ע.א. 799/77 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד מרסל פחייק ואח'
*תשלום מס שבח ותוספת מס בחלוקת נכסי ירושה.
(ערעור על החלטת ועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.מ.ש. 219/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח דוד הלל היה עתיר נכסים ונפטר ב- 1968 ולאחר מכן נפטרה גם אלמנתו. העזבונות עברו למשיבים בתיק זה, ומנהל העזבון נרשם בפנקס המקרקעין. אחד היורשים התנגד לרישום היורשים בחלקים בלתי מסויימים, היו הליכים משפטיים ובשנת 1975 נעשתה חלוקת הנכסים על פי צו ביהמ"ש שניתן לפי סעיף 111 לחוק הירושה. היו בעזבון נכסי דלא ניידי רבים ומשביקשו עכשיו היורשים לרשום נכסים על שם היורשים שבחלקם נפלו נדרשו לשלם מס שבח מקרקעין ותוספת מס לפי חוק מס שבח מקרקעין. הם עררו לפני ועדת הערר וטענו שחלוקת הנכסים פטורה מהמס ומתוספת המס עפ"י סעיף 65 לחוק מס שבח הקובע כי החלפת מקרקעין בשל צו רשות מוסמכת תהיה פטורה ממס ולחילופין טענו שחל כאן סעיף 67 לחוק הקובע כי חלוקת מקרקעין בין בעליה המשותפים בהתאם לחלקיהם בזכות ללא תמורה נוספת פטורה ממס. הועדה קיבלה את הטענה המבוססת על סעיף 65 ולא דנה בטענה המבוססת על סעיף 67, אך בעיקר ביססה את החלטתה על טענת היורשים שאין לראות בחלוקת הנכסים חלוקה אלא חלק מן ההורשה ולפי סעיף 4 לחוק מס שבח, הורשה איננה מכירה או פעולה באיגוד לעניין זה. טענת המנהל היא כי הורשה פירושה אירוע המתבצע בין רגע במות המוריש ואינו מתמשך ואינו מתפרד לשלבים עד לחלוקת הנכסים בין היורשים. לטענת המנהל הרי חלוקת הנכסים בין היורשים איננה, תוצאה של הורשה אלא של ╝סידור שנעשה בין היורשים והיורשים חייבים לשלם מס על כך.
החלטה - השופט ויתקון:
א. יש לראות את ההורשה, במשמעותה בסעיף 4 לחוק מס שבח מבחינתה הפונקציונלית, כשם שמכירה וקניה הם היבטים של אותה פעולה, זו מצד המוכר וזו מצד הקונה, כך גם בירושה. הנכס הנרכש הספציפי, שבסופו של דבר נופל בחלקו של היורש, היה שייך ליורש, בכח, כבר מיום פטירת המוריש, אלא שלשם זיהויו דרוש היה לקבוע, קודם כל, מה נשאר בעזבון לאחר סילוק החובות וכן כיצד תתחלק היתרה בין היורשים. אין קושי לראות את המונח "הורשה" לא כאירוע, אלא כפעולה משפטית המעבירה בצורה מסודרת את נכסי המוריש לתעודתם הסופית.
ב. כיון שניתן לפטור את המשיבים לפי סעיף 4 לחוק מס שבח, אין צורך להיזקק להוראות הפטור שבסעיפים 65 או 67 לאותו חוק. אגב, נראה שאין הפטור בסעיף 65 חל כאן, כיון שכדי להיכנס לתחולת סעיף זה מן הצורך שיוחלפו מקרקעין במקרקעין וכאן לא היו חילופין של מקרקעין במקרקעין. גם המילים "בשל צו רשות מוסמכת" גורמות קושי שכן אפילו תאמר שצו ביהמ"ש לפי סעיף 111 לחוק הירושה הוא צו כזה, מה יהיה הדין כאשר היורשים יסכימו ביניהם על דרך החלוקה בלי להטריד את ביהמ"ש. אשר לפטור שבסעיף 67 - יתכן אמנם שהוא הולם את נסיבות החלוקה שבוצעה בין בעליו השותפים של נכס שבא בירושה מן המוריש, ואולם הכוונה אינה אלא לחלוקה של נכס מסויים בין בעליו אך לא לחלוקה שבה מחליפים נכס בנכס. יתר על כן, החלוקה שסעיף 67 חל עליה, צריכה להיות ללא תמורה נוספת ואם כי בעניננו התמורה הנוספת היתה זעומה ביותר, ספק אם ניתן להתעלם ממנה. עם זאת הערות אלה אינן צריכות לעניין ואינן מתיימרות לקבוע מסמרות.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אלון. עו"ד א. בן טובים למערער, עוה"ד י. מנהיים, ל. אקר וא. שליש למשיבים. 7.8.78).
ע.א. 604/77 - אפרים מוברמן נגד מינה סגל
*ביטול הסכם עקב השפעה בלתי הוגנת.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 1865+10642/76 (השופט חלימה) - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
.
העובדות:
המשיבה התגוררה עם המנוח אריה מאירסון כשלוש שנים וחצי. הם לא היו נשואים כדין. המנוח השאיר צוואה בה ציווה את כל רכושו לבתו ולנכדו (המערער) ואילו למשיבה ציווה מגורים כל ימי חייה בדירה בנתניה וכן את כל ההכנסות מבנין שהיה שייך לו. בצוואה קבע המנוח כי הזכויות שהוא מצווה לאשתו הינן אישיות לה בלבד, ואין הן ניתנות להעברה בכל דרך שהיא. בצוואתו מינה המנוח את המערער להיות מנהל העזבון והמוציא לפועל של הצוואה. מאז 1966, כשנפטר המנוח, גרה המשיבה בדירתה וקיבלה את דמי השכירות מהבית. בתחילת 1972 חלתה המשיבה ואושפזה בבית חולים, מצב בריאותה הורע ולא יכלה לנהל את משק ביתה ולפיכך עברה לבית אבות בנתניה. המשיבה והמערער באו לידי הסכם שלפיו פינתה המשיבה את דירתה ומסרה אותה לשימושו הבלעדי של המערער ואילו המערער מצדו התחייב לשלם עבורה את ההוצאות בבית האבות. דמי השהייה בבית האבות היו צמודים למדד יוקר המחייה, אך המערער בהתחייבותו בבית האבות קבע כי הוא ערב לסכום החודשי של 550 ל"י אך לא לתוספות ההצמדה. עם זאת, כאמור הועלתה ההצמדה לאחר זמן שילם המערער גם סכום של 650 ל"י לחודש ולטענתו עשה זאת מתוך נדיבות לב. עבור הדירה שמסרה המשיבה למערער לא קיבלה כל תגמול מאת המערער. כשהמערער התחייב לשלם 550 ל"י לחודש לבית האבות וקיבל את הדירה, עשה הסכם עם המשיבה המנוסח כמכתב של המשיבה אל המערער שבו היא קובעת כי היא מוותרת לטובת המערער על כל זכויותיה בדמי השכירות המשתלמים בבניין, והיא מבקשת שתובטח לה הכנסה קבועה של 550 ל"י לחודש מתוך דמי השכירות, ותמורת התחייבות המערער לשלם לה 550 ל"י לחודש היא מוותרת על כל דמי השכירות בין אם יהיו פחות מ- 550 ל"י לחודש ובין אם יהיו יותר מ- 550 ל"י לחודש, למעשה דמי השכירות באותה שעה כבר היו 550 לחודש. המכתב נוסח ע"י פרקליטו של המערער ביוזמתו של המערער והמערער אישר את תנאיו. לאחר מספר שנים עברה המשיבה לבית אבות אחר שם הצטרכה לשלם סכום חודשי של כאלף שלוש מאות ל"י. המשיבה פנתה למערער שישלם דמי החזקתה במקום החדש אך הוא סירב בטענה שאין הוא חייב אלא בסכום של 550 ל"י בלבד. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי ובפיה שתי עתירות: להצהיר כי ההסכם עם המערער בטל ואינומחייב את המשיבה ועל כן מגיעים לה כל דמי השכירות שבהם יש כדי לפרנסה ברווח ובכבוד, והעתירה החילופית להצהיר שהמערער חייב בדמי החזקתה בבית ההורים שאליו עברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה הראשונה וקיבל את העתירה השנייה ועל כך הערעורים.
החלטה - השופט אלון:
א. ההצהרה כי המערער חייב בדמי החזקתה של המשיבה בבית ההורים החדש אינה יכולה לעמוד, שכן אם ההסכם הוא בתוקף, נקבע בו בבירור שהמערער לא יצטרך לשלם כל סכום העולה על 550 ל"י.
