ע.א. 417/76 - רשות הנמלים בישראל נגד מדינת ישראל וחברת צים
*שער התשלום של נזק לסחורה שנרכשה במטבע חוץ.
* שיעורי ריבית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופט חלימה) - הערעור נדחה פרט לשינויים בשער הריבית).
העובדות:
המדינה ייבאה 29 משטחים של אלקטרודות מארה"ב. ההובלה נעשתה באניה של צים. 22 משטחים נמסרו למשיבה ואילו 7 נעלמו ואותרו לאחר חודשים כשהיו מקולקלים. באשר לשבעה אלה קבע ביהמ"ש המחוזי כי לגבי 2 מהמשטחים אחראית חברת צים. באשר אלה התקלקלו עוד באניה ולגבי 5 משטחים אחראית רשות הנמלים לנזק. ביהמ"ש חייב את רשות הנמלים לשלם למשיבה סכום של כ- 130 אלף ל"י בצירוף ריבית והוצאות. האלקטרודות נרכשו במטבע חוץ והחיוב בוטא במטבע חוץ ליום מתן פסה"ד ותורגם לל"י לפי השער באותו יום. הערעור נסב על החיוב באופן כללי, על ביטויהחיוב במטבע חוץ ועל שער הריבית.
ההחלטה - השופט בכור:
א. לענין אחריות רשות הנמלים לנזק, באו ראיות בפני ביהמ"ש המחוזי שיכול היה ,98 לסמוך עליהן, כי רק שני משטחים היו במצב נזוק בעת שאלה הגיעו לנמל ואילו ל- 5 אחרים אחראית המערערת.
ב. באשר לגובה הנזק - ביהמ"ש לקח בחשבון סכום של כ- 3,560 דולר כמחיר כל משטח, וזאת על בסיס של מחיר ממוצע של המשטחים שהיו ביניהם יקרים יותר ויקרים פחות. לא הוכח איזה סוג אלקטרודות נזוק למרות שניתן היה להוכיח איזה סוג נזוק. במקרה כגון זה לא יהיה בדרך כלל מקום לחייב בתשלום לפי מחיר ממוצע אלא לפי המחיר הזול ביותר. ברם, מסתבר שהמחיר הממוצע גבוה בסך הכל בכ- 2 אחוזים מהזול ביותר, ומאידך המחיר שחושב אינו כולל את דמי ההובלה, הביטוח ויתר ההוצאות שללא ספק עולים על שני אחוזים מהמחיר ועל כן אין להתערב בכך.
ג. ביהמ"ש המחוזי העריך את הנזק בדולרים לפי יום מתן פסק הדין ויכול היה ביהמ"ש לעשות כן. הסחורה נקנתה במטבע חוץ ואת ההמרה למטבע ישראלי יש לעשות לפי שער החליפין ביום מתן פסה"ד או תאריך סמוך לו ככל האפשר.
ד. ביום מתן פסה"ד לא הביאה המדינה ראיה על שער הדולר וביהמ"ש קיים ישיבה נוספת בה קבע את השער עפ"י עדות שהובאה לפניו. ביהמ"ש יכול היה לעשות כן ולא נגרם בכך כל עוול. למעשה יכול היה ביהמ"ש לקבוע סכום מסויים בדולרים שישולם לפי לירות ובהיעדר הסכם על השער היו ננקטים הליכי הוצאה לפועל ושם היה נקבע מה היה השער ביום הקובע. על כן אין לומר שבמקרה זה לא הוכח הנזק ושהשופט חייב היה לדחות 'אי את התביעה. אין חשיבות לכך שפסה"ד על שיעור הדולרים נקרא פס"ד וההחלטה על שער חליפין נקראה "החלטה משלימה את פסק הדין" ואין ממש בטענה שהשופט סיים את מלאכתו בפסה"ד הראשון ולא יכול היה לשוב ולטפל בעניין. בפסה"ד הראשון קבע השופט במפורש כי יעשה את החישוב של השער בשלב שני וממילא יכול היה לעשות כן. כמו כן שער החליפין של הדולר שנקבע לאותו יום פורסם בילקוט הפירסומים וניתן היה להסתמך על פרסום זה בלי ראיה שהובאה מבנק ישראל.
ה. הנזק חושב לפי מחיר המשטחים שנזוקו פחות 10 אלפים ל"י שהמדינה קיבלה ממכירת האלקטרודות הנזוקות. טוענת רשות הנמלים כי שמאים העריכו את ערך הסחורה הנזוקה בסכום של 60 אלף ל"י וצריך היה לנכות סכום זה משיעור החוב ואולם זו היתה הערכה שלא מומשה. הוברר שמשרד הביטחון עשה כמיטב יכולתו למכור את הסחורה במחיר הטוב
ביותר והוציא לשם כך מכרזים, אך לא הצליח להשיג יותר מאשר 10 אלפים ל"י, ועל כן, לא היה מקום לנכות יותר מן המחיר שהושג.
ו. אשר לשאלת הריבית - ביהמ"ש המחוזי חייב את רשות הנמלים לשלם ריבית לפי השער המקסימלי על פי חוק פסיקת ריבית, והוא 11 אחוז מיום הגשת התביעה עד 14,5.73, 15 אחוז מאותו יום ועד 23.1.75 ו-22 אחוז מאותו יום ועד ליום התשלום. צודקת רשות הנמלים כי כאשר הנזק הוערך במטבע זר ביום מתן פסה"ד אין לשלם את מלוא שיעור הריבית הנהוג בחובות במטבע ישראלי. ניתנו בעבר מספר פסקי דין הנוגעים לריבית שיש לשלם כאשר החוב משוערך בצמידות והשאלה טרם הוכרה סופית באופן חד משמעי עד היום. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי השיעור המתאים לחובות כגון אלה הוא 11 אחוז ריבית. השופט לוין דן בפסק דין קצר בשאלות הנוגעות לקביעת שיעורי הנזק במטבע זר, ובאילו נסיבות יכול ביהמ"ש לבטא את שיעור הפיצוי במטבע זר או המרתו ללירות ישראליות וכיוצא באלה שאלות.
(בפני השופטים: עציוני, בכור, לוין. עו"ד י. זיסמן למערערת, עו"ד גב' רובינשטיין למדינת ישראל, עו"ד ד. מכלוב לצים. 20.7.78).
ע.א. 127/78 - קבוצת בוני ערים בע"מ נגד אשדוד אינבסטמנט ואח'
*הפרת הסכם והנזק שנגרם בעטיו.
* חישוב שער הדולר של סכום שחולט ע"י הצד המקיים את ההסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 1661/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת (להלן המוכרת) רכשה מהמדינה זכויות בעלות בשטח נרחב שעליו היתה אשדוד אמורה לקום והיה עליה לפתח את השטח. לשם ביצוע תוכניותיה עשתה הסכם עם המשיבה (להלן הקונה) וחברה נוספת, שתאריכו 31.12.63. על פי ההסכם מכרה המערערת לקונים שטח של 300 דונם ונקבעו תנאי תשלום שונים, כאשר המערערת התחייבה לבצע עבודות פיתוח, התשלומים לא שולמו בזמן ונעשה הסכם שני בין המשיבה לבין המערערת כשהמשיבה השאירה לעצמה זכויות ל-150 דונם והתשלומים אף הם נחצו בין המשיבה לבין הקונה האחרת. המשיבה לא עמדה גם בהסכם הנוסף לתשלומים והמערערת לא ביצעה את עבודות הפיתוח. בשנת 1967 ביטלה המוכרת את ההסכם ובשנת 1972 הגישה הקונה תביעה להשבת סכומים ששילמה ואילו המוכרת הגישה תביעה נגדית לנזקים שסבלה. עד לביטול ההסכם שילמה המשיבה סכום של כ- 350 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המוכרת היא שהפרה את ההסכם בכך שלא פתחה בעבודות הפיתוח אך ביהמ"ש העליון לא קיבל את פירושו של ביהמ"ש המחוזי לסעיפים השונים בהסכם השני, והגיע למסקנה כי כאשר הקונה חדלה לשלם את התשלומים שהיתה צריכה לשלם, עדיין לא היתה החובה מוטלת על המוכרת להתחיל בעבודות הפיתוח. אי לכך התקבל הערעור באשר לשאלה מי הפר את ההסכם. למרות שקבע שהמוכרת היא שהפרה את ההסכם ועליה להשיב לקונה את הכספים שקיבלה, נכנס ביהמ"ש המחוזי גם לשאלה אם המוכרת סבלה נזקים וקבע כי המוכרת לא סבלה נזקים. גם על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בפירוש ההסכמים השונים, מועדי התשלום וההתחייבות של המוכרת לבצע את עבודות הפיתוח, המסקנה היא כי ההסכם הופר ע"י הקונה והמוכרת רשאית היתה לבטלו. השאלה שנותרה היא מה סכום הנזק שסבלה המוכרת ושאותו היא זכאית לנכות מהסכום שבידיה, ומה הסכום בלירות ישראליות שמתוכו יכולה המוכרת לקזז את נזקיה שכן את הכסף קיבלה במטבע חוץ.
