ע.פ. 524/77 ואח' - רפאל מזרחי ואח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - * הרשעה בפריצה על יסוד המשקל המצטבר של ראיות נסיבתיות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.פ. 521/76 - הערעורים של ארבעה מן המערערים נדחו ושל המערער החמישי נתקבל והוא זוכה).
העובדות :
בליל ה- 2.12.76 נעשתה פריצה בחדר כספות של מפעל התכשיטים "צרף" באיזור התעשיה תלפיות בירושלים. הפורצים פרצו בעבודת ריתוך דלתות של 3 כספות. הריתוך נעשה באמצעות שני מיכלי גאז שנמצאו במקום ושני מיכלים של חמצן שהפורצים הביאו עמם. לביצוע הפריצה השתמשו הפורצים בשלוש מכוניות, טנדר מסוג פולקסווגן, מכונית מסוג פורד, מכונית מסוג לנצ'יה.המכוניות הנ"ל רשומות על שמות המערערים. השלל שנפל בידי הפורצים היה רב מאוד וכלל כסף גולמי, זהב גולמי, תכשיטים, ואבני חן בשווי של למעלה ממליון וחצי ל"י בעת ביצוע השוד. שום דבר מן הרכוש הגנוב לא נמצא עד היום. על המערערים הוטלו עונשים של 5, 6 ו- 7 שנות מאסר וכן מאסר על תנאי. הרשעת המערערים מבוססת על 3 חטיבות של ראיות: עקבות של כסף ושל זהב על בגדיהם של כמה מן המערערים ובמכוניות, עקבות שנוצרו לטענת התביעה בהתזת חלקיקים מן הכסף והזהב שהיו מונחים בכספות בעת התכת דלתות הכספות; עקבות של צבע שבו נצבעו מיכלי החמצן ושנמצאו במכוניות, וכנגד זה נמצאו עקבות של צבע המכוניות שנמרח על שני המיכלים בעת הובלתם למקום העבירה; עדותו של העד רוזנפלד שהלך לפני השעה 5 בבוקר לבית הכנסת וזיהה את המערערים כשהם עומדים בצוותא בשכונת גאולה בירושלים כשהמכוניות עומדות באותו מקום. כל אחד מחמשת המערערים הורשע עפ"י המשקל המצטבר של הראיות מבין 3 החטיבות. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. השופט בחר בניסוחים שונים לצורך מסקנות עובדתיות באמרו כי מסקנה זו או אחרת "סבירה" או "מסתברת" או שעובדה "אומרת דרשני" ועוד ביטויים כאלה, ולטענת המערערים המבחן בפלילים הוא לא במה שמסתבר יותר, אלא בהוכחה מעל לספק סביר, ובמיוחד כשהרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות. אולם, מושכלות ראשוניים אלה לא נעלמו מעיניו של השופט היושב במשפטים פליליים לא מתמול שלשום, וכשהוא אומר עובדה זו או אחרת אומרת דרשני, חזקה עליו שכוונתו לכלל שכאשר עובדה מפלילה הוכחה לכאורה, עוברת חובת ההסבר לנאשם, ואם אין הוא נותן הסבר מניח את הדעת יחליט השופט בסוף המשפט אם ההוכחה הראשונית הופכת להוכחה סופית מעל לספק סביר. נכון, שכאשר מדובר בראיות נסיבתיות צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם, אבל אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה צריכה להספיק להרשעת הנאשם. כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעה. הרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות פתוחה לבקורת בדרגת הערעור יותר מאשר הרשעה שיסודה בראיות ישירות.
ב. באשר לחטיבת הראיות המתבססת על נתזי הכסף והזהב שנמצאו על בגדי המערערים ובמכוניות הרי ראיות אלה כוחן יפה לגבי ארבעה מן הנאשמים שהנתזים נמצאו על בגדיהם סמוך לזמן אירוע המעשה. היו חילוקי דעות בין שני מומחים בשאלה אם הנתזים שנמצאו על בגדי המערערים דומים לאלה שנמצאו במקום אירוע הפשע, אך גם אם אינם זהים עדיין יש משקל ראייתי רב לעצם העובדה שעקבות של כסף וזהב, שהינם מתכות יקרות ונדירות נמצאו על בגדי המערערים ובמכוניותיהם זמן קצר מאד לאחר ביצוע הפריצה. הוא הדין בסימני הצבע של המיכלים שנמצאו במכוניות וסימני הצבע של המכוניות שנמצאו על מיכלי החמצן. אם כי אין לומר בוודאות שמקור הצבעים היה
אחד, ויתכן שהוא בא ממקורות שונים, הרי אין לבטל את ערכה ההוכחתי של אותה מידת דמיון בין הצבעים שנמצאה.
ג. אשר לעדותו של העד רוזנפלד, הרי היתה מהימנה על השופט ובכגון דא אין להתערב. אשר לטענה שבאותה שעת בוקר שהוא עבר במקום עדיין היה חשוך - הוא אמר בעדותו שבנוסף לתאורת הרחוב בקעו אורות מדירה סמוכה ולפיהם זיהה את האנשים.
ד. באשר למערער ציון ישראל - הוא נעצר רק כ- 25 יום אחרי ליל הפריצה ועל כן העובדה שעל בגדיו נמצאו נתזי מתכת אינה ראיה מספיקה מעבר לכל ספק סביר כדי להרשיעו. גם הזיהוי של רוזנפלד אינו מספיק, שכן בהודעתו הראשונה במשטרה לא הזכיר את המערער כאחד מאלה שעמדו ברחוב, אם כי אמר שהיו שם עוד אנשים, אך את המערער הזה הכיר העד כחברו של שכנו לשעבר, ויכול היה להגיד לחוקר המשטרה שעמד עוד אדם שהוא יוכל לזהותו אם יראה אותו. גם הכחשתו שהבגדים המחשידים הם שלו אינה יכולה למלא את מקום החסר בראיות. אשר לעונשים - אין הם חמורים מדי.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. עוה"ד ש. תוסיה כהן, מוסק, מ. שרף, טל - שחר, לארבעת המערערים הראשונים, עו"ד הגלר למערער ציון ישראל. עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 20.6.78).