ב. ברם צודקת המשיבה כי ההסכם הנ"ל בטל ואינו מחייבה והיא זכאית למה שציווה לה המנוח בצוואתו. העילות לביטול ההסכם הן שלוש: המשיבה חתמה עליו כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת של המערער; המערער פעל לא רק בניגוד לרוחה של הצוואה ולרצונו של המצווה אלא ההסכם עומד בניגוד להוראה מפורשת בצוואה שזכויותיה של המשיבה אינן ניתנות להעברה בכל דרך שהיא; המערער כמבצע הצוואה ומנהל העזבון אסור היה לו לעשות את ההסכם עם המשיבה.
ג. לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת - מדובר באשה שאינה יודעת עברית ולא הבינה את המשמעות של ההסכם אם כי הוא תורגם לה באופן מילולי. המשיבה נתנה אמון במערער כמי שנתמנה ע"י המנוח כאפוטרופוס ומנהל עזבון, מצב בריאותה עורער והיתה נאלצת לעזוב את הדירה ולעבור למקום אחר והיא הבינה שהעברתה לבית האבות ע"י המערער
באה למלא את מצוות המנוח בצוואתו. נוסף לכך, בהסכם לא קיבלה, המשיבה למעשה מאומה וכל כולו בא כדי לתת למערער יתרון שאין לו כל הגיון כלכלי מבחינת המשיבה. ההתחייבויות ההדדיות בין הצדדים משונות הן, שכן למעשה היתה רק התחייבות מצד המשיבה לא לדרוש יותר, ואילו ההתחייבות מצד המערער שלא לשלם פחות לא היתה מעשית ולא היתה לה שום משמעות שכן כבר אז דמי השכירות הגיעו לסכום שהוא התחייב לשלם.
אין לקבל טענה של שיהוי, כביכול, מצד המשיבה, שבאה בטענות נגד ההסכם רק 4 שנים לאחר שנחתם, שכן המשיבה היתה תחת הרושם גם לאחר חתימת ההסכם שהמערער ידאג לכל צרכיה ורק כשנאלצה להעלות את התשלום הוברר לה שהמערער הוליך אותה שולל ואז פנתה תוך זמן סביר לביהמ"ש.
ד. התחייבות המשיבה כי כל דמי השכירות יהיו של המערער בלבד בטלה, שהרי לפי הצוואה אין דמי השכירות, ניתנים להעברה בכל דרך שהיא וכולל העברה לזכותו של המערער. אין לומר שהמשיבה מנועה מלטעון טענה זו לאחר שחתמה על הסכם ההעברה, שהרי בכך אין כדי לתת תוקף להסכם המעביר זכות שאינה ניתנת להעברה.
ה. המערער הוא מבצע הצוואה ומנהל העזבון ואת הזכויות רכש לעצמו ולא לזכות העזבון. השאלה היא אם רשאי מנהל העזבון לרכוש נכס מנכסי העזבון ובמקרה זה מאת אחד מהנהנים של העזבון. בחוק הירושה אין תשובה לכך ונראה שאין מנהל עזבון רשאי לרכוש נכס לעצמו או טובת הנאה מהעזבון אלא אם קיבל אישור מראש מביהמ"ש, ועל כל פנים גם אם עיסקה מעין זו אינה טעונה אישור מראש ע"י ביהמ"ש, נתונה היא לביקורת מדוקדקת של ביהמ"ש כאשר העיסקה מובאת בפניו ומשיתגלה כי דבק בה פגם של חוסר סבירות או חוסר הגינות רשאי ביהמ"ש לבטלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אלון עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד א. איזמן למשיבה. 13.7.78).
ד.נ. 7/78 - שמואל זקצר נגד מדינת ישראל
*ביצוע עבירת מרמה ע"י זיוף מספר שילדת מכונית (דיון נוסף בפס"ד שניתן בע.פ. 228/77 - פסה"ד קויים ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, לוין, נגד דעתם החולקת של השופטים ויתקון וגב' בן פורת).
שני פסקי דין סותרים ניתנו ע"י ביהמ"ש העליון בעבר בשאלה אם זיוף מספרים בשילדת מכונית באמצעות מכשיר הטבעה, מהווה זיוף מסמך או שמי שעושה כן עובר רק עבירה לפי חוקי התעבורה, בפסק דין אחד נקבע כי שילדת המכונית אינה בגדר מסמך שניתן לזייפו ואין עוברים עבירת זיוף לפי חוק עבירות מרמה סחיטה ועושק, ובפסק דין שני, נשוא הבקשה לדיון נוסף, נקבע כי גם זיוף שילדת המכונית מהווה זיוף מסמך, הבקשה לשנות את פסק הדין נדחתה. מ"מ הנשיא לנדוי קבע בפסק דינו כי זיוף השילדה מהווה זיוף מסמך והתעכב על שאלת הפרשנות של החוק הישראלי שיש לפרשו באופן עצמאי מבלי לעקוב אחרי הפסיקה האנגלית בסוגייה של דיני הזיוף. השופטים שמגר ולוין הצטרפו לפסק דין זה.
לעומת זאת קבעו השופטים ויתקון וגב' בן פורת, בשני פסקי דין קצרים, כי זיוף של מספרים בשילדת מתכת אין לומר עליו שהוא זיוף מסמך ואין עוברים בזיוף זה עבירה לפי חוק תיקון דיני עונשין עבירות מרמה סחיטה ועושק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר, גב' בן פורת, לוין. עוה"ד נ. קנת וש. צאנג למערער, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 14.7.78).
ב.ש. 202/78 - טהא אחמד יוסיף נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר נעצר עד גמר משפטו בארבעה אישומים של פריצה לדירה וגניבה כשסכום הגניבות גבוה ביותר, ובאחד המקרים מדובר בגניבת תכשיטים בשווי של 800 אלף ל"י. לנוכח המספר הרב של העבירות המיוחסות לעורר, ובייחוד הסכומים הגבוהים שבהם מדובר, לא היה מנוס אלא לעצור את העורר עד לגמר משפטו.
(בפני: השופט לוין. עו"ד חסון לעורר, עו"ד בלטמן למשיבה. 15.8.78).
ב.ש. 209/78 - מרדכי מלכה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של סחיטה ואיומים, חבלה, וקבלת דבר במירמה כשאחת מן העבירות הנ"ל מיוחסת גם לנאשם אחר. העורר נעצר עד לגמר ההליכים בהתחשב בחומרת העבירות והרשעותיו הקודמות המרובות של העורר. הערר נתקבל. בנסיבות רגילות עשויים האישומים האמורים לשמש עילה מספקת למעצר, אך כאן אירעו נסיבות בלתי רגילות המצדיקות שחרור העורר. מרבית העבירות בוצעו חודשים לפני הגשת כתב האישום, ובשלב מסויים ביקשו אנשי המשטרה לשחרר את העורר לאחר "סולחה" שנעשתה בינו לבין המתלוננים, ולמעשה היה העורר חופשי במשך חודשים אחדים לאחר שהתלונה נגדו הוגשה למשטרה. בהתחשב בנסיבות האמורות שאליהן מצטרפת העובדה שהנאשם האחר שהואשם יחד עם העורר משוחרר היום בערבות יש לשחרר את העורר ממעצרו. עם זאת הוטלו עליו הגבלות באשר למקום מגוריו עד לגמר המשפט, כך שיהיה חייב להתגורר אצל אדם פלוני בימית. הגבלת המגורים ניתנה בהסכמתו של פרקליטו של המבקש.
(בפני: השופט לוין. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 15.8.78).
ב.ש. 204/78 - רפי סויסה ויוסף כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד העוררים הוגש אישום המייחס להם זריקת רימון רסס ליד בית מגורים, החזקת נשק שלא כחוק, חבלה בנסיבה מחמירה, ונסיון לחבל בחומר נפץ. ביהמ"ש הורה לעצור את העוררים עד לסיום ההליכים נגדם ועררם נדחה. העבירה שבה הואשמו העוררים היא חמורה וביהמ"ש המחוזי התייחס גם לעדות יחידה הקיימת נגד העוררים של עד שסיפר כי ראה את העוררים בורחים מן המקום. ביהמ"ש המחוזי בחן את משקל עדותו של העד האמור, וחרף היותו עבריין אין לומר כבר בשלב זה שעדותו חסרת שחר. לשני העוררים גם הרשעות קודמות. בנסיבות אלה יש לדחות את עררם.
(בפני: השופט לוין. עו"ד מ. זיו לעוררים, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 15.8.78).
ב.ש. 208/78 - פיזואטי דניאל ואוחנה מאיר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
בתיק פלילי אחד (להלן התיק הראשון) הואשם פיזואטי בביצוע עבירות של סחיטה באיומים, תקיפה והתנהגות פרועה והתביעה הסכימה לשחררו בערבות עד לסיום המשפט. זמן קצר לאחר מכן הוגש תיק פלילי נוסף (התיק השני) הן נגד פיזואטי והן נגד אוחנה. האישום המיוחס לפיזואטי הינו שוב סחיטה בכח ואילו האישום נגד אוחנה הוא שניסה להניע את המתלונן בתיק הראשון לחזור בו מתלונתו נגד פיזואטי. ביהמ"ש הורה על מעצר השניים עד לסיום ההליכים והערר נדחה. מדובר באנשים אלימים ובידי התביעה קיימת ראיה בדבר נסיון שנעשה בידי אוחנה להניע את המתלונן בתיק הראשון לחזור בו מעדותו נגד פיזואטי. יש אפשרות ששני המבקשים ינסו להשפיע על עדים במה שנוגע לשני התיקים ועל כן אין לשחררם.
