ע.פ. 553/77 - ג'וזף אברהים תומה נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה ברצח בהיעדר יסוד "ההחלטה".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים פרידמן, יהודאי, כרמי).
בת.פ. 251/77 - הערעור נתקבל ברוב דעות וההרשעה שונתה מרצח להריגה).
העובדות:
המערער התגורר בכפר יסיף בבית בן קומה אחת שבחזיתו חלקת אדמה שהוא טען לבעלות עליה. תושבי הכפר ובתוכם המנוח טענו לזכות מעבר דרך אותה חלקה וניתן צו זמני ע"י בימ"ש שאסר על המערער סגירת הדרך עד ליום 30.9.76. משתמה תקופת הצו הזמני, ביום 1.10.76, חסם המערער את הדרך בסלע ובאותו יום פרצה קטטה בין המערער לבין תושבי הכפר שידו אבנים לבית המערער, היו חילופי קללות בין המערער לבין המנוח והמשטרה השליטה סדר במקום ע"י הסכם ביניים לפתיחת הדרך. בבוקרו של יום 2.10.76 הבחין המערער במנוח שהתקרב במכונית ונעצר מול המלון הפתוח של דירתו. לפי גירסת המערער, שנתקבלה בהיעדר גירסה אחרת, הצביע המנות בתנועה מגונה אל עבר המערער באומרו לו שהוא ימות. המערער הציע לו להסתלק והמנוח המשיך להתגרות בו. המנוח אמר שהכין אנשים שישרפו את ביתו וירצחו אותו ואשתו תהיה ליצאנית בתל אביב. מיד לאחר מכן נורתה יריה מרובה ציד שבידי המערער וגרמה למותו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח. בערעור סבר השופט לוין כי הוכחו כל היסודות הדרושים לעבירת הרצח ואילו שופטי הרוב, גב' בן פורת ועציוני, סברו כי לא הוכחה מעבר לספק סביר ההחלטה להרוג ובנסיבות העניין אין לסמוך על החזקה שהמערער התכוון לתוצאות של מעשהו.
החלטה - השופט לוין (דעת מיעוט):
א. לעניין הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי הרי מתוך כל האמירות של המערער ברור כי לא היתה כאן פליטת כדור וכי המערער לחץ על ההדק מתוך כוונה לירות. ברם בעצם העובדה שהמערער לחץ על ההדק לא די. והשאלה היא אם הוכחו יסודות עבירת הרצח לפי סעיף 214 (ב) לפח"פ, דהיינו החלטה, הכנה והיעדר קינטור מיידי.
ב. דחיית הגירסה לעניין פליטת כדור עדיין אינה מחייבת את המסקנה שהמערער רצה במותו של המנוח ולא ניתן להרשיע נאשם ברצח, אלא אם כן הוכיחה התביעה הכללית קיומה של כוונה ממשית, שגמלה בלבו של הנאשם להרוג את הקרבן. מאידך העובדה שנאשם מכוון את רובהו לעברו של הקרבן, יורה בו וגורם למותו מעמידה את החזקה שהאיש התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו. זאת כאשר אין ראיות לסתור או לעורר ספק בעניין זה.
ג. בעניננו יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנתו בדבר הכוונה לגרום למותו של המנוח. העובדה שהמערער היה במצב של התרגזות לא פגעה במצבו הנפשי ובצלילות דעתו על מנת לעורר ספק שמא התכוון רק להפחיד את המנוח. אילו כך היה הדבר, צריך היה המערער להעלות גירסה בעניין זה במשפט, אך הוא טען שכלל לא התכוון לירות והכדור נפלט. העובדה שהרובה היה טעון שני כדורים והמערער ירה רק כדור אחד אינה מעלה ואינה מורידה שכן המערער הוא צייד מאומן וצורת הפגיעה ונסיבותיה, בהיעדר הסבר סביר אחר, מעידה על כוונה לגרום למות המנוח. אכן, נטל השיכנוע בדבר כוונתו הממשית של המערער לגרום למותו של המנוח מוטל עד הסוף על התביעה הכללית, ושקריו של המערער כשלעצמם אינם יכולים לשמש בסיס לקביעת קיומה של כוונה זו, אך הוכח מעל לכל ספק סביר שעובר למועד היריה כיוון המערער את הרובה כלפי המנוח וירה לעברו ואין כל פסול בקביעה שהמערער התכוון לפגוע במנוח.
ד. אשר ליסוד ההכנה - הכנה אין צורך שתתפוס שיעור זמן מסויים והיא יכולה להיות תוך זמן קצר ביותר וגם אם מדובר ביריה אחת בלבד. יסוד ההכנה יכול ויוכח ע"י אותן פעולות של הנאשם המהוות חלק ממערכת פעולות הקטילה גופן.
ה. אשר להיעדר קינטור - לפעולת הקטילה קדמו תנועות ודברי קינטור של המערער אך לא די בכך כדי להוות קינטור. כמו שנקבע מאז הילכת סגל, המבחן לקביעת משמעותו של הקינטור הוא אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. צריך להראות שמעשה הקינטור היה כזה שאדם ישראלי רגיל לא יכול היה לעמוד בפניו ושהנאשם בפועל לא עמד בפניו. בעניננו, גם אם יצא המערער מגידרו מדברי המנוח ותנועת הגנאי שלו, עדיין אין לומר שאדם ישראלי סביר עלול היה לנהוג כפי שנהג המערער. צריך שתגובת הנאשם תעמוד ביחס סביר למידת הקינטור ובדרך כלל אין אדם מן הישוב עלול להגיב על קינטור מילולי בנשק קטלני. לטענה שהמערער כערבי היה צפוי להיות מושפע מן הקינטור יותר מכפי שיהודי מהישוב עשוי היה להיות מושפע ממנו, הרי כבר נפסק שהשתייכותו הדתית או העדתית של הנאשם אין בה כדי להעלות או להוריד לגבי המבחן האובייקטיבי.
השופטת בן פורת (רעת הרוב):
א. אין ספק שהיתה במקרה דנא "הכנה" בהתאם להלכה הקיימת וכן הוכח היעדר קינטור, אך לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי בשעת מעשה היתה למערער כוונת קטילה.
ב. לענין ההכנה - לפי ההלכה אין שיעור זמן מסויים להכנה והיא יכולה להיות מניה וביה ואפילו תוך הזמן הקצר ביותר. הלכה זו היא כה מושרשת שמן הראוי לא להרהר אחריה, אלא כאשר זו תהיה השאלה המרכזית העשוייה להכריע את גורלו של המקרה העומד לדיון. מאחר ובעניננו לא הוכחה "החלטה להרוג" אין מקום לבחון כאן מחדש את שאלת "ההכנה" ועל פי הפסיקה הקיימת דין הטענה שלא היתה הכנה להידחות.
ג. אשר להחלטה להרוג - עובר ליריה הרגיז המנוח את המערער וההרגזה עמדה במבחן הסובייקטיבי של הקינטור. המערער איבד את קור רוחו ובאותו רגע לא היה לו אותו ישוב הדעת הנדרש כיסוד להחלטה להרוג, ואין כל יסוד בחומר הראיות לקבוע שהחלטה כזו התגבשה אצלו קודם לכן. בקנה הרובה היו שני כדורים ונורתה יריה אחת ואם כי מדובר באיש מאומן בקליעה, הרי במצב של התרגשות ואובדן עשתונות שהמערער היה נתון בהם, ושעשויים היו להקטין את סיכויי הקליעה, סביר שהיה משתמש גם בכדור השני אילו רצה במותו של המנוח. בכל אמירותיו של המערער אחרי המעשה אין כל בסיס לממצא שהיה לא רק ער לאפשרות שהיריה תגרום למוות אלא ששם לו את מותו של המנוח למטרה. ההכנה התבטאה רק בנטילת הרובה והכוונתו לעבר הרכב שבו ישב המנוח, ואם כי פעולות פיזיות אלה מספיקות כדי להוות את יסוד "ההכנה", אין בהן, על רקע שאר הנסיבות, כדי להצדיק את המסקנה שהמערער החליט בישוב הדעת לגרום למותו של המנוח.
ד. על יסוד האמור לעיל המיר ביהמ"ש העליון את ההרשעה ברצח להרשעה בהריגה. באשר לעונש ציין ביהמ"ש את הנסיבות הנ"ל וכן שעד המקרה הנוכחי התנהג המערער ללא דופי ואין דינו של המערער כדין עבריינים למיניהם המוכנים לקטול אדם בנפש חפצה. כאן קדמה למקרה ההריגה פרובוקציה חמורה מצד הקרבן. גם השופט לוין בפסק דינו, שבו הרשיע את המערער ברצח, אמר שאילו ניתן היה לפי החוק להטיל במקרה של רצח עונש נוסף פחות ממאסר עולם היה מקל עם הנאשם. לאור כל הנ"ל הוטל על המערער עונש של 7 שנים מאסר.
(בפני השופטים: עציוני, גב' בן פורת, לוין. עוה"ד הייק ורוזן למערער, עו"ד גב' גורני למשיבים. 26.7.78).
ע.פ. 418/77 - בני ברדיאן וציון פחימה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: י. כהן, הלוי, הדיה) בת.פ. 223/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
בליל העצמאות בילה המנוח אורי מורד ברחוב יואל סלומון בירושלים יחד עם חברתו מזל (להלן מזל) ליד דוכן של אפי מורד (אחיו של המנוח). שני בחורים נגשו אל בני הזוג ואחד מהם הלם בפטיש פלסטיק על ראשה של מזל והשני חטף מידיה פטיש דומה. התפתח ויכוח בין המכה לבין המנוח, התפתחה תיגרת ידיים שבסופה דקר אחד משני הבחורים את המנוח והפילו ולאחר מכן המשיך השני בדקירות כך שכל אחד מהם דקר פעמיים את המנוח. מתוך 4 הדקירות 3 היו באיזור הלב. אחיו של המנוח (להלן אפי) החל לרדוף אחרי השניים ולבסוף תפש את המערער בני שנמלט מן המקום יחד עם חברו המערער ציון. הפצוע הועבר לבית החולים ונפטר ושוטרים אסרו את בני כשגם ידו חתוכה בסכין. אפי מסר מיד עדות וטען כי כשרדף אחרי השניים שמע אחד אומר לחברו תחתוך את היד והסיק שהכוונה היתה כי יציג עצמו כמי שבא להפריד בין הניצים. ביהמ"ש הרשיע את השניים בעבירה של רצח בכוונה תחילה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. ממצאי ביהמ"ש המחוזי לעניין הקטטה סובבים סביב ציר מרכזי אחד והוא עדותו של אפי. בשל כך ראה ביהמ"ש לנתח עדות זו על כל קטעיה וחלקיה. ביהמ"ש לא הגיע למסקנתו כי ניתן לסמוך על דברי אפי רק על יסוד הגיונם הכללי של הדברים והתרשמותו מאופן מסירת העדות, אלא ערך ניתוח לגבי רוב נקודות העדות לשם השוואה עם גירסאות אחרות ויכול היה להגיע למסקנתו בדבר אמינות העד.
ב. העד העיד דברים שהיו מסקנה ממה ששמע בשיחה בין שני המערערים, אך ביהמ"ש סבר שהעד לא רצה לשקר או להטעות, אלא שלא הבחין בין דברים ששמע לבין מסקנות. יש להביא בחשבון שלא קשה בדרך כלל למצוא אי התאמות קלות בנוסחם של דברים אם מדובר באמירות הנפלטות תוך התרגשות רבה מיד לאחר האירוע שיש בו כדי לזעזע.
ג. העדה מזל שינתה בביהמ"ש מעדותה במשטרה, וניכר שעשתה זאת תחת לחץ, ברם בביהמ"ש אישרה את אמיתותם של הדברים שהיו כלולים בהודעתה במשטרה, וכפי שנפסק כבר, עד המאשר, תוך מתן עדותו בביהמ"ש, את אמיתותה של הודעה שמסר במשטרה, הופך בכך את ההודעה האמורה או דברים הכלולים בה לחלק מעדותו בביהמ"ש.
ד. המערער ציון הצטרף מרצונו לבני כאשר נעצר בידי המשטרה והועבר לבית חולים, באומרו שהוא אחיו של בני ובבית החולים הצביעה עליו מזל כמי שהשתתף בתיגרה והוא נעצר. לאחר יומיים נערך מסדר זיהוי שבו זוהה ציון על ידי העד אפי ובאותו מסדר זיהוי נוכח מי שהיה באותה שעה פרקליטו של ציון. אין לקבל את הטענות נגד כשרותו של מסדר הזיהוי. לפני מסדר הזיהוי צריך היה לנקוט בכל הצעדים שהעד אפי לא תהיה לו הזדמנות לראות את ציון, ואין לקבל את טענת הסניגור כי לפי הנתונים יכול היה העד לראות את ציון. (אגב, מתוך הפרוטוקול שנערך בעת מסדר הזיהוי עולה כי למעשה חקר פרקליטו דאז של ציון את העד אפי חקירת שתי וערב בעת מסדר הזיהוי ולכך לא היה מקום. הפרקליט רשאי להעיר הערות בקשר לצורת ארגונו של מסדר הזיהוי ובקשר לדרך עריכת המסדר, אך אין מקום לקיים בו במעמד חקירה נגדית מפורטת של העד כפי שאירע במקרה דנא).
ה. הסניגור העלה טענה המתייחסת לניתוח הגיונם של דברים, שאם ציון היה מעורב במקרה מדוע לא ברח מן המקום אלא ניגש למכונית המשטרה להצטרף לנסיעה לבית
החולים. שאלה זו נכונה כי על פי פשוטם של דברים, אך נסיון החיים מלמד שעבריין לא תמיד מבצע את מהלכיו בדרך ההגיון הצרוף. גם כאן, מצב הדברים והיחסים שבין שני המערערים עובר למקרה ולאחר המקרה, יכולים להסביר את העובדה שציון לא ברח מן המקום.
ו. לפי חומר הראיות לא נפטר המנוח אחרי שנדקר ע"י בני, אלא נשאר עומד גם בעת שציון דקר אותו ורק לאחר מכן התמוטט ונפל ונפטר בבית החולים. הסניגורים שואלים איך ניתן לקבוע מי מהשניים נושא באחריות של גרימת המוות שהרי אם היתה דקירתו של בני פטלית וגרמה כשלעצמה למותו של המנוח האם ניתן לראות קשר סיבתי בין הדקירה הנוספת של ציון, גם אם היתה קטלנית, לבין מותו של המנוח. לצורך התשובה די בהפניה לסעיף 219 לפח"פ. על פי סעיף זה אחראים למוות שניים שעשו מעשים שבאו בצמוד זה לאחר כאשר הפעולה המזיקה הראשונה ממשיכה לפעול את פעולתה כשמבוצעת הפעולה המזיקה האחרת, ניתן להסיק מן האמור בסעיף 219 הנ"ל כי אדם נחשב לגורם מותו של אחר גם כאשר הוא מחיש את מותו, היינו המעשה או המחדל יכול שיהיה רק אחת מן הסיבות לגרימת המוות ובלבד שלא מדובר על סיבה שהיא כה מזערית במשמעותה עד כי היא הופכת לחסרת משמעות. יכולות על כן להצטרף זו לזו שתיים או יותר סיבות עצמאיות למותו של פלוני וכל אדם אשר הוא גורם של אחת מאלו נושא באחריות פלילית של גרם המוות.
ז. בנסיבות המקרה ניתן היה להגיע למסקנה בדבר אחריות כל אחד מן השניים בגרימת המוות גם לפי סעיף 23 לפח"פ, בהתחשב בכך שהשניים פעלו בצוותא, האחד דקר והשני נחלץ לעזרתו ומנע מאחרים לבוא לעזרת המנוח, וכן הנוכחות המאיימת של השניים גם יחד כאשר כל אחד ביצע את הדקירה והשני עמד ושמר.
