ע.א. 13/78 - פלונית נגד פלוני
*קביעת מזונות האשה תוך התחשבות בגמלה שהיא מקבלת כתוצאה מפגיעה בשרות צה"ל (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט זמיר) בתיק מ.א. 487/77 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת והמשיב נישאו בשנת 1971, החלו להתדיין בשנת 1973, ופס"ד בהסכמה קבע מזונות חודשיים החל בשנת 1975. שנתיים לאחר מכן הגישה המערערת תביעה חדשה למזונות של 2,000 ל"ילחודש. כן דרשה החזרת תשלומי טיפולי שיניים וכן הוצאות שונות בעבר אשר למעשה היו, אם בכלל היו, לפני פסה"ד בהסכמה שניתן בשנת 1975. אי לכך דחה ביהמ"ש המחוזי את הדרישה לתשלומים אלה באשר התמזגו בפסה"ד בהסכמה. אשר לסכום המזונות קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיב מרויח כ- 4,600 ל"י לחודש נטו בשרותו בצה"ל, ובהביאו בחשבון כי המערערת היא נכת צה"ל של 51 אחוז ומשולמת לה גימלת נכות בסכום של כ- 3,000 ל"י, פסק סכום של 1,500 ל"י לחודש צמוד למדד. עיקרו של הערעור מתייחס לטענה כי ביהמ"ש לא צריך היה להביא בחשבון את ההכנסה מגימלה שאינה בגדר "מעשי ידיה" שתיקנו כנגד מזונותיה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על תחולתו של סעיף 2א לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות). סעיף 2(א) של החוק קובע כי אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, וכי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) אינו חל על מי שזכאי למזונות לפי הוראות הדין האישי. סעיף 2א לחוק קובע כי "על אף האמור בחוק שיווי זכויות האשה... בקביעת מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו רשאי ביהמ"ש להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים ואם ראה לנכון - גם מכל מקור אחר". השאלה היא אם סעיף 2א חל על עניני מזונות בין בני זוג שחל עליהם דין אישי, או שסעיף 2(א) המוציא מתחולת החוק את מי שחל עליו דין אישי מוציא מכלל זה גם את סעיף 2א. ביהמ"ש פתר את העניין הנדון, בקובעו כי גם ללא סעיף 2א יש להתחשב בגימלה שמקבלת האשה עקב נכות וכגמול על הפסד הכנסה. בגימלה כזו יש לראות "מעשי ידיה" אשר לפי הדין האישי יש לנכותם מסכום המזונות. לשאלתתחולתו של סעיף 2א על המזונות במקרה שבו חל הדין האישי נחלקו שופטי ביהמ"ש העליון.
השופט שמגר:
א. סעיף 2א הוסף לחוק בשנת תשל"ו ובדברי ההסבר צויין שביהמ"ש העליון התריע מספר פעמים על כך שלעניין מזונות האשה ניתן להתחשב בהכנסותיה מעבודה ולא בהכנסותיה מנכסיה, וזאת בא התיקון של סעיף 2א להסדיר. בהצעת החוק נקבע במפורש שסעיף 2א יחול גם במי שדין אישי חל עליו. ברם סייג זה לסעיף 2 (א) נעלם בדרך בין הבאת הצעת התיקון לכנסת ובין אישורה הסופי. מכאן שהתיקון שהוצע עקב הערותיו החוזרות ונישנות של ביהמ"ש העליון אינו חל, לכאורה, על הרוב המכריע של המתדיינים בפני ביהמ"ש בענייני מזונות.
ב. אין מניעה לכך שביהמ"ש העליון יעמיד דברים על מכונם לפי כוונתם המקורית, כפי שגם באו לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק והערותיו של ביהמ"ש העליון שהניעו את גלגלי התחיקה ויחיל את סעיף 2א בכל התדיינות על עניני מזונות. זאת למרות שדברים אלה אינם מתיישבים עם הקו שננקט ע"י ביהמ"ש העליון בעבר. אם לא ינתן פירוש כאמור לסעיף 2א הרי תסוכל כוונת המחוקק.
ג. גם אם לא יחולו על הענין דנא את סעיף 2א, באשר על הצדדים חל הדין האישי יש להביא בחשבון את סכומי הגימלה שהם הכנסה חודשית שוטפת המשתלמת עקב השירות, ולא מדובר על קרן שבאה לפצות אדם על הפסדים בעבר ולגבש משאבים כספיים לשם הבטחת עתידו ובטחונו הסוציאלי.
השופט ויתקון:
א. אין ביהמ"ש יכול להתעלם מהעובדה כי בחוקקו את התיקון לחוק לתיקון דיני משפחה (סעיף 2א) נמנע המחוקק מלהוסיף בסעיף 2 (א) את המילים "למעט סעיף 2א" שמגישי
הצעת החוק ביקשו להוסיף, כדי להבטיח כי התיקון הזה יחול גם על מי שחל עליו דין אישי.הימנעות זו, ודאי שלא היתה בהיסח הדעת אלא מתוך כוונה ברורה שלא לפגוע בדין האישי.
ב. מאידך ניתן לראות בגימלאות המשתלמות למערערת בשל נכותה, משום "מעשי ידיה". השופט ויתקון הסתייג מן האבחנה של השופט שמגר בין "הכנסה חודשית שוטפת" לבין "קרן אשר באה לפצות אדם על הפסדים בעבר ולגבש משאבים כספיים לשם הבטחת עתידו ובטחונו הסוציאלי" שכן לפי ניסוח זה ניתן לכלול ב"מעשי ידיה" גם תשלומים אחרים כגון דמי שכירות בהשכרת בית שבבעלות האשה או ריבית וכו'. ברם נראה כי התשלום הבא לפצות אדם בשל נכותו, משמע בשל כח השתכרותו המופחת או הנשלל ממנו, ניתן לראות בו תחליף ל"מעשי ידיה". במקרה כזה אין נפקא מינה אם התשלום בא בצורה חד פעמית או בצורת גימלה שוטפת או אפילו בצורת קרן שפירותיה מיועדות למלא את מחסורו של האדם הנפגע בכושר השתכרותו.
השופט י. כהן:
א. ביחס לפירוש הסעיפים 2(א) ו-2א של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) - בהצעת החוק שהוגשה לכנסת נכללו בשני מקומות תוספות שענינם היה לקבוע שהתיקון של סעיף 2א יחול גם במקום שבו חל הדין האישי על מזונות, למרות האמור בסעיף 2(א). ברם תיקונים אלה, שנחיצותם היתה ברורה לנסח החוק, לא נכללו בנוסח שאושר סופית ע"י הכנסת והמסקנה מכך היא שרצונו של המחוקק היה כי ההוראה בסעיף 2(א) לפיה "הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות של בן זוג שיש לו דין אישי" תישאר ללא שינוי ועל כן גם סעיף 2א לא יחול על מזונות אלה. אי תחולת החוק לתיקון דיני משפחה הנ"ל על מזונות שחל עליהם הדין האישי, כולל הן את ההוראות המהותיות שבחוק לתיקון דיני משפחה והן את ההוראות הפרוצדורליות שבו. אך גם אם תתקבל הדעה כי על עניינים פרוצדורליים חל החוק גם כאשר הדין האישי חל על המזונות, הרי אופן חישוב המזונות הוא עניין סובסטנטיבי וחוק תיקון דיני משפחה לא יחול במקרה כזה.
ב. בשאלה אם יש לראות את הכנסת האשה מהגימלה כ"מעשי ידיה", מסכים השופט י. כהן שיש לראות את הכנסת האשה כמעשי ידיה. האשה היא נכת צה"ל המקבלת את הגימלה לפי חוק הנכים והתגמול מיועד להעניק לחייל המשוחרר הנכה מקור מחיה עבורו ועבור בני משפחתו. מכיון שהתגמול נובע משירותה בצה"ל ונועד לספק לה צורכי מחייה חל על סכום זה הדין של מעשי ידיה.