ב. לשאלת גובה הנזק - קבע ביהמ"ש המחוזי שהמוכרת לא סבלה כל נזק כיון שאפילו ירד שווי הקרקע בזמן ביטול ההסכם, במאי 1967, לעומת מחירו לפי ההסכם, הרי המוכרת לא מכרה את הקרקע ולא מימשה את הפסדה ובינתיים, עד לבירור המשפט, שב ועלה שוויה והוא מרובה עתה על המחיר שנקבע בהסכם. נימוק זה אינו נכון. אכן, הצד הנפגע חייב להקטין את נזקו ככל שהוא יכול, אך אין הוא חייב להימנע מלמכור את הנכס בשוק מתוך צפייה לעליית המחיר, ואם נמנע ועלה המחיר, אין זה ענינו של הצד המפר. ג. עד להפסקת התשלומים שילמה הקונה למוכרת סכום של כ- 700 אלף דולר כשהשער היה 3 ל"י לדולר, כך שהתמורה בלירות לדולרים שקיבלה המוכרת היה כ- 2.1 מליון ל"י ולפי חוות דעת שמאי הנזק הוא 3.5 מליון ל"י. המוכרת תבעה, איפוא, 1.4 מליון ל"י דמי נזק. ברם, בשעת הגשת התביעה היה השער 4.20 ל"י לדולר והקונה תבעה לשלם לה סכום של לירות לפי השער של 4.20 ל"י לדולר. ואמנם קיימת אפשרות לקבל פס"ד על סכום במטבע חוץ או על סכום במטבע ישראלי השווה למטבע חוץ כשערו ביום התשלום. טענת המוכרת היא שכאן לא היה מקום לראות את התשלום שנתקבל על חשבון המחיר כתשלום במטבע חוץ ושלא היה מקום לראות את החוב, שעילתו מעין חוזית כחוב במטבע חוץ. בטענה זו אין ממש, שכן התשלומים נתקבלו ברשות האוצר במטבע חוץ, ואם כי ,אי הנכס נמכר בלירות ישראליות נקבע במפורש שהמחיר יחושב וישולם בדולרים. על כן אילו חוייבה המוכרת להחזיר לקונה את הכסף היתה צריכה להחזירו כערכם של הדולרים ביום התשלום או להשיב בדולרים.
ד. ברם, כאן רשאית המוכרת לחלט לעצמה את סכום הנזק והשאלה היא אם לצורך החישוב יש לראות את הסכום בדולרים ששולם כערכו בלירות היום או כערכו במועד אחר. קיימות לכאורה 3 אפשרויות : לראות את הסכום האמור כערכו בזמן ביטול ההסכם, דהיינו לפי 3 ל"י לדולר, או כערכו בזמן הגשת התביעה הנגדית דהיינו לפי 4.20 ל"י לדולר, או כערכו היום דהיינו כ- 18 ל"י לדולר. התשובה היא כי הקביעה צריכה להיות בהתאם למועד שבו התגבשה זכותה של המוכרת להיפרע את נזקה מתוך הכסף שבידה. בהסכם נאמר כי במקרה של ביטול החוזה תהיה המוכרת רשאית לעכב תחת ידה כל סכום לכיסוי נזקיה. לא די בביטול ההסכם לשם החלת הזכות שניתנה למוכרת ולא די בהודעה סתמית של המוכרת שהיא מחלטת כספים לכיסוי נזקיה, אלא על המוכרת להודיע לקונה מה סכום הנזק שהיא סבלה ושהיא מנכה סכום זה ודבר זה נעשה רק בעת הגשת התביעה הנגדית היינו בשער של 4.20 ל"י לדולר.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עוה"ד ליפשיץ ור. וולפסון למערערת, עו"ד בן נפתלי למשיב. 31.7.78).
ע.פ. 23/78 - יהודה סויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד מלילות השבת נפרצה חנות בגדים ברחוב יפו בירושלים ונגנבו ממנה דברי לבוש בשווי של כ- 95 אלף ל"י. המערער ועוד אחד הורשעו בביצוע ההתפרצות והמערער נדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל מאסר על תנאי של 7 חודשים במצטבר. הערעור נדחה. בשעת ביצוע הפריצה נשבר חלון הראווה ורסיסים, שעל חלקם נמצאו כתמי דם פוזרו בסביבה. המערער הגיע לבית חולים כשהוא פצוע ולאחר שנעצר נמצא רסיס זכוכית על בגדיו ולפי עדות מומחה קיימת הסתברות גבוהה שמקורו של הרסיס בחלון הראווה השבור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער לא רק על יסוד הדמיון בין רסיס הזכוכית ורסיסי חלון הראווה, אלא על יסוד- כוחן המצטבר של ראיות נוספות שהן : זהות בין סוג דמו של המערער לסוג הדם שנמצא על שברי הזכוכית במקום הפשע ;
על ידו של המערער נמצאו חתכים שלא נתן לגביהם הסבר מתקבל על הדעת ; המערער נמצא סמוך למקום המקרה כאשר אירעה הפריצה ; המערער והנאשם השני שהורשע אף הוא ושטביעות אצבעותיו נמצאו בחנות הכירו זה את זה אם כי בעדויותיהם ניסו להרחיק, עצמם איש מרעהו ; סיפורו של המערער לגבי המוצאות אותו בשעת הפריצה נמצא כוזב. ביהמ"ש יכול היה לסמוך את ההרשעה על יסוד כל הנ"ל. באשר לרסיסי הזכוכית, ניתן לבסס זיהוי של נאשמים במשפט פלילי, בין השאר, על מציאות שרידים כאמור גם אם אין זהות ודאית בין שרידים אלה לבין החלקים האתרים שנמצאו בזירת הפשע. הראיות הנסיבתיות שהובאו נגד המערער חייבו אותו להביא הסבר סביר שיהיה בו כדי לעורר ספק בדבר אשמתו והסבר כזה לא הובא. אשר לעונש - למערער עבר פלילי עשיר למדי והמאסר של 30 חודש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים : ויתקון, גב' בן פורת, אלון. עו"ד י. חובב למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 12.7.78).
