ע.פ. 108/78 - דב רוזנפלד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לאינוס הנובע מהשגת הסכמה של האשה לבעילה ע"י איומים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.פ. 301/77 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הכיר את המתלונן ובמשך 3 שנים קיימו יחסים אינטימיים אך נזהרו שלא לקיים יחסי מין מלאים. באחד הימים, כאשר המערער היה בן 20 והמתלוננת בת 17 וחצי, נודע למתלונן שהמתלוננת רוצה להפסיק את היחסים איתו. הוא הזמין אותה לדירתו בשעה 10 בבוקר ונשאר איתה באותה דירה עד שעה 6 בערב. לאחר כניסתם לדירה נעל את הדלת, הגיף את התריסים ואיים עליה בסכין שיהרוג אותה. הוא הפחיד אותה שיש לו גם אקדח, היכה אותה וציווה עליה להתפשט ולאחר שהסירה את בגדיה גרם לה כוויה ופגעים אחרים. היא נסתה ע"י שידולים ודיבורים רכים לשכך את חמתו של המערער והבטיחה לו שתמשיך להיות ידידה שלו ולא תגלה דבר למשטרה. המערער שאל אותה איך היא תוכיח לו שתמשיך לבוא אליו וכאשר אמרה לו שאינה יודעת הגיב המערער "את אשה את יודעת". המתלוננת שאלה אותו אם הוא רוצה לשכב איתה ואז דרש המערער לקיים עם המתלוננת יחסי מין, היא אמרה לו "או קי", הוא ניסה ולבסוף לא סיים את האקט המיני והרשה למתלוננת להתלבש ולעזוב את הדירה, אך איים עליה שאם לא תמשיך לבוא אליו ירצח את משפחתה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של נסיון לאינוס לפי סעיף 154 לפח"פ, מעשה מגונה בכח ותקיפה חבלנית ודן אותו ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. על ההרשעה באינוס ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. העובדות מבוססות בעיקרן על עדות המתלוננת שאושרה בפרטים שונים ע"י המערער ובענינים שעדות המערער סתרה את עדות המתלוננת האמין השופט למתלוננת ורשאי היה לעשות כן.
ב. ההרשעה בנסיון לאינוס מכוונת לבעילת אשה שהסכמתה נתקבלה ע"י איומים, ואין לקבל את הטענה שאיומי המערער לא היו מכוונים להשגת הסכמה לבעילה ושהמתלוננת היא שהעלתה את ההצעה על קיום יחסי מין. בסעיף 153 המדבר על אינוס כאמור, לא נאמר שכוונת הנאשם צריכה להיות השגת ההסכמה לבעילה ע"י איומים, אלא שההסכמה של האשה לבעילה צריכה להתקבל ע"י איומים, והוראה זו כוללת גם מקרה שבו אדם מאיים על אשה מבלי לדרוש ממנה הסכמה לבעילה אך כדי להינצל מהסכנה מציעה האשה קיום יחסי מין. כאשר למערער ברור שההסכמה לבעילה ניתנה בגלל פחד, עובר המאיים עבירה על סעיף 153 אם בעל את האשה. בעניננו, כל המקרה היה לו רקע מיני בולט, מטרת המערער היתה לכפות על המערערת להמשיך ביחסים איתו ולא לנתקם והמעשים שלו כשציווה עליה להתפשט והמשך המעשים מצביעים על רצונו לספק את יצר המין שלו. אמירתו שהמתלוננת היא אשה ויודעת איך להוכיח לו שתקיים את הבטחותיה מראה באופן חד משמעי שרצה להשיג הסכמה לבעילה.
ג. המערער טען כי האמין בכנות שהמתלוננת הסכימה בלב שלם ומרצונה לקיים איתו יחסי מין, ועל כן אף אם טעה באמונתו זו אין להרשיעו בעבירה של נסיון לאינוס, מכיון שטעות סובייקטיבית מצידו ביחס להסכמתה של המתלוננת משמשת לו הגנה טובה בפני הרשעה. על כך ענה ביהמ"ש המחוזי שגם אם באופן סובייקטיבי האמין המערער שהמתלוננת מסכימה לבוא איתו במגע מיני, הרי המבחן איננו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי והשאלה היא אם אדם סביר היה מאמין שהמתלוננת אכן מסכימה בלב שלם לבעילה כשהיא נתונה בפחד נורא ובאיומים. שגה ביהמ"ש המחוזי בסברתו כי די בכך שלפי המבחן האובייקטיבי של אדם סביר הסכמתה של המתלוננת לבעילה נתקבלה ע"י איומים ואמונתו הסובייקטיבית של הנאשם אינה יכולה לשמש לו כהגנה טובה. ב"כ המדינה טוען כי לפי הוראות סעיף 12 לפח"פ
טעות בעובדה צריכה להיות מתוך אמונה כנה והגיונית וכאן גם אם הטעות כנה, היא לא היתה הגיונית, אין לקבל טענה זו, מכיון שאין אנו דנים בעבירה מושלמת אלא בעבירה של נסיון ולשם הרשעה בעבירה של נסיון לא די להוכיח כוונה קונסטרוקטיבית, אלא יש צורך בכוונה ממשית של הנאשם לבצע את העבירה המושלמת. לפיכך, אילו אכן האמין המערער באופן סובייקטיבי בעת הנסיון לבעול את המתלוננת שהסכמתה ניתנה מרצונה החופשי הוא לא היה עובר את עבירת הנסיון, אף אם מבחינה אובייקטיבית לא היתה אמונתו סבירה.
ד. ברם ביהמ"ש המחוזי לא קבע שלמעשה היתה למערער אמונה סובייקטיבית שהמתלוננת מסכימה למגע מיני. עפ"י הראיות הוכחה כוונה ממשית לבצע עבירה של אינוס ללא אמונה שהמתלוננת מסכימה מרצונה. כוונה מוכחת בדרך כלל עפ"י נסיבות העניין וכאן מביאות הנסיבות למסקנה חד משמעית כי המערער ידע שהסכמת המתלוננת לבעילה לא ניתנה מרצונה החופשי אלא היא תוצאה של מעשי האלימות והאיומים מצד המערער כלפיה.
ה. אשר לעונש - גם בהתחשב בנסיבות המקילות השונות, כולל הרקע המשפחתי של המערער, תסקיר שרות המבחן, הליקויים הנפשיים של המערער וכיוצא באלה אין להקל בעונשו. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את כל אלה, אך הגיע למסקנה שהנסיבות החמורות והסכנה שמהווה המערער לציבור, מחייבות להרחיקו מן הציבור לתקופה משמעותית.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. עו"ד א. הקר למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 3.7.78).
ע.פ. 770/77 - סלים סעדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים כאשר הנאשם רכב על אופניים עם אדם אחר ועל האופניים היו הסמים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אילן) בת.פ. 853/77 - הערעור נדחה).
