בג"צ 78/77 - אליהו דרעי נגד ועדת השחרורים
*החלטת ועדת שחרורים לבטל רשיון להתהלך חופשי.
* פגיעה בכלל של "ישמע הצד האחר".
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
.
העובדות:
העותר הורשע בעבירות שונות ונדון למאסר לתקופה שעמדה להסתיים ביום 30.6.77. ביום 15.10.75 החליטה ועדת השחרורים לתת לעותר רשיון להתהלך חופשי מיום 21.1.76 כשתוקף הרשיוןהיה עד ליום 30.6.77. בפברואר 1977, היינו בתוך תקופת הרשיון, עבר העותר עבירה חדשה שבעטייה הורשע ביום 5.6.77 ודינו נגזר למאסר של שנתיים מיום 15.2.77 שהוא יום מעצרו עקב העבירה החדשה. בעקבות גזה"ד הובא ענינו בפני ועדת השחרורים הרשאית, לפי שיקול דעתה, לבטל רשיון שניתן על ידה. ביום 26.6.77 החליטה הועדה להפקיע את רשיונו של האסיר, ולהזמינולישיבת הועדה על מנת לשמוע את טיעונו. ישיבת הועדה התקיימה ביום 13.7.77, היינו לאחר שנגמר תוקף הרשיון, ובאותה ישיבה טען העותר כי התוקף של השליש נגמר ולא היה מקום להביאו בפני הועדה. הועדה החליטה שלא לשנות את החלטתה הקודמת ועל כך העתירה.
החלטה - השופט לוין:
טענת העותר היא כי החלטת ועדת השחרורים ביום 26.6.77 בטלה מעיקרא, מאחר שלא ניתנה לו הזדמנות להופיע בפני הועדה ולטעון טענותיו, ואילו ההחלטה מיום 13.7.77 חסרת תוקף באשר ניתנה לאחר שתקופת הרשיון כבר תמה. אכן, נראה כי החלטת ועדת השחרורים המפקיעה את רשיונו של אסיר להתהלך חופשי, שניתנה מבלי שניתנה לאסיר הזדמנות לומר את דברו בטלה היא ופסולה מעיקרא. אעפ"כ דין העתירה להידחות ושני טעמים לדבר:
1. אין לומר שועדת השחרורים סיימה את תפקידה עם תום תקופת הרשיון. נכון כי לאחר תום תקופת הרשיון אין הועדה יכולה לבטלו באופן רטרוספקטיבי על מנת להחזיר אסיר לבית הסוהר, אך במקרה שלפנינו אין מדובר עוד בביטול הרשיון כשהוא לעצמו אלא בתוצאותיו של הביטול. הרי העותר כבר אסור מיום 15.2.77 ואין לראות כל מניעה שהדבר יעשה רק לאחר תום תקופת הרשיון.
2. אף אלה הטוענים הטוענים לקיום קפדני של כלל השמיעה של הצד האחר, אינם מסווגים בגידרו צו של רשות מעין שיפוטית, שניתן בפני צד אחד מטעמי כורח השעה, או צו ביניים שניתן עפ"י צד אחד מטעמים שבדחיפות. מנוסח ההחלטה של הועדה מיום 26.6.77 יוצא שהועדה לא התכוונה אלא ליתן צו ביניים עד לשמיעת העותר. לנוכח העובדה שתקופת הרשיון עמדה לחלוף ביום 30.6.77, דבר שעשוי היה לסכל את ההחלטה, אין בהינתנה בנסיבות האמורות כל פסול.
מ"מ הנשיא לנדוי:
מסכים לדחיית העתירה מן הטעם השני האמור לעיל, באשר ניתן לראות בהחלטת ועדת השחרורים מיום 26.6.77 החלטת ביניים שניתנה בהיעדר העותר בשל דחיפות העניין, כי תקופת הרשיון עמדה להסתיים. לאחר מכן ביום 13.7.77 ניתנה לעותר הזדמנות להשמיע את טענותיו נגד ביטול הרשיון, כך שלא קופחה זכות הטיעון שלו.
השופט י. כהן:
א. עפ"י ההלכה שנפסקה יכולה ועדת השחרורים לבטל את הרשיון רק עד סוף תקופת המאסר שעבורה ניתן הרשיון. עוד הלכה פסוקה היא שאין לבטל רשיון של אסיר מבלי לתת לו הזדמנות נאותה להביא את טענותיו בפני ועדת השחרורים, וזה עפ"י אחד מעיקרי הצדק הטבעי "ישמע גם האידך גיסא" במקרה דנא ניתנה החלטת הועדה הראשונה מבלי שניתנה
לעותר הזדמנות להביא את טענותיו לפניה. אין לראות בהחלטת הועדה מאותו תאריך החלטת ביניים באשר לפי לשונה בוטל הרשיון באותו יום, אך גם אם זו החלטת ביניים הרי ההחלטה השנייה ניתנה לאחר המועד.
ב. הבעיה המתעוררת בעתירה זו היא אם הפגיעה בזכות הטיעון חייבת לגרום לבטלות ההחלטה אף אם ברור וגלוי שבפי העותר הטוען לבטלות ההחלטה אין כל טענה ממשית לגופו של עניין. התשובה לכך צריכה להיות שלילית. ההלכה הרווחת היא שאם ברור וגלוי שאין לאדם מה לטעון לגופו של עניין, הרי על אף העובדה שנפגעה זכות הטיעון שלו אין לשעות לטענתו ולבטל את ההחלטה. הנימוק לכך הוא, שבטלות החלטה בגלל פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי אינה מוחלטת אלא רק יחסית. תמציתם של עיקרי הצדק הטבעי שיש לתת לאדם "שמיעת הוגנת" וקשה לראות במה השמיעה לא היתה הוגנת במקרה דנא כאשר אין כל טענה בפי העותר מדוע אין לבטל את רשיונו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, לוין העותר לעצמו, עו"ד מ. שקד למשיבה, 8.8.78).
ע.א. 33/78 - פלוני ואח' נגד פלוני
*הרחקת הבעל מדירת בני הזוג לפי תביעת ילד קטין של בני הזוג.
* עניני סמכות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט וייס) בתיק מ.א. 215/77 - הערעור נדחה בעיקרו) .
העובדות:
המערער הראשון הינו אביו של המשיב, קטין בן 3 שנים, והתביעה הוגשה ע"י אמו של המשיב נגד המערער למזונות, להרחקת האב מדירת בני הזוג ולאיסור הוצאת חפצי הבית מן הדירה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעות הנ"ל. נוסף לכך עיקל ביהמ"ש מכונית הרשומה על שם המערער השני, שהוא אביו של המערער הראשון, באשר הועלתה טענה כי למעשה שייכת המכונית למערער הראשון ונרשמה על שם המערער השני כדי להבריח את המכונית מנכסי בני הזוג. על קביעות ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופט שמגר :
א. מתנהלים הליכים בפני ביה"ד הרבני בין המערער לבין אשתו, אך המשיב אינו קשור באותם הליכים ורשאי לפנות לביהמ"ש בתביעת מזונות.
ב. המערער הוא איש אלים, שונא את אשתו ופוגע בה פיזית ונפשית ואף מתנהג באלימות פיזית ורוחנית כלפי הילד, ומאחר שטובת הילד דורשת כי יוחזק בידי האם, אין מנוס מלאסור על הבעל כניסתו לדירה. אין לקבל את הטענה כי מאחר שאיסור הכניסה לדירה משמעו למעשה קביעת הזכות להחזקת הילד ע"י האם הרי זה עניין הכרוך בתביעת הגירושין ואינו בסמכות ביהמ"ש המחוזי. כל עוד לא נסתיימו ההליכים בין בני הזוג יש להבטיח מדור שקט ובטוח לקטין וזכותו זו של הקטין אינה כרוכה בהתדיינות שבין בני הזוג.