ע.פ. 759/77 - דורון גולדני נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
* הוכחת יסודות הרצח ודחיית טענת שכרות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים אלקיים, א. לוין, גלעדי) בת.פ. 553/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הורשע ברצח אשתו. הרשעתו מבוססת בעיקרה על תוכן ההודאות שמסר בחקירתו ביום המקרה ולאחריו. לפי הראיות יצאו ילדיו הקטינים לבית הספר והוא עזב את הדירה בסביבות השעה 8 בבוקר. בשעה 12 בצהריים, כאשר שהה באחת המסעדות שם שתה משקאות משכרים, באו אליו ילדיו כשהם בוכים והזעיקו אותו הביתה לאחר שמצאו את אמם כשהיא מתה. שעתיים לאחר מכן מסר המערער את הודעתו הראשונה למשטרה ובה הכחיש כל קשר לרצח. בשעות הערב של אותו יום מסר הודעה נוספת וכן 24 שעות לאחר שנעצר. המערער הינו שתיין כרוני שהיה מבלה את זמנו בשתיה. עפ"י הבדיקה שלאחר המוות נקבע כי המוות של המנוחה נגרם כתוצאה מחנק, יתכן באמצעות הידיים. בהודאתו במשטרה 24 שעות לאחר מעצרו, וכן בשחזור הארוע בערב המעשה, סיפר המערער כי הוא שחנק את אשתו באמצעות ידיו. ביהמ"ש הרשיע את המערער על יסוד הודאותיו ומצא דבר מה נוסף כנדרש. ביהמ"ש המחוזי לא התחשב בשלוש ראיות שלכאורה סתרו את אחריות המערער למעשה העבירה והן: רופא של קופת חולים שהוזעק לאחר גילוי הגופה סבר שהמוות נגרם שעה אחת לפני כן ואז היה המערער בבית הקפה, ברם ביהמ"ש לא התייחס לעדות זו שכן רופא זה הוא רופא כללי וקביעת שעת המוות איננה בתחום המומחיות שלו והוא הסכים בעדותו שאין לסמוך על הערכתו. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. היתה עדות של נער שהעיד שראה את המנוחה בשעה 11 ביום המקרה, אך גם הוא אמר שאינו בטוח שראה את המנוחה, ועל כן לא ביסס ביהמ"ש ממצא כלשהו על עדות זו וגם בכך צדק ביהמ"ש. היתה עוד עדות של רופא שכשראה את הגופה נראה לו כי סימני הלחץ בצואר נגרמו ע"י חבל ולא בידיים, אך הוא רופא ילדים ואינו מומחה ברפואה משפטית, וביהמ"ש לא ראה להעדיף עדות זו על עדות המומחית מהמכון לרפואה משפטית וגם בכך צדק. אשר ליסודות הנדרשים כדי להרשיע ברצח - ביהמ"ש המחוזי קבע כי יסוד ההחלטה הוא בכך שהמערער חנק את המנוחה בשתי ידיו ולכך צירף את ההנחה כי אדם מתכוון לתוצאה הצומחת כדרך הטבע ממעשהו, אלא אם כן קיימת ראיה לסתור או לעורר ספק סביר לגבי קיום ההנחה האמורה. אשר להכנה - ראה ביהמ"ש המחוזי את ההכנה במשך הזמן שהמערער המשיך לחנוק את המנוחה לאחר תפיסת צואר עד שגרם למותה, ואין זה
זמן של הרף עין, שכן חניקה הנמשכת מספר שניות אינה גורמת בדרך כלל למות. אשר להיעדר קינטור - הרי לא היתה טענה בפני ביהמ"ש שהיתה התגרות כלשהי מצד המנוחה. בפני ביהמ"ש המחוזי העלתה ההגנה גם טענת שכרות אך בימ"ש המחוזי קבע כי לא נתקיימו התנאים שנקבעו בסעיף 15 לפח"פ כדי לפטור את המערער מאחריות פלילית בטענת שכרות, וכן כי המערער היה מסוגל ליצור את הכוונה הפלילית הדרושה לפי סעיף 216 (א), שכן הנאשם לא הוכיח שהוא היה שיכור בעת המקרה, ולהיפך הוכח שהנאשם נהג תמיד לשתות משקאות אלכוהוליים והיה נתון פחות מאשר אדם אחר להשפעתם. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. יכול היה ביהמ"ש לסמוך על ההודאות שנתן המערער מבלי להביא בחשבון את הטענה שהיה בעת נתינתו תחת השפעת אלכוהול. המערער הוא שתיין כרוני, אך היו ראיות בפני ביהמ"ש על מצבו והתנהגותו ולפי ראיות אלה הוא התנהג כאדם רגיל ולא ניתן היה להכיר עליו שהוא שיכור כאשר נעצר. כמו כן ההודעה הראשונה לאחר המעצר לא כללה הודאה על ביצוע המעשה, וההודאה המלאה והמפורשת נמסרה רק לאחר 24 שעות, ובאותה יממה לא שתה המערער משקאות משכרים.
ב. אשר לטענה כי אין לייחס למערער כוונה תחילה, כי בשכרותו היה כדי לשלול ממנו '4י את היכולת ליצור את הכוונה הפלילית, שהיא תנאי יסוד להרשעתו של אדם בעבירה עפ"י סעיף 214 - שכרות משמשת הגנה בפני האשמה פלילית אם נתקיימו התנאים שנקבעו בסעיף 15 (2) לפח"פ והמבקש להשתחרר מאחריות פלילית על מעשיו בהסתמך על האמור בסעיף 15 הב"ל עליו הראיה. שכרות כשלעצמה, אף אם היא מגיעה לדרגה המתוארת ברישא לסעיף 15 (2), אין בה כדי להוות הגנה אלא אם כן נגרמה בשל הסיבות שפורטו בסעיף האמור והביאה לתוצאה המוגדרת בו. כאשר לא נתקיימו היסודות שסעיף 15 (2) דן בהם וביהמ"ש בא להסיק אם פלוני היה בעל כוונה מסויימת בזמן שעשה את המעשה, רשאי הוא להתבסס על החזקה שאדם מתכוון לתוצאה שצמחה בדרך הטבע ממעשהו. השכרות כשלעצמה אין בה כדי לשלול את אפשרות היווצרותה של כוונה פלילית. נאשם הטוען כי מצב שכרותו היה כה חריף עד כי נסתרת ההנחה הנ"ל בדבר קיומה של כוונה פלילית, עליו חובת ההוכחה. בעניננו הובאו ראיות שמהן ברור כי למרות מצב השכרות שבו היה המערער שרוי בבוקר של יום האירוע, אין ספק כי לא היה במצבו כדי לשלול ממנו את קור הרוח ואפשרות המחשבה וההבנה כאמור בסעיף 216 לפקודה, או את כושרו להתכוון כוונה פלילית בכלל.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ש. לוין. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 21.6.78). ע.פ. 588+575/77 - אורינט קלר... בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*כמות הראיה הדרושה להוכיח כי הסדר כובל לא נרשם אצל הממונה על ההגבלים העסקיים.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בייסקי, ולנשטיין בע.א. 697/76 - הערעורים נתקבלו).
העובדות:
המערערים הואשמו בבימ"ש השלום בעבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים בכך שהתקשרו ביניהם ב"הסדר כובל" ולא רשמו אותו אצל הממונה על ההגבלים העסקיים. בטיעונם הכחישו המערערים
את כל פרטי כתב האישום, כולל הפריט שלא רשמו את ההסדר הכובל כדין. התביעה הצליחה להוכיח את עצם ההתקשרות ואת אופיו הכובל של ההסדר, אך ביהמ"ש זיכה את המערערים באשר התביעה לא הביאה ראיות שהמערערים לא רשמו את ההסדר אצל הממונה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה על הזיכוי, והרשיע את המערערים, בקבעו כי השאלה של אי רישום ההסדר לא עמדה במרכז הדיון, והתביעה לא היתה יכולה להיות מוכנה לה אחרי שהמשיבים בהודעותיהם בפני החוקרים לא העלו טענה זו אלא טענו שלא עשו הסדר כובל, וגם בתום ראיות התביעה לא טענו המערערים את הטענה של רישום. לדעת ביהמ"ש המחוזי עובדת הרישום היא טענה אשר בדרך כלל המשיבים צריכים להוכיחה ומה גם בנסיבות עניין זה. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. כלל הוא במשפט פלילי, פרט למקרים שבהם נקבע אחרת בחוק, שעל התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה בין אם הם יסודות חיוביים ובין אם הם יסודות שליליים. כלל זה מבוסס על חזקת חפותו של נאשם כל עוד לא הוכחה אשמתו. התביעה מסכימה שנטל השכנוע בשאלת אי רישום ההסדר היה מוטל עליה, ברם, לטענתה, היא הרימה את נטל הבאת הראיות שהיה מונח עליה. לטענת התביעה כמות הראיות שנדרשה במקרה דנא היא מזערית והוכחות בכמות כזאת הובאו בפני ביהמ"ש. טענה זו אין לקבל. נכון שמשנדרשת התביעה להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי, הידועה במיוחד לנאשם, כמות ההוכחה הנדרשת היא פחותה מן הרגיל, אם כי לא "מזערית" דוקא. הטעם לכך הוא, שהעובדה היא בתחום ידיעתו המיוחדת של הנאשם, ושמבחינה אובייקטיבית קשה לתביעה להוכיחה. טעם זה אינו קיים כאן, שכן השאלה אם נרשם ההסדר הכובל היא בידיעת הממונה על ההגבלים, ויכלה התביעה להביאו על מנת שיעיד אם בפנקסיו רשום הסדר כזה ואם לאו.
