ע.פ. 54+59/77 - דן יצחקי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחיטה.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט גלעדי) בת.פ. 283/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
המתלונן שמעון וייס מתעסק במשחקי קלפים בסכומי כסף גבוהים, משחק האסור לפי החוק. באחד הערבים לאחר משחק קלפים בבת ים חזרו המתלונן ואשתו לביתם באשדוד ובסביבות השעה 2 בלילה הגיעו לדירתם חמשת המערערים אחד שלף אקדח ואיים על המתלונן, אחד בעט במתלונן, וכשהמתלונן שאל מה מבוקשם אמר אחד המערערים שיתן 50 אלף ל"י מיד. אחד המערערים דחף בכח כוס לתוך פיו של המתלונן וזו נשברה וגרמה לו חתך בפניו. ניידת משטרה הגיעה למקום והשוטרים עצרו את חמשת המערערים. הם הורשעו בסחיטה בכח, שלושה מהמערערים נדונו לשנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי, ואילו שני מערערים נדונו לששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. ביהמ"ש יכול היה לקבל את גירסת המתלונן ואשתו ולדחות את גירסת המערערים כאילו באו סתם לביקור אצל המתלוננים. זאת למרות אופיו וטיב עיסוקיו של המתלונן שביהמ"ש המחוזי היה ער להם. אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בקביעות בדבר מהימנות עדים, אלא אם כן ברור וגלוי כי קביעות אלה בטעות יסודם. המערערים לא הצביעו על סתירות בעלות משמעות כלשהי שיהיה בהן כדי לעורר ספק בדבר אמיתותה של גירסת המתלוננים. להיפך, מכלול הנסיבות האובייקטיביות, כגון שעת הארוע, פציעתו של המתלונן, התנהגות המתלוננת שהזעיקה עזרה ואי העלאת גירסת המערערים בדבר סיבת ביקורם במקום כשמסרו הודעותיהם במשטרה, כל אלה יש בהם כדי לשוות אמינות לתאור שבפי המתלוננים.
ב. לטענת המערער השני כאילו לא היה לו חלק בסחיטה ובאיומים - ביהמ"ש קבע כי מערער זה הוא שהסביר למתלונן כי עליו לשלם 50 אלף ל"י. אין דוגמא אופיינית יותר לסחיטה ואיומים מאשר תביעת כסף בנסיבות כגון אלה. זאת ועוד, נוכחות במקום כשלעצמה אמנם איננה תמיד סימן לשותפות לדבר עבירה המבוצעת אותה עת, אך גם המסקנה ההפוכה שנוכחות אילמת בלבד יש בה כדי לפטור את מי שנוכח במקום ביצוע העבירה מן האחריות לביצועה איננה נכונה. כל מקרה נבחן עפ"י מערכת נסיבותיו ובדרך כלל ניתן להסיק על קיומה של כוונה סמוייה משותפת מאופן ההתנהגות ומנתונים אובייקטיביים. כאן מדובר בחמישה אנשים שנכנסו באישון לילה לביתו של אחר כאשר אחד מן החבורה הניף אקדח, אחרים הכו והשלישי דרש כסף, וברור שלא מדובר כאן במי שנזדמן למקום בתום לב.
ג. לטענת המערערים שהכספים שבידי המתלונן הושגו במרמה או בדרך בלתי חוקית אחרת ועל כן רשאים היו לדרוש את החזרת כספם אפילו ע"י איומים ואלימות - טענה זו אין לה יסוד. גם מי שסבור בתום לב כי יש לו טענת זכות לגבי סכום או חפץ פלוני, רואים אותו כמי שעובר עבירה אם הוא מאיים בפגיעה שלא כדין בקורבן העבירה אם הכסף לא יוחזר.
ד. לעניין העונש - נדחה הערעור פה אחד לגבי ארבעה מן המערערים בהתחשב בחומרת העבירה שהיתה מעשה מאורגן ואלים ותוקפני וכן בתדירותה של התופעה שהיא סחיטה המהווה סכנה לשלום הציבור. ביחס למערער אחד נחלקו הדעות, והשופט ויתקון סבר כי בהתחשב בעובדה שמערער זה אין לו עבר פלילי וכי לא היה פעיל באיומים ונסיבותיו האישיות, יש להפחית את עונשו מששה חודשים מאסר בפועל לשלושה חודשים כדי שיוכל לבקש עבודות חוץ. השופט ויתקון העיר כי לא בכל מקרה יש למדוד את העונש לפי חומרת
המעשה בלבד. יש עבירות המחייבות התחשבות יתירה במהותן ויש כאלה המאפשרות להתחשב גם בנסיבותיו של העבריין. סוגי סחיטה מסוג זה שמדובר בעניננו אינם נפוצים ועל כן יש להתחשב במצבו של העבריין.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. עוה"ד גירון, טייר, הגלר ופרוסט למערערים, עו"ד בן טובים למשיבה. 24.10.77).
ע.א. 331/75 - "מבטחים" ... בע"מ נגד אליהו מלאצי והפניקס הישראלי לביטוח בע"מ
*זכותו של המטיב להיפרע נזקו מן המזיק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 1305/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המנוח דוד שמש קיפח את חייו בגיל 49 כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המשיב הראשון, ברכב שהיה מבוטח במשיבה. ואילמלא התאונה היו למנוח סיכויים להמשיך בעבודתו עד גיל 65. אלמנתו ובניו שהיו תלויים בפרנסתו הגישו תביעת נזיקין נגד המשיבים וזו הסתיימה בפשרה שבהקיבלו התובעים סכום של 90 אלף ל"י לסילוק תביעותיהם. המנוח היה מבוטח בקרן של המערערת ועקב מותו צריכה מבטחים לשלם לאלמנה ולבנים פנסית שארים. מבטחים הגישה תביעה נגד המשיבים להחזר תשלומי פנסיה אלה בעבר ובעתיד עד גיל הפרישה המשוער של המנוח. התביעה נשענה בין היתר על סעיף 2 לחוק לתיקון דיני נזיקין (הטבת נזקי גוף), שלפיו רשאי מי שהטיב את הנזק עם הנפגע להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בסברו כי פנסיה איננה "הטבת נזק" כהגדרתו של ביטוי זה בסעיף 1 לחוק המתקן הנ"ל. על כך הערעור.
החלטה - השופטת בן פורת:
א. עובדה שתשלום פנסיה אינו מותנה במצבו הכלכלי של הזכאי אין להסיק ממנה שאינה יכולה להיות "תמיכה". סעיף 5 לחוק קובע שניתן להיפרע הוצאות ודמי תמיכה סבירים, ומשכורת או שכר העבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובד, בתקופה שאינו מסוגל לעבודה רואים כהוצאה סבירה. אם משכורת מלאה מהווה תמיכה לצורך החוק, קל וחומר המקבל רק חלק מהמשכורת. גם אם יש לנפגע מקורות הכנסה אחרים ואינו תלוי במשכורת או בגימלה למחייתו יהווה התשלום "הטבת נזק" והוצאה סבירה בת השבה. הוא הדין אם מת הניזוק ושאריו תלויים בו לפרנסתם, שכן תלות במנוח לצורך הקיום היא תניה לעילה בנזיקין אשר אם הוכחה די בה כדי שהגמלה תהווה "תמיכה" לפי החוק.
ב. לטענה שזכות מבטחים להיפרע מהמזיק נשללת ע"י סעיף 4 לחוק המתקן שלפיו אם היה המטיב עוסק בעסקי ביטוח, למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד, לא יהיה זכאי להיפרע לפי החוק - טענה זו אין לה על מה שתסמוך. מבטחים היא תאגיד המבטח רק עובדים במקום עבודתם כשהעובד והמעביד משתפים פעולה בתשלום הפרמיה. זהו חוג סגור ונכלל במסגרת תאגיד המבטח את חבריו בלבד שזכותו להיפרע מן המזיק לא נשללה.
ג. צודקים המשיבים כי החוק המתקן מחייב את המזיק לשלם למטיב את מה שהוציא עד ליום פסק הדין ולא תשלומים שעודם צופים פני העתיד, ולעניננו יש לחייב עתה את המשיבים לשלם למבטחים את אשר הוציאה עד למתן פסק הדין ולא מה שהיא עוד צריכה להוציא בעתיד כתשלומי גימלאות. ברם ניתן להצהיר כבר עתה כי מבטחים זכאית להשבת כל התשלומים שתבצע עד לאותו תאריך שהמנוח היה מגיע לגיל 65, ואת התשלומים האלה יצטרכו המשיבים לשלם בעתיד כאשר מבטחים תשלם אותם.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד ד. לפידות למערערת, עו"ד זיגר למשיבים. 26.10.77).
ע.א. 275/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער והמשיבה השניה היו נשואים. המשיבה נולדה בשנת 1967. לאחר מכן נפרדו ההורים ע"י מתן גט. בשנת 1973 נקבע בהסכמה שיעור דמי המזונות למשיבה סכום של 250 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחייה. על יסוד כך הגיעו דמי המזונות בינואר 1976 לסכום של 455 ל"י. המשיבה פנתה לביהמ"ש וביקשה להגדיל את ,אי סכום המזונות לאלף ל"י לחודש. המערער הינו חבר קיבוץ שנישא בשנית ונולדו לו ילדים וגם המשיבה השניה נישאה מחדש ונולד לה ילד והיא ממשיכה לעבוד ומשתכרת. כמו כן היא מקבלת עבור המשיבה 135 ל"י לחודש ביטוח לאומי. השאלה בביהמ"ש המחוזי היתה אם חל שינוי בנסיבות המצדיק פנייה לביהמ"ש ועל כך השיב ביהמ"ש בחיוב. ביהמ"ש ציין כי בעת ההסכם היתה המשיבה כבת שש ואילו בעת הגשת התביעה היתה כבת 9. עם גידולה גדלו גם צרכיה ואין הדבר מתבטא בתוספת ההצמדה שכן תוספת זו רק משקפת את ירידת כח הקנייה של המטבע ואיננה מהווה עליה ריאלית כמו גידול ההוצאות הריאליות. אי לכך חייב ביהמ"ש את המערער לשלם 800 ל"י לחודש. הערעור נתקבל בחלקו. בשאלה אם התבגרותו של קטין כשלעצמה יש בה כדי להוות שינוי בנסיבות, אין לקבוע כלל אחיד וכל מקרה חייב להיבדק לאור נסיבותיו. בעניננו אכן חל שינוי מהותי בהוצאות של המשיבה כפי שהוכח בראיות שבאו בפני ביהמ"ש. צדק גם ביהמ"ש המחוזי המחוזי כי לאור טיפולה של האם במשיבה, ומאחר שבחישובים שעשה לא כלל תשלום עבור הטיפול, אין מקום לשיפויו של המערער ע"י חיוב האם להשתתף במזונות. ברם שגה ביהמ"ש המחוזי בחישוביו שהיו מעוגנים בממצאים שהובאו בפניו לעניין צרכיה של הקטינה, ועל כן יש להעמיד את דמי המזונות על סך 550 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. רפפורט למערער, עו"ד מ. זומרשטיין למשיבים. 30.10.77).
ע.א. 182/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הינו בעלה של המשיבה הראשונה ואביהם של שני המשיבים האחרים בני 12 ו- 10. בביה"ד הרבני מתנהל דיון בתביעת גירושין ובביהמ"ש המחוזי הגישה האשה תביעת מזונות בשמה ובשמם של הילדים. תביעת האשה עוכבה עקב הדיון בביה"ד הרבני. אשר לילדים חייב ביהמ"ש המחוזי לשלם לכל אחד מהם 1600 ל"י לחודש למזונותיו וכן 1500 ל"י למשיבה דמי טיפול עבור הילדים עד שביה"ד יחליט בדבר מזונותיה, וכן לשלם את המסים החלים על הדירה שבה גרים המשיבים ואת מסי קופת החולים. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי שמע ראיות בקשר לרמת החיים של בני הזוג לפני שנפרדו ובקשר למקורות ההכנסה של האב ויכול היה להגיע למסקנתו שיש לחייב את המערער בתשלומים המפורטים לעיל.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. רפואה למערער, עו"ד ב. הוכמן למשיבים. 31.10.77).
ע.א. 262/77 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נתקבל).
בני הזוג נישאו בשנת 1950, להם שלושה ילדים בוגרים, והם לא חיים יחדיו. האשה הגישה תביעת מזונות נגד בעלה וטענה כי היא הולכת ונחלשת והעבודה קשה עליה, והיא צריכה למזונותיה 1200 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה משתכרת 1,400 ל"י לחודש והבעל 3,000 ל"י לחודש וחייב את הבעל לשלם 1,000 ל"י לחודש. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי חרג בפסק דינו מהפלוגתא כפי שנתגבשה בכתבי הטענות, כי לא היתה לפניו ראיה שהמשיבה עומדת להפסיק את עבודתה, והתעלם מכתב התביעה שלפיו די לתובעת ב- 1,200 ל"י לחודש ואת הסכום הזה היא מרוויחה למעשה. הכלל הוא שהדיון בביהמ"ש חייב להתנהל רק במסגרת הפלוגתאות שבכתבי הטענות ומי שמעוניין בהרחבת היריעה עליו לבקש תיקון כתבי הטענות. אין בפסק הדין מימצא חד משמעי שהמשיבה עומדת להפסיק לעבוד, וגם אילו היה ממצא כזה ספק אם אפשר לחייב במזונות את הבעל כל עוד לא הפסיקה את עבודתה בפועל. אשה שבאמת רוצה להפסיק לעבוד עליה לעשות כן ובגדר תובענת המזונות שתגיש נגד בעלה תבקש מזונות זמניים.
פסק הדין ניתן ע"י השופט לוין, והשופטים שמגר וויתקון הסתייגו מן הקביעה שאשה הטוענת כי אין בכוחה להמשיך בעבודתה חייבת להפסיק את עבודתה ורק לאחר מכן לפנות לביהמ"ש. נקיטת כלל כזה יש בו כדי ליצור הכבדה יתירה שרק מעטים יוכלו לעמוד בה.
(בפני השופטים: ויתקן, שמגר, לוין. עו"ד י. לוברט למערער, עו"ד לאונר למשיבה. 26.10.77).
ע.א. 263/77 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
הצדדים נשואים מאז 1973, ובשנת 1975 עזבה המשיבה, את דירת בני הזוג בטענה שבעלה מכה אותה באכזריות. ביהמ"ש המחוזי נתן אימון בגירסת המשיבה וחייב את הבעל בתשלום מזונות בשיעור של 700 ל"י לחודש. הערעור נדחה בעיקרו. לעניין קבלת גירסת המשיבה שהמערער מכה אותה ושעל כן נאלצה לעזוב את הבית ,והיא זכאית למזונות - יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו זו. בשעתו זוכה המערער בבימ"ש השלום מחמת ספק מאשמה של תקיפת המשיבה, אך פס"ד זה אין בו כדי להשפיע על ממצאי ביהמ"ש. אם היתה התרשמותו של ביהמ"ש המחוזי שונה מזו של בימ"ש השלום הרי היא הקובעת לצורך הערעור דנא. לעניין גובה המזונות - המשיבה משתכרת כ- 700 ל"י לחודש והמערער כ- 1,700 אך המערער נשאר לגור בדירת בני הזוג. בהתחשב בכל הנתונים ניתן להעמיד את סכום המזונות שהמערער ישלם למשיבה על 600 ל"י.
( בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר, עו"ד יעקבי למערער, עו"ד מלמד למשיבה. 24.10.77).
ע.א. 221/77 - פלוני נגד פלוני
*שינוי שם קטין (הערעור נדחה).
המערער, יליד 1970, נולד לאמו מחוץ לנישואין ואבהותו של המשיב נקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי וכן חוייב המשיב במזונות. עד היום טוען המשיב שאין לו שום קשר נפשי לילד ואינו רוצה לדעת עליו מאומה. עם לידתו של המערער ניתן לו שם המשפחה של האם שעימה הוא מתגורר מאז. עתה הגיש המערער בקשה לשינוי שם משפחתו לשם משפחתו של האב וטענת האם היא כי המערער עומד להתחיל את לימודיו בבית הספר והוא סובל משאלות מביכות מצד הילדים ועל כן טובתו דורשת כי ינתן לו שם משפחתו של האב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע שלא הוכח שהילד סובל מכך ששמו הוא כשם אימו ולהיפך מכיון שהילד נמצא במסגרת של משפחת האם הרי שם המשפחה של האם
עדיף. הערעור נדחה. אכן, כיון שהאם דואגת לילד ולא האב, רשאית האם היא לבדה לפנות לביהמ"ש לפי חוק השמות, ולבקש שינוי שם המשפחה של הילד. אולם ביהמ"ש מתחשב אך ורק בטובתו של הילד ובעניננו אין טובתו של הילד דורשת שינוי שם משפחתו ובמצב הנוכחי עדיף שם המשפחה הנוכחי מאשר שם המשפחה של האב.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. באר למערער, עו"ד ע. בכר למשיב. 31.10.77).
ע.א. 726/76 - נימר מוחמד נימר ואח' נגד רשם המקרקעין ואח'
*יפוי כח "בלתי חוזר" שלא ניתנה עבורו תמורה (הערעור נדחה).
ביום 16.12.65 חתם מוחמד נימר חסין (להלן המנוח) בפני הנוטריון הציבורי על מסמך שכותרתו היא "יפוי כח בלתי חוזר" ובו נאמר שהמנוח הסכים עם שלושת בניו (ביניהם שני המערערים) להעביר ולרשום על שמם ללא תמורה, ובחלקים שווים נכסי מקרקעין מסויימים המתוארים ביפוי הכח. נאמר עוד במסמך כי ההעברה תבוצע רק אחרי פטירת המנוח ולא תהיה רשות להעביר את הבעלות אלא לאחר מותו וכן כי יפוי הכח אינו נחשב כצוואה אלא התחייבות שתצא לפועל אחרי מות המנוח. משנפטר המנוח _לביקשו לרשום את המקרקעין על סמך יפוי הכח אך הרשם לא הסכים והמערערים פנו לביהמ"ש וביקשו הצהרה כי יפוי הכח הוא בלתי חוזר. השופט דחה את בקשת המערערים באשר ברור מיפוי הכח שהעברת הנכסים היתה צריכה להיות ללא תמורה ועל כן יפוי הכח הוא רגיל ומתבטל עם מות מיפה הכח. הערעור נדחה. לטענת המערערים כי יפוי הכח ניתן בתמורה להתחייבותם לדאוג לעתידו של המנוח ולפרנסו - ביפוי הכח נאמר מפורשות שההעברה היא ללא תמורה. ההסכם היחיד שעליו מדובר ביפוי הכח הוא ההסכם עם הבנים להעברת המקרקעין לאחר המוות אך יפוי הכח עצמו מעיד שהעברה זו היא ללא תמורה. לפי תוכנו של יפוי הכח התחייב המנוח לתת לבניו את הנכסים כמתנה לאחר מותו, על מתנה זו חלות הוראות המג'לה ולפי הוראות אלה אין תוקף משפטי להתחייבות לתת מתנה בעתיד. העובדה שביפוי הכח נאמר שהוא בלתי חוזר אינה משנה משהוברר שלא ניתנה תמורה שבכוחה לעשות יפוי כח לבלתי חוזר.
פסק הדין ניתן ע"י השופט י. כהן והוסיף מ"מ הנשיא לנדוי כי יפוי כח הניתן להבטחת זכותו של אדם, אינו יוצר הוא עצמו זכות מהותית, אלא יש בו מכשיר להבטחת זכות קיימת ולמימושה של זכות שנוצרה מחוץ ליפוי הכח. הזכות שהמערערים טוענים לה היא זכות לקבל נכסי המקרקעין אחרי מות המנוח ואין שום ראיה שניתנה תמורה כלשהיא. על כן זו התחייבות לתת מקרקעין במתנה סתם, התחייבות שבאה לפני חוק המתנה ולפי חוק המג'לה התחייבות לתת מתנה כזו אין לה תוקף בטרם הושלמה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ר. ג'רג'ורה למערערים, עו"ד י. בן אור למשיב. 20.10.77).
ע.א. 824/75 - קצין התגמולים נגד ישראל שבץ
*גