכנה להחכיר למגורים. החברה פרסמה "היצע דירות לציבור" בפברואר 1978 ובו נקבע כי רשאי להשתתף בהיצע רק מי שהוא אזרח ישראל, תושב בה ושירת בצה"ל, או קיבל פטור משרות מצה"ל, או עולה חדש שהוא תושב ישראל. העותר אינו אזרח ישראל ואין הוא עולה חדש. אזרחותו היא ירדנית ולדבריו היה תמיד תושב העיר ירושלים. לטענתו הוא רוצה לחכור דירה שהיתה שייכת לו ושגר בה, ואשר לטענתו פונה ממנה בכח, המשיבה מסרבת להחכיר למשיב את הדירה ועל כך העתירה.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לטענת המשיבה כי אין על בג"צ להיזקק לעתירה באשר המשיבה אינה ממלאה תפקידים ציבוריים על פי דין כאמור בסעיף 7 (ב) לחוק בתי המשפט - לענין זה יש להבחין בין סעיף ד (א) ובין סעיף 7 (ב) והסמכות לפי סעיף 7 (א) עומדת לבג"צ גם כנגד משיבים שאינם ממלאים תפקידים ציבוריים עפ"י דין. אלא שהסמכות לפי סעיף 7 (א) מותנית בשניים אלה: שאין סמכות שיפוט לבית משפט אחר בנדון, ושיש צורך במתן סעד למען הצדק. בעניננו היה היצע דירות לציבור שהיא למעשה הזמנה לציבור
להגיש למשיבה הצעה, כמשמעות סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), וההיצע של המשיבה וההצעה של המציע, הם בגדר "משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה" כמשמעותו בסעיף 12 לחוק האמור. אם אמנם היה בתנאי ההיצע של המשיבה משום חוסר תום לב או התנהגות בלתי הוגנת, יכול המציע לבוא על סעדו בביהמ"ש המוסמך. אעפ"כ כדי למנוע התדיינות נוספת בביהמ"ש אחר, יחווה בג"צ דעתו לגופו של ענין.
ב. העותר העלה עובדות לא נכונות בענין הדירה בה גרו הוא והוריו ואם כי בשאלה העומדת לדיון אין חשיבות למקום מגוריו הנוכחי או הקודם של העותר, הרי שקריו בדבר מקום מגוריו פוסלים אותו מלעתור לבג"צ.
ג. העתירה זכתה לפירסום בכלי התקשורת בארץ ובחו"ל ואם כי אין לבוא לעותר בטענה על שניהל מלחמה ציבורית בטרם פנה לבג"צ, הרי משהוגשה העתירה יש בפנייה אל כלי התקשורת משום בזיון ביהמ"ש. הבא לבקש סעד מבג"צ חייב לגזור שתיקה על עצמו מחוץ לכתלי ביהמ"ש, שמא תתפרש פנייתו לכלי התקשורת כהבעת אי אמון בביהמ"ש. גם בכך די כדי שהעתירה תדחה על הסף.
ד. לטענת העותר שהמשיבה מפלה אותו שלא כדין מחמת דתו - אין טענה כזו יכולה לבוא מפי העותר כאשר הצהיר כי לפי דתו אסור לו למכור אדמה ליהודים ואין הוא מוכן להפר מצוות דתו לענין זה. אם מותר לו לעותר להפלות בין מוסלמים לבין יהודים אין הוא יכול להתרעם על אחר הנוהג כמותו.
ה. בדרישת המשיב שחוכרי הדירות חייבים להיות אזרחי ישראל ששירתו בצבא, או עולים חדשים, אין משום הפלייה מחמת דת או לאומיות או משום הפליה פסולה אחרת. אין בהכרח פסול בהפלייה בין אזרחים ללא אזרחים לענין טובת ההנאה מנכסי האומה או שאר זכויות כלכליות. כמו כן, הצורך בשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה, הוא משום שצבאות ירדן הרסו את הרובע היהודי וגירשו משם את היהודים. השיקום בא להחזיר עטרת הישוב היהודי במקום ליושנה כדי שליהודים יהיה רובע כמו למוסלמים ולנוצרים ולארמנים. אין כל הפלייה פסולה בייחוד של הרובעים הללו, רובע רובע ועדתו. במידה שיש הפלייה נגד אזרחים ירדניים החייבים נאמנות לירדן, כמו העותר, הרי ההפלייה מוצדקת וכשרה, לנוכח מה שעוללו לנו הירדנים בעיר העתיקה, ואין לדרוש מאתנו שנפתח אנחנו פתח לרווחה לירדנים לחזור ולהתיישב ברובע היהודי דוקא. גם בשיקולים בטחוניים וגם בשיקולים מדיניים יש הסבר והצדק להפלייה כזאת.
השופט בכור:
לא בטוח שהעותר יכול לקבל את סעדו בבימ"ש אחר. אילו תבע העותר את המשיבים בביהמ"ש המחוזי עפ"י סעיף 12 לחוק החוזים הנ"ל, והוכיח את תביעתו, יכול היה לזכות בפיצויים, אך אין הוא רוצה בפיצויים אלא לקבל דירה ברובע היהודי. על כן לא היה מנוס מהכרעת השאלה המהותית בעתירה זו ולעניין ההכרעה מסכים השופט בכור לדברים שנאמרו לעיל.
