ע.א. 535+185/75+484 - דוד אוחיון ואח' נגד משה חיון ואח'

*אחריות בנזיקין.
* פירוש פוליסת ביטוח.
(שורה של ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט לוין) בת.א. 100/72 - חלק מן הערעורים נתקבל וחלק נדחה).




העובדות:
התובע משה חיון (להלן התובע) ביצע עבודה מסויימת תוך שימוש בגרזן, כאשר השימוש בגרזן היה בו משום רשלנות והפרת חובה חקוקה לפי תקנות הבטיחות. מעבידו של התובע היה אחד דוד אוחיון (ולהלן אוחיון) והוא חב לספק לו כלי עבודה בטוחים. מנהל העבודה, כמשמעותו בתקנות הבטיחות בעבודה, היה אחד פרייזר (להלן פרייזר) והוא חייב היה לנקוט באמצעים מתאימיםשכל עובד ימלא אחרי תקנות הבטיחות. אירעה תאונה בעבודה וכתוצאה ממנה נחבלה עינו של התובע ונגרמה לו נכות של 25 אחוז לצמיתות. התובע הגיש תביעה על סך 100 אלף ל"י נגד פרייזרונגד אוחיון. פרייזר שלח הודעות צד שלישי לאוחיון ולחברת הביטוח ירדניה (להלן ירדניה) שאצלה עשה פוליסה לביטוח עובדים. אוחיון שלח הודעות צד שלישי לפרייזר ולחברת ירדניה. ביהמ"ש המחוזי קבע רשלנות תורמת של 20 אחוז מצד התובע, חילק את הרשלנות הנותרת על אוחיון 45 אחוז ועל פרייזר 35 אחוז, דחה את הודעת צד שלישי של אוחיון נגד ירדניה וקבל את הודעת צד שלישי של פרייזר נגד ירדניה. הפוליסה שעשה פרייזר ביטחה את פרייזר "ו/או קבלני משנה" מפני הסיכונים השונים ולדעת ביהמ"ש המחוזי המדובר בקבלני משנה ישירים של פרייזר בעוד שאוחיון היה קבלן משנה, אך לא ישירות של פרייזר אלא של חברה אחרת שעבורה עבד אוחיון ושלפרייזר היה הסכם עם אותה חברה. חברת ירדניה ביקשה לדחות את התביעה נגדה בטענה כי לפי אחת ההתניות של הפוליסה על המבוטח לתת לירדניה הודעה על קרות התאונה מיד ואילו פרייזר נתן הודעה כזו רק כשנה לאחר שאירעה התאונה. על פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי נסבו הערעורים השונים.

החלטה - השופט ח. כהן:
א. בטופס התביעה שהגיש התובע לביטוח הלאומי ציין שהשתמש בעבודה במקצץ, שהוא כלי שבו צריך היה להשתמש, אך אף על פי כן יכול היה בית המשפט לקבוע שהתאונה נגרמה עקב שימוש בגרזן. "הודאה" לפני הביטוח הלאומי לתכלית שאין לה עניין עם התביעה הנוכחית, אין בה כדי למנוע את "המודה" מלטעון ולהוכיח את העובדות כהוויתן. נחה דעתו של ביהמ"ש המחוזי שתאור התאונה בטופס התביעה לבטוח הלאומי היה בלתי נכון ונחתם בידי התובע ללא כוונה להודות בעובדות בלתי נכונות, וכך יצא התובע ידי חובתו להוכיח כי מה שנראה לכאורה כהודאה מצדו למעשה אינה הודאה כלל.
ב. בגרזן היה מעשה התרשלות חמורה וצדק ביהמ"ש המחוזי ביחסו לתובע רשלנות תורמת, וחסד עשה עימו כשקבע את מידת אחריותו ב - 20 אחוז בלבד. התובע הוא עובד בניין מנוסה והוא ידע היטב את הסיכון בשימוש בגרזן למטרה הנדונה, אוחיון כמעבידו של התובע חב לו חובת זהירות לספק כלי עבודה נאותים ולמנעו מלהשתמש בכלי עבודה מסוכנים, פרייזר חב כמפר חובה חקוקה, ובדין חולקה האחריות בין השלושה, חלוקת האחריות היא עניין לאומדנת השופט הדן בעניין, ואין למצוא באומדנו של השופט טעות המצריכה התערבות בית משפט שלערעור.
ג. עיקרו של הערעור נסב על אחריותה של ירדניה לפי הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי סבר כאמור שהמדובר רק בקבלני משנה ישירים אך פרשנות מצמצמת זו של הפוליסה אינה נראית. הפוליסה נוסחה בידי ירדניה ואם רצתה להגביל את חבותה רק כלפי אותם קבלני משנה שיש להם קשר ישיר עם פרייזר אפשר היה לכתוב זאת במפורש בפוליסה. לטענת ירדניה שאין לאוחיון זכות עמידה לטעון לפרשנות כנגד מנסח הפוליסה - פרשנות הפוליסה לרעת מנסחה היא המכניסה את אוחיון בגדר המבוטחים ומעניקה לו זכות העמידה והטענה. על כן זכאי אוחיון לתבוע שיפוי מירדניה עפ"י הפוליסה האמורה.
ד. אין חולק כי על המבוטח היה למסור לירדניה מיד פרטים מלאים על האירוע וזאת לא נעשה. ברם בכך לא הופרה תניה יסודית שבפוליסה, שכן לא נאמר בפוליסה שאי קיום ההתחייבות למסור הודעה מיידית תפטור את ירדניה מחבותה. אכן רבה החשיבות הנודעת למסירת הודעה מיידית, אך היא הנותנת שעל חברת הביטוח להקפיד ולהתנות בפוליסה במפורש כי הפרת ההתחייבות יש בה כדי לפטור אותה מחבותה. כל עוד לא הזהירה את המבוטח שזאת תהיה תוצאת ההפרה, אין המבוטח חייב לנחש את מידת החשיבות שחברת הביטוח רואה לייחס להתחייבות זו.
ה. אשר לגובה הפיצויים - ביהמ"ש המחוזי קבע ביסוד חישוביו שכר ממוצע בין התעריף ההסתדרותי לבין השכר בתקופת גיאות בהתחשב בתקופות מיתון העלולות לבוא עלינו. בכתבו את פסק דינו בתחילת שנת 1975 לא צפה עליות שכר שאנו עדים להן כיום למרות המיתון בבניה, על כן במקום לעשות חשבונות וחישובים רבים, מן הראוי לפסוק לתובע פיצוי כללי וגלובלי. ביהמ"ש המחוזי הגיע לפיצוי מהוון של כ- 66 אלף ל"י וביהמ"ש העליון העלה את הסכום ל- 100 אלף ל"י בניכוי 20 אחוז בשל רשלנות תורמת.
הנשיא זוסמן מסכים לתוצאה ומוסיף:
יש לפרש פוליסה לביטוח ככל מסמך אחר ללא מגמה לטובת צד זה או אחר. לפיכך, מקום שקבעה החברה שחובתו של המבוטח להודיע לה על קרות התאונה כתנאי מוקדם לחבותה, חייב ביהמ"ש לנהוג עפ"י התנאי שהוסכם עליו זולת אם כרכה הפוליסה את החובה ביחד עם מספר עניינים אחרים שמטבעם אינם יכולים לעלות לכדי תנאי מוקדם. במקרה שהמבטח קובע ברורות את חובת המבוטח להודיע לו מיד על התאונה אך אינו מוסיף אם זה תנאי מוקדם לחבותו - הרי אם יש בפוליסה חובות אחרות המוטלות על המבוטח שבהן נקבע במפורש שאי מלויין יפטור את החברה ואילו לגבי חובת ההודעה לא נאמר דבר אז המסקנה היא שחובת ההודעה לא היתה בעיני המבטח בעלת חשיבות מספקת להצמיד גם אליה את התנאי האמור. כזה המצב בעניננו. מה היה דין ההתניה האמורה אילמלא היה מקום לפרשנות זאת של "היפוכו של דבר" אינו צריך להכרעה כאן.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד א. בכר לתובע, עו"ד מ. מוזר לפרייזר, עו"ד י. כורך לירדניה, עו"ד י. רוזנבוים לאוחיון. 12.10.77).