ב. אין לקבל את הערת ב"כ המדינה כי עלינו לאמץ את הפסיקה האנגלית, שלפיה מטילים על הנאשם נטל השכנוע בשאלה אם יש לו רשיון או אישור המתירים לו לעסוק בעיסוקו. הלכה אנגלית זו לא נתקבלה בארץ והיא נדחתה במפורש ע"י ביהמ"ש העליון.
ג. לטענת התביעה כי המערערים נחקרו לפני המשפט וגם העידו במשפט ובכל ההזדמנויות לא העלו אף פעם את הטענה שההסדר הכובל נרשם על ידם כדרוש, ומהתנהגות זו יכול היה בימ"ש השלום להסיק שהמערערים לא רשמו את ההסדר - יתכן ששופט השלום יכול היה לקבוע שהתנהגות המערערים היתה ברורה וחד משמעית עד כדי כך שאין מקום להתחשב בהכחשתם ויש לראותם כמי שהודו באי רישום ההסדר הכובל, אך אין לומר שהוא חייב היה לנהוג כך. הערכת התנהגותו של נאשם והסקת מסקנות מהתנהגות זו, נתונה בידי הערכאה הראשונה שבפניה מופיע הנאשם, וערכאת הערעור אינה מתערבת אלא במקרים יוצאים מן הכלל.
ד. אשר לטענת התביעה כי משנרשם הסדר כובל חייב הממונה לפרסם הודעה על כך בילקוט הפרסומים, וחזקה על הממונה שהוא ממלא את תפקידו כהלכה, כך שניתן היה לבדוק את ילקוט הפרסומים והיעדר פירסום צריך להביא למסקנה שההסדר לא נרשם - אין לומר ששופט השלום צריך לבדוק מיוזמתו את ילקוט הפרסומים אם פורסם ההסדר הכובל ואם לאו. ההודעות המתפרסמות ע"י הממונה אינן בגדר דין שהוא בידיעתו המשפטית של ביהמ"ש.
השופט אלון: מסכים.
השופט לוין: מסכים ומוסיף כי השאלה אם הפרסום ברשומות הוא בבחינת דין שהוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה אינה צריכה להכרעה בעניננו. העובדה שלא היה פרסום בילקוט הפרסומים עדיין אינה מלמדת שהמערערים לא רשמו את ההסדר כנדרש עפ"י החוק. חזקת הכשרות למעשה המינהל מתייחסת למעשה שנעשה ולא למעשה שלא
נעשה. אין כל חזקה הקובעת שפעולת המינהל שלא נעשתה, חזקה עליה שלא צריכה היתה להיעשות. זאת ועוד, השאלה אם היה או לא היה פרסום ברשומות, לא התעוררה בבתי המשפט דלמטה ועל כן אין להיזקק לה בערעור.
(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. עו"ד גולדנברג למערערים, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 15.6.78).
ע.פ. 551/77 - אברהם למדן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במשיכת שיק ללא כיסוי כשהשיק הוצג לפרעון לפני המועד שהצדדים הסכימו עליו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: חלימה, אולסקר, ופלפל) בת.פ. 498/76 - הערעור נדחה).
,9י העובדות:
המערער, שהוא עמיל מכס, קיבל מהמתלונן כ- 27 אלף ל"י לשחרור סחורה. לאחר שעברו חודשיים והמערער לא שיחרר את הסחורה, דרש המתלונן החזרת כספו או שחרור הסחורה בלי דיחוי. השניים נפגשו ביום 28.1.75, ואז הבטיח המערער לעשות מאמצים לשחרור הסחורה תוך ימים מספר. הוסכם שאם הסחורה לא תשוחרר תוך 7 ימים, יוחזר הכסף למתלונן. להבטחת החזרת הכסף מסר המערער למתלונן שיק על הסכום הנ"ל, כשבתאריך ההוצאה נרשם 30.1.75. עם מסירת השיק הסכימו השניים כי הוא לא יוצג לפרעון לפני תום 7 ימים מיום 28.1.75, ושלפני הצגת השיק יודיע על כך המתלונן למערער. המתלונן לא עמד בהסכם והציג את השיק לפרעון ביום 31.1.75. השיק חולל בהיעדר כיסוי בזמן הצגתו, והוכח שלא היה כיסוי לשיק גם ביום שהוצא וגם לא שבעה ימים לאחר מכן. בבימ"ש השלום הואשם המערער בקבלת דבר במרמה ובמשיכת שיק ללא כיסוי, אך ביהמ"ש זיכה את המערער מאשמת המרמה והרשיעו בעבירה של מסירת שיק ללא כיסוי לפי סעיף 14 לחוק דיני עונשין (עבירות מירמה, סחיטה ועושק). ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. בע"פ 356/74 נתקבל ערעור על הרשעה בעבירה על סעיף 14 הנ"ל, מכיון שהוברר כי השיקים שנתן אותו נאשם היו לבטחון בלבד, על מנת שלאחר שובו של אותו איש מחו"ל, יסדרו את החשבונות ביניהם הוא והמתלונן, אך כאשר בושש לבוא מחו"ל הציג אז המתלונן את השיקים לפרעון. כאן טען המערער כי מכיון שגם בענינו היה הסכם והשיק צריך היה להיות מוצג לפרעון רק לאחר 7 ימים, והמתלונן הפר את ההסכם, הרי לפי אותה הלכה אין להחיל עליו את הוראות סעיף 14 של החוק הנ"ל. ביהמ"ש דלמטה הבחין בין שני המקרים באומרו שבמקרה של ע"פ 356/74 הוסכם שהשיקים כלל לא יוצגו לפרעון אלא ישארו בידי המתלונן עד שיערכו חשבונות בין הצדדים, ואילו כאן השיק נועד לפרעון כעבור שבוע ימים אם עד אז לא יסודר עניין החוב. רשות הערעור ניתנה רק כדי שיוחלט אם השיק נשוא הדיון בא בגדר המסמכים שבהם מדובר בע"פ 356/74.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ההבחנה העובדתית האמורה בין שני פסקי הדין אכן קיימת, אך אין להגיד שהבדל זה בעובדות הוא יסודי באופן שחייב להביא לתוצאות משפטיות שונות. ההלכה העולה מזכויו של המערער בע.פ. 356/74 היא שאם שיק הוצג ע"י האוחז בניגוד להסכם, לא עבר המושך על סעיף 14 הנ"ל, גם אם ידע שבמועד הנקוב בו כמועד משיכתו אין חובה על הבנקאי לפורעו. ברם הלכה זו אינה מתיישבת עם הקביעה של ביהמ"ש העליון בהמרצה 290/74. באותו ענין הורשעו המבקשים בעבירה על סעיף 14 של הוצאת שיקים מאוחרים ללא כיסוי, על אף העובדה שהיה להם הסכם עם הנפרעים שהשיקים לא יוצגו לפרעון לפני התאריך הנקוב בהם. בקשת המבקשים שם לרשות ערעור נדחתה מן הטעם שהסנקציה הפלילית הקבועה בסעיף 14 תופסת, ויהיה אשר יהיה ההסכם שבין הצדדים. נוכח הסתירה בין שתי הלכות אלה יש להכריע איזו משתיהן היא ההלכה שאותה יש להעדיף.