העובדות:
באחד הערבים, בשעה 2 לאחר חצות, הבחין סיור משטרה בשני אנשים על אופניים, כשהאחד, עלי שורפי, נוהג בהם והשני, המערער, רכוב על מסגרת האופניים. לסבל של האופניים היתה קשורה חבילה, רוכבי האופניים נצטוו ע"י השוטרים לעצור. הם זרקו את האופניים על הכביש וברחו, השוטרים לא הצליחו לתופשם וגילו על הסבל בתוך שקית ניילון למעלה מק"ג אופיום. עלי שורפי נתפש בשעה 5.30 בבוקר כשהוא מסתתר סמוך לביתו, ואילו המערער לא נמצא בביתו, שורפי סיפר שהוא נמצא בבית קרובו ואכן שם נמצא המערער בשעה 6 בבוקר ונעצר. שורפי הורשע עפ"י הודאתו וביחס למערער אמר שורפי כי המערער לא ידע שהשקית מכילה סמים. המערער כפר באשמה ולטענתו יצא לטייל בשעה 8 בערב וטייל בת"א עד לאחר חצות ואז כשהיה במרחק של כ- 80 מטר מביתו פגש בשורפי והלה הציע לו לעלות על האופניים כדי להסיעו לביתו. לאחר שנסעו כ- 15 מטר נעצרו ע"י השוטרים. משראה ששורפי משליך את האופניים ובורח פחד שמא יש על האופניים "משהו רע" ולכן ברח גם הוא. השופט לא קיבל את גירסת הנאשם ומצאה מופרכת מיסודה, באשר אין זה מתקבל על הדעת שהמערער, לאחר טיול ברגל במשך שעות, יסכים לקחת טרמפ כשהוא במרחק כל כך קטן מביתו ויתיישב על מסגרת אופניים שאינו מקום נוח ביותר. כן קבע השופט שאינו מאמין לשורפי ושהסיפור בדבר מתן הטרמפ תיאמו שורפי והמערער בפרק הזמן שברחו מן השוטרים עד שנתפשו, וראיה לכך ששורפי ידע לספר לשוטרים על מקום הימצאו של המערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט אלון:
א. נכון שגם אם גירסת המערער אינה מתקבלת על הדעת, אין די בכך בלבד כדי להביא להרשעת המערער. הסברו של נאשם שנמצא כוזב אין בו כדי למלא חלל ריק הקיים
במערכת ראיות התביעה מבחינת כמות ההוכחות, היינו אותו "יש" הדרוש להרשעה. במה דברים אמורים ? כאשר אותו "יש" אכן חסר. לא כן הדבר כאשר התביעה מביאה ראיות לכאורה המצביעות על אשמת הנאשם. במקרה כזה מועבר נטל הראיה על שכמו של הנאשם ואם הסברו נדחה ע"י ביהמ"ש ואין בו כדי לעורר לפחות ספק בדבר אשמתו הרי הראיה לכאורה הופכת לראיה מלאה וסופית והנאשם יוצא חייב בדינו. כזה המצב במקרה שלפנינו. המערער נתפש בשעה 2 בלילה, שעה שאין סתם בני אדם רגילים לטייל בה, כשעל הסבל של האופניים מצוייה כמות גדולה של סמים ומכאן יש להסיק לכאורה ששני הנוסעים כאחד עוסקים בהובלת הסמים וודאי שיש להסיק כך לכאורה אם המערער גם בורח מן המקום כשהוא מתבקש לעצור.
ב. לטענה שהתביעה לא הוכיחה שהמערער החזיק בסם, שהרי המחזיק הוא מי שנהג באופניים ולא המערער וכן לטענה שהדרישות שבהגדרת המושג "חזקה" בסעיף 5 לפח"פ לא נתמלאו - כאשר שני אנשים רוכבים על אופניים הרי שניהם מחזיקים באותה מידה בסמים הנמצאים על הסבל והעובדה שאחד נוהג באופניים והשני יושב במסגרת בצמוד לו אינה עושה את האחד ליותר מחזיק מאשר השני. אין להקיש לכאן ממצב שבו נתפשים מספר אנשים במכונית כשאחד נוהג והאחרים רק נוסעים, שהרי המכונית נועדה לשמש שתי מטרות נפרדות של נוהג ושל מי שמוסע במכונית ולא כן האופניים. בעיני אדם סביר נראים שני האנשים הנוסעים באופניים כמובילים אופניים והמשא שעליהם.
ג. גם אם דין האופניים כדין המכונית והמחזיק מבחינה משפטית היה עלי שורפי בלבד, הרי בנדון דנא ברור שחזקתו של שורפי נעשתה גם בידיעתו וגם בהסכמתו של המערער. זאת בעקבות הקביעה (כאמור בפסיקה א' לעיל) שהנסיבות שבהן נתפשו השניים מצביעות על כך ששניהם כאחד היו עסוקים בהובלתו של האופיום וטענתו של המערער בדבר הטרמפ שתפש נדחתה לתלוטין.
ד. בשאלה אם חזקתו של האחד נעשית בידיעתו ובהסכמתו של השני יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות, אפשר שבמקרה אחד אין הנסיבות העובדתיות מביאות למסקנה בדבר הסכמת האחד להחזקת הסמים ע"י השני גם אם הוא יודע על החזקת הסמים, ובמקרה השני ניתן להסיק על הסכמה כזו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בכור. עו"ד שרעבי למערער, עו"ד וילכר למשיבה. 13.7.78).
ע.א. 863/76 - חברת המלח לישראל בע"מ נגד נתיבי ישראל חברה להובלה בע"מ ואח'
*הגנה של רכישה בתום לב. הוצאות משפט(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על מיעוט ההוצאות שנפסק - נתקבל).
המשיבה השנייה (להלן מפעלי מתכת) ייצרה נגררים והיא נמצאת בפירוק. המשיבה, נתיבי ישראל, רכשה אצל מפעלי מתכת נגרר שמספר שילדתו 6965 ומפעלי מתכת ביצעה את ההזמנה, קיבלה מנתיבי ישראל את מלוא המחיר, העבירה את הנגרר מבחן רישוי והנגרר קיבל לוחית זיהוי ונרשם על שם נתיבי ישראל. כשנה לאחר מכן הזמינה חברת המלח אצל מפעלי מתכת נגרר מאותו דגם עם שוני זעיר באורך ושוני במספר השילדה. חברת מפעלי מתכת לא סיפקה בזמן את הנגרר ולאחר חתימת הסכם נוסף והליכים מסויימים הביא אחד מעובדי חברת המלח, במרץ 1976, את הנגרר שנמכר קודם לכן לנתיבי
נפט אל חברת המלח והשאירו שם תוך הבטחה שתוך מספר ימים יתקן את הליקויים והפגמים בנגרר, יעביר אותו במבחן משרד הרישוי וירשום את הבעלות על שם חברת המלח. במחלוקת בין חברת המלח ובין נתיבי ישראל למי שייך הנגרר קבע ביהמ"ש המחוזי כי הנגרר שייך לנתיבי ישראל. הערעור נדחה. חברת המלח טענה שהיא רכשה את הנגרר בתום לב ממפעלי מתכת ועומדת לה ההגנה של סעיף 34 לחוק המכר באשר מפעלי מתכת מייצרים נגררים כאלה והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקי מפעלי מתכת. דא עקא שלצורך הגנת סעיף 34 צריך שהקניה וקבלת החזקה יהיו בתום לב וחובת הראיה בשאלה זו חלה על חברת המלח, וזו לא הצליחה להוכיח את תום לבה. מספר השילדה של הנגרר שהיא הזמינה היה שונה ממספר השילדה של הנגרר שהיא קיבלה, וכן סופק לחברת המלח נגרר שכבר היתה לו לוחית זיהוי עם מספר של משרד הרישוי ואין ספק שמסירת נגרר זה במקום הנגרר שהוזמן צריך היה להוות אור אדום לחברת המלח ולהעמידה על המשמר. אנשי חברת המלח ידעו שהנגרר שלהם טרם הועבר רישוי ועל כן צריכים היו לשאול כיצד הגיעה לוחית זיהוי של משרד הרישוי לנגרר אך הם לא שאלו כלל ולא התעניינו במה שרשום ברשיון הרכב. אכן התנהגות רשלנית, ואף רשלנות רבתי, אין בה מן ההכרח משום חוסר תום לב, אך היא יכולה לשמש כראיה לחוסר תום לב, ובעניננו לא הצליחה המערערת להוכיח את תום לבה.
למרות שהתביעה היתה על סכום של כ- 100 אלף ל"י נפסק בביהמ"ש המחוזי לטובת המשיבה סכום של 500 ל"י שכ"ט והמשיבה צודקת בערעורה. אי לכך הועמד סכום שכר הטירחה בשתי הערכאות על 7 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד מ. קונדה למערערת, עו"ד מ. שמיר למשיבה. 29.6.78).