השופט אשר:
א. לעניין תחולת הוראות סעיף 2א על מי שדין אישי חל על מזונותיו דעת השופט אשר כדעתו של השופט שמגר, היינו שסעיף 2א חל גם במקרה שחל דין אישי של מזונות על הצדדים. השופט אשר מסתמך בהחלטתו על ע"א 254/76 שניתן לאחר שסעיף 2א הוסף לחוק לתיקון דיני משפחה ולפי אותו פס"ד חל התיקון גם על מי שעניני מזונותיו נקבעים על פי הדין האישי שלו. השופט אשר מציין כי יש לו ספק בנכונותה של ההלכה שנקבעה בע"א 254/76, אך אין כוחו של הספק חזק במידה שיראה את עצמו חייב להסתייג ממנה.
ב. גם לולא הוראות סעיף 2א יש להתחשב בגימלה שמקבלת האשה שכן יש לראות גימלה זו כמעשי ידיה של האשה. הגימלאות באו במקום ההשתכרות האישית של המערערת שהיתה צפוייה לה לולא נפגעה ואופיין של הגימלאות לצורך עניננו כאותה הכנסה שבמקומה באו הגמלאות.
השופטת בן פורת:
א. יש להתייחס לגימלה שמקבלת המערערת כאל הכנסה ממעשי ידיה ועל כן מותרת
לקיזוז כנגד תביעתה למזונות. נוכח תוצאה זו רצוי להניח לעת מצוא את השאלה העקרונית באשר למשמעותו והשלכותיו של סעיף 2א לחוק הנ"ל.
ב. אגב, אם ילך ביהמ"ש לפי ההלכה הפסוקה ששום חלק של החוק הנ"ל אינו חל על מזונות שדין אישי חל עליהם, עשוי סעיף 2א לחול על מזונות אשה שדין אישי חל עליהם לשם קיזוז פירות מנכסי מלוג. מטרת המחוקק לתקן לפחות עיוות זה נעלה מכל ספק שהרי הוא תואם את גישתו של המשפט העברי. יהא זה מרחיק לכת אם נייחס לסעיף 2(א) המסייג את תחולת החוק על מזונות לפי הדין האישי נוקשות ודווקנות המונעות הפעלתו של סעיף 2א אפילו בגבול התיאום בינו לבין המשפט העברי. אין לקבל את הדעה שלפיה אין להחיל את סעיף 2א על מזונות בן זוג בעל "דין אישי" בשום צורה שהיא ולו גם מוגבלת. עם זאת מציינת השופטת בן פורת כי היא דוגלת בפירוש המאפשר להעניק תחולה מלאה לסעיף 2א לחוק הנ"ל בכל מקרה שחל הדין האישי וזאת בהתאם לכוונת המחוקק כפי שהובאה בדברי ההסבר לחוק.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר, אשר, גב' בן פורת. עו"ד ד. שליט למערערת, עו"ד א. דורון למשיב. 21.6.78).
ע.פ. 856/77 - פרץ גבריאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצעת שוחד (הערעור נדחה).
באחד הימים עצר שוטר ממחלק הסמים את המערער כשהוא נוהג במכונית ללא רשיון נהיגה ובלי פוליסת ביטוח. המערער הוזמן ע"י השוטר לבוא למשרדו במטה המשטרה בחיפה והם נפגשו בחדר שבו נכחו עוד כמה אנשי משטרה. אין חולקין כי המערער והמתלונן יצאו פעמיים מן החדר לפרוזדור. בפעם הראשונה נסבה השיחה בין השניים על הצעת השוטר כי המערער, שיש לו מידע בעניני סמים, ימסור את המידע ובתמורה על כך יבוטל הדו"ח שהוגש נגדו. המערער סירב ולאחר שהשנים חזרו לחדר והמשיכו בשיחה, ביקש המערער מהמתלונן לצאת שנית לפרוזדור. לטענת השוטר הציע לו שם המערער שוחד אם יבטל את הדו"ח. ביהמ"ש דלמטה הרשיע את המערער בנהיגת רכב ללא רשיון וללא ביטוח, ובהצעה למתן שוחד, ודן אותו ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. עפ"י נסיבות העניין והראיות שבאו לפניו יכול היה ביהמ"ש לקבל את גירסת השוטר כי המערער הציע לו שוחד. לטענה כי גם אם נכונה עדות השוטר לא נעברה עבירה של שוחד באשר לאחר שהדו"ח נרשם ע"י השוטר והועבר לממונים עליו לא היה בכוחו עוד לבטל את הדו"ח - לצורך ביצוע עבירת שוחד אין נפקא מינה אם השוחד היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על אדם אחר, ואין חולקין שהשוטר יכול היה להשפיע ואם אמנם הציע המתלונן שוחד, הרי הצעת השוחד היתה מכוונת שהשוטר יגרום לביטול הדו"ח נגד המערער בין בעצמו ובין באמצעות השפעה על אנשי המשטרה המטפלים בכך.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. כהן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.6.78).
ע.פ. 86/77 - אלפרד פנאני נגד מדינת ישראל
*עבירות מס (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות מס הכנסה, האחת עבירה על סעיף 220 לפקודה בכך שהשמיט מהצהרת הון סכום של כ- 191 אלף ל"י, והשנייה עבירה על סעיף 217 לפקודה בשל השמטת הכנסה של כ- 11 אלף ל"י מדוחו"ת הכנסה שהגיש. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של ששה חודשים מאסר בפועל, ששה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 63 אלף ל"י והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין השמטת הסכום מהצהרת ההון - מתברר שהמערער פתח בבנק חשבון בעילום שם ומסמכים הנוגעים לאותו חשבון נמסרו לקרובו שהיה אחד מעובדי הבנק. בהצהרת ההון העלים המערער את קיומו של החשבון שהיו בו כ- 181 אלף ל"י ובמהלך הדיון נתברר שהיו למערער עוד שני חשבונות שלא גילה אותם ובהם סכום של כ- 10 אלפים ל"י. משנתגלו שני החשבונות הנוספים, לאחר שהמערער נחקר כעד, הודיע נציג המדינה על עובדה זו והעיר כי הוא מבקש להרשיע את הנאשם גם בהשמטת הסכום של 10 אלפים ל"י. כדי לתת למערער שעת כושר להתגונן מפני האישום של השמטת החשבונות הנוספים ביקש התובע רשות לחקור את המערער נוספות, אך הסניגור התנגד ועל כן נמנע המערער מלהעלות בביהמ"ש את גירסתו לגבי ההשמטה הנוספת המיוחסת לו. השופט פסק כי עם בקשת התובע לאפשר לו לחקור את המערער נוספות, יצא ידי חובתו ליתן לנאשם הזדמנות להתגונן מפני האישום הנוסף, ומשהוכח האישום הנוסף הרשיע ביהמ"ש את המערער גם בהשמטת 10 אלפים ל"י אלה, מכח הסמכות הנתונה בידו לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי. אין למצוא פגם בהחלטת השופט לדון גם בהשמטת הסכום הנוסף לנוכח העובדות האמורות, ולא תישמע טענת הסנגור כי זכות ההגנה שלו קופחה. לעניין ההשמטה של 181 אלף ל"י - לפי הראיות שבאו לפני ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי הכסף בחשבון האמור שייך למערער וכי לא הצהיר עליו על מנת להתחמק מתשלום מס. כאשר מתגלה חשבון שהתנהל בעילום שם, ובעליו הסתבך בשקרים בכדי להסביר את מקור הכסף, יש בכך ראיה מספיקה להוכחת הכוונה להתחמק במזיד מתשלום מס לפי סעיף 220 לפקודה. אשר להשמטת ההכנסות מהדוחו"ת השנתיים - נתגלה גידול הון בהצהרה שמסר המערער לעומת הצהרת קודמת, ולגידול בסך כ -11 אלף ל"י לא היה הסבר אמין. לעניין העונש - התחמקות מתשלום מסים היתה ועודנה מכת המדינה ולגבי עבירות מסוג זה עונש המאסר הוא בעל תוצאה מרתיעה שאין לוותר עליו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד א. שפאר למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 8.6.78).