ב. מבלי לדון בשאלה מה הדין לגבי אחריות פלילית של המושך כששיק מאוחר הוצג
לפרעון לפני התאריך הנקוב בו כמועד משיכתו, הרי בעניננו השיק הוצג לפרעון אחרי המועד הנקוב בו כתאריך משיכתו, והשאלה היא רק מה הדין לגבי אחריות פלילית כשהשיק הוצג לפרעון בנגוד לתנאי. התשובה לשאלה זו היא בלשונו של סעיף 14 עצמו, הקובע כי המושך שיק בידיעה שבמועד הנקוב בו כמועד משיכתו אין חובה על בנקאי לפורעו עובר עבירה. לפי לשונו הברורה של סעיף זה המעשה הפלילי הוא משיכת השיק, והמחשבה הפלילית היא הידיעה שהבנק לא יפרע אותו. בעניננו התקיימו שני יסודות אלה של העבירה ואין נפקא מינה אם היה הסכם בין הצדדים שלא להציג את השיק לפרעון במועד שהוצג.
הנשיא זוסמן והשופט שמגר: מסכימים.
מ"מ הנשיא לנדוי: קשה להשלים עם המסקנה שניתן לחייב אדם במקרה כמו זה שלפנינו רק מפני שהמתלונן הפר את ההסכם שעשה עם הנאשם. קשה המסקנה שמטילים אחריות פלילית, בעבירה שאינה עבירה מוחלטת, על אדם שפעל בתום לב ביחס לעיסקה נשוא העבירה. אם מטילים אחריות פלילית לפי סעיף 14 ביחס לשיק דחוי, הרי זה בעקבות הוראה מפורשת בסעיף 73 א לפקודת השטרות כי השיק עומד לפרעון מיידי "לכל דבר וענין" ויודע מושך השיק הדחוי שעל פי הדין האזרחי עומד השיק לפרעון מיידי והאחריות הפלילית הולכת אחרי הדין האזרחי. כאן עומד למערער הסכם שעשה עם המתלונן לדחיית הצגתו של השיק לפרעון והסכם זה תקף לכל הדעות עפ"י הדין האזרחי. האם יש להחמיר במשפט פלילי מעבר לדין האזרחי ? ברם אין מוצא שימנע תוצאה זו.סעיף 14 הנ"ל יש לפרשו כאמור לעיל ואין להכניס בו תנאים שאינם בו. עם זאת אין לומר שיש ניגוד בין הפסיקה במקרה דנא ובין מה שנפסק בהמרצה 290/74 ובין מה שהוחלט בע.פ. 356/74. בערעור הפלילי הנ"ל נדונו שיקים שלפי המוסכם אסור היה להציגם לפרעון כלל ועיקר, כך שלמעשה המסמך לא היה שיק מטבע בריאתו וממילא אין מסמך כזה בגדר שיק כמשמעותו בסעיף 14 של החוק. בעניננו השיק נשוא האישום אינו בא בגדר המסמכים שבהם מדובר בע"פ 356/74 ואין לפטור את המערער מאחריות בפלילים.
השופט אשר: השיק נשוא הדיון דנא לא בא בגדר המסמכים שבהם דובר בע.פ. 356/74, ומכיון שרשות הערעור ניתנה רק כדי לקבוע אם הוא בא בגדר אותם מסמכים ואם לאו, יש לדחות את הערעור. אין בכך הבעת דעה בשאלה אם משיכת שיק המלווה במסירתו כפקדון, על מנת שלא יוגש לתשלום לפני התאריך המוסכם בין המפקיד לנפקד, מהווה עבירה על סעיף 14 לחוק לתיקון דיני עונשין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 5.6.78).
ע.פ. 555/77 - שלמה רבי, יצחק בן חברון ועבדאללה עודה נגד מדינת ישראל
*זיכוי המערער באשר השופט לא הסביר לו את התוצאה הנובעת מהחלטתו שלא להעיד.
* מצג שוא לצורך הרשעה בקבלת דבר במרמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט חאג' יחיא) בת.פ. 415/75 - הערעור של בן חברון נתקבל פה אחד והערעור של רבי ועודה נתקבל ברוב דעות השופטים עציוני ולוין נגד דעתו החולקת של השופט שמגר).
העובדות:
המערערים ביצעו עיסקה של מכירת מקרקעין בירושלים, מערבי ליהודים, כשבעיסקה היו מעורבים מספר אנשים ובעקבות משפט אזרחי הועמדו המערערים לדין. הם הורשעו בעבירות מרמה
בכך שהצהירו בפני הקונים שמדובר ב- 30 דונם בעוד שידעו שמדובר ב- 17 דונם בלבד , הם הצהירו לפני הקונים שהם פועלים כמתווכים ומרויחים אלף ל"י לדונם בעוד שבפועל פעלו כסוחרים . והרויחו סכומים הרבה יותר גדולים; הם הצהירו בפני הקונים שהקרקע נמצאת באיזור השיפוט של ירושלים, בעוד שחלק ממנה נמצא מחוץ לאותו אזור, הם הצהירו בפני הקונים שהמוכר הינו ערבי לאומני המסרב למכור קרקעות ליהודים וזאת כדי למנוע מגע בינו לבין הקונים שלא ידעו כמה הם שילמו למעשה ועובדה זו לא היתה נכונה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לוין (דעת הרוב):
א. המערער בן חברון לא העיד וכשהגיע תורו אמר לו השופט שהוא רשאי להעיד או להימנע מלהעיד, אך לא הסביר לו, כמצוות סעיף 145 לחוק סדר הדין הפלילי, כי הימנעותו מלהעיד עשוייה להוות חיזוק למשקל הראיות של התביעה וסיוע במקום שדרוש סיוע. בסופו של דבר, משהרשיע השופט נאשם זה, הוא ייחס משמעות לשתיקתו למרות שלא הסביר לו את משמעות השתיקה. אי לכך דין ערעורו של מערער זה להתקבל.
ב. אין אדם בא בגדרו של סעיף 2 לחוק תקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה אל ועושק), אלא אם כן טען טענה עובדתית כוזבת המיועדת להביא את האיש שבפניו נטענה הטענה לידי מעשה או מחדל. פלוני המצהיר על קיומה של עובדה, בהסתמכו על כלי שני, כמו בעניננו שהמערערים אמרו שאדם אחר אמר להם שמדובר ב- 30 דונם, יכול ולא עשה מצג לגבי העובדה אלא רק לגבי קיומו של מקור ידיעתו. מי שטוען לקיומה של עובדה בהסתמכו כלפי רעהו על מקור ידיעתו, ומתנה תנאי שאם עובדה זו לא תתאמת יהיה לדבר תוצאות משפטיות, כמו בעניננו שהמערערים אמרו לקונים שאם השטח יהיה יותר קטן יוחזר להם הכסף, לא בהכרח יבוא בגדרו של סעיף המרמה הנ"ל.
ג. אשר למצג של המערערים שהם פועלים ברווח של אלף ל"י בלבד לדונם - לא כל מה שפלוני מוציא מפיו במהלכה של עיסקה מסחרית נחשב למירמה במובן החוק. קיימים מנהגים מקובלים שלא יעלה על הדעת שהם באים בכלל מרמה. אם אדם אומר שהוא מוכר מצרך פלוני במחיר האחרון, מפני שזהו מחיר הקרן, גם אם אין זה כך, לא בוצעה מרמה. בנסיבות אלה, גם הצהרת המערערים שרווחיהם יהיו בשיעור של אלף ל"י לדונם בלבד אינה מהווה מרמה.