השופט שמגר:
הסוגייה שלפנינו אינה עניין של שוויון הזכות לדיור, כפי שניסה העותר להציגה, אלא עניין זכותן של רשויות השלטון ושל התאגידים הציבוריים לשקם מהריסותיו את הרובע היהודי. מששוחררה העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, הוחלט להחזיר עטרה ליושנה ולשקם את הרובע היהודי כדי שישתבץ מחדש בין יתר הרובעים העדתיים שבעיר העתיקה, כפי שהיה במשך מאות רבות של שנים. שיקום אתר הסטורי לאומי כאמור, הוא בגדר מטרה ציבורית שלמען הגשמתה מותר להפקיע רכושו של אדם בהליכים לפי החוק
ותמורת פיצוי נאות. כל אלה קויימו במקרה דנן. מאחר ומדובר במערכת עובדות מיוחדת במינה יכלה המשיבה שלא להחכיר לעותר דירה ברובע.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד א. לנמן לעותר, עוה"ד ד. בניש, מ. נאור ומ. בן זאב למשיבים. 4.7.78).
בג"צ 602/77 - עיני ישראל נגד ועדת העררים למוניות ואח'
*רשיון למונית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותר הוא נהג מונית שביקש רשיון למונית ובבקשתו פירט שתי עובדות: שבנהיגתו במונית חלה הפסקה מ- 15.4.74 עד 9.7.74; כי בתקופה שבין 7.11.71 ו- 8.11.72 היה פסול לנהיגה בשל שלילת רשיון עפ"י פסק דין. המשיבים הודיעו לעותר כי בקשתו נדחתה והנימוק היה שלא נהג במונית כעיסוק עיקרי לפחות שלוש שנים מתוך ארבע השנים שקדמו. למועד הקובע, וזאת משום שהעותר לא נהג במונית בתקופה שבין 15.4.74 עד 9.7.74. המבקש הגיש השגה על אי פרסום שמו כמי שממלא לכאורה את התנאים לקבל רשיון, וועדת העררים שמעה את ההשגה, וקבעה כי העותר לא עסק באותם חדשים בנהיגה מחמת דכאון נפשי, באשר אשתו עזבה את הבית ולקחה את בתו, והחליטה על כן לפרסם את שמו של העותר ברשימת אלה שלכאורה מילאו את התנאים לקבלת הרשיון. שנתיים לאחר מכן הוזמן העותר שוב להופיע בפני הועדה, בעקבות יוזמת רשות הרישוי, והפעם הועלו בפני הועדה הן ההפסקה האמורה בנהיגת העותר והן שלילת רשיונו של העותר עקב הרשעתו בדין, כאשר תום ריצוי העונש של הפסילה היה בתוך התקופה המותנית לצורך קבלת רשיון. על כך העתירה.
החלטה - השופט ויתקון :
א. לגבי הנימוק של הפסקה בנהיגה כעיסוק עיקרי, קיימים פגמים בהליכים. קשה להבין על שום מה יהיה מותר למשיבות להעלות מחדש לדיון ענין שכבר נדון ושלגביו כבר נתקבל עררו של העותר. נכון שהענין נדון בעבר רק לצורך פרסום השם, ומה שהוחלט בשלב הראשון אינו מעשה בית דין, ויתכן שבמקרים יוצאים מן הכלל למען שלום הציבור צריך לאפשר לרשות לבוא ולדון שנית בענין, אך בדרך כלל אין זה רצוי מבחינת כללי המינהל התקין להטריד את האזרח באותו עניין פעמיים.
ב. פגם דיוני קיים גם בהחלטת הועדה, בשלב השני, לדרוש מהעותר חוות דעת על השפעת מצבו הנפשי על כושר נהיגתו ומשהביא חוות דעת מרופא פסיכיאטרי המאשר את טענותיו, קבעה הועדה כי אותו דיכאון אינו מהווה כח עליון שמנע מן העותר את הנהיגה.
ג. גם לגופו של עניין אין לקבל את החלטת הועדה. אילו היה העותר מנוע מלנהוג במכונית בגלל מחלה או פגיעה פיסית היו רואים בכך מניעה מחמת כח עליון, ואין נפקא מינה אם המניעה היתה מחמת מחלה פיסית או מחמת מצב נפשי, שלפי חוות דעת מומחה היקשה עליו את הנהיגה.
ד. אשר לנימוק הפסילה בגין ההרשעה הקודמת - לפי התקנה צריך כי יחלפו לפחות 7 שנים מתום ריצוי העונש אם ההרשעה פגעה בכשירותו של המבקש להפעיל מונית. השאלה אם תקופת פסילה היא בגדר ריצוי עונש כך שמתום תקופת הפסילה יהיה צורך ב- 7 שנים, אין צורך להכריע בה, שכן אין לומר כי ההרשעה האמורה פגעה בכשירותו
של העותר להפעיל מונית. מדובר בגרימת מוות בתאונה כאשר ביהמ"ש הבהיר בגזר דינו את נסיבות המקרה, ומתברר שהיתה כאן מצד קורבן התאונה מידה רבה של רשלנות תורמת. התיאור שניתן בגזר הדין אינו משאיר מקום לספק שרשלנות העותר היתה יחסית קטנה, מאז גזר הדין עברו למעלה מ- 7 שנים, ואין לומר שעבירתו זו של העותר יש בה כדי להצביע על קווי אישיות שליליים.