ע.א. 541/77 - מרסל רוזנשטיין נגד מוריס ספרטוס.
*אכיפת פסק חוץ (הערעור נדחה).
ביום 17.2.76 ניתן במדינת אילינוי בארה"ב פס"ד לטובת המשיב ונגד המערער על סכום של כ- 123 אלף דולר. התביעה התבססה על שטר והוכרעה בהיעדרו של המערער שלא התייצב לדין למרות שהוזמן כדין. המשיב ביקש אכיפת פסה"ד מכח חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח - 1958, ביהמ"ש המחוזי החליט על אכיפת פסה"ד והערעור נדחה. התנאים לאכיפת פסק חוץ קבועים בסעיף 3 לחוק הנ"ל, והראשון מביניהם הוא כי הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו. באה עדות מומחה בדבר המשפט הנוהג במקום נתינתו וביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על עדות מומחה זה שההליכים היו כדין לפי החוק של אותה מדינה. תנאי נוסף בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור ובעניננו יכול היה המערער לערער תוך תקופה של 30 יום ולא ערער ועל כן אין זה עוד פס"ד שניתן לערעור. נכון שפסק דין שניתן בהיעדר הנתבע יכול, לפי החוק במדינת אלינוי, לבקש תוך שנתיים ביטול הפסק אם יוכל לבסס בקשתו על אחד מן הטעמים הקבועים בדין הנ"ל, ואולם סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ מדבר על פסק דין סופי שאינו ניתן עוד לערעור - הא ותו לא. לא מדובר בביטולו של פסק אלא בערעור עליו ואילו היו מבקשים להתנות את האכיפה גם בכך שקיימת אפשרות לביטול הפסק חזקה על המחוקק שהיה קובע זאת מפורשות.
בעת חקירתו החוזרת של המערער בביהמ"ש ניסה בא כוחו להניח את היסוד לטענה המתבססת על סעיף 6 לחוק שפסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הפסק ניתן ע"י ביהמ"ש שלא היה מוסמך לתתו עפ"י כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל. לפי כללים אלה יוכר בישראל פסק חוץ אם נתקיימו אחד משני התנאים שלהלן - לנתבע מקום מגורים באותה מדינה או היתה הסמכה לשיפוט. משמעות המונח "מגורים" אינה דוקא "תושב קבוע" אלא די אם נוצרה זיקת מגורים ארעית או אף מזדמנת בעת פתיחתם של ההליכים המשפטיים
שם. בעוד שחובת ההוכחה שנתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על התובע את אכיפת פסק החוץ, הרי מי שטוען טענת הגנה לפי סעיף 6 עליו הראיה. אם ביקש המערער לטעון שלא שהה בתחומו של ביהמ"ש באילינוי בעת פתיחת ההליכים המשפטיים עליו היה להוכיח זאת. הגנה זו הוגשה מבחינת הפרוצדורה באיחור אך בגלל מחדל דיוני זה לא היה ביהמ"ש מחמיר עם המערער, אילו הוכיח הלכה למעשה כי אכן ביהמ"ש של אילינוי לא היה מוסמך לתת פסה"ד לפי כללי המשפט הבינלאומי החלים אצלנו. אך בכך לא עמד המערער.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. גלעדי למערער, עו"ד מ. כספי למשיב. 21.6.78).
המ' 335/78 - מחמוד מוחמד אלחלואני נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על חומרת העונש בעבירות בניה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נדון בבימ"ש עירוני לשבעה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי וקנסות וכן ניתן צו להריסת מבנה שנבנה ללא היתר, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערער אם כי לדעתו העונש הוא חמור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. נוכח הנסיבות אין לומר שהעונש סוטה לחומרה עד כדי להצדיק התערבותה של ערכאת ערעור שנייה. עיקר החומרה שבמעשה המבקש לא היה בבנייה ללא היתר אלא בכך שהמשיך בבניה והשלים את הבניין לאחר שהומצא לו צו הפסקה שיפוטי בהתאם לחוק התכנון והבניה בו נצטוה להפסיק את המשך הבניה. המבקש המרה את פיו של ביהמ"ש ודבר זה משווה חומרה מיוחדת למעשה הבניה ומצדיק את עונש המאסר שהוטל על המבקש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד בלום למבקש, עו"ד נ. לבנה למשיבה. 18.7.78).
המ' 646/78 - קדוש ויקטור נגד מדינת ישראל.
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים מסוכנים בכמות כוללת של 9 גרם חשיש ונדון ל-20 חודשי מאסר בפועל ו-20 חודשי מאסר על תנאי, גזה"ד ניתן ביום 3.4.78 וביהמ"ש המחוזי הורה על עיכוב ביצוע גזה"ד עד לתחילת חודש אוגוסט מאחר שהנאשם החל בפברואר 1978 להשתתף בקורס מסגרות מכנית העומד להסתיים במחצית חודש אוגוסט. עתה מבקש המבקש להמשיך ולדחות את ביצוע גזה"ד עד לשמיעת הערעור. המבקש טוען כי היה שותף זוטר בביצוע העבירות, אין לו הרשעות קודמות, הוא נעצר תחילה עד תום ההליכים המשפטיים ושוחרר בערובה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון, הביא המלצה חמה מאת מפקדו בשרות המלואים, הביא מכתב מביה"ס, בו הוא משתתף בקורס, שהתנהגותו היא ללא דופי ושהוא משתתף באופן תקין בקורס ומשמש כעוזר מדריך בקורס לנערים, וכן הוא טוען כי יש לו סיכוי טוב לזכות בערעורו שהוגש הן על ההרשעה והן על חומרת העונש, מאחר שאינו מוסב על עניינים עובדתיים בלבד אלא גם בבעיות משפטיות. ב"כ המדינה טען כי אין בדברים האמורים כדי לסטות מן הכלל שמשהורשע אדם בעבירה ונגזר דינו עליו לרצות את עונשו מיד גם אם הוגש ערעור, ואין לסטות מכלל זה אלא כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, וכאלה אינן במקרה דנא. לטענתה, ההרשעה היא בעבירה חמורה וככל שידחה ביצוע גזה"ד יש בכך משום התערבות בעצם פסק הדין דבר שצריך היה להיעשות בדיון בערעור ולא בדיון על עיכוב ביצוע המאסר. גם השיקול של תהליך השיקום של המבקש הוא עניין לבית המשפט בערעור ולא עתה. השופט אלון החליט להיעתר לבקשת המבקש בציינו כי התלבט רבות, שהרי מדובר בעניין המיוחד בנסיבותיו לחומרה ולקולא. על פני הדברים דינה של הבקשה להידחות באשר מדובר בסחר בסמים מסוכנים שהיא עבירה שיש להתייחס אליה בחומרה רבה וללא סלחנות וכן מדובר בעונש מאסר לתקופה
ארוכה, ברם יש לשקול את כלל הנסיבות שהצטברו. אכן, שיקולים של שיקום אין מקומם בשלב הדיון בעיכוב ביצוע גזה"ד אלא בערעור אך זה הכלל ויש יוצא מן הכלל. המבקש נמצא בתהליך מתקדם של שיקום ולפי מכתב של מנהל בית הספר עשוי סיומו המוצלח של הקורס לשנות את מהלך חייו של המבקש. זו עבירתו הראשונה של המבקש הבא מבית של אנשים עמלים המתפרנסים מיגיע כפיהם ובו יש ילדים נוספים המתחנכים יפה. לנוכח הנסיבות האמורות יש לעכב את ביצוע גזר הדין.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אלטרץ למבקש, עו"ד ד. גורני למשיבה. 1.8.78).