ג. צודק המערער בטענתו נגד עיקול המכונית, שכן התביעה כאן הוגשה ע"י הילד נגד אביו ולא ע"י האשה, וממילא לא צריך היה ביהמ"ש להיכנס לשאלות הנוגעות לעניני הרכוש של בני הזוג.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט אשר:
קשה להשלים עם גירושו של האב מן הדירה המשפחתית עפ"י תביעת בנו בן השלוש, שכן מוכרות מן הפסיקה רק תביעות המוגשות ע"י האשה נגד בעלה והיו מקרים שבהם נצטווה הבעל לעזוב את דירת המשפחה על יסוד חובתו של הבעל להבטיח לאשתו מדור שקט ובטוח. אין כל אסמכתא לכך שילד רשאי לדרוש מאביו שיעזוב את בית המשפחה. אעפ"כ ולמרות הספקות הנ"ל, הרי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי, באשר המערער נהג באלימות חמורה כלפי אשתו וגם הילד סבל מאלימות זו. אין מנוס מלתת את הצו הנ"ל שכן אם יורשה הבעל לחזור לבית המשפחה יהיה בכך כדי לגרש ממנו את האשה ודבר זה ישפיע על מצבו של הילד.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד מ. קורינלדי למערערים, עו"ד ש. שרשבסקי למשיב. 4.7.78).
ע.א. 822/77 - יצחק בסה נגד אגד ... בע"מ
*מעשה בית דין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בהמר' 6597/77 - הערעור נדחה).
העובדות:
בשנת 1971 הוחלט במוסדות המשיבה לקלוט עובדים שכירים כחברים. המערער הגיש בקשה להתקבל כחבר שלא נתקבלה. באוקטובר 1975 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה לפס"ד הצהרתי כי המשיבה חייבת לקבל אותו כחבר באגודתה "באותם תנאי חברות ואותן זכויות בהם, זכאי היה להתקבל בשנת 1971". ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המערער, אך ביהמ"ש העליון קיבל ערעור המשיבה. בנימוקיו לדחיית תובענתו של המערער העיר ביהמ"ש העליון כי הצהרת ביהמ"ש המחוזי שהמשיב רכש אותן זכויות שניתנו לחברי הקבוצה בשנת 1971 היא ערטיאלית ומעורפלתמכדי שתוכל לעמוד אפילו כפס"ד הצהרתי, שכן המשיב לא הוכיח מהו תוכן הזכות שעל קיומה תבע הצהרה ומהן הדרכים לקבלתו כחבר, ולא די בהוכחת קיומה של הזכות אלא יש להראות מהו תוכנה של הזכות כי אין להכריז על קיומה של זכות כשאין יודעים מה תוכנה. בסיום פסק דינו של ביהמ"ש העליון צויינו דברי באי כח הצדדים כי "ימשיכו בנסיון להגיע להסדר מוסכם ללא צורך בהתדיינות נוספת". הצדדים לא הגיעו לידי הסדר והמערער פנה שוב לביהמ"ש המחוזי והפעם בצורה של תביעה רגילה, שהסתמכה על אותה מערכת עובדות שנטענה במשפט הראשון, אלא שבמקום פס"ד הצהרתי ביקש המערער צו עשה, המחייב את המשיבה לקבלו כחבר באותן זכויות כמו האחרים, והפעם ציין את התנאים ואת הזכויות במפורט. ביהמ"ש המחוזי דתה על הסף את התביעה החדשה בגלל מעשה בית דין ועל כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. בתורת מעשה בית דין יש שתי פנים. הפן האחד הוא שאין להיזקק לתביעה שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין סופי ומעשה בית דין כזה מכנים "השתק עילה". הפן השני הינו "השתק פלוגתא" כאשר במשפט ראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא.
ב. מעשה בי"ד בעניננו הוא מהסוג של השתק עילה, ואין לך השתק עילה אלא אם שתי העילות בשתי התובענות היו זהות. ביהמ"ש המחוזי סבר שהעילות במקרה דנא היו זהות ואין המערער תוקף קביעה זו במישרין אלא בעקיפין, באמרו שתביעתו החדשה היתה שונה מבקשתו הראשונה "שוני פרוצדורלי" וגם "שוני מהותי שבסעד" : השוני הפרוצדורלי הוא
שהתובענה הראשונה הוגשה כהמרצת פתיחה, והשוני המהותי מתבטא בכך שבתביעה הראשונה נתבע סעד של הצהרה ואילו בתביעה החדשה מדובר בצו עשה.
ג. יש לדחות שתי הטענות הנ"ל, לענין השוני הפרוצדוראלי - מבחינה פרוצדורלית ניתן לבקש פס"ד הצהרתי הן בדרך של המרצת פתיחה והן בדרך של תביעה רגילה והשוני בצורת התובענה אינו משפיע על תוכנה. בכל אחת משתי הצורות חייב התובע לטעון את הטענות העובדתיות שעליהן הוא משתית את בקשתו ובשני המקרים הוא חייב גם להוכיח טענות אלה. אשר לשוני המהותי שבסעד - אין סימוכין לטענה זו שכן המבחן של מעשה בית דין איננו בזהותו של הסעד אלא בזהות העילות.
ד. האמירה בפסק הדין הראשון של ביהמ"ש העליון שהצדדים ימשיכו בנסיון להגיע לידי הסדר "ללא צורך בהתדיינות נוספת" אינה מהוה מתן רשיון לקיום התדיינות נוספת כזאת. לפיכך אין צורך להכריע בשאלה אם רשאי בימ"ש, הפוסק בסכסוך בין הצדדים ומכריע בו, לקבוע כי הכרעתו לא תהווה מעשה בית דין. יש לפקפק בקיומו של כח כזה.
ה. פסק דין הצהרתי הוא ככל פסק דין אחר לצורך החלת תורת מעשה בית דין. לולא היה פס"ד הצהרתי מחייב את הצדדים לא היה כלל טעם בהוצאתו. אמנם לא כל פסק דין הניתן במשפט למתן הצהרה מהווה מעשה בית דין, שכן מתן סעד הצהרתי תלוי בשיקול דעת ביהמ"ש ולפעמים מסרב ביהמ"ש לתת פסק הצהרתי מטעמים שאינם קשורים עם קיומה או אי קיומה של הזכות שבסכסוך, אלא מטעמים פרוצדורליים כאשר ביהמ"ש סבור שלתובע פתוחות דרכי סעד אחרות שיקלו על הדיון.
ו. בעניננו טען המערער טענות עובדתיות שונות ואף הביא ראיות להוכחתן, אלא שלא היה די בעובדות שנטענו והוכחו כדי להקים זכות ממשית כלשהי. את הפרטים שחסרו ניתן היה לכלול בתובענה המקורית ואם לא נעשה כן הרי זה מחדל שאינו מצדיק דיון נוסף בקיומה של הזכות הנטענת. הלכה פסוקה היא שאם נכשלה תביעה בגלל היעדר פרטים שאפשר היה לכלול בתוכה ולא נכללו, מהווה פסק דין הדוחה את התביעה, מעשה בית דין, ואין התובע יכול להגיש באותו עניין תביעה נוספת.
(בפני השופטים:ויתקון, אשר, בכור. עו"ד פ. ג. נשיץ למערער, עו"ד מיכאל כספי למשיב. 20.7.78).
ע.א. 80/77 - ג'ואדת עבדול האדי נגד מדינת ישראל.
*תביעת נזיקין בשל תאונה שאירעה עקב משחק במרעום של פגז (הערעור נדחה).
המערער רעה עדר ליד כפר ערערה, מצא פגז עם מרעום, פירק את הפגז וזרקו מידו, שיחק במרעום וזה התפוצץ והמערער נפצע. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער בקבעו כי המקרה אירע בשטח אש, לא נתמלאו התנאים לתחולתו של סעיף 37 א' לפקודת הנזיקין אלא העניין בא בגדר סעיף 38, שענינו חפץ מסוכן, ושומה היה על המדינה להוכיח שלא התרשלה במקרה הנדון, והמדינה הרימה את הנטל שהיה מוטל עליה. כן קבע השופט שגם אם התרשלה המשיבה הרי לא התרשלותה היא שגרמה לנזק אלא התנהגותו של המערער. הערעור נדחה, מבלי להיכנס לשאלה אם צדק ביהמ"ש בכך שהמשיבה הרימה את הנטל שהיה מוטל עליה כדי להוכיח שלא התרשלה, הרי היה יסוד איתן לממצא ביהמ"ש שגם אם התרשלה המשיבה לא התרשלות זו שגרמה לנזק. המערער
ידע שמדובר בפגז או במוקש כפי שבעצמו אמר במשטרה לאחר פציעתו, והמערער שהיה אז כבן 19 ידע, או צריך היה לדעת, שלפניו חומר נפץ מסוכן, אם כי אולי לא האמין שזה יתפוצץ בעודנו בידיו. הלכה פסוקה היא, שיש והתרשלות חמורה של גורם זר, או של התובע עצמו, מנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבע לבין האירוע נשוא התביעה ובלבד שאותה התרשלות חמורה לא היתה חייבת להיות בתחום צפייתו של הנתבע. המשיבה לא צריכה היתה לצפות שאדם בגיר שיכול להעריך את הסכנה הנשקפת לו מכך יטול את המרעום, יפרקו או ישחק בו, לתוצאה זו אפשר להגיע בין אם יראו את מעשהו של המערער כסיבה מכרעת לנזק בגדר הסייג השני בסעיף 64 לפקודת הנזיקין, ובין אם האירוע יסווג כמקרה של אשם תורם בשיעור של 100 אחוז.