ח. באשר לשאלה אם הוכחו יסודות סעיף 216 לפח"פ - לעניין ההחלטה להרוג ניתן לקבוע קיומה של החלטה זו עפ"י אופיו של המעשה ומיישמים את ההנחה שלפיה מתכוון אדם לתוצאה הטבעית של מעשיו. שליפת סכין ותקיעתה פעמיים בזו אחר זו בתוך גופו של אדם כאשר הדקירות מתמקדות באיזור החזה והראש יש בה כדי להצביע על כך כי בשעת מעשה גמלה בלבו של העבריין כוונת קטילה ממש. לעניין יסוד ההכנה - כידוע מדובר כאן על יסוד פיזי טהור והשליפה של הסכין מן המקום שבו היא נמצאת, לרבות פתיחת הלהב בסכין שבו בוצעה העבירה, יש בה כדי להוות על פניה הכנה פיזית, אשר די בה כדי להוכיח את היסוד של ההכנה. מה גם כשמדובר על שתי דקירות אחת אחרי השנייה כאשר השנייה היתה כרוכה בשליפתו של הכלי הקטלני מגופו של הקורבן כדי להנחית את המכה הקטלנית השנייה. אשר לשאלת היעדר הקינטור - הכלל בקשר הקינטור טומן בחובו הן מבחן סובייקטיבי והן מבחן אובייקטיבי המצטרפים אחד לרעהו. המבחן הראשון הוא האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על העבריין במידה כזו שאיבד את שליטתו העצמית, והמבחן המצטבר והנוסף הוא האם ההתנהגות עלולה היתה להוציא מכליו אדם סביר ולהמריצו לנהוג כלפי הקורבן כפי שנהג. בעניננו אמנם הונחתה ע"י המנות מכה לבני לפני ששלף את הסכין, אך דקירות סכין לא יכלו מבחינת יחסם הסביר למה שקדם להם לחשות בצילה של טענה של התגרות המבקשת להסתמך על מכת האגרוף האמורה. יש גם להביא בחשבון שהמכה שהונחתה ע"י המנוח לא היתה בגדר התקפת פתע אלא תגובה על מעשהו המתגרה של בני. כאשר בוחנים את סבירות תגובתו של פלוני צריך לבחון את מכלול הנסיבות ולא רק את שאלת היחס הסביר בין המעשה הבודד המהווה כביכול קינטור לבין התגובה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, לוין. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער הראשון, עו"ד פ. רבינוביץ למערער השני, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 11.7.78).
ע.א. 561+742/77 - חברת רם בע"מ ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ.
*ביטול פס"ד שדחה בקשת רשות להתגונן עקב אי הופעת המצהיר (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל ברוב דעות).
המשיב הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערות על סכום של כ- 150 אלף ל"י והמערערות ביקשו רשות להתגונן. הבקשה נתמכה בתצהירו של מנהל החברות המערערות. ביום הדיון בפני הרשם התייצב ב"כ המערערות והודיע כי המצהיר נסע לחו"ל ומסיבות של תנאי מזג אויר נמנע ממנו להתייצב בביהמ"ש כדי להיחקר על תצהירו. הפרקליט הציע כי אשת המצהיר, המעורה בעיסקי בעלה, תצהיר על הדברים שהובאו בתצהיר של בעלה, ותחקר ע"י הצד שכנגד. ב"כ הבנק התנגד בטענה כי אין תצהיר בפני ביהמ"ש כאשר המצהיר לא הופיע. הרשם החליט לדחות את הבקשה לרשות להתגונן באשר המערערות ידעו שהמצהיר נמצא בחו"ל וצריכות היו להגיש בקשה בכתב לדחיית המועד וזאת בצירוף תצהיר של מצהיר אחר ובמקרה כזה קרוב לודאי שהיה דוחה את הדיון. בהיעדר בקשה בכתב אין מנוס, כך קבע הרשם, אלא לדחות את הבקשה לרשות להתגונן. הערעור על כך נתקבל. המערערות חייבות להיות ערות לכך שחובת המצהיר להתייצב בחקירתו כפי שהוזמן. אם נסע לחו"ל ונקלע למצב שאינו יכול לחזור, רשאיות המערערות לבקש כי מאן דהו אחר יצהיר בתמיכה לבקשה לרשות להתגונן, ומה גם שלא היה חשש שהבקשה היא לצורך התחמקות מחקירתו של המצהיר. בקשה כזו לא היתה צריכה להיעשות בע"פ ביום הדיון, אלא צריך היה להגישה בעוד מועד כשהיא מלווה בתצהיר המסביר מדוע אין המצהיר המקורי מסוגל להתייצב למשפט. כמו כן יכלו המערערות לבקש בכתב דחיית הדיון, בלווית תצהיר ובעוד מועד. ולא להשאיר את העניין ליום הדיון. ברם, הרשם קבע שקרוב לודאי שהיה דוחה את הדיון אילו היתה הבקשה לפניו, כך שהיה רק לקוי דיוני שגרם לדחיית הבקשה לרשות להתגונן. בכך כשלעצמו אין כדי להפתיע, כי סדרי דין משרתים מטרה מהותית מעל ומעבר לתפקיד הפורמלי של הפעלת דרכי פעולה קבועות, מסודרות ויעילות וזכותו של הצד שכנגד לדעת מראש מה הדרך הדיונית שתנקט וביהמ"ש לא יפעל אלא אם הבקשה מבוססת על תצהיר המאמת נתונים עובדתיים הנטענים. כל אלה חסרו במקרה דנא. אולם כאשר הנסיבות בכללותן מורות על טעות בתום לב והטעות ניתנת לתיקון, ללא גרימת נזק לצד שכנגד, ע"י הטלת הוצאות או חיוב בריבית, יכול ביהמ"ש, לפנים משורת הדין, למחול לאלה ששגו וזאת יחד עם הטלת הוצאות עליהם.
פסק הדין ניתן מפי השופט שמגר והשופט אלון הצטרף לדעתו.
השופט לוין בדעת מיעוט סבר כי משהוזמן המצהיר לחקירה ולא הופיע לדיון ולא הוגשה בקשה כדין לדחות את שמיעת התיק לתאריך אחר, הרי בדין דחה השופט את הבקשה לרשות להתגונן ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. עו"ד נ. גולדברג למערערות, עו"ד ד. כהן למשיב. 8.6.78).
ע.א. 10+15/77 - חיים ג'מיל ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*אחריות בתאונת עבודה. * סירוב ביהמ"ש לצוות על דחיית המשך המשפט (הערעורים נדחו).
המערער חיים ג'מיל הועסק ע"י העיריה ככבאי ונשלח ע"י הממונים עליו לקורס כבאים שערך משרד הפנים בבית דגן. במסגרת התרגיל החליק המערער
בחגורת כבאים מראש עמוד שגובהו 10 מטר, החגורה נקרעה והמערער נפל מגובה רב ונחבל. הוא הגיש תביעה נגד העיריה, נגד המדינה ונגד המדריך של התרגיל בגין רשלנות. ביהמ"ש המחוזי חייב את העיריה לשלם למערער סכום של למעלה מ- 60 אלף ל"י וקבע לו נכות של 20 אחוז. את התביעה נגד המדינה והמדריך דחה ביהמ"ש המחוזי באשר האחריות על אי תקינות החגורה היא על העיריה שסיפקה את החגורות ולא על המדינה, הן המערער והן העיריה ערערו על קביעה זו ששחררה את המדינה מאחריות וערעוריהם נדחו. המערער ערער גם על נומך סכום הפיצויים וערעורו נדחה. לענין חבות המדינה, הוכח שהחגורה סופקה למערער ע"י העיריה ונמצאה בשימושה עוד מתקופת המנדט. החגור של כל משתתף נבדק עם בואו לקורס בדיקת עין ובדיקת מישוש, הן לפני תחילת הקורס והן לפני עריכת כל תרגיל, ולא היתה מוטלת על המדריך חובה לעשות יותר מכך. לא הוכח גם שלמראית עין יכול היה המדריך לדעת שמדובר בחגורות מתקופת המנדט המועדות לפורענות. מאידך העיריה אשמה באספקת ציוד לא תקין, שכן לעיריה ניתנו אזהרות קודמות שהחגור מתקופת המנדט לא תקין וכבר אירעו מקרי תאונה בעטיים.
המערער ערער על מידת הנכות שנקבעה לו, וזאת על יסוד תעודה רפואית של פרופ' מקין שקבע למערער נכות בשיעור של 40 אחוז. התביעה הוגשה בשנת 1972 ואז הוגשה התעודה של פרופ' מקין. הנתבעים דרשו הזמנתו לחקירה ובישיבת ביהמ"ש מיולי 1976 קבע ביהמ"ש את המשך המשפט ל- 26.10.76 ו- 29.10.76 לסיום והודיע לצדדים לדאוג להופעת עדיהם. ביום 15.10.76 הוגשה ע"י פרקליט המערער בקשה להזמין באמצעות ביהמ"ש את פרופ' מקין כעד וביום 22.10.76 הודע למזכירות ביהמ"ש שהעד נמצא בחו"ל ולא יוכל להופיע. ביום הדיון הודיע בא כח המערער שהעד הוזמן אך לא יופיע בהיותו בחו"ל. בתום הדיונים נדחה המשך הדיון ליום 29.10.76. אז חזר פרקליט המערער על הודעתו שהעד לא ישוב ארצה בחודשים הקרובים וביקש שביהמ"ש ידחה את המשפט כדי שיוכל להשמיע עד רפואי אחר. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו שעל המערער היה לדאוג מראש שהמומחה הרפואי שלו יופיע בעת בירור הדיון, ואם התברר לו שלא יוכל להופיע צריך היה לדאוג מראש להגשת חוות דעת רפואית אחרת. בכך צדק ביהמ"ש. המערער צריך היה להוציא את ההזמנה לפרופ' מקין עוד בחודש יולי 1976, ויתירה מזו, מיד כשנודע לו שהרופא נמצא בחו"ל צריך היה לדאוג לבדיקה בפני רופא אחר. לגופו של עניין, באה תעודה של מומחה מטעם הנתבעים שקבע למערער נכות של 20 אחוז, ותעודה זו הוצאה שנתיים יותר מאוחר מתעודתו של פרופ' מקין. רופא זה התייחס גם לממצאיו של פרופ' מקין ולא חלק עליהם, אלא קבע שקיים שיפור במצבו של המערער בהשוואה למתואר בתעודותיו של פרופ' מקין. שתי התעודות הרפואיות אינן מכחישות זו את זו והמערער לא היה נבנה מתעודתו של פרופ' מקין גם לו קיבלה ביהמ"ש כראיה כמות שהיא.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. לנמן למערער, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 14.6.78).