ע.פ. 87/78 - שלום בן אהרון צבי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג באוטובוס בשעות לפני הצהריים ברחוב המלך ג'ורג'בתל אביב, וגרם למותה של הולכת רגל שחצתה את הכביש מצד ימין כוון נסיעת המערער בתוך מעבר חצייה. בימ"ש השלום זיכה את המערער בקבעו כי המנוחה יצאה מבין מכוניות שעמדו ליד מעבר החציה ועל כן לא יכול היה המערער לראותה. ביהמ"ש המחוזי החליט להרשיע את המערער בגרימת מוות והערעור על כך נדחה. עפ"י הנתונים של מקום האירוע, רחבו של מעבר החצייה, הליכתה האיטית של הולכת הרגל שהספיקה לעבור כ- 3 מטר והעובדה שהמערער לא ראה אותה עד שהתקרב כ- 7 מטר למעבר החצייה מצביעים על נהיגתו הרשלנית. לעניין טענת המערער כי המנוחה היתה נסתרת ע"י רכב שחנה לצידי הכביש - חנו שם רק כלי רכב פרטיים ונהג האוטובוס יושב על מושב מוגבה ושדה הראיה שלו טוב מזה של נהג מכונית פרטית ולפי קביעת הבוחן היה שדה הראיה בכוון נסיעת המערער לפחות 80 מטר, וצריך היה לראות את המנוחה הרבה לפני שראה אותה, ומכיון שראה אותה באיחור כה רב הרי שהתרשל. אין ספק שהמנוחה אשמה ברשלנות תורמת,
אך רשלנותה התורמת אין בה כדי לפטור את המערער מאחריות. מבחינת חובת הזהירות הנדרשת מנהג יש לאבחן בין פגיעה במי שחוצה את הכביש לפתע במקום שאין סימון להולכי רגל, לבין מי שעובר בהליכה רגילה במעבר חצייה. בהתקרבו למעבר חצייה מסומן חלה על הנהג חובת זהירות יתירה ואם הבחין במנוחה בשלב מאוחר, משמע שלא נתן דעתו במידה מספקת למה שנעשה בכביש שלפניו ועל כן חטא בחוסר זהירות והרשעתו בדין יסודה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. פסקא למערער, עו"ד ג. ליבנה למשיבה. 26.6.78).
ע.פ. 854/77 - אליאסף טבוליצקי נגד מדינת ישראל
*ההקפדה הדרושה בעדויות כאשר מדובר בצבירה של אחריות מוחלטת (הערעור נתקבל).
המערער, בעל תחנת דלק בירושלים, הורשע במכירת דלק של 88 אוקטן כדלק של 94 אוקטן, ערעורו בביהמ"ש המחוזי נדחה וערעורו בביהמ"ש העליון נתקבל. הדלק שנמכר עבר בדיקה, שבועיים לאחר המכירה, במעבדות הטכניון בחיפה ואז נתגלתה אי ההתאמה. אין לקבל את טענת הסניגור שהעבירה אינה עבירה מוחלטת, ונכונההשקפת בתי המשפט דלמטה כי מעשה כגון זה שיוחס למערער הוא בגדר מעשה שלגביו חלים עקרונות האחריות הפלילית המוחלטת. אך אין צורך להיכנס כאן לניתוח מפורט של סוגייה זו, מאחר ויש לזכות את המערער באשר לא היו ראיות חד משמעתיות וברורות שעליהן ניתן להשתית את ההרשעה. העדים המומחים מסרו גירסאות בלתי החלטיות וסותרות בשאלות מהותיות לצורך העניין, כגון משמעות שמירת החומר הנבדק והצורה בה נשמר במשך התקופה של שבועיים שחלפה מיום המכר ועד לבדיקת הדלק, דוקא בתחום זה של אחריות מוחלטת חשובה ההקפדה על כך שעדויות המומחים יהיו בהירות וחד משמעיות כי הן הרי מתארות מהותו של המעשה הפלילי אשר בו מתמצית העבירה, כי כוונה אינה נדרשת כאן. לעניין מידת השכנוע וכמות הראיות הנדרשות במשפט הפלילי, אין הבדל בין עבירה הקובעת אחריות דווקנית לבין כל עבירה אחרת.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. ברנר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 21.6.78).
ע.פ. 828/77 - חסראן עבדל אבו סבח נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה (הערעור נדחה).
המערער הואשם בגרימת חבלה גופנית חמורה למתלוננת ליד מועדון ברחוב יפו בירושלים וזאת מתוך כוונה להשחית את גופה. לפי ממצאי ביהמ"ש היו בין המתלוננת והמערער יחסי אינטימיות במשך כ- 4 שנים וביחסים אלה היו עליות וירידות. ביום המקרה, כאשר המתלוננת היתה במועדון, הגיע לשם המערער ובין השניים התפתח ריב. הם יצאו מן המועדון והמערער הוציא תער וגרם למתלוננת חתכים בגב, בזרוע, בלחיים וכו'. הוא נדון ל- 3 שנים מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי קודם והערעור נדחה. טענת ההגנה היחידה שהעלה המערער במשפט היתה טענת אליבי ולתמיכה בה העידו מספר עדים שלדבריהם היה איתם המערער בבת ים באותה שעה שבוצעה העבירה בירושלים. ביהמ"ש דחה את עדויות האליבי כבלתי מהימנות וקיבל כמהימנות את עדויות המתלוננת ואנשים מן המועדון כי המערער היה במועדון בשעה שבוצעה העבירה. בכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. העובדה שלאחר התקרית המשיכה המתלוננת להתרועע עם המערער ואף היתה מעוניינת בביטול התלונה אינה משנה, שכן במשך הזמן היו ביחסים בין השניים עליות וירידות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שעשוע למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 19.6.78).
ע.פ. 860/77 - ציון מיכאלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (הערעור נדחה).
המערער "פתח עסק" של זיוף תעודות של בנות צעירות שביקשו להינשא לפני שהגיעו לגיל 17. הוא שיחד עובד מדינה שעבד במשרד הפנים בעפולה והלה סיפק למערער תעודות זהות מזוייפות תמורת תשלום 250 ל"י עבור כל תעודה. באופן כזה סיפק המערער כ- 80 תעודות מזוייפות לבנות וגובה הסכום ששולם למערער לא הוברר. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער למאסר שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי, וקנס של 10 אלפים ל"י. אין להתערב בעונש לאחר שביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולא ולחומרא.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד לנצגר למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 8.6.78).
ע.פ. 703/77 - אברהם מושיוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של פריצה לדירה וגניבה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים מצטבר. המערער הוא יליד 1954 ויש לו רשימה ארוכה של עבירות קודמות והעונש של שנה מאסר אינו חמור כלל. מאידך אומר שרות המבחן שהוא מוכן לקבל את המערער לטיפולו אם הפעלת המאסר על תנאי תהיה חופפת לעונש האחר באופן שתקופת המאסר תהיה שנתיים, לפי תסקיר שרות המבחן היו תקופות שהמערער נראה כמי שחוזר למוטב ויש לו סיכוי. אי לכך, בהיסוס לא קטן, החליט ביהמ"ש להיענות להמלצת שירות המבחן באופן שבסך הכל ירצה המערער שנתיים מאסר ובתום תקופה זו יועמד למבחן לשנה אחת.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. שוסטר למערער, עו"ד נ. לבנה למשיבה. 4.6.78).