ע.פ. 509/76 - דב צסיס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוחד עפ"י עדות יחיד של נותן השוחד.
* הרשעה בעבירות מרמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בר) בת.פ. 10/74 - הערעור נתקבל בעיקרו).



העובדות:
המערער עבד כמנהל עבודה בחברת מקורות והמתלונן שעסק בעבודות בשביל חברת מקורות התלונן כי נתן שוחד למערער. עדותו היתה עדות יחידה וביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוחד, עבירות מירמה סחיטה ועושק וזיוף מסמכים וכן ברישום כוזב באותם מסמכים שהיא עבירה לפי סעיף 9א לחוק המירמה. המערער נדון למאסר בפועל בגין עבירות השוחד ותשלום קנס בגין עבירות המירמה. המעשים הקשורים לעבירות המירמה וזיוף מסמכים נוגעים לעבודתו של המתלונן במקורות כאשר לפי עצת המערער והממונה עליו, הגיש המתלונן במכרז הצעות מחיריםנמוכות מדי והם רצו להיטיב עימו שלא יפסיד וחיברו מסמכים המראים על ביצוע עבודות מעבר למה שבוצע למעשה.

החלטת השופטת בן פורת:
א. הוגשו מספר אישומים בגין קבלת שוחד, אך השופט לא היה מוכן להאמין למתלונן לגבי מספר מקרים שבהם לא הוכח כלל שהכסף נמסר למערער, אך לעומת זאת האמין למתלונן כי סכום של אלף לירות שנמסר למערער היה מתת שוחד כגירסת המתלונן ולא החזר הלוואה כטענת המערער. השופט הגיע למסקנה כי העדות ביסודה היא נכונה ומצא חיזוק לגירסה המפלילה בשיקולים נוספים הנוגעים לגירסת המערער. כידוע אין מניעה להרשיע על פי עדות יחידה ובעבירת שוחד גם אם זו עדות שותף ללא סיוע. אך תנאי לכך שהשופט ישקול את ערכה של העדות היחידה מעל ומעבר לזהירות הרבה לה הוא נזקק כרגיל. באזהרה גרידא לא די. על השופט לנתח את העדות ולתת דעתו על הסתירות והפגמיםשהוא מגלה בה ולהסביר כיצד הגירסה מתיישבת עם אי הדיוקים. העובדה לבד שהשופט האמין לעד איננה מספיקה. מפסק הדין עולה כי השופט התייחס לעדות כאילו היא נקייה מכל סתירה, אך אם מעיינים בהודעותיו במשטרה ועדותו של המתלונן בביהמ"ש הרי אין זה בטוח להשתית על גירסתו, שיש בה סתירות ותהיות רבות, הרשעה בדין. גירסת המתלונן אינה מתקבלת מבחינת הגיונה הפנימי ויש בה גם סתירות של ממש. מאידך,התנהגותו של המערער בפרטים שהועלו בעדויות תומכת יותר בחפותו מאשר באשמתו. אכן, יש הבדלי גירסה שונים בין עדותו של המערער בביהמ"ש לבין הודעתו במשטרה אך באופן כללי תואמות השתיים ובהבדלי הגירסה אין שקרים מהסוג המוסיף משקל משלו לראיות הקטיגוריה.
ב. אשר לעבירת הזיוף לפי סעיף 8 לחוק המירמה - יש לקבל את הערעור הואיל והמסמכים אינם דוברים שקר על עצמם. פקיד הרושם במסגרת תפקידו מסמך, כגון שפלוני עבד שעה שלא עבד, אינו מזייף בכך מסמך. הרישומים הם רישומיו שלו ואין המסמכים נחזים להיות את אשר אינם לצורך ההגדרה של סעיף 1 לחוק המירמה.
ג. אשר לעבירת קבלת כסף במירמה - הרשעה זו עפ"י חוק המירמה מן הדין שתבוטל. פירוש העבירה הוא לרמות תוך השגת המטרה, היינו קבלת אותו הדבר על דרך המירמה אשר למקבל הוא בגדר הישג או יתרון ואילו לנותן הוא בגדר נזק או הפסד. מחומר הראיות לא עולה כי מקורות ביצעה את תשלום התוספת עפ"י המסמכים שחיבר המערער מפני שהיא רומתה. מתקבל הרבה יותר על הדעת ששילמה מה ששילמה משום שרצתה בכך, תוך שימוש במסמכים בתור כיסוי לחריגה מן השכר.
ד. לעומת זאת הוכח, לצורך ההרשעה לפי סעיף 9א' לחוק המירמה, כי חלק מן הרישומים שרשם כוזבים ואין לקבל את הטענה כי לא הוכחה הכוונה לרמות. ההגדרה של "לרמות" היא להביא אדם ע"י מרמה לידי מעשה או מחדל הגורם למרומה נזק או הפסד. אין צורך שהכוונה תהיה לרמות איש מסויים דוקא אלא בכוונה כללית. גם לגירסת המערער נכללו במסמכים האמורים פרטים מסויימים כוזבים, והדעת נותנת כי מקורות כגוף ציבורי היתה מעוניינת להסתיר מפני ביקורת מבקר המדינה חריגות מהסכמים שהיא צד להם ולשם כך נערכו המסמכים. גם בכוונה זו יש כדי לספק את האלמנט הנפשי שביסוד העבירה.
ה. אשר לעונש - יש לבטל את עונשי המאסר שהוטלו בגין השוחד בעוד שהקנס של 5 אלפים ל"י שהוטל על כל העבירות האחרות יש להשאיר למרות שהמערער זוכה מחלק מעבירות המירמה. אין להקל ראש בשימוש נפסד של מסמכים בדויים כדי להסתיר תשלומים חורגים גם אם חיבור המסמכים היה רק עניין "טכני" לביצוע תשלום תוספת. דוקא מגמה זו היא החושפת את גודל הסכנה ויש לעקור נגע זה מן השורש.


(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בכור. עו"ד מ. שויג למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 11.9.77).



בג"צ 416/77 - ועד רמת רזיאל בע"מ ואח' נגד בית ספר איזורי "הרי יהודה" ואח'

*רישום תלמידים לבית ספר במועצה אזורית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).