(בפני: השופט לוין. עו"ד בן זאב למבקשים, עו"ד בלטמן למשיבה. 15.8.78).
ב.ש. 199/78 - מדינת ישראל נגד ציון אזרזר ויעקב ממן
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד המשיבים הוגש כתב אישום בגין התפרצות לתוך בנין ובקשת המדינה לעצור את השניים עד לסיום ההליכים נדחתה. הערר על כך נתקבל. לאזרזר אין הרשעות קודמות, אך ארבעה חודשים לפני הגשת האישום הנוכחי הוגש נגדו כתב אישום אחר בקשר לעבירות התפרצות וגניבה ואז הוא שוחרר בערבות, משיב זה הודה במשטרה בביצוע העבירות המיוחסות לו והתביעה הכללית הסכימה לשחררו בערבות עד לשמיעת משפטו. בנסיבות אלה יש לראותו לצורך הבקשה הנוכחית בלבד, כמי שכבר תלוייה ועומדת הרשעה קודמת נגדו, בשחררו את העורר בערבות התחשב ביהמ"ש המחוזי בהיעדר הרשעות קודמות והאפשרות שבסופו של דבר לא יוטל עליו עונש מאסר. אין ספק כי שיקול זה הוא לגיטימי, אך קיים שיקול אחר המטה אף הכף לחובת המשיב הראשון, שכן קיים חומר ראיה הקושר משיב זה עם מעשה הפריצה, המתלונן זיהה אותו והמעשה שביצע היה כאשר היה משוחרר בערבות. עצם העובדה שקיימת הסתברות כלשהי, או אפילו חשד סביר, שמשיב זה ביצע את העבירה המיוחסת לו, מעלה את השאלה אם שחרורו לא יהווה סכנה לציבור. אשר למשיב השני - ספק אם חומר הראיות שבידי התביעה כיום כבר מהווה ראיה מספיקה כדי הרשעתו. ברם, המבחן לגבי השאלה אם יש מקום לעצור נאשם איננו את קיימת וודאות או הסתברות גבוהה שהנאשם ימצא אשם, אלא אם הראיות שבידי התביעה מצביעות על קיומו של חשד סביר בדבר מעורבותו של הנאשם במעשה המיוחס לו. בעניננו חשד כזה אמנם קיים. זאת ועוד, למשיב רשימת הרשעות ארוכה וגם זה נימוק לצורך מתן צו מעצר.
(בפני: השופט לוין. עו"ד י. בלטמן למבקשת, עו"ד קרביס למשיב הראשון, המשיב השני לעצמו. 15.8.78).
המ' 397/78 - המיס אלדלק נגד מדינת ישראל
*בקשת רשות ערעור על חומרת העונש (בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
שלושה אנשים הואשמו בבימ"ש השלום בגניבת חמישה שקי מלט ששווים היה כ- 150 ל"י מאתר בניה. שניים מהם נדונו למאסר על תנאי ואילו המבקש נדון לשנה אחת מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חודשים חופף למאסר החדש. שופט השלום לא נימק מדוע סטה מהכלל הקבוע בחוק שמאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי על כך שהוא נדון למאסר בפועל, בניגוד לשני הנאשמים האחרים ובביהמ"ש המחוזי אישרו שופטי הרוב את גזה"ד ואילו שופט המיעוט סבר כי די בכך ומהעונש יהיה מחצית השנה חופף למאסר על תנאי שהופעל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הכלל של אחידות העונשים, אם אמנם לכך התכוון שופט המיעוט, כבודו במקומו מונח, ובלבד שנסיבות העניין, לגבי שאר הנאשמים, אם לא זהות, אז לפחות דומות לאלה של הנאשם העומד בפני ביהמ"ש. בעניין דנא היו לשני הנאשמים האחרים הרשעות קודמות משנת 1970 - 1973 ואילו למבקש היו לפחות 10 הרשעות קודמות כשהאחרונה שבהן היתה בשנת 1975 והיא גררה אחריה מאסר על תנאי בר הפעלה. בנסיבות אלה ברור שהמבקש היה ראוי לעונש יותר חמור, לא רק מפני שביצע בעבר עבירות יותר מאשר חבריו, אלא מפני שלא עמד בנסיון בו הותנה העונש שהוטל עליו בשנת 1975.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד פ. רוזנבוים למבקש. עו"ד גב' גורני למשיבה. 1.8.78).
המ' 276/78 - משה סיסו נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור בעבירת גניבה (הבקשה נדחתה).
אין ספק בכך שלצורך הרשעת נאשם בעבירה על סעיף 310 לפח"פ של קבלת רכוש גנוב, על המדינה להוכיח את ידיעתו של הנאשם שהרכוש שקיבל לידו
היה גנוב. אולם, בשלב ראשון ראיה לכאורה דיה, ויכול שתיהפך למוחלטת אם לא מביא הנאשם ראיות לסתור. בענין דנא נתפסו אצל המבקש שני ז'ריקנים שעליהם היתה חרוטה האות "צ", סימן שהם רכוש צבאי ומציאתם בחוותו של אדם פרטי מחייבת הסבר. המבקש ניסה להסביר את חזקתו בכך שקיבל את הז'ריקנים מאחיו שהוא בעל תחנת דלק, ואשר אצלו היה זה רכוש שיצא מכלל שימוש. כשמעלה ההגנה טענה כזו עליה להביא לעדות את האדם ממנו קיבל הנאשם את הרכוש הגנוב ולא להסתפק בעדות הנאשם עצמו. משלא נעשה כן רשאי היה השופט שלא לתת אמון בגירסת ההגנה ואין להרשות ערעור נוסף.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. סירקיס למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 1.8.78).
המ' 661/78 - חביב אוחנה נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גזר דין (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה על פקודת סמים ונדון ל- 10 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביצוע המאסר עוכב לשלושה ימים כדי שהמערער יכל לעשות סידורים שונים בטרם יכנס למעצר, עתה ביקש כי המאסר יעוכב עד לשמיעת הערעור והבקשה נדחתה. העבירה היא חמורה ונפוצה ולאחר שאדם הורשע ונגזר דינו אין לדחות את תחילת ריצוי העונש אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות לכך וכאלה אינן במקרה דנא.
(בפני: השופט לוין. 1.8.78).
המ' 675/78 - שמואל קראוס נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש (הבקשה נדחתה בעיקרה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בהשתתפות בקטטה במקום ציבורי והורשע וביהמ"ש נתבקש להביא בחשבון לעניין העונש ששה תיקים נוספים שהיו תלויים נגד המבקש, קצתם בשל מעשה השגת גבול ותקיפה במקום ציבורי וקצתם בשל החזקת חשיש. בימ"ש השלום פטר את המבקש במאסר על תנאי וקנס וערעור התביעה נתקבל ברוב דעות השופטים בביהמ"ש המחוזי והוטל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל כשביהמ"ש סירב להביא בחשבון את תקופת המעצר של המבקש. הבקשה למתן רשות ערעור נדחתה בעיקרה. כדי לקבל רשות ערעור על המבקש להראות שקיימת שאלה בעלת חשיבות כללית או שאלה שבעיקרון. דבר זה לא נעשה כאן. לכאורה, הטלת מאסר של ששה חודשים בעבירות הנ"ל איננו עונש חמור ועל כל פנים איננו חמור במידה כזאת שתצדיק בחינת העניין בדרגה שלישית. ברם, בשאלה אם יש לנכות מהמאסר את התקופה שבה היה עצור המבקש במשטרה יש לתת למערער רשות ערעור.
(בפני: השופט לוין. עו"ד שפרם למבקש, עו"ד בלטמן למשיבה. 15.8.78).
המ' 678/78 - גילה דבוטון נגד מדינת ישראל
*עדות בן זוג בעבירת ריבוי נשואין (הבקשה נדחתה).