ע.פ. 147/78 - מרואן בשתוי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירה של נסיון לאינוס בנסיבות מחמירות ונדונו ל- 6 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה, למרות שגם ב"כ המדינה הסכים שהעונש הוא חמור, באשר מדובר בשני צעירים שאין להם עבר פלילי וגילם 19 ו- 20 שנה. המעשה הוא חמור. תיירת צעירה חיכתה בנצרת לטרמפ והנאשמים הציעו לה להסיעה למחוז חפצה. בדרך סטו ליער ושם תפשו את המתלוננת וניסו לבצע בה את זממם. התנגדות המתלוננת היתה כה חזקה שהשניים לא הצליחו לבצע בה את העבירה המושלמת. על פגיעה כזו בגופה ובנפשה של אשה חייבים בתי המשפט להגיב בחומרה. מה גם שמדובר בצעירה שבאה לישראל כדי לטייל בה והמערערים הוציאו את דיבת הארץ רעה. בתי המשפט חייבים לתרום את תרומתם לכך שאשה תוכל לסייר כרצונה ולתור בארץ ללא ליווי וללא פחד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד י. רובין למערערים, עו"ד י. הורוביץלמשיבה. 18.6.78).
ע.פ. 80/78 - שמעון אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).
באחד הערבים בוצעה בעכו פריצה לדירה כאשר בעלי הבית נעדרו מתוכה. באותו ערב נראה המערער באחד מרחובותיה של עכו כשהוא פותח במנוסה מפני ניידת משטרה, השוטרים החלו לדלוק אחריו וצעקו "משטרה", המערער המשיך בבריחתו גם לאחר ששוטר ירה באויר, ולבסוף נתפס המערער ועל ידיו זוג כפפות שזוהו ע"י בעל הדירה כרכוש שנגנב ממנו אותו ערב. המערער הורשע והערעור על הרשעתו נדחה. אין ראיה יותר משכנעת להוכחת האשמה מזו שלבש זוג כפפות שנגנב מן הדירה, וזאת כאשר
מעת הפריצה ועד לתפיסת המערער עברו רק שעות אחדות והחפץ הגנוב היה בידו. נוסף על כך, בנוהג שבעולם אין אדם בורח מהמשטרה ומסתתר זולת אם יש לו סיבה לכך.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה).
ע.פ. 101/78 - באסם כמאל ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור נתקבל).
המערער השני הציע למערער הראשון לבצע שוד בסניף דואר בחדרה, ביום שבו מגיעים כספים לתשלום גמלאות ביטוח לאומי. הלה הסכים והשניים נסעו לחדרה, המערער השני קנה אקדח צעצוע והשניים ניגשו לסניף הדואר כמתוכנן. המערער השני נשאר בחוץ והמערער הראשון ביצע את השוד והוציא מן הדאר 22 אלף ל"י. למערער הראשון אין הרשעות קודמות ואילו למערער השני ישנן הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון עונש של 10 שנות מאסר ועל השני 12 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שמדובר בעבירה חמורה שדוגמתה רבו בזמן האחרון, ויש צורך להטיל עונשים מרתיעים כדי לעקור מן השורש תופעה שלילית זו. ,א4. יחד עם זאת, העונשים שהוטלו חמורים מדי בהתחשב בתקדימים שבפסיקה ועונשים שהוטלו במקרים מקבילים. מדובר באיום באקדח צעצוע ולא בנשק, ולא נעשה שימוש באלימות. לאור האמור יש להעמיד את עונש המאסר של המערער הראשון על 6 שנים ושל המערער השני על 8 שנים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בכור. לוין. החלטה - השופט בכור. המערער הראשון לעצמו, עו"ד ר. דן למערער השני, עו"ד טובים למשיבה. 29.6.78).
ע.פ. 866/77 - יצחק מזרחי ושלמה טויטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (הערעור של מזרחי על חומרת העונש נתקבל והערעור של המדינה על עונשו של טויטו נתקבל).
המערערים הורשעו בפריצה ותקיפת שוטרים ושימוש ברכב ללא רשות וטויטו הורשע גם בעבירה של נהיגה רשלנית ללא ביטוח. הם נדונו לשנתיים וחצי מאסר ולגבי טויטו הופעל מאסר על תנאי של שנה באופן חופף, ביהמ"ש קיבל את ערעורו של מזרחי והעמיד את עונשו על שנתיים מאסר ומאידך קיבל את ערעור המדינה והורה כי מתוך המאסר על תנאי שהופעל תהיה חצי שנה חופפת וחצי שנה מצטברת. המערערים גנבו מכונית, לאחר מכן ניפצו שמשת חנות וגנבו שטיחים ומשהופתעו במלאכתם נמלטו במכונית נהוגה בידי טויטו. כאשר נחסמה דרכו ע"י מכונית משטרתית פגע בה וכתוצאה מכך נפגעו 3 שוטרים. לאחר מכן התנגדו השניים בכח למעצרם ע"י השוטרים. המעשים הנ"ל חמורים מאחר ויש בהם מרכיבים של עבירות רכוש ושל בריונות ואלימות. למערער טויטו שורה ארוכה יחסית של עבירות רכוש וגם למערער מזרחי הרשעות קודמות אך פחותות מהן. אין הצדקה לכך שהמאסר על תנאי שהופעל נגד טויטו יהיה חופף כולו באופן ששני המערערים ירצו אותו עונש למרות שהמעשים של מזרחי היו יותר קלים ועבירותיו הקודמות פחותות. אי לכך שונה גזר הדין כאמור.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, אלון. החלטה - השופט שמגר. 21.6.78).
ע.פ. 54/78 - מדינת ישראל נגד אליהו רייס
*קולת העונש (עבירות תעבורה) (הערעור נתקבל).
המשיב גנב רכב בשעת לילה כשהוא תחת השפעת אלכוהול, הוא אסף טרמפיסט ונהג בחוסר זהירות וכתוצאה התנגש במשאית והטרמפיסט נפצע קשה. המשיב עזב את המקום וברח והלה נפטר לאחר מכן. למשיב לא היה רשיון נהיגה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור
על קולת העונש נתקבל. למשיב הרשעות קודמות וכולם בתחום האלימות והעונש שהוטל עליו אין בו כדי לבטא את חומרת המעשים. על כן יהיה עונש המאסר בפועל שלוש שנים, שנה מאסר על תנאי ועונש הפסילה ל- 10 שנים יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. רובינשטיין למערערת, עו"ד ע. בראונר למשיב. 25.6.78).
ע.פ. 62/78 - אברהם ויעקב אמזלג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפת שוטרים ואיומים (הערעור נדחה).
המשטרה ערכה חיפוש בחדרם של המערערים ומצאה על אדן החלון שתי סיגריות שחשדו בהן שהן מכילות סם. השוטרים עצרו את השניים ובמטה המשטרה חטף המערער הראשון את שתי הסיגריות ובלע אותן וכתוצאה מכך התפתחה תקרית אלימה שבמהלכה שבר המערער את ידו של אחד השוטרים ואילו השני ניסה לפגוע בשוטר ע"י זריקת כסא. בעת מעצרו איים המערער הראשון על אחד השוטרים ואמר לו "אני אגמור איתך את החשבון". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער הראשון בהשמדת חומר הוכחה, השמעת איום, גרימת חבלה חמורה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. המערער השני הורשע בעבירה של נסיון לתקוף שוטר. לעניין ההרשעה באיום לפי סעיף 100 לפח"פ אין לקבל את טענת המערער שהאיום שהושמע לא היה עשוי להפחיד את השוטר שכלפיו הושמע ושעל כן יש לבטל את ההרשעה. לפי משמעותן הרגילה של המילים שהמערער הטיח בפני השוטר הן היו מכוונות להפחיד אדם רגיל ושוטר אינו יוצא מכלל זה. ממצאיו של ביהמ"ש דלמטה נקבעו על יסוד עדויות של שוטרים שהיו נוכחים בתקרית בשלבים השונים ואין תימה שעדויותיהם לא תאמו זו את זו בכמה פרטים, שהרי חזו בתקרית אלימה שהתחוללה במהירות תוך כדי מהומה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. סילברמן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.6.78).