העובדות:
העותר הראשון הוא ועד המושב רמת רזיאל והאחרים הם הורי הילדים המתגוררים באותו מושב. חלק מהילדים למדו בשנת הלימודים תשל"ז בבית ספר ממלכתי איזורי הרי יהודה ולקראת שנת הלימודים תשל"ח החליטו המשיבים, בית הספר והמועצה האיזורית הרי יהודה להעביר ילדי מושבים שונים מבית הספר הרי יהודה לבית הספר הממלכתי עין כרם. בבית הספר הרי יהודה למדו תלמידים רבים בהיותו בית ספר בעל רמה גבוהה ואילו בית ספר עין כרם התרוקן מתלמידיו ונשארו בו רק תלמידים טעוני טיפוח. הורי הילדים המועברים התנגדו לכך והעלו טענות משפטיות שונות, ובכללן כי כל ועד מושב הינו רשות חינוך מקומית לצורך אותו מושב ואין המועצה האיזורית יכולה להעביר תלמידים מבית ספר לבית ספר. כן טענו טענת אפלייה שכן כל ילדי הקיבוצים ישארו בבית ספר הרי יהודה ולבית ספר עין כרם יועברו רק ילדי מושבים.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לפי הגדרת חוק לימוד חובה והתקנות, ועד מושב הוא רשות חינוך מקומית, אך אין לפרש את הוראות החוק והתקנות כשוללות את מעמד המועצה האיזורית כרשות חינוך לגבי עניני חינוך שבאיזור שיפוטה. לא יתכן כי ועד המושב כרשות חינוך מקומית יקבע בענינים של בית ספר שאינו נמצא בתחום המושב אלא במסגרת האיזורית. ועד מושב הוא רשות חינוך מקומית לעניין בית ספר הנמצא בתחום מושב והחובה המוטלת על רשות חינוך מקומית לספק חינוך לילדי המושב.
ב. סעיף 63 לצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות) קובע כי המועצה האיזורית לא תטפל בעניני תרבות וחינוך הנוגעים לישוב אחד שבתוך תחום שיפוטה אלא אם הועד המקומי דעתו נוחה מטיפול כזה. ברם הוראות חוק חינוך חובה והתקנות שהותקנו לפיו בדבר תפקידי המועצות האיזוריות כרשויות חינוך מקומיות הן בבחינת חיקוק מיוחד הגובר על הוראות סעיף 63 הנ"ל.
ג. כשנערך הרישום ללימודים כבר היה ידוע שחל שינוי במצב וכי השאלה באיזה בית ספר הילדים ילמדו טרם הוכרעה. על כן אין לומר כי רישום הילדים במושב כמוהו כרישום בבית ספר הרי יהודה דוקא, ושעל כן אין להעביר את הילדים לבית ספר אחר לאחר הרישום.
ד. לטענת האפלייה הנובעת מהעדפת האינטרסים של ילדי הקיבוצים שבאיזור שכולם נשארו בבית ספר הרי יהודה - אין למצוא פסול בנימוקים שהביאו להחלטה להעביר חלק מהילדים לבית ספר עין כרם כדי להביא לאינטגרציה ולהעלות רמתו של בית ספר זה, וכששקלה הועדה שמונתה לכך איזה ילדים להעביר לעין כרם רשאית היתה להביא בחשבון את העובדה שמיסדי בית ספר הרי יהודה היו קיבוצים ושבאותו בית ספר מושם הדגש בחינוך הילדים על הקניית ערכי הקיבוץ. אכן, חוק חינוך ממלכתי ביטל את הזרמים בחינוך אך אין פירושו של דבר שבמציאות כל בתי הספר הממלכתיים הם הומוגניים. ישנם גוונים שונים בחינוך ויש הבדל בחינוך לערכים בין בית ספר הנמצא בעיר לבין בית ספר הנמצא בקיבוץ.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד מ. בן זאב לעותרים, עו"ד מ. שמואל למשיבים. 7.10.77).


ע.פ. 482/77 - שלמה בן אמסטט נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבת דברי דאר וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער שהוא פקיד דואר הורשע בגניבת ארבעה מכתבים בעת מיון דברי הדאר ונדון ל - 18 חודשי מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש לסמוך על העדויות שבאו בפניו, והם של ארבעה אנשים שעקבו ע"י מעגל סגור של טלויזיה אחרי הנעשה באולם המיון, לאחר שהגיעו תלונות על גניבת דברי דאר, וראו את המערער שם ארבעה מכתבים לתוך כיס מעילו. אשר לעונש - אמנם מדובר באדם שעבד 26 שנים בשרות הדאר ואיננו אדם בריא, אך מאידך גניבת דברי דאר מהווה מעשה חמור שאינו מאפשר להקל עם נאשם מעבר לגבול מסויים. למעשה לא החמיר ביהמ"ש עם המערער כאשר דן אותו ל - 18 חודשי מאסר בעבירה שעונשה 15 שנות מאסר.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן פורת. עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. גולן למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 15.9.77).


ע.פ. 137/77 - שמעון חדד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע עפ"י הודעתו בפריצה לבית קפה וגניבת סחורה בערך של אלף ל"י. העבירה בוצעה בינואר 1974 והמשפט נשמע רק בפברואר 1977. ביהמ"ש המחוזי הביע בגזר דינו את היסוסיו בגלל התקופה הארוכה שעברה מביצוע העבירה ועד לגזה"ד. מאידך התרשם מהשורה הארוכה של עבירות קודמות של המערער והטיל עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי נכונים, אך מחוץ לשקולים שהביא בחשבון היו גם שיקולים נוספים. המערער היה בן 17 כשביצע את העבירות ועבירותיו הקודמות נעברו בעת שהיה עדיין נער ומעולם לא הוטל עליו עונש מאסר לתקופה ארוכה. כמו כן יש המלצת שרות המבחן לנתק את המערער מהחברה שלו ולעזור לו, ובינתיים הצליח המערער להשתקם ואף התקשר עם נערה שאותה רצה לשאת לאשה. בהתחשב בכל הנסיבות הללו, ובסיכויים שישנה את דרכיו, די בכך שעונשו יעמוד על שנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 30.8.77).


ע.פ. 85/77 - שלמה עזיזה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בתקיפת מתלוננת כשעדותה לעניין אונס לא מתקבלת (הערעור נתקבל).

המערער הואשם בעבירה של נסיון לאינוס אך זוכה מאישום זה ונמצא אשם בעבירה של תקיפה. הערעור נתקבל בהסכמת בא כח המדינה. השופט ששמע את עדותה של המתלוננת ושעליה ביסס את ההאשמה קבע לצורך עבירת הנסיון לאינוס כי עדותה היא בלתי מהימנה בכל הנוגע לטענתה שהמערער תקף אותה במטרת אונס, וחוסר אמון זה מבוסס על שקריה הרבים של המתלוננת. לאור קביעתו של השופט שהמתלוננתהסתבכה בסתירות ובשקרים כה חמורים בעדותה, לא היה מקום למצוא בעדותה בסיס איתן לקביעה שהיא הותקפה ע"י המערער.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד ע. שמיד למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 7.9.77).


ע.פ. 370/77 - עמוס נחום נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה ואיומים) (הערעור נדחה).

המערער נכנס למסעדה ברמת גן עם בחורה ושלושה בחורים והזמין אוכל ושתיה. לאחר מכן עזבו שלושת הבחורים את המקום ובעל המסעדה הניח שהמערער
שנשאר עם הבחורה ושמסר את ההזמנה בשם כולם ישלם את החשבון. כאשר צריך היה לשלם התחיל המערער להתגרות בבעל המסעדה ואיים באקדח על עובד במקום. המערער נעצר וביהמ"ש הטיל עליו עונש של שנתיים מאסר. הערעור נדחה. היה זה מעשה בריונות מובהק שיש להגיב עליו בצורה שתבטיח במידת האפשר את שלום הציבור. יש להוסיף כי כשהיה המערער במעצר בא אדם אל המתלונן והזמינו לבקר את המערער בכלא ושם קיבל מן המערער הדרכה כיצד עליו להעיד וגם בעדותו בביהמ"ש העיד המתלונן כאילו כפא עליו שד תוך פחד. נכון שפרשת האיום לא הועלתה בכתב האישום ואולם הסניגור הוא שהעלה את הפרשה בכך שחקר את המתלונן חקירה נגדית, ואין הוא יכול לבוא בטרונייה עם ביהמ"ש שהביא מעשה זה בחשבון כאשר גזר את דינו של הנאשם. מעשים של השפעה על עדים בדרך של איומים או בדרכים אחרות יש להתייחס אליהם בחומרה מיוחדת באשר הם חותרים תחת אשיות המשפט. אילו הואשם המערער והורשע גם בעבירה זו בודאי שהיו מטילים עליו עונש יותר חמור משהוטל.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 5.9.77).