ע.פ. 713/77 - נדב וייזל נגד מדינת ישראל
*עבירות מרמה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות לפי סעיף 266(ב) לפח"פ ולפי סעיף 9א לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מרמה) ונדון למאסר 3 חודשים ולקנס של 5 אלפים ל"י, ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער הוא קופאי של אגד ובתור שכזה קיבל פקדון של כסף מידי האגודה, אשר בו היה עליו להשתמש, לפי ההוראות של האגודה, לשם רכישת כרטיסי נסיעות ועל רכישות אלה ומכירות כרטיסים לנהגים חייב היה לדווח יום יום עם הכנסת הפדיון היומי לבנק לחשבון האגודה. הדיווח היה צריך להיות על מסמך של האגודה. יחד עם המערער עבד קופאי אחר בשם מעתוק שנכנס למצוקה כספית והמערער הסכים לעזור לו ע"י שמסר לו הודעות זיכוי שקיבל מן הבנק עבור כספים שהכניס כאמור. הדברים נמשכו שנים אחדות עד שהצטבר בחשבונו של המערער אצל האגודה גרעון של 32 אלף ל"י. את מצב קופתו ומצב המפרעה שקיבל העלים במתכוון, זייף את חשבונותיו ועזר גם למעתוק לזייף את הטופס שלו. אין לראות במעשיו של המערער מעשה של עזרה הדדית שבין שני קופאים של אגד כדי לקדם את עניני אגד, אלא ניתן להסיק מן הזיופים שהיתה למערער כוונה פלילית בעשותו את אשר עשה. עפ"י הודעתו של המערער במשטרה אין ספק כי ידע כל הזמן שהוא שולח יד בכסף לא לו על מנת לחלץ את חברו, מתוך תקוה ואולי אף בטחון שהלה יחזיר את כל החובות לפני שתהיה ביקורת. הלכה פסוקה היא שהתוחלת ואף הביטחון, שביום מן הימים יוכל הגנב להחזיר את הגניבה, אין בהם כדי לגרוע מן הכוונה האמורה בסעיף 263 לפח"פ, לשלול את הכסף מבעליו, דרך קבע, כשם שאין בעובדה שהגנב לקח את הכסף לא למענו אלא להיטיב עם מישהו אחר, כדי לשנות מאופיו של מעשה הגניבה. סעיף 9א הנ"ל קובע למזייפי מסמכים של תאגידים עונש חמור יותר מאשר למזייפי מסמכים סתם, וניתן היה להרשיע את המערער בזיוף מסמכי תאגיד. לעניין זה אין צורך שהמסמכים יעשו בידי התאגיד ודי בכך שיהיו משל התאגיד.
אשר לעונש - כבר התחשב ביהמ"ש בנסיבות המקלות, ואולם יש צורך בעונשי מאסר כדי להרתיע עבריינים בכח, ואנשי תאגידים, שבידיהם מופקדים כספים רבים, ולגביהם קיימים פיתויים גדולים. עליהם לדעת שאם שולחים יד בכספים המופקדים בידיהם ומועלים באמון דינם למאסר.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. חריש למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 4.7.79).
ע.פ. 373/78 - עמוס אזולאי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (בריחה ממאסר) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער ברח ממחנה מעשיהו ובגין כך נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מתברר שהמערער חזר בעצמו למאסרו לאחר כ- 30 שעות, ולטענתו ברח מפני שחשש לחייו מצד אסירים אחרים שהתנכלו לו. בינתיים הועבר לבית סוהר אחר ואף הוחזק חודש ימים במאסר מבודד והסבירות היא שגם ועדת השחרורים תתחשב בעבירתו הנוספת
כשתדון בשחרורו המוקדם. אי לכך נתקבל הערעור ותקופת המאסר בשל העבירה הנוכחית הועמדה על 3 חודשים.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. עו"ד מרוז למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 11.7.78).ע.פ. 121/78 - מרדכי חדד נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בפריצה לדירה ובגניבה מתוכה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של 9 חודשים במצטבר, ושני עונשים אלה מצטברים לעונש אחר של 9 חודשים שהמערער מרצה עקב עבירה אחרת. מכאן שעל המערער לרצות מאסר כולל של 30 חודש. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה לנוכח חומרת העבירה והרשעותיו הקודמות, ברם מסתבר שקיים סיכוי שהמערער יחזור למוטב, הוא נשא אשה כשהיא היתה בהריון ולפי תסקיר שרות המבחן הקשר בין בני הזוג הוא חיובי, התנהגותו של המערער בבית הכלא היא ללא דופי ואף למד מקצוע בבית הכלא. בהתחשב בסיכויי השיקום ניתן להפחית במידת מה את תקופת המאסר, באופן ששנה מאסר שהוטלה על המערער והמאסר של 9 חודשים שהופעל יהיו חופפים ועל המערער יהיה לרצות תקופה של 21 חודש בלבד.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד זיו למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 3.7.78).
ע.פ. 814/77 - יעקב בן ישי ואברהם אלבז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
באחד הערבים, בשעה 8 בערב, יצא העד מרציאנו מחנות מכולת של אביו הנמצאת בגבעת מרדכי בירושלים כדי לנסוע לביתו. אותה עת הגיעה מכונית נוסעים פרטית שהתקרבה לחנות והאירה עליה בפנסי המכונית, סבבה את המקום והתקרבה לפתח האחורי של החנות כשבתוך המכונית שלושה אנשים. המעשה עורר את חשדו של מרציאנו שרשם את מספר המכונית והודיע למשטרה על התנועה החשודה. באותו לילה, בשעה 3.30, ראה אחד השכנים ליד החנות טנדר ואנשים מעמיסים עליו סחורה מתוך החנות, וליד המקום גם חנתה מכונית פרטית. הוא הזעיק את המשטרה אך הטנדר הצליח להימלט. מאידך עצרו השוטרים את המכונית הפרטית וזו היתה המכונית שעליה הודיע העד מרציאנו בתחילת הערב למשטרה. בתוך המכונית הפרטית ישבו שני המערערים. השניים טענו בביהמ"ש שהסתובבו עם המכונית לטיולים מתחילת הערב עד השעה שנעצרו, אך ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסה זו וקבע כי אין לראות נוכחות המערערים במקום כמקרית ויש לראותם כמעורבים במעשה הפריצה. ביהמ"ש הרשיע את השניים ודן אותם ל- 6 שנים מאסר שמתוכם 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. אחת הטענות המרכזיות של המערערים היתה שביהמ"ש שגה כשלא מינה להם סניגורים. כמסתבר ביקשו השניים מינוי סניגורים, אך לא בדרך הקבועה בתקנות, ומכיון שהאישום אינו כזה שחייבים למנות סניגורים, אלא הדבר נתון לשיקול דעת ביהמ"ש, קבע ביהמ"ש לגבי אחד המערערים כי הוא בעל יכולת ואין ביהמ"ש צריך למנות לו סניגור, ואילו לגבי השני ביקש שהלה יגיש אישור שהוא בתהליך שיקום כדי שביהמ"ש ישקול מינוי סניגור אך הוא לא הגיש אישור כזה. ביהמ"ש העליון ציין כי התרשם שלא מדובר כאן באנשים חסרי כושר דיבור, וכי מתוך עיון בפרוטוקול עולה כי הם ניהלו היטב את חקירות העדים והסניגוריה שלהם. ברור כי השניים לא נהגו בהתאם לתקנות בבקשתם למינוי סניגור, אך עובדות פורמליות אלה לא היה בהן כדי להיות לרועץ למערערים אילו הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שנגרם להם עיוות דין. ברם לא היה כל עיוות דין ע"י אי מינוי הסניגורים. אשר לעונש - המערער אלבז שיש לו הרשעות
קודמות עבר ניתוח לב פתוח ואילו למערער ישי אין הרשעות קדומות. אי לכך הועמד עונשם על 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ברדוגו לבן ישי, המערער אלרז לעצמו, עו"ד ברנזון למשיבה. 18.7.78).