ע.א. 372/76 - יצחק מרציאנו נגד סלע מגן בע"מ.
*קביעת הוצאות משפט (ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המשיבה בגין מיעוט הוצאות שנפסק לה נתקבל).
המערער ביצע עבור המשיבה עבודות. תביעתו לתשלום יתרת חוב המגיעה לו לטענתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. הערעור נדון על יסוד טענות שבכתב ובדיון מקדמי נתבקש המערער לבדו, בשלב ראשון, להגיש סיכומי טענות בכתב. הוא לא הגיש מוצגים וכדי להשתלט על החומר הרב שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי שומה היה על ביהמ"ש העליון ללקט מסמכים שהיו פזורים בתיקי המרצה שונים, במקום להגיש סיכומי טענות ממצים הפנה פרקליט המערער לסיכומי טענות בביהמ"ש המחוזי. מסיבות אלה היה דינו של הערעור להידחות על יסוד תקנה 393 ח' לתקנות סדר הדין האזרחי, שהרי
ללא התייחסות למסמכים אין הערעור יכול לעמוד. ברם גם לגופו של עניין אין ממש בערעור שנסב כולו על שאלות עובדתיות ובניתוח החומר שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי מסתבר שביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה שאליה הגיע.
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום שכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 6 אלפים ל"י בלבד ובערעור נגדי טענה המשיבה על מיעוט הסכום שנפסק. לפי התעריף המינימלי צריך היה ביהמ"ש המחוזי לפסוק שכ"ט העולה על 10 אלפים ל"י בהתתשב בכך שהתקיימו 9 ישיבות אחרי הישיבה האחרונה וגם בהתחשב בכך שהיה צורך בהכנת משפט מסובך. אי לכך הועמד סכום שכר הטירחה בביהמ"ש המחוזי על 10 אלפים ל"י ועוד 10 אלפים ל"י בערעור.
(בפני השופטים: עציוני, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד אקהויז למערער, עו"ד מ. זינגד למשיב. 14.6.78).
ע.א. 718/76 - שמעון אזולאי נגד סלומון סויסה ואח'
*הוכחת עילת תביעה על רקע עיסקה שנעשתה במרוקו (הערעור נדחה בעיקרו).
בעלי הדין הם קרובי משפחה והסכסוך נולד על רקע עיסקה שנעשתה ביניהם בשנת 1976 במרוקו. למשיבים היתה שם חנות ולאחר שחלה הרעה במצב היהודים החליטו לעלות ארצה. הם מסרו למערער את החנות, המלאי, ומכונית שהיתה להם, כדי שינהל את העסק וימכור הכל, והכסף שיתקבל, בניכוי הוצאות ועמלה, יחזיק עבור המשיבים. ב- 1970 חיסל המערער את העסק ואת הרכוש ועלה ארצה. כאן ביקשו ממנו המשיבים דו"ח על פעולותיו ותשלום כסף המגיע להם אך זה דחה את דרישתם, הם הגישו תביעה נגד המערער ובחלקה נתקבלה התביעה. הערעור נדחה בעיקרו. לעניין סכום מסויים היתה בידי המערער קבלה כי המשיבים קיבלו סכום זה, אך צדק ביהמ"ש המחוזי כשהחליט, בניגוד למסמך, שלמעשה לא שולם הסכום האמור ושהמסמך נערך כדי שיהיה בידי המערער נייר שיוכל להראות לשלטונות ולהוכיח את מעמדו כבעל העסק. ביהמ"ש יכול היה לקבוע כי היתה התחייבות מצד המערער להעביר את הכספים עבור המשיבים מחוץ לתחומי מרוקו. לטענה שהדבר היה בלתי חוקי לפי דיני מדינת מרוקו - הלכה היא שאין לפסול עיסקה להעברת כסף ורכוש מחמת אי חוקיות שבדבר מבחינת מדינה אחרת, כאשר מדובר בהצלת כספו או רכושו של אדם הנמצא באותה מדינה בסכנת רדיפה בגין גזעו, דתו, לאומיותו, וכיוצא באלה. לטענה כי לא היתה אפשרות פיסית להוציא את הכסף - אילו אמנם לא היתה אפשרות כזו ודאי שהיה המערער פטור, אך ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהדבר היה אפשרי ולא קיבל את עדות המערער כמהימנה. עם זאת יש לקבל את טענות המערער בדבר חלק מסכום העמלה שלא נפסק לטובתו, וכן בענין הריבית שנפסק על סכום הקרן בשעור של 22 אחוז עד יום חישוב הסכום בלירות ישראליות ומכאן ועד לתשלום 26 אחוז. נראה שעבור החוב החל מיום הגשת התביעה ועד ליום הקובע שבו "תורגם" הסכום ממטבע חוץ ללירות ישראליות אין לקבוע שיעור הגבוה מ- 7 וחצי אחוז. החוב היה עד אז במטבע זר ואין צורך שגם הריבית תהיה בשיעור המתחשב בירידת ערך הלירה הישראלית. לבסוף התלונן המערער שחוייב לשלם הוצאות משפט בסכום כולל של 5 אלפים ל"י על אף העובדה שהוא חייב רק בפחות משישית מסכום התביעה. גם בזה הדין עם המערער ויש להעמיד את סכום שכר הטירחה על 3 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר, החלטה - השופט ויתקון. המערער לעצמו, עוה"ד ש. שרון וי. סלומון למשיבים. 15.6.78).
ע.א. 155/76 - מדינת ישראל ואח' נגד מוחסין מנאצרה ואח'
*תביעה למקרקעין שנרשמו בהסדר ע"ש המדינה בטענה שהרישום לא היה כשורה (הערעור נתקבל).
המשיבים הגישו תובענה בה טענו שהם בעלים של חלקת קרקע מסויימת הרשומה בפנקסי המקרקעין על שם הנציב העליון כנאמן עבור ממשלת ישראל.
הרישום הנ"ל נעשה בשנת 1943 אחרי הסדר מקרקעין. את תביעת הבעלות ביססו המשיבים בעיקר על טענה שלפי מסמכי ההסדר הוחלט בהליכי ההסדר, שהחלקה תרשם בשם המשיבים שתבעו אותה על סמך חזקה ועיבוד במשך תקופה ארוכה, ועל כן הרישום בלוח הזכויות ובפנקס המקרקעין היה שלא כשורה ויש לבטלו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים בקבעו שתביעת הנציב העליון נדחתה ע"י פקיד ההסדר ולעומת זאת נתקבלה תביעת המשיבים לבעלות. הערעור על כך נתקבל. צודקים המערערים כי השופט טעה בממצאיו וכי פקיד ההסדר מעולם לא החליט לטובת המשיבים בתביעות הסותרות שהיו בפניו, אלא, כפי שמוכח ע"י הרישום בלוח הזכויות, החלטתו היתה שיש לרשום את החלקה על שם הנציב העליון. סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, קובע כי רישום בפנקסים של מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו. אמנם הוראה זו אינה גורעת מהוראות הסעיפים 93 - 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969, אך על עניננו לא חל אף אחד מן הסעיפים הנ"ל של פקודת ההסדר.