ע.פ. 275/78 - רפאל לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטר) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בתקיפת שוטר בבית המעצר ביגור ב- 20.11.74 ובימ"ש השלום התחשב בעובדה שהאישום על העבירה שנעברה כשלוש שנים קודם לכן באה בפני שופט השלום רק בנובמבר 1977 ועל כן הטיל על המערער מאסר של חודש אחד בפועל ושלושה חודשים על תנאי. ביהמ"ש המחוזי אישר את גזה"ד וניתנה למערער רשות לערער כדי שתיחקר הסיבה של האיחור בהגשת כתב האישום. ניתן הסבר לדחייה שחלה בשנה האחרונה שלפני המשפט, אך לגבי שנתיים לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגש כתב אישום. ההסבר היחיד היה שהמשטרה לא יחסה לעניין זה חשיבות מספקת או כל חשיבות שהיא, ואם אמנם לא יחסה המשטרה לתקרית חשיבות, מוטב היה לגנוז את האישום אחרי עבור שנתיים במקום לענות את דינו של המערער באישום שאבד עליו הקלח. אולם מבחינה פורמלית העבירה טרם התיישנה ולא היה מנוס אלא להרשיע את המערער. עפ"י החוק לתיקון דיני עונשין (תקיפת שוטרים) דינו של המערער "לא פחות מחודש ימים" מאסר וכנראה שבימ"ש השלום סבור היה שעונש מינימום זה צריך שיהיה מאסר בפועל. אולם "מאסר" כאן, גם מאסר על תנאי במשמע, ובכל הנסיבות האמורות יש לקבל את ערעור המערער ולשנות את גזה"ד באופן שכל העונש של 4 חודשי מאסר יהיה על תנאי.
(בפני השופטים: ח, כהן, אשר, אלון. המערער לעצמו, עו"ד י. גוטמן למשיבה. 24.7.78).
ע.פ. 223/78 - ופנר אלכסנדר נגד מדינת ישראל
*זיוף מסמך וגניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער, עובד בבית חולים ממשלתי, החליף קבלה המתייחסת לחפצים שהופקדו ע"י חולה בביה"ח, לא כלל בה דברי ערך שהיו בקבלה המקורית ונטל לעצמו טבעת מתוך הפקדון שמסרה החולה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגניבה כעובד ציבור וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ודן אותו לשתי שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לטענה כי המסמך שחיבר המערער אינו נחזה להיות את אשר איננו - המסמך שחובר ע"י המערער לא רק דובר שקר באשר לחפצים שנתקבלו למעשה מאת המתלוננת אלא הוא נחזה להיות מה שאיננו, היינו, האישור הנערך בשלושה עותקים ששניים מהם נמצאים בפנקס ובתיקו של החולה והשלישי, שהוחלף, הנמצא בחפצי החולה. לטענה כי לא הוכח שהמערער נטל את החפץ כדי לשלול אותו עולמית שהרי החביא אותו בחדר המיועד לפרסונל בבית החולים ונמצא עוד לפני ששוחררה החולה - ברגע שנטל המערער את הטבעת כדי שתהיה לקנינו הושלמה הגניבה. השאלה היכן החביאו אין לה נגיעה לעצם העבירה, אשר לעונש - למערער הרשעה קודמת של
גניבה ומדובר לא סתם בגניבה וזיוף אלא בהפרת נאמנות של עובד ציבור, אי לכך אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים : ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת, עו"ד י. ירון למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 6.7.78).
ע.פ. 114/78 - דוד דוגה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות לפי סעיף 12 א' (סיפא) וסעיף 11 א' (רישא) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) וסעיף 250 לפח"פ ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. המערער ואחיו איימו על שניים שהיו חשודים בביצוע פריצות למועדון של אחיו של המערער, היכו את האנשים ודרשו מהם חפצים שונים, והללו תחת לחץ האיומים והמכות מסרו את הדברים. על יסוד הנ"ל הורשע המערער לפי סעיפי האישום האמורים. ביהמ"ש המחוזי קיבל חלק מגירסת המתלונן ולא קיבל חלק מאותה עדות ויכול היה ביהמ"ש להתייחס כך לעדות זו. אשר לעונש - אין הוא קל כל עיקר, ואולם מדובר כאן לא רק באיומים ומעשי אלימות שבוצעו לא באופן חד פעמי, ובתי המשפט לא ימלאו את חובתם אם לא יטילו עונשים חמורים ומרתיעים על עבירות שנועדו לסייע לבצוע מעשי סחיטה. למערער עבר פלילי עשיר למדי ואין לומר שהעונש חמור עד כדי כך שיש להתערב בו. בעניין אחד הקל ביהמ"ש העליון עם המערער ובמקום הפעלת מאסר על תנאי של שנה במצטבר למאסר החדש החליט שהעונש יהיה חופף. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. סירקיס למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 4.7.78).
ע.פ. 232/78 - דוד חן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער עבד כפקיד קבלה בבית מלון בירושלים וסדרי שמירת כספים וחפצי ערך בכספת המלון היו ידועים לו. באחד הלילות נכנס המערער למשרד המלון כשהוא רעול פנים וסכין בידו ובאיומי סכין כפת את פקיד הקבלה ורוקן את הכספות ונטל חפצים בשווי של כ- 300 אלף ל"י. משנתפס כפר תחילה באשמה, אך כעבור זמן קצר הודה וכל הרכוש הגנוב נמצא. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי התייחס אל המערער כמי שהודה מיד בגניבה והביא בחשבון גם נסיבות אחרות ולנוכח חומרת המעשה אין כל צידוק להמתיק דינו של המערער נוספות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, כהן, שמגר. עו"ד אלטרץ למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 9.7.78).
ע.פ. 503/78 - לטיף חלאווי נגד מדינת ישראל
*העונש המקסימלי למקבל "רכוש גנוב" ע"י מציאה (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בעבירה, לפי סעיף 310 לפח"פ של קבלת מכונות שונות ביודעין שנגנבו. תחילה כפר באשמה ולבסוף ביקש רשות לחזור בו מכפירתו ואמר "אני מודה שקיבלתי את המכונות למרות שהמוסר אמר לי שמצא אותן". לנוכח הודייה זו קבע השופט כי הנאשם "הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום" והרשיעו והטיל עליו עונש של שנה אחת מאסר. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המערער כי מאחר והיתה זו מציאה אין סעיף 310 לפח"פ חל עליה, אך טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, באשר גם לפי סעיף 9 לחוק השבת אבידה יש משום עוון בהחזקת מציאה מבלי להשיבה. לביהמ"ש העליון קיבל המערער רשות ערעור לעניין העונש וכאן טען המערער כי מאחר והעונש המירבי הקבוע בסעיף 9 לחוק השבת אבידה הוא מאסר של ששה חודשים, הרי גם העונש המירבי שניתן להטיל על המערער לפי סעיף 310 לפח"פ אינו יכול לעלות
על ששה חודשים. לטענה זו לא באה תשובה מאת ב"כ היועץ המשפטי וביהמ"ש העליון החליט לקבל את הערעור ולהטיל על המערער עונש של 3 חודשים מאסר בפועל ושלושה חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון העיר כי שקל אם להטיל על המערער את העונש המירבי של ששה חודשי מאסר, אך מאחר שגם שופט השלום לא התכוון להטיל על המערער את העונש המירבי והטיל עליו עונש של מאסר שנה, כאשר בטעות חשב שהעונש המירבי הוא 3 שנים מאסר, די בכך אם מתוך העונש המירבי יהיה מחצית בפועל ומחצית על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, אלון. עו"ד י. כלוף למערער, עו"ד י. גוטמן למשיבה. 24.7.78).
ע.פ. 840/77 - אברהם חורי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של סחר בסמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של סחר בסמים והחזקתם ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, הערעור על ההרשעה נדחה שכן ביהמ"ש המחוזי יכול היה להאמין לעדי התביעה ולא למערער, ועניין של מהימנות אין ביהמ"ש של ערעור נזקק לו. אשר לעונש - אין הוא חמור כלל בהתחשב עם חומרת העבירות ונסיבות ביצוען והרשעותיו הקודמות של המערער. אולם ביהמ"ש התרשם שהמערער הוא ברוך כשרונות טובים וחבל שאין הוא מנצלם לדברים שבתועלת. על מנת לעודדו לעזוב את דרך הפשע ולהשתמש בכשרונותיו לחיי עבודה תקינים ומועילים ניתן לנהוג עימו מפנים משורת הדין ולהמתיק עליו את דינו, במקצת, באופן שהעונש יהיה מאסר של שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 6.7.78).
ע.פ. 763/77 - מרדכי בריגה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד (הערעור נתקבל).