נגד אחד עבדאללה אסד התנהלו הליכים בעבירות לפי חוק תיקון דיני עונשין (ריבוי נשואין). בקשר להליכים אלה העידה המבקשת במשטרה כי נתקיים טקס נישואין בינה לבין עבדאללה אסד הנ"ל בנוכחות שני עדים. במשפט הפלילי של אסד מסרה המבקשת עדות שונה בה כפרה בקיום הטקס האמור, ועקב כך הועמדה לדין ונדונה ל- 4 חודשים מאסר בפועל. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי בנימוק יחיד שלא היו ראיות מספיקות לקיומה של סתירה בין ההודעה במשטרה לבין העדות במשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור אך הקל עם המבקשת וקבע כי המאסר בפועל יועמד על שני חודשים וחודשיים מאסר על תנאי. עתה מעלה פרקליטה של המבקשת, בבקשה לערעור נוסף, טענות שלא הועלו בפני ביהמ"ש דלמטה וכידוע אין מקום בדרך כלל לתת רשות ערעור בסיבוב שלישי על יסוד טענה שלא הועלתה בערכאות הקודמות. ברם, גם לגופה, הטענה אין לה
יסוד. הטענה היא כי עדות המבקשת במשפט הפלילי של אסד כמוה כאין, באשר ניתנה בניגוד לאמור בסעיף 9 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נשואין), אשר לפיו כשר אמנם בן הזוג להעיד נגד בן זוגו במשפט על עבירה לפי החוק האמור, אך אין כופין להעיד לא בן זוג ולא מי שנישא לנאשם בנישואין שאינם תופסים. לטענת המבקשת אמנם לא כפו עליה להעיד נגד רצונה אבל מוטל היה על ביהמ"ש להעמיד אותה על זכותה שלא להעיד. אין תימוכין לטענה שחובה על ביהמ"ש לתת את האזהרה ושבלעדי אותה אזהרה ערכה של העדות היא כאין.
(בפני: השופט לוין. עו"ד לויעד למבקשת, עו"ד בלטמן למשיבה. 15.8.78).
ע.א. 48/77 - עזבון המנוח יוסף פרפרה ז"ל ואח' נגד יצחק חן ואח'
*אחריות בתאונת דרכים. * קיזוז תקבולי הבטוח הלאומי (ערעור וערעור נגדי - שני הערעורים נתקבלו).
המנוח יוסף פרפרה נפגע ע"י מכונית הנהוגה ע"י המשיב כאשר ניסה לחצות את כביש החוף בתוך מעבר חצייה. עפ"י עדות המשיב הוא נסע במהירות של 80 קמ"ש, שדה הראיה שלו היה פתוח וכבר כשהיה במרחק 100 מטר ממעבר החצייה ראה את השילוט של מעבר חצייה וכן ראה את המנוח עומד בצד הכביש. לפי גירסתו לא היתה לו כל סיבה לצפות שהמנוח ירצה לחצות את הכביש, ועל כן התבונן בראי אחורנית ושמאלה, כדי לראות את הנעשה בכביש. רק כאשר היה סמוך למעבר החצייה שם לב כי המנוח מנסה לחצות בריצה, היטה את מכוניתו שמאלה אך לא הצליח למנוע את התאונה שגרמה למות המנוח. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מות תוך רשלנות באשר מדובר בתאונה שאירעה בתוך מעבר חצייה ולאחר שהנהג ראה את המנוח עומד לצד מעבר החצייה. כן קבע שהיתה רשלנות תורמת של המנוח ועובדה זאת לקח בחשבון לעניין העונש. בתביעה האזרחית לפיצויים אימץ השופט המחוזי את הממצאים של בימ"ש השלום במשפט הפלילי ובהסכמת בעלי הדין הוגש פסק הדין וכן הפרוטוקול של בימ"ש השלום כראיות בתביעת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי חילק את רשלנות הצדדים שווה בשווה, שני הצדדים תוקפים קביעה זו וביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערערים ,והעמיד את הרשלנות התורמת של המנוח על 30 אחוז בלבד, נהג המתקרב למעבר חצייה ורואה את התמרור של מעבר הולכי רגל ומסיבה זו אף מאט את מהירותו ולאחר מכן מסיט מבטו מן המעבר ומהולך הרגל שראה אותו, רשלנותו מכרעת, אם לא מוחלטת, בהתרחשות התאונה, ואפילו נהג קורבן התאונה בחוסר זהירות כשחצה את המעבר בריצה. מאידך אין לקבל את טענת המערערים שהמנוח לא התרשל כלל. בשנותו את חלוקת הרשלנות מצטט ביהמ"ש העליון את פסקי הדין הקובעים שהמבחן של חלוקת אחריות מבוסס על מידת האשמה של הצדדים ולפי מבחן זה על ביהמ"ש לקבוע את חלוקת מידת הרשלנות. אשר לגובה הנזיקין - ביהמ"ש קבע תשלום של 60 אלף ל"י עבור קיצור תוחלת החיים ואין להתערב בקביעה זו. קביעת שיעורו של נזק מסורה במידה רבה להכרעתה של הערכאה היושבת לדין ובהיעדר נסיבות חריגות ויוצאות דופן אין לשנות קביעה זו. אשר לשיעור הנזק בגין אובדן דמי השתכרות - קבע ביהמ"ש המחוזי כי סכום התגמולים שיקבלו המערערים מן הביטוח הלאומי יעלה על גובה אובדן ההשתכרות של המנוח ועל כן אין לפסוק כל סכום בגין אב נזק זה וגם בכך אין להתערב.
מאידך קיבל ביהמ"ש העליון ערעור המשיבים בענין אחד. בחישוב הסופי הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל טעות בכך שלא הפחית את סך התקבולים המגיעים למערערים מן הביטוח הלאומי כנגד סך כל הפיצויים, וצודק ב"כ המשיבים שאת הסכום הזה יש לנכות כנגד כל סכום הפיצויים שמקבלים המערערים ולא רק נגד סכום בגין אב נזק אחד, הלכה היא שאם קיים זיהוי בין הנהנים מהעזבון לבין התלויים המקבלים קיצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, והם הנהנים מהפיצויים המשתלמים ע"י המזיק כתוצאה מאותו מקרה עצמו שבגינו
משלם להם המוסד גימלאות, ניתן להפחית מסכום כלל הפיצויים שנפסק להם את התשלומיםשיקבלו מן המוסד. אי לכך הוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי לקבוע את החישובים לענין זה. (בפני השופטים: עציוני, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ה. שיפטרלמערערים, עו"ד מ. ורבה למשיבים. 27.8.78).
ע.א. 27/78 - פלונים נגד פלוני ואח'
*אימוץ (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים עציוני ולוין כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיאלנדוי).
המשיב הינו אביהם של שני ילדים קטנים, הוא בן העדה המוסלמית בעוד האם היתהיהודיה שחיה עם המשיב מחוץ לנשואין והתאבדה. במשך מספר שנים היו הילדים במוסדותוהמשיב לא התעניין בהם ולבסוף נמסרו למערערים והם הגישו בקשה לאימוץ. ההליכים לאהיו רגילים, לא הוגשה בקשה ע"י משרד הסעד להכרזת הקטינים כברי אימוץ, אלא המבקשיםהגישו ישירות בקשה לאימוץ והמאמצים היו נוכחים בדיון יחד עם האב הטבעי, כךשהם מכירים זה את זה בניגוד למקרים אחרים. השאלה שהתעוררה לבסוף היתה אם ישלמסור את הילדים לאימוץ המערערים ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא נתמלאו התנאיםשבסעיף 11(1) לחוק אימוץ ילדים שלפיו ניתן למסור לאימוץ ילד בניגוד לרצון ההורהכאשר ההורה נמנע דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי הילד. ביהמ"ש העליון ברוב דעותהשופטים עציוני ולוין הגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין נתמלאו התנאים וכי האבנמנע דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי ילדיו, ואילו מ"מ הנשיא לנדוי סבר, על יסוד העובדותכפי שבאו והוכחו בפני ביהמ"ש המחוזי, שלא הוכחו היסודות האמורים וכי על כן יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, לוין. עו"ד ש. כוהן למערערים, עוה"ד י. לויוי. בן אור למשיבים 27.8.78).
ע.א. 495/77 - ג'ורג' טיבט נגד יהושע ברנר
*חיוב מע"מ בנוסף לשכ"ט שנפסק (הערעור נדחה).
בפסק דין נשוא הערעור נפסקו למערער הוצאות של שכר טירחתעו"ד בסכום של 7 אלפים ל"י ולטענת המערער צריך ביהמ"ש לחייב את המשיב גם בתשלוםמס ערך מוסף החל על הסכום הנ"ל. טענתו היא כי עוה"ד הדורש את שכר טירחתו חייבלדרוש גם מע"מ והתובע אינו צריך להיות ניזוק מבחינה כספית עקב הגשת התביעה.הערעור נדחה. נכון העיקרון שיש למנוע חסרון כיס מן הזוכה בדין ובדרך כלל יש לפסוקהוצאות תוך הסתמכות על תעריך המינימום של לשכת עורכי הדין. ברם אין זה נכון שעוה"דחייב לדרוש מהלקוח תשלום מע"מ, שכן החובה לשלם מס ערך מוסף חלה על נותן השרות,ומותר לו אם רצונו בכך לשאת בנטל של המס מכיסו הוא. אמנם, כאשר גובה עו"ד מןהלקוח רק את סכום המינימום עליו לגבות ממנו גם את המע"מ ובהתאם לכללי לשכתעורכי הדין אסור לו לגבות פחות מאשר את התוצאה של חיבור הסכום המינימלי עם המסשבצידו. אולם בעניננו השאלה אינה מתעוררת שכן נפסק למערער סכום של 7 אלפי ל"יוהוא עולה על חיבור סכום המינימום עם המס. יתירה מזו, כבר נפסק שבעת פסיקת ההוצאותאין להסתבך בחישובים למיניהם.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת, הוסיף השופט כהן.עו"ד י. לוי למערערים, עו"ד א. פלומנבו למשיב).