השופטת בן פורת:
בשאלה אם רשאית היתה הרשות לעורר מחדש את ענין היעדר נהיגה במשך כחודשיים, חולקת השופטת בן פורת על דעת השופט ויתקון. מדובר בתקנות משנת 1974 שלפיהן לא באה שום בקשה בפני ועדת הערר לדיון עניני מבלי שקדם לכך פרסום שמו של המבקש ובהשגה על סירוב לפרסם רשאי היה לדון יו"ר הועדה לבד ועל כן מן הדין היה לאפשר להעלות מחדש את כל הנושא כאשר נדונה לגופה השאלה אם המבקש כשיר לקבל רשיון. העובדה שבמקרה המסויים הזה ישב בדין הרכב של שלושה בהשגה על ההחלטה שלא לפרסם את שמו על העותר, אינה משנה את העובדה הבסיסית שהנושא שעמד לדיון בפעם הראשונה היה אך ורק אם לפרסם את השם ואם לאו. לפיכך לא יכלה ועדת הערר לדון בשלב הראשון בבקשה לעיצומה.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. עו"ד מועלם לעותר, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 12.7.78).
בג"צ 417/78 - המובילים צפת נגד מע"צ ואח'
*אי צירוף ערבות בנקאית כנדרש במכרז (העתירה נדחתה).
העותר השתתף במכרז של מע"צ להובלת נוסעים. לפי תנאי המכרז צריך היה לצרף להצעה ערובה בנקאית והעותר הגיש המחאה רגילה משלו. הצעתו נפסלה מיד בשל היעדר ערובה בנקאית. אותה שעה היתה מע"צ חייבת לעותר סכום כסף העולה על סכום הערובה הנדרשת, ולפני שועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעת המציע השני התקשר העותר עם מע"צ והודיע כי הוא מסכים שהחוב האמור ישמש במקום ערובה בנקאית. מע"צ סירבה להתחשב עם הצעת העותר ועתירתו נדחתה. בעבר נפסק כי משתתף במכרז שיש לו חוב אצל הרשות המזמינה בסכום העולה על הערובה הנדרשת, רשאי להציע שהחוב יבוא במקום הערובה. ברם באותו מקרה ההצעה הוגשה יחד עם המכרז לפני פתיחת ההצעות. אין בג"צ מוכן להרחיב את ההלכה שנקבעה באותו ענין גם למקרה כגון זה שלפנינו שהצעה מועלית לאחר פתיחת ההצעות שבמכרזים. לעותר היו גם טענות לגבי המציע השני שהצעתו נתקבלה, אך אם הצעת העותר נפסלה כדין אין לו פתחון פה לעמוד בפני בג"צ על פגמים שאולי ניתן לגלות אצל אחרים.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד מ. ארבל לעותרת. 6.7.78).
בג"צ 192/78 - יוסף חיים נגד המועצה המקומית רמות השבים ואח'
*הסעת תלמיד לבית ספר כשמקום מגוריו מרוחק (העתירה נדחתה).
המשיבה השנייה היא רשות חינוך מקומית והעותר, שהוא ילד בן 6, מתגורר באיזור רשות החינוך של המשיבה. מקום מגורי משפחת העותר מרוחק ממרכז המושבה ומביה"ס. הורי העותר סבורים כי אין המשיבים ממלאים את החובה המוטלת עליהם לפי תקנה 7 לתקנות לימוד חובה, שלפיה צריכה רשות החינוך להסיע תלמידים לבי"ס אם המרחק מן הבית עולה על 2 ק"מ, או שיש שיבוש בדרכים. מחלוקת אחת בין הצדדים היתה אם המרחק מבית העותר לבית הספר עולה על אלפיים מטר. המועצה
המקומית הגישה תצהיר של מודד מוסמך כי המרחק הוא כ- 1950 מטר ואילו מודד מטעם העותר הגיש תרשים שלפיו הדרך היא 2016 מטר. השופט ויתקון בפסק דינו ציין כי לפי עיון בתרשים שהוגש ההבדל בין שתי המדידות נובע מכך שהדרך לפי מדידת המודד של המשיבים חוצה גן ציבורי הגובל עם ביה"ס, ואכן אין כל סיבה מדוע לא ישתמש הילד בדרך זו ויקיף את הגן. הורי הילד פנו לנציב תלונות הציבור שהביע דעתו כי תלונת העותר מוצדקת, וכן התבקשו המשיבים ע"י משרדי החינוך והפנים לדאוג לתחבורה לעותר, אך המשיבים טענו שהגורמים הללו לא באו אתם בדברים לפני שקבעו את אשר קבעו. זכותה של המועצה לעמוד על דעתה ואין היא חייבת לקבל את דעת הגורמים האחרים.
השופט ח. כהן העיר כי אין צורך לבדוק איזו מדידה היא הנכונה שכן המועצה המקומית יצאה ידי חובתה כאשר בחרה מודד מוסמך והטילה עליו למדוד ולהורות לה מה המרחק ומשקיבלה מדידה והוראה מוסמכת שהמרחק אינו עולה על 2 ק"מ אין היא חבה עפ"י התקנה הנ"ל. אין המועצה נדרשת לנדוד ממודד למודד שמא ימצא מודד מוסמך שמדידתו תביא לידי תוצאה אחרת. תשובת המועצה המקומית כי לפי מדידת מודד מוסמך מטעמה אין המרחק עולה על 2 ק"מ היא תשובה ניצחת שאין אחריה ולא כלום. בג"צ אינו מסוגל ולא נוצר להכריע בין המודדים או למדוד מדידות משלו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. חיים לעותר, עו"ד א. גלילי למשיבים. 11.7.78).
בג"צ 283/78 - יוסף מולא ואח' נגד ראש המועצה המקומית ירכא ואח'
*סמכות בג"צ לדון בהודעת ראש מועצה על הפסקת חברותו של חבר מועצה (העתירה נדחתה).