המערער הואשם כי בהיותו שוטר קיבל שוחד מבעל דוכן פלאפל כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל. ביהמ"ש דלמטה לא סמך על עדותו של המתלונן, אך הרשיע את המערער על יסוד העובדות שהוא הודה בהן ואשר לדעת השופט היה בהן משום קבלת שוחד, המדובר בשני מקרים. באחד המקרים היה המערער בתחנת משטרה בתוקף תפקידו כשוטר והמתלונן היה שם כמתנדב במשמר האזרחי. המתלונן הלך לשוק וקנה כמות לא גדולה של ירקות. המערער ביקש לשלם עבור הירקות, המתלונן סירב והמערער עמד על דעתו ואף נתן למתלונן שטר של 10 ל"י ועזב את המקום. כעבור זמן מה חזר המערער ומצא את שטר הכסף שהניח המתלונן. המערער מצא את המתלונן ודרש ממנו לקבל את הכסף ומשסירב אמר לו שיפצה אותו על הקניה. העניין השני היה קבלת הנחות במחיר הפלאפל כאשר במספר מקרים קנה המערער פלאפל בדוכנו של המתלונן במחיר של 2 ל"י המנה במקום שתיים וחצי ל"י. הערעור על ההרשעה נתקבל. לפי העובדות שהוכחו אין לקבוע במידת הודאות הדרושה כי למערער היתה מחשבה פלילית לביסוס עבירה של לקיחת שוחד. לא היו בין המערער למתלונן כל קשרים הנובעים מתפקידי המערער כשוטר. המתלונן הוא בעל עבר פלילי עשיר ויתכן שרצה לשאת חן בעיני המערער מתוך ציפיה שאולי בעתיד יהיה זקוק לעזרתו, ואולם אין זהות הכרחית בין כוונתו הפלילית של נותן טובת ההנאה ובין הכוונה של המקבל. עובד ציבור היודע שטובת ההנאה ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו, הוא בעל כוונה פלילית לצורך עבירת שוחד, גם אם הוא חושב לתומו שאין במעשהו כל עבירה. כמו כן יש להעמיד עובד ציבור בחזקתו שהוא יודע שהנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנות אלא כדי שיעשה להם חסד. ההכרעה בשאלה אם הוכחה הכוונה הפלילית תלוייה בנסיבות כל מקרה ומקרה. ככל שטובת ההנאה היא פעוטה יותר, וככל שהיא יותר רגילה ומקובלת בין אנשים שיחסי ההיכרות ביניהם הם שטחיים, תידרש מידת הוכחה יותר גדולה מצד התביעה כדי להראות שקבלת טובת ההנאה מהווה עבירה של לקיחת שוחד. יתכנו מקרי גבול שבהם לא קל לקבוע אם טובת
ההנאה נכנסת לתחומי השוחד ואם לאו ואז יש להעדיף את הפירוש שהוא יותר נוח לנאשם. בעניננו, ההיכרות בין המערער והמתלונן אמנם היתה שטחית, אך אין זה בטוח כלל שהמערער העלה על דעתו שאותה טובת הנאה של קניית הירקות ניתנה לו כדי שישא פנים למתלונן בקשר לתפקידו. באשר להנחות בקניית הפלאפל - מדובר בהנחה של 20 אחוז מן המתיר הרגיל ואין זה בלתי סביר להניח שבעל דוכן עושה כן כדי להניע לקוחות מסוג מסויים שיתמידו לקנות מצרכים מדוכנו. אם נחיל את הוראות החוק בעניין טובת ההנאה שיכולה לשמש כשוחד באופן מילולי אנו עלולים להגיע לידי אבסורד. אין להתעלם מאמות המידה שמכתיב השכל הישר לשקול אם מתן טובת הנאה מהווה עבירת שוחד. לפי אמת מידה זו בודאי אין לייחס אשמה פלילית למערער בגין ההנאות שקיבל מהמתלונן בקניית הפלאפל.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד שלוש למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 10.7.78).
ע.פ. 796/77 - יעקב אברהם נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שוחד) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער שימש מנהל לשכת מירשם האוכלוסין ברמאללה, בין היתר טיפל במתן תעודות זהות לתושבי רמאללה שהיו זכאים לכך. בתקופה שבין השנים 1973 ו- 1976 קיבל ב- 13 מקרים שוחד כדי לתת אישורים לקבלת תעודת זהות לכאלה שאינם זכאים לכך וזאת באמצעות מתווך שפעל באיזור. המערער נדון לשנתיים מאסר וערעורו נדחה, למערער 9 ילדים שגילם נע בין 4 עד 23, מטה לחמם נשבר ולפרנסתם הם מקבלים כאלפיים ל"י מן המחלקה הסוציאלית. אשת המערער היא חולת לב וכן אחד מילדיו, בעלי החוב מתדפקים על דלתם ומבקשים תשלום עבור מים, חשמל וכיוצא בזה ואין מי שישלם. מאידך, העבירה חמורה ולא היה זה כשלון חד פעמי אלא עבירה שהנאשם חזר ועבר עליה במשך שנים, וזו עבירה הפוגעת קשות בתדמיתם של עובדי המדינה ביהודה ושומרון, שכאילו נתונים הם לקבלת שוחד במילוי תפקידם. ההכרעה בעניננו קשה, ולא בגלל הנאשם ומעשיו אלא בגין אשתו ותשעת ילדיו שלא חטאו וסבלם רב. ברם כל הנ"ל היה גם בפני ביהמ"ש המחוזי אשר נהג עם המשפחה חסד בכך שלא הטיל על הנאשם תשלום קנס על אף שמופקד בחשבונו סכום כסף נוסף. אין להקל יותר מכך.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון, החלטה - השופט אלון. עו"ד גרוסמן למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 10.7.78).
ע.פ. 477+490/78 - חיים שמואל ודוד אלקיים נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירות של קבלת שוחד. המערער שמואל נדון ל- 8 חודשים מאסר ו- 8 אלפים ל"י קנס והמערער אלקיים לארבעה חודשים מאסר ו- 4 אלפים ל"י קנס. ערעורו של שמואל על הרשעתו נדחה וערעורם של השניים על חומרת העונש נתקבל, לעניין הערעור על ההרשעה - ביהמ"ש לא התעלם מן הנסיבות והנתונים שהיה בהם כדי להטיל ספק במהימנותו של נותן השוחד, אך הוא לא ביסס את ההרשעה רק על עדות זו. העובדה שלא היה בכוחו של המערער לעשות פעולות של ממש תמורת השוחד שקיבל, אינה מעלה ואינה מורידה, כאשר ביהמ"ש שוכנע שנותן השוחד התכוון לכך שמקבלו יטה לו חסד במגעיו הרשמיים עימו ומקבל השוחד לא יכול היה אלא להבין שעל מנת כן שולם לו הכסף. אשר לעונשים - אלה אינם חמורים כל עיקר. אעפ"כ ניתן להקל במקצת עם המערערים באשר לא סטו מן השורה ולא התכוונו לסטות ונתפתו לקבל את אשר קיבלו ע"י נוכל מסית ומדיח שברשתו נפלו עוד רבים כמותם. בכל הנסיבות די בכך אם נוסף לקנס יוטלו על כל אחד מן המערערים 3 חודשי מאסר.
ביהמ"ש דחה את ביצוע המאסר כדי לאפשר למערערים להגיש בקשות לריצוי העונשים בעבודת עונשין.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. עו"ד י. רובין למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 25.7.78) .