ע.א. 25/77 - אברהם מנשה ואח' נגד חיים צ'ירני
*פיצויים עקב הפרת חוזה (הערעור נדחה).
המערערים קנו מהמשיב מגרש תמורת תשלום כסף במזומן וכן מחציתמדירות הבית שייבנה. המשיב התחייב למסור את הנכס פנוי מכל אדם וחפץ והמשיביםתקציר פסקי דין כרך י"ב - 38 - 37 585
התחייבו להתחיל בהקמת הבית תוך חודש מיום קבלת החזקה ולסיים את הבניה תוך שנה.המשיב עמד בהתחייבותו ואילו המערערים סיימו את הבניה בפיגור של 15 חודשים. ביהמ"שהמחוזי חייב אותם, בהתאם לחוזה, לשלם למשיב דמי שכירות עבור התקופה שנאלץ לגורבדירה שכורה, ופיצויים קבועים מראש בסך 50 אלף ל"י. הערעור נדחה. הטענה העיקריתשל המערערים היתה כי פיגרו בהתחלת הבניה שלא באשמתם, שכן היה להם דין ודבריםעם העיריה ולא יכלו לקבל היתר בניה. התשובה לכך היא כי התחייבות המערערים להתחילולסיים אם הבניה תוך מועד קבוע היתה התחייבות מוחלטת, בלתי תלוייה בהשגת ההיתרים,שהדאגה לקבלתם היתה מוטלת עליהם. אשר לפיצויים של 50 אלף ל"י אין לקבל אתטענת המערערים כי הסכום אינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן לצפותו מראש. הסכום אינונראה מוגזם גם בהתחשב בעובדה שמלבד הפיצוי שילמו המערערים למשיב דמי שכירות.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. החלטה השופט ויתקון. עו"ד י. בר מור למערערים,עו"ד נ. צורן למשיב. 27.8.78).
ע.א. 439/77 - ירושלמי רפאל נגד מפעלי סיד מאוחדים בע"מ
*דרישת פיצויים בגין התקף לב תוך כדי עבודה (הערעור נדחה).
המערער עבד במפעלי המשיבה במשך כ- 15 שנה ובאחד הימים לקהבמהלך עבודתו בהתקף לב. המערער היה בן 57 בזמן ההתקף ועד אז עבד בכל מיני עבודותפיזיות קשות ונחשב לאדם בריא לחלוטין. המוסד לביטוח לאומי הכיר במקרה כתאונתעבודה, אך המערער גם תבע מן המשיבה פיצויי נזיקין עקב רשלנות. תביעתו נדחתהוהערעור על כך נדחה. אין חולק שביום ההתקף התאמץ המערער מאד כשניסה לפתוח ברגיםשקשה היה לפותחם ושעשה זאת בסמוך לכבשן שפלט חום גבוה. לטענת המערער רשלנותהמעבידה היא בכך שקיימה שיטת עבודה לקוייה כשהמערער עבד בתנאי חום גבוהיםבסמוך לכבשן ועצם עבודתו בפתיחת הברגים היתה לא סבירה, שכן קיימת שיטה יותרפשוטה לצורך פתיחת הברגים. ברם, אם כי יתכן שיש דרך נוחה יותר לביצוע העבודה,לא הובאו ראיות מספיקות שהדרך שבה עבד המערער מהווה התרשלות מצד המעביד וקיוםתנאי עבודה לא נאותים. עוד טוען המערער שהמעביד צריך היה לצפות שהמערער עשויללקות באוטם שריר הלב בגילו הגבוה. המערער היה אדם בריא עד ליום המקרה ונהג לעבודכל הזמן בעבודות פיזיות קשות ובנסיבות אלה לא היתה כל צפיות שלפתע ילקה באוטםשריר הלב. עצם גילו הגבוה יחסית אינו מקיים עדיין את התנאי הקבוע בפקודת הנזיקין,היינו שהמשיבה עשתה מעשה שאדם סביר לא היה עושה אותו באותן נסיבות.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. יונגר למערער,עו"ד ב. שגיא למשיבה. 8.8.78).
ע.א. 10/78 - פלונית נגד פלוני
*שינוי מקום מגורי ילדים בניגוד להסכם גירושין (הערעור נדחה).
הצדדים לערעור היו נשואים והתגרשו בשנת 1975. בהתאם להסכםגירושין שקיבל תוקף של פסק דין נמסרו הילדים להחזקת המערערת עד להגיעם לגיל 18וזו התחייבה להתגורר בירושלים. כן נקבעו תנאים ומועדים בהם יוכל האב לקבל את הילדיםלרשותו. עוד נקבע בהסכם כי החלפת מקום המגורים לאיזור אחר מחוץ לירושלים תיעשהרק בהסכמת שני הצדדים ובאישור בימ"ש מוסמך. המשיבה פנתה לביהמ"ש כי יתן אישורלהעתיק את מקום המגורים לכרמיאל בטענה כי דבר זה יהיה לטובת הילדים. ביהמ"שהמחוזי מצא כי הקשר בין הילדים והאב היה תקין והרחקת הילדים לכרמיאל, מרחק נסיעהשל 4 שעות, יפגע בקשר זה, דבר שאיננו לטובת הילדים. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזישקל את כל הנסיבות והחליט שלא להיעתר לבקשת המערערת, וכלל הוא שעניין החזקתהילדים נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את הצדדים ואין להתערב בכך, כל זמן
שביהמ"ש מודרך ע"י העיקרון של טובת הילדים. כאן הסכימו הצדדים מלכתחילה שטובתהילדים דורשת כי הם ישארו בירושלים כדי שיוכלו לשמור על קשר תקין עם האב ונאמרבמפורש כי שינוי מקום המגורים טעון הסכמת שני הצדדים או אישור ביהמ"ש. לפי חומרהראיות אין לומר שהתנגדותו של האב לשינוי מקום המגורים של הילדים היא התנגדותשרירותית ולא סבירה. אשר לטענת המערערת היא כי נמצאת במצב כלכלי קשה היות ודמיהמזונות שהמשיב משלם לילדים אינם מספיקים וכי רק אם תעבור לכרמיאל ישתפר המצבהכלכלי בבית - פתוחה בפניה דרך להוכיח זאת בפני בימ"ש מוסמך ולבקש את הגדלתסכום המזונות. ביהמ"ש העליון ביטל את החיוב בהוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד שנקבעע"י ביהמ"ש המחוזי. בהתחשב עם מהות הבקשה הנוגעת לטובת הקטינים אין מקום לחייבאת המערערת בהוצאות ושכר טירחה.
(בפני השופטים: עציוני, גב' בן - פורת, לוין, החלטה - השופט עציוני עו"ד מ. קורנלדי למערערת, עו"ד מ.שכטר למשיב. 3.8.78).
ע.א. 49/77 - פרידה טננבוים נגד יחזקאת גיטר ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המנוח אליעזר טננבוים, שהיה בן 71, עבד ביקב ראשון לציון ונהרגכאשר משאית נסעה בהילוך אחורי ודרסה אותו. המקרה אירע בחצר היקב שהינו משטח אספלט בו נערמים ארגזים וסחורות ופועלים מסתובבים בה ומשאיות פורקות סחורות. המשאית הנדונה עמדה לפרוק סחורות, נסעה אחורנית מרחק של כמה עשרות מטריםכשהמשיב נוהג בה ולאחר שעברה כ- 30 מטר פגעה במנוח. המשיב הורשע בעבירה לפיסעיף 218 לפח"פ ופסק הדין הוגש כראיה לביהמ"ש המחוזי שבו תבעה אלמנת המנוח אתנזקיה מן המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכחה רשלנות רבתי מצד המשיב המתבטאתבנסיעה אחורנית ללא נקיטת אמצעי זהירות. בנסיבות העניין, כך קבע ביהמ"ש, הפר המשיבבצורה גסה את חובת הזהירות שלו. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד כי הנתבעים לא עשו מאמציםכדי להוכיח רשלנות תורמת מצד המנוח, ובכל זאת קבע רשלנות תורמת של המנוח בשיעורשל 10 אחוז. הערעור על כך נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי בנסיבות העניין אין לראותמה היתה רשלנותו התורמת של המנוח. החובה להוכיח את הרשלנות התורמת מוטלת עלהנתבעים והם לא עמדו בחובה זו. חלוקת האחריות בגלל רשלנות תורמת מבוססת על מבחןהאשמה, היינו שעל ביהמ"ש לשקול מבחינה מוסרית את ההתנהגות הרשלנית של הצדדיםזו לעומת זו, והמקרה הנוכחי הוא המקרה המתאים לקבוע שאשמת המשיב לקרות התאונההיתה מכרעת.