ד. אין יסוד להרשעה המתייחסת למצג בדבר מעמד המערערים כמתווכים ולא כסוחרים. אין לומר שבפועל היה מצג כזה והנסיבות מצביעות על כך שהקונים ידעו שהמערערים עשו עיסקה מסחרית בקרקע. ברם, גם אם היתה מרמה במובן החוק, על התביעה להוכיח את הקשר הסיבתי שבינה לבין קבלת ה"דבר". אין לומר, לפי עדויות הקונים, שאילו ידעו "4 שהסכום שמקבל המוכר נמוך ושהמערערים אינם פועלים כמתווכים אלא כסוחרים הם לא היו עושים את העיסקה.
ה. אשר למצג כאילו כל החלקות נמצאות בשטח השיפוט של עירית ירושלים - לא הוכח שבעת חתימת ההסכם ידעו המערערים שאין אמת בעובדה זו.
ו. אשר למצג כאילו המוכר הוא ערבי לאומני ועל כן אין הוא יכול לפגוש את הקונים - אפילו היה המצג הזה, לא היה קשר סיבתי יעיל בינו לבין חתימת החוזה.
ז. בשלב השני של העיסקה, הוגשו מפות ומתוכן כבר היה ברור שיש רק מחצית מן השטח שהציעו המערערים, ואז קיבלו המערערים עוד סכומי כסף. יכול שמצג שוא יהיה נמשך ומשתרע גם לתקופה שלאחר גמר עריכת העיסקה, ואילו ידעו המערערים בשעה שהמפות נמסרו לידיהם ששטח החלקה הוא כנ"ל, היתה בכך עבירת מרמה, אך לא הוכח שגם כשקיבלו את המפות הם ידעו מה השטח לפי המפות.
השופט שמגר (דעת מיעוט): לענין זיכוי המערער השני - אכן נשתבשו ולא קויימו הוראות סעיף 145 הנ"ל ועל כן יש לזכותו.
אשר למערער השלישי - הוא לא התייצב לדיון בערעור, למרות שהוזמן כדין, ועל כן צריך היה להפעיל את הסמכות מכללא הקנויה, לדעת השופט שמגר, לביהמ"ש העליון ולדחות את הערעור על אתר. מכל מקום ככל שהדבר נוגע למערערים הראשון והשלישי, אין לומר שביהמ"ש דלמטה נתפש לכלל טעות בממצאיו ובמסקנותיו בענין טענות הכזב ועל כן יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, לוין. עו"ד בן סירה למערער רבי, עוה"ד יצחקי ובגרזון למערער בן חברון, עו"ד א. הכהן למשיבה. 21.6.78).
ע.פ. 748/77 - שמואל קריב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס המבוססת על עדות זהוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים כהן, בר, ווינוגרד) בת.פ. 238/77 - הערעור נתקבל בחלקו, ברוב דעות השופטים ח. כהן ועציוני, כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשתי עבירות אינוס בנסיבות מחמירות וביהמ"ש הרשיעו בשני מקרי האינוס וגזר עליו עונש של 15 שנות מאסר. העבירות מתייחסות לשני מעשים נפרדים, שבכל אחד מהם הזמין המערער אל מכוניתו פרוצה ולאחר מכן הביאה, פעם אחת לביתו ופעם אחת לבית קברות, ושם קשר אותן ואנס אותן ואף שדד אותן. ביחס למקרה אחד הסכימו כל שופטי ביהמ"ש העליון כי הרשעה בדין יסודה וזאת על סמך הנתונים של עדות האשה שנאנסה, וראיות אחרות, ובכללן הגירסאות הסותרות של המערער על המעשה.
אשר למקרה השני, הוא התבסס על מסדר זיהוי שנערך מספר חודשים לאחר ביצוע האינוס, ובעוד שהשופט שמגר קבע כי ניתן היה לבסס את ההרשעה על הזיהוי בנסיבותיו המסויימות סברו שופטי הרוב עציוני וח. כהן כי בנסיבות המקרה והליכי הזיהוי לא היה זה בטוח להרשיע את המערער. בנדון זה נכתבו שלושה פסקי דין מקיפים על החובות המוטלות על המשטרה בעריכת הזיהוי וכן הזהירות הרבה שיש לנקום כשההרשעה מבוססת על ראית זיהוי בלבד. ביהמ"ש התייחס גם לענין הרשעה על יסוד "שיטת הביצוע" של העבריין. בעקבות קבלת הערעור לגבי מקרה אינוס אחד, הופחת עונש המאסר מ- 15 שנים ל- 7 שנים.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. עו"ד זיו למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 29.6.78).
ע.פ. 84/78 - עתליה שי ויוסף ארלנגר נגד מדינת ישראל
*גניבה ע"י פקיד, זיוף מסמך וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערער ארלנגר שימש במשך כ- 12 שנים מנהל חשבונות של חברת הבניה פפרמן בירושלים והמערערת עבדה כעוזרת של המערער. הלה נהנה מאימון מלא של מעבידו ובמידה מרובה ביותר של עצמאות וחופש פעולה בביצוע תפקידו. בבדיקות שנערכו בשנת 1976 נתגלה כי נרכשו ע"י המערער בכספי החברה תווי שי בסכום של 60 אלף ל"י שנועדו כאילו לחלוקה בין העובדים באתרי הבניה שבנתה חברת פפרמן. כשהחלו חקירות פוטרה המערערת ובעקבותיה התפטר גם המערער, אך לפני כן זייפו השניים את כרטיס החופשה שלהם והוסיפו לעצמם 30 ימי חופשה וכדי שהזיוף לא יתגלה החליפו את כרטיס החופשה בכלל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות
גניבה ע"י פקיד ורישום כוזב שהתייחסו לנטילת תווי השי וציוד משרדי בערך של כ- 1000 ל"י, וכן הרשיע את שני המערערים ברישום כוזב במסמכי תאגיד וזיוף מסמך בנסיבות מחמירות בגין כרטיסי החופשה. המערערת נדונה למאסר 5 חודשים בפועל ולקנס של 8 אלפים ל"י וכן מאסר על תנאי והמערער נדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל, קנס של 50 אלף ל"י ולמאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. לעניין מסכת העובדות - אין להתערב בממצאים של ביהמ"ש המחוזי שנתן אימון בעדים שהופיעו לפניו ולא נתן אימון בגירסותיהם של המערערים ויכול היה להגיע למסקנותיו אלה. פרקליטו של המערער העלה טענה משפטית כי בהיעדר כוונה פלילית, מאחר והמערער סבר שיש לו זכות בתום לב ליטול תווי שי כדי להשלים את משכורתו "מתחת לשולחן" לא ניתן להאשימו בגניבה. אין צורך לדון בשאלה זו מאחר שלפי קביעת ביהמ"ש המחוזי לא פעל המערער בתום לב. כך שחסר היסוד העובדתי כדי לבנות עליו את הטענה המשפטית של אמונה בתום לב בדבר קיומה של זכות ליטול את הכספים. לטענת המערער כי אין לראות את כרטיסי החופשה בגדר "מסמך" לצורך הרשעה בזיוף מסמך - הגדרת מסמך, הינה כל תעודה בכתב וכל אמצעי אחר העשוי לשמש ראיה והכרטיסים דנא עשויים לשמש ראיה בדבר החופשות שנטלו המערערים. אין לראות את המערער כמי שהיה מוסמך לשנות את המסמך ולחתום עליו, שכן המערער לא היתה לו סמכות פעולה כזו, אלא פעל כזרועו הארוכה של המעביד ורשאי היה לרשום בתוך הכרטיס רק את הנתונים שעלו בקנה אחד עם הנחיות המעביד ואישוריו. לו אף היה ממש בגירסת המערער ככל שהיא נוגעת לעבירת הזיוף, הרי לא היה בכך כדי לפטור אותו מאחריות בגין רישום כוזב במסמכי תאגיד ובקשר לאשמה זו אין למערער מענה משנדחית טענת תום הלב.