ע.פ. 463/77 - דוד לבב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער שימש בתקופה של למעלה מ- 25 שנה כשוטר ולאחרונה כבוחן במשטרת התנועה והורשע ב- 3 עבירות של לקיחת שוחד. הוא נדון ל- 8 חודשים מאסר ותשלום קנס של 3,600 ל"י והערעור על חומרת העונש נתקבל. למעשה העונש אינו חמור כלל ועיקר מה גם שמדובר בשוטר הזוכה בדרך כלל באימון בתי המשפט ובציבור והמעשים שביצע תמורת שוחד עלולים היו במידה רצינית לשבש את עשיית הצדק. אולם היה כאן עינוי דין המצדיק להקל בדינו של המערער. שתיים מן העבירות נעשו ע"י המערער בשנים 1970 עד 1972 ונתגלו בשנת 1974 והעבירה השלישית נמשכה עד שנת 1974. המערער פוטר אז מהמשטרה ורק בשנת 1976 הוגש כתב האישום לביהמ"ש המחוזי. התביעה טענה כי האיחור בהגשת כתב האישום נבע מכך שהפרקליטה הממונה על העניין נעדרה מנימוקים אישיים במשך 10 חודשים מעבודתה, אך ביהמ"ש המחוזי אמר כי הסבר זה איננו מספיק. העולה מכך שעינוי הדין שנגרם למערער ע"י רשלנותם של הממונים על התביעה הכללית מצדיק להקל בעונשו של המערער. על כן הועמד עונש המאסר על 3 חודשים ואילו הקנס הועלה ל- 15 אלף ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד טויסטר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 13.7.78).
ע.פ. 411/78 - שמואל אומני נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (אינוס) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע במעשה אינוס ונדון למאסר של שנה אחת בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. באשר להרשעה - ביהמ"ש סמך על עדות המתלוננת כי המערער השתמש נגדה בכח ובכפייה. כדי לבצע את זממו בעל כורחה והיה סיוע מספיק בהודעתו של המערער במשטרה. מאידך, העונש שהוטל על המערער חמור יתר על המידה בנסיבות העניין. המתלוננת התייחדה עם המערער במקום עסקו בשעות הלילה, בחרה ללון אצלו מיוזמתה וזה מזמן נרקמו בינו ובינה יחסים ידידותיים שהגיעו גם לידי פעילות מינית, אם כי, המתלונן לא הסכימה מעולם להיבעל בעילה של ממש, אם כי עבר המערער עבירה על החוק בעשותו במתלוננת את אשר עשה בעל כורחה, הרי אין במעשהו כדי להעיד עליו שהוא פושע מסוכן לציבור וכי יש להגן על הציבור בפניו. בכל הנסיבות די בכך אם עונש~ המאסר בפועל יהיה מיום המעצר ועד ליום מתן פסק הדין ויתרת התקופה תהיה על תנאי. (בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד מ. שפרן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 12.7.78).
ע.פ. 783/77 - יצחק ועקנין נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (אינוס) (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
באחד הלילות בילה המערער יחד עם מספר גברים והמתלוננת בדיסקוטק במועדון פופ ולאחר מכן נהג המערער בטנדר שבו נסעו המתלוננת ועוד אדם אחד. לאחר שהלה ירד מהטנדר המשיך המערער בנסיעה מהירה עם המתלוננת ויצא את העיר ירושלים לכיוון דרך יריחו. בדרך עצר את המכונית ואנס את המתלוננת. לאמר מכן המשיך בנסיעה והגיע למחנה צבאי. שם ברחה המתלוננת והתלוננה על האונס בפני שתי חיילות. הללו העידו על מראה פניה והתנהגותה של המתלוננת ועיניה האדומות מבכי. כשהואשם המערער במשטרה השיב שהוא לא מרוכז
וימסור עדות למחרת. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסת המתלוננת והיה סיוע מספיק לעדות המתלוננת במצבה של המתלוננת כאשר הגיעה למחנה הצבאי. על כן אין ממש בערעור על ההרשעה בעבירת אינוס. אשר לעונש של שלוש שנות מאסר שהטיל ביהמ"ש המחוזי - למעשה העונש אינו חמור כלל והוא מן העונשים הקלים בגין עבירות אינוס ומה גם שלמערער עבירות קודמות. יחד עם זאת קיימות נסיבות מיוחדות לקולא. מאז ביצוע העבירה עברו כ- 4 שנים ובינתיים המערער נשא אשה ונולדה לו בת. בהתחשב בכל האמור ניתן להעמיד את עונש המאסר בפועל על שנתיים ושנה מאסר על תנאי. זאת בעיקר תוך תקווה שעם ריצוי עונשו יחזור המערער לאשתו וביתו ויפרנסם מעבודה בכבוד.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד מוסק למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 10.7.78).
ע.א. 98/78 - פלונית נגד פלוני
*אבהות (הערעור נתקבל).
המערערת שהיא בת למעלה מ- 30 נכנסה להריון בנובמבר 1975 וילדה באוגוסט 1976. היא תבעה את המשיב למזונות הקטינה בטענה שהוא אבי הבת אך הוא הכחיש את אבהותו מכל וכל. חילוקי הדיעות התמקדו באירועי החודש הקובע ובאירועים זמן קצר לאתר מכן עד ינואר 1976. לא היתה מחלוקת באשר לידידות שהיתה בין השניים כאשר קיימו יחסי אישות, אך לקראת סוף שנת 1974 חלה הפוגה בקשר שביניהם ואז קיימה המערערת יחסים עם גבר אחר, הפרשה השנייה הסתיימה לדברי המערערת באוגוסט 1975 ואז החלה להיפגש שוב עם המשיב. באשר ליחסים בין השניים בחודש הקובע, גירסת המערערת היתה כי המשיב ביקר בביתה באותו חודש כשבע פעמים ובפגישות קיימו יחסי אישות, לאחר מכן יצא המשיב למילואים ועמד איתה בקשר טלפוני, ושוב ביקר אותה בחודש דצמבר ולקראת סוף החודש נודע למערערת שהיא בהריון וכשטילפן אליה המשיב גילתה לו את הדבר, ולטענתה הציע לה המשיב שתעשה הפלה ואף הסכים להתלוות אליה לביקור אצל רופא, אך בסוף לא נתלווה אליה. המשיב מודה שיזם חידוש הקשר אך לטענתו נתקלה הצעתו בתגובה שלילית ואם כי ביקר אצלה כמה פעמים הרי לכלל יחסי קירבה פיזיים לא הגיעו בגלל הסתייגותה של המערערת. הוא הכחיש את ביקורו אצל המערערת בתקופת חופשתו במילואים ונדהם כשהמערערת אמרה לו שהיא הרה לו. לטענתו הסכים להתלוות אליה לרופא כדי להימנע מעימות עם המערערת. המערערת הביאה עדות של צעירה שגרה איתה בדירה, אך ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל לעדות זו, באשר מצא בה שתי סתירות לעומת עדות המערערת. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאינו יכול להעדיף עדות אחת על פני רעותה ועל כן דחה את תביעת האבהות. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון העיר כי יש להאמין לגירסתה של המערערת על יסוד מספר עובדות, ובכללן קשרי המשיב עם המערערת בהיותו במילואים, לאחר החודש הקובע, התנהגותו לאחר שנודע לו על טענת המערערת כלפיו שהוא אבי הבת, והסכמתו להתלוות אליה לרופא אם כי לבסוף לא עשה כן. כמו כן לא היה בסתירות שבעדות העדה שבאה לתמוך בגירסת המערערת כדי לפסול את העדות ולא לסמוך עליה.
(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת, עו"ד א. מילשטיין למערערת, עו"ד ח. אליגון למשיב. 13.7.78).
ע.א. 111/78 - יצחק ברא"ז נגד גרשון גיורא ואח'
*חישוב שכ"ט למנהל עזבון (הערעור נדחה).
