תקציר סביר כרך י"ב חוברת 32

ע.א. 679/76 - אילה סלי ע"י אפוטרופסיה נגד עזבון המנוח קרל שפר ע"י מנהל העזבון ואח'

*כוונת המנוח בפתיחת חשבון משותף בבנק להעניק מחצית מסכום החשבון כמתנה למערערת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבונות 3531/75 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות :
המנוח קרל שפר (להלן המוריש) היה אלמן ללא ילדים, יליד 1902, ובינו ובין משפחת סלי שררו יחסי שכנות טובה וידידות ובמיוחד אהב המוריש את המערערת, בתם הקטנה של משפחת סלי. הוא התייחס אליה כאל נכדתו והיה מעניק לה מתנות יקרות וידידיו שמעו מפיו לא פעם שאין אילה חייבת לדאוג לעתידה וכי הוא כבר דואג לה. למוריש היו חשבונות שונים בבנק ובשנת 1974 פתח חשבון בקופת תגמולים ובהוראותיו מינה כזכאית לאחר מותו את אילה. ימים מספר לאתר מכן בא לבנק יחד עם אילה ופתח חשבון משותף שכלל את כל חשבונותיו בבנק, חתם על טופס הוראות (להלן - טופס הוראות) והחתים גם את אילה על הטופס. המוריש נפטר במאי 1975 בהשאירו אחריו יורשים חוקיים, אחים וילדיהם, והתעוררה שאלה מה דין החשבונות המשותפים בבנק. טענת מנהל העזבון היתה שכספי החשבונות שייכים כולם לעזבון ואילו המערערת טענה שהכספים שייכיםלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אם המוריש ראה את אילה כנכדתו ורצה להטיב עימה, הרי לא הלביש את רצונו בצורה חוקית מתאימה, ואין לראות בפתיחת החשבון המשותף צוואה, או מתנה בעלת תוקף ועל כן החליט כי כל הכספים שייכים לעזבון. על כך הערעור.

החלטה - השופט אשר :
א. בטופס ההוראות נאמר בין היתר כי על הבנק לכבד כל משיכה החתומה על ידי אחד משני בעלי החשבונות, ובמקרה פטירתו של אחד מהם תהיה לנותר בחיים, הזכות, הפיקוח והבעלות על כל הסכומים שיהיו בחשבונות. אין לראות בטופס ההוראות צוואה של המוריש לטובת אילה, שכן הטופס אינו עונה על דרישות סעיף 18 לחוק הירושה, אין גם להחיל כאן את הוראות סעיף 25 לחוק הירושה, שכן סעיף 25 מסמיך את ביהמ"ש לקיים צוואה על אף פגמים המפורטים באותו סעיף, אך אין הוא בא להפוך לצוואה מסמך שאינו ממלא אחרי דרישותיו של סעיף 18 לחוק. סעיף 25 נועד לרפא פגמים בצוואה שנעשתה כדין, אך לא להפוך לצוואה מסמך שאיננו כזה. אין גם לראות בטופס ההוראות הסכם תקף בין המוריש למערערת להוריש לה את הרכוש, לנוכח הוראות סעיף 8 לחוק הירושה בדבר בטלותו של כל הסכם שנעשה בחיי אדם בדבר ירושתו.
ב. אין לראות בטופס ההוראות התחייבות לתת מתנה שתכנס לתוקפה אחרי מות המוריש, שכן חוק הירושה אינו מכיר במושג של מתנה לאחר המוות. מניתוח חוק הירושה עולה שהכנסת לא רצתה לתת למוריש אפשרות לקשור עצמו בדבר ירושתו ע"י כל סידור והסכם.
ג. נותרה טענת המערערת כי בפתיחת החשבון המשותף יש משום הענקת מתנה לאלתר והקניית הכספים הנמצאים בחשבונות אלה לטובתה. כדי להתייחס לטענה זו יש לברר מה אופיו וטיבו של חשבון משותף בבנק. היחסים בין הבנק ללקוח הם יחסי חייב ונושה, כאשר הלקוח מלווה לבנק את הכסף הרשום בחשבונו והבנק חייב להחזיר לו את הכסף עפ"י דרישתו הישירה או ע"י משיכותיו בשיקים וכדו'. זה אופיו של החשבון ואינו משתנה אם החשבון הוא משותף לשניים או יותר אנשים. במקרה של חשבון משותף מתבססים יחסי הבנק עם בעלי החשבון על הסכם ביניהם. ההסכם שנערך בין בנק ולקוחותיו בא להגדיר את היחסים ההדדיים בין הבנק והלקוחות, אך לא לקבוע את זכויות הלקוחות בינם לבין עצמם. יחד עם זאת עצם פתיחת החשבון המשותף יכולה לשמש ראיה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים ביניהם שותפות בכל הנוגע לחשבון זה. גם במקרה דנא ניתן לראות בטופס ההוראות ראיה לכאורה לרצונו של המוריש לשתף את המערערת כשותפה מלאה בזכויות הנובעות מן החשבון המשותף.
ד. הדין האנגלי בדבר זכויות בעלי חשבונות משותפים בבנק, במקרה של מות אחד מבעלי החשבון, אינו חל אצלנו והשאלה היא מהן הזכויות של השותפים בחשבון בנק במקרה של מות אחד מהם. אין להיעזר לשם כך בסעיף 13א לפקודת הבנקאות שלפיו בעל החשבון הנותר זכאי להמשיך לעשות פעולות בחשבון האמור, שכן סעיף זה בא להסדיר את היחסים בין הבנק לבין בעלי החשבון לאחר הפטירה ולא את זכויות בעלי החשבון בינם לבין עצמם, ובודאי אין בו הענקת זכות ירושה של שותף אחד לגבי חלקו של השותף האחר בחשבון. מכאן כי טענת המערערת בדבר זכותה למלוא הסכומים הנמצאים בחשבונות המשותפים אין לה יסוד, לא בדיני הצוואה ואף לא בדיני הקניין, וככל שהערעור נוגע למלוא הסכום חייב הוא להידחות.
ה. השאלה הנותרת לפתרון הינה אם זכאית המערערת למחצית הסכומים בחשבונות המשותפים. התשובה לכאורה היא חיובית. לפי חוק המטלטלין חלקם של השותפים בנכס משותף הינו שווה כך שבשותפות של שניים לכל אחד הזכות למחצית. הכלל לגבי נכס מטלטל, כולל זכות, והוא חל גם על חשבון משותף בבנק.
ו. אכן, כיון שהחשבונות היו קודם כולם על שם המוריש צריך היה לבצע מתנה התופסת עפ"י הדין לגבי המחצית שניתנה. אין בחוק המתנה דבר שיאסור על נותן מתנה לערוך הסדר שלפיו תהיינה לו ולמקבל המתנה זכויות דומות בדבר המתנה, ועל כן העובדה שהמוריש השאיר לעצמו זכות משיכה בכל הסכום אינה מבטלת את האפשרות של מתן מתנה של מחצית החשבון. לפי חוק המתנה הרי זו יכולה שתהיה על תנאי ואין סיבה לחשוב שתנאי מהסוג האמור הינו אסור. דרישתו של סעיף 1 לחוק המתנה בדבר הקניית דבר המתנה, אין בה כדי לפסול תנאי שלפיו הופך דבר המתנה לרכוש המשותף של נותן המתנה ומקבלה, ובמקרה דנן הוקנתה למערערת לאלתר הזכות למשוך כספים ולתת הוראות אחרות בחשבונות המשותפים, ואין חשיבות לעובדה שהיא לא השתמשה למעשה ב זכותה לפני פטירת המוריש.
ז. נותרה השאלה אם בנסיבות המקרה ניתן להסיק כי אכן כוונת המוריש היתה לתת את המתנה לאלתר. אם בוחנים את כל נסיבות המקרה הכוללות את חתימתו של המוריש בטופס ההוראה שלפיו ניתנה למערערת זכות מיידית למשוך כספים; החתמת המערערת על הטופס; האמירה של המוריש לפקידת הבנק כי בעקבות החתימה על טופס ההוראות "הכסף שייך ויהיה שייך לאילה"; האמירה לידידו כי כל מה שיש לו שייך לאילה; כל אלה מצביעים על כוונתו של המוריש כי המתנה תחול באופן מיידי, אם כי החתימה כשלעצמה על טופס ההוראות אין בה כדי להוכיח על הכוונה לתת מיד מתנה של מחצית החשבון.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. עו"ד ד. רזומוב למערערת, עו"ד נ. פלדמן למשיבים. 29.6.78).