ארבעת העותרים הם חברים במועצה המקומית ירכא, וראש המועצה שלח להם הודעה על הפסקת כהונתם בגלל היעדרותם משלוש ישיבות רצופות של המועצה. לפי סעיף 105 לצו המועצות המקומיות, מי שנשלחה לו הודעה על הפסקת חברותו, רשאי להגיש בקשה "לבימ"ש מוסמך" לביטול ההודעה, העותרים פנו לבג"צ ועתירתם נדחתה. השאלה היא איזהו ביהמ"ש המוסמך לדון בענין. אין ספק כי מחוקק המשנה התכוון כי ענין זה יובא בפני ביהמ"ש המחוזי ואכן זוהי הדרך הרצוייה. הסכסוך בין העותרים לבין המשיב מתבטא בטענות עובדתיות מנוגדות שאותן יש לברר, ובג"צ אינו בנוי לגביית ראיות והערכת מהימנות של עדים ומוטב שמלאכה זו תיעשה בידי בימ"ש שזוהי מלאכתו הרגילה.
(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט אשר. עו"ד ה. שחאדה לעותרים, עו"ד מ. עמאר למשיב. 3.7.78).
בג"צ 71/78 - מירה נווה נגד מדינת ישראל
*פטור ממכס בקניית מכונית ע"י עולה (העתירה נתקבלה).
העותרת עלתה ארצה בשנת 1971 והיתה זכאית לפטור ממכס על מכונית כשהתנאי לכך שתהיה בעלת רשיון נהיגה ישראלי. באוגוסט 1973 פורסם תנאי נוסף לקבלת פטור, תנאי שנכנס לתוקפו ביום 1.1.74, ולפי אותו תנאי צריך העולה להיות בעל רשיון נהיגה בארץ שממנה בא. בעקבות מלחמת יום הכיפורים פורסמו הוראות שלפיהן מי שהיה זכאי לפטור עד 1.1.74 עם רשיון נהיגה ישראלי בלבד, ובגלל מלחמת יום הכיפורים לא יכול היה לקבל את הרשיון, בגין גיוס בוחנים, מורי נהיגה וכדו', יהיה זכאי לפטור אם יציג רשיון נהיגה ישראלי עד 31.3.74 ובתנאי שהחל בלימוד נהיגה לפני 1.8.73. לעותרת לא היה רשיון נהיגה מפולין ובעקבות ההוראות הנ"ל ביקשה הארכת המועד לקבלת רשיון ישראלי עד 31.3.74. השאלות שבמחלוקת הן אם אמנם התחילה את לימודיה לפני 1.8.73 ואם הופסקו שיעורי הנהיגה שלה בגלל גיוס מורה הנהיגה שלה למשך חודש ימים. העותרת הציגה במשרדי המכס אישור של המורה ושל בית הספר כי התחילה ללמוד נהיגה לפני התאריך הקובע ולא הובאה כל ראיה לסתור, ואעפ"כ לא
ניתן לה הפטור. בקבלו את העתירה ציין בג"צ כי בתצהיר של המורה ואישור בית הספר יש כדי להוכיח את טענת העותרת שהתחילה ללמוד לפני התאריך הקובע וההפסקה נגרמה בגלל הגיוסים, והמשיבה לא הראתה כל טעם מדוע לא לקבל את התצהיר כאמת.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד גרוס לעותרת, עו"ד מ. שקד למשיבה. 5.7.78).
בג"צ 268/78 - עינצ'י אברהם נגד שר הבינוי והשכון ואח'
*החלטה למסור עבודה למציע הזול ביותר לאחר שפנה לבג"צ והתנגדות המציע שזכה בעבודה (העתירה בוטלה לאחר שהעותר בא על מבוקשו).
משרד הבינוי והשיכון פירסם מכרז לעבודות אחזקה מסויימות בישוב ימית והצעת העותר היתה זולה מהצעת המשיב השלישי, ובכל זאת זכה האחרון בקבלת העבודה. העותר פנה לבג"צ ולאחר שהוצא צו על תנאי הודיעו המשיבים כי החליטו למסור את העבודה לעותר אם כי כבר התקשרו עם המשיב השלישי בהסכם וזה התחיל בעבודתו. בעוד שהעותר מרוצה מהתוצאות הופיע המשיב השלישי והתנגד למסירת העבודה לעותר. אולם אין בידי בג"צ לצוות על המשיבים לחזור בהם מהחלטתם למסור את העבודה לעותר. נכון הדבר, הזוכה צורף לעתירה כדי שיוכל להגן על זכויותיו, ולפי קביעת בג"צ הכרחי הוא לצרף כמשיב כל צד העלול להיפגע, אך כאן המצב הוא שהעותר בא על סיפוקו, ובעצם יכול הוא לבטל את עתירתו ולהשמיט בכך את הקרקע מתחת כל הליך נוסף בעתירתו. ברם, גם אם בג"צ יראה את המשיב השלישי עתה בתפקיד של עותר המבקש שבג"צ ימנע ממשרד הבינוי את המעשה שהחליטו לעשותו, הרי עליו להתגבר על הקושי שבעצם הוא יכול לפנות לבימ"ש אחר ולבקש תרופה. לטענתו התקשר עמו משרד הבינוי כדין בהסכם ושלא כדין הפרו את ההסכם, ואם כך הדבר עליו לפנות לבימ"ש רגיל בתביעה על הפרת חוזה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. העותר לעצמו, עוה"ד גב' מ. נאור למשרד השיכון,עו"ד גב' ליפשיץ למשיב 3. 6.7.78).