המערער שימש כמנהל עזבון כשהיורש הוא פסול דין והמשיבים הם האפוטרופסים שנתמנו לו. ביהמ"ש החליט לחשב את שכר טירחתו של המערער בגבולות של 4 - 6 אחוז משווי העזבון. תחילה סבר ביהמ"ש ששווי הנכסים הוא 340 אלף ל"י וקצב
למערער שכר בשיעור של 20 אלף ל"י. לאחר מכן עוררו המשיבים טענה כי למעשה שווי הנכסים אינו עולה על כ- 110 אלף ל"י ואם כי היו למנוחים בשעתו נכסים נוספים בשווי 230 אלף ל"י הרי הללו הועברו ע"י המורישים עוד לפני פטירתם לידי היורש. אמנם נכסים אלה נכללו בעזבון לצורכי חיובו במס עזבון, וזאת לפי חוק מס עזבון, אך לטענת המשיבים אין לכלול בנכסי העזבון, לצורך תשלום שכר טירחה, את הנכסים שהועברו לידי היורש כבר לפני פטירת המורישים. טענת המשיבים היתה כי קביעת הנכסים החייבים במס עזבון לחוד, וקביעת נכסי העזבון לצורכי חוק הירושה לחוד, וכי לעניין השכר נזקקים למשמעות השנייה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת האפוטרופסים והעמיד את שכרו של מנהל העזבון על 6 אלפים וחמש מאות ל"י והערעור על כך נדחה. אין לחשב את הנכסים שלא היו בעת הפטירה בבעלות המוריש במסגרת עזבון לצורך קביעת שכר הטירחה. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. אורנשטיין למשיבים. 11.7.78).
ע.א. 383/76 - חנה דהאן נגד רפאל אמנון ומשרד הבטחון
*קביעת פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת נפגעה בתאונת דרכים והגישה תביעת פיצויים נגד המשיבים. המחלוקת היא על גובה הנזק. ביהמ"ש המחוזי העריך את נזקי התובעת בסכום של 45 אלף ל"י והערעור על סכום זה נתקבל וביהמ"ש העמיד את סכום הפיצויים על 80 אלף ל"י. התאונה ארעה ב- 1969 והמערערת אושפזה למשך כחודש ימים. לטענתה לא היתה מסוגלת לעבוד ולא עבדה בפועל במשך כשנה וחצי אחרי התאונה. נשארו לה שתי צלקות בפנים וצלקת מעל לברך ותלונותיה הן ביחס להפרעות במערכת העצבים. ביהמ"ש המחוזי סבר שהמערערת הגזימה בקשיים שהיא סובלת מהם ועל פי חוות דעת רפואית קבע שמבחינה נאורולוגית נכותה היא של 10 אחוז עקב מיחושים שעליהם היא מתלוננת. המערערת היא ילידת 1950, היא רווקה, ואחרי התאונה הסתדרה יפה בעבודה. בגין הפסד השתכרות עד להגשת התביעה פסק ביהמ"ש המחוזי 3 אלפים ל"י ואין להתערב בסכום זה, לאחר שהשופט קבע כי למערערת לא היתה סיבה מספיקה שלא לעבוד במשך תקופה של שנה וחצי. בגין כאב וסבל פסק השופט 25 אלף ל"י אך נראה שבעניין זה קפץ ידו יתר על המידה. המערערת סובלת ממיחושים סובייקטיבים המצדיקים דרגת נכות של 10 אחוז, נותרו לה 3 צלקות, ואם כי אינן מפריעות למערערת מבחינה תפקודית, עלולות הן להפריע לה מבחינה אסטטית, מה גם שמדובר באישה צעירה ורווקה. אי לכך יש להעמיד את סכום הפיצויים בגין כאב וסבל על 40 אלף ל"י. עבור הפסד השתכרות בעתיד פסק השופט סכום גלובלי של 15 אלף ל"י ואין לקבל את טענת המערערת שיש לפסוק לה הפסד השתכרות לפי שיעור נכות מסויים. ניתן היה לקבוע פיצוי גלובלי במקום לעשות חישוב מפורט של נזק לפי אחוזי נכות, ברם הסכום של 15 אלף ל"י שנפסק נמוך במידה ניכרת מהנזק המשוער. המערערת סובלת כאמור ויש לה נכות מסויימת ובגין כך היא עשוייה לסבול בשוק העבודה אם תצטרך לשנות את מקום עבודתה. סביר גם להניח שמיחושיה יעכבו את התקדמותה במקום עבודתה הנוכחי. מסיבות אלה יש לקבוע את הנזק בעילה זו ב- 35 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ר. בטט למערערת, עו"ד בן טובים למשיבים. 20.7.78).
ע.א. 553/76 - יובל שינברגר נגד תעשיות רוגוזין בישראל בע"מ
*אחריות בתאונת עבודה וגובה הנזק (הערעור נתקבל).
המערער עובד אצל המשיבה. באוגוסט 1971 כשירד מקומה לקומה במדרגות ברזל החליק, נפל ונחבל. מסתבר שנשפך שמן במדרגות מבעוד יום והמערער ידע שהמדרגות חלקות משמן. ביהמ"ש המחוזי פסק שאין המשיבה נושאת באשם על מצב
המדרגות, באשר אותו יום היתה במפעל "הפרעה מאורגנת של מהלך העבודה התקין" העולה כדי שביתה כהגדרתה בחוק ישוב סכסוכי עבודה ומכח שביתה זו היו החובות אשר המשיבה חבה לעובדיה מושעות. לחילופין, קבע השופט שהמערער תרם תרומת רשלנות בשיעור של 50 אחוז באשר ידע על הימצאות השמן במדרגות ולמקרה זה קבע ביהמ"ש המחוזי את הנזקים השונים. הערעור נתקבל. שאלה רבת עניין היא באיזו מידה, אם בכלל, יש בשביתת העובדים כדי להשעות חובות המעביד כלפיהם, אך שאלה זו אינה מתעוררת כאן שכן לא הוכח שהיתה "שביתה" ביום ההוא במפעל המשיבה. הוכחה הפרעה מאורגנת של מהלך העבודה התקין, אך העובדה שלפי ההגדרה של חוק ישוב סיכסוכי עבודה נכנסת "הפרעה מאורגנת" לגדר "שביתה" אינה מעלה ואינה מורידה לעניין השעיית חובות המעביד כלפי העובדים. אם בשביתה של ממש כשעובדים אינם מתייצבים לעבודה, יכול והתנערות העובדים מחובותיהם תגרור שחרור המעביד מחובותיו, עדיין אין זאת אומרת שכל עוד העובדים או מקצתם מתייצבים ועובדים אין המעביד חב, לפחות כלפיהם, חובת הזהירות. יתירה מזו, גם אילו הוכרזה שביתה כללית אין בכך בלבד, לכאורה, כדי לפטור את המעביד מחובותיו כלפי מפירי השביתה המתייצבים ועובדים. אין חולקין שהמערער עבד אותו יום במפעל ולכאורה חבה המשיבה כלפיו בכל חובות מעביד כלפי עובדיו. אשר לאשם התורם של המערער - אין לקבל את טענתו כי הוא לא תרם אשם בכלל, ברם מידת הרשלנות התורמת של 50 אחוז גבוהה מדי ויש להעמידה על 25 אחוז. אשר לנזק - ביהמ"ש המחוזי קבע למערער פיצוי של 10 אלפים ל"י בגין אפשרות שיפלט משוק העבודה, למרות שכבר מספר שנים הוא המשיך לעבוד במפעל המשיבה, סכום זה נמוך מדי ויש להעמידו על 20 אלף ל"י שכן יש בכל זאת סיכון שהמערער יפלט מהעבודה בהתחשב בשינויי העתים. בגין כאב וסבל נפסק למערער סכום של 15 אלף ל"י וגם כאן הסכום נמוך מדי בהתחשב בנכות של 15 אחוז שנגרמה למערער הסובל מהפרעות בתנועות בעמוד השדרה וכאבי גב תמידיים. אי לכך יש להעמיד סכום זה על 30 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אלון. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. לירז למערער, עו"ד ש. מזרחי למשיבה, 12.7.78).