אשר לערעורה של המערערת - אין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש דלמטה שלפיהם ידעה בעת זיוף המסמך שהיא עושה דברים בניגוד לדעת המעביד, והיא היתה מעורבת לפני ולפנים בכל מעשיו האסורים של המערער.
השופטת בן פורת בפס"ד קצר הוסיפה הבהרה בכל הנוגע לשאלת זיוף מסמך.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וגול למערערת, עו"ד צ. מ. הכהן למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 4.6.78).
ע.פ. 297/77 - מדינת ישראל נגד מוחמד טמייזה
*הרשעה בעבירת גניבה בגין גניבת עתיקות בחפירה ללא רשיון (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן וגב' בן פורת כנגד דעתו החולקת של השופט עציוני).
המשיב יחד עם אחרים, הואשם בשלוש עבירות: חיפוש עתיקות ללא רשיון, חפירה אסורה במקום היסטורי, גניבה של עתיקות שנמצאו בחפירה. השלושה ,9ל הודו בעובדות שצויינו בכתב האישום והורשעו בכל שלוש העבירות. המערער נדון ל- 5 חודשי מאסר ולתשלום קנס של 5 אלפים ל"י. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי על ההרשעה בעבירת הגניבה בטענה כי לא ניתן לגנוב חפצי עתיקות. המדובר היה לפני שנתקבל חוק העתיקות החדש שקבע ברורות כי נטילת עתיקות בכל דרך שהיא מהווה גניבה, והשאלה היתה אם קיימת גניבת עתיקות לפי פקודת העתיקות. ביתמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, ברוב דעות, כי עתיקות לא ניתן לגנוב, זיכה את המשיב מעבירת הגניבה והעמיד את ענשו על חודש אחד מאסר וקנס כספי כאמור. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים י. כהן וגב' בן פורת, כנגד דעתו החולקת של השופט עציוני, כך שביהמ"ש העליון הרשיע את המשיב גם בעבירת הגניבה, ברם העונש נשאר כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, וזאת בהתחשב בעובדה שהמשיב סיים בינתיים את ריצוי עונשו, וכן בכך שהבעיה שהתעוררה היתה בעיה משפטית מובהקת שטרם הוכרעה בערכאות.
לגופו של ענין, סבר השופט עציוני, כי לפי פקודת העתיקות ובנתונים העובדתיים של החפירות באתר העתיקות ומציאת העתיקות לא ניתן היה לבצע עבירת גניבה.
השופט י. כהן קבע כי גם לפי פקודת העתיקות חפצים שנמצאו כעתיקות במקרקעין ששייכים לאחרים ניתן לבצע לגביהם עבירת גניבה. אילו נמצאו באותם מקרקעין מטלטלין שאינם עתיקות הרי לכולי עלמא היתה בכך גניבה, והעובדה שמדובר בעתיקות אינה משנה, לפי פקודת העתיקות, את העובדה של אפשרות הגניבה.
השופטת בן פורת הצטרפה לדעה שקיים היה דין גניבה בעתיקות שנמצאו במקרקעין השייכים לאחרים.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד הורביץ למערערת, עו"ד שפאר למשיב, 5.6.78).
ע.פ. 34/78 - מחמד אלגול ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שלושת המערערים הורשעו בעבירת הריגה, בכך שתקפו והיכו שומר בנין כבן 71 בקרשים בכל חלקי גופו, ואשר נפטר לאחר שאושפז, ונדונו ל- 5 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין קבילות ההודאות שנמסרו ע"י המערערים בחקירתם המשטרתית - ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדויות אנשי המשטרה כי ההודאות נמסרו ללא כפייה ויכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו זו ואין להתערב בכך. לטענה כי יש לפסול את ההודאות באשר נרשמו בעברית, ולא בשפה הערבית בה נמסרו - ביהמ"ש העליון כבר העיר מספר פעמים כי יש לרשום את ההודאה בלשון שהיא נמסרת, ולהבא יתייחס ביהמ"ש לשאלה של קבילות הודאה, אם תתעורר מחלוקת על מה שנאמר ע"י החשוד ומה שתורגם מפיו. במקרה דנא אין שאלה כזו, שכן איש לא טען שלא נרשמו הדברים כפי שנמסרו. גם לענין קבילות השיחזור המצולם שנערך ע"י חלק מן המערערים אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שהשיחזור נעשה מרצונם הטוב של המערערים. אשר ל"דבר מה נוסף" הדרוש כדי לתמוך בהרשעה הנסמכת על הודאה שנמסרה מחוץ לכתלי ביהמ"ש - ניתן למצוא את ה"דבר מה נוסף" בשקריהם של המערערים שביקשו תחילה להרחיק עצמם כליל מן הנוכחות במקום האירוע. אין גם לשלול הסתמכות לצורך "דבר מה נוסף" על שיחזור שנערך במקום ביצוע העבירה, במידה ויש בו מעל ומעבר להודאה באשמה, והוא מוכיח את התמצאותו של החשוד בפרטי פרטים הקשורים במקום בו בוצע המעשה, באופן שיש בכך כדי להצביע על כך שאכן שהה במקום ופעל את הפעולה, ואין הוא בגדר מי שמשים עצמו רשע. אשר לעונש אין הוא כבד מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. חלד למערערים, עו"ד י. רזניק למשיבה. 12.6.78).
ע.פ. 594/77 - ישעיהו וברוך ליכטנשטיין נגד מדינת ישראל
*נסיון להניע לעדות שקר (ערעורו של ברור נדחה ושל ישעיהו נתקבל).
ברוך ליכטנשטיין ואחד כחלון נחשדו בביצוע עבירות פליליות ולאחר שנפתחה נגדם חקירה הוגשה תביעה נגד ברוך והוענק לכחלון מעמד של עד מדינה. הוא מסר במשטרה הודעה המפלילה את ברוך, וכן עשה במסירת עדותו ביום בו נפתח המשפט. בהקשר לעדות כחלון במשפט הראשון הוגשה תביעה פלילית נגד ברוך וישעיהו בגין נסיון להניע את כחלון באמצעים פסולים וטובות הנאה לחזור בו מגירסתו המפלילה במשפט הראשון. השנים הורשעו, ברוך נדון לשנה אחת מאסר וישעיהו לשבעה חודשים מאסר. ערעורו של ברוך נדחה ושל ישעיהו נתקבל והוא זוכה. מלבד עדותו של כחלון במשפט השני יש ראיות אחרות כבדות משקל שאינן מותירות מקום לספק סביר באשר לאשמתו של ברוך. אשר לגזר הדין של שנה מאסר שהוטלה על ברוך הרי לאור חומרת העבירה, המהווה נסיון להכשיל את פעולתה התקינה של הרשות השופטת, אין העונש חמור כלל ועיקר.