ע.א. 854/76 - המועצה המקומית טירת הכרמל נגד אברהם נסים

*חישוב פיצויי נזיקין.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 226/75 - הערעורים נתקבלו בחלקם).

העובדות:
המשיב יליד 1932 עבד עד שנת 1966 בעבודות בניין כטייח ובאותה שנה החל לעבוד אצל המערערת בתפקיד של שרת בבתי ספר. בשנת 1972 נפצע בתאונת עבודה ותבע את המערער
לפיצויים. הצדדים הסכימו על חלוקת האחריות לאירוע התאונה והערעורים מתייחסים לגובה הפיצויים. כמסתבר עבד המשיב עובר לתאונה גם בעבודות פרטיות שבהן הרויח סכומי כסף שונים. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום פיצוי עבור אובדן הכנסה מהתאונה ועד פסק הדין בשיעור של 99 אלף ל"י, בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד סכום גלובלי של 200 אלף ל"י ובגין כאב וסבל 35 אלף ל"י. שני הצדדים ערערו על שיעור הפיצויים.

החלטה - השופט אשר:
א. לטענת המערערת שאין להתחשב בהכנסותיו הנוספות של המשיב באשר לפי החוק אסור לעובד המשמש בקביעות, במשרה מלאה, ברשות מקומית לעסוק בעבודות חוץ, ואם הוא ביצע עבודות חוץ הרי הוא עבר עבירה פלילית - מבחינה עובדתית לא הונח היסוד להעלאת טענה זו, באשר לא הוכח כי התובע שימש בקביעות במשרתו כשרת אצל המעבידה. גם מבחינה משפטית אין יסוד לטענה המסתמכת על הכלל שמעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. הכלל הנ"ל אמנם הוחל בארץ גם על תביעות נזיקין, אך ניתן לטעון את הטענה רק במקרה שבו מבסס התובע את עילת תביעתו על המעשה האסור, וגם אז רק אם מידת הפליליות וחוסר המוסריות שבו הם בדרגה גבוהה. בעניננו עילת התביעה אינה אף מתבססת על דבר הקשור בעבודה הנוספת, ואפילו כך היה אין לומר שעבודה זו מהווה מעשה פלילי מדרגה גבוהה.
ב. צודקת המערערת בטענתה נגד דרך החישוב של אובדן המשכורת מן התאונה ועד מתן פסה"ד ויש להפחית סכום זה מ- 99 אלף ל- 77 אלף ל"י.

ג. לעניין חישוב אובדן ההשתכרות בעתיד - הסביר השופט שיש לבסס את החישוב של אובדן המשכורת על הפסד ממוצע של 1,100 עד 1,200 ל"י לחודש. אין זאת אומרת שהשופט צריך היה לקחת סכום ממוצע בין שני סכומים אלה ולהכפילו בשנות הפסד ההשתכרות ובכך להגיע לסכום גלובלי של 170 אלף ל"י בלבד. ברור לכל שהשופט ביקש לקבוע את הפסד ההשתכרות בעתיד בסכום גלובלי ולא בסכום מחושב בדייקנות, אם כי גם קביעה גלובלית אינה נעשית לפי הרגשתו של השופט וקודמים לקביעה זו שיקולים ואולי גם חישובים שונים. המאפיין פסיקת פיצויים גלובליים הוא שאין הם מתיימרים להסתמך על חישובים מדוייקים. כשהזכיר השופט שני סכומים אפשריים של הפסד חודשי אין לומר עליו שהוא חייב היה לבסס את פסיקתו בדיוק על אחד מהם או אפילו על הממוצע שביניהם, אילו היה הסכום של 200 אלף ל"י מוגזם ובלתי סביר היה מקום להתערב בקביעה אך איננו כן ולכן אין להתערב בו.
ד. המשיב טען כי צריך היה לקחת בחשבון הפסד השתכרות לא של עבודתו כשרת אלא של עבודתו כטייח, שכן בעקבות התאונה אינו יכול לחזור לעבודה כטייח, ויש להניח שאלמלא התאונה היה זונח את עבודתו כשרת וחוזר לעבודתו כטייח. טענה זו אין לקבל. אין לבסס את נזקי התובע בעתיד על השערות גרידא שאין מאחוריהן ראיות ממשיות כלשהן.
ה. לעומת זאת צודק התובע בטענתו שנפסק לו סכום נמוך מדי בגין כאב וסבל מאחר שהוא סובל כבר מספר שנים ובמשך כשנתיים וחצי לא היה מסוגל לחזור לעבודה ועדיין יש לו כאבים. אי לכך יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על 50 אלף ל"י.
השופט שמגר: אין צורך להתייחס לשאלה הנגררת, שהיא תאורטית במקרה דנן, אם ניתן היה להעלות טענה שהמערער עבר עבירה פלילית בכך שעבד עבודות חוץ ללא רשות למרות שהיה עובד קבוע במשרה מלאה, ויש להשאיר עניין זה בצריך עיון לעת מצוא. בעניננו די בכך שלא הונח היסוד העובדתי לטענה של השתכרות במסגרת ביצוע עבירה פלילית.

השופט ח. כהן: מעדיף להשאיר בצריך עיון את השאלה אם יכול אדם להישמע בטענה בבימ"ש שנגרם לו נזק ממון ע"י שנבצר ממנו לעשות עושר בהתנהגות פלילית. בעניננו לא הוכח שהיה בעבודות החוץ של המשיב משום עבירה פלילית.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עו"ד י. וינטר למערערת, עו"ד א. זר למשיב, 15.6.78).

ע.א. 101/78 - פלוני נגד פלונית

*דרך חישוב ההצמדה לפי הסכם למזונות. (הערעור נתקבל).

המערער והמשיבה חתמו על הסכם גירושין ובו בין היתר תניה המתייחסת למזונות שישולמו ע"י המערער עבור בתם של בני הזוג. נוסחו של ההסדר קובע בין היתר תשלום של 1000 ל"י לחודש, ב- 6 לכל חודש, עד שהילדה תגיע לגיל 18; הסכום יהיה צמוד בשיעור של 70 אחוז למדד יוקר המחייה "המתפרסם מידי חודש בחודשו ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה"; ההצמדה תחושב לראשונה בתשלום אפריל 1977 (כשנה לאתר חתימת ההסכם) ולאחר מכן מידי חצי שנה בראשון באפריל ובראשון לאוקטובר; "לא ישולמו הפרשי הצמדה בגין העבר". ביהמ"ש דלמטה סבר כי חשוב המדד יעשה אמנם כל חצי שנה אך יחשבו בו את כל העליות במשך כל חודש במחצית השנה שחלפה וישולמו ההפרשים בגין התקופה שעברה למפרע והערעור על כך נתקבל. משקבעו הצדדים שינוי המדד מדי חודש בחודשו לא נתכוונו אלא לתאר את מהותו ואת אופיו של המדד, ואין לראות בכך קביעה על ביטוי השינויים למפרע בשיעור המזונות. לעניין זה קיימת ההוראה המיוחדת שלפיה "לא ישולמו הפרשי הצמדה בגין העבר". אין ליחס סעיף זה למה שהיה לפני חתימת ההסכם, אלא הצדדים התכוונו לאמץ את דרך החישוב המקובלת בכגון דא והיא כי ההתאמה למדד אינה נעשית מידי חודש בחודשו אלא אחת לתקופה מוגדרת וכאשר היא נעשית הרי פניה לעתיד ולא למפרע.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בן זמרה למערער, עו"ד יפה למשיבה. 15.6.78).

ע.א. 57/78 - פלוני נגד פלונית ואח'

סמכות מקבילה של ביהמ"ש בעניני מזונות. תחליף המצאה. (הערעור נתקבל).