ע.פ. 244/77 - ששון גרידי ויהודה דהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של נסיון פריצה (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער גרידי הורשע בעבירה של פריצה וגניבה ובעבירה של נסיון פריצה והמערער דהן הורשע רק בעבירה של נסיון לפרוץ. גרידי ערער רק על חומרת העונש ודהן ערער גם על הרשעתו בנסיון לפריצה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של דהן על ההרשעה בנסיון פריצה וכיון שכך ראה גם את ערעורו של גרידי כאילו ערער גם על ההרשעה וזיכה אותו מנסיון הפריצה. מעשה שהיה שבעל דירה שמע דפיקות עזות על דלת דירתו ומשהסתכל החוצה ראה את המערערים והסיק מסקנה, לא בלתי מבוססת, של מזימת פריצה. ביהמ"ש המחוזי היה משוכנע כי אכן זו היתה מגמת השניים ושדפקו בדלת כדי לבדוק אם יש מישהו בפנים. ברם בכוונה פלילית לא סגי ועל התביעה להוכיח מעשה פלילי אך היא לא הוכיחה אלא דפיקות בדלת אם כי דפיקות עזות ובלתי רגילות. יש בדפיקות אלה מעשה הכנה מובהק אך לא מעשה נסיון ועל כן על המערערים לצאת זכאים מאישום זה. גרידי נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובודאי שאין זה עונש חמור מדי אך לאחר שזוכה מאחת העבירות, בדין הוא כי עונשו יוחלף לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, לוין. עו"ד גב' מ. גרוסמן למערערים, עו"ד גב' י. וילכר למשיבה. 12.10.77).


ע.פ. 315/77 - מרינת ישראל נגד דוד הרוש

*קולת העונש (עבירות סמים) (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשתי עבירות סמים שבאחת מהן התקשר עם שוטרים, שבלשו אחרי מוכרי סמים, למכור להם שני קילוגרם חשיש במחיר של -.35 אלף ל"י, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של שנה. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שיש עוד סיכוי להחזיר את המשיב למוטב ואולם לא התחשב בזלזול שזלזל המשיב נוכח החסד שעשה עימו ביהמ"ש בעבירת סמים קודמת. יש לראות לפחות בחפיפת ההפעלה של המאסר על תנאי קולה יתירה וגם אם יש מקום להקל בעונשו הרי לפחות צריך שהמאסר על תנאי יהיה מצטבר לעונש החדש.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד י. גרין למשיב. 4.9.77).



ע.פ. 759/76 - עבדל רחים שעבי ואחמד איוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד וגרימת חבלה חמורה) (הערעור נדחה).

המערער הראשון הורשע בתקיפת המתלונן בבקבוק שבור בעקבות תיגרה ובפציעתו הקשה וכן הורשע בעבירת שוד והמערער השני הורשע בעבירת שוד בלבד יחד עם המערער הראשון. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער הראשון חמש שנות מאסר עבור כל אחת מן העבירות כשהעונש מצטבר, ועל המערער השני גזר שלוש וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. שני הערעורים נדחו. אין ספק שהעונש של 10 שנות מאסר איננו קל בשביל המערער שהוא בן 20, ברם אין לומר שביהמ"ש החמיר במידה המחייבת התערבות. המערער השני הוא בעל הרשעות קודמות והעונש שהוטל עליו בגין מעשה השוד איננו חמור.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד א. ברך וי. רייס למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 1.9.77).


ע.פ. 218/77 - לוי שבתאי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון שוד וגרימת חבלה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בשתי עבירות של נסיון לשוד באמצעות כלי נשק בסוכנות דאר בת"א וגרימת חבלה חמורה כאשר ירה במנהל סוכנות הדאר ופצע אותו ובגין כל אלה נדון ל- 13 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כמסתבר מכור המערער לסמים מאז גיל 15 והוא רווק בלי מקצוע, נמוך קומה ובעל דפורמציה גופנית קשה. כנראה שלמום גופני זה היה חלק בהדרדרותו של המערער. לפי המעשים שביצע המערער וחומרתם אין העונש חמור מדי. ברם לאחר מתן גזר הדין הצליח המערער להיגמל בכוחות עצמו מסמים. כיון שהעברות שביצע המערער נובעות מהתמכרותו לסמים וגילה כוחות נפשיים מספיקים כדי להתגבר על התמכרות זו, ולנוכח התקווה שנפתח פתח לחזרתו למוטב אפשר להקל במידת מה בחומרת העונש ולהעמיד את המאסר בפועל על תשע שנים ו- 4 שנים מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 11.9.77).


ע.פ. 797/76 - מדינת ישראל נגד יוסף כהן

*הטלת מאסר על תנאי והארכת מאסר על תנאי קודם (הערעור נדחה למעשה).

המשיב הורשע בעבירת התפרצות וגניבה וזאת כאשר היה תלוי נגדו מאסר על תנאי. לנוכח תסקיר שרות המבחן החליט ביהמ"ש המחוזי שיש עוד תקוה שהמשיב יעלה על דרך הישר ודן אותו למאסר על תנאי למשך שנתיים והאריך מאסר על תנאי קודם לתקופה של שנה וכן העמיד את המשיב לפקוח קצין מבחן. בערעור טענה המדינה כי לפי סעיף 20 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) לא היה ביהמ"ש מוסמך להורות שמעצר חדש שהטיל יהיה כולו על תנאי, אלא עליו לצוות כי חלק מן המאסר החדש יהיה מאסר בפועל. כמו כן לא יכול היה ביהמ"ש לצוות על הארכת תקופת התנאי. בפני ביהמ"ש העליון הוגש חומר שרות המבחן וכמסתבר אכן חוזר המשיב למוטב. ביהמ"ש העליון הסכים שאין לשלוח את המשיב למאסר, וכדי להתגבר על המשגה המשפטי האמור ביטל את עונש המאסר החדש שהוטל על המשיב.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. וילכר למערערת, עו"ד אלטרץ למשיב.11.9.77).


ע.פ. 201/77 - עבדאללה מסרווה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות סמים) (הערעור נדחה).

המערער שהוא עצמו מכור לסמים ומשתמש בהרואין, הורשע בעבירה של סחר בהרואין ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, המערער עצמו מכור לסמים אך אין למצוא בכך סיבה מקילה
שתוכל להפחית מחומרת העבירה. אלמלא הסיבות שנטענו ונלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי בודאי היה המערער ראוי לתקופת מאסר הרבה יותר ארוכה.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד גב' י. וילכר למשיבה. 11.9.77).


ע.פ. 540/77 - ישראל אברביה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בגניבה ע"י פקיד לאחר שנטל לידו סכום של כ - 13 אלף ל"י שגבה בתור גובה כספים של לשכת המס של ההסתדרות. הוא נדון לשלושה חודשי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. אין להבין כיצד התייחס ב"כ המערער לעונש האמור כעונש "חמור ביותר". אכן היו סיבות מקילות, כי המערער החזיר את הכספים הגנובים וכן גילה בעצמו את העבירה למעבידתו, אבל עדיין נשארת החומרה שבנטילת הכספים שבאו לידו כנאמן עבור מעבידתו. עונש המאסר, ולו לתקופה קצרה ביותר, בא לבטא בעיקר את הפגם המוסרי החמור שבהתנהגות המערער.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד א. רינון למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 1.9.77).