אשר לישעיהו הרי יש לזכותו מחמת הספק. המדובר בשתי פגישות המיוחסות לו עם כחלון וההרשעה מבוססת על עדות כחלון. אך אין לקבל את עדות כחלון כבסיס להרשעה. הטעם לכך איננו דוקא משפטי אלא עניני. ברור כי כחלון נפגש עם ברוך וישעיהו מרצונו, כדי להשיג מהם ויתורים שונים על מנת לשנות את עדותו, והתלונן על כך שלא קיבל את מה שהוא רצה. עד כזה אינו ראוי שיבססו הרשעה בפלילים רק על מוצא פיו ומכאן הצורך בסיוע. לאור מסקנה זו אין צורך להכריע בשאלה המשפטית אם יש לראות בכחלון שותף לעבירה.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד יצחק טוניק, יהודה טוניק, ומ. רסיוק למערערים. עו"ד י. בן אור למשיבה. 4.6.78).
ע.פ. 16/78 - ברוינשטיין שלמה נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של פריצה וגניבה של רכוש בשווי 350 אלף ל"י, גניבת נשק וציוד צבאי ומסירת ידיעה כוזבת למשטרה. המערער ברח להולנד בהיותו משוחרר בערבות והוחזר לישראל. בגין כל אלה נדון ל- 4 וחצי שנות מאסר, וכן הופעל מאסר על תנאי של חצי שנה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' רובינשטיין למשיב. 5.6.78).
ע.פ. 442/78 - אהרון צבבא ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט? (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
שלושת המערערים הועמדו לדין בבימ"ש השלום בנתניה ובפתיחת הדיון טען הסניגור שלא קיבל את חומר הראיות שבידי התביעה. החומר נמסר לו לצילום והוא יצא לשם כך מאולם המשפטים. משחזר לאולם נמסר לו ע"י אחד המערערים כי השופט אמר לנאשמים כי אם יודו באשמה יקח את הדבר בחשבון. אחר הדברים האלה, ולאחר שהמערערים נועצו בסניגור, הודו שניים מן המערערים באישום המיוחס להם, ואילו המערער השלישי כפר ומשפטו נמשך. הסניגור טוען כי לאחר המעשה גילה כי העצה שנתן השופט למערערים להודות באשמה לא נרשמה בפרוטוקול והוא ביקש מן השופט לרשום את הדבר, אך השופט סירב ואמר שאין לדבר שחר. אי לכך בקשו מן השופט לפסול את עצמו ומשסירב הגישו ערעורם והערעור נדחה. אפילו אם בכונה גירסת המערערים שהשופט אמר מה שאמר, אין לקבל את הערעור. הצעתו של השופט להודות, אם אמנם היתה כזו, היתה פסולה כמובן, אך לאחר שהמערערים, לפי המלצת סניגורם, קיבלו את העצה ופעלו על פיה אין הם יכולים לקבול על דברי י השופט. למעשה חוששים המערערים כי העובדה שהשופט סירב לרשום את הדבר וטוען שאין לדבר שחר במציאות, מעורר בהם את החשש כי השופט יחמיר בדינם, אך חשש כזה איננו משמש עילה לפסילת שופט.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. זיו למערערים, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 13.6.78).
ע.פ. 627/77 - לנציאנו מרדכי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח והוכחת היסודות הדרושים להרשעה כזו (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח גיסו אלי בן אברהם וערעורו נדחה. לפני המקרה יצאו המערער וחבריו לבית גיסו, והמערער נטל אתו סכין, ולפי עדותו של אחד מחבריו הוא נטל את הסכין כדי להפחיד את הגיס. אשתו של המנוח, אחותו של המערער, עסקה זמן רב בזנות למורת רוחו של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסאותיו של המערער כי עשה מה שעשה מתוך הגנה עצמית וסיכם את ממצאיו כי המנוח נדקר למוות על רקע הסכסוך הנ"ל. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער כי היתה סכין בידי המנוח, והעדויות אינן תומכות בגירסה זו או בגירסה שהשניים התקוטטו. ההחלטה
להרוג, שהיא מיסודותיו של סעיף 216 לפח"פ, עולה בבירור מאופי מעשהו של המערער, כי הרי חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ומי שמנחית על פלוני מדקרות סכין במקומות גרף רגישים, מהם ששה בחזה, מסיקים לגביו כי התכוון לקטול את מי שדקר. אשר להכנה - מדובר ביסוד פיזי טהור וההכנה נלמדת במקרה דנא משליפת הסכין מן הכיס ותקיעתה בגופו של המנוח. עצם נשיאת הסכין לביתו של המנוח יכול להיות בה כדי להוסיף משקל רב נוסף לנתונים האמורים אך מספיק בשליפת הסכין. היעדר קינטור נובע ממערכת הנסיבות כפי שהיא מצטיירת לאחר שטענת המערער בדבר איומי סכין נדחתה.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. וילכר למשיב. 8.6.78).
ע.פ. 567+577/77 - משה קוקיאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (הערעורים נדחו).
המערער הורשע בשני פסקי דין נפרדים בשתי עבירות של פריצה. בשני המקרים מדובר על כניסה לבית דירה כאשר הדיירים נעדרים מן הבית לזמן קצר וזאת בעקבות מעקב אחרי הדיירים. אחת העבירות נעברה בשנת 1975 באשקלון והשניה בוצעה בשנת 1977. בגין העבירה שנעברה בשנת 1975 הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והפעיל מאסר על תנאי של שנה וחצי במצטבר. על העבירה השנייה גזר ביהמ"ש עונש של שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל הצטבר לעונש בתיק השני, כך שעל המערער לרצות מאסר בפועל של 4 וחצי שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם לא נלקח דבר מן הדירות והסנגורית ביקשה להביא בחשבון שמדובר באדם שבא ארצה לפני כ- 5 שנים וסובל מקשיי קליטה וכן כי לא היה מקום להורות כי תקופת המאסר על תנאי שהופעלה תהיה מצטברת. אין לקבל טענות אלה. למערער הרשעות קודמות והעבירה בשנת 1975 היתה כשעונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, הוא הועמד תחת פיקוח שירות המבחן וקשריו עם השירות היו רופפים, העבירה השנייה בשנת 1977 בוצעה כשהיה משוחרר בערבות בשל העבירה משנת 1975. לנוכח כל אלה מהווה המערער סיכון לשלום הציבור.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 4.6.78).
ע.פ. 194/78 - שלום סופר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנהיגה לא זהירה ע"י נהג שנכנס לצומת באור ירוק (הערעור נדחה).
בספטמבר 1974 בשעות הצהריים אירעה תאונה בצומת נתניה כאשר המערער, שהוא נהג משאית, הגיע מכיוון בית ליד ונכנס לצומת ושם התנגש עם קומנדקר צבאי שהגיע מכיוון תל אביב. הקומנדקר הסיע חייל שנפגע בעת אימונים והחיש אותו לבית החולים שבחדרה. לפני הקומנדקר נסע חייל במכונית פרטית כדי לפלס לקומנדקר את הדרך, ומשהגיע לצומת נתניה עצר את רכבו, ירד ממנו, ובתנועות ידיים ביקש להסביר לנהגים שהגיעו מכיוון בית ליד ונתניה שיעצרו. לדברי העד הבינו הנהגים את כוונתו וכולם נעצרו פרט למערער שנכנס לתוך הצומת והתנגש בקומנדקר. בבימ"ש השלום הורשע המערער בכניסה לצומת כשהרמזור בכיוון נסיעתו הראה אדום ומבלי לשים לב לנעשה בצומת. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא היה זה בטוח להרשיע את המערער באי ציות לרמזור, אך אישר את ההרשעה של נהיגת רכב ללא זהירות והערעור על כך נדחה. המערער לא נהג בזהירות הנדרשת מנהג המתקרב לצומת והעומד להיכנס לתוכו. אילו נזהר המערער, חייב היה לשים לב לכך שמכיוון תל אביב מתקרב במהירות גדולה קומנדקר שצפר במשך כל הדרך ונסע באורות דולקים. יתירה מזאת, העד עמד בתוך הצומת ועשה תנועות המכוונות לעצור את כלי הרכב, והמערער הוא היחידי שלא הבחין בכל הנעשה והמשיך בדרכו כאילו היתה פנוייה. אפילו משוכנע היה המערער כי האורות
ברמזור מרשים לו את הכניסה לצומת, אין בכך כדי לפטור אותו מן החובה לנהוג בזהירות ולשים לב לנעשה בתוך הצומת.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ש. מזרחי למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 4.6.78).