ע.פ. 323/78 - ששון דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של בעילת קטינה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בשעת המעשה היתה המתלוננת בת 15 וחצי והמערער בן 19 ואין חולק שהיא הסכימה למעשה הבעילה. בנסיבות המקרה נראה שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה ועל כן הועמד עונש המאסר בפועל על שנה ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד כ. חנוך למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 31.7.78).
ע.פ. 265/78 + 151 - שלמה בן ניסים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (פריצה ושימוש ברכב ללא רשות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות פריצה ושימוש ברכב ללא רשות ונדון בו ביום לשנתיים מאסר בפועל. למערער, שהוא רק בן 19, הרשעות קודמות רבות, ובעבר ניתנו לו הזדמנויות לחזור למוטב, אך חזר לסורו, כך שבנסיבות המקרה העונש אינו חמור כלל, ברם, הוגש תסקיר של קצינת מבחן שמתוכו נראה שהמערער מנסה לשקם את עצמו. מתוך רצון לעודדו ניתן להקל בעונשו באופן ש-15 חודשים יהיו מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ר. נגר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 5.7.78).
ע.פ. 19/78 + 884/77 - יגאל הררי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעורו של הררי על חומרת העונש נדחה וערעורם של שני המערערים האחרים נתקבל).
המערער הררי הגה רעיון פריצה וגניבה מבית אחותו, אך הוא לא השתתף בביצוע המעשה עצמו שבוצע בנשק חם. הררי הורשע בעבירה של גניבה ופריצה בלבד ונדון למאסר של 3 שנים ואילו השניים שביצעו את השוד הורשעו בעבירות שוד ונדונו ל- 12 שנות מאסר. ערעורם של הררי נדחה ושל השניים האחרים נתקבל. בהטילו על הררי עונש של 3 שנים מאסר כבר התחשב ביהמ"ש בעובדה כי הוא לא ידע שהגניבה תבוצע בצורה של שוד, ואולם כיעורה של מזימת המערער בעינו עומד תהיה אשר תהיה דרך ביצועה, אשר לשניים האחרים - זוהי הפעם הראשונה שהם נכלאו בבית הסוהר ואם כי דרך הביצוע של עבירת השוד מעידה על כך שהם מסוכנים לשלום הציבור ויש לכלאם לתקופה ארוכה, הרי לא התחשב ביהמ"ש המחוזי די הצורך בעובדה שעברם הפלילי אינו מצדיק את המסקנה שאפסה התקווה להחזירם למוטב. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל של השניים על 7 שנים.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. עו"ד מרוז להררי, עוה"ד זיו ומשגב למערערים האחרים, עו"ד גב' מ. נאור למשיבה. 11.7.78).
ע.פ. 746/77 - משה עזרן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד (הערעור נדחה).
באחד הערבים שיחק המתלונן קלפים בבית קפה בחיפה עם קבוצת אנשים וביניהם המערער. המתלונן הרויח במשחק זה סכום של 10 אלפים ל"י והיה לו סכום נוסף של 10 אלפים ל"י. משחק הקלפים נגמר בשעה 1.30 אחרי חצות ואז נכנסו המתלונן, הנאשם, ואנשים נוספים לבית קפה אחר, שם כיבד המתלונן את הנוכחים במשקאות וחילק סכומי כסף בין הנוכחים. לאחר מכן יצאו כולם מבית הקפה וכעבור זמן קצר הותקף המתלונן ונשדד. המשטרה הגיעה למקום ועצרה סמוך למקום חשוד שבינתיים ברח מהארץ ואילו המערער נעצר בשלב יותר מאוחר. בביהמ"ש המחוזי העידו המתלונן ואחד בשם ועיש כי
המערער השתתף בשוד. ועיש היה נוכח בכל שלבי המקרה וגם השתתף במשחק הקלפים. המערער כפר בכך ולטענתו מיד לאחר סיום המשחק עזב את בית הקפה שבו התנהל המשחק ונסע לקרית אתא. בביהמ"ש המחוזי העידה מלצרית מבית הקפה השני אשר לפי עדותה גם המערער היה בבית הקפה השני ועמד יחד עם כולם בקרבת מקום בעת השוד, אך לדברי העדה הוא לא השתתף בשוד עצמו. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עדותו של המתלונן יחד עם עדותו של ועיש וכן האמין למלצרית שהעד היה במקום אך לא האמין לה שלא השתתף בשוד, ודן אותו לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור הוגש על ההרשעה בלבד ונדחה. ביהמ"ש המחוזי ניתח את עדותו של המתלונן שעשה רושם של אדם המבקש להעיד אמת, אך נמצאו בעדותו סתירות ותמיהות שונות ועל כן קבע שאין להסתמך על עדות המתלונן בלבד אך ניתן לסמוך על עדותו יחד עם עדות ועיש ועדותה של המלצרית. הראיות נשקלו היטב בהכרעת הדין והסתירות בין עדי הראיה לא נעלמו מעיני השופטים ומטבע הדברים במקרה כגון זה ניתן למצוא סתירות בין עדים המתארים את פרטי המאורע. לטענה כי ועיש אסף גם הוא מן הכסף שהתפזר ועל כן היה שותף לעבירת השוד - לא היו ראיות קבילות בפני ביהמ"ש שהאיש היה שותף לעבירת השוד. גם אם נניח שואיש התכופף להרים את הכסף אחרי שהתפזר הרי לא היתה כל ראיה שהיה בעצה ,4י אחת עם התוקפים ושהוא השתתף בתקיפה ואין לראותו כשותף בעבירת השוד. על כל פנים ההרשעה איננה מבוססת על עדותו היחידה של ועיש אלא על דברי שני עדים. בין אם טענת המערער שכבר לא היה במקום בעת השוד היא טענת אליבי ובין אם זו רק טענה שלפיה נותק הקשר בינו לבין האחרים סמוך לשוד, הרי עובדה היא שהוא ניסה להרחיק את עצמו מן המקום וטענתו הופרכה ע"י דברי עדה שלא היתה עויינת לו ושניסתה לעזור לו. הפרכה כזו של טענת נאשם יכולה לכל הדעות לשמש חיזוק לראיות אחרות המצביעות על אשמת הנאשם.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מרקוביץ למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.7.78).
ע.פ. 862/76 - ג'אבר מליח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזוין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד מזוייו ונטילת רכב ללא רשות ונדון ל- 7 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער התחבר עם אחרים לצורך ביצוע השוד, גנבו מכונית באחד מרחובות ירושלים, אחד מן הפושעים השיג תת מקלע עוזי ותוך איום בכלי נשק נכנסו השודדים לחנות תכשיטים בירושלים ובאיומים שדדו תכשיטים בשווי של כ- 30 אלף ל"י. המערער הודה מיד בעבירה המיוחסת לו ושיתף פעולה עם המשטרה, אך גם אם מביאים זאת בחשבון אין בכך כדי לבטל את החומרה הנובעת ממעשהו ועברו הפלילי של המערער אשי שהורשע פעמים רבות בעבירות נגד הרכוש. בשעה שביצע את העבירות הנדונות היה מאסר על תנאי של 6 חודשים תלוי ועומד נגד המערער וביהמ"ש המחוזי עשה חסד עם המערער כשקבע שעונש המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את המאסר של 7 שנים. הכלל הוא שמאסר על תנאי שהופעל מצטבר לעונש של העבירה הנוספת, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים, וכאן מצא ביהמ"ש המחוזי טעם מיוחד בכך שעל המערער יהיה לשאת עונש מאסר לתקופה ארוכה. בהתחשב בכל הנ"ל אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. עו"ד טל-שחר למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 22.6.78).
ע.פ. 695/77 + 764 + 251 - אבנר עקביה נגד מדינת ישראל
*זיוף סימני זהוי בשלדות מכוניות וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות).