ע.פ. 258/77 - ד"ר פבל קרפין נגד מדינת ישראל

*הרשעת רופא במתן תעודות כוזבות וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער כיהן כרופא בבית חולים והורשע במתן תעודות כוזבות לשבעה אנשים להשגת דחיות משרות צבאי. כן הורשע בעבירה לפי סעיף 17 לפקודת המתעסקים ברפואה בגין התנהגות שאינה הולמת את מקצוע הרפואה. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה כי מה שנתן המערער לא היו תעודות כמשמעות מונח זה בסעיף 113 לפח"פ אלא אך הפניות אל רופאים או מחלקות אחרות שהן מזכרים פנימיים. ה"תעודה" האמורה בחוק איננה מונח טכני ואין היא זקוקה לצורה או לנוסח מסויימים או קבועים מראש. דייו למסמך הנדון שהוא משמש, ושנוצר כדי לשמש, את המטרה והתכלית שתעודה מיד מי שמורשה ליתן תעודות משמשת בדרך כלל. לעומת זאת צדק המערער כי אין להרשיעו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע הרפואה. התנהגות כזו איננה בגדר עבירה פלילית והסנקציות שניתן להטיל על התנהגות זו אינם עונשים הקבועים בחוק דיני עונשין. המערער נדון לעונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובעונש זה אפשר להקל. המערער נגרר להתנהגותו הפלילית מתוך חולשת הדעת ועשה את מה שעשה לא למען בצע כסף. הרי זו שחיתות רפואית מקצועית ולא שחיתות כלכלית מוסרית, ועל השחיתות הרפואית עוד יהיה על המערער ליתן את הדין המשמעתי. די בכך שעונש המאסר בפועל יועמד על ששה חודשים בלבד, ובנוסף לעונש האמור ישלם המערער קנס של 20 אלף ל"י.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 28.9.77).


ע.פ. 528/76 - דוד צלניק ומרגריטה מזוס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת חשיש על יסוד ראיות נסיבתיות (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן וגב' בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט אשר).

על גג בית מגורים ברח' וייצמן בתל אביב, בתוך חדר כביסה, נתגלתה מזוודה ובה כמות גדולה של חשיש. למערער דירה באותו בית ושוטרים שארבו על הגג לראות מי יבוא לקחת את המזוודה ראו את המערערת עולה לפנות בוקר מספר פעמים ומסתכלת אם יש מישהו על הגג ולבסוף ניתקלה בשוטרים. לאחר מכן עלה גם המערער ומשראה את הנעשה על הגג נמלט מהמקום ולאחר מכן נתפס. המשטרה יחסה לשני המערעריםאת החזקת המזוודה עם החשיש ואילו המערער טען כי נמלט מן המקום משום שהיו לו אלפי דולרים ללא רשיון וחשש שיתפס. ביהמ"ש לא קיבל את גירסת המערער והרשיע
את המערערים בהחזקת המזוודה ובביהמ"ש העליון נחלקו הדעות. השופט אשר סבר שיש לקבל את הערעור ואילו שופטי הרוב קבעו כי התביעה הצליחה להוכיח את אשמות המערערים. השופט אשר ציין בפסק דינו כי חלק מסיפורם של המערערים בדבר הסיבות שעלו לגג, היינו מתוך פחד מפני אנשים שונים, אינו מופרך מעיקרו. השאלה העיקרית איננה אם צריך היה להאמין לספורו של המערער, אלא אם די היה בהוכחות שהובאו נגדו כדי לקשור אותו עם מזוודת הסמים. מדובר בראיות נסיבתיות וערכן ההוכחתי נתון לשיקולו של ביהמ"ש. לעיתים אין ביהמ"ש מוכן להסיק מסקנה חד משמעית מהנסיבות שהובאו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק, ולעיתים יוצרות הנסיבות לדעת ביהמ"ש תמונה שבהיעדר הסבר משכנע מצד הנאשם המסקנה הבלתי נמנעת היא שהוכחה אשמת הנאשם.בעניננו לא הוכחה אף אחת מהחלופות של הגדרת החזקה של הסם. אי לכך יש לזכות את הנאשמים.
השופט י. כהן בדעת הרוב סבר כי דחיית גירסת המערער ע"י השופט המחוזי לא היתה מבוססת רק על התרשמות שלילית מעדותו, אלא בעיקרו של דבר היתה מושתתת על כך שכל הסיפור של המערער אינו מתקבל על הדעת והוא נראה כדמיוני. מכיון שהסברו של המערער בדבר סיבת עלייתו לגג ושליחת המערערת לבדוק את הנעשה על הגג היה מופרך מעיקרו, ומכיון שלשני המערערים לא היתה כל סיבה אחרת לעלות לגג, הרי ההסבר האפשרי היחידי לסיבת עלייתם לגג היא שמזוודת החשיש שהוטמנה שם היתה בפיקוחם, ובכך הוכחה החזקת הסם עפ"י הגדרת החזקה בחוק.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. עו"ד קדר למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 4.9.77).


ע.פ. 589/77 - יהודה אילוז נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת כסף ע"י קופאי בבנק) (הערעור נדחה).

המערער עבד מחודש דצמבר 1975 כקופאי בסניף בנק בנמל התעופה בן גוריון ובמועדים שונים, במשך כשנה, גנב 45 אלף ל"י. לקראת סוף שנת 1975 הוציא מן הכספת סכומים שונים בכסף ישראלי ובמטבע זר המסתכמים בכמליון ל"י ונמלט לחו"ל. הוא הוסגר ארצה והועמד לדין וביהמ"ש הטיל עליו שש שנות מאסר בגין עבירות הגניבה ועונש של שנה וחצי מאסר בגין עבירות המטבע כששני העונשים מצטברים. כן חוייב לשלם 500 אלף ל"י קנס. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי הסתבך במשחקי קלפים וברדיפות אנשי העולם התחתון, ואולם אין מקום להקל בעונש. תחילת מעשי העבירה במשחקים אסורים כששליחת היד הראשונה מביאה בעקבותיה גניבות נוספות עד לפשע האחרון. כל אלה באו על המערער באשמתו הוא וברצונו הוא. העונש הולם את חומרת המעשים אשר הסימנים הבולטים בהם הם ניצול לרעה של האימון שניתן בו ותאוות הבצע שלו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 13.10.77).


ע.פ. 378/77 - צדוק מסמי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון השפעה על עדים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של נסיון להשפיע על עד במשפט שוד ואונס שבו הואשם המערער. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן קנס כספי והערעור נדחה. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על עדותו של העד המתלונן ושל אביו שסיפר על המצוקה שבה היה נתון בנו בשל איומיו של המערער ועל אף סתירות שנתגלו בעדותו של המתלונן, שניתנה בביהמ"ש כשהעד מפחד, ניתן היה להרשיע את המערער. אשר לעונש - מאז ביצוע העבירה ועד לגמר הדיון עברה תקופה של קרוב ל- 4 שנים, ולטענת התביעה חל האיחור מפני שהמערער היה
משוחרר בערבות ועומס העובדה המוטל על ביהמ"ש המחוזי מחייב מתן עדיפות למשפטי נאשמים הנמצאים במעצר. מאז ביצוע העבירה הספיק המערער לשאת אשה ולהקים משפחה והוא חי במשך הזמן חיי יושר. מכל אלה לא התעלם ביהמ"ש המחוזי ומן החומרה שיש בשליחת המערער לבית הסוהר בנסיבות האמורות. על כן נפסקה למערער תקופת מאסר הקצרה בהרבה ממה שביהמ"ש היה פוסק לו אילמלא נסיבות אלה בהתחשב במהות העבירה.הפחדת עד הפכה אצלנו לשם דבר בסיכול עשיית הצדק במקרים רבים מדי, ויש צורך בעונשים שיש בהם משום הרתעת עבריינים אחרים בכח.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי.עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד ל. נאור למשיבה. 8.9.77).


ע.פ. 586/77 - מוחמד אלאטרש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער שהוא תושב ירושלים המזרחית ועובד כנהג משאית הסיע שני פורצים לרמאללה ושם המתין להם במכוניתו סמוך למקום הפריצה כדי לשמור עליהם שלא יופרעו במעשיהם. ביהמ"ש הטיל עליו עונש של שנתיים מאסר שמתוכם שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה אין העונש שהוטל על המערער חמור יתר על המידה, ואולם רק המערער עמד לדיון, והורשע בעוד שני העבריינים העיקריים לא הועמדו לדין ומתהלכים חופשי. אכן, אין בכך בלבד כדי לפטור את המערער מעונשו הראוי, אך במדידת עונשו יש להתחשב בכך שמטבע הדברים תעיק הרגשה כבדה של אי צדק ושל איפה ואיפה בלב המערער, המשמש שעיר לעזאזאל ונושא גם את עונשם של שותפיו. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על ארבעה חודשים והמאסר על תנאי על 20 חודשים.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, לוין. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. טרגן למערער,עו"ד גב' י. וילכר למשיבה. 12.10.77).