אשתו ובנו הקטין של המערער תבעו את המערער למזונותיהם. כתובתו לא היתה ידועה להם וביקשו היתר לתחליף המצאה. בית המשפט הורה על פירסום הזמנה בעיתון בשפה הערבית אל אמבה. המערער לא התייצב למשפטו וניתן פס"ד שחייב אותו בתשלום מזונות של 2,000 ל"י לחודש. משנודע לו על פסה"ד התייצב המערער בביהמ"ש וביקש לבטל את פסה"ד, והגיש כתב הגנה ותצהיר שלא קרא את העיתון ולא ידע על המשפט. הוא נחקר על תצהירו ולאחר מכן ניתן פס"ד הדוחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי קובע בין היתר כי אין הוא רואה כל תקוה למבקש לזכות בתביעתו אם תישמע מחדש. הערעור נתקבל. בביהמ"ש העליון טען המערער כי ביהמ"ש המחוזי היה נעדר סמכות מאחר וכל המתדיינים הם בני העדה המרונית שהיא עדה מוכרת לפי דבר המלך במועצתו משנת 1922, ועל כן יש סמכות בלעדית לבית הדין הדתי המרוני. טענה זו נדחתה שכן לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הוענקה סמכות מקבילה לביהמ"ש המחוזי בענייני מזונות.
אשר לטענה כי ההזמנה לדין לא הגיעה לתעודתה - המערער הגיש בינתיים כתב הגנה ותצהיר ונחקר על תצהירו והתייצב לדין, ועל כן אין מקום לחזור עתה אחורה לשלב של מתן ההחלטה בדבר תחליף המצאה, כמבוקש ע"י המערער, כי הרי ההתפתחות המאוחרת
ביטלה את המשמעות של מה שקדם לה. ברם לא היה בפני ביהמ"ש המחוזי חומר מספיק על מידת השתכרותו של המערער וצורכי המשיבים ובנסיבות מקרה זה יש לתת למערער הזדמנות להעלות הגנתו בפני ביהמ"ש המחוזי גם אם אין מחובת הצדק לעשות זאת. בהיעדר ממצאים בדוקים בתביעה כגון זו עשויים הצדדים לגרום חידוש ההתדיינות עד מהרה, ומוטב שהעניין יבוא על בירורו המלא בשלב זה. פסה"ד ניתן מפי השופט שמגר והשופט ויתקון הסכים.
השופט אשר העיר כי המערער כלל לא הוזמן כדין ולא ידע על הגשת התביעה ועל הדיון בה, בתביעתם ציינו המשיבים כתובת של הנתבע למרות שידעו שכבר אינו גר שם, ורק לאחר שחזרה ההזמנה ביקשו תחליף המצאה. הבקשה לא נתמכה בתצהיר וביהמ"ש לא חקר את המשיבים בקשר למקום מגוריו של המערער ואם הוא נמצא בארץ או לא. ביהמ"ש שגה כשהחליט על תחליף מסירה ללא תצהיר מטעם המשיבים וללא מידע על מקום מגוריו המשוער של המערער. מטרת תחליף מסירה היא לא רק לצאת ידי חובה פורמלית אלא שעל ידי תחליף מסירה תגיע לידי הנתבעים הידיעה על הגשת התביעה נגדם ותהיה להם האפשרות להגיש כתב הגנה ולהופיע בביהמ"ש. כל עוד לא וידא ביהמ"ש שהמערער נמצא במקום שאליו מגיע העיתון אל אמבה הרי החלטתו לא מילאה את התפקיד שלמענה נוצר המוסד כתחליף מסירה והמערער הוא מבחינת נתבע שלא הוזמן כלל. על כן פסק הדין בטל מעיקרו.

(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. שלהוב למערער, עו"ד א. שוקרי למשיבים. 15.6.78).

ע.א. 370/77 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלוני ואח'

*הצורך להשיג החלטת נשיא ביהמ"ש העליון לקביעת סמכות בימ"ש מחוזי לדון בגירושי יהודי ונוצרי. (הערעור נתקבל).

שני המשיבים התחתנו בשנת 1973 ברומניה בטקס אזרחי. הבעל הוא יהודי והאשה נוצריה בת העדה האורטודוקסית. הם עלו לישראל והיו לאזרחי ישראל וכאן הנישואין לא עלו יפה והם מבקשים להתגרש. לצורך כך הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב ועשו את היועץ המשפטי כמשיב. לתובענה לא קדמה קביעת סמכותו של ביהמ"ש המחוזי כאמור בסעיף 1 (א) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים תשכ"ט 1969), ונציג היועץ המשפטי כפר בכח השיפוט של ביהמ"ש המחוזי מחמת היעדר קביעה של נשיא ביהמ"ש העליון כאמור בסעיף 1 (א) לחוק משנת 1969. ביהמ"ש המחוזי קבע שכוחו עמו לדון בתובענה גם בהיעדר החלטת נשיא ביהמ"ש העליון והערעור על כך נתקבל. נימוקו של השופט היה שסעיף 8 לחוק משנת 1969 שומר על סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בענין כאמור בסעיף 18 לחוק בתי המשפט. לפי סעיף 18 הנ"ל הוסמך ביהמ"ש לדון בכל עניין שאינו בסמכותו של בית דין אחר והואיל ובני הזוג הם בני דתות שונות אין ,4י בי"ד דתי המוסמך להיזקק לתביעת הגירושין שלהם ומכח סעיף 18 הסמכות היא לביהמ"ש המחוזי. לפי הדין שהיה קיים לפני החוק משנת 1969, יכלו בני זוג בני עדות דתיות שונות להביא דברם בפני ביהמ"ש המחוזי בהתאם לסימן 47 לדבר המלך, בלא שישיגו תחילה צו קביעת השיפוט מאת נשיא ביהמ"ש העליון כאמור בסימן 55 לדבר המלך, אך אם היו אזרחי חוץ לא היה ביהמ"ש רשאי לפסוק גירושין נוכח האיסור בסימן 64 שבדבר המלך. מדברי ההסבר להצעת החוק משנת 1969 ומדברי הנואמים בכנסת עולה כי החוק בא להרחיב את סמכות השיפוט של ביהמ"ש המחוזי ולא לצמצמו, ולכאורה אם לפני החוק משנת 1969 יכול היה ביהמ"ש המחוזי להיזקק לתביעת הגירושין של בני הזוג דנא, אין החוק משנת 1969 נוטל את הסמכות מביהמ"ש המחוזי. ברם זאת רק לכאורה. למעשה אין היום ביהמ"ש המחוזי בעל סמכות שיפוט לדון בעניין דנא אלא אם כן קבע נשיא ביהמ"ש העליון את סמכותו של ביהמ"ש המחוזי מכח סעיף 1 לחוק משנת 1969. על ביהמ"ש להתעלם ממה שנאמר בכנסת, אפילו מפי מומחים לדבר, מן הטעם שדבריהם אינם מתיישבים
עם החוק החרות. אכן יש סתירה בין סעיף 8 המורה לשמור דינים, ובין סעיף 1 הקובע את ההוראה המהותית של החוק, אבל אין מנוס מן המסקנה שבמקרה זה ההוראה המהותית היא העדיפה. ההוראה שבסעיף 1 (א) אינה משתמעת לשתי פנים ושוללת את האפשרות שכח השיפוט יקום ללא קביעת נשיא ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן, אלון, בכור. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. בן אור למערער, עו"ד א. אנדוניו למשיבים).

ע.א. 25/78 - פלונית נגד פלוני

*סמכות דיון להחזקת ילדים כשהאשה והילד נמצאים בארה"ב. (ערעור נתקבל).