(בפני השופטים: אשר, בכור, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. חיים למערער. 20.7.78).
ע.א. 192/77 - כרמיאל תעשיות אלומיניום בע"מ נגד פקיד שומה עכו.
*פירוש קיומו של תנאי אישור מפעל מאושר לצורך הטבה במס הכנסה (הערעור נתקבל).
המערערת הקימה בכרמיאל מפעל שאושר עפ"י חוק עידוד השקעות הון. מפעל מאושר לפי חוק זה זכאי בין היתר להטבות ממס הכנסה, אך סעיף 73 של החוק קובע שלא תינתן הטבה אלא "אם קויימו... תנאי האישור". כאן היה האישור כפוף לתנאי "כי תהיה הפרדה מוחלטת בין הפעילות היצרנית והמסחרית של מפעלכם בכרמיאל לבין מפעלים אחרים של בעלי המניות". לבעלי המניות של החברה היה מפעל אחר במרכז הארץ ולמעלה מ- 90 אחוז מתוצרת המפעל המאושר בכרמיאל נמכרו, במחירי השוק המקובלים, למפעל האחר. פקיד השומה סירב להעניק למערערת את ההטבות כמפעל מאושר באשר לדעתו לא עמדה החברה ב"תנאי ההפרדה" שבאישור עקב מכירת רוב רובה של תוצרת המפעל בכרמיאל למפעל שבמרכז הארץ. השאלה שהתעוררה בביהמ"ש המחוזי היתה אם הופר תנאי ההפרדה. המשיב פירש את תנאי ההפרדה פירוש מילולי ואם כך הרי הופר תנאי ההפרדה ואילו המערערת טענה שאין לפרשו פירוש מילולי אלא לפי הקשר הדברים, הנסיבות והנוהג המקובל בהרבה מפעלים הממוקמים באיזורי פיתוח. אין ספק כי אלה עובדות שמן הדין היה להוכיחן, אך בביהמ"ש המחוזי לא היו הצדדים ערים לכך שעובדות אלה יש להוכיח, ואין לבוא בטרוניה על השופט שראה עצמו קשור לפירוש המילולי הדווקני. ברם ביהמ"ש העליון לא נחה דעתו עם מסקנה זו מכמה טעמים ובכללם המשמעות שיש לייחס למגמות של החוק לעודד הקמת מפעלים באיזורי פיתוח ע"י בעלי מפעלים במרכז הארץ, פיזור האוכלוסיה ומתן פרנסה למתגוררים באיזורי הפיתוח ואם כי ההטבות ניתנות לניצול לרעה השאלה היא מה היה במקרה דנא. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון לפנות למנהל מרכז ההשקעות ולבקש הסברים ועובדות. נראה שגם מנהל מרכז ההשקעות מבכר את הפירוש העניני על פני הפירוש המילולי, ומכיון שאנו נמצאים בשלב שלאחר המעשה ומתברר שהכל התנהל ביושר ובתום לב, יש לקבל את הערעור ולקבוע שעל פקיד השומה להעניק למערערת את ההטבות לפי החוק. אחת השאלות שהתעוררה היתה גם מי מוסמך לקבוע אם נתמלאו תנאי האישור, וביהמ"ש המחוזי קיבל בענין זה את דעת המשיב כי בידי פקיד השומה ההחלטה לקבוע אם קויימו התנאים ואם לאו, וקביעה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. מנוסביץ' למערערת, עו"ד ע. וגנר למשיב, 12.7.78).
ע.א. 777/77 - המשביר המרכזי בע"מ נגד מדינת ישראל ומנהל אגף המכס והבלו.
*תשלום הפרשי מכס שהוערך בחסר (הערעור נתקבל).
המערערת עוסקת ביבוא ושיווק והיא ייבאה לארץ מוטות ברזל ששוחררו מן המכס ביום 10.6.73 כשחוייבה בתשלום מכס ומס קניה בסך 317 אלף ל"י. כעבור כחודשיים קיבלה המערערת הודעה מן המכס כי נגבה ממנה סכום הנמוך ממה
שצריכה היתה לשלם ועל כן נדרשה לשלם תוספת של כ- 200 אלף ל"י מכס. המערערת ביקשה פטור מתשלום הגירעון כשהיא מסתמכת על סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) שבו נאמר כי הנישום לא יהיה חייב בתשלום חסר "אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי ...הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר ובמחיר המקובל בשוק פחות אותו חסר". מנהל המכס סירב לתת את הפטור בטענה כי הטובין נמכרו במחיר המקובל בשוק ולא במחיר נמוך כתוצאה מהחסר. המערערת שילמה את סכום הדרישה ופנתה לביהמ"ש בתביעה בסדר דין מקוצר להשבת הכסף ששילמה. הדיון לגופו לא התקיים וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לו סמכות לדון בתביעה זו, שכן סעיף 154 לפקודת המכס בענין סמכות ביהמ"ש המחוזי חל על תשלום הנובע מפקודת המכס ואילו כאן מדובר בתשלום הנובע מחוק מיסים עקיפים ועל כן אין לו סמכות לדון בענין. כן קבע ביהמ"ש שאפילו חל סעיף 154, הרי לפי לשון סעיף 3 הנ"ל חייב מנהל המכס להשתכנע ביחס לכל התנאים המפורטים בו ואין בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי לבדוק אם מנהל המכס שוכנע בצדק או שלא בצדק בסוג תביעה מעין זו בו נדרשת החזרת כספים. הערעור על כך נתקבל. התשלום לפי החוק האמור אינו חורג מכלל דיני המכס ולפי סעיף 154 הסמכות לביהמ"ש המחוזי הינה בתביעה לפי דיני המכס וממילא חל גם על חוק מיוחד זה. באשר לנימוק החילופי שלביהמ"ש המחוזי אין סמכות לבקר את מעשי הרשות המנהלית ולהעביר את שיקול הדעת של המשיב תחת שבט הביקורת - כבר קבע ביהמ"ש העליון כי נישומים ששילמו לרשויות סכומי כסף ודורשים את החזרת הסכומים אין תרופתם עתירה לבג"צ אלא לביהמ"ש המחוזי. מכח סעיף 154 קנה לו ביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בתביעת ההשבה של הכסף וקנוייה לו גם הסמכות לבדוק לגופו של עניין קיום התנאים עפ"י סעיף 3 לחוק. הביטוי "להנחת דעתו של המנהל" אינו עומד למכשול השולל את סמכותו של ביהמ"ש. ברור שלא מדובר בשיקול דעת סתם אלא בחובה מנדטורית לפטור את האזרח מתשלום בכפוף להוכחת התנאים שקבע המחוקק. השאלה אם נתמלאו התנאים היא שאלה עובדתית מובהקת הצריכה להתברר ע"י בימ"ש רגיל.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. לויט למערערת, עו"ד מ. נאור למשיבה. 5.7.78).
ע.א. 512/77 - אביבה נכסי הרצל בע"מ נגד מנהל מס שבח רחובות.
*שומת תוספת מס (הערעור נדחה).