ע.פ. 440/77 - פנחס סרוסי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוחד ע"י קבלת הלואה לזמן לא קצוב (הערעור נתקבל).

המערער שהיה רס"ל במשטרת ישראל קיבל הלוואה של אלפיים ל"י מאחד יורם מיכאל בעל מכוני עיסוי כהלוואה ללא ריבית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת שוחד בסברו כי ההלוואה נתקבלה לתקופה שלא נקצבה ולא הוגדרה בעת ביצוע העיסקה, וזאת כדי שהמערער ישא פנים ליורם במסגרת תפקידו. הערעור נתקבל. הלכה פסוקה היא, כי טובת הנאה לעניין שוחד יכול שתתבטא בהלוואה ללא ריבית אם ניתנה ללא קביעת מועד לסילוקה. לעומת זאת כשהלוואה ניתנת לפרק זמן קצר יחסית ולוא גם ללא ריבית, יראוה כרגיל, אם כי לא בהכרח, כמעשה מקובל ועל כן חוקי. בעניננו טען המערער כבר מההתחלה כי את ההלוואה קיבל לתקופה קצרה בלבד והיתה תמיכה רבת משקל לגרסתו זו. הוכח כי המערער ביקש הלוואה מן המשטרה בסך שלושת אלפים ל"י ואכן אושרה ההלוואה סמוך למועד קבלת ההלוואה מאת יורם וכן המטרות שנימק בהן את הבקשה להלוואה תומכות בדבריו שהוא נזקק להלוואת ביניים. גם הכוונה הפלילית של יסוד העבירה, היינו שהמערער ידע כי יורם נותן את ההלוואה כדי שישא לו פנים, לא הוכחה. לא היה קשר של ממש בין תפקידו של המערער כראש קבוצה בניידת, לבין מכוניו של יורם שהיו כולם מחוץ לתפקידו.


(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד שקד למשיבה. 7.9.77).


המ' 573/77 - חיים באשי נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש העליון נדחה בשעתו ערעורו של המבקש ברוב דעות,
ובעת מתן פסק הדין לא היה פרקליטו של המבקש בארץ. לאחר שעבר המועד לכך הגיש פרקליטו של המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. בקשתו נדחתה. אין לראות בנסיבות הענין טעם מיוחד כדרוש עפ"י התקנות לצורך הארכת המועד. בין אם ידע המבקש בעצמו שהמועד הוא 15 יום ובין אם לאו, הרי חובת עוה"ד שייצג אותו היתה לדאוג לייצוגו של המבקש ע"י עו"ד אחר ממשרדו. מחדלו של עו"ד המפקיר את שולחו לא יוכל לשמש טעם מיוחד להארכת המועד. גם לגופו של עניין לא נראה שפסק הדין נשוא הבקשה מעלה שאלה אשר בגלל חידושה, קשיותה או חשיבותה, ראוייה להתברר בדיון נוסף.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד רוזן למבקש, עו"ד רזניק למשיבה. 18.10.77).


בר"ע 238/77 - ג'ברא יוסף כמיס נגד יוסף אספורה ואח'

*ערעור על פסק בורר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש נתבע בפני בורר וביהמ"ש אישר את פסק הבורר, הבקשה היא למתן רשות ערעור על צו ביהמ"ש המחוזי בנדון. הבקשה נדחתה. הטענה העיקרית היתה שהבורר טעה בחשבון וטעותו כמוה כחריגה מן הסמכות. טענה זו אין לקבל. הפירוט בחוק הבוררות בא, בין השאר, כדי להגביל את עילות ההשגה על פסק הבורר, ואין להרחיב עילות אלה המפורשות בסעיף 24 לחוק הנ"ל.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. שרף למבקש, עו"ד מ. חרוץ למשיבים. 21.10.77).


ב.ש. 246/77 - דוד פחימה ואח' נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (הערר נדחה).

שני העוררים מואשמים בעבירה של השפעה על עדים והטרדתם בקשר לעדות בעבירה של רצח שבגינה הואשם אחיו של העורר. הם נעצרו עד תום ההליכים ועררם נדחה. החומר שבידי התביעה תומך לכאורה באישום של השפעה על עדים והטרדתם וכאשר העבירה המיוחסת לנאשם היא כה חמורה ונפוצה אין מנוס מלצוות על מעצר עד תום ההליכים.


(בפני : הנשיא זוסמן. עו"ד זהר שדה לעוררים, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 25.10.77).


ב.ש. 231/77 - איזדור ליבוביץ נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (הערר נדחה).

לא צדק השופט כשהביא בחשבון, לצורך מעצר העורר עד תום ההליכים,את השיקול שדינו של נאשם עצור יתברר מהר. זירוז קיום הדיון אינו יכול לשמש עילה לעצור אדם אם אין נסיבות אחרות המצדיקות את מעצרו. ברם צדק השופט כי קיים חשש ממשי של השפעה על עדי התביעה ע"י העורר, ועובדה זו מצדיקה את המעצר עד תום ההליכים.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד רסלר לעורר, עו"ד יאראק למשיבה. 11.10.77).


ב.ש. 236/77 - מדינת ישראל נגד יהודה ויצמן

*שחרור בערובה (הערר נתקבל).

נגד המשיב הוגש אישום בגין אונס בנסיבות מחמירות וביהמ"ש המחוזי הורה לשחררו בערובה. הערר על כך נתקבל. הראיות הקיימות לביסוס האשמה הן חזקות לכאורה. קיים גם מסמך שממנו עולה כי מישהו התקשר עם המתלוננת וניסה להפחיד אותה כדי שתבטל את תלונתה. במצב זה יש הצדקה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו, באשר קיים חשש להתערבות בהליכי המשפט.


(בפני השופטים: השופט ויתקון. 11.10.77).



ב.ש. 244/77 - מדינת ישראל נגד יעקב אלפרון וארבעה עשר אחרים

*הארכת מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי (הבקשה נתקבלה).

זוהי בקשה מטעם המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים המואשמים בעבירות חמורות ובהן עבירת רצח. הבקשה מתבססת על סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי. כתב האישום נגד המשיבים הוגש לפני כשנה, הוצאו צווי מעצר אך המשפט טרם נסתיים. לפי סעיף 48 לחוק, נאשם שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה של שנה לפני מתן פסק הדין, ישוחרר מן המעצר. תקופה זו עמדה להסתיים בתאריכים שונים בין 24.10.77 ובין 30.10.77. בסעיף 49 הוסמך שופט ביהמ"ש העליון לצוות על הארכת המעצר לתקופה נוספת של שלושה חודשים. הבקשה נתקבלה. עשרה מתוך המשיבים כלואים בלאו הכי לתקופה העולה על שלושה חודשים מתום מעצרם וזאת בגין עבירות אחרות. אשר לנותרים הרי הם עצורים בחשד של עבירה שדינה מאסר עולם וספק אם לפי סעיף 31 לחוק יש לשופט שיקול דעת שלא להאריך את המעצר. ברם אין צורך להכריע בכך שכן במקרה הנדון יש נימוקים מספיקים להאריך את המעצר. לעניין זה יש לשקול את העובדה שמדובר באשמת רצח ואישום כזה חומרתו כשלעצמה מהווה נימוק למעצר. יש גם ממש בדברי ב"כ המדינה כי כדי לזכות לשחרור לפי סעיף 48 הנ"ל, צריך שהנאשם יהיה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה העולה על שנה וכאן המשיבים עצורים לא רק בשל אותו כתב אישום אלא גם מטעמים אחרים.