המערער והמשיבה נישאו בישראל בשנת 1968 כששניהם אזרחי ישראל ותושביה. ב- 1972 נסעה המשפחה לארה"ב להשתלמות ושם נתערערו חיי הנישואין ובסוף שנת 1973 נפרדה המערערת מן המשיב בגט פיטורין ונישאה לאדם אחר. בשנת 1974 נחתם בניו יורק הסכם בין הצדדים ובו נאמר כי הילדה תהיה במשמורת האם גם אם היא תינשא מחדש. כן הוסכם שהמערערת רשאית לקבוע את מקום מגוריה של הילדה בכל מדינה שהיא ושתהיה לה הזכות הבלעדית לעשות למען טובת הילדה ללא התערבות מצד כלשהו. למשיב ניתנו זכויות ביקור אצל הילדה. בינתיים חזר המשיב לישראל ובקיץ 1976 הגיעה ארצה האם והילדה נרשמה לבית ספר ולטענת המשיב באה האם ארצה בשל ערעור יחסיה עם הבעל השני. לאחר מספר חודשים הגיע הבעל השני לישראל והמשפחה עזבה את הארץ לארה"ב. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א וביקש להעביר לו את החזקה של הבת. בכתב תביעתו הוא טוען שאת חתימתו על ההסכם הוציאה האשה בטענות שוא ובהבטחות שונות שלא קיימה. הוא טוען כי למערערת אין זכות להרחיק אותו מבתו ושטובת הילדה דורשת שתחונך בישראל. את סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה מבסס המשיב "מאחר והן התובע והן הנתבעת הינם אזרחי ישראל ותושבי ישראל וכן גם מקום מושבה של הילדה ישראל - אלא שונה שלא כדין". המערערת ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות, הבקשה נדחתה והערעור על כך נתקבל. ההכרעה בשאלת הסמכות תלויה בסעיף 76(2) של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962 שלפיו מוסמכים בתי המשפט בישראל "לפעול... בכל מקרה שהצורך לעשות כן התעורר בישראל". ביהמ"ש המחוזי סבר כי העניין נכנס למסגרת חוק הכשרות המשפטית והצורך לדיון התעורר בארץ ועל כן יש לו סמכות, אך ביהמ"ש שגה בהחלטתו. אין חולקין שכיום, לפחות למן הנישואין השניים של האם, מקום מושב האם הוא ארה"ב וכך גם מקום מושבה של הבת. יש להתעלם משלב הביניים כאשר האם חזרה ארצה תוך נסיון להתגורר כאן כי בינתיים חזרה לארה"ב והדברים חזרו לקדמותם ביחס למקום מושבה. עפ"י ההסכם רשאית היתה לקבוע את מקום המושב בארה"ב. אם טוען המשיב שההסכם איננו תופש משום מצג שוא או אילוץ, הרי הסמכות לדון בטענות אלה היא בידי בתי המשפט במדינת ניו יורק שם נחתם ההסכם ושם היה מקום ביצועו. לעניין ההוראה של סעיף 76 הנ"ל שהסמכות ניתנת לביהמ"ש בישראל כאשר הצורך לפעול התעורר בישראל - בדרך כלל השיקול המכריע לעניין זה צריך להיות, בנוסף לטובת הילד שהיא תמיד לנגד עיני ביהמ"ש, מקום מושבו או מקום הימצאו של הקטין, ואם אלה שונו ע"י אחד ההורים ללא הסכמת ההורה האחר יכולה להיות הסמכות לביהמ"ש בארץ גם כאשר הקטין אינו כאן בגופו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד י. בן חיים למערערת, עו"ד נ. הרפז למשיב. 2.7.78).

ע.א. 734/76 - פלוני נגד פלונית ואח'

*אבהות. (הערעור נתקבל).

המשיבה הראשונה היא אמו של המשיב השני שנולד לה מחוץ לנישואין ותבעה את המערער כאביו של הקטין. הילד נולד בנובמבר 72 והתביעה הוגשה
במאי 1975. בהיות המשיבה בהריון הגישה תובענה לביה"ד הרבני לחייב את המערער להינשא לה, אך ביה"ד דחה את תביעתה מאחר שהמערער כפר בקיומם של יחסי מין בינו לבין המשיבה. להחלטה זו של ביה"ד הרבני אין איש מייחס תוצאות משפטיות לצורך הדיון דנא. בית המשפט המחוזי החליט לקבל את גירסת המשיבה בדבר אבהותו של המערער ודחה את גירסת המערער כבלתי מהימנה והערעור על כך נתקבל. בדרך כלל אין להתערב בממצאים שבעובדה שנקבעו ע"י בימ"ש שראה את העדים ויכול היה להתרשם מהם, ואולם בעניננו קיימים כמה שיקולים, שהם כביכול צדדיים, ולא די היה בהם כשלעצמם, כדי לקעקע את יסודות פסק הדין, אך כשהם מצטברים יחד הם מעוררים ספקות ותמיהות. המשיבה טענה שנפגשה במשך חודשים רבים עם המערער והמערער טען שסך הכל נפגשו במשך שבוע ימים, והמשיבה לא הביאה כל עדות לחזק את גירסתה; הילד נולד בנובמבר 1972 ועד לשנת 1975 לא הוגשה תביעת אבהות; בביהמ"ש העידה המשיבה שנודע לה רק בחודש הרביעי שהיא בהריון ואילו בביה"ד הרבני כאשר הגישה את תביעתה טענה שהיא בחודש השני להריונה; בתעודת הלידה לא ציינה האם את שם האב וכתבה את שם משפחתו של הקטין כשם משפחתה היא. אם בכל אלה לא היה כדי לסתור את ממצאי ביהמ"ש המחוזי, הרי קיימים עוד גורמים אחרים רבי משקל שהשופט התעלם מהם לחלוטין: בכתב התביעה טוענת המשיבה שהמערער בעל אותה בכח אך אין זכר לגירסה זו בעדותה בחקירה הראשית ובתביעה שהגישה לביה"ד הרבני אלא מדובר בפיתוי ע"י הבטחות; בעדותה במשפט טענה כי קיימה יחסי מין עם המערער למחרת היכרותם ואילו בתביעה לביה"ד הרבני אמרה שיצאה עם המערער במשך שישה חודשים עד שהיא קיימה איתו יחסי מין; המשיבה העידה כי המערער היה החבר היחיד והראשון שלה ובאו ראיות כי המשיבה היתה מסתובבת עם גברים בכל מיני הזדמנויות. בכל אלה יש כדי לערער את ממצאי המהימנות של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון חזר והטעים כי אינו מוכן להתערב בממצאים עובדתיים, אך מקום בו מתברר מן הראיות, וזהו מקרה נדיר ביותר, שהשופט לא הפיק את התועלת מראיית העדים ושמיעתם ואי מהימנותו של העד הנדון בולטת לעין שוב אין מניעה להתערבות בממצאיו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, לוין, החלטה - השופט לוין. עו"ד י. רגב למערער, עו"ד דרך למשיב. 14.6.78).

ע.א. 62/76 - בנימין גר נגד שמעון גר

*תביעת אב לנכסי מקרקעין הרשומים ע"ש הבן בטענה כי נקנו ,שי בכספי האב ועבורו. (הערעור נדחה).

המשיב הינו אביו של המערער. האב הוא היום למעלה מבן 75. מוצאה של המשפחה מאפגניסטן ובהיות המערער בן 5 נפטרה אמו, זמן קצר לאחר מכן עזב האב את המדינה ועבר ללונדון ואילו הבן גר בבית סבתו. הקשר בין האב והבן לא נפסק אך טענת הבן היתה כי אביו נטש את ילדיו. ב-1949 הגיע הבן (המערער) לישראל וכאן עבר חבלי קליטה קשים. בשנים 1951 ו-1953 רכש הבן נכסי דלא ניידי שרשם אותם על שמו והשאלה שבמחלוקת הינה אם הנכסים נקנו מכספי האב שנשלחו לבן מאנגליה ונרשמו על שם הבן כשליחו של האב ובנאמנות כטענת האב, או שהנכסים נרכשו מכספי הבן כטענת הבן. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת האב והערעור על כך נדחה. פרקליטו של המערער שייצג אותו בביהמ"ש המחוזי שגה שגיאות הקשורות בהוכחת הדברים שטען להם הבן ואילו פרקליטו בביהמ"ש העליון ניסה לתקן את המעוות ע"י התייחסות עיקרית לענינים שבעובדה. ביהמ"ש העליון העיר כי אין להיגרר אחרי טיעונים החורגים מסדרי יסוד מקובלים בערכאת ערעור והנוגעים לשאלות עובדתיות.
אכן, מאחר שהבן רשום בפנקס המקרקעין כבעל הנכסים, על האב להוכיח את טענתו כי הבן רשום לא כבעלים אלא כשלוחו או כנאמנו של האב. כן ברור שהבן יוחזק כרשום
בתור נאמן אם בידי האב להוכיח שהוא נתן את הכספים שבהם נרכשו הנכסים, ואם כי בין אב לבן רואים כסף שניתן ככסף שניתן במתנה, הרי חזקה זו אינה קיימת אלא אם כן הבן מודה בקבלת הכסף.
מסמכים בכתב לא היו בידי האב להוכחת טענתו שהוא נתן לבנו את הכספים, אך הן לפי דיני היושר והן לפי סעיפים 80 ו-82 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית אין צורך בראיות בכתב. מאידך ברור שתביעה נגד הבעלים הרשום של מקרקעין, המתבססת על ראיות בע"פ, יש להתייחס אליה בזהירות ואפילו בחשדנות ויש לבדוק את הראיות מתוך גישה של ספק באמינותן. ביהמ"ש המחוזי נהג כך וביסס את מסקנותיו על עדויות שהיו בפניו ושלפיהן אכן האב הוא ששלח את הכסף. לאחר שניתן פסה"ד ביקש הבן להתגבר על המחדלים בביהמ"ש המחוזי וכתוצאה מחקירה ודרישה זו הכין אוגדן מלא וגדוש של תצהירים שאת קבלתם ע"י ביהמ"ש ביקש בערעור. הבקשה נדחתה שכן החל מהגשת התביעה היה ברור שהאב יצטרך להוכיח העברת הכספים, ועל הבן היה לנקוט הליכים קדם משפטיים לשם גיבוש החומר הצפוי להיות מוגש נגדו, להתכונן לחקירה נגדית ולהכין חומר להזמה. אם לא עשה כן החמיץ את השעה ואין לתקן עתה את המעוות. בכל החומר שביקשו להגיש בערעור לא היה דבר שלא ניתן להביאו לביהמ"ש המחוזי אילו דאגו לכך בעוד מועד.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד מ. כספי וא. פיינגולד למערער, עוה"ד א. נביאי וא. מקליס למשיב. 25.5.78).