ע.א. 826/76 - צ.ה. בע"מ נגד דב שמעון
*אחריות בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
המשיב נחבל בתאונת עבודה בהיותו בן 16 וביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י עדותו שהתאונה נגרמה ע"י שימוש בלתי זהיר ובלתי נאות בכלי עבודה. לפי עדותו שהיתה מהימנה על השופט עשה את השימוש הבלתי זהיר עפ"י הנחיתו של עובד בוגר ממנו, שעבד אותו יום איתו, ואשר לרשלנותו נושאת המערערת באחריות שילוחית. בכתב התביעה אין רמז לכך שהמשיב פעיל עפ"י הנחיית העובד, אלא עילת התביעה היתה שכלי העבודה שהועמדו לרשות המשיב לא היו תקינים. מששמע בא כח המערערת את עדותו של המשיב ביקש להזמין את העובד להעיד ולהזים את עדות המשיב, אך השופט סירב לדחות את המשפט למטרה זו. ביהמ"ש העליון העיר כי ב"כ המשיב טעה מבחינת ההגינות המקצועית כשהתנגד לדחות את המשפט כדי להזמין את העובד להעיד. אך אין היום בפני ביהמ"ש העליון חומר המצדיק החזרת הדין לביהמ"ש המחוזי. לא הוגש תצהיר של אותו עד שמבקשים להשמיע את עדותו ואין יודעים אם השמעת עדותו תשנה את תוצאת המשפט. עפ"י חומר הראיות אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי שאין לייחס למשיב אשם תורם. ב"כ המערערת טען בביהמ"ש העליון טענה חדישה לענין חישוב הריבית, שמאותו חלק הפיצויים שממנו יש לשלם ריבית מיום הגשת התביעה, יש לנכות תחילה אף לצורך חישוב הריבית, את הסכומים שקיבל מאת המוסד לביטוח לאומי. טענה זו נדחתה, שהרי
הריבית נפסקת לניזוק בשל הארוע ותשלום הפיצויים אשר המזיק חייב היה לשלמם למעשה כבר בעת הגשת התביעה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. חילו למערערת, עו"ד י. כהן למשיב. 10.7.78).
ע.א. 155/78 - הרצל אליאס נגד קצין התגמולים.
*תשלומים לנכה שרות צבאי (הערעור נדחה).
המערער לקה בהתקף לב בתקופת שרותו הצבאי ונכותו הוכרה כאילו נגרמה עקב השרות והוא מקבל תגמולים. הדרישה של המערער היתה שהתגמולים ישולמו לו לתקופת העבר לא מיום הגשת התביעה הראשונה אלא מיום תחילת נכותו, וכן הוא מתרעם על כך שהתגמולים שנפסקו לו לתקופת העבר לא הוצמדו למדד יוקר המחייה, לא שוערכו ולא נפסק עליהם ריבית. הערעור נדחה. בעניין תגמולים מיום תחילת הנכות - הדבר נובע מהוראתו המפורשת של חוק הנכים ולפי הוראה מפורשת זו לא ניתן היה לשלם את התגמולים אלא מיום הגשת התביעה. אשר לענין הצמדה למדד, או שיערוך, הרי בהיעדר הוראה מפורשת בחוק אין המשיב רשאי לשערך את התגמולים או להצמידם למדד יוקר המחייה או למדד אחר. אשר לפסיקת ריבית נוטה השופט ח. כהן לחשוב שחוק פסיקת ריבית מסמיך את ועדת הערעורים ואת ביהמ"ש העליון לפסוק ריבית גם בתביעת תגמולים של נכים, אולם עניין זה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש ואין פוסקים ריבית אלא אם כן רואה ביהמ"ש שמן הדין ומן היושר לפצות את הנושה על כך שהנתבע משתמש בכסף ומונע מאת התובע את השימוש בו. כאן לא היתה כל סחבת מטעם המדינה ואפילו היתה סחבת הרי היא לא באה על מנת להסב טובת הנאה לאוצר המדינה תוך כדי דחיית תשלום למועד מאוחר יותר. השופט ויתקון השאיר בצריך עיון את השאלה אם רשאים ועדת הערעורים או ביהמ"ש לפסוק בעניני תגמולים ריבית לפי חוק פסיקת ריבית. השופט י. כהן סבר כי עפ"י החוק לא ניתן לפסוק ריבית לתשלומים לפי חוק הנכים, ואילו אפשר היה לחייב את המשיב בתשלום ריבית היה עושה כן במקרה דנן, מפני שהמערער זכאי לכך שבתקופת ירידת ערך הכסף תשולם לו, לפחות, ריבית עבור הסכומים שהגיעו לו ולא שולמו במועדים שלגביהם הוא זכאי לתגמולים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ש. אלבראנס למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיב. 12.7.78).
ע.א. 107/78 - עמי קרפט נגד קצין התגמולים
*קביעה שמחלה הוחמרה או פרצה עקב השירות הצבאי (הערעור נתקבל).
המערער סבל לפני גיוסו לשרות סדיר מכאבי גב, אך בשעת גיוסו לא אבחנו בו כל מחלה. בתקופות השונות של שרותו החמירו כאביו ושוב חלפו, ובסופם של דיונים נפסק בשנת 1969 כי נכותו של המערער הוחמרה בתקופת שרותו ועקב שרותו אלא שההחמרה חלפה בינתיים. שלוש שנים לאחר מכן, בעת שהמערער שרת במלואים החריפו כאביו עד כדי שרופאי הצבא החליטו לבצע ניתוח של כריתת הדיסקוס, וכתוצאה מן הנתוח נגרם שיתוק כף רגלו השמאלית של המערער. ועדה רפואית קבעה למערער נכות של 20 אחוז בשל הדיסקוס והרגל גם יחד, כשמחציתה נזקפת בתורת החמרה על חשבון השרות הצבאי. ועדה רפואית עליונה הפרידה בין הנכות שבגב לבין הנכות שברגל, וקבעה כי הנכות שבגב היא בשיעור 10 אחוז, מחציתה על חשבון הצבא בתורת החמרה, והנכות שברגל היא בשיעור של 20 אחוז מחציתה על חשבון הצבא בתורת החמרה, כך שהנכות לעניין תגמולים הועמדה על 15 אחוז. הערעור נתקבל. משהבחינה הועדה הרפואית העליונה בין הנכות שבגב ובין הנכות שברגל, הרי מבחינה משפטית יש להסתכל בכל אחת משתי נכויות אלה לחוד, ודין ההחמרה שכבר נפסק בה סופית לעניין הנכות שבגב אינו חל בהכרח
ובאופן אוטומטי גם על הנכות שברגל. הנכות שברגל נגרמה ולא רק הוחמרה בתקופת השרות ועקב השרות שכן לא היתה כל נכות בכף הרגל לפני תחילת השרות. הלכה פסוקה היא שמשנקבע שקיים קשר סיבתי בין השרות הצבאי לבין נכות שנתגלתה לראשונה בתקופת השרות הקשר הוא של גרימה ולא של החמרה. הניתוח שבתקופת השרות הוליד תוצאה משלו והיא הנכות החדשה שבכף הרגל, אשר אילולא הניתוח לא היתה נגרמת ע"י המחלה של עמוד השדרה לא כהחמרה ולא בכלל. לפיכך יש להעניק למערער תגמולים לפי שיעור הנכות המלא של הרגל, היינו 20 אחוז ועוד 5 אחוז מחצית הנכות שבגב.
(בפני השופטים: ח, כהן, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. רולוף למערער, עו"ד עדיה סקולסקי למשיב. 6.7.78).
ע.א. 163/76 - אביגדור חיון נגד קצין התגמולים
*קביעה שמחלה הוחמרה או פרצה עקב השירות הצבאי (הערעור נתקבל).