המערערת נשומה לתשלום תוספת מס בגין העברת נכס מקרקעין מחברה אחרת למערערת ללא תמורה. המשיב העריך את הנכס ב- 1,5 מליון ל"י ולטענת המערערת הערכה זו מופרזת שכן שמונה חודשים לפני כן הוערך אותו נכס לצורך מס רכוש ב- 1,2 מליון ל"י. טענתה נדחתה והערעור על כך נדחה. יתכן שרצוי הדבר שלא תהיינה שומות שונות וסותרות לגבי אותו נכס אך במצב הנוכחי אין המשיב קשור להערכת הנכס לצורך מס אחר. יתירה מזו, בין שתי ההערכות עברה תקופה של 8 חודשים ואין אנו יודעים מה היתה עליית המחירים בתקופה זאת.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. מוהר למערערת, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 3.7.78).
ע.א. 702/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הינו מורה וביהמ"ש קבע כי הכנסתו הממוצעת בשתי השנים שבגינן נתבעו מזונות ע"י המשיבה היתה כ- 4,330 ל"י לחודש. בסוף התקופה הנדונה, אפריל 1977, משכורתו היתה למעלה מ- 6 אלפים ל"י, ביהמ"ש פסק תשלום של 27 אלף ל"י מזונות מיום הגשת התביעה ב- 1976 ועד ליום 31.3.77, ומיום 1.4.77 אלף ל"י לחודש למזונות האשה, ו- 1,700 ל"י למזונות הבת הקטינה, כשסכומים אלה צמודים למדד וכן תשלום הוצאות חשמל, מים, ושכר לימוד עבור הבת הקטינה. כן חוייב המערער במזונות
המשיבה השלישית, היא בתו הבגירה, עבור כחודשיים וחצי מסוף תקופת שרותה בצה"ל עד לשחרורה. הערעור נדחה בעיקרו פרט לתשלום המזונות לבת המשרתת בצה"ל. אין להתערב בממצאים העובדתיים כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ביחס להכנסותיו של המערער והכנסותיה של האשה. אשר לאירוע לאחר מתן פסק הדין, התקף לב שבו לקה המערער ואשר בעקבותיו נשתנה מצבו הכלכלי, הרי יתכן ויש בכך עילה לפנייה חוזרת לערכאות. הזכות שמורה בידי מי שחוייב בתשלום מזונות לחזור ולפנות לביהמ"ש ולבקש את שינוי ההחלטה אם חל שינוי מהותי בנסיבות. אשר למשיבה השלישית שהיתה חיילת ששירתה בצה"ל קבע ביהמ"ש המחוזי כי נתקיימו לגביה שלושת התנאים המנויים בסעיף 5 לחוק לתיקון דיני משפחה לעניין תשלום מזונות לילד בגיר. על כך נתקבל הערעור. ביהמ"ש סתם ולא פירש כיצד נתמלאו שלושת התנאים ומדוע הוא סבור כי יש בשרות הצבאי כשלעצמו כדי להכניס משיבה זו למסגרת אלה אשר אינם יכולים לספק צרכיהם. קבלת אמת המידה הסתמית האמורה משמעותה כי חובת המזונות ממשיכה לחול לגבי כל ילד בגיר המשרת בשרות סדיר עד תום שרותו וצידקתה של קביעה כללית כאמור אינה מסתברת.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד חנוך למערער, עו"ד ,ש4 שילה למשיבות. 11.7.78).
ע.א. 643/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם מזונות של 2,000 ל"י לחודש לאשתו ולשני ילדיו הקטינים וזאת בהסתמך על הכנסותיו של המערער ועל הכנסותיה של האשה, וכן נאסר עליו להיכנס לדירת בני הזוג, לאתר שביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה שהמערער היכה את אשתו לא אחת, וכניסתו לדירה מונעת מגורים שקטים ושלווים מן האשה והילדים. הערעור נדחה. כל כולו מופנה הערעור נגד הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש ואין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב במסקנותיה של הערכאה ששמעה את העדים והתרשמה מהם.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קרייטר למערער, עו"ד לויט למשיבים. 11.7.78).
ע.א. 182/78 - פלונית נגד מדינת ישראל
*היתר נשואין (הערעור נדחה).
המבקשת היא נערה שנולדה בפברואר 1962 וביקשה מביהמ"ש היתר להינשא לבחור שטרם הגיע לגיל 17. עפ"י חוק גיל נישואין אם מלאו לנערה 16 שנה ולדעת ביהמ"ש קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר נישואין רשאי ביהמ"ש להתיר לנערה להינשא. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר והערעור נדחה, המבקשת והוריה לא הצביעו על נסיבות המצדיקות היתר נישואין. כל מה שאמרו הוא שהבחור יכול לפרנס משפחה ושאהבת הצעירים היא כה בוערת שקשה להם להמתין עד שהמערערת תגיע לגיל 17. אין צורך לומר שאלה אינן נסיבות מיוחדות כמשמעותן בסעיף הנ"ל. חזקה, לכאורה על כל פנים, כי הנכנסים בברית נישואין, בפרט בגיל צעיר, שהם עושים כך מתוך אהבה. כאשר הגביל המחוקק את כושר הנישואין של נערה לגיל מסויים, על המבקש להראות לביהמ"ש טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מהגיל שנקבע בחוק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד לזר למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 13.7.78).
ע.א. 22/77 - אברהם תמוז כהן נגד דבורה מינצברג ואח'
*חלוקת רשלנות בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער הוא כבן 77 ובנובמבר 1975 אירעה תאונת דרכים בה נחבל כשהיה מצוי בתחום מעבר חצייה ברחוב בצלאל בירושלים. המשיבה נהגה במכונית שפגעה במערער בשעה 7.50 בבוקר כשכביש זה הומה מתנועה. ביהמ"ש
המחוזי קבע סכום של כ- 47 אלף ל"י פיצויים למערער בגין נזקיו, לאחר שחילק את הרשלנות שווה בשווה בינו ובין המשיבה. ערעורים הוגשו הן מצד המערער והן מצד המשיבה והערעורים נדחו. מרבית ההשגות היו על קביעות עובדתיות באשר לנסיבות קרות התאונה ובאלה אין להתערב. שעת קרות התאונה היתה שעת שיא בתנועה ועל סמך מקום התאונה ועדויות שבאו בפני ביהמ"ש סבר השופט שאינו יכול לקבוע את המקום המדויק במעבר החציה שבו אירעה התאונה, כשהמערער מנסה להראות שנפגע במרכז מעבר החצייה ואילו המשיבה גורסת שנפגע במרחק 70 ס"מ מן המדרכה. מה שודאי שהתאונה אירעה בתחומי מעבר חצייה כשהמשיבה נסעה בתוך זרם תנועה והבחינה בקבוצת אנשים שעמדה על המדרכה לפני מעבר חצייה. המשיבה הפרה את חובת הזהירות שהיה עליה לנקוט על מנת למנוע תאונה אפשרית. גם המערער התרשל בחצותו את הכביש כשלא שם לב למכוניות המתקרבות, ובנתונים העובדתיים אין לקבל את גירסתו שלא ראה את המכונית המתקרבת. כלל הוא בדיני נזיקין שעניין חלוקת הרשלנות מסור לשיקול דעת השופט השומע והמתרשם מן העדים, ורק לעיתים נדירות יתערב בכך בימ"ש שלערעור. בהחליטו לחלק שווה בשווה את האחריות, סמך השופט על ההלכה האנגלית כי בהיעדר נתונים מדויקים על התאונה יש לחלק שווה בשווה את הנזקים בין שני האחראים לתאונה, אך גם ללא הסתמכות על ההלכה בנדון זה, רשאי היה השופט לקבוע ששני הצדדים אחראים לתאונה וזאת על סמך הנתונים הנ"ל. אשר לגובה הנזק - אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי שקבע כי המערער השתכר כ- 400 ל"י לחודש ושהוא יכול להמשיך ולעבוד עוד 3 שנים וכן שהוא זכאי לפיצוי עבור עוד 4 שנות עזרה במשק בית.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ט.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד ע. בריק למשיבים, 20.7.78).
ע.א. 460/77 - שלומית דרוקר ואח' נגד חנניה פלטין
*תביעת פינוי עקב הפרת תנאי הסכם פשרה (הערעור נדחה).