לחילופין ניסו המשיבים לבסס את זכותם על האחזקה במשך תקופה של 25 שנה, והסתמכו על סעיף 5 (2) של חוק ההתישנות הקובע תקופת התישנות של 25 שנה במקרקעין מוסדרים. אין צורך לדון בשאלה מה היו זכויות המשיבים אילו הוכיחו שהחזיקו בחלקה במשך 25 שנה, שכן ברור שלא החזיקו במשך תקופה של 25 שנה אחרי גמר ההסדר. התקופה שבה הם החזיקו בחלקה לפני ההסדר אינה באה בחשבון, מכיון שפעולת ההסדר מחקה את כל הזכויות הנוגדות את הרישום, אם היו כאלה.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, לוין. החלטה . השופט י. כהן. עו"ד רובינשטיין למערערים, עו"ד ש. אמיר למשיבים. 8.6.78).
ע.א. 350/76 - לאה כהן נגד דוד כהן ומדינת ישראל
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המשיב נהג בג'יפ צבאי בהיותו חייל ופגע במערערת כשהיתה על הכביש. היא הלכה תחילה בשולי הדרך יחד עם מספר בנות ועלתה על הכביש כדי לעצור טרמפ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנהג נושא בשליש של אחריות לתאונה והמערערת בשני שליש, כן קבע כי למערערת לא נגרמה שום נכות בגלל התאונה והסתפק בפסיקת 20 אלף ל"י על חשבון כאב וסבל ועוד כ- 6 אלפים ל"י דמי אישפוז. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערת לא נפגעה בהיותה בשולי הכביש אלא שעלתה לכביש כדי לעצור את הנהג ואז היא נפגעה. זאת נקבע על יסוד הודעת המערערת לשוטרים בביה"ח זמן קצר לאחר התאונה. כאשר עלתה לכביש הגיע אוטובוס בכיוון ההפוך, כך שלא נותר למשיב מרחב שכן רוחב הכביש במקום הוא 6.60 מטר. המשיב לא יכול היה לעצור את רכבו ולמנוע את הפגיעה ואם כי רשלנותו התבטאה בכך שלא האיט את מהירות נסיעתו בראותו לפניו את המצב שנוצר והמשיך לנסוע במהירות של 40 קמ"ש, עדיין מוטלת האחריות בעיקרה על המערערת עצמה.
אשר להיעדר נכות הסתמך ביהמ"ש המחוזי על חוות דעת של רופא עצבים שמונה כמומחה רפואי בהסכמת באי כח הצדדים והלה קבע כי המערערת אינה סובלת מנכות בגין התאונה. בממצא זה אין להתערב. המערערת קובלת על דרך גביית הראיות של המומחה הרפואי ואולם למומחה יש שיקול דעת רחב בקבלת ראיות, אף שאין הן קבילות בדיון בבית המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נ. עמית למערערת, עו"ד מ. רובינשטיין למדינת ישראל. 12.6.78).
ע.א. 731/77 - רשות הנמלים בישראל ואח' נגד סולכור חברה לשיווק בע"מ ואח'
*חישוב "אגרת רציף" (הערעור נדחה).
השאלה נשוא ערעור זה הינה כיצד יש לחשב את "אגרת הרציף" שעל המשיבות לשלם לפי תקנה 233 לתקנות הנמלים. השיעור של אגרת הרציף הינו שני
אחוז מערכם של הטובין המיובאים. חישוב אגרות הרציף נעשה לפי קביעת ערך הטובין לצרכי המכס, ואם טרם נקבעו לצרכי המכס יקבע ערך הטובין ע"י מנהל הנמל בהתאם לעקרונות של רשות המכס. בעניננו הועברו הטובין מהנמל למחסן רישוי בתאריך 26.6.74 והשלטונות גבו מן המשיבות את אגרת הרציף מערך הטובין כשערכם חושב בדולרים לפי שער הדולר של 4.20 ל"י לדולר. בנובמבר 1974 חל פיחות וערך הדולר עלה ל- 6 לירות וכאשר שוחררו הטובין מהמכס בדצמבר 1974 חושב ערך הטובין לצורך המכס על בסיס השער החדש. המערערים דרשו כי המשיבות יוסיפו גם עבור אגרת הרציף לפי החישוב של שחרור הטובין מהמכס, אלה שלמו את ההפרש ותבעו את החזרתו, ביהמ"ש קיבל את תביעתן והערעור על כך נדחה. מבחינת ההגיון הפשוט קשה להצדיק את דרישת השלטונות להגדיל בדיעבד את סכום האגרה לאחר שפרעון האגרה תם ונשלם.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. גולדווטר למערערים, עו"ד ש. פרידמן למשיבות. 8.6.78).
ע.א. 175/77 - מדינת ישראל נגד בדיע רמאדאן
א4[פ"ד לב (2) 673]*היטל מלאי ודרכי ערעור על הטלתו (הערעור נתקבל). בעקבות שינויי שער מטבע הוטל על המשיב היטל מלאי של כ- 17000 ל"י. השומה הוצאה ביום 7.5.75, המשיב השיג עליה ב- 5.6.75 והשגתו נדחתה ב- 13.6.75. ב- 17.12.75 נעשה עיקול על סחורותיו של המשיב וב- 14.2.76 שלח המשיב למנהל שיק על חלק מהכסף וב- 20.11.76 הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה לסעד הצהרתי שאין הוא חייב בהיטל מלאי מעבר לסכום ששילם. המערערת הגישה המרצה לדחות את התביעה על הסף וזו נקבעה לשמיעה ביום שבו נקבע העניין לקדם משפט. נימוקי המערערת היו שלפי תקנה 19 לתקנות בעניין היטלים בעקבות שינויי שער המטבע היה המשיב רשאי לערער על החלטת המנהל בפני ביהמ"ש המחוזי ומקום שבו יש זכות ערעור על החלטה מנהלית אין להגיש תביעה אזרחית רגילה. כן טענה המערערת כי למרות שלפי תקנה 19 הנ"ל לא נקבע מועד להגשת הערעור, הרי מקום שלא נקבע מועד להגשת ערעור, חלה תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה יש לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי, היינו שהמועד הוא 45 ימים כנאמר בתקנה 368 לתקנות סדר הדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות ואת הבקשה לדחיית התביעה על הסף ונכנס לבירור התביעה עצמה. השופט חייב את המערערת להתחיל בראיות ולהוכיח חיובו של המערער בסכום העולה על זה שהודה בו, ומכיון שב"כ המדינה לא בא עם ראיות, קיבל השופט את התביעה והצהיר שאין המשיב חייב מאומה. הערעור נתקבל. בפס"ד מפי השופט ויתקון צויין כי מזמן נפסקה הלכה שמקום שהנשום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת אלא אם כן החוק עצמו משאיר בידו את הברירה. משהפכה השומה לסופית, החוב "מובלע" בה ואין 'ש4 לערער אחריה בכל דיון אחר. על כן מן הדין היה לדחות את התביעה על הסף. דרך אגב, אם בדעת המשיב להגיש עתה ערעור לפי תקנה 19, עליו לשקול אם לא עבר המועד לכך. כן יש לציין שביום שנקבע לקדם משפט לא יכול היה השופט ליתן פס"ד נגד התובע, שכן אין לומר שלא היתה לנתבע הגנה ומכל מקום ברור שבתביעה או בערעור נטל הראיה על הנישום.
השופט י. כהן ציין שהוא מסכים לקבלת הערעור, ובאשר לתחולת תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי על ערעור לפי תקנה 19 הנ"ל הרי לדעתו אין להחיל את התקנה 368 בדבר מועד של 45 יום על ערעור לפי תקנות שעת חרום לענין היטל מלאי. מאידך, סעיף 6 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) קובע כי מעשה שלא נקבע מועד לעשייתו יש לעשותו בכל המהירות הראוייה, ויתכן שניתן ללמוד מתקנה 368 שהמהירות הראוייה לעניין הגשת הערעור הינה תקופה של 45 יום.
השופט עציוני העיר כי לדעתו חלה תקנה 2 בדבר סדרי הדין בערעור. תקנה 2 נועדה
למלא את החלל הקיים בכל מקום שבו לא נקבעו תקנות דיון מיוחדות, והיא מחילה את תקנות סדר הדין האזרחי על אותם מקרים. ברור שהעניין דנא הוא בבחינת עניין אזרחי וכשהוא מובא בפני בימ"ש בערעור יש להחיל עליו את התקנה 368. לדעת השופט עציוני בכל המקרים שלא נקבע מועד מיוחד להגשת ערעור לביהמ"ש יחול המועד שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד י. אלון למערערת, עו"ד ז. הווארי למשיב. 15.6.78).
ע.א. 687/76 - בנו בלייבם נגד אריגי פיק בע"מ ואח'
*תביעת פיצויים של סוכן ביח"ר שהמפעל הפסיק את ההפצה דרכו (הערעור נדחה).