בג"צ 112/78 - הייליגר ושות' נגד שר הבריאות ואח'
*פגמים במכרז לרכישת ספרי רפואה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה הסדר לרכישת ספרות מקצועית עבור הרופאים עובדי המדינה שהונהג ע"י משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית. בהתאם להסדר זה תרכוש המדינה ספרות מקצועית עבור הרופאים, לפי רשימת ספרים מקצועיים שתוגש ע"י כל רופא, הספרים וכתבי העת יהיו ברשות הרופאים במשך מספר שנים ולאחר מכן יוחזרו לידי המדינה. בעקבות הסדר זה פירסמה המדינה מכרז להספקת הספרים והיו בו פגמים שונים. העותרת השתתפה במכרז וניהלה ויכוחים עם המשיבים אי בדבר תנאי המכרז ותנאי האספקה וסירבה להתחייב לגבי מועדי ההספקה של הספרים בעוד שספקים אחרים התחייבו. כן היו התנאים הכספיים, אחוזי הרווחים, של הספקים האחרים יותר טובים מאלה של העותרת והאחרים זכו במכרז. עתירת העותרת נדחתה. למעשה ההסדר על רכישת הספרות המקצועית מעורר את הרושם שלא נוצר אלא כדי לעקוף את החובה בתשלום מס הכנסה. אולם כל עוד לובש ההסדר לבוש של רכישת נכסים ע"י המדינה, צודקים המשיבים כשהם הולכים בדרך הרכישה עפ"י מכרז. לא הושקעה מחשבה מספקת מראש איך לעשות את המכרז, וחלוקת ההזמנות בין הספקים שזכו היא שרירותית כשיש בהן יותר זולות ויותר יקרות. בכל זאת, בנסיבות המקרה, לא יהיה זה הוגן כלפי המשתתפים האחרים במכרז אם יבוטל עתה המכרז כאילו לא היה. בג"צ לא יושיט סעד למי שמשתתף במכרז תוך ידיעת הפגמים והפסולים שבו.
אין לקבל את טענת העותרת כי בריכוז ההזמנות ע"י משרד הבריאות יש משום יצירת מונופולין ופגיעה בחופש המסחר והעיסוק. ביסודו של מונופולין מונחת העדפה
או הענקת זכות יתר, בשעה שבעריכת מכרז ניתנת הזדמנות שווה לכל העוסקים באותו ענף לזכות בעבודה שבמכרז ואין לראות בכך כל מונופולין.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. 29.6.78).
בג"צ 147/78 - סמי אל האדי נגד שר הבטחון ואח'
*פיטורי עובד מדינה בשטחים המוחזקים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
ענינה של העתירה פיטוריו של רוקח שעבר בשירותי הבריאות של הממשל הצבאי וזאת עפ"י תקנות השרות האזרחי הירדני. עתירת העותר נתקבלה. ביהמ"ש עמד על התנאים הדרושים לפיטורין עפ"י התקנות הנ"ל, כאשר מדובר בתלונה נגד פקיד בשל חוסר יעילות או התנהגות בלתי הולמת ואי אפשר לדון בתלונה על סמך אשמות מסויימות. במקרה כזה צריך השר הנוגע בדבר, לפי התקנות הירדניות, להגיש דו"ח אל מועצת השרים, ואם המועצה משתכנעת שיש לפטר את הפקיד צריכה החלטת הפיטורין לקבל אישור של מוסד מלכותי. כיון שאי אפשר לקיים את הוראות התקנה לעניין ריבוי האישים הנושאים באחריות לפיטורין במקרה כגון זה, הרי יקפיד בג"צ הקפדה יתרה למילוי כל התנאים המוקדמים לפיטורין כפי שהתקנה מתנה אותם. תנאים אלה הם חוסר יעילות, אי אפשר לדון בתלונה על סמך האשמות מסויימות וטובת הציבור דורשת את הפיטורין. בעניננו לא נתמלא אף תנאי מן התנאים הנ"ל.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ע. עסלי לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבים. 28.6.78).
המ' 567/78 - קאהר דאמוני נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לאחר הערעור (הבקשה נתקבלה).
באחד הימים פרצה תיגרה במגרש כדורגל ובמהלכה נדקר אחד בכף ידו וביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער כאיש שהיה הדוקר, ודן אותו לשלושה חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ו- 2,500 ל"י קנס, וכן פיצוי למתלונן בסך 1,500. המבקש הגיש ערעור הנסב בעיקרו על עניין הזיהוי, עניין שגם עמד בפני ביהמ"ש המחוזי ונשמעו אודותיו עדויות שונות. עם מתן גזה"ד ביקש ב"כ העותר לדחות את ביצוע המאסר "כדי לאפשר לנאשם לעשות סידורים" ומשום שיש בדעתו לערער על ההרשעה. תגובת התובע היתה "אין לנו עמדה". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב הביצוע משום "שהטעמים שמנה הסניגור אין בהם כדי להצדיק מתן דחיה שכזו, ואילו ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה. הפרקליטות עוררה תחילה את הטענה כי משהחל הנאשם בביצוע המאסר שוב אין אפשרות לדחות את הביצוע, אך לאחר מכן זנחה טענה זו, ובדין זנחה אותה שכן לפי סעיף 30 לחוק סדר הדין הפלילי יכול ביהמ"ש לשחרר נאשם או מי שנדון וערעורו תלוי ועומד גם אם החל בריצוי המאסר. לגופו של עניין, המאסר הוא ל- 3 חודשים, וגם אם תוקדם שמיעת הערעור יתכן שהנאשם ירצה את כל עונשו. בערעור מועלות טענות עניניות בקשר לזיהוי העורר במהלכה של קטטה שבה נטלו חלק רבים. העורר הוא עובד מוסך ומעולם לא הובא בפלילים. הוא אינו טיפוס אלים ואינו מהווה סכנה לציבור. ב"כ התביעה בביהמ"ש המחוזי אף לא התנגד לעיכוב ביצוע המאסר, וכנראה שדברי ההנמקה של השופט המחוזי יסודם לא מעט בטיעונו המשונה של הסניגור שכרך יחד עניין של זמן וסידורים עם בקשה לעיכוב עד לשמיעת הערעור. כלל הוא שאין לעכב ביצוע עונש מאסר לאחר הרשעה אלא כאשר מצויות נסיבות מיוחדות, ובהצטברות הנימוקים דלעיל יש לראות נסיבות מיוחדות.