המערערים הם בעלי נכס מקרקעין שבו מחזיק המשיב כדייר מוגן. בשנת 1972 הגישו המערערים תביעת פינוי נגד המשיב והצדדים הגיעו לידי פשרה שאחד מתנאיה קבע כי המשיב לא יבצע שינויים בבנין או עבודות בניה כלשהן. תנאי הפשרה קיבלו תוקף של פסק דין. בשנת 1974 הגישו המערערים נגד המשיבים תביעה חדשה לפינוי וסילוק יד שהיתה מבוססת על שתי עילות: ביצוע שינויים בניגוד לתנאי השכירות; גרימת נזק למושכר. בימ"ש השלום דחה על הסף את התביעה לגבי העילה של ביצוע שינויים בניגוד לתנאי השכירות, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נדחה. לפי סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר תהיה זו עילת פינוי אם "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". המשיב טען כי לא היה כל תנאי שכירות בינו לבין בעלי הבית האוסר עליו את השינויים בעת הבניה, ואילו המערערים טענו כי הסכם הפשרה האמור הפך לחלק מתנאי השכירות בינם לבין המשיב. צודקים המערערים בטענתם כי הסכם הפשרה שבין הצדדים הפך את תנאי ההסכם לחלק מתנאי השכירות שבין הצדדים כמשמעות ביטוי זה בסעיף 131 (2) הנ"ל. אמנם התחייבות זו לא נכללה בחוזה השכירות שנעשה בין בעלי הדין אך בסעיף 131 לא נאמר שהתנאי צריך להיות תנאי מתנאי השכירות ואין נפקא מינה אם התנאי מופיע בהסכם השכירות או אם התנאי הותנה בין בעל הבית והדייר בדרך אחרת כגון בהסכם פשרה. ברם אין המערערים צודקים בטענתם שלפי סעיף 131 (2) הנ"ל כל תנאי יסודי מתנאי השכירות שמפרים, ויש בו כדי לבטל חוזה שכירות רגיל, גם מעניק זכות לתבוע פינוי. הפירוש הנכון של הסעיף הנ"ל הינו שאם בחוזה נקבע שהפרת אותו תנאי מתנאי השכירות מעניקה זכות לתבוע פינוי רק אז הפרת התנאי מעמידה עילה לתביעת פינוי, ואם אין ההסכם קובע שאותה הפרה מצדיקה תביעת פינוי כי אז אם השוכר מפר את תנאי השכירות
אין הדבר מקים עילת פינוי אלא אם כן הפרה זו קבועה בחוק הגנת הדייר כמעמידה עילת פינוי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. טורבוביץ למערערים,עו"ד ג. בירן למשיב. 13.7.78).
ע.א. 762/75 - מדינת ישראל נגד אברהים חאלק ואח'
*פירוש מסמך כמתנה לאחר המוות או כצוואה (הערעור נתקבל).
המשיב מחזיק ומעבד חלקת קרקע שהיא נכס מנכסי המדינה ואשר הוחכרה למנוח אבו עודה (להלן המנוח) לתקופה של 49 שנים אשר מסתיימת בשנת 1990. המשיב החזיק בקרקע עוד בימי חייו של המנוח והמשיך להחזיק בה אחרי מותו. בשנת 1965 ערכו המשיב והמנוח שטר אצל הנוטריון הציבורי הנושא את הכותרת "הסכם" ואשר על פניו אמנם הסכם הוא שנעשה בין המנוח לבין המשיב, ואשר לפיו נותן המנוח למשיב את זכויות חכירתו בקרקע הנדונה, תמורת השירות שנתן המשיב למנוח ולאשתו כל ימי חייהם. המנוח נפטר בשנת 1969 והמנהל סירב להכיר בזכויות המשיב על הנכס. הלה פנה לביהמ"ש וביקש הצהרה על זכויותיו בנכס. ביהמ"ש קבע כי ההסכם איננו צוואה אלא הסכם פשוט שלפיו העביר המנוח למשיב בתמורה שלמה את זכויותיו במקרקעין ועל כן נתן את ההצהרה המבוקשת. הערעור נתקבל. המדינה טענה כי אם מדובר בהסכם אין העברת הזכויות תופסת משום שבחוזה החכירה המקורי קיים איסור להעברת זכויות ללא רשות, ואולם טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה אלא בערעור ועל כן אין לדון בה. אשר לשאלת תקפותו של ההסכם, הרי הוא נעשה לפני חוק הירושה ולא חל עליו סעיף 8(ב) לחוק הירושה שלפיו אין תוקף למתנה המקנה נכס לאחר מות הנותן אלא אם כן נעשתה בצוואה לפי החוק. מאידך, גם לפי הדין שעמד בתוקפו בשעת עשיית המתנה לא היה תוקף למתנה "העתידה לחול לאחר זמן" ובלשון ההסכם ברור שהמנוח רצה לתת למשיב את הזכויות רק לאחר פטירתו. דין זה חל גם אם ניתנה תמורה עבור המתנה. נותרה רק האפשרות שהמסמך הנ"ל מהווה צוואה והשאלה היא אם בשעת עשיית המסמך היה הוא צוואה כשרה לפי פקודת הירושה שהיתה אז בתוקף. לפי אותה פקודה נתונה הסמכות הייחודית בעניני ירושות וצוואות של מוסלמים לבתי הדין השרעיים ועל כן הועבר העניין לבית הדין השרעי כדי שהוא ידון בשאלה אם המסמך מהווה צוואה כשרה עפ"י הדין השרעי. אם לא ישיג המשיב את הסכמתם של כל יורשי המנוח עפ"י דין לשיפוט בית הדין השרעי יוכל לפנות לביהמ"ש המחוזי לקיום ההסכם הנוטריוני כצוואה כשרה, עפ"י הדין השרעי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, אלון. החלטה - ח. כהן. עו"ד י. בן אור למערערת. 11.7.78).
ע.א. 557/77 + 594 - שפט מנחם נגד פרימה פריזנר בע"מ
*אחריות בנזיקין של יצרן למוצריו (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער רכש כסא נוח מתקפל שיוצר ע"י המשיבה. הכסא עשוי מתכת וניתן להטותו קדימה ואחורה כדי לאפשר תנוחות שונות. מנגנון ההטיה נמצא בתחתית הידיות המשמשות משענת לידים והטית הכסא מבוצעת ע"י הרמת שתי הידיות ומתן דחיפה אחורה או קדימה. בעת ביצוע פעולה כזו נתפסה אצבעו של המערער בשיני המתכת של מנגנון ההטיה והוא נפגע ותבע פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה אחראית, באשר יצרן חייב להשתמש בזהירות סבירה כדי למנוע סיכון של המשתמש במוצריו, ואם לא יכלה המשיבה לייצר מנגנון הטיה בלי סיכון בשימוש בו הרי חייבת היתה להזהיר את המשתמשים בפני המלכודת שבמנגנון ההטיה. אין למצוא דופי בקביעות אלה של ביהמ"ש המחוזי וזאת לנוכח הדין שהתגבש בכל הנוגע לאחריות יצרן למוצריו. ביהמ"ש המחוזי קבע גם שהמערער אשם ברשלנות תורמת וביהמ"ש העליון אישר גם קביעה זו מן הסיבה שהכסא היה ברשותו של המערער שנה שלמה לפני אירוע התאונה, ולפי עדותו של המערער עצמו ידע כיצד להשתמש בידיות וידע שמדובר
בחלק מתכתי והבין את דרך פעולתו. אשר לסכום הפיצוים - למערער נקבעה נכות של 5 אחוז וכיון שלא באו ראיות המאפשרות חישוב השתכרות המערער בעתיד, החליט ביהמ"ש המחוזי לקבוע את הפסד ההשתכרות בסכום גלובלי של 20 אלף ל"י ועוד 10 אלפים ל"י פיצויים על כאב וסבל. הפיצוי הוא על הצד הנמוך, ובכל זאת סברה המשיבה שהוא גבוה מדי וערעורה נדחה.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד ש. רוזין למערער, עו"ד א. וולובסקי למשיבה. 20.7.78).
ע.א.694/76 - פרחה מרזיוף נגד משיח מרזיוף
*אכיפת הסכם למכירת מקרקעין כשהקונה הפר את תנאי מועדי התשלומים (הערעור נדחה).