המערער נחבל בגבו בתקופת שרותו הצבאי ועקב שרותו כאשר קפץ מכלי רכב בשעת הפגזה. אובחנה אצלו מחלה המכונה "דיסקוסהרניה" (להלן דיסקוס) וכל הרופאים הסכימו שיש קשר סיבתי בין מחלה זו לבין הארוע, ברם, המערער הודה שסבל מידי פעם כאבי גב גם לפני גיוסו הצבאי, ועל כן פסקו רופאי המשיב שהשרות הצבאי רק החמיר את נכותו אך לא גרם אותה. בועדת הערעורים הביא המערער חוות דעת רפואית נוספת שלפיה קיים קשר סיבתי בין הדיסקוס והתאונה, ואם כי המערער סבל מהגב עוד לפני כן הרי לא היה לו דיסקוס, והדיסקוס הוא תוצאה של תאונה. ועדת הערעורים קבעה שיש לראות במצב רק החמרת הנכות והערעור על כך נתקבל. אין לראות כאן, כטענת המשיב, מעשה בחירה מצד הועדה בין חוות דעת רפואיות סותרות, שכן אין שום סתירה בין חוות הדעת השונות שבאו בעניין זה, כל מה שניתן ללמוד מחוות דעתם של רופאי המשיב הוא שקיימת אפשרות סבירה של קשר בין כאבי הגב שבעבר לבין הנכות הנוכחית. במצב דברים זה על המערער הראיה שעל אף אפשרות סבירה זו לא היה במקרהו המיוחד שום קשר בין השניים. כדי לצאת חובת הראיה המוטלת עליו צריך היה המערער להביא חוות דעת של רופא מומחה להוכיח שקשר כזה אינו קיים וחוות דעת כזו הוא הביא. משהוגשה חוות הדעת הרפואית מטעם המערער יכול היה המשיב לבקש רשות כדי להביא ראיות רפואיות משלו, אך בהיעדר ראיות לסתור לא היתה לפני ועדת הערעורים שום ראיה רפואית על הקשר או היעדר הקשר שבין הכאבים שבעבר לבין הנכות הנוכחית אלא חוות הדעת שהוגשה מטעם המערער, אי לכך יש לקבל את הערעור ולהצהיר שמחלת הדיסקוס נגרמה בתקופת השרות ועקב השרות.
(בפני השופטים: מ. כהן, עציוני, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. שרון למערער, עו"ד ע. סקולסקי למשיב. 12.7.78).
ע.א. 679/77 - גולן שלמה נגד נחושתן ואח'
*איסור שימוש בשם מסחרי שיש בו כדי להטעות (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים עציוני וי. כהן נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
המשיב תבע את המערער ושותפו עפ"י סעיף 59 לפקודת הנזיקין באשר גרמו, או ניסו לגרום, שמוצרי ההלבשה שמייצר המערער בשם "סני", יחשבו בטעות כמוצרי הלבשה אשר המשיב מייצר ומפיץ בשם "סני", עד שקונה רגיל עשוי להניח שבקנותו מוצרי סני של המערער הוא קונה סני של המשיב. התובענה הוגשה בדרך המרצת פתיחה בהיותה תובענה לסעד הצהרתי שהמשיב הוא בעל הזכות הייחודית להפיץ ולמכור מוצרי הלבשה תחת השם סני. בתצהיר המשיב נאמר כי ע"י חיקוי שם הפירמה שלו גורם המערער לכך שסחורתו תחשב בטעות כסחורה של המשיב עד שקונה רגיל מניח שבקנותו את מוצרי המערער הוא קונה את סחורת המשיב, ונאמר עוד בתצהיר כי ציבור הקונים מזהה את השם סני עם התוצרת של המשיב שרכשה מוניטין בענף הלבשה והחיקוי שעושה המערער גורם למשיב נזק כלכלי
כבד מידי יום ביומו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים עציוני וי. כהן נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן. השופט ח. כהן, בדעת מיעוט, סבור כי לא באו בפני ביהמ"ש המחוזי ראיות מספיקות להשתית עליהן את הצהרתו. עפ"י ההלכה שנפסקה, כדי להוכיח את הטעות המונחת ביסוד העילה לפי סעיף 59 הנ"ל, על התובע להראות קודם כל שהוא עצמו השתמש בשם זה במידה כזאת שהקונה בשוק מזהה סחורה המסומנת בסימן זה כסחורתו של התובע, ואת זאת אינו יכול להראות מבלי להביא ראיה על כך מהי כמות הסחורה ששווקה ע"י התובע ואם סחורתו זו נקלטה יפה בשוק. אין בתצהיר המשיב שום נתונים של ממש לעניין זה פרט לכך שהוא מפיץ את סחורתו בשם סני, אין הוא מגלה מי הם לקוחותיו, מה מחזור מכירותיו ומה טיב תוצרתו ואיכותה. השאלה לעניננו היא אם אדם כלשהו אמנם טעה או הוטעה, ולא די באמירה סתמית של התובע כי ציבור הקונים או קונה רגיל טעה והוטעה. התצהיר פסול כראיה מדעיקרא, שהרי לא בבקשת ביניים מדובר, וכדי שישמש ראיה בהמרצת פתיחה אסור שיכיל עובדות שהמצהיר אינו יכול להוכיחן מתוך ידיעתו שלו, ושהוא מצהירן לפי מיטב אמונתו בלבד. אי לכך יש להחזיר את התובענה לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בה בדרך של תובענה רגילה. השופט י. כהן, בדעת הרוב, סבור כי אם אמנם בדרך כלל יש צורך להוכיח את העובדות האמורות לעיל כדי לזכות בתביעה לפי סעיף 59, הרי במקרה דנא התרכז הדיון בביהמ"ש המחוזי בשתי שאלות בלבד - האם השתמש המשיב בשם סני לפני שהמערער רשם את הסימן המסחרי, והאם המערער פעל בתום לב ולא בכוונה להטעות. לנוכח קו ההגנה שבו בחר המערער אין להתפלא על כך שהמשיב סמך על אותן עובדות שנכללו בתצהיר ולא טרח להביא ראיות נוספות שיוכיחו את העובדות האמורות הנוגעות לעניין הטעות, כמות הסחורה המשווקת וכו'. בדברים שאמר המשיב בתצהירו יצא ידי חובתו להראות לכאורה כי הסחורה שלו המסומנת בשם סני קנתה לה מוניטין בשוק, שהציבור מזהה את השם סני בתוצרת שלו ושנגרם לו נזק כבד כתוצאה מפעולות המערער. נוכח צימצום הענינים שבמחלוקת יצא המשיב ידי חובתו להוכחת היסודות הדרושים כשטען בתצהירו את הטענות האמורות, וטענות אלה לא נסתרו ע"י המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד י. ישראלי למערער, עו"ד ר. כהן למשיב. 20.7.78) .
ע.א. 259/76 - י. לאופר בע"מ נגד מדינת ישראל
*תשלום לבעל מכונית שגוייסה ונזוקה
(הערעור נדחה בעיקרו).
משאיתה של המערערת גויסה, נהרסה והופקעה וזו תבעה בבית הדין לתביעות כלליות בחיפה פיצויים לפי האמור בסעיף 6 לפקודת הפיצויים (הגנה). מועד סיום ההפקעה היה ב- 20.5.74 והמשיבה העריכה את נזקה של המערערת, עקב ההפקעה, במועד הקובע בסכום של 32 אלף ל"י, אך שילמה סכום זה למערערת רק לאחר הגשת התובענה ביולי 1975. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערכת המשיבה והערעור על כך נדחה, פרט לחיוב המשיבה בתשלום ריבית. לטענת המערערת כי צריך היה לשלם לה את ערכה המשוערך של המשאית ליום מתן פסה"ד - קיימת הוראה מפורשת בסעיף 6 הנ"ל ששיעור הנזק נקבע לפי המועד, עובר לנזק, וכל הלכה שלפיה ניתן לשערך את שיעור הנזק נדחית לפני הוראתו המפורשת של המחוקק. מאידך, צודקת המערערת כי משנמנעה המשיבה לשלם את הסכום שבו הוערכה המשאית ע"י השמאי מטעמה, זכאית המערערת לריבית. אי לכך חוייבה המשיבה לשלם ריבית מיום ההפקעה ועד ליום התשלום וכן הוצאות ושכר טירחת עו"ד.
(בפני השופטים: אשר, אלון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. ברטוב למערערת עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 12.7.78).