ע.פ. 826/77 - גדעון שלום נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה עקב אי מינוי סניגור (הערעור נתקבל בהסכמת התביעה והדין הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
המערער הורשע בהחזקת כמות של 120 גרם חשיש ונדון למאסר ולקנס. ערעורו נתקבל. מדובר בעבירה שעונשה המירבי 10 שנות מאסר ולפיכך צריך היה הנאשם להיות מיוצג ע"י עו"ד והוא לא היה מיוצג ע"י עו"ד. טוען המערער, וב"כ המדינה אינו חולק על כך, שהוא ביקש למנות לו סניגור, אם כי הדבר לא נרשם בפרוטוקול. ברם, בין שהיתה פניה כזו ובין שלא היתה, ברור שביהמ"ש המחוזי לא נהג כמצווה לפי סעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי ועל כן דין ההרשעה להתבטל. המערער ביקש כי יזוכה וכי דינו לא יוחזר לביהמ"ש המחוזי אך בקשתו נדחתה. במקרים מיוחדים יכול ביהמ"ש שלערעור לנהוג גם בדרך זו, אך הדבר תלוי בנסיבות המקרה וכאן הנסיבות אינן מצדיקות ביטול ההרשעה ללא החזרת הדין לשמיעה חדשה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, לוין. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.6.78).
ע.פ. 122/78 - מוחמד סאלח חמוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשירת קשר לביצוע פשע) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בקשירת קשר לעשות מעשה פשע ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי, כשהמעשה המיוחס לו הוא רכישת תת מקלע עוזי שנרכש ע"י שותפו לעבירה עבורו. הערעור על חומרת העונש נתקבל. על שותפו לעבירה של המערער, שהורשע יחד עימו, הוטל רק מאסר על תנאי וקנס כספי, וצודק המערער בטענה בדבר הצורך של אחידות העונשים. אמנם השותף
הוא צעיר מן המערער, שהרי הוא רק בן 22 שנה ואילו המערער הוא בן 32 שנה, אך השותף הוא שהיה פעיל בהשגת הנשק ובידיו היה הקשר עם הספק. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל של המערער על שנה אחת ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מאדי למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 8.6.78).
ע.פ. 71/78 - מדינת ישראל נגד חיים בן לולו
*זיכוי מעבירת מרמה (הערעור נדחה).
המשיב הואשם בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות בכך שמכר מכונית וקיבל את המחיר המוסכם של 24 אלף ל"י בעוד שהמכונית היתה מעוקלת. המתלונן טען כי לא הובא לידיעתו שהמכונית מעוקלת ואילו המערער טען כי הקונה ידע שהמכונית מעוקלת, וכי נוכח יחסי הידידות והקירבה שהיו שוררים בין המשיב לבין המתלונן שילם לו המתלונן מיד את מלוא הכסף, וסמך על כך שהמשיב יסיר את העיקול כפי שהבטיח. ביהמ"ש המחוזי לא קבע מי מן השניים אומר את האמת, שכן גם אם נכונה גירסת המתלונן הרי המדינה צריכה היתה להוכיח, כדי להרשיע את המשיב, שאילו ידע הקונה שהמכונית ישי מעוקלת לא היה קונה אותה ואת זאת לא עשתה המדינה. אי לכך זיכה ביהמ"ש את המשיב והערעור על כך נדחה. האמת היא שע"י שאלה אחת פשוטה למתלונן בעת עדותו, אם היה קונה את המכונית אילו ידע שהיא מעוקלת, יכלה המדינה להוכיח את הקשר הסיבתי בין מעשה הנאשם לבין התוצאה, ברם השאלה לא נשאלה. לטענת המדינה הקשר הסיבתי שבין הצגת העובדה הלא נכונה ובין הקניה מסתבר ומוכח מן הנסיבות, ברם אין הדבר כך. לפעמים יסיק ביהמ"ש את המסקנה מנסיבות העניין גם אם לא הובאה ראיה מפורשת לכך, ובעניננו, אילו באה ראיה בפני ביהמ"ש ששווי המכונית לא עלה בהרבה על סכום המכר, הרי כל אחד היה אומר שהקונה לא היה מסכים לקנות אותה כשהיא מעוקלת. אך לא באה ראיה כזו ואין יודעים מה היה שווי המכונית ואם המתלונן לא היה קונה אותה במחיר שקנה גם כשהיא מעוקלת. זאת ועוד, אם כי המתלונן טען כי ימים אחדים לאחר הקניה נודע לו על העיקול, הרי לא התלונן במשטרה אלא כעבור שישה חודשים והשהיה זו מתיישבת עם גירסת ההגנה שהקונה ידע כי המכונית מעוקלת. בנוהג שבעולם אדם שנוכח לדעת שרומה לא ימתין עם תלונתו למשטרה כשישה חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, גב' בן פורת. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד ש. סירקיס למשיב. 18.6.78).
ע.פ. 162/78 - סבח ברינה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת 13 גרם חשיש ונדון למאסר של שנה אחת וכן הופעל מאסר על תנאי לשנה נוספת במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כמסתבר לא החזיק המערער את הסמים לצורכי המסחר אלא לשמושו העצמי. הוא החל בטיפול גמילה מסמים. יש למערער הרשעות קודמות לא מעט בעבירות רכוש אך לא בעבירות סמים. בהתתשב בכל אלה יש לקצר במידת מה את תקופת המאסר בפועל, באופן שתקופת המאסר תהיה חצי שנה בפועל מצטבר למאסר על תנאי שהופעל, וחצי שנה תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד גב' ל. דניאל למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.6.78).
ע.פ. 8/78 - אריה ליבוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה ע"י מתן שיקים ללא כיסוי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 2 לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מרמה), ועקב ההרשעה הופעל נגדו עונש
מאסר על תנאי של 4 שנים ונגזר עליו עונש חדש החופף את העונש הקודם. המערער הורשע בעוד עבירה שבגינה נדון למאסר 3 שנים שמהן שנה אחת בפועל מצטבר לעונש הקודם כך שהוא צריך לרצות חמש שנים מאסר בפועל. ערעורו נדחה. שורת העבירות נעוצה ברכישת כלי רכב ע"י המערער כשנתן שיקים ללא כיסוי בכל המקרים וביחד מצטברים הסכומים לעשרות אלפי לירות. נקבע כי בעת מתן השיקים ידע המערער שהבנק לא יכבד אותם ולפיכך הואשם המערער בביצוע עבירות מרמה לפי סעיף 2 ובמשיכת שיקים ללא כיסוי לפי סעיף 14 לחוק האמור. טענת המערער היתה שלא היה מקום להאשימו גם בעבירות מרמה וגם בעבירות של משיכת שיק ללא כיסוי בגין אותם מעשים, אך עניין זה בא על תקנו כאשר כתב האישום תוקן באופן שהאישומים לפי סעיף 2 ולפי סעיף 14 יהיו חילופיים. המערער טען כי במקום שמדובר במשיכת שיק ללא כיסוי לפי סעיף 14 אין להביא את הנאשם בפליליים בגין עבירות מרמה לפי סעיף 2. טענה זו אינה נכונה. סעיף 2 של החוק אינו מוציא את סעיף 14 כשם שאין סעיף 14 מוציא את סעיף 12 יכול שאדם יעבור עבירה של משיכת שיק ללא כיסוי אעפ"י שלא קיבל דבר ומאידך אדם יכול כמובן לעבור עבירת מרמה מבלי שימשוך שיק ללא כיסוי. אשר לעונש - בנסיבות העניין, כשהמערער עבר חלק מן העבירות כאשר אישום קודם היה תלוי ועומד נגדו, ועבירה אחת עבר תקופה קצרה לאחר שנדון למאסר על תנאי, ולאור עבירותיו הקודמות אין העונש חמור.
(בפני השופטים: עציוני, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. מרכוס למערער, עו"ד ד. רזניק למשיבה. 26.6.78).