המערערת הינה אמו החורגת של המשיב. ב-28.2.71 נערך הסכם מכר בין המערערת (להלן המוכרת) ובין המשיב (להלן הקונה) לגבי מחצית חלקת אדמה שמחציתה השנייה כבר היתה בבעלותו של הקונה. תנאי ההסכם היו בלתי רגילים, על יסוד הקירבה המשפחתית שבין הצדדים. בהסכם נקבע מחיר המכר בסך 30 אלף ל"י שאמור היה להשתלם בשני תשלומים, והראשון שביניהם בסך 20 אלף ל"י לא יאוחר מיום 28.2.72. נקבע שהעברת המגרש על שם הקונה תעשה מיד לאחר תשלום הסך 20 אלף ל"י לא יאוחר מיום 28.2.72. עד למועד הקבוע בהסכם לא שולם הסך 20 אלף ל"י והנכס לא הועבר לקונה. ימים ספורים לאחר מועד התשלום שיגרה המוכרת מכתב לקונה ובו הודעה שעקב ההפרה היא מבטלת את ההסכם. שבוע לאחר מכן הגיש הקונה תביעה לאכיפת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקונה הפר את ההסכם בכך שלא שילם את הכסף והתנה את התשלום בכך שהקרקע תועבר על שמו, למרות שתניות ההסכם לא היו שלובות זו בזו. אעפ"כ נתן ביהמ"ש צו לאכיפת ההסכם. לדעתו לא היתה הפרת ההסכם ע"י הקונה הפרה שירדה לשורש ההסכם המצדיקה את ביטולו ללא מתן אורכה לקיום ההתחייבות של תשלום 20 אלף ל"י. מכיון שכך נשאר ההסכם שריר וקיים ועל המוכרת לקיימו. הערעור נדחה. השאלה היסודית היא אם אכן אי תשלום הכסף במועד אינה הפרה יסודית ואינה נותנת לצד הנפגע את הזכות לבטל את ההסכם מיד. חוק החוזים עדיין לא חל על ההסכם דנא ואולם גם בפסיקה שלפני חוק החוזים נקבע שאין הצד הנפגע זכאי לבטל הסכם בלי לתת לצד המפר הזדמנות סבירה לחזור בו מהפרתו, כאשר ההפרה אינה יסודית, ובפרט כשההפרה בטעות מקורה ואינה מעידה על רצון להתנער מן ההסכם. בדרך כלל, ובהיעדר תניה מיוחדת ומפורשת, אין הזמן הקבוע לתשלומים מהווה חלק מעיקרי החוזה. אמנם יתכנו מקרים שבהם ניתן לראות באי תשלום חלק מן המחיר במועד משום הפרה יסודית המזכה את ביטול החוזה, ואולם זאת רק בהפרה שאפשר להסיק ממנה, בכל נסיבות המקרה, שהצד המפר מסתלק מן החוזה. במקרה דנן לא היתה לקונה כוונה כזאת ועל כן לא היתה המוכרת רשאית לבטל את ההסכם.
לטענת המוכרת שאין זה צודק לתת היום צו לביצוע בעין כשהתשלום יהיה בתמורה שנקבעה לפני למעלה מ- 7 שנים - לדעת השופט ויתקון, אין כל אפשרות למנוע תוצאה כזאת שכן אין סמכות לביהמ"ש להגדיל היום את המחיר שהוסכם בין הצדדים בתוך ההסכם או להרכיב עליו תנאי הצמדה.
השופט בכור העיר כי בעניננו היה הקונה מוכן שבוע ימים לאחר ההפרה האמורה לשלם את הכסף ועל כן אין הצדקה להתנות את הביצוע בעין במתן תוספת למחיר המוסכם. עם זאת אין צורך להכריע כאן בשאלה אם יש סמכות לביהמ"ש להתנות את צו הביצוע בעין של החוזה בתנאים של הגדלת המחיר.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד אלטבאואר, י. נווה, וסוכובולסקי למערער, עוה"ד סלומי וחסון למשיבה).
ע.א. 795/76 - חברת עופר כרמל בע"מ נגד רשות הפיתוח ואח'
*דרישת דמי הסכמה ע"י רשות הפתוח (הערעור נדחה).
בשנת 1962 נחתם הסכם מכר בין המשיבים לבין החברה הכלכלית לפיתוח דרום נהריה בע"מ (להלן החברה הכלכלית), שלפיו הסכימו המשיבים למכור לחברה הכלכלית שתי חלקות בנהריה בשטח של כ- 80 דונם, והמכר הותנה בביצוע פעולות פיתוח מוגדרות תוך תקופה קצובה ע"י החברה הכלכלית. הותנה במפורש כי אי ביצוע פעולות אלה תהווה הפרה יסודית שתעניק למוכרים זכות לביטול ההסכם, כן הותנה כי אין הרוכש רשאי להעביר את זכויותיו לפי ההסכם בלי הסכמת המוכר מראש. המערערת היתה בעלת חלק מן המניות בחברה הכלכלית, פעולות הפיתוח לא בוצעו, ובשנת 1974 רכשה המערערת את כל יתר המניות של החברה הכלכלית. לאחר מכן מכרה המערערת את כל מניותיה בחברה הכלכלית תמורת 2,5 מליון ל"י לחברת איזורים, שהיתה מעוניינת להמשיך ולקיים את הסכם המכר עם המשיבים. לשם כך דרשה אזורים כי המערערת תשיג את הסכמת המשיבים לביצוע העיסקה. אלה דרשו דמי הסכמה של 260 אלף ל"י, המערערת שילמה את הסכום והגישה תביעה להחזרתו בטענה כי הוא נעשה בגין אילוץ ותחת מחאה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה זו זכותם של המשיבים לתבוע תשלום כאמור לעיל. אמנם, החברה הכלכלית לא מכרה את זכויותיה בנכס אלא את המניות ודרישת ההסכמה בהסכם מ- 1962 היתה למקרה של מכירת הנכס, ואולם העניין חרג מפעולה של העברת מניות, כי חברת אזורים לא הסתפקה בהעברת המניות, אלא ביקשה הסכמת המשיבים, ולא הייתה חובה על המשיבים להסכים לשינוי הבעלות במניות, ורשאים היו להתנות את מתן ההסכמה כפי שהיתנו. זאת ועוד, דמי ההסכמה שולמו ע"י המערערת ולא ע"י החברה הכלכלית ולמערערת ודאי שהמשיבים לא חייבים היו לתת אישור ללא תמורה כדי שהיא תוכל למכור את מניותיה בהתאם לתנאים שהציג הקונה. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי בהסכם עם החברה התנו המשיבים תנאים מוקדמים להשלמת המכר אשר בלעדיהם לא תיכון העיסקה, ותנאים מוקדמים אלה לא קויימו. מכאן שבידי המשיבים היתה האפשרות לבטל את ההסכם ואז היתה מתרוקנת מתוכן עיסקת מכר המניות. המשיבים הסכימו לתת אורכה לביצוע התחייבויות הקונה עפ"י ההסכם ותמורת זאת יכלו לתבוע את דמי ההסכמה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שילה למערערת, עו"ד ד. גורני למשיבים. 10.7.78).
ע.א. 7/77 - כונס הנכסים הרשמי נגד חדוה קריגר ואח'
*פירוש סעיף בהסכם גירושין אם יש בו משום נתינת מתנה על אתר (הערעור נתקבל).