המערער היה סוכן עצמאי של הנתבעת, המייצרת שמיכות, משנת 1957 ועד שנת 1969 כאשר החברה הפסיקה את קשריה עם המערער ופנתה לסוחרים שיקנו ישירות ממנה. המערער תבע פיצויים בגין הפסקת הקשרים, וכן מתן חשבונות לגבי שבע שנים על מנת שידע אם לא קופח בתשלום העמלה המגיעה לו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על שני ראשיה והערעור על כך נדחה. בעילה של קבלת פיצויים התעוררה שאלה אם קיים נוהג שמכוחו זכאי המערער לפיצויים בגלל הפסקת הסוכנות, ביהמ"ש המחוזי קבע שלא הוכח נוהג כזה ויתירה מזו אפילו אם קיים נוהג כזה הרי לאור התנהגות המערער כלפי החברה אין הוא זכאי לקבל את הפיצויים. המערער בהיותו סוכן של החברה, ייצר ג"כ שמיכות והתחרה במכירתן עם המשיבה. בהתנהגות זו הפר המערער את חובת הנאמנות שהיתה לו כלפי החברה ורשאית היתה החברה לבטל את ההסכם שהופר ע"י המערער וזאת בין אם היה הסכם כזה מפורש או מכללא. לטענת המערער שמגיע לו תשלום עבור מוניטין של עסקו כסוכן - כאשר אדם מנהל עסקיו באמצעות סוכן ומפסיק לאחר מכן את קשריו עם הסוכן, ממילא לא קיים עוד עסקו של הסוכן כמייצג ואם היו לו מוניטין כסוכן הרי ישארו אלה לסוכן לעסקיו האחרים. אשר למוניטין שהוציא המערער לשמיכותיה של המשיבה - זה היה תפקידו ועל כך קיבל שכר ומוניטין אלה כשנרכשו נרכשו לתוצרת החברה ולא לסוכניה. אשר לתביעה למתן חשבונות, הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה שהמערער התנהג שלא ביושר כלפי החברה והוא בא לביהמ"ש בידיים שאינן נקיות ועל כן אינו זכאי לסעד של מתן חשבונות. השופט עציוני בפסק דינו קובע שאכן אין המערער זכאי לקבלת התרופה של צו למתן חשבונות בגין מערכת העובדות כפי שקבע אותן ביהמ"ש המחוזי כאמור. נוסף לכך, קבע ביהמ"ש המחוזי כעובדה שבידי המערער עצמו נמצאים המסמכים, אשר לטענתו החברה לקחה אותם, ויכול היה המערער על סמך המסמכים להגיע לסיכום החשבון שלו.
השופט אלון הסכים לפסק דינו של השופט עציוני.
השופט י. כהן: בעניין הפיצויים די בקביעת ביהמ"ש שנוהג כזה לא הוכח ומכיון שזוהי קביעה עובדתית אין להתערב בה. על כן אין צורך לדון בשאלה אם אשם המערער בהתנהגות ששללה ממנו את הזכות לפיצויים. אשר לתביעה לעריכת חשבונות - אין המערער זכאי לעריכת חשבונות מכיון שהמערער קיבל מאת המשיבה מסמכים שבהם נכללו כל הפרטים הדרושים לשם עשיית חשבון. די בנימוק זה ואין צורך לדון בשאלה אם היעדר נקיון כפיים והתנהגות רעה של התובע חשבונות, בכוחם לשלול את זכותו לקבל צו לעריכת חשבונות.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אלון. עו"ד מ. כהן למערער. 25.6.78).
ע.א. 631/76 - שמואל רובינזון נגד עירית הרצליה ואח'
*דרכי חישוב פיצויים לבעלים של עסק שהופקע (הערעור נדחה בעיקרו).
למערער היה קיוסק שעמד על קרקע השייך למשיבה וזכויותיו היו של דייר מוגן. המשיבות הפקיעו את הקרקע והצדדים לא הגיעו להסכם על גובה הפיצוי, המחלוקת נסבה בעיקר סביב שאלה משפטית עקרונית וכן סביב פרטי הנזק. השאלה
העקרונית היא כיצד לחשב את הפיצוי. לטענת המשיבות הפיצוי הינו רק אותו סכום שניתן היה לקבל מקונה מרצון עבור זכות הדיירות ותו לא, וכנגד זה טוען המערער שהפיצוי חייב להיות הסכום הדרוש כדי שישיג לעצמו מקום חלוף, בצירוף ההוצאות הכרוכות בהעברה למקום החדש, הרצת העסק במקום החדש, הפסדים הנגרמים בעקבות ההעברה לרבות הפסד מוניטין ועוד פריטים אתרים. בשאלה העקרונית פסק ביהמ"ש המחוזי לטובת המערער והערעור של המשיבה על כך נדחה. שני הצדדים הגישו חוות דעת של שמאים ומחמת הפער הגדול שביניהם מינה ביהמ"ש מומחה ופסק בעיקר לפי חוות דעת שלו. ביהמ"ש המחוזי פסק סכום של כ- 17000 ל"י הפסד הכנסה בתקופת ההרצה של העסק במקום החדש, סכום של כ- 20 אלף ל"י הפרש שכר דירה בין המקום הזה למקום החדש, וסכום של 7 אלפים ל"י עבור ניתוק הקשר והקירבה בין העסק של הקיוסק ומחסן שרכש המערער בקירבת מקום וששימש לעסק. ביהמ"ש לא פסק דבר עבור מוניטין באשר ראה בפסיקה עבור הפסד הכנסה בתקופת ההרצה פיצוי ההפסד של מוניטין. בכל הדברים האלה צדק ביהמ"ש המחוזי פרט לכך שהפסד הפרש שכר דירה קבע ל- 10 שנים וצריך היה לפסוק ל- 15 שנה שאז יגיע המערער לגיל פרישה. כן לא לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון שבמקום הנוכחי מכר המערער גם כרטיסים, של אוטובוסים, ובמקום החדש לא יהיו לו רווחים אלה. בהתחשב בכל הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון להוסיף 20 אלף ל"י לסכום הכולל שנפסק כפיצוי. כיון שמדובר בסכום שהיה מגיע למערער ערב תחילת החוק המתקן לדיני הרכישה לצורכי ציבור, והסכום לא שולם, ואין נפקא מינה שגובה הסכום נקבע לאתר תחילת החוק, יהיה הסכום של 20 אלף ל"י צמוד בשיעור של 70 אחוז למדד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, גב' בן פורת, בכור, החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. פז למערער, עו"ד גב' גל למשיבים. 18.6.78).
ע.א. 508/76 - עזבון המנוח ראובן סוטיצקי נגד מדינת ישראל ואח'
*דרכי חישוב תקופת התיישנות במקרקעין שעברו הסדר (הערעור נדחה).
בין המנוח לבין ממשלת המנדט התנהל משפט הנוגע למקרקעין שהוחזקו ע"י המנוח. ניתן פס"ד שקבע כי הקרקע צריכה להירשם על שם המדינה והעניין הגיע למועצת המלך שפסקה במאי 1940 כי הקרקע צריכה להירשם על שם המדינה. הרישום על שם המדינה בוצע ביום 24.4.41. גם לאחר אותו תאריך המשיך המנוח להחזיק במקרקעין עד שנפטר בשנת 1952 ואחריו החזיקו במקרקעין יורשיו. באפריל 1965 הגישה המדינה תביעה לבימ"ש השלום נגד יורשי המנוח לסילוק ידם מן הקרקע, ואילו בשנת 1967 הגיש העזבון תביעה נגד המדינה לצוות על רישום המקרקעין על שם העזבון. טענת ההגנה של המדינה היתה כי תקופת ההתיישנות החלה ב- 24.4.41 כאשר הקרקע נרשמה על שם הנציב העליון. תקופת ההתיישנות לגבי המקרקעין המוסדרים היא 25 שנה ומירוץ ההתיישנות ,שי הופסק כאשר באפריל 1965 הוגשה תובענת המדינה נגד היורשים לסילוק ידם מהקרקע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המדינה והערעור על כד נדחה. לטענת המערער נרשמו המקרקעין על שם הנציב העליון ב- 1934, אם כי רישום זמני כפוף להחלטת מועצת המלך בערעורו של המנוח, ועל כן לטענת המערער יש למנות את תקופת ההתיישנות משנת 1934 אך בכך אין המערער צודק. אכן, אין מושג של רישום זמני ולכאורה צריך היה לרשום את המקרקעין בשנת 1934 על אף ערעור התלוי ועומד, אך מכאן אין להסיק שצריך להתעלם מזמניות הרישום ולראות בו רישום סופי. אין גם לראות את תקופת ההתיישנות כמתחילה מהיום שבו ניתן פסה"ד של מועצת המלך, שכן לפי סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) "הרישום של מקרקעין בפנקס חדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום" ועל כן יש לראות את יום הרישום כמוחק כל זכות קודמת ולא את יום מתן פסה"ד כך שאם רוצים לטעון חזקה חדשה הרי היא מתחילה מיום הרישום שביטל כל זכות קודמת. אין לקבל את טענת המערער שלצורך ההתיישנות ניתן לצרף תקופת ההחזקה שלפני הרישום
ותקופת ההחזקה שלאחר הרישום. הרישום מבטל זכות סותרת הנובעת מהתיישנות שהושלמה לפני הרישום, וכשם שהוא מבטל התיישנות שהושלמה כך הוא מבטל חלק של התיישנות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 19.6.78).