ע.א. 770/76 - אבשלו"ם אזור בני שמעון... בע"מ נגד דוד ויצמן
*פצוי על הפסד השתכרות שנקבע עפ"י שיטת חישוב גלובאלית (הערעור נדחה).
המשיב עבד אצל המערערת ונפגע בתאונת עבודה שגרמה לו נכות של 20 אחוז בברך וביד. הערעור נסב על סכום של 220 אלף ל"י שנפסק למשיב הפסד משכורת לפי שיטת חישוב גלובלית של 23 שנות עבודה בעתיד. הערעור נדחה. לטענת המערערת טעה השופט בהניחו שאילמלא התאונה היה המשיב ממשיך לעבוד בשרות המערערת שעות נוספות ולאחר שנגרמה לו נכותו אין הוא מסוגל לכך. טוענת המערערת שהיא עומדת לארגן את מפעלה מחדש כך שלא יהיה צורך בעתיד לעבוד שעות נוספות. בטענה זו אין ממש. ראשית, מתוך הראיות שבאו לפני ביהמ"ש אין דבר זה ברור. שנית, אם אין המשיב יכול לעבוד שעות נוספות, אין נפקא מינה אם היה ממשיך לעבוד שעות נוספות אצל המערערת דוקא, או במקום אחר והעיקר שפחת כושרו לעבוד שעות נוספות וזכאי המשיב לפיצוי בשל כך. שלישית, הסכום נפסק לא רק בשל ענין השעות הנוספות אלא גם מחמת פיגור בקידום ולנוכח הסיכוי שהמשיב עשוי להיפלט ממפעל המערערת בטרם עת עקב התאונה. מקובל כי במקום שבו אמד ביהמ"ש בדרגה הראשונה את נזקיו של הניזק לפי שיטת האומדן הגלובלי, אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב, אלא במקרים נדירים ואין מקרה זה נמנה עליהם.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מרש למערערת, עו"ד ליאור למשיב. 4.7.78).
ע.א. 428/77 - ראובן סגל וסלע חברה לביטוח בע"מ נגד שרף אסתר
*פיצוי לנפגעת עבור עזרה במשק בית המבוצעת ע"י בעלה (הערעור נדחה).
המערערים חוייבו בתשלום נזקיה של המשיבה שהיא בת 70 שנה והם חולקים על מספר פריטים ובכללם הוצאות עזרה במשק בית בעתיד. הערעור נדחה. עפ"י הראיות היתה האשה עושה את עבודת משק הבית עד לתאונה ולאחר מכן היא לא יכולה לעשות זאת, והיא נעזרת ע"י בעלה שפרש בינתיים מעבודתו כגנן בעיריה ועושה את עבודת הבית. כמסתבר יכול היה הבעל להמשיך בעבודות חלקיות בגננות אלמלא התאונה ועתה אינו יכול לעשות כן עקב הצורך לעזור בעבודות הבית. מכאן שיכול היה ביהמ"ש
המחוזי לפסוק שעל המזיקים לשלם למשיבה פיצוי בגין העבודות שהבעל חייב לבצע ושהיא לא יכולה לעשותם. אין לומר שזה נזק שנפסק לבעל שלא היה תובע במשפט שהרי הנזק נפסק למשיבה. עפ"י הפסיקה אם ניזוק זקוק לעזרה הניתנת לו ע"י בן זוגו או קרובו ולא ע"י עובד שכיר, אין זו סיבה מספקת כדי לשלול מהניזוק את ערך העזרה שהוא זקוק לה, ובפרט במקרה דנא כאשר הבעל יכול היה לעסוק בעבודות אחרות ולתרום את התרומה לקופת המשפחה. אשר לסכומים שנקבעו - מדובר בהערכות ובאומדנים וגם אם הסכומים שנפסקו היו ביד רחבה, אין לומר שהם מופרזים במידה המחייבת התערבות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ג.א. סיגל למערערים, עו"ד מ. תמיר למשיבה. 29.6.78).
ע.א. 382/77 - יוסיפוביץ דב נגד סלומון וייס ואח'
*פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד (הערעור נדחה).
המערער נפצע בתאונת דרכים ונקבעה לו נכות של 15 אחוז לצמיתות. הוא עובד כצלם וגם לאחר התאונה הפך לצלם מבוקש ביותר בעיר שבה הוא מתגורר והכנסתו גבוהה, ביהמ"ש המחוזי קבע למערער הפסד השתכרות בסכום גלובלי של 75 ,שן אלף ל"י וערעורו נדחה. אין ספק כי גידול שיעור השתכרותו של המערער אחרי התאונה אין בו כשלעצמו לשלול זכותו לפיצויים, מאחר ואלו נפסקים לאור הנזק שנגרם ומתבססים על השוואה בין מה שהמערער משתכר למעשה ובין מה שהיה יכול להשתכר אלמלא התאונה. אולם ביהמ"ש דלמטה לא השתכנע כי עוצמת ההגבלות של המערער היא, כטענתו, בעלת שיעור מהותי, אלא סבר שהמערער ממצה בדרך כלל את יכולתו של צלם מסוגו, והפסדיו אינם מהותיים. הערכות ביהמ"ש דלמטה היו גלובליות, היינו בגדר הערכה כוללת, ואין מקום להמרת הערכתו של ביהמ"ש דלמטה בהערכת ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. ענבר למערער, עו"ד י. גולדברג למשיבים. 3.7.78).
ע.א. 397/77 - ח. דוכוורגר בע"מ ואח' נגד מנהל אגף המכס והבלו
*היטל מלאי על חומרי בנין שהוחזקו ע"י קבלן בנין (הערעור נדחה).
המערערים הם קבלנים אשר ביום הפיחות של 1974 החזיקו בחומרי בנין כמלאי לצורך הקמת דירות. לאחר הפיחות והתקנות שהותקנו בעקבות שינויי שער המטבע הוטל היטל מלאי על "סוחר" שהחזיק במלאי. כיון שכך הוטל על המערערים לשלם היטל מלאי על חומרי הבנין, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים והערעור על כך נדחה. לטענת המערערים כי אין הם "סוחר" במובן ההגדרה של מונח זה בתקנות -המלאי לצורך התקנות אינו רק מלאי של טובין המיועדים למכירה במישרין, אלא גם כל מלאי אחר המשמש את עסקו של הסוחר, ואין לתת למילה "סוחר" את מובנה בחיי המסחר ,שי של אדם שקונה ומוכר את הטובין, אלא כל מי שיש לו מלאי לצורך עסקו. על כן קבלן בנין שהחזיק ביום הקובע חומרים במלאי לצורך עבודתו חייב בתשלום היטל מלאי על החומרים. לטענה כי כוונת המחוקק העולה מדברי ההסבר להצעת החוק היתה למנוע רווחים בלתי מוצדקים של מחזיקי המלאי וכאן המערערים לא העלו את מחירי הדירות ולא זכו לרווחים מיוחדים כתוצאה מן הפיחות - כל עוד דברי המחוקק ברורים וחד משמעיים אין מקום לשנות ממשמעותם בהסתמך על מניעי החוק, וכאן המשמעות הינה שיש לשלם עבור כל מלאי הנמצא אצל סוחר ואין נפקא מינה אם הוא מפיק ממנו רווחים ואם לאו. אשר לטענה שחומרי הבנין מהווים ציוד שהחוק פוטר מלשלם היטל לגביו - אמנם החומרים, כגון אסלות, צינורות וכדו' מהווים ציוד של דירה, אך בידי הקבלן אינם ציוד אלא חלק ממלאי החומרים הדרושים לו לצורך הקמת בנין.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. ארן למערערים, עו"ד הס למשיבים. 15.6.78).