המשיבה התגרשה מבעלה המנוח וביום 1.4.73 נחתם הסכם הגירושין ובו סעיף האומר כי אם הבעל ימכור את זכותו במונית תקבל האשה מחצית התמורה אם לא תינשא. עד ליום פטירתו של הבעל היא לא נישאה ולאחר פטירתו נותרו חובות שהסתכמו במחיר שקיבל העזבון עבור המונית. המשיבה הגישה תביעה להצהרה שהיא בעלת המחצית של המונית וקיבלה הצהרה כזו. הערעור על כך נתקבל. עפ"י פירוש הסכם הגירושין אין לראות בו נתינת מתנה של אותה מחצית המונית, שכן הסעיף עפ"י נוסחו אינו מתייחס להקנייתה של זכות מוגדרת על אתר, אלא על פעולה שתיעשה אם וכאשר הבעל ימכור את זכותו במונית. כך שבאופן תיאורטי לפחות צפו הצדדים להסכם גם מצב שבו לא תימכר המונית כלל. מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה והיא נגמרת בהקניית דבר המתנה ע"י הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה. מנוסחו של ההסכם לא עולה כי המנוח הקנה דבר מה למשיבה וכי הקנייה זו הסתיימה והושלמה לפני פטירתו. הקנייה נעשית ע"י העברת הבעלות בנשוא המתנה, ע"י מסירת הדבר לידי המקבל או במסירת מסמך לידיו, המזכה את המקבל בבעלות על נשוא המתנה, וכאן לא נעשה דבר כזה. אין גם לקבל את הטענה כי המסמך האמור מצהיר על זכות האשה במחצית המונית מכח שיתוף נכסים בין
המנוח לבין המשיבה. היפוכו של דבר, אילו היה שיתוף בנכסים הרי בהסכם הגירושין צריך היה לתת ביטוי מוחשי לזכות הקיימת של האשה למחצית מן הזכויות במונית.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. קליבץ למערער, עו"ד מ. ינובסקי למשיבים. 10.7.78).
ע.א. 649/76 - מפעלי חיפה והצפון עבודות עפר בע"מ ואח' נגד נדיח קפש
*אחריות בנזיקין ורשלנות תורמת (הערעור נדחה וערעור נגדי נתקבל).
המנוח בנימין קפש (להלן המנוח) עבד אצל המערערת, הוא היה טרקטוריסט מנוסה והועסק ע"י המערערת כמפעיל ציוד מכני כבד. באחד הימים חל קלקול בטרקטור ובמקום להביא את הטרקטור לתיקון במוסך כנדרש וכנהוג החליטו מנהלי המערערת לעשות את התיקון במקום ולאחר פירוק המגן הקדמי של הטרקטור וביצוע התיקון עמדו המנוח ועוד אחד מעובדי המערערת לחבר את המגן הקדמי. תוך כדי העבודה, כשהעובד השני הפעיל את המנוע, נמחץ המערער ע"י הבולדוזר המחובר לטרקטור מלפנים, ולא ברור כיצד הגיע המערער אל מתחת לבולדוזר כאשר צריך היה לעמוד למעשה ברווח שבין הבולדוזר והטרקטור כדי להרכיב את המגן. המשיבה תבעה את המערערים בתור תלוייה במנוח ובשם עזבון המנוח וביהמ"ש המחוזי החליט שהוכחה אחריות המעביד אך העריך את תרומת הרשלנות של המנוח ב- 50 אחוז ועל בסיס זה פסק דמי נזיקין. ערעורה של המערערת נדחה ושל המשיבה נתקבל ותרומת הרשלנות הועמדה על 25 אחוז בלבד. הלכה פסוקה היא שהמעביד חייב לספק צוות עובדים מאומן, כלים מתאימים ושיטת עבודה בטוחה והדרכה ופיקוח. בעניננו הובאו ראיות שהתיקון שנעשה בטרקטור רצוי שיעשה במוסך שם ניתן לפרק את הבולדוזר ולהשתמש בכלי הרמה להבאת המגן למקום שבו הוא צריך להתחבר. במקום לא היו כלים מתאימים ושני העובדים היו צריכים לטכס עצה ולאלתר שיטה לביצוע העבודה בתנאי שדה. מנהל המעביד נתן עדות שכאילו נתן הוראות על אופן ביצוע העבודה, אבל השופט לא האמין לו, וכאשר המדובר בתביעת הנזיקין של תלוי בעובד שנפטר ושאינו יכול לומר מהי גירסתו, מספיק הדבר כדי לראות את גירסת המעביד כבלתי מוכחת. המנוח וחברו לעבודה היו מפעילי טרקטור ולא מכונאים ובעבודה שעסקו לא היו מומחים ולא היה להם נסיון קודם.
אשר לרשלנות התורמת - אין ספק כי התאונה אירעה כאשר בשלב מסויים נמצא המנוח מתחת לבולדוזר המורם שירד ומחץ אותו ולטענת המערערים עשה המנוח מעשה רשלני עד שנותק הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין התאונה. אין ממש בטענה זו. גם אם התרשל המנוח בכך שנכנס מתחת לבולדוזר, הוא עשה זאת לצורכי ביצוע העבודה ולא היתה לו שום מטרה אחרת. גם עובדים מאומנים נוטלים על עצמם סיכונים ובפרט בעבודות חד פעמיות בתנאי אילתור, ואין לומר כי כניסת המנוח מתחת לבולדוזר היתה מעשה רשלני כזה שקטע את הקשר הסיבתי. אם כי עצם הכניסה מתחת לבולדוזר מהווה מעשה רשלני, כי גם בלי אזהרה מצד המעביד יודע מפעיל מנוסה של ציוד מכני שאין לעשות כן, הרי כשבאים לחלק את האחריות יש לחלקה לפי מידת האשמה של כל אחד מן הגורמים ולא לפי מידת הסיבתיות, ובעניין זה היתה מצד המעביד התעלמות מחובותיו ואשמתו היא חמורה, כך שיש לחלק את האחריות 75 אחוז על המעביד ו- 25 אחוז על העובד. אשר לגובה הנזק - המנוח היה בנה היחיד של התובעת, הוא היה גר יחד עם אמו וערכה של התמיכה נערך לפי 700 ל"י לחודש. המשיבה קיבלה גימלת מהביטוח הלאומי וזו נוכתה, אך מאז שהגיעה לגיל 60 היא מקבלת גימלת זיקנה עם תוספת סוציאלית ולא מקבלת עוד גימלת תלויים, באשר התשלום הנ"ל עולה על גימלת התלויים. לפי החוק יש לנכות מפיצויי הנזיקין רק את גימלת התלויים ולא את גימלת הזיקנה, ואין לקבל את הטענה כי תמיכת המנוח היתה קטנה כאשר יכולה היתה לקבל את גימלת הזיקנה עם התוספת הסוציאלית.
(בפני השופטים: ויתקון, אלון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ג. גרובר את וייס למערערים, עו"ד א. ברק למשיבים. 20.7.78).
ע.א. 12/78 + 6 + 722/77 + 720 - עזבון המנוחה טובה ווינגרטן ואח' נגד מדינת ישראל
*קביעת ערך מקרקעין שהופקעו (ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו).
עניינם של הערעורים הפקעת מקרקעין במזרח ירושלים, באיזורי רמת אשכול, לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ביהמ"ש המחוזי קבע את סכום הפיצוי בשיעור של 21 ל"י ועוד שברי אגורות למטר מרובע של קרקע שהופקעה, כשמדובר בשטח של כ- 90 דונם אדמה. ערעורי שני הצדדים נדחו. ביהמ"ש העליון אישר את גישתו של ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לשיטת הערכת המקרקעין באותה עת, ההשוואה לאדמות אחרות בשטחים אחרים בירושלים, ניכוי עבור השטח שהעיריה מפקיעה בדרך כלל (40 אחוז מהשטח), תוספת מחיר עבור תוספת אחוזי בניה, ניכוי עבור תכנון וכדו'. ביהמ"ש העליון חזר על כמה קביעות הנוגעות לשיטת חישוב מחיר מקרקעין באותו איזור בעקבות מלחמת ששת הימים. כן התעכב ביהמ"ש על שיטת החישוב של שכר טירחת עו"ד לאותן עיסקות כפי שהיה קבוע עפ"י התקנות שהיו באותה עת, ואשר שונו בשנת 1977 כאשר נקבעו כללים חדשים לשכר טירחת עו"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד קמר למערערים, עו"ד ברנזון למדינת ישראל. 5.7.78).
בג"צ 41/78 - איתן נאמן ואח' נגד ועדת ערר לשמירה על קרקע חקלאית
*סמכויות הועדה לשמירה על קרקע חקלאית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי ובכור, נגד דעתו החולקת של השופט אשר).