(בפני: השופט אלון. 15.7.78).
המ' 569/78 - לילי מזור נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר (הבקשה נדחתה).
המבקשת נדונה לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי
בגין עבירות מרמה סחיטה ועושק. לאחר מתן גזה"ד ביקשה עיכוב ביצוע מאסר, ביהמ"ש המחוזי סירב ודחה את הביצוע רק למספר ימים עד שתישמע הבקשה בפני ביהמ"ש העליון. הבקשה בביהמ"ש העליון נדחתה. הסניגור לא שם את הדגש על הסיכויים לביטול ההרשעה או שינוי גזר הדין בערעור, והבקשה היא לדחות את הביצוע לחודשיים כדי לאפשר למבקשת לסדר את ילדה בן השמונה במוסד מתאים, וכן לדאוג לסידורים מתאימים ליתר ילדיה. אולם למבקשת היה זמן מספיק למצוא הסדר לבעיית הילדים במשך כל זמן המשפט ועיכוב מתן גזר הדין. ברור גם שדחייה נוספת לא תעזור ובשחרור המבקשת יש סכנה שמא תמשיך להונות את הציבור. הכלל הוא שאין לעכב מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל. אילו הובאו עובדות משכנעות שעיכוב הביצוע לחודשיים יאפשר. סידור הילדים אולי היה מקום להיענות לבקשה כזו, אך המצב אינו כזה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ינובסקי למבקשת, עו"ד גב' סקולסקי למשיבה. 4.7.78).
המ' 229/78 - אניטה ברדין ואח' נגד אורה צ'רנוב ואח'
*פסיקת הוצאות ושכ"ט (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בבימ"ש השלום התנהל משפט בין הצדדים על חלוקת הוצאות ההסקה החלות על הבית שבו הם גרים וענינים נוספים והצדדים הגיעו "י להסכם פשרה על חלוקת ההוצאות, וכן שהנתבעים, המשיבים דנא, ישלמו למבקשים אגרת ביהמ"ש כ- 100 ל"י, וכן "שכר טירחה בסכום שיקבע ביהמ"ש לפי שיקול דעתו לאחר שמיעת טענות בנדון". שופט בימ"ש השלום שמע את טענות הצדדים והחליט שלא לחייב אף צד לשלם הוצאות למשנהו, בהוסיפו כי אינו רוצה לקבוע מי משני הצדדים אשם במצב היחסים שביניהם. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי וטענו כי טעה בימ"ש השלום שכן נוסח הפשרה חייב פסיקת הוצאות למבקשים בסכום כלשהו. כיון שמבחינה פורמלית צדקו המבקשים, פסק להם ביהמ"ש המחוזי 200 ל"י כשכר טרחה בשתי הערכאות. הבקשה לרשות ערעור על מיעוט הסכום נדחתה. טוענים המבקשים כי זכותם קופחה, כיון שצריך היה לפסוק להם שכר טירחה לפי התעריף המינימלי, וכן את הוצאותיהם בערעור. אכן, הכלל הוא שבאין נסיבות מיוחדות זכאי הצד לפחות לשכר טירחה לפי התעריף המינימלי, ובודאי להוצאות שהוציא, אך כאן היו קיימות נסיבות מיוחדות. ב"כ המבקשים הודה כי אילו, למשל, פסק בימ"ש השלום אפילו לירה אחת שכר טירחה, לא היה יוצא מגדר תנאי הפשרה ולא היה מקום לערעור. על כן נשאלת השאלה אם מן הראוי היה להטריד את ביהמ"ש המחוזי בעניין שנושאו כה פעוט, וביהמ"ש רשאי היה לתת ביטוי לעמדתו השלילית לגבי עצם הגשת הערעור בפניו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ת. אורין למבקשים. 4.7.78).
המ' 536/78 - תעשיות סלוואפלסלט בע"מ נגד צ.מ.ל. בע"מ ואח'
*צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבים ובה טענו כי הם סוכנים בלעדיים של המשיבה השנייה, שזו מבקשת להפסיק את יחסי הסוכנות ביניהם תוך שלושה חודשים, ושהדבר נעשה שלא כדין באשר היה קיים קשר חוזי בין הצדדים לתקופה בלתי מוגבלת וקשר כזה אין להפסיק ע"י הודעה מוקדמת של שלושה חודשים וצריך לפחות תקופה של 3 שנים. עם הגשת התביעה שלא לבטל את ההסכם ביקשו המבקשים צו זמני לבירור התביעה ובקשתם נדחתה. על כך הגישו בקשה לרשות ערעור, ובינתיים הם מבקשים צו מניעה זמני עד מתן פסה"ד בתביעה, ולחילופין עד להחלטה בבקשה למתן רשות ערעור. הבקשה נדחתה. ענין מתן צו מניעה זמני הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא, וביהמ"ש בערעור יתערב רק אם יוברר שביהמ"ש הקודם לא השתמש בשיקול דעתו בדרך הנכונה. בענין דנא בחן ביהמ"ש המחוזי את התצהיר ואת המסמכים מטעם המבקשים והגיע לכלל דעה שלא הוכח קיומו של חוזה, וכי לא היתה ראיה מספיקה לפניו שאין להביא
חוזה מסוג זה לסיום ע"י הודעה של שלושה חודשים מראש. אין לומר שמסקנות ביהמ"ש המחוזי מופרכות על פניהם ועל כן אין להתערב במסקנתו.