ע.א. 21/78 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערער חוייב לשלם לאשתו ולשני ילדיו הקטינים מזונות בסכום של 3,600 ל"י לחודש כשהסכום צמוד למדד יוקר המחייה. פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי באה לאחר שקבע כי אינו נותן אמון בדברי המערער ועדיו שלפיהם הוא משתכר רק 3 אלפים ל"י לחודש. הערעור נתקבל. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בדברי המערער ובעדיו ובכך אין לגלות פסול, אולם היעדר האמון כשלעצמו אין בו כדי להניח, במקרה דנא את היסוד הפוזיטיבי לקביעת שיעור השתכרותו של המערער. יש נסיבות שבהן ניתן לקבוע הכנסתו של פלוני רק על יסוד אומדנה או על בסיס הערכה הנסמכת על נתונים נסיבתיים, אולם במקרה שלפנינו ספק אם היה מספיק בשלילת האמת שבטענות המערער כדי לבנות על כך קביעה בדבר יכולתו הכספית. על כן הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע עדים נוספים לענין שיעור ההשתכרות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גרינשטיין למערער, עו"ד הס למשיבים. 15.6.78).
ע.א. 162/78 - פלוני נגד פלונית
*סירוב לשלם מזונות בטענת "מורדת" (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים במשך 28 שנים ולהם שתי בנות בגירות. בין השניים מתקיימים סכסוכים מזה זמן רב ולאחרונה החליט המערער להפסיק כל השתתפות במזונות אשתו ושני טעמים נתן לכך: היא מורדת וכן שהיא נתנה עינה באחר והיא בוגדת בו, ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות, ולטענת מורדת קבע שאין האשה אשמה בענין היחסים האישיים ואשר לזה שהפסיקה לבשל לו ולנקות את חדרו נובע הדבר מכך שהמערער הביא מזון ודרש לבשל רק בשבילו ובשביל הילדים ולא עבור האשה. מכאן שצדקה האשה כשהפסיקה לבשל. אשר לטענת הבגידה קבע ביהמ"ש שאין ממש בטענה כי היא קיימה יחסים עם אחד. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי גם אם עשתה כן אין לבוא עימה בטרוניה שכן היא לא מצאה בבית את החום שהיתה זכאית לו ועל כן חיפשה בחוץ את שלא ניתן לה בבית. הערעור נדחה אך לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. לענין טענת המורדת קיבל ביהמ"ש העליון את מסקנות ביהמ"ש המחוזי. אשר לטענת הבגידה קבע ביהמ"ש העליון כי בעדויות שהובאו אין כדי להוות ראיה מספקת להוכחת טענת הבגידה. המבקש לפרוק מעל עצמו את החובה להמשיך ולזון את אשתו חייב להביא ראיות בעלות משקל רב יותר ואת זאת לא השכיל המערער לעשות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בראוטבר למערער, עו"ד ש. אולמן למשיבה. 15.6.78).
ע.א. 114/78 - פלוני נגד פלונית
*מזונות לאשה המעוכבת ע"י בעלה המסרב לתת לה גט (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה הם אנשים בגיל העמידה שנישאו בשנת 1972 ומספר חודשים לאחר נשואיהם נתפרדה החבילה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה מזונות של 2,000 ל"י לחודש והערעור נדחה. בעקבות התדיינות נפרדת בפני בי"ד רבני חוייב המערער לתת גט לאשתו, לשלם לה כתובתה, לשלם סכום של 25 אלף ל"י בהתאם לחוזה הנישואין, ומחצית דירת המגורים של בני הזוג. המערער מסרב לתת גט וערער לביה"ד הרבני הגדול. ביהמ"ש המחוזי ראה את האשה כמעוכבת ע"י בעלה, ומאחר והיו גם ראיות על התעמרותו של הבעל באשתו, לרבות הפעלת אלימות, סבר ביהמ"ש כי המשיבה רשאית לגור בנפרד מבעלה ואין לראותה בשל כך כמורדת. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. נשואי בני הזוג כשלו עוד בראשיתם והיו בגדר מיקח טעות. הכאתה של האשה ע"י הבעל ופסיקת בית הדין הרבני הוציאו ענין זה מכלל אלה שבהם יש בהצהרת הצד התוקפני
על נכונותו לשלום בית כדי להחזיר דברים לקדמותם. לענין סכום המזונות באו ראיות מספיקות בפני ביהמ"ש המחוזי על אפשרותיו הכספיות של המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. מרי למערער, עו"ד א. מילשטיין למשיבה. 21.6.78).
ע.א. 70/78 - פלוני נגד פלונית
*מזונות לאשה שנישאה לבעלה בטענה שהרתה לו וכשהוברר כי למעשה הרתה לאחר (הערעור נתקבל).
המשיבה והמערער נישאו בעוד המשיבה קטינה. היא היתה בהריון והמערער סבר כי היא בהריון ממנו, וביהמ"ש המחוזי נתן היתר נשואין. לאחר שנולד ילד נעשתה בדיקת דם והוברר כי הילד אינו יכול להיות של המערער. הוברר שהמשיבה קיימה לפני נשואיה יחסים עם ערבי נוצרי. בני הזוג גרו אצל אמו של המערער ומשהסתכסכו עזבו המשיבה עם הילד את בית המערער והלכה לגור בבית הוריה. היא הגישה תביעת מזונות בעוד מתנהל בביה"ד הרבני דיון על גירושין. המשיבה מבקשת שלום בית ובלבד שלא יגורו אצל אם הבעל ואילו הבעל אומר שאין הוא יכול לעשות שלום בית לאור השמועות על החבר הערבי של האשה. במסגרת הדיונים על הגירושין הודתה האשה כי גם לאחר הנישואין, שבועיים לפני מתן עדותה, ביקרה אצל חברה הערבי האמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהאשה קיימה יחסים עם הערבי לאחר הנישואין וכי האשה אינה יכולה להתגורר בבית חמותה ועל כן אינה מורדת וחייב את הבעל בתשלום מזונות. הערעור נתקבל. הוברר שהמערער אינו אביו של הקטין, היינו כי הנישואין היו מעיקרם תוצאה של טעות מצד האב ושל הטעייה מצד האם. בעקבות ההטעייה, ולאחר שכבר נישאו, הגיעו הדברים למצב שאין אפשרות להחזיר את שלום הבית כדרישת האשה. לחובת האשה עומדת העובדה שהיא ביקרה אצל מאהבה משכבר הימים אחרי הנישואין וקשרים אלה אומרים דרשני. כיון שכך אין הצדקה שהמשיב ישא במזונות האשה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. מרי למערער, עו"ד א. כהן למשיבים. 21.6.78).
ע.א. 779/77 - פלונית נגד פלוני
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נשואים משנת 1944 והיחסים ביניהם התדרדרו לפני שנים מספר. לבני הזוג משק חקלאי במושב מגשימים ומזה שנים עובד המשיב בעבודות חוץ ואינו מתגורר במושב. הוא נהג לשלם למערערת 1,500 ל"י לחודש מזונות וכן הוצאות הבית בסכום של כ- 500 ל"י. למערערת היתה גם הכנסה מן התמורה של שיווק חקלאי וכן הכנסה חודשית מהשכרת וילה שנבנתה בכספי בני הזוג. לאחרונה נטלה המערערת אש4 לעצמה סכום של כ- 30 אלף ל"י שנתקבל מחשבון המשיב בקופת תגמולים ובתגובה חדל המשיב לתת לה מזונות. האשה הגישה תביעה למזונות וביהמ"ש התייחס להכנסותיה השונות של האשה וכן לטענת הבעל שהאשה מורדת במלאכות, שאינה מבשלת, אינה מכבסת ואינה עושה דבר. את סכום המזונות קבע ביהמ"ש בהתייחס לכל הנתונים האמורים. הערעור נדחה. לעניין המרידה במלאכות טענה האשה כי מצב זה נמשך שנים רבות והבעל סיפק אז צורכיה. אין ממש בטענה זו. קביעת הממצאים של ביהמ"ש נעשית תוך זיקה לנתונים שבפניו ולעניין פסיקת שיעור המזונות בהתדיינות זו. משהובא עניין המזונות להתדיינות, נבחנת כל עובדה וכל נסיבה שיש לה השלכות על סכום המזונות לפי הדין האישי. מי שטוען לזכויות עפ"י מבחנים משפטיים אינו יכול לשלול מן הצד שכנגד את את הזכות להעלאתה של טענת הגנה הפתוחה בפניו עפ"י דין, רק בשל כך שעד להתדיינות לא ראה הצד שכנגד ליזום הליכים משפטיים מטעמו כדי להבטיח זכויותיו.