בביהמ"ש המחוזי נוכחו תשלומי המוסד לביטוח לאומי מסכום הנזיקין, כך שנותרלמערערת סכום של כ- 9 אלפים ל"י. ביהמ"ש העליון קיבל הערעור גם בנקודה זו, לאחרשהמערערת הגישה כראיה בביהמ"ש העליון מכתב ששלחה למוסד לביטוח לאומי על הגשתתביעתה וזאת בהתאם לסעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי. עם הגשת התעודה זכאית היאלסכום של 25 אחוז משיעור הפיצויים שנפסק בתביעתה, ושיעור זה מגיע בענייננו לכ- 36אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי לא קבע תשלום זה באשר לא הוגשה בפניו הוכחה על הודעהשנמסרה למוסד לביטוח לאומי וביהמ"ש העליון החליט בהמרצה לקבל את המסמך כראיהנוספת. המשיבים טוענים נגד קבלת הראיה, לאחר שלא הוזמנו לדיון בהמרצה ולא לשמיעתההחלטה, אך כיום אין לשמוע טענה זו שכן העתקי הבקשה נשלחו למשיבים ואם היהברצונם להשיג על ההחלטה ולבקש את ביטולה יכלו לעשות כן בדרך ובמועדים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אלון. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. לוי למערערת, עו"ד א. שטיין למשיבים. 14.8.78).
ע.א. 681/76 - ניר דוד נגד רשות הנמלים בישראל
*אחריות בתאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).
לפני שחרורו משרות חובה עבד המערער בנמל הקישון מספר ימים וביקש מהממונה עליו בעבודה, העד זוהר, שזה יתן לו לעבוד במלגזה באומרו כי הוא יודע לנהוג במלגזה ובטרקטור. למעשה לא היה למערער כל נסיון בנהיגה אם כי רשיון הנהיגה שלו כלל נהיגה במלגזה. זוהר נעתר לבקשה, המערער החל, לנסוע והתהפך ונפצע קשה. מן הראיות הוברר כי מלגזה היא כלי מסוכן לנהיגה וכי יש צורך בהכשרה מיוחדת כדי לנהוג בכלי זה, ושהמשיבה מקיימת קורסים מיוחדים המכשירים את העובדים לכך. ביהמ"ש המחוזי קבע שזוהר התרשל בכך שמסר את המלגזה למערער מבלי לברר אם יש לו ההכשרה הדרושה, אך מאידך מוטל על המערער אשם תורם כיון שהציג את עצמו כבעל ידיעה בנהיגה במלגזה וקבע את שיעור האשם התורם ב- 40 אחוז, הערעור על שיעור האחריות נתקבל. המערער היה בזמן המקרה בן 21 הוא עסק בעבודה שגרתית ששיעממה אותו ומטבע הדברים נמשך לעבוד בנהיגה כשהיה לו רשיון שמבחינת דיני התעבורה אפשר לו לנהוג במלגזה. אמנם עליו לשאת בחלק מן האחריות כי שיקר ואמר שהוא יודע לנהוג במלגזה, אך הוא לא ידע ולא חייב היה לדעת מהן הסכנות האורבות לנהג מנהיגה בכלי זה ויכול היה להבין שאין כל קושי לשלוט בכלי רכב זה, לעומת גילו הצעיר וחוסר נסיונו המוחלט של המערער, הרי זוהר היה עובד בעל ותק של יותר מ- 20 שנות עבודה בנמל, והתרשל באופן חמור כשמסר למערער את המלגזה מבלי לבדוק אם הוא כשיר לנהוג בכלי זה. לזוהר גם לא ניתנו הוראות בדבר הצורך ברשיון מיוחד מטעם המשיבה כדי להפעיל מלגזה ונמצא שגם המשיבה התרשלה בכך שלא מסרה לזוהר עובדה זו. השוואת מידת הרשלנות של המשיבה וזוהר למידת הרשלנות של המערער, מביאה למסקנה שיש להטיל על המערער אשם תורם בשיעור של 25 אחוז בלבד.
למערער נגרמה נכות של 30 אחוז, אין לו הכשרה מקצועית מיוחדת והשכלתו היא של 8 כיתות יסוד בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע את הפסדי ההשתכרות לפני פסה"ד בשיעור של 30 אחוז מהכנסה ממוצעת של שכיר עירוני בהתאם לשנתון הסטטיסטי, הנתונים מדברים על הכנסה ממוצעת של שכיר, והממוצע כולל חישוב הכנסה של שכירים מכל הסוגים, כולל בעלי ותק ומקצועיים, והמערער היה שכיר מתחיל ללא מקצוע וללא השכלה. על כן לא קיפח השופט את המערער כשעשה את החישוב עפ"י אחוזי הנכות ועל פי בסיס הכנסה ממוצעת שבשנתון הסטטיסטי, ולא לפי ההפרש בין מה שיכול היה המערער להשתכר ובין מה שהשתכר בפועל.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ל. כהן. עו"ד י. ענבר למערערת, עו"ד י. ולנט למשיבה. 15.8.78).
ע.א. 815/77 - לייבנזון שרה ואח' נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הסתמכות על הפסיקה הגרמנית בקביעת נכות לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ויתקון, ח. כהן, עציוני וי. כהן נגד דעתו החולקת של השופט אשר).
שלוש המערערות הגישו בקשות נפרדות, לתגמולים מאת המשיבה עקב נזקי גוף שנגרמו להן בזמן מלחמת העולם השניה ובקשותיהן נדחו. עפ"י חוק נכי רדיפות הנאצים מוגדר "נכה" כאדם שלקה בנכות ואשר "היה זכאי בגלל נכותו לתגמול... מאת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה". שלוש המערערות ברחו במדינותיהן ממקומות מגוריהן ולפי פסיקת בתי המשפט של גרמניה, לא היו זוכות לפיצויי נכות אילו הובא עניינן בפניהם. בהסתמך על פסיקת ביהמ"ש בישראל קבעה ועדת העררים כי עליה לפרש את זכאותו של הנכה לפיצויים מגרמניה עפ"י הפירוש שנתנו בתי המשפט בגרמניה לחוק ולפי פסיקה זו יש להבחין בין יהודי שברח ממקום מושבו מבלי לעבור את הגבול ממדינה למדינה ואינו זכאי לפיצוים ובין יהודי שחצה את הגבול. שלושת המערערות ברחו בתוך אותה מדינה
ולדעת ביהמ"ש המחוזי צדקה ועדת העררים שאין הן זכאיות לפיצוי. הערעור נתקבל ברוב דעות. השופטים עציוני וי. כהן הגיעו למסקנה שאין על בתי המשפט בישראל לפרש את החוק הגרמני בדבר זכאות נכה כפי שמפרש אותו בימ"ש בגרמניה, יכולים בתי המשפט בישראל לתת פירוש אחר למונחים שבאותם חוקים ולפי פירוש זה אין מקום לעשות הבחנה בין נרדף שחצה גבולות לבין נרדף שלא חצה גבולות, השופטים ויתקון וח. כהן הסכימו גם הם לקבל את הערעור אך מן הטעם שאין בגרמניה פסיקה חד משמעית בדבר הבחנה בין מי שחצה גבול ובין מי שלא חצה, ויש בגרמניה פסיקה לכאן ולכאן.
השופט אשר בדעת מיעוט סבר כי יש לפרש את החוק כאן כפי שפירשו אותו בתי המשפט בגרמניה, ולדעתו ביהמ"ש העליון הגרמני קבע כי יש לעשות הבחנה כאמור ופסיקה זו היא המחייבת.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני, י. כהן, אשר. 27.8.78).
ע.א. 699/76 - פלוני נגד פלונית
*אי קיום הסכם גירושין מסיבות שאינן תלויות בצדדים (הערעור נתקבל).