ע.א. 553/77 - סוכנות מכוניות ים התיכון בע"מ נגד קרן תל חי בע"מ
*ממצא עובדתי בענין האחריות לאי ביצוע הסכם להעברת מקרקעין (הערעור נדחה).
באוגוסט 1971 נערך חוזה שבו התחייבה המשיבה להעביר למערערת זכויות חכירה שהוקנו לה ע"י רשות הפיתוח בשטח קרקע של כ- 43 דונם. העיסקה היתה כפופה להסכמת מינהל מקרקעי ישראל וכמסתבר לא ניתן היה להשיג את הסכמת המינהל לביצוע העיסקה מתוך טעמים עקרוניים של המינהל. לטענת המערערת חל שינוי עקרוני בעמדת המינהל בשנת ב197 דהיינו לאחר הגשת כתב תביעה לאכיפת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע שעד להגשת כתב התביעה פעלה המשיבה כדי להשיג את הסכמת המינהל וזה סירב לאשר את העברת הזכויות וכן קבע ביהמ"ש המחוזי כי למעשה ביטלה המערערת את ההסכם מיד לאחר שנעשה. על כן דחה את תביעת המערערת והערעור על כך נדחה. לכאורה צדק ביהמ"ש בסברתו כי בגדר כתבי הטענות לא היתה המערערת רשאית לסמוך על הפרות, כביכול, שבוצעו ע"י המשיבה בשנת 1973, היינו לאחר הגשת כתב התביעה. ברם שאלה זו אינה טעונה הכרעה, וגם אם יש לראות את המערערת כמי שדרשה שוב את ביצוע החוזה לאחר שנודע לה על שינוי עמדת המינהל (ואין הדבר כך), הרי בין כך ובין כך אין המערערת יכולה להצליח בערעורה משום שלא עלה בידיה לערער את ממצאו של ביהמ"ש כי היא שביטלה את החוזה, והודיעה סמוך לאחר חתימתו כי אין היא מעונינת בו ואין החלקות מתאימות לה ואנשי המערערת התבטאו שהם מבטלים את החוזה.
(בפני השופטים: עציוני, אלון, לוין. החלטה . השופט לוין. עו"ד י. עבר כהן למערערת, עו"ד מ. שחטר למשיבה. 19.6.78).
ע.א. 387/77 - סלי שיף נגד שמחה מנדלבאום ואח'
*דחיית תביעה בהיעדר יריבות (הערעור נדחה).
המערערת הגישה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המשיב הראשון (להלן הנתבע) ונגד המשיבה השניה שהיא חברה רשומה (להלן הנתבעת) להשבת כספים ששילמה עבור דירה שלא קיבלה אותה. המשיבה הודיעה למערערת שהיא מחלטת את הכספים. בגין הפרת ההסכם ע"י המערערת. סעיף 11 של התביעה מבסס את העילה נגד הנתבע אשר "לא עמד בהתחייבויותיו ... ועליו להשיב לתובעת את סכום התביעה". ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה, הסכם המכר נחזה להיות ערוך בין המערערת לבין הנתבעת ולא בין המערערת לנתבע, ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדויות המערערת ובעלה ולמעשה נמנע מלקבוע ממצאים מלאים, שכן לדעת ביהמ"ש המחוזי דין התביעה להידחות באשר לא הוכח, כפי שנטען, כל מצג מצידו של הנתבע שהיה מנהל של החברה, ולא נטענה כל טענה בכתב התביעה המייחסת לנתבעת חבות כלשהי. בעת עריכת ההסכם לא היה הנתבע בארץ והוא חתם עליו מאוחר יותר בשם הנתבעת ואז חתמו גם בשם המערערת על ההסכם. האמור בסעיף 11 לכתב התביעה שהנתבע לא עמד בהתחייבויותיו אינו מבוסס הואיל ולא הוא התחייב לפי ההסכם אלא הנתבעת. אין גם לומר שנפלה טעות קולמוס בניסוח סעיף 11 לכתב התביעה וכוונת המערערת היתה לנתבעת ולא לנתבע, שכן פרקליט המערערת הצהיר בסיכום טענותיו כי במתכוון ניסח את סעיף 11 כך שהחבות היא של הנתבע ולא של הנתבעת, ומכיון שלנתבע אין כל חבות דין התביעה להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. וינברג למערערת, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבים. 28.6.78).
ע.א. 582+589/76 - בורנשטיין ובניו בע"מ נגד אלברט משה ואח'
*תקפותו של הסכם שלא נחתם שבא לשנות הסכם קודם. * הוצאות משפט (שני ערעורים - ערעורו של בורנשטיין נדחה וערעורו של משה נדחה בעיקרו).
בין הצדדים נערך הסכם שלפיו מכר המשיב למערערת מגרשים תמורת שתי דירות ותשלום במזומנים. לאחר מכן נחתם זכרון דברים ששינה מהתנאים היסודיים, הגדיל את התשלום במזומנים לדירה אחת בלבד, ולבסוף נערך הסכם ששוב שינה מן התנאים שבזכרון הדברים וקבע רק תמורה במזומנים, אך ההסכם לא נחתם ע"י משה בטענה שאינו מסכים לתנאי הצמידות שבהסכם. עם זאת קיבל משה סכומים הנובעים מתוך ההסכם האחרון. בשנת 1974 הגיש המשיב תביעה נגד המערערת שמכרה את הדירה האחרונה שהיה אמור לקבל בעקבות זכרון הדברים אך שויתר עליה בהסכם האחרון שלא נחתם על ידו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם האחרון אינו תקף, כי החברה צריכה לפצות את המשיב בגין הדירה לפי ערכה ביום הגשת התביעה ולא לפי ערכה ביום פסק הדין שכן עד ליום הגשת התביעה שילמה המערערת את עיקר התמורה עבור הדירה האחרונה, וכן קבע ביהמ"ש המחוזי שאין אף אחד מן הצדדים חייב לשלם לשני הוצאות, כל הערעורים נדחו פרט לערעורו של המשיב בדבר ההוצאות שלא נפסקו לו. נכונה טענת החברה כי צדדים יכולים להסכים בע"פ בכל עניין שלגביו אין חוק חרות דורש הסכם בכתב דוקא, והעובדה שהמשיב לא חתם על ההסכם עדיין אינה אומרת שתנאי ההסכם אינם מחייבים. זאת ועוד, במידה והצדדים התחילו לבצע את ההסכם ניתן לראות בכך ראיה ממדרגה ראשונה שאכן התכוונו כי ההסכם יחייב אותם אפילו בהיעדר חתימה. דא עקא שבמקרה דנא התברר לביהמ"ש כי המשיב לא הסכים לכל התנאים שנכללו בטיוטת ההסכם הנוסף והאמין לעדויות כי המשיב לא היה מוכן לחתום על ההסכם הנוסף מבלי שיתוקן סעיף ההצמדה. כך שטיוטת ההסכם אינה מחייבת לא משום שאינה חתומה אלא בגלל היעדר הסכמה. ובכך צדק. אשר לערעורו של המשיב שדרש כי סכום הפיצוי יקבע לפי המצב ביום פסה"ד - נכון שבדרך כלל יש להעריך את סכום הפיצוי לפי המצב ביום מתן פסה"ד אך יש מקרים שבהם היום הקובע על פי דין צריך להיות יום אחר, ובעניננו, כשלמעשה קיבל המשיב את רוב סכום הפיצוי שנפסק לו עד ליום הגשת התביעה, צדק ביהמ"ש כשקבע את ערך הפיצוי עבור הדירה לפי ערכה ביום הגשת התביעה. ביהמ"ש המחוזי לא פסק הוצאות מן הטעם שהמשיב הגיש תביעה לסכום הרבה יותר גבוה ממה שהוא זכה. בעניין זה צודק המשיב שבכל זאת צריך לפסוק לו הוצאות ושכר טירחת עו"ד, שכן זכה בחלק מהתביעה. מותר לביהמ"ש לקחת בחשבון, לצורך פסיקת הוצאות משפט, את התנהגות הצדדים, כולל הפרזה בלתי סבירה בקביעת סכום התביעה, אך אין בשיקולים אלה כדי למנוע פסיקת הוצאות כלשהם לצד שזכה בתביעה. אילו הודתה המערערת במקרה דנא בחבותה לשלם סכום הדומה לזה שנפסק בסופו של דבר נגדה והיתה מפקידה סכום זה בקופת ביהמ"ש היה בכך כדי להצדיק אי פסיקת הוצאות לטובת המשיב, אך המערערת שללה חבות כלשהיא מצידה ורק בעזרת ביהמ"ש זכה המשיב לסכום שהגיע לו. מסיבות אלה אין למנוע ממנו הוצאות המבוססות על גובה הסכום שבו זכה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. תירוש למערערת, עו"ד נ. וייל למשיבים. 27.6.78).