(בפני: השופט ויתקון. 21.10.77).


בג"צ 556/77 - א. גרינברג ... בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'

*בקשה לבטל פס"ד ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת הצהרה כי פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה שניתן בסכסוך בינה לבין המשיב השני שעבד אצלה אינו תקף. הסכסוך נוגע לענין פיצויי פיטורין המגיעים לעותר, וקביעת בית הדין הארצי כי אין לראות את העותר כעובד במשכורת לפי סעיף 12 (א) לחוק פיצויי פיטורין. העתירה נדחתה. הבעייה התעוררה עקב העובדה שהמשיב קיבל אצל העותרת חלק ממשכורתו באופן רשמי וחלק באופן בלתי רשמי ומכיון שהתשלום הבלתי רשמי היה מנוגד לחוק אין העותרת ראוייה להושטת סעד מאת בג"צ. גם לגופו של עניין לא נראה שהעותרת צודקת בשאלה אם המשיב היה עובד במשכורת ואם לאו, לנוכח צורת חלוקת התשלום והשאלה המשפטית שהמבקשת מבקשת להעמיד אינה צריכה להתעורר עפ"י העובדות כפי שנקבעו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שמגר. עו"ד הולין לעותרת. 26.10.77).


בג"צ 77/77 - חדשות המשטרה בע"מ נגד שר התקשורת ואחרים

*הכרה בפרסום משטרתי כעתון לתעריף משלוח מוזל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת היא בעלת ירחון "חדשות המשטרה" שנרשם בשעתו כעיתון רשום לפי פקודת הדאר ובהתאם לכך זכה לתעריף משלוח מוזל. לאחרונה התקין שר התקשורת תקנות חדשות וכתוצאה מכך חדל הירחון להיות עיתון לצורך הרישום, באשר אינו עומד בתנאים החדשים שבתקנות האחרונות. עתירת העותרת לבג"צ נדחתה. לטענה כי למרות שהתקנות לא היו טעונות פרסום ברשומות, מן הדין היה לתת להן פרסום נאות ולהביאן לידיעת הציבור בדרך אחרת - התקנות פורסמו במדריך הדאר הגלוי לעיני כל מי שרוצה לעיין בו בכל משרד דאר ואין הוא בגדר חקיקת סתר. לטענה כי סעיף 17 לפקודת הדאר מגדירה מהו עיתון ואין השר יכול להתקין תקנות לעניין זה - באותו סעיף מוגדר עיתון "זולת אם נקבעה הוראה אחרת" ואין לומר כי הכוונה בהוראה אחרת להגדרה בחוק אלא הכוונה היא להוראה אחרת בתקנות, כך שאם נתקנו תקנות ע"י השר, הרי ההגדרה היא כפי שנקבע בתקנות ולא כפי שנקבע בסעיף 17 הנ"ל. עוד טענה העותרת כי למעשה לא היה כאן אלא שינוי תעריף החל על העיתונים, ובכגון
דא יש להשיג את אשור ועדת הכספים - גם טענה זו אין לקבל שכן לא היה כאן כל שינוי תעריף אלא שינוי הגדרה של עיתון, ולעניין הגדרה הוסמך השר לקבוע ללא ועדת הכספים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד צ. מאיר לעותרת, עו"ד מ. נאור למשיבים. 13.10.77).

בג"צ 500/76 - אבנר כהנוב ו- 42 אחרים נגד הועדה המקומית נס ציונה ואח'

*חיוב במס השבחה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

עניינה של העתירה דרישה לתשלום מס השבחה שהופנתה אל העותרים במועדים שונים החל מ- 15 לאוקטובר ועד ל- 1 בנובמבר 1974. דרישת התשלום התבססה על תוכנית מיתאר חדשה שקיבלה תוקף ואשר לטענת המשיבה השביחה את המקרקעין של העותרים. על פי החוק יש להמציא את דרישת תשלום מס ההשבחה בתוך שנתיים מיום אישור התוכנית החדשה. השאלה שעל פיה נחרץ גורלה של העתירה הינה מתי אושרה התוכנית לצורך מניין השנתיים. בג"צ קיבל את טענת העותרים לעניין מועד אישור התוכנית וקיבל את העתירה. בג"צ הטעים כי המדובר במיסוי ובכגון אלה אין מטילים חובה על האזרח אלא על פי מצוותו המפורשת של המחוקק ובהתאם לתנאים המהותיים והדיוניים שאותם קבע. על כן גם אם האיחור הוא של יום או יומיים, אחרי חלוף השנתיים ממועד אישור התוכנית נשלל הבסיס החוקי לדרישת מס ההשבחה ואין להאריך את המועד או לסטות ממנו סטיה קלה שבקלות. העותרים טענו כי התוכנית נכנסת לתוקפה בתום שבועיים לאחר שהיא אושרה ע"י הועדה המחוזית וכאן נסתיימו שבועיים אלה לכל הדעות במחצית הראשונה של חודש אוקטובר 1972 ואילו המשיבים טענו כי אישורה של התוכנית וכניסתה לתוקף הינו מיום פירסום ההודעה על האישור ברשומות וכאן פירסום הרשומות היה רק ב- 2.11.72. בג"צ קיבל את דעת העותרים. סעיף 119 לחוק התכנון קובע כי תחילתה של התוכנית בתום 15 יום מיום אישורה ע"י הועדה והעובדה שבסעיף 117 נדרש כי ההודעה על הרישום תפורסם ברשומות אינה פוגעת בתחילת תוקפה של התוכנית. הפירסום לחוד ותחילת התוקף לחוד ואין בידי אף רשות הסמכות לקבוע תאריך כניסה לתוקף השונה מזה הקבוע בסעיף 119. סעיף 17 לפקודת הפרשנות הקובע כי תחילת תוקפן של תקנות בנות פועל תחיקתי ביום פרסומן ברשומות, אומר מפורשות כי זאת רק אם אין הוראה אחרת בעניין זה ובעניננו נקבעו הוראות מפורשות אחרות בסעיף 119 לחוק התכנון. על כן אין גם צורך להיכנס לשאלה אם מדובר כאן בתקנה בעלת פועל תחיקתי ואם לאו שכן בכל מקרה קיימות כאן הוראות מיוחדות. השופט שמגר שנתן את פסק הדין מעיר כי עשוי להיות מקרה שבו הפרסום ברשומות לפי סעיף 117 יתמהמה עד מאד ומשיעשה לבסוף תהיה תחילת התוקף בדיעבד במועד שחלף זה מכבר. השופט אשר שהסכים לתוצאה אמר כי סעיף 117 מחייב פרסום הודעה על אישור תוכנית ואינו קובע מועד לפרסום ואילו סעיף 119 קובע כי התוכנית נכנסת לתוקפה 15 יום לאחר אישורה ע"י הועדה המחוזית, וכתוצאה מכך יתכן כי תוכנית תחייב את הצדדים מבלי שאלה יוכלו לדעת כי הוטלו עליהם חיובים כלשהם ע"י אותה תוכנית שלא פורסמה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר, אשר, גב' בן פורת. עו"ד א. גולדנברג לעותרים, עו"ד י. ברוש למשיבים. 26.10.77).


בג"צ 337/77 - סאלח מוחמד עודי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*הפחתת שליש תקופת מאסר ע"י ועדת השחרורים (העתירה נדחתה).