המערער הורשע בשני תיקים -בעבירות של שינוי סימני זיהוי של מכונית לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה
וכן בעבירות נוספות לפי פקודת התעבורה. העבירות מתייחסות לשינוי מספרי שילדות של מכוניות ע"י העברת המספר של מכוניות שהפכו לגרוטאות למכוניות שהובאו ע"י תיירים ללא תשלומי מכס או מס קניה. תחילה הואשם המערער גם בעבירת מרמה הנובעת מזיוף השילדה וזאת לפי סעיף 5 לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מרמה סחיטה ועושק), ברם לפני מתן פסה"ד ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד בו בוטלה ההרשעה של המערער דנא בעבירת זיוף דומה שהורשע בה קודם לכן, מפני שביהמ"ש העליון קבע שם ששילדת מכונית איננה "מסמך" הניתן לזיוף. פסק הדין הנ"ל ניתן ביום 21.11.77 ובפתח טענות הסיכום בביהמ"ש המחוזי לתיקים נשוא ערעור זה, שהושמעו כשבוע לאחר מכן, הודיע בא כח המדינה לביהמ"ש המחוזי כי לנוכח פסה"ד של ביהמ"ש העליון "אין עוד ביסוס מבחינה משפטית לאשמה של זיוף ולאשמה של שימוש במסמך מזוייף" ולכן, הודיע התובע, שיצמצם את טענותיו לאישומים בעבירות תעבורה, מכס ומס קניה. אז זיכה ביהמ"ש המחוזי את המערער מאשמת הזיוף. הכרעת הדין ניתנה ביום 16.2.78, אך עוד שבוע ימים לפני כן פסק ביהמ"ש העליון את פסקו בערעור פלילי אחר, הנוגע לזיוף שילדת מכונית, ושם קבע ביהמ"ש העליון כי זיוף כזה הוא בגדר "מסמך" שניתן לזייפו. בערעור דנא נתבקש ביהמ"ש העליון להרשיע את המערער בזיוף אך ביהמ"ש העליון לא נזקק לדרישה זו כי בעמדה שנקט נציג התביעה בביהמ"ש המחוזי יש לראות חזרה מן האישום בזיוף לפי סעיף 84 לחוק סדר הדין הפלילי ואת זאת אין עוד לתקן בערעור.
אשר למידת העונש הרי בשני התיקים הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער באופן כולל 9 חודשי מאסר והמערער טוען שנעשה לו עוול ע"י זה שהמשפטים שלו הוגשו בנפרד בגין 5 פרשיות שנתגלו בערך באותו זמן ולטענת המערער אילו נכללו כל הפרשיות בכתב אישום אחד היה יוצא בעונש קל יותר. ביהמ"ש העליון העיר כי הוא מוכן לראות את מעלליו של המערער ראיה כוללת, אך הנובע מזה שיש להחמיר אתו דוקא. מתברר שהמניפולציות שעשה המערער בסימני זיהוי של מכוניות נעשו אצלו כעיסוק של קבע ובמצח נחושה הוא חוזר לעיסוקו מידי פעם בפעם אף אחרי שכבר הובא לדין, והעונשים שהוטלו עליו אין בהם כדי להרתיע, לא את המערער שהוא עבריין מועד בעל הרשעות מרובות ולא עבריינים אחרים בכח. היה מקום למצות עם המערער את הדין עד תומו אילמלא הזמן הרב שעבר מביצוע העבירות עד למתן גזר הדין. על יסוד הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון ברוב דעות, מפי מ"מ הנשיא לנדוי, שאליו הצטרף השופט שמגר, לקבל את ערעור המדינה ולדון את המערער לעונשי מאסר מצטברים של 30 חודשים בשני התיקים.
השופט ויתקון בדעת מעוט קבע כי אמנם עונשי המאסר בפועל שהוטלו על הנאשם היו קלים מדי, ברם השאלה היא אם העונשים שהוטלו ע"י ביהמ"ש המחוזי היו מעוותים עד כדי לחייב התערבות ביהמ"ש העליון והתשובה לכך היא שלילית, על כן יש להשאיר את העונש ללא שינוי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. עו"ד א. בן טובים למערערת, עו"ד א. קנת למשיב. 2.7.78).
ע.פ. 860/76 - יוסף מהרשק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד של הנותן כשהמקבל זוכה (הערעור נדחה).
המערער הוא מנהלו ואחד הבעלים של מפעל תעשייתי שהיו לו קשרי מסחר עם מערכת הבטחון וסיפק ציוד לחיל האויר. הוא הציע בשלוש הזדמנויות מתנות לראש להק ציוד של חיל האויר תא"ל ירון. באחת ההזדמנויות הציע לו רשם קול זעיר שסרב לקבל, בהזדמנות אחרת נתן לו מערכת כלי אוכל ששווייה היה כ- 70 ל"י בשנת 1973, ובהזדמנות נוספת נתן לירון מערכת סכו"ם ששוויה היה בשנת 1974 כ- 500 ל~י. בגין הנ"ל הועמדו לדין המערער כנותן שוחד וירון כמקבל שוחד. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שלירון לא היתה כוונה הפלילית הדרושה כדי שקבלת הדברים יחשבו לו כקבלת שוחד, ובאשר
למערער קבע ביהמ"ש כי הוא לא היה תמים והציע את המתנות כדי לשאת חן בעיני ירון וליצור בלבו יחס אוהד כלפי הענינים הכספיים של החברה בדרך כלל, היינו להטות את ירון במסגרת ביצוע תפקידיו הרשמיים למשוא פנים לחברה כאמור בסעיף 4 לחוק השוחד. אי לכך זיכה ביהמ"ש את ירון והרשיע את המערער. הערעור נדחה. אין למצוא פגם במסקנה הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי. המערער היה מעוניין ביחס אוהד מצד כל אלה שהיתה להם יד בהכרעות הנוגעות לרכישת מוצרי החברה וירון היה אחד מהם ועל כן ביקש את קרבתו. אין הסבר אחר להתנהגותו של המערער מאחר ובין השניים לא נקשרה ידידות שתצדיק משלוח מתנות ואפילו במסגרת העבודה היו יחסיהם פורמליים גרידא ללא קירבה אישית. לטענה כי מתן שי לחגים הוא בגדר נוהג שהשתרש בציבור - ראשית, המתנות שניתנו לירון לא היו בתקופות החגים, ויתירה מזו, גם אילו היו אלה שי לחגים הרי אין הדבר מסיר ממתנות אלה את התו של מתן שוחד. העובדה שהמתנות היה להן שווי מועט אינה מצביעה על כך שלא נועדו לשוחד. המערער ידע כי לא יוכל לשחד את ירון ועל כן נתן לו מתנות שלא יהיו חורגות מהנוהג המקובל והכוונה היתה ליצור אתו יחסים טובים. לטענה כי מדובר במתת של יחסי ציבור - במקרה כזה נותנים דברים שעליהם חרוט שם של המפעל הנותן ועל כן אין גם לראות במתנות מתת של יחסי ציבור. ביהמ"ש המחוזי העיר בגזר הדין שאינו יודע אם משוא הפנים שהמערער קיווה לקבלו היה בתחום עיסקי, או שמא לפחות חלק ממעשיו נשא סממן חברתי כשהמערער מקווה ליצור קשרים חברתיים עם ירון כדי שיוכל לקשט את הסלון שלו בתא"ל של צה"ל. מכאן ביקש המערער להסיק כי גם ביהמ"ש המחוזי היה לו ספק אם הכוונה היתה מתן שוחד או מתנה חברתית. אין הדבר כך, שכן ביהמ"ש המחוזי לא קבע זאת באופן מוחלט, ברם גם אילו קבע זאת ביהמ"ש המחוזי באופן מוחלט, לא היה בכך כדי לעזור למערער שכן סממן חברתי זה קשור לדרגה ולתפקיד של המקבל ולא עם האישיות שלו, ובנסיבות שהוכחו גם טובת הנאה חברתית היא טובת הנאה לצורך חוק השוחד. דבר זה נכון במיוחד כשמדובר באנשי עסקים שלגביהם השאיפה לזכות בקירבה חברתית עם אנשי שררה קשורה קשר בלתי מנותק עם הרצון להפיק תועלת עסקית ביחסים אלה.