ע.פ. 21/78 - מדינת ישראל נגד חוסני שאהין
*קולת העונש (מעשה מגונה בתיירת) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב הורשע עפ"י הודאתו בעבירה על סעיף 157 לפח"פ בגין עשיית מעשה מגונה ונדון לתשלום קנס של 5 אלפים ל"י ומאסר על תנאי של 18 חודשים והערעור על קולת העונש נתקבל. אמנם מדובר באדם צעיר יליד שנת 1959, אשר בשעת מעשה היה תלמיד תיכון, וקצין המבחן העיר שהמעשה היה מעשה נמהר של נער שלא הצליח להתגבר על יצרו, אך אעפ"כ העונש קל מדי. המשיב פגש בשעת חצות בתיירת צעירה שהיה לה ידיד בארץ והמשיב הכיר את הידיד. הוא הציע למתלוננת להביאה לבית ידידה ומשהגיעו לבית קברות ליד שער הפרחים בירושלים ביקש ממנה לבוא עמו במגע מיני ומשסירבה ניסה לעשות זאת בכח, ושני בחורים שהגיעו למקום אף סייעו לו בביצוע זממו. מעשה האונס לא נסתיים והמדינה האשימה את המערער "4 בביצוע מעשה מגונה, ואף לא האשימה אותו בנסיון לאונס. עבירה מינית יש להתייחס אליה בחומרה, מה גם שהיא מבוצעת כלפי תיירת הבוטחת בכך שהיא יכולה לטייל בארץ באופן חופשי ללא פחד. זה השיקול המכריע שהשופט צריך לשוות לנגד עיניו. הוא צריך להביא בחשבון את הנסיבות המקילות, אך אפילו כך אין זה עניין שבו רשאי היה ביהמ"ש לפטור את המשיב בקנס ומאסר על תנאי. עפ"י הכלל הנקוט ע"י ביהמ"ש העליון לא ימצה עם המשיב את הדין עם קבלת ערעור המדינה, ולא יטיל עליו את העונש שמן הדין היה להטיל עליו בערכאה ראשונה. אי לכך הוחלט להעמיד את עונשו של המערער על שנה מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד ש. בירגר למשיב. 18.6.78).
ע.פ. 139/78 - מדינת ישראל נגד דוד שלוש ושמעון עזרן
*הרשעה במעשה מגונה בצוותא וקולת העונש
(הערעור בעניין סעיף ההרשעה נתקבל ועל קולת העונש נדחה).
ארבעה נאשמים הואשמו בצוותא בכך שהביאו שתי מתנדבות מחו"ל לדירת אחד מהם וניסו, תוך שימוש בכח, להפשיטן. לאחר שהצליחו להפשיט אחת מהן הגיעה משטרה וכל הארבעה הורשעו בעשיית מעשה מגונה. המשיב הראשון נדון ל- 20 חודשי מאסר בפועל ו- 10 חודשי מאסר על תנאי, והשני ל- 10 חודשי מאסר בפועל ו- 10 חודשי מאסר על תנאי, לאחר שהורשעו לפי סעיף 157 לפח"פ וזוכו מן החלופה החמורה יותר של עבירה לפי סעיף 157 העולה מן ,אי הצירוף עם הוראותיו של סעיף 251 א (2) לפקודה. המדינה ערערה על הזיכוי מן החלופה החמורה יותר כאמור ובעניין זה נתקבל הערעור. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להרשיע את שני המערערים בחלופה המחמירה המתייחסת למקרה שבו חברו יחד מספר אנשים כדי לבצע את העבירה של סעיף 157, באשר לדעתו, לצורך הרשעה לפי חלופה זו יש להוכיח כי הנאשמים תכננו את המעשה במזימה משותפת עוד מראשית פגישתם במתנדבות. פירוש כזה בטעות יסודו. בלשון "חברו יחד", התכוון המחוקק לאנשים הפועלים בצוותא בעת ביצוע העבירה כעבריינים עיקריים או מסייעים, ואין צורך בהוכחתו של קשר קודם.
אשר לקולת העונש - בענינו של אחד מן הנאשמים האחרים הגישה המדינה ערעור על קולת עונשו, וביהמ"ש העליון העמיד את עונשו על 15 חודשי מאסר. לנוכח עובדה זו, ולנוכח שיקולים אחרים לקולא, אין להחמיר בעונש.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, עוה"ד ש. שעשוע וי. בר דיין למשיבים. 21.6.78).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 524/77 ואח' - .......................466 ─ * הרשעה בפריצה על יסוד המשקל המצטבר של ראיות נסיבתיות.
─* ע.פ. 759/77 - ...............................467 ─ * הרשעה ברצח.
─ * הוכחת יסודות הרצח ודחיית טענת שכרות.
─* ע.פ. 566+575/77 - ...................468 ─ * כמות הראיה הדרושה להוכיח כי הסדר כובל לא נרשם אצל הממונה על ההגבלים ─ העסקיים.
─* ע.פ. 551/77 - .................................470 ─ * הרשעה במשיכת שיק ללא כיסוי כשהשיק הוצג לפרעון לפני המועד שהצדדים ─ הסכימו עליו.
─* ע.פ. 555/77 - ..............................471 ─ * זיכוי המערער באשר השופט לא הסביר לו את התוצאה הנובעת מהחלטתו ─ שלא להעיד.
─ * מצג שוא לצורך הרשעה בקבלת דבר במרמה.
─* ע.פ. 748/77 - .................................473 ─ * הרשעה בעבירת אינוס המבוססת על עדות זהוי.
─
─* ע.פ. 84/78 - גניבה ע"י פקיד, זיוף מסמך וחומרת העונש......................473 ─* ע.פ. 297/77 - הרשעה בעבירת גניבה בגין גניבת עתיקות בחפירה ללא רשיון......474 ─* ע.פ. 34/78 - הרשעה בעבירת הריגה וחומרת העונש.............................475 ─* ע.פ. 594/77 - נסיון להניע לעדות שקר......................................475─* ע.פ. 16/78 - חומרת העונש (פריצה וגניבה)..................................476 ─* ע.פ. 442/78 - בקשה לפסילת שופט?..........................................476─* ע.פ. 627/77 - הרשעה ברצח והוכחת היסודות הדרושים להרשעה כזו...............476 ─* ע.פ. 567+577/77 - חומרת העונש (פריצה)....................................477 ─* ע.פ. 194/78 - הרשעה בנהיגה לא זהירה ע"י נהג שנכנס לצומת באור ירוק........477 ─* ע.פ. 21/78 -קולת העונש (מעשה מגונה בתיירת)...............................478 ─* ע.פ. 139/78 - הרשעה במעשה מגונה בצוותא וקולת העונש.......................478 ─
─
─
──