אשר לטענה כי ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה להסתמך על הוראות סעיף 2א לחוק תיקון
דיני משפחה (מזונות) מאחר ועל הצדדים חל הדין האישי - לאור החלטת ביהמ"ש העליון בע.א. 13/78, (המתפרסם בחוברת זו), אין יסוד לטענה זו. ברם גם בלעדי ההחלטה האמורה לא היה ממש בטענה זו שהרי מדובר בהכנסה ממעשי ידיה במשק החקלאי וזכאי היה המשיב להפחתת הכנסה זו עפ"י הדין האישי כפשוטו ללא צורך בהסתמכות על סעיף 2א הנ"ל.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מקרין למערערת, עו"ד מ. שפירא למשיב. 26.6.78).
ע.א. 147/77 - פלוני ופלונית נגד פלוני
*חיוב אב ואם במזונות ילדים (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הינו בנה של המערערת ושל המשיב. ההורים אינם נשואים והילד תבע מאביו מזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי צורכי הילד הם 800 ל"י לחודש, ובהתחשב בהכנסות האב, הכנסות האם, וצורכי הילד החליט כי על האב לשלם 400 ל"י לחודש ועל האם לשלם 400 ל"י לחודש. האם צורפה לתביעה לפי בקשת האב כנתבעת נוספת, וביהמ"ש המחוזי העיר שאינו מתייחס לשאלות הפרוצדורליות כיצד לצרף את האם וכי מכח סמכותו הוא מחליט לצרף את האם כנתבעת. לעניין חיוב האם אמר ביהמ"ש המחוזי, כי אם לאב אין די כדי לשלם את מלוא סכום המזונות הנדרש עבור הקטין, חובה על האם להשלים את החסר מדין צדקה, ואילו אם יש בכוחו של האב הסכום הדרוש, אין האם חייבת לשלם מזונות. מלבד המזונות דרשה האם השתתפות בסכום של כמה אלפי לירות בהוצאותיה הראשוניות לאחר לידת הילד אך דרישה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה באופן כללי פרט לחיוב האב לשלם עבור ההוצאות הראשונות אלפיים ל"י. לעניין הדרך הדיונית שבא נקט ביהמ"ש המחוזי בצרפו את האם כנתבעת - אין ספק שהמשיב לא נקט בהליכים כדרוש אך אין מקום להתייחס לליקויים הדיוניים ולהחזיר את המשפט לביהמ"ש המחוזי. בשאלה המרכזית של חיוב האם בחלק ממזונות הקטין - חובת האם חלה מדיני צדקה, והחיוב הוא כאשר לאב אין די אמצעים לספק את כל מחסורו של הילד. בשאלת הדין החל על האב - הוא תושב ארעי בישראל, עובד בארץ ואין לו דירה ומקום עבודה במקום אחר, ועל כן חל הדין האישי היהודי, כי בנסיבות מקרה כגון זה יש לראות את מקום מושבו של החייב בישראל.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרשבסקי למערערים, עו"ד מזובר למשיב. 8.6.78).
ב.ש. 185/78 - מאיר מזרחי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
(הערר נדחה).
העורר, יליד 1960, נעצר ע"י המשטרה לתקופה של 48 שעות ובתום אותה תקופה לא הוגשה בקשה להארכת המעצר בגין הסיבה שבגללה נעצר. על כן ההנחה היא שבגינו של אותו ענין אין להאשים את העורר בפלילים. אולם צו המעצר שעליו עוררים ניתן עקב תקרית שהיתה במשטרה בתוך אותן 48 שעות. לפי גירסת המדינה, אשר הוכחה לכאורה, דרש העורר דרישות שונות מאת שוטרי התחנה באיום שאם לא יקבלן ישרוף את הכלא. משלא נענה תפס שוטר והחל לחונקו ורק באמצעות גאז מדמיע הצליח השוטר להתגבר על התוקף. היתה התקפה נוספת על שוטרים ופרצה דליקה שגרמה לנזק רב. הסניגור טוען שהיה זה מעשה פרחחות יותר מאשר עבירה פלילית ואולם העורר שהוא רק בן 18 כבר עמד חודשים מספר לפני כן לדין והוטל עליו מאסר על תנאי וגם עונש זה לא הרתיע את העורר מלבצע מעשה של בריונות אלימה, אין להתייחס להתנהגותו בסלחנות יתירה על אף גילו הצעיר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ח. משגב לעורר, עו"ד י. וילכר למשיבה. 25.7.78).
בתוכן
*ע.א. 13/78 - .......................................... ─ * קביעת מזונות האשה תוך התחשבות בגמלה שהיא מקבלת כתוצאה ─ מפגיעה בשרות צה"ל....................................................482─*ע.פ. 856/77 - הרשעה בהצעת שוחד...........................................484 ─*ע.פ. 86/77 -עבירות מס................................................... 485 ─*ע.פ. 87/78 - גרימת מוות בתאונת דרכים.....................................485 ─*ע.פ. 854/77 - ההקפדה הדרושה בעדויות כאשר מדובר בצבירה של אחריות מוחלטת...486 ─*ע.פ. 828/77 - גרימת חבלה.................................................486 ─*ע.פ. 860/77 - חומרת העונש (שוחד)........................................ 487 ─*ע.פ. 703/77 - חומרת העונש................................................487 ─*ע.פ. 147/78 - חומרת העונש (אינוס)........................................487─*ע.פ. 80/78 - הרשעה בפריצה................................................487─*ע.פ. 101/78 - חומרת העונש (שוד)......................................... 488 ─*ע.פ. 866/77 - חומרת העונש (פריצה)........................................488─*ע.פ. 54/78 - קולת העונש (עבירות תעבורה)..................................488 ─*ע.פ. 62/78 - הרשעה בתקיפת שוטרים ואיומים................................ 489 ─*ע.פ. 826/77 - ביטול הרשעה עקב אי מינוי סניגור............................489─*ע.פ. 122/78 - חומרת העונש (קשירת קשר לביצוע פשע).........................490 ─*ע.פ. 71/78 - זיכוי מעבירת מרמה.......................................... 490 ─*ע.פ. 162/78 - חומרת העונש (סמים).........................................490 ─*ע.פ. 8/78 - הרשעה בעבירות מרמה ע"י מתן שיקים ללא כיסוי...................490 ─*ע.א. 770/76 - פצוי על הפסד השתכרות שנקבע עפ"י שיטת חישוב גלובאלית........491─*ע.א. 428/77 - פיצוי לנפגעת עבור עזרה במשק בית המבוצעת ע"י בעלה...........491 ─*ע.א. 382/77 - פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד............................... 492 ─*ע.א. 397/77 - היטל מלאי על חומרי בנין שהוחזקו ע"י קבלן בנין...............492 ─*ע.א. 21/78 - מזונות..................................................... 493 ─*ע.א. 162/78 - סירוב לשלם מזונות בטענת "מורדת"............................493 ─*ע.א. 114/78 - מזונות לאשה המעוכבת ע"י בעלה המסרב לתת לה גט..............493 ─*ע.א. 70/78 - מזונות לאשה שנישאה לבעלה בטענה שהרתה לו וכשהוברר ─ כי למעשה הרתה לאחר........................................... 494 ─*ע.א. 779/77 - מזונות.....................................................494─*ע.א. 147/77 - חיוב אב ואם במזונות ילדים..................................495 ─*ב"ש 185/78 - שחרור בערובה................................................495 ─
─
─
─
─
─