פסק הדין ניתן מפי השופט אשר והסכים השופט בכור.
השופטת בן פורת הסכימה עם פסק הדין אך באשר לקביעה כי גם טובת הנאה חברתית היא טובת הנאה לצורך חוק השוחד הסתייגה השופטת בן פורת. המערער הוא נותן השוחד ואילו "טובת ההנאה החברתית" שרצה המערער כי ירון יעניק לו אינה בגדר "פעולה במסגרת תפקידו" של מקבל השוחד.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 24.7.78).
ע.פ. 795/77 - מדינת ישראל נגד עמוס סולמי ושמעון כהן
*הרשעה בקשירת קשר לרצח וקולת העונש (הערעור של המשיבים נדחה והערעור על קולת העונש נתקבל).
למשיב עמוס סולמי את בשם יעקב שהואשם בהחזקת כמות גדולה של אופיום ועדי התביעה העיקריים היו אמורים להיות שמואל קטלן ואשתו רינה. המערער סולמי ניסה מספר ימים לפני מתן העדות להניא את העדים ממתן עדות וכשהעירה לו רינה קטלן כי הוא ודאי מוכן להרוג אותה השיב כי הוא לא צריך להרוג אותה בעצמו וכי ישלח אחרים להרוג אותה. בערב לפני מתן העדות אירעה התפוצצות בדירת הזוג קטלן אך שמואל קטלן לא היה בבית ואותה עת באה ללון בדירה חברתה של קטלן רינה אשכנזי וזו נהרגה בהתפוצצות. שני המשיבים הואשמו בעבירה של קשר לבצע רצח והורשעו בעבירה זו, וסולמי הורשע גם בעבירות של השפעה על עדים, הטרדתם ואיומים. הוטל עליהם עונש מאסר של 4 שנים. ערעורם של המשיבים נדחה וערעורה של המדינה נתקבל ועל השניים הוטל עונש מאסר של 7 שנים שהוא העונש
המקסימלי בעבירה של קשירת קשר לבצע רצח. לצורך ההרשעה הסתמך ביהמ"ש גם על עדותו של אחד יעקב הרוש, שהוא עבריין מועד, הגר בבית שבו היה הפיצוץ, כי שני המשיבים באו אליו מספר ימים לפני המעשה כדי שיעזור להם בהטמנת חומר נפץ בחדר של משפחת קטלן. לבסוף הוא לא השתתף במעשה שכן נעצר יומיים לפני הפיצוץ באשמה אחרת של רצח. באשר למשפטו של הרוש בעבירת הרצח שהואשם בה הבטיחה לו תחילה המדינה חסינות אך לאחר מכן הפר הסכם עם המדינה והוחלט להאשימו בעבירת רצח. לבסוף הוחלף האישום מרצח להריגה ומפקח המשטרה מרוז שטיפל בעניין נשוא משפט זה הופיע במשפטו של הרוש כעד אופי למענו. נראה איפוא שהרוש נתן את המידע נגד המערערים כדי לזכות בהקלה ביחס התביעה אליו. אך למרות זאת ולמרות נקודות תורפה אחרות שנתגלו בעדותו, כגון סתירות שונות, לא ביטל ביהמ"ש את ערך עדותו כליל, אך התייחס אליה בכל הזהירות הדרושה והחליט לסמוך עליה רק במידה שנמצאו לה ראיות סיוע. אלה היו דרושות בלאו הכי, כי אמנם העיד הרוש שרק למראית עין הביע נכונות לעזור למערערים בביצוע מזימתם, אך אין לדעת בביטחה אם לא היה זה מעצרו שמנע ממנו להשתתף עם הקושרים. על אף הסתירות שנתגלו בעדותו של הרוש, יכול היה ביהמ"ש, יחד עם ראיות אחרות שתמכו בעדותו, להגיע למסקנת ההרשעה, הלכה פסוקה היא שמותר לביהמ"ש להשתכנע בנכונותה של עדות או חלק של עדות במידה והיא מסתייעת כך, אף כי לא היה מוכן להרשיע על פיה אילו היתה זאת עדות יחידה ללא סיוע ממקור אחר. ביהמ"ש קיבל כראיות סיוע דברים שהעיד המפקח מרוז על שיחה בין הנאשמים לאחר מעצרם, ושאותה שמע מרחוק ע"י מכשיר האזנה, ברם מתמיה הדבר מדוע לא הקליט את הדברים כפי ששמע אותם, ומדוע העיד רק על סמך רישומים חטופים שעשה מהשיחה. יש ליחס משקל קטן מאד לרישום מעין זה. שונה הדבר ביחס לזכרונות דברים שרשם מפקח מרוז מתגובותיו של המערער עמוס סולמי בעת חקירתו, שכן סולמי לא הסכים לדבר עם המפקח מרוז אם הוא ירשום במקום את הדברים, ולא היתה ברירה אלא לרשום את הדברים לאחר מכן ולהעיד עליהם.
עפ"י הממצאים הוכח הקשר הפלילי בין שני המערערים כי פנייתם אל הרוש שיטול חלק בקשר מהווה ראיה ניצחת לכך שלפני הפנייה הסכימו המערערים על ביצוע המעשה הפלילי. הכוונה להרוג מוכחת ע"י הסכמתם להניח את חומר הנפץ בתוך דירת המגורים של בני הזוג קטלן, ולא צריך היה להוכיח מתי בדיוק נוצר הקשר הפלילי בין המערערים לראשונה, אלא די להוכיח שכאשר הופיעו אצל הרוש כבר היה קיים קשר זה ביניהם.
אשר למידת העונש - החליט ביהמ"ש העליון להטיל על הנאשמים את העונש המירבי הקבוע בחוק על קשר לרצח. התופעה הממאירה של הפחדת עדים המסכנת את עשיית הדין בעבירות חמורות יש להילחם נגדה מה גם שהדברים הגיעו לקשר פלילי בכוונה לחסל חיסול פיזי את העדים. מאידך החליט ביהמ"ש העליון שלא להטיל על סולמי עונשים מצטברים בגין הטרדת העדים והסתפק בהטלת עונשים חופפים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עוה"ד בראונר וריכטמן למשיבים. 5.7.78).
ע.פ. 478/78 - יעיש דברה ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
אין עילה להיעתר לערעור זה. בבימ"ש השלום בדימונה מכהן רק שופט אחד ואם אותם נאשמים שכבר נדונו בעבר מובאים שוב בפני אותו שופט אין לדבר תקנה. עפ"י תקנה 132 א' לחוק סדר הדין הפלילי חייב שופט לפסול את עצמו אם הוכיח הנאשם קיומה של עילה הנותנת יסוד לחשש שלשופט דעה קדומה כלפיו ושעל כן לא יזכה הנאשם למשפט צדק. שופט מקצועי יודע היטב שבבואו לדון באישום עליו להתעלם מהרשעות קודמות של הנאשם או ממשפטים קודמים שהתנהלו בפניו והוא מסוגל לעשות כן.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. אלטרץ למערערים, עו"ד גב' גורני למשיבה. 1.7.78).
ע.פ. 48/78 - מדינת ישראל נגד מליח חרוף
*הרשעה בסחר בסמים כשאלה נתקבלו כמשכון (הערעור נתקבל).