ע.א. 647/77 - מרי בולס נגד צבי אייזנברג ואח'

*טענות נגד דרכי הביצוע של פס"ד לביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין. (הערעור נדחה).

המערערת התחייבה בפברואר 1972 למכור ולהעביר למשיבים שלוש חלקות אדמה תמורת 104 אלף ל"י והתחייבה לחתום על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר. לאחר כשבועיים הודיע עוה"ד שייצג אז את המערערת לקונים כי "בשלב זה" מסרבת המערערת לחתום על המסמך. המשיבים הגישו תביעה נגד המערערת וביום 9.5.73 ניתן פס"ד המצווה על אכיפת החוזה ורישום המקרקעין על שם המשיבים תמורת תשלום 104 אלף ל"י בצירוף ריבית. השופט הורה כי כל סכום המגיע מאת המוכרת כולל מיסים ומס שבח, ינוכה מן הסכום הנ"ל אם המערערת לא תשלם אותו, ואם המערערת תסרב לקבל את הסכום יופקד הכסף בקופת בית המשפט. בחוזה המכר שנערך בין הצדדים נקבע שכתובת המוכרת "לצורך הסכם זה" הינה ביפו או אצל פרקליטה בתל אביב. ביום 25.5.73 בוצעה המצאה של כתב בי-דין למערערת ביפו וכשבועיים לאחר מכן עזבה המערערת את הארץ לאנגליה וגם ניתקה את הקשר עם פרקליטה דאז. לבקשת המשיבים רשם ביהמ"ש המחוזי פסיקתא בה עשה כבר חשבון של הוספת הריבית וניכוי המיסים וקבע שעל המשיבים לשלם סכום של כ-101 אלף ל"י, המשיבים הפקידו את הכסף בביהמ"ש ועם הפסיקתא פנו למרשם המקרקעין ושם נרשמו המקרקעין על שם המשיבים. בשנת 1975 חזרה המערערת ארצה ופנתה לביהמ"ש בטרוניה שהפסיקתא שהוציאו היתה פגומה והיא ביקשה לבטל את העברת הקרקע. הרשם ערך פסיקתא חדשה בה ציין כי על המשיבים להפקיד סכום של 104 אלף ל"י בצירוף ריבית שממנו יוכלו לנכות את המיסים. בהליכים החדשים תבעה המערערת החזרת המקרקעין על שמה. תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. המערערת טענה שלא קיבלה עד כה את מחיר המקרקעין, אולם היא שסירבה לקבל את הכסף. לטענה כי המשיבים השיגו את הרישום על יסוד פסיקתא מוטעית ועל כן העברת הנכס היא שלא כדין - אין הבדל מהותי ומעשי בין שתי הפסיקתות וכל הויכוח היה ויכוח סרק. הפסיקתא צריכה לשקף את פסה"ד ואם אינה משקפת אותו הרי פסק הדין עדיף. בעניננו השאלה היא אם העברת המקרקעין תואמת את פסה"ד שנתן השופט וברור שהיא תואמת את פסק הדין. המערערת טוענת כי המשיבים ידעו את כתובתה באנגליה וחייבים היו להתקשר אתה כדי
שהיא תקבל את הכסף, ברם כפי שכתוב בהסכם הכתובת היא בארץ והמשיבים לא צריכים היו לרדוף אחריה לאנגליה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ז. ולנר למערערת, עו"ד א. חוטין למשיבים. 28.5.78).

ע.א. 860/76 - עגיב שושנה קטינה ואח' נגד רפאל מכלוף וציון חברה לביטוח

*חישוב פיצויי נזיקין. (הערעור נתקבל בחלקו) . המערערת נפגעה בתאונה ונפסקו לה פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל חוות דעת רופא אחד וסירב לקבל חוות דעת של רופא מטעם המערערת כי היא נפגעה ביכולת הריכוז שלה ובכח זכרונה. בענין זה נדחה הערעור, שכן ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בענין הנתון כולו לשיקולה של הערכאה שראתה לפניה את שני הרופאים בעת מתן עדותם. ברם גם הרופא מטעם המשיבים קבע כי למערערת נכות נוירופסיכיטרית של 5 אחוז ובהתחשב עם עובדה זו הסכום של 10 אלפים ל"י על כאב וסבל שנפסק נמוך במקצת, אף לפי ערך הכסף בעת מתן פסק הדין. אין לשלול את ההערכה שנכותה של בחורה צעירה כמו המערערת עלולה להתבטא אי פעם בעתיד בהפסד חומרי כלשהו. אי לכך הוסיף ביהמ"ש ,8י העליון עוד סכום של 10 אלפים ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. לוי למערערים, עו"ד אסולין למשיבים. 3.6.78).

ע.א. 780/77 - יובל חברה לביטוח בע"מ נגד ישעיהו עציוני

*פירוש פוליסת ביטוח. (הערעור נדחה).

המשיב הוא סוחר בשר שאחסן סחורתו בחדר קירור. את המקום ביטח אצל המערערת ובמשך שנתיים ניתנו לו פוליסות שאחת מהן כללה "פריצה ו/או גניבה במחתרת" והשניה כללה "פריצה ו/או חדירה במחתרת". באמצע שנת הביטוח השנייה נתגלה כי מתוך חדר הקירור אירעו גניבות שנמשכו על פני תקופה ארוכה ולפי סברת המשטרה היה מעורב בכך אחד מעובדי המשיב שהיה מכין סחורה המיועדת להיגנב ובשעות הערב באו הגנבים עם מפתח מתואם ומסלקים את השלל מן המקום. חברת הביטוח סרבה לשפות את המשיב על נזקיו בטענה כי המקרה אינו מכוסה ע"י הפוליסה. החברה טענה כי נקבעו שלושה תנאים לצורך ביטוח פריצה והם: כי הפריצה בוצעה באלימות ובכח, כי על המבוטח להודיע מיד למשטרה, כי הביטוח אינו חל במקרה שאדם הנמצא בשרות המבוטח מעורב בגרימת הנזק. מאידך טען המערער כי הפוליסה חלה לא רק על הפריצה אלא גם על "גניבה במחתרת" וכן "חדירה במחתרת" ולגבי הגניבה אין חלים שלושת התנאים הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב באומרו כי למלים "גניבה במחתרת" או "חדירה במחתרת" יש לתת את הפירוש לפי הגדרת החוק הפלילי, שכלל בעבר את ,48 אלמנט העבירה של גניבה במחתרת והגדרת הגניבה במחתרת כללה גם כניסה ע"י פתיחת דלת. הערעור נדחה. נסח הפוליסה מטעם המערערת נקט בלשון ברורה כי הפוליסה חלה לא רק על פריצה אלא גם על אירוע פלילי מסוג נוסף, שמצא ביטויו במילים גניבה במחתרת או חדירה במחתרת. אילו התכוונה חברת הביטוח להחיל את הפוליסה על מקרה פריצה בלבד לא היה צריך להזכיר גם את עניין הגניבה או החדירה במחתרת. השימוש במילים "ו/או" גורם לכך ששתי ההגדרות אינן מתפרשות כבעלות מעמד ומשמעות משותפים, אלא כבעלות מעמד ומשמעות נפרדים. אם הפוליסה אינה ברורה יש לפרשה לפי כוונת הצדדים המוסקת מן הלשון שבה נקטו בניסוח המסמך. כאשר יש ספק בדבר פירושה של פוליסה היא תפורש לעולם נגד חברת הביטוח ולטובת המבוטח. לכאורה נראה מניסוח הפוליסה כי היא מכוונת לשני מקרים נפרדים של פריצה ושל גניבה במחתרת ואם יש ספק בדבר יש לפרש את הפוליסה לטובת המבוטח. המערערת הפנתה את ביהמ"ש לערעורים להצעת הביטוח אשר לא הובאה כראיה בביהמ"ש דלמטה אך אין להתייחס למסמך זה לנוכח
הכללים של תקנות סדר הדין האזרחי. זאת ועוד, מן הרגע בו מסרה חברת הביטוח פוליסה בעלת תוכן מוגדר למבוטח תמורת תשלום הפרמיה שנדרשה ממנו, נכרת הסכם מחייב אשר תחומיו מותווים בפוליסה ובה בלבד והמו"מ שקדם לכריתת ההסכם איבד משמעותו.