נשוא העתירה היא החלטה של ועדת הערר לשמירה על קרקע חקלאית, שבו קיבלה את ערעורה של המועצה המקומית מזכרת בתיה על החלטת הועדה לשמירת קרקע חקלאית. הועדה לשמירת קרקע לא אישרה את בקשת מועצת מזכרת בתיה להתיר בניה על 50 דונם קרקע הנמצאים בשטח שהוכרז כקרקע חקלאית. העתירה נגד החלטת ועדת הערר נדחתה ברוב דעות מ"מ הנשיא לנדוי והשופט בכור נגד דעתו החולקת של השופט אשר. העותרים, בעלי פרדסים באותו אזור טוענים נגד ההחלטה האמורה והשאלה היא אם בכלל יש להם זכות עמידה, אך מכיון שטענה כזו לא הועלתה לא דן בה בג"צ. בפסק דינו עומד מ"מ הנשיא לנדוי על השאלה האם הקביעה כי הועדה לשמירת קרקע חקלאית לא תשתמש בסמכותה אלא במידה שהדבר דרוש לשם שמירה על היעוד של הקרקע החקלאית וניצולה החקלאי, חלה רק כאשר ועדת השמירה באה להכריז על קרקע כקרקע חקלאית, או שמא גם כאשר העדה רוצה לבטל הכרזה על קרקע כקרקע חקלאית, או לתת בה הקלות ואפשרויות בניה, גם אז השיקול היחידי הוא שמירה על היעוד של הקרקע כחקלאית. בעניין זה קיימת מחלוקת בפסקי דין קודמים של בג"צ ומ"מ הנשיא לנדוי צירף את דעתו לסוברים שהשיקול של הצורך בשמירה על היעוד של קרקע חקלאית הינו רק כאשר הועדה באה להכריז על קרקע כקרקע חקלאית, אך כשהיא באה לבטל או לתת הקלות יכולה היא להתחשב בשיקולים נוספים הנוגעים העניין. לגופו של עניין דנא סבר מ"מ הנשיא לנדוי כי בכל הנסיבות רשאית היתה ועדת הערר לקבוע שאפשר לתת אישור בניה על השטח האמור.
השופט אשר בדעת מיעוט הגיע למסקנה שלא היה מקום להתערב בהחלטת ועדת השמירה שלא לאשר בקשת מועצת מזכרת בתיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גרוס לעותרים, עוה"ד יאראק וגולדברג למשיבים. 20.7.78).
בג"צ 32/77 - איברהים אלהיג'ה נגד שר האוצר ואח'
*הפקעת מקרקעין לצרכי צבור (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לעותר חלקת אדמה בשטח אדמות יוטבת והחלקה הופקעה. העתירה נדחתה. המשיבים טוענים להצדקת ההפקעה כי רכישת החלקה הנ"ל לצורכי ציבור דרושה לשם פיתוח המשק יוטבת. במקום הונחו צינורות מים ואם כי
צינור המים המרכזי אינו עובר בשטח החלקה, הרי הצנרת העילית של מערכת ההשקיה של המושב צריכה לעבור גם על החלקה הנ"ל. נוסף לכך קיימת גם בעית ריסוס אוירי של השטח ולנוכח כל אלה אין אפשרות לפתח את המקום בלי להפקיע את החלקה. בג"צ אינו יכול להתערב בעניין, שכן פירסום ברשומות של הועדה לפי פקודת הקרקעות מהווה ראיה מכרעת ששר האוצר אישר כי המטרה שלשמה עומדים לרכוש את הקרקע היא מטרה ציבורית. בהתחשב בהוראה זו של החוק, מידת התערבות של בג"צ בהחלטת שר האוצר בדבר רכישת קרקע לצורכי ציבור היא מוגבלת ביותר. רק במקרה שההפקעה נעשית בשרירות או מתוך שיקולים שאינם שייכים לעניין יתערב בג"צ.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נ. רם לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 31.7.78).
בג"צ 333/78 - חברה לנאמנות של בנק לאומי בע"מ נגד מנהל מס עזבון
*חובתו של מנהל מס עזבון לפתח שומה ולקבוע אם המס שולם ביתר (עתירה לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים עציוני ואלון נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
תושב חוץ, שנפטר, רכש מקרקעין בישראל ולשם כך העביר מטבע חוץ לישראל. לפי סעיף 55 לחוק לעדוד השקעות הון לא יכללו נכסים שרכש אדם תמורת מטבע חוץ שהעביר לישראל, בשווי עזבונות לעניין חוק מס עזבון. כיון שהנכסים שהיו למנוח, כאמור, נרכשו במטבע חוץ לא היה עזבונו חב במס עזבון. ברם, נעשתה שומת מס עזבון בשנת 1974, וזאת לאחר שתוקנה שומה קודמת עפ"י השגת באי כח העותרת, ובהתאם לשומה המתוקנת נדרשה העותרת לשלם כ- 700 אלף ל"י מס. על שומה זו לא ערערה העותרת. זאת ועוד, בפני מנהל מס עזבון כלל לא נטען בשעתו כי העזבון פטור ממס לפי סעיף 55. לאחר שעברו שנתיים נתגלתה לעותרת טעותה וביקשה החזרת המס, וזאת לפי סעיף 28 לחוק מס עזבון הקובע כי אם "נוכח המנהל כי שולם מס יתר ובקשה להחזרתו הוגשה לו תוך 10 שנים ... יחזיר המנהל כל סכום ששולם ביתר". המשיב סירב באומרו שאינו מוכן לפתוח שומה מחדש כל אימת שהוא מתבקש לכך, ועתירת העותרת נתקבלה ברוב דעות השופטים עציוני ואלון נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן. בדעת מיעוט ציין השופט ח. כהן כי אין צורך להיכנס כאן לשאלה אם לפי סעיף 28 אפשר לבקש לפתוח שומה מחדש כאשר ניתן היה לערער במועד על השומה, ולהעלות את הטענות שמבקשים עתה להעלות, או שאי אפשר לעשות כן, וניתן לחתוך את גורל העתירה עפ"י פרשנות סעיף 55 לחוק עידוד השקעות הון. לפי הסעיף הנ"ל לא יכללו בעזבון נכסים שהיו בבעלותו של המנוח בעת פטירתו ושהוכח למנהל מס עזבון שרכש אותם תמורת מטבע חוץ. מכאן ברור שלפני קביעת השומה בידי מנהל מס עזבון לקבוע אם חייב העזבון במס ואם לאו, ואולם אם נתבע המנהל להכיר בפטור לפי סעיף 55 וחייב את העזבון במס עזבון לאחר שהעזבון לא תבע את זכותו בעוד מועד, רואים את העזבון כאילו לא רצה לתבוע, ואין הוא יכול לחזור בו לאחר מכן ולבקש להחזיר לו את המס ששילם.
השופט עציוני בדעת הרוב ציין כי השאלה איננה אם יש לעזבון היום הזכות לתבוע עפ"י סעיף 55, שכן העתירה היא נגד מנהל מס עזבון המסרב לפעול לפי סעיף 28 לחוק מס עזבון. עפ"י סעיף 28 אם נוכח המנהל כי המס שולם ביתר, עליו להחזיר את התשלום למבקש ואין למנהל כל שיקול דעת בשאלה זו. עליו לבדוק את העניין ואין נפקא מינה בכך אם המס שולם בעקבות תיקון שומה עפ"י הסכמה בין הצדדים ואם לאו, שכן לשון החוק ברורה ואין בסעיף 28 כל תנאי או הגבלה המתנים את הזכות להסתמך על הוראות סעיף זה ואין מקום להוסיף תנאים כלשהם. אמנם כשמדובר בשאלת הערכת המס ובהשגה על שומה, היינו בדבר שניתן לשיקול דעתו של מנהל מס עזבון, אשר בדונו בהשגה כזו נותן החלטה מעין שיפוטית, יתכן ואפשר לטעון שלאחר שהעזבון הגיש השגה או ערער עליה ננעלה בפניו הדרך להשתמש בסעיף 28, ברם לא כן המצב כאשר לא מדובר בשיקול הדעת של המנהל אלא בהוראה ברורה של המחוקק בסעיף 55 הנ"ל מתי אפשר להטיל בכלל מס עזבון.
השופט אלון בפסק דין נפרד הגיע למסקנה שבעניין זה אין למנהל שיקול דעת אם לבדוק את הנושא ואם לאו, אלא עליו לקבוע אם שולם המס ואם לאו ואם שולם המס יש להחזירו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אלון. עו"ד נאמן לעותרת, עו"ד יאראק למשיב. 14.8.78).