המשיב נראה בירושלים המזרחית כשהוא מחזיק בחבילה ושוטרים שנמצאו בסביבה הלכו אחריו ועצרוהו כשבחבילה חשיש במשקל כ- 7 ק"ג. הוא הואשם בסחר בסמים, באשר לטענת התביעה קיבל את הסם תמורת 5 אלפים ל"י, וכן בהחזקת סם. המשיב טען כי לא ידע שבחבילה הוא מחזיק סמים וכי קיבל את החבילה כמשכון ממישהו עבור כסף שהוא היה חייב לו. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למשיב שלא ידע כי מדובר בסם, אך כיון שקיבל את טענתו שהסם ניתן לו כמשכון זיכה את המשיב מן האישום בסחר בסמים, והרשיעו רק בהחזקת סמים ודן אותו לקנס של 10 אלפים ל"י ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל. בערעור העלתה המדינה טענה שגם אם נכון סיפורו של המשיב כי קיבל את הסם כמשכון הרי עבר בכך עבירה של סחר בסמים, שכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים אסור לאדם לעשות "שום עיסקה אחרת בסם מסוכן", ונטילת משכון של סם באה בגדר עיסקה אחרת. טענה זו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי, ועל כן אין לבוא בטרונייה עם השופט שלא דן בה. אולם עכשיו כשהשאלה הועלתה בערעור, אין ביהמ"ש פטור מלדון בה. צודקת המדינה בטענתה זו שאכן משכון מהווה עיסקה בסם האסורה עפ"י החוק, וכשהעובדות של קבלת המשכון נתגלו מפי המשיב עצמו ואין חשש של עיוות דין אם יורשע עפ"י עובדות אלה, יכול ביהמ"ש להשתמש בסמכות הנתונה בידו עפ"י סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי. אי לכך הורשע המערער גם בעבירה של סחר בסמים, אך בהתחשב בכך שהמקרה אירע בשנת 1975, שהמשיב הוא בן 64 ולא הסתבך עד כה בעבירה פלילית ישאר המאסר על תנאי על כנו ולא יוטל על המשיב מאסר בפועל. עם זאת הועלה הקנס לסך 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. עו"ד י. וילכר למערערת, עו"ד אלטרץ למשיב. 22.6.78).
ע.פ. 259/78 - מוסה אבו רביע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר הנוגדת עדות שנמסרה במשטרה) (הערעור נדחה).
המערער נתן עדות שקר במשפטו של נאשם ברצח, וחזר בו מהודעות אמת שמסר במשטרה וטען שלא הכיר כלל את הנאשם במשפט והתכחש לכל מה שסיפר במשטרה לגבי פרטים חיוניים של המשפט. כמסתבר היה קשר בין עדות השקר לבין זיכויו של הנאשם במשפט הרצח שנגדו העיד המערער במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער במתן עדות שקר ודן אותו ל- 5 שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. בביהמ"ש המחוזי טען המערער שהתכחש להודעותיו במשטרה מפחד איומים כלפיו וכלפי בני משפחתו שהשמיעובני משפחת הנאשם ברצח, אך ביהמ"ש המחוזי העיר שאין בפניו ראיות שאמנם היו איומים כאלה, ולהחמרת העונש ציין ביהמ"ש המחוזי כי עליו להטיל מורא יותר גדול מכפי שהיה מקובל כדי שיראת העונש של עדות שקר לא תהיה פחותה מהסכנה הרחוקה שלביצוע איומים אם היה בהם ממש. ביהמ"ש העליון ציין כי אין מקום להקל בעונש למרות חומרתו, אפילו יש ממש בטענת המערער בדבר איומים שהושמעו נגדו. עדים החוזריםמהודעותיהם במשטרה מחשש שיבולע להם, הפכו לחזיון נפרץ בבתי המשפט עד כדי כך שהדבר פוגע קשות ביעילות השיפוט בפלילים. נחוץ משקל נגד שימנע או לפחות יפחית מחומרתה של תופעה זו, ואין אמצעי לכך אלא החמרת העונש לשם הרתעת העבריינים בכח. התחשבות בנאשם כפרט חייבת לסגת מפני השיקול המכריע של השמירה על תקינות השיפוט הפלילי ובצדק העלה ביהמ"ש המחוזי את מידת העונש במקרה זה מעל למקובל עד כה. במגמה זו יש להמשיך בהיותה כורח השעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד אלטרמן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה, 5.7.78).
ע.פ. 810/77 - מוסא אלהור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לאינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של נסיון לאינוס ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - עדות המתלוננת היתה מהימנה על ביהמ"ש ונסתייעה בממצאים רפואיים ובהודעה של הנאשם מחוץ לכתלי ביהמ"ש. אין גם ממש בטענה המשפטית של הסניגור שהמעשה שעשה המערער במתלוננת היה מעשה מגונה בכח ולא הגיע לידי נסיון לאינוס. צדק ביהמ"ש המחוזי כי המערער "התחיל לבצע זממו" במה שעשה, וזממו היה לאנוס את המתלוננת, ולעניין זה אין נפקה מינה מהו השלב (או האיזור) המסויים שאליו הגיע המערער. אשר לעונש הוא מפתיע בקולתו ואין להקל בו עוד.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אלון. עו"ד בלום למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 6.7.78) .
ע.פ. 100/78 - אלברט אוחיון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י עובד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער עבד כטבח במחנה של משרד התקשורת ברפידים ובאחד מימי דצמבר 1975 בדק המתלונן בן דוד, מקציני הבטחון של משרד התקשורת בסיני, את תכולתה של משאית של משרד התקשורת שהיתה בדרכה מרפידים לירושלים ושהיתה נהוגה בידי גיסו של המערער ובאותה משאית נמצאו ארגזי מצרכים אשר לטענת התביעה נגנבו מהמחנה של משרד התקשורת. משחקר קצין הבטחון את המערער פרץ הלה בבכי והודיע כי הוא מתפטר והסביר שגנב את המצרכים מחמת מצבו הכלכלי הקשה, לנוכח ההודעה של המערער שהוא מתפטר ראה קצין הבטחון את הפרשה כגמורה לאחר שדיווח עליה לממונה על המערער. אחרי האירוע יצא קצין הבטחון לשירות מילואים ונפצע בתאונת דרכים וחזר לסיני רק לאחר חצי שנה. אז נוכח לדעת כי המערער עוד לא התפטר, ושוב עיכב את נקיטת האמצעים נגד המערער עד לפברואר 1977 כאשר התלונן על המקרה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי שמע את עדותו של קצין הבטחון וכן את עדויות המערער וגיסו נהג המשאית ונתן אימון מלא בגירסת קצין הבטחון, הרשיע את המערער ודן אותו ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי. הרשעה זו בדין יסודה לנוכח מסקנת ביהמ"ש המחוזי להאמין לקצין הבטחון. העובדה שעיכב את הגשת תלונתו למשטרה היא מתמיהה, אך האיש לא נחקר ע"י הסניגור בעת שמסר את עדותו בביהמ"ש. אשר לעונש - יש מקום לתת משקל לתקופה הרבה שחלפה מעת האירוע ועד לפתיחת החקירה וזאת בשל התנהגותם של הממונים הישירים על המערער במשרד התקשורת. אי לכך יש להעמיד את העונש על שלושה חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, גב' בן פורת. החלטה השופט שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 13.7.78).
ע.פ. 6/78 מיכאלה לבנטל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערערת הורשעה בלמעלה מ- 20 עבירות של גניבה, מרמה והפצת מסמכים מזוייפים ונדונה ל- 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר באשה צעירה בת 36, אשה לבעל מסור ואם לילדים, אך למערערת הרשעות קודמות שרישומן משתרע על ארבעה עמודים ועל כן אין לומר שהחמירו בעונשה יתר על המידה. היא הורשעה לראשונה בשנת 1959 כשהיתה בת 17, היא הועמדה תחת פיקוח קצין מבחן שלא הועיל, נעשו פעולות שיקום כלפיה וגם הם לא הועילו, ושוב הוטל עליה מאסר על תנאי ופיקוח נוסף אך גם הם ללא הועיל. בנסיבות אלה השיקול הראשוני שעל ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו צריך להיות הגנה על הציבור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, שמגר. המערערת לעצמה, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 9.7.78) .