במאי 1973 נערך הסכם גירושין בין המערער לבין המשיבה ובו נקבעו הסדרי מזונות שונים שהמערער ישלם לאשה ולילדים ובסעיף 9 להסכם התחייב הבעל לבצע פעולה מסויימת להעברת פוליסת ביטוח שלו לזכות אשתו. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פס"ד בבית הדין הרבני. אותה שעה נתבררה בביהמ"ש המחוזי תובענת המשיבה וילדיה נגד המערער לתשלום מזונותיהם ובעקבות ההסכם בביה"ד הרבני הושג הסכם פשרה גם בביהמ"ש שבו התייחסו להסכם שהושג בבית הדין הרבני. בהסכם בביהמ"ש נקבעו הנחיות למקרה שהגט לא יבוצע מסיבות התלויות באשה או מסיבות התלויות בבעל, אך לא נקבע מה יהיה גורל הסכם הפשרה בעניין סכום המזונות אם הגט לא יבוצע מסיבה שאינה תלויה בצדדים. הבעל ניסה להעביר את הזכויות בפוליסה לאשתו, הדבר לא עלה בידו, מסיבות שלא היו תלויות בו, ואז סירבה האשה לקבל את הגט, ופנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה בעניין המזונות בטענה שהגט לא בוצע באשמת הבעל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעל יכול היה להעביר את הזכויות בפוליסה, ועל כן הגט לא בוצע באשמת הבעל ויחולו התנאים שנקבעו במקרה כזה. הערעור על כך נתקבל. הוכח שחברת הביטוח שאצלה היתה הפוליסה הנדונה סירבה מטעמים שלה למלא אחר ההוראה להעביר את הזכויות לאשה. למקרא סעיף 9 להסכם הגירושין ברור שהצדדים יצאו מתוך הנחה מוטעית שחברת הביטוח תמלא אחרי ההוראה להעביר את הזכויות והנחה זו נתבדתה. בהסכם בביהמ"ש קבעו הצדדים תנאים למקרה שאי ביצוע הגט יהיה באשמת אחד מהם, אך לא קבעו מה יהיה הדין אם אי ביצוע הגט לא יהיה באשמת אף אחד מהם, על כן עם שינוי הנסיבות נוצר מצב חדש, הסכם הגירושין והסכם הפשרה בפני ביהמ"ש בטלים והמשיבים או מי מהם יכולים לפנות לביהמ"ש ולבקש חיוב חדש במזונות. פסק הדין ניתן מפי השופט לוין.
מ"מ הנשיא לנדוי בחוות דעת נפרדת הסכים שהמערער לא יכול היה לקיים את מה שקיבל עליו לעניין העברת הזכויות בפוליסה ומכיון שכך לא חלה בעניננו אף אחת משתי החלופות שהצדדים חזו מראש. עם זאת, הבעל הפר את סעיף 9 להסכם הגירושין מסיבה שאינה תלויה בו. לפי חוק החוזים, בהתחשב בחשיבות סעיף 9 הנ"ל, יכלה האשה, לנקוט אחת מן השתיים: לוותר על ההתחייבות לפי סעיף 9 ולקיים את הסכם הגירושין או לבטל את ההסכם. היא סירבה לקבל את הגט בטענה שעל המערער לקיים תחילה את האמור בסעיף 9. ניתן לראות אותה, כמי שהפרה את ההסכם בזה שסירבה לקבל גט על יסוד העובדה שהבעל לא מילא אחרי התחייבותו, ויכולים לראות אותה כמי שבחרה בביטול ההסכם
בשל אי מילוי סעיף 9 ע"י המערער. בין כה ובין כה אין היא יכולה עוד לעמוד על קיום יתר סעיפי ההסכם ולדרוש מזונות על פיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גיטליץ למערער,עו"ד זפט למשיבים. 27.8.78).
ע.א. 525/77 - בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד משה פרנקל ואח'
*אחיזה כשורה" באג"ח שנגנבה ונמכרה בבורסה, באמצעות הבנק (הערעור נדחה).
בדצמבר 1973 נפרצה דירתם, של המשיבים ונגנבה, בין השאר, איגרת חוב למוכ"ז של מלוה פיתוח על סך 10 אלפים ל"י. איגרת החוב הגיעה ע"י אחד פנחסי לידי הבנק המערער. הבנק מכר את האיגרת בבורסה ושילם, לפנחסי את התמורה. לבקשת המשיבים הצהיר ביהמ"ש המחוזי כי זכות המשיבים עדיפה על זכותו של הבעל ובכך דחה את טענת הבנק כי הוא רכש את איגרת החוב בתור אוחז כשורה. הערעור נדחה, ביהמ"ש המחוזי קיבל כראיה נגד המערער, פסק דין של בימ"ש השלום בירושלים במשפט פלילי שבו נקבע כי פנחסי גנב את איגרת החוב האמורה. אין צורך להיכנס לשאלה אם בדין נתקבל פסה"ד הפלילי כראיה שכן הוא לא שימש אלא ראיה אחת מראיות אחדות וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי מדובר באיגרת הגנובה לפי הראיות האחרות שהיו לפניו. אשר לשאלה המהותית למי הזכות העדיפה - דין האיגרת כדין שטר חוב של המדינה, והיא בת פירעון למוכ"ז, אך הואיל והאיגרת נגנבה מבעליה אין הבנק יכול להעמיד זכות עדיפה לגביה אלא אם היה אוחז כשורה. מכיון שמדובר בשטר בר פירעון למוכ"ז, הרי משמסר פנחסי את האיגרת לבנק עברה לבנק החזקה באיגרת ובזה נעשה הוא לאוחז וקמה לזכותו החזקה של סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות, ולכאורה הוא אוחז כשורה. אך חזקה זו ניתנת לסתירה וכאן היא נסתרה ע"י העובדה שהאיגרת נגנבה מאת המשיבים, וזכות הקניין של הבאים אחריהם נפגמה, עד אשר יוכח כי לאחר הגניבה ניתן בתום לב ערך בעד השטר, תום לבו של המערער אינו שנוי במחלוקת, ואולם כדי שהבנק יהיה אוחז כשורה צריך שביסוד הסיחור אליו תהיה עיסקה אשר בעקבותיה ניתן ערך "בעד" השטר. בנק שגבה את סכום השטר ומסרו לידי שולחו מילא את שליחותו, אך את הכסף לא מסר ללקוח תמורת קניית השטר, אלא כדי לנקות את עצמו מחבותו בתור שלוח. עפ"י המסמכים שנחתמו ע"י הצדדים עולה בצורה חד משמעית שהבנק לא קנה את האגרת מפנחסי אלא היה שלוח למכירה, היוצא מכך שהבנק לא רכש את האגרת ועל כן אינו אוחז והזכות באגרת נשארה בידי המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ד. ויגדור למערערת, עו"ד מ. יזרעאלי למשיבים. 14.8.78).
ע.א. 529/77 - רבקה אוחיון נגד יוסף פלד ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
בינואר 1973, בהיות המערערת ילדה בת 11, נפגעה ע"י מכונית הנהוגה בידי המשיב כשהיא חוצה כביש ובהיותה בתוך מעבר חציה. מהירות הנסיעה של המכונית היתה כ- 40 קמ"ש, מעבר החצייה היה מטושטש עד כדי כך שבקושי ניתן להבחין בו, ואם כי המערערת ידעה שהיא חוצה בתוך מעבר חצייה הרי המשיב לא הרגיש שהוא מתקרב למעבר חצייה באשר הקווים היו מחוקים. לפני מעבר החצייה עמדה משאית והמערערתקפצה מאחורי המשאית כדי לחצות את הכביש ואז נפגעה ע"י המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב לא התרשל בנהיגתו והערעור על כך נדחה. אכן המערערת יכלה, להניח שהיא רשאית לחצות את הכביש בביטחה בהיותה הולכת בתוך מעבר חצייה, ברם השאלה איננה אם המערערת התרשלה או לא, אלא אם הנהג התרשל, וכאן הוכח שלא יכול היה להבחין במעבר החצייה. גם בשאלה אם יכול היה, המשיב לבלום את המכונית ולמנוע את
התאונה וקבע ביהמ"ש המחוזי שהמשיב לא יכול היה לבלום וגם על כך אין לקבל את הערעור.
פסק הדין ניתן מפי השופט לוין. השופט י. כהן הוסיף כי מחומר הראיות עולה שהאשמה באירוע תאונה זו מוטלת, בשלמות או בחלק, על הרשות שמחובתה לסמן מעברי חצייה אם רצתה הרשות לבטל את מעבר החציה צריכה היתה למחוק את פסי הצבע כדי שהולכי הרגל לא יוטעו להאמין שקיים מעבר חצייה, ואם רצתה הרשות לקיים את המעבר היה עליה לדאוג לסימונו כראוי כדי שנהג יבחין בקיומו. המצב במקום יצר מכשלה להולכי רגל ולנהגים. דא עקא שהמערערת לא תבעה את הרשות האחראית לסימון המעבר ומשהוברר שהנהג לא התרשל לא היה מנוס מדחיית התביעה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. גולד למערערים, עו"ד א. שטיין למשיבים. 27.8.78).
ע.א. 466/78 - אגודת קרית נוער בירושלים נגד יצחק בר איתן
*העברת דיון לבי"ד לעבודה מטעמי חוסר סמכות (הערעור נדחה).