(בפני: השופט י. כהן. 14.7.78).
ב.ש. 152/78 - שמואל בן ברק נגד מדינת ישראל
*הפטר ערבות שניתנה לשחרור בערבות, לאחר שעברו 180 יום (הערר נתקבל).
ב- 28.11.77 הובא העורר להוצאת פקודת מאסר בפני שופט שלום בחשד של מתן שוחד. המשטרה הסכימה לשחרור בערבות בתנאי שהעורר ישאיר את דרכונו וימציא ערבות בנקאית של 150 אלף ל"י. העורר הסכים לכך, הפקיד את דרכונו והמציא את הערבות הבנקאית הנ"ל. משחלפו 180 יום ולא הוגש כתב אישום, רשאי היה העורר, מכח סעיף 49 א', לחוק סדר הדין הפלילי להפטר הערבות שהומצאה. ביום 4.6.78 פנה העותר לבימ"ש השלום וביקש להחזיר לו את דרכונו על מנת שיוכל לצאת לחו"ל ל- 3 חודשים בעניני עסקים. אע"פ שעברו 180 יום כאמור, לא ביקש את הפטר הערבויות. משבאה הבקשה לדיון העלתה המדינה בקשה נגדית, לפי סעיף 49 הנ"ל, להאריך את המועד להפקדת הערובה וכן התנגדה המדינה להחזרת הדרכון מתוך חשש שהעורר יעזוב את הארץ לצמיתות, אם כי הסכימה להרשות לעורר לצאת את הארץ ל- 3 שבועות בלבד להסדיר את עסקיו. ביהמ"ש הורה כי סכום הערבות יועלה ל- 300 אלף ל"י ואז יוכל העורר לצאת את הארץ. העותר ערר לביהמ"ש המחוזי, עררו נדחה וערעורו לביהמ"ש עליון נתקבל. לפי סעיף 49 א' הנ"ל אם החקירה אינה מגיעה, תוך תקופה של 180 יום, לשלב שבו ניתן להגיש כתב אישום, זכאי החשוד לכך שהערבות תשוחרר. יכול ביהמ"ש להאריך את התקופה של הערבות, אך אין לעשות זאת כענין שבשגרה, אלא מן הצורך לבאר לביהמ"ש מה עשתה המשטרה בתקופה של 180 יום ועל שום מה לא סיימה את חקירתה. בענין דנא אין כל הסבר כזה. לענין החזרת הדרכון קשה להבין את עמדת התביעה שהסכימה כי העורר יצא לחו"ל למשך 3 שבועות אך סברה שיש סכנה שיברח אם יצא ל- 3 חודשים. הרי זה חוסר הגיון ברור על פני הדברים. אי לכך הורה נשיא ביהמ"ש העליון כי העורר יופטר מערבותו ודרכונו יוחזר לו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד רוה לעורר, עו"ד י. רזניק למשיבה. 20.6.78).
ב.ש. 177/78 - מדינת ישראל נגד דרור תמרי
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב נחשד בעבירות מטבע, נערך חיפוש בדירתו ונמצאו סכומים שונים במטבע חוץ. בזמן החיפוש יצא המשיב מן הבית ונעל את הדירה מבחוץ ונמלט מן המקום. מעשה זה נעשה אחרי שהודיעו למשיב כי הוא עצור. כעבור יום התייצב במשטרה ואז החליט בימ"ש השלום לעצרו ל- 9 ימים. הוא ערר לביהמ"ש המחוזי שקיצר את תקופת המעצר בשלושה ימים והערר על כך נתקבל. העובדות שפורטו לעיל אינן מוכחשות, וכמו כן נטען שבתקופה שהמשיב היה חופשי לאחר שנמלט מדירתו עשה פעולות מסויימות העשויות להקשות על החקירה, ובכללן שליחת שליח לחו"ל למקום שבו נמצא חשבון מטבע חוץ שלו, ופעולה זו עלולה להביע להעלמה או לטשטוש של ראיות. מדובר בחקירה מסועפת ואין להגיד שבימ"ש השלום שגה כשהורה על תקופה של 9 ימי מעצר.
(בפני: השופט י. כהן. 6.7.78).