(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. קרינסקי למערערת, עו"ד מ. קפלנסקי למשיב. 8.6.78).

ע.א. 719/76 - חיים ומרים גוטמן נגד ריטה בוטמן ורחל מלין

*תביעה לביצוע בעין של חוזה מכר מקרקעין. (הערעור נדחה).

ביום 16.8.72 נעשה הסכם בין המשיבות כמוכרות לבין המערערים כקונים של פרדס שהגיע למשיבות בירושה. גם המערערים וגם אחת המשיבות הם תושבי חוץ ועל כן היתה העיסקה טעונה אישור המפקח על מטבע חוץ. הוברר כי המשיבות הסכימו למכור את הפרדס משום שהמשיבה, תושבת החוץ, היתה זקוקה לכסף. על כן הותנה בין בעלי ההסכם כי אישור אגף מטבע החוץ צריך להינתן גם לגבי העברת התמורה במטבע זר לחו"ל. צויין כי תנאי זה בדבר אישור אגף מטבע חוץ כל ההסכם כפוף לו. באותו סעיף שבו נקבע הצורך בקבלת האישור נקבע גם מפורשות כי "זמני פירעון התמורה הם מעיקרי הסכם זה". ביום 30.11.72 אמור היה לחול מועד תשלום עודף המחיר, אך עד אותו יום טרם נתקבל אישור אגף מטבע חוץ, ועל כן הודיעו המשיבות על ביטול ההסכם. תביעת המערערים לכוף על המשיבות ביצוע ההסכם נדחתה והערעור על כך נדחה. אם כי חוק החוזים (חלק כללי) לא חל על חוזה זה שנעשה לפני תחילתו, הרי ניתן להשתמש בטרמינולוגיה של החוק. התנאי בדבר אישור מטבע חוץ הוא "תנאי מתלה" כמשמעותו בסעיף 27 לחוק וסעיף 29 לחוק קובע שאם היה חוזה מותנה בתנאי מתלה והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך כי אז מתבטל החוזה. יתכן שלפני תחילת החוק לא התבטל החוזה באופן אוטומטי אלא צריך היה לבטלו ובעניננו אכן ביטלו אותו המשיבות. המערערים טוענים כי אישור עקרוני של אגף מטבע חוץ נתקבל לפני המועד ורק חסר היה האישור להעברת הכסף לחו"ל ואף הוא הושג אם כי באיחור של חודשים אחדים. ברם, זמני הפרעון שנקבעו בהסכם צויינו כחלק מעיקרי החוזה ואין מנוס מן הפירוש שאם האישור להעברת הכסף לברזיל לא יושג עד ליום שנקבע בהסכם לתשלום יתרת המחיר, כי אז הרשות בידי המשיבות לבטל את ההסכם. אין בכך כלום שב"כ המשיבות פנה למפקח על מטבע חוץ רק ב-1 בנובמבר, שכן לא ב"כ המשיבות קיבל על עצמו להגיש את האישורים הדרושים. כמו כן תקופה של חודש ימים היתה מספקת להשיג את כל האישורים הדרושים אילו יכלו להינתן, והאישור להעברת הכסף לברזיל לא ניתן מפני שבתקופה ההיא אי אפשר היה לתתו מחוסר הדדיות בין ישראל וברזיל.
המערערים טענו גם כי אף אם המשיבה תושבת החוץ יכלה לבטל את העיסקה, עדיין חייבת המשיבה תושבת הארץ לבצעה והמערערים מוכנים לקבל את המחצית של המשיבה תושבת הארץ בלבד - דא עקא, סעיף 13 להסכם קובע מפורשות "מוצהר כי הקונים מעוניינים בהעברת הפרדס בשלמות והם אינם חפצים בהעברת חלקיה של תושבת הארץ". המערערים רצו רק בהעברת הממכר כולו ועל מנת כן נעשה הסכם בין בעלי הדין. הממכר הוא אחד ולפי הוראות ההסכם אינו ניתן לפיצול. אפילו היתה התניה מיועדת מלכתחילה לטובת הקונים והוכנסה על פי יוזמתם להסכם הרי עתה יכולות המוכרות להסתמך עליה כדי להראות שאין לפצל את הממכר לשניים.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, לוין. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. גלזר למערערים, עו"ד ת. אלכסנדר למשיבות. 12.6.78).

ע.א. 1/76 - איגנץ ברט ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*ביטול מכללא של הסכם להעברת מושכר מדייר יוצא לדייר מוצע. (הערעור נדחה).

הבנק החזיק בתור דייר מוגן במשרדים ובשנת 1968 בא לידי הסכם עם המערער בדבר העברת המושכר למערער. המערער והבנק חתמו על תצהירים של דייר
יוצא ודייר נכנס ושלחו אותם לבעלי הבית. בעלי הבית והבנק לא הגיעו לידי הסכם בדברהעברת המושכר, והמערער ניהל מו"מ עם הבנק ועם הבעלים עד לחודש מאי 1969. לאחר התאריך הנ"ל לא עשה המערער דבר שיצביע על כך שהוא עדיין מעונין בנכס. באפריל 1970 נעשה הסכם משולש בין הבנק המשיב לבין בעל הבית ובין דייר חדש והמשרדים הועברו לדייר החדש. המערער בא בטרוניה לבנק על שהסכים למסור את המושכר לדייר אחר והגיש תובענה לפיצויים. התביעה נדחתה והערעור נדחה. המערער הזניח את הטיפול בענין מתחילת מאי 1969 ולא גילה עוד נכונות לשכור את המושכר, ובכך חזר בו למעשה מן ההצהרה שעשה וזכותו, אם היתה לו זכות כזאת, לשכירת המושכר פגה. המערער טוען כי על פי סעיף 34 של חוק דמי מפתח בנסוחו המקורי אין הדייר המוצע רשאי לחזור בו מהצהרתו אלא בתנאים הקבועים בסעיף ואלה לא נתמלאו בעניננו, אולם סעיף 34 הנ"ל דן בזכות הביטול של הדייר המוצע כשצעדו הוא צעד חד צדדי ללא הסכמת הצד שכנגד. אולם אם כל הצדדים מסכימים להסתלקותו של הדייר המוצע אין לכך מניעה, כשם שאין מניעה שאנשים שהתקשרו בחוזה ממש יבטלו את החוזה בהסכמת כל הנוגעים בדבר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. עו"ד גב' פ. מרפיש למערערים, עו"ד א. אופנהיים למשיב. 15.6.78).

ע.א. 137/77 - זאב רייס ואליהו ליטוין נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*טענה כי עלון אינפורמטיבי של המינהל בדבר רכישת קרקע לדירה מהווה הסכם מחייב. (הערעור נדחה).

בקיץ 1976 פורסם ברבים מטעם המשיבים עלון בשם "בנה ביתך בבית שמש" ובו תוכנית להקצאת מגרשים למי שירצו לבנות את ביתם בבית שמש. בתוכנית היו מגרשים לבניית בתים חד משפחתיים ודו משפחתיים ובעלון הובאו כל הנתונים של התוכנית ובכללם כי תתקיים הגרלה וכי הזוכה בהגרלה יצטרך לשלם הוצאות פיתוח בסכום של כ - 60 אלף ל"י "למגרש" ולאחר מכן יחתם הסכם פיתוח וכו'. בסוף העלון צויין כי העלון הוא אינפורמטיבי בלבד ואינו מהווה התחייבות של היוזמים ואינו עשוי לשמש עילה לתביעה כלשהי וכי רק הסכמים והתחייבויות הצדדים יחייבו את הצדדים. המערערים נרשמו כמועמדים ובחרו במגרש לבניית בית דו משפחתי וזכו בהגרלה. כל אחד מהם נדרש ע"י המשיבים לשלם את הסכום של כ-60 אלף ל"י הוצאות פיתוח אך המערערים טענו כי הסכום הנ"ל של 60 אלף ל"י חל על כל "מגרש" ולא על כל "משתכן" ועל כן צריך כל אחד מהם לשלם רק מחצית הסכום. המשיבים סירבו לחתום על חוזה פיתוח ועל חוזה חכירה עם המערערים, אלה ביקשו מביהמ"ש הצהרה שכל אחד מהם חייב לשלם את מחצית הסכום הנדרש והתביעה נמחקה על הסף מחוסר עילה. הערעור נדחה. לטענת המערערים כי העלון כולל את כל התנאים הדרושים לצורך היותו מסמך בכתב במובן סעיף 8 לחוק המקרקעין - כדי שמסמך יהיה הסכם מחייב צריכה גם להיות כוונה ברורה של הצדדים להתחייב בחוזה ולא די שההסכם כולל את התנאים ההכרחיים להתקשרות, בעניננו, לא רק שלא היתה כוונה ברורה להתחייב בחוזה אלא היתה הצהרה מפורשת שאין כל כוונה ליצירת חוזה ע"י קבלת העלון וגם לא ע"י הפקדת הסך של 10 אלפים ל"י שנדרשה בעלון ושבוצעה ע"י המערערים.