בין הצדדים התנהלה בוררות ומשניתנה החלטת הבורר פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי וביקש לאשר את פסק הבוררים, ואילו המערערת ביקשה את ביטולה לאחר תום הדיון בביהמ"ש המחוזי נדחה המשפט להגשת סיכומים בכתב. אח"כ הוזמנו הצדדים, לפני הגשת הסיכומים, והשופט הודיע כי הוא נוטה לראות בהתדיינות שבפניו סוגייה שהיא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, לפי סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה. ב"כ המשיב הסכים לכך ואילו ב"כ המערערת ביקש כי יוחלט בעניין רק לאחר הגשת הסיכומים. ביהמ"ש החליט כי "מדובר הוא בעניין סמכות עניינית, אין מחלוקת אם נושא הדיונים בבוררות היה כמוגדר בסעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה" ולפיכך העביר את הדיון לבית דין לעבודה. הערעור נדחה. בשאלה אם צדק ביהמ"ש בהחלטתו אין צורך לנתח את העובדות. בנסיבות העניין די בכך שלכאורה מדובר על עובדות, אשר בהקשר לנסיבות הכלליות של המקרה, יכולות להימנות על אלו שהן בתחומו הייחודי של בית הדין לעבודה.כיון שכך לא יכלו אמנם הצדדים להסכים ביניהם על סמכות העניינית של ביהמ"ש, אך היתה בידיהם הסמכות והיכולת להסכים על עובדות והם לא ניסו למחות כאשר ביהמ"ש הסיק מן הנתונים שבפניו שמדובר בנושא שהוא בתחומו של בית הדין לעבודה. כאשר ניתנת החלטה כגון זו במעמד הצדדים בהיעדרה של מחלוקת בין הצדדים, ניתן לפרש זאת כאילו הצדדים אימצו את הפירוש שהוא אפשרי בנסיבות העניין, שלפיו נתון הנושא בידיו של בית הדין לעבודה. אי לכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. ראובינוף למערערת, עו"ד שוסטר למשיב. 30.8.78).
ע.פ. 818/76 - אילנה רבינוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא זוסמן ומ"מ הנשיא לנדוי נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
המערערת הורשעה בחמש עבירות של קבלת כספים בנסיבות מחמירות ומשיכת שיק ללא כיסוי ונדונה לשתי שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. מ"מ הנשיא לנדוי, בפסק דין אליו הצטרף הנשיא זוסמן, קבע כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פסה"ד ואת גזה"ד ואילו השופט י. כהן סבר כי יש לקבל את הערעור ביחס לארבע עבירות של קבלת כספים במירמה וכן באשר לעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי ולהסתפק במאסר על על תנאי. העבירות נוגעות למכירת מלט בחמישה מקרים בתחילת שנת 1973 והשאלה שבמחלוקת היתה אם כאשר המערערת מכרה את המלט וקיבלה את התמורה ידעה שלמעשה לא תוכל לספק את המלט. שופטי הרוב סברו כי צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי בשעה
שהמערערת מכרה את המלט הרעה שלמעשה היא לא תוכל לספק אותו, ואילו שופט המיעוט סבר כי בנסיבות כפי שהוכחו, בארבעה מקרים ניתן לומר שלמערערת היתה אמונה סבירה כי יהיה בידה לספק את המלט.
באשר לעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי קבעו שופטי הרוב כי לא הוכח שהבנק שעליו נמשך התחייב להרשות למערערת משיכת יתר בסכום של 2,000 ל"י וטענת המערערת שהמחזיק בשיק קיבל למעשה את סכום השיק במזומן לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. לעומת זאת סבר השופט י. כהן כי יש לזכות את המערערת גם מעבירה זו שכן פקיד הבנק שעליו נמשך השיק אמר בעדותו שכאשר היה מוצג בבנק לפרעון שיק של המערערת ללא כיסוי הוא היה מטלפן למערערת ואם ביקשה שהשיק ישולט הוא היה פורע את השיק למרות שלמערערת לא היתה זכות רשמית למשיכת יתר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן. עו"ד אלטרץ למערערת, עו"ד י. וילכר למשיבה. 14.8.78).
ע.פ. 435/78 - חייקה בגין נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשים מגונים (הערעור נתקבל ברוב רעות השופטים ויתקון ועציוני נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
המערער הועמד לדין בגין מעשים מגונים בנערה בת 17 שאותה לקח טרמפ מתל- אביב לפתח תקוה, בתחילת הדרך סטו השניים בהסכמת המתלוננת לסככת אבטיחים ושוחחו כ- 20 דקות. אח"כ המשיכו בנסיעה ושוב סטה המערער לשטח פתוח שליד פתח תקוה, וכאן החנה את הרכב וישב עם הצעירה במשך כשעתיים. אותו זמן שמעה אשה בבית המרוחק מהמקום כ- 300 מטר צעקות וטילפנה למשטרה. כאשר השניים במכונית החלו לנסוע הופיעה ניידת משטרה והשוטרים דרשו מהמערער להזדהות. הוא הציג אישור שהוא אסיר ברשיון. כאשר השוטרים עצרו את הרכב מצאו את המתלוננת במצב שקט ורגוע, לבושה כהלכה והיא לא פנתה אליהם בשום תלונה ורק לאחר שהתברר שמדובר באסיר ברשיון, החלו לדבר עם הצעירה ואז התלוננה על מעשה מגונה ואילמלא כן היה הזוג ממשיך לנסוע בלי אומר ודברים. בביהמ"ש חזרה בה העדה מסיפורה כי המערער עשה בה מעשה מגונה ולאחר שהשופט הורה על מעצרה בגין מסירת הודעות סותרות שינתה שוב העדה את סיפורה והעידה כי המערער עשה בה מעשה מגונה בניגוד לרצונה. לשאלה מדוע לפני כן אמרה כי עדותה במשטרה לא היתה אמת הסבירה העדה כי רצתה לעזור לנאשם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על סוד עדות המתלוננת וכראיית סיוע ראה את עדותה של האשה ששמעה צעקות וטילפנה למשטרה. הערעור נתקבל ברוב דעות, השופטים ויתקון ועציוני, נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן. השופט ויתקון בפסק דינו אמר כי בדרך כלל הוא נוקט בעמדה שאין להתערב בהערכת עדויות של הערכאה הראשונה, ברם לאחר שעבר על העדויות וההודעות אין הוא יכול לומר שאשמת המערער הוכחה מעל לכל ספק סביר. קביעתו של שופט שראה ושמע את העדים שהוא מאמין למתלונן ואינו מאמין לנאשם, אינה מונעת מביהמ"ש שלערעור, מיניה וביה, מלהרהר אחרי סיבות האמון, או חוסר אמון אלה. קביעת ביהמ"ש דלמטה יש ליחס לה משקל רב ביותר אך אין לומר שלעולם היא סוף פסוק. בעניננו לא היתה המתלוננת ראויה למידת האמון הבלתי מסוייג שייחס לה השופט ובאשר לסיוע הרי לא היה חזק עד כדי לפזר את הספקות שמן הדין היה להטיל במתלוננת עצמה. ספקות אלה ראשיתן בקלות הדעת שבה התייחסה המתלוננת לשבועה כאשר היא נשבעה ומסרה שתי גירסאות סותרות בביהמ"ש, וכאן לא נטען אפילו כי איימו על המתלוננת לחזור בה מעדותה. כמו כן, בהיעדר סימנים אובייקטיביים אחרים, הרי אחד הדברים העיקריים לאמיתות גירסת המתלוננת הוא שהיא מסרה תלונה עד כמה שאפשר טריה, ומן המפורסמות שמצבה הנרגש, המבוהל או הפרוע של המתלוננת, או סימני אלימות בגופה או בלבושה,
עשויים לשמש סיוע חזק לגירסתה. כאן מצאו השוטרים את המתלוננת יושבת רוגעת ושלווה על יד המערער ואלמלא הוציאו השוטרים את המתלוננת ושאלוה לא היתה כלל מתלוננת בפניהם. כמו כן היו סטיות ניכרות בין גירסת המתלוננת במשטרה לבין עדותה בביהמ"ש וקשה לקבל את דברי ביהמ"ש דלמטה שלא היתה כאן סתירה של ממש. אשר לראיית הסיוע - במקרה שעדות המתלוננת עצמה אינה חזקה דייה צריך סיוע חזק וברור לעדות העיקרית וכאן לא היה סיוע כזה. הצעקות ששמעה האשה שהזמינה את המשטרה לא בטוח אם אכן באו מהמכונית שבה ישבו המערער והמתלוננת.
השופט י. כהן בדעת מיעוט סבר שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי. מעשה נפוץ הוא שעדים חוזרים בהם מעדותם הקודמת ואעפ"כ מאמין ביהמ"ש לגירסה שאותו עד נותן לאחר מכן אם כי ברור ששיקר ביודעין. אין גם לומר שהעובדה שהמתלוננת לא התלוננה מיד בפני השוטרים פוגמת במהימנותה. כמו כן הסלע שבעדותה של האשה שהזמינה את המשטרה היה דיו כדי לחזק את עדות המתלוננת.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד כ. חנוך למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 9.8.78).