העותר מרצה עונש מאסר בשל עבירת סמים וועדת השחרורים החליטה שלא להפחית שליש מתקופת מאסרו של העותר, וזאת בשל התנגדותם של ב"כ היועץ המשפטי ומנהל בית הסוהר ולאור מהות העבירה. העתירה נדחתה. אין פסול בנימוקי ועדת השחרורים מבחינת העקרונות החייבים להנחות את הועדה בפעולתה. הועדה היתה רשאית להביא בחשבון שיקוליה את העובדה כי התנהגות העותר בבית הסוהר איננה משביעת
רצון בשל כך שנטל חלק בשביתה של אסירים בטחוניים וכן רשאית היתה, לתת דעתה להרשעותיו הקודמות של העותר, לאופייה של העבירה בה הורשע ולסיכון לציבור העלול לנבוע משחרורו המוקדם.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גב' מ.נאור למשיבים. 27.10.77).

בג"צ 558/77 - משה וסרצוג נגד גדליה שרייבר יו"ר המועצה הדתית ירושלים

*בחירת רבני העיר בירושלים (העתירה נדחתה).

העותר טען כי החלטת המועצה הדתית שבה נתמנו נציגי המועצה לגוף הבוחר לרבני העיר ירושלים אינה חוקית באשר לטענתו נפגעו כללי הצדק, ההגינות ויחס הכבוד לנבחרי הציבור כאשר לא נתנו לעותר להביע את דעתו בעניין הנציגים למועצה הדתית. העתירה נדחתה. כמסתבר אכן נמנע מלכתחילה מן העותר להביע דעתו לעניין הבחירה, אך לאחר שהיו"ר נעל את הישיבה הציע אחד מחברי המועצה כי ינתן לחברי המועצה להביע דעתם ושהישיבה תחודש. בתגובה להצעה זו הודיע העותר כי מאחר והיו"ר נעל את הישיבה אין להמשיך בה. היו"ר העמיד להצבעה את ההצעה לחדש את הדיון והצעה זו נתקבלה ברוב דעות. הישיבה התחדשה אך העותר סירב להביע דעתו וטען כי חידוש הישיבה איננו חוקי. מהשתלשלות עניינים זו ברור כי לעותר ניתנה הזדמנות מלאה להביא את טענותיו בישיבת המועצה הדתית, אך מטעמים שלו לא רצה להשתמש בהזדמנות זו. בנסיבות אלה אין כל סיבה למתן צו על תנאי.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. העותר לעצמו. 24.10.77).


המ' 707/77 - יוסף שפר נגד מדינת ישראל

*גובה הקנס בבניה לא חוקית (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבנייה בלתי חוקית כשהרווח שהפיק מהבנין ללא היתר היה 250 אלף ל"י. לפיכך תקרת הקנס שניתן היה להטיל על המבקש הינה 750 אלף ל"י וביהמ"ש דן אותו לתשלום קנס של 400 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי אישר את העונש ובקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה שבתי המשפט נהגו להטיל קנסות נמוכים יותר לאו טענה היא. במידת האפשר יש לשמור על הכלל של אחידות העונשים, אך כשבא נאשם לביהמ"ש העליון בטענה שהכלל הופר, עליו להצביע על פסק דין של ביהמ"ש העליון שבו נגזר על הנאשם באותה עבירה עונש קל יותר. פסק דין כזה לא הובא בפני ביהמ"ש, ונהפוך הוא, בעניין אחר אישר ביהמ"ש העליון עונש של מאסר בפועל בשל עבירת בניה ללא היתר.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ג. כפיר למבקש, עו"ד בן טובים למשיבה. 1.11.77).


ע.א. 839/75 - חברת המלח לישראל בע"מ נגד הממונה על מס רכוש

*הארכת מועד בבקשת רשות ערעור בענין מס רכוש




(הערעור נדחה על הסף).

המערערת ערערה בפני ביהמ"ש המחוזי על החלטת ועדת ערר של מס רכוש וקרן פיצויים ופסק הדין ניתן ביום 9.12.7. המערערת הגישה על כך ערעור לביהמ"ש העליון והמשיב ביקש להתעלם מכתב הערעור באשר הוגש ללא נטילת רשות. בעקבות זאת עתרה המערערת לקבלת רשות ערעור וביקשה להאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי היה צורך בנטילת רשות ודחה את הבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. המערערת לא הצביעה על קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד והעובדה שהבעייה נשוא הערעור היא חשובה איננה מהווה עילה להארכת מועד. המערערת טענה גם כי נוכח הספק שהתעורר אם יש צורך ברשות ערעור ואם לאו יש לראות בכך טעם מיוחד אך לא היה מקום כלל לספק לעניין זה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, לוין. עו"ד מ. שרף למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב.


11.10.77).

בתוכן

* ע.א. 535+185/75+484 - .................. 34 ─ * אחריות בנזיקין.
─ * פירוש פוליסת ביטוח.
─* ע.פ. 509/76 - ................................. 35 ─ * הרשעה בעבירת שוחד עפ"י עדות יחיד של נותן השוחד.
─ * הרשעה בעבירות מרמה.
─* בג"צ 416/77 - ............... 37
─ * רישום תלמידים לבית ספר במועצה אזורית.
─* ע.פ. 482/77 - הרשעה בגניבת דברי דאר וחומרת העונש......................... 38 ─* ע.פ. 137/77 - חומרת העונש (התפרצות)...................................... 38─* ע.פ. 85/77 - הרשעה בתקיפת מתלוננת כשעדותה לעניין אונס לא מתקבלת.......... 38─* ע"פ. 370/77 - חומרת העונש (סחיטה ואיומים)................................ 38 ─* ע.פ. 244/77 - הרשעה בעבירה של נסיון פריצה................................ 39 ─* ע.פ. 315/77 - קולת העונש (עבירות סמים)................................... 39─* ע.פ. 759/76 - חומרת העונש (שוד וגרימת חבלה חמורה).........................40 ─* ע.פ. 218/77 - חומרת העונש (נסיון שוד וגרימת חבלה)........................ 40─* ע.פ. 797/76 - הטלת מאסר על תנאי והארכת מאסר על תנאי קודם................. 40 ─* ע.פ. 201/77 - חומרת העונש (עבירות סמים).................................. 40 ─* ע.פ. 540/77 - חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד) .............................. 41 ─* ע.פ. 258/77 - הרשעת רופא במתן תעודות כוזבות וחומרת העונש................. 41─* ע.פ. 528/76 - הרשעה בהחזקת חשיש על יסוד ראיות נסיבתיות................... 41 ─* ע.פ. 589/77 - חומרת העונש (גניבת כסף ע"י קופאי בבנק)..................... 42 ─* ע.פ. 378/77 - הרשעה בנסיון השפעה על עדים וחומרת העונש.................... 42 ─* ע.פ. 586/77 - חומרת העונש (התפרצות וגניבה)............................... 43 ─* ע.פ. 440/77 - הרשעה בעבירת שוחד ע"י קבלת הלואה לזמן לא קצוב.............. 43 ─* המ' 573/77 - הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף........................... 43 ─* בר"ע 238/77 - ערעור על פסק בורר.......................................... 44 ─* ב.ש. 246/77 - שחרור בערובה............................................... 44 ─* ב.ש. 231/77 - שחרור בערובה............................................... 44 ─* ב.ש. 236/77 - שחרור בערובה............................................... 44 ─* ב.ש. 244/77 - הארכת מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי................ 45 ─* בג"צ 556/77 - בקשה לבטל פס"ד ביה"ד לעבודה................................ 45 ─* בג"צ 77/77 - הכרה בפרסום משטרתי כעתון לתעריף משלוח מוזל................. 45 ─* בג"צ 500/76 - חיוב במס השבחה............................................. 46 ─* בג"צ 337/77 - הפחתת שליש תקופת מאסר ע"י ועדת השחרורים.................... 46 ─* בג"צ 558/77 - בחירת רבני העיר בירושלים................................... 47 ─* המ' 707/77 - גובה הקנס בבניה לא חוקית................................... 47─* ע.א. 839/75 - הארכת מועד בבקשת רשות ערעור בענין מס רכוש.................. 47 ─
─
─
─
─
─