(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערים, עוה"ד מ. רובינשטיין, א. אבלס וש. בר עוז למשיבים. 7.6.78).

ע.א. 270/77 - טרואן עספור נגד חוסן עמאש ואח'

*דחיית תביעה נגד נתבע שלא הגיש כתב הגנה. (הערעור נתקבל).

המערער נסע בטנדר שהיה בבעלותו של המשיב קאלו ושהיה מבוטח אצל המשיבה ציון חברה לביטוח. הטנדר התהפך והמערער נפגע. הוא הגיש תביעה נגד קאלו כבעל הרכב, נגד חברת ציון כמבטחת ונגד חוסן עמאש בטענה חילופית שהלה נהג ברכב. התביעה נגד קאלו וציון היתה גם אם עמאש נהג בטנדר וזאת משום שנהג, לטענת
התובע, בהסכמתו של קאלו ולחילופין נגד עמאש בלבד אם לא נהג בהסכמתו של קאלו. עמאש לא הגיש כלל כתב הגנה, קאלו טען בכתב הגנתו שלא הוא אלא עמאש נהג בטנדר, וכן כי לא הרשה לו לנהוג בטנדר אלא הלה גנב את המפתחות ונסע עם כל החבורה. חברת הביטוח טענה כי הפוליסה מבוטלת בשל הצהרותיו הכוזבות של המבוטח וכן כי עמאש נהג שלא ברשותו של קאלו. כן טענה הסתכנות מרצון של התובע. ביהמ"ש המחוזי התייחס בפסק דינו לשתי הגירסאות החילופיות, היינו שבשעת אירוע התאונה נהג קאלו והוא גרם לתאונה או שנהג עמאש אך עשה כן ברשותו של קאלו, וקבע שעמאש נהג את הרכב ללא רשותו של קאלו בעל הרכב. ביהמ"ש הוסיף כי אף אילו נהג קאלו במכונית היתה עומדת לתובע לרועץ העובדה שידע שהנהג שתוי ועל כן היתה כאן הסתכנות מרצון. זו הערת אגב ולא היה מקום לחרוץ לפיה את גורל הטענה החילופית השלישית של המערער שעמאש נהג ברכב ללא הסכמת קאלו ושעל כן יש לחייבו בתביעת הנזיקין. "הסתכנות מרצון" היא טענת הגנה וגם אם אין לטעון אותה במפורש דוקא, הרי לפחות יש להניח לה יסוד עובדתי בכתב ההגנה. בעניננו לא הגיש עמאש כתב הגנה כלל. באין כתב הגנה זכאי התובע לפסק דין ללא כל דיון, על יסוד כתב התביעה בלבד אם כי ביהמ"ש רשאי, מטעמים מיוחדים שירשמו, לדרוש שהתובע יוכיח את תביעתו. הוכחות אלה נשמעות כרגיל בהיעדר הנתבע אם כי השופט מוסמך להורות שגם הנתבע שלא התגונן יוזמן לדיון. בשום מקרה אין הוראה לתובע להביא הוכחות יכולה לחרוג מן הטענות בכתב התביעה. לפיכך אין השופט מוסמך לטפל בטענה שמקומה בכתב ההגנה. יתכן שהתוצאה היתה אחרת, אילו נדחתה התביעה נגד החברה המבטחת על סמך טענתה שבהצטרף התובע לנסיעה בנהיגתו של עמאש, ולו גם ברשותו של קאלו, הסתכן מרצונו. בהנחה שהיה לכך יסוד לגופו של עניין, יתכן שגם דין התביעה נגד עמאש היה להידחות, כדי למנוע קביעת דבר והיפוכו באותו פסק דין.

(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ש. בן יעקב למערער. 13.6.78).

ע.א. 709/76 - זיקרי ארמנד ואח' נגד יוסף מושנוב ואח'

*חישוב פיצויי נזיקין. (הערעור נדחה).

בתאונת דרכים שאירעה בישראל נפצעו המערערים, בעל ואשתו, אזרחי צרפת. הם תבעו הטבת נזקיהם מהנהג ומחברת הביטוח. החבות לא הוכחשה ברם תביעתם על נזקיהם נתקבלה רק באופן חלקי והערעור נדחה בעיקרו. המערער היה כבן חמשים בעת אירוע התאונה ונקבעה לו נכות של כ-30 אחוז, אך השופט המחוזי קבע שאין הנכות פוגעת בכושרו של המערער לעסוק בעיסוקיו לפי שיעור נכותו, ובהתחשב בנכות ובהיעדר ראיות על הפסד השתכרותו קבע ביהמ"ש המחוזי סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות וכן סכום של כ-70 אלף ל"י בגין כאב וסבל. הערעור נדחה. משלא האמין ביהמ"ש לעדויות התביעה בעניין הפסד ההשתכרות ולא היו בפניו ראיות בעניין זה יכול היה לדחות את התביעה בגין הפסדי השתכרות, אך החליט לערוך אומדן גלובלי ובדין עשה כך. ביהמ"ש חישב את אומדן ההשתכרות של המערער עד גיל 65 ולא עד גיל 70 ולטענת המערער צריך היה לקבוע את החישוב עד גיל 70. אולם בכתב התביעה נתבעו סכומים בעד אובדן כושר השתכרות עד גיל 65 ועל כן אין לבוא בטרונייה עם השופט שפסק כך. אשר לכאב וסבל, הסכום אולי נמוך מדי ברם לא עד כדי שיצדיק התערבות.
המערערת שהיתה בת כ-43 בעת התאונה נפגעה קשה והתפרצה אצלה מחלה נפשית, שניצניה אמנם היו עוד לפני התאונה אך התאונה גרמה לפריצתה, אושפזה מספר פעמים בבתי חולים ולבסוף התגרשה מבעלה. ביהמ"ש פסק לה 70 אלף ל"י כאב וסבל וסכומים שונים בפריטים אחרים וגם ערעורה נדחה. אין להתערב בסכומים שנקבעו בעד עוזרת בית
והוצאות רפואיות שכן המערערת לא הביאה ראיות אמינות לביהמ"ש ולעדותה לא האמין השופט בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ויתקון, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. הכהן למערערים, עו"ד י. מוריץ למשיבים. 14.6.78).

ע.א. 821/76 + 698 - עזבון המנוחה יהודית גוסטטסון ואח' נגד צפורה ולך.

*כשרות צוואה. (הערעורים נדחו).