ע.א. 645+648/76 - ליאון קבסו נגד עירית ירושלים
*קביעת פיצויים בגין הפקעה (הערעור נדחה).
למערער היה נכס שכלל חלקת אדמה בשטח 135 מטר ברחוב יפו ירושלים ועל החלקה היה בנין בן קומה אחת תפוס ע"י דייר מוגן. לפי תוכנית בנין עיר משנת 1932 יועדה החלקה לצורך הרחבת רחוב ובנובמבר 1970 החליטה העיריה על הפקעת הנכס. הרשות המפקיעה עשתה סידור עם הדייר שלפיו פינה את הנכס תמורת תשלום של 35 אלף ל"י ומיד לאחר מכן, ב- 16.11.70, נהרס הבנין ע"י העיריה. הודעה בדבר הקניית הנכס לעיריה פורסמה בילקוט הפירסומים רק לאחר מעשה ביום 4.2.71. המערער
תבע פיצוי בגין ההפקעה בסך 80 אלף ל"י ונזקים בסך 20 אלף ל"י בגין ההריסה, שלפי קביעת השופט היתה לפני זמנה ובלתי חוקית. בביהמ"ש המחוזי הוגשו חוות דעת של שמאים מטעם המערער שערך הנכס בין 70 ל- 80 אלף ל"י ומטעם המשיבה כי ערך הנכס כ- 35 אלף ל"י, וביהמ"ש המחוזי קבע את סכום הפיצוי בשיעור של כ- 46 אלף ל"י. הערעור על קביעה זו נדחה שכן ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנתו עפ"י דרכי החישוב שקבע בפסק דינו, ואין בימ"ש שלערעור מתערב במסקנות ביהמ"ש דלמטה המבוססות על הערכת עדויות השמאים.
אשר להריסת המבנה שהיתה, לפי קביעת ביהמ"ש, לפני זמנה ובלתי חוקית, זכאי היה המערער לדמי נזק רק אילו הוכיח נזק וביהמ"ש קבע שנזק כזה לא הוכח. משהופקעה קרקע רואים את הרשות המפקיעה כקונה ואת הבעל כמוכר המקרקעין, ולא הוכח שבפרק הזמן מיום ההריסה ועד להשלמת ההפקעה נגדם למערער נזק שאינו כלול בשומת הפיצויים. לא היה גם מקום לפצות את המערער בסכום סמלי הואיל ועילתו מבוססת על השגת גבול במקרקעין ועילת תביעה לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין המבוססת על השגת גבול במקרקעין מותנית בקיום נזק ממון.
(בפני השופטים: עציוני, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. מצא למערער, עו"ד י. פטל למשיבה. 21.6.78).
ע.א. 386/77 - יהושע בלומנטל נגד סובחייה מחמוד ג'מיל
*פעולת שליח עפ"י יפו"כ שבוטל
(הערעור נדחה).
בנה של המשיבה חתם על הסכם מכר של חלקת קרקע למערער. הקרקע היתה רשומה על שם הבן ושני אחיו ורבע על שם המשיבה. בידי הבן היה יפוי כח שנחזה להיות יפוי כח בלתי חוזר ושנחתם ע"י המשיבה לפני שנחתם ההסכם שבין המערער ובין בנה של המשיבה. המשיבה ביטלה את יפוי הכח בעצם יום חתימת ההסכם וקיימת מחלוקת אם בוטל לפני חתימת ההסכם או לאחר חתימתו. המשיבה סרבה להעביר את חלקה על שם המערער, הלה הגיש תביעה, בין היתר לביצוע בעין של העברת חלקה של המשיבה למערער. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה. בדחותו את הערעור קבע בית המשפט העליון כדלהלן: יפוי הכח לא היה בלתי חוזר מפני שבעת עשייתו הוא לא ניתן להבטחת זכות קיימת של אדם אחר או של השלוח עצמו; חובת הראיה להוכיח שביטול יפוי הכח בא רק אחרי חתימת ההסכם היתה מוטלת על המערער שטען לחילופין כי גם אם יפוי הכח איננו בלתי חוזר יש להחיל עליו את הוראות הסעיפים 6 (ב) ו- 15 (ב) לחוק השליחות; אם בוטל יפוי הכח לפני חתימת ההסכם הרי כשהוצג יפוי הכח ע"י הבן עשה זה מעשה תרמית ומכיון שפעל ללא הרשאה קמה למערער הברירה לפי סעיף 6 (ב) של החוק; סעיף 15 (ב) של חוק השליחות המסדיר את זכויותיו של צד שלישי שלא ידע על סיום השליחות יחול כשהצד השלישי ידע על תחילתה של השליחות ובמקרה דנא אילו נודע למערער על קיום יפוי הכח לפני חתימת ההסכם יכול היה להיבנות מסעיף 15 (ב) ולראות את השליחות כנמשכת שהרי הידיעה על ביטול יפוי הכח לא הגיעה אליו, ברם למערער לא נודע דבר קיום יפוי הכח לפני חתימת ההסכם אלא בעת חתימתו והמשתמע מכך שאין המערער יכול להסתמך על סעיף 15 הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. ריכטר למערער, עו"ד א. אבו עטא למשיבה, 15.6.78).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 553/77 - ..........................514 ─ * זיכוי מהרשעה ברצח בהיעדר יסוד "ההחלטה".
─* ע.פ. 418/77 - ....................515 ─ * הרשעה ברצח.
─
─* ע.א. 561+742/77 - ביטול פס"ד שדחה בקשת רשות להתגונן עקב אי ─ הופעת המצהיר...........................................518 ─* ע.א. 10+15/77 - אחריות בתאונת עבודה. * סירוב ביהמ"ש לצוות על דחיית ─ המשך המשפט...............................................518 "שי ─* ע.א. 372/76 - קביעת הוצאות משפט..........................................519 ─* ע.א. 718/76 - הוכחת עילת תביעה על רקע עיסקה שנעשתה במרוקו................520 ─* ע.א. 155/76 - תביעה למקרקעין שנרשמו בהסדר ע"ש המדינה בטענה שהרישום ─ לא היה כשורה...............................................520─* ע.א. 350/76 - אחריות בתאונת דרכים........................................521 ─* ע.א. 731/77 - חישוב "אגרת רציף"..........................................521─* ע.א. 175/77 - היטל מלאי ודרכי ערעור על הטלתו.............................522 ─* ע.א. 687/76 - תביעת פיצויים של סוכן ביח"ר שהמפעל הפסיק את ההפצה דרכו.....523 ─* ע.א. 631/76 - דרכי חישוב פיצויים לבעלים של עסק שהופקע....................523 ─* ע.א. 508/76 - דרכי חישוב תקופת התיישנות במקרקעין שעברו הסדר..............524 ─* ע.א. 553/77 - ממצא עובדתי בענין האחריות לאי ביצוע הסכם להעברת מקרקעין....525 ─* ע.א. 387/77 - דחיית תביעה בהיעדר יריבות..................................525─* ע.א. 582+589/76 - תקפותו של הסכם שלא נחתם שבא לשנות הסכם קודם. ─ * הוצאות משפט............................................526 ─* ע.א. 645+648/76 - קביעת פיצויים בגין הפקעה...............................526─* ע.א. 386/77 - פעולת שליח עפ"י יפו"כ שבוטל................................527 ─
─
─
─
─
─