ב.ש. 191/78 - מדינת ישראל נגד אבנר ומרדכי הררי
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
באחד הלילות בוצע שוד בתחנת דלק שבו השתתפו שני אנשים מזויינים בתת מקלע עוזי. אחרי 10 ימים נעצרו המשיבים כחשודים בביצוע השוד כשבביתם נמצא תת מקלע עוזי. המשיבים הובאו בפני בימ"ש השלום להוצאת פקודת מעצר והבקשה נומקה בשניים: יש לברר אפשרות של זיהוי החשודים ע"י אדם שנמצא בתחנת הדלק בעת ביצוע השוד; יש לבדוק את מקורו של הנשק שנמצא בבית החשודים. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיבים ל- 12 יום ובנימוקים להחלטתו נאמר כי איש המשטרה טען שיש לערוך מסדר זיהוי וכי אם יתברר שאין יסוד לחשד ישוחררו המשיבים
לאתר גם בטרם תחלוף תקופת המעצר. המשיבים עררו וביהמ"ש המחוזי קיבל את עררם אך הורה על דחיית ביצוע השחרור לתקופה של 48 שעות. הערר על ההחלטה לשחרר את המשיבים נדחה. צו המעצר נתבקש על מנת לברר את נסיבות מציאות הנשק בבית המשיבים וכדי לערוך מסדר זיהוי. כעת ברור שכלי הנשק שייך לאחיהם החייל של המשיבים, ואילו מסדר הזיהוי לא נערך למרות שכבר חלפו יותר מ- 7 ימים מיום המעצר ולא ניתן הסבר סביר לכך. מבלי להתעלם מחומרתה של עבירת השוד, הרי כאשר באים התביעה או המשטרה לבקש צו מעצר עליהם לנהל את החקירה במהירות וביעילות הדרושים כדי שתקופת המעצר לא תארך יתר על המידה.
(בפני: השופט לוין. 21.7.78).
ב.ש. 187/78 - מדינת ישראל נגד יורם ומאיר פרץ
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד המשיבים הוגש בביהמ"ש המחוזי בנצרת כתב אישום בגין סחר בסמים מסוכנים, החזקת סם מסוכן, שידול לבצע עבירת שוחד והצעת שוחד. העובדות ביסוד כתב האישום הן כי שנים שהיו עצורים בכלא שטה שיחדו את אחד הסוהרים וביקשו שידאג לקבל סמים מסוכנים מן המשיבים ויעבירם אליהם, ועשה כך בשתי הזדמנויות. הסוהר הודה בביצוע העבירות ומצפה עתה למשפטו. ביהמ"ש המחוזי סירב לעצור את המשיבים עד תום ההליכים נגדם, ואם כי לא התעלם מחומרת העבירות המיוחסות למשיבים מצא שאין לראותם כעוסקים בסחר בסמים לשמו אלא כאנשים שנתבקשו ע"י אחרים להביא להם סם ועשו זאת. הערר נתקבל. בשלב הבקשה למעצר המוגשת לפי סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי, אין ביהמ"ש נכנס לעובי הקורה בעניין תוכן האישומים. על יסוד החומר שהיה בפני השופט לא היה יסוד לאבחנה שעשה בין העוסקים השונים של סחר בסמים. בדרך כלל יש לדון כל מקרה לפי נסיבותיו, ואין המקרה דנא יוצא מגדר הכלל שלנוכח חומרת מעשה הסחר בסמים, יש לעצור נאשמים עד לגמר המשפט.
(בפני: השופט לוין. עו"ד י. בן אור לעוררת, עו"ד רם למשיבים. 19.7.78).
בר"ע 13/78 - פרתנרידרי נגד בידרמן חברה לבטוח ימי בע"מ
*בקשה לביטול היתר מסירה בחו"ל שהועלתה באיחור (הבקשה נדחתה).
בפברואר 1975 הגישה המשיבה תובענה נגד המבקשת, שהיא חברה שמושבה בגרמניה, ונגד נתבעים אחרים. בספטמבר 1976, היינו כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה, נתן ביהמ"ש המחוזי, לבקשת התובעת, צו המתיר לה המצאת כתב התביעה למבקשת במקום מושבה בגרמניה. כתב התביעה הומצא כמה ימים לאחר מכן ובפברואר 1977 הגישה המשיבה כתב הגנה. בדצמבר 1977 פנתה המבקשת בהמרצה וביקשה לבטל את היתר ההמצאה שניתן בשנת 1976, מן הטעם שהיה איחור לא סביר בהמצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט, והדבר מקפח אותה בניהול הגנתה. בקשה זו, לביטול היתר ההמצאה, נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. עפ"י תקנה 468 (ב) רשאי ביהמ"ש שלא להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט אם הבקשה לכך הוגשה באיחור בלתי סביר, ובעניננו לא ניתן כל נימוק סביר להשעיית הבקשה בקבלת ההיתר מחודש פברואר 1975 שבו הוגשה התובענה עד לחודש ספטמבר 1976 שבו הוגשה הבקשה להיתר המצאה. על כן מן הדין היה לסרב לבקשת ההיתר, והואיל ומטבעו של דבר, היתר כזה ניתן עפ"י צד אחד, זכאית המבקשת, לכאורה, לביטול ההיתר ולמחיקת ההליך נגדה בישראל. ברם עפ"י תקנה 469 (ב) הן בקשה לביטול ההיתר והן הודעה על כפירה בסמכות צריך שיועלו לא יאוחר מאשר בטיעון הראשון לגופה של התובענה. בעניננו אמנם יכולה היתה המבקשת לבקש ביטול ההיתר, אך זאת בהזדמנות הראשונה, והיא לא עשתה כן, שכן כבר בפברואר 1977 הגישה כתב הגנה בו טענה לגופה של התובענה, ורק בדצמבר אותה שנה ביקשה ביטול ההיתר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ר. גוטשלק למבקשת, עוה"ד פ.ג. נשיץ וא. רבינוביץ למשיבים. 4.6.78).
ב.ש. 169/78 - רפאל כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים נגדו כחשוד בפריצה שבה נגנבו טובין בערך של כ- 800 ל"י. במקום נמצאה טביעת אצבע של העורר, ובכך בלבד די כדילהוציא את הצו האמור, אף אם ערך הטובין אינו מגיע לסך 800 אלף ל"י כטענת המדינה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. רון לעורר, עו"ד גב' נ.לבנה למשיבה. 18.7.78).