המנוחה יהודית גוסטטסון היתה נשואה למערער ולטר גוסטטסון (להלן המערער), שהוא אמריקני נוצרי, בעוד המנוחה היתה יהודיה ונישאה לו בשנת 1972 כשהמנוחה היתה בת 24. משנישאו בני הזוג רכשה המשיבה, אמה של המנוחה, דירה עבור בני הזוג. באפריל 1973 חלתה המנוחה במחלה ממארת ונפטרה ביום 11.9.74. התקדמות המחלה הצריכה את שובה של המנוחה לבית אמה שטיפלה בה עד ימיה האחרונים. המערער שהה בחו"ל מתחילת יולי 74 ומספר ימים לפני פטירת המנוחה חזר ארצה והיה כאן ביום מותה. כמסתבר, ערכה המנוחה, כחודש ימים לפני פטירתה, צוואה בה ציוותה את כל רכושה, כולל הדירה לאימה. הצוואה הוגשה לקיום בפני ביהמ"ש המחוזי, המערער התנגד לכך, התנגדותו נדחתה והערעור על כך נדחה.
טענת המערער היתה שהמנוחה עשתה את הצוואה עקב השפעה בלתי הוגנת של אמה, וכן כי הצוואה לא מילאה אחרי דרישותיו של סעיף 20 לחוק הירושה באשר העדים לא אישרו שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. שתי הטענות של פגם בדרישות הפורמליות שבסעיף 20 לחוק ושל השפעה בלתי הוגנת, קשורות זו בזו כי אם אמנם לא מילאה הצוואה אחר הדרישות הפורמליות מוטלת חובת הראיה שלא היתה השפעה בלתי הוגנת על מי שמבקש לקיים את הצוואה למרות הפגם הפורמלי שבו היא לוקה. בגוף הצוואה אומרת המנוחה שהיא הצהירה בפני העדים שזוהי צוואתה האחרונה, והעדים אישרו בחתימת ידם שהמנוחה חתמה על הצוואה בנוכחותם, ומותר להסיק מכך שאכן הצהירה המנוחה בפניהם את ההצהרה, שאת נתינתה באוזני העדים אישרה המנוחה בצוואתה. אם היה כאן פגם פורמלי כלשהו הוא היה כה פעוט שמותר להתעלם ממנו. הצורך במילוי המדוייק של דרישות סעיף 20 נקבע כדי להוכיח גמירת הדעת הדרושה של המצווה ולעניין זה אין נפקא מינה אם העדים חזרו באישורם שהמצווה אישר בפניהם שזוהי צוואתו כאשר המצווה עצמו אישר כי הצהיר כך בפני שני עדים ואמיתות הצהרתו זו אינה מוטלת בספק. על כן, בנסיבות העניין, לא היה צורך להיזקק להוראות סעיף 25 והפגם הפורמלי לא היה בו כדי להעביר את נטל הראיה מן המערער אל המשיבה בענין העדר השפעה בלתי הוגנת. אך אפילו עברה חובת הראיה למשיבה הרי היא הוכיחה את כשרותה של הצוואה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד רוזן למערערים, עו"ד וירנק למשיבה. 8.6.78)

ע.א. 413/77 - פניציה זכוכית שטוחה בע"מ נגד ויקטור עטיה.

*הפעלת הפיצוי שנקבע בהסכם פשרה למקרה של איחור בתשלום. (הערעור נדחה).

הצדדים התדיינו בתביעת נזיקין של המשיב נגד המערערת, ובתאריך 11.3.77 נתן ביהמ"ש תוקף של פסק דין לפשרה שהושגה בין הצדדים ולפי תנאיה היה על המערערת לשלם למשיב פיצוי של 175 אלף ל"י, במקום סכום של למעלה מ-600 אלף ל"י שתבע. בהתאם לתנאי הפשרה צריכה היתה המערערת לשלם את הסכום תוך 30 יום, ובמידה והסך הנ"ל לא יגיע למשרד עוה"ד של התובע תוך 30 יום, ישא הסכום ריבית של 22 אחוז מיום הגשת התביעה. מפאת קשיים אצל המערערת שנבעו מיציאת עובדים לחופשות לא שולם הכסף תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אלא יומיים לאחר מכן. בהסתמכו על פיגור זה פנה המשיב למשרד ההוצל"פ כדי לגבות את הריבית שהגיעה לפי חישובו לסכום של למעלה מ-60 אלף ל"י. בתגובה לכך ביקשה המערערת מביהמ"ש המחוזי להאריך לה למפרע את המועד לתשלום סכום הפשרה, כדי שלא תיאלץ לשלם ריבית, ביהמ"ש דחה את הבקשה
והערעור על כך נדחה. לבימ"ש סמכות להאריך מועד שנקבע גם בפסק דין הנותן תוקף לפשרה, אך זאת הוא יעשה בתנאי שהפיגור בביצוע החיוב נגרם מסיבות שלמבקש לא היתה שליטה עליהן ובתנאי שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק. בעניננו הסיבות שגרמו לאיחור אינן נכנסות למסגרת האמורה. סדרי העבודה הקיימים אצל המערערת והיעדרם של עובדים אינם מהווים נסיבות שלמערערת לא היתה שליטה עליהן ואין בהם כדי לפטור אותה מקיום מדוייק של חבותה. לטענה כי המשיב ויתר על זכותו לקבל את הריבית המוסכמת בכך שגבה את השיק כאשר נשלח אליו - אין כל פסול בכך שנושה מקבל תשלום חלקי על חשבון החוב המגיע לו ותובע את יתרתו לאחר מכן. המשיב לא השאיר ספק בכך שהוא יתבע את יתרת הריבית, וזאת עשה עוד לפני שגבה את השיק. לטענה כי יש להחיל על הסכם הפשרה את הוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שלפיהן יש לראות בסכום הריבית של למעלה מ-60 אלף ל"י קנס החורג ממסגרת פיצויים מוסכמים מראש - בטענה זו התעלם בא כח המערערת מן העובדה שאין מדובר כאן בבצועו של הסכם אלא בבצועו של פסק דין. יתרה מזו, אין לומר כי סכום הריבית, בעניננו, מהווה בבחינת עונש וקנס. בהסכם פשרה זוכה לפעמים הצד החייב בהפחתת סכום החוב ובהקלות אחרות בתנאי שימלא במדוייק את התחייבויותיו עפ"י הפשרה. בעניננו היתה התביעה על סכום של למעלה מ - 600 אלף ל"י בתוספת ריבית ובהסכם הפשרה הופחת סכום התביעה וגם על תביעת הריבית ויתר המשיב. זאת בתנאי שהפיצוי ישולם בתוך המועד הקבוע. על זכותו לריבית היה מוכן המשיב לוותר רק אם המערערת תמלא בדיוק אחרי תנאי הפשרה, ומשפיגרה בטל ויתורו של המשיב על זכותו לקבל ריבית. על כן אין לראות בתנאי הנ"ל קנס מוסכם.

(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. ירון למערערת, עו"ד י. גולדברג למשיב. 6.6.78).

בג"צ 580/77 - התאחדות הסוחרים הכללית בישראל ואח' נגד עירית תל אביב.

*סבירות חוק עזר לניקוי מדרכות.

(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים פנו בעתירה לבג"צ בטענה שחוק העזר העירוני בדבר ניקוי מדרכות בטל מחמת אי סבירות וביקשו להורות לעיריה שלא להפעילו. העתירה נדחתה. חוק העזר נעשה בתוקף הסמכות שהוענקה לעיריה בחוק ולפי אותה סמכות שבחוק יכולה העיריה לקבוע הוראות בדבר ניקוי המדרכות ע"י בעלי העסקים הגובלים במדרכות. בניתוח סעיפי חוק העזר עולה שאין הם חורגים מן ההוראות שבחוק, היו מספר הוראות בלתי סבירות בחוק העזר בדבר שעות הנקיון וכד' ואלה ביטלה המשיבה לפני מתן פסק הדין בעתירה. אם המערערים טוענים אי סבירות, הרי זה כנגד אי סבירות החוק ולא כנגד אי סבירות חוקי העזר ואין להעלות טענות אי סבירות נגד חוק. טוענים העותרים, בהסתמך על פסיקת ביהמ"ש העליון, כי אין בעובדה בלבד שהוראה פלונית מצויה בחוק כדי להעניק לה את התוקף המחייב גם כשהיא מצוייה בתקנה, החייבת לעמוד במבחן הסבירות תחילה. ברם, הדברים דלעיל אמורים בתקנה שהותקנה בתוקף סמכות עפ"י חוק פלוני שיש בה הוראה המצוייה גם בחוק פלמוני. אם ההוראה היא בלתי סבירה אין דבר אי סבירותה גורע מתוקפו של חוק פלמוני והתקנות שהותקנו על פיו, אך יש באי סבירותה כדי להביא לידי ביטול התקנה שהותקנה לפי חוק פלוני אשר בו הוראה כזו איננה מצוייה. אולם כאשר התקנה באה לחוק עצמו, הרי גם אם החוק הוא בלתי סביר הרי הוא חוק מחייב, ובמסגרת הסמכויות על פיו יכול ויותקנו תקנות שאף הן מחייבות כמוהו אם כי אותה אי סבירות ניכרת גם בהן. זאת לא מפני שהתקנה נעשית סבירה היא מחייבת, אלא מפני שאי סבירותה מתרפא מראש בחוק שעל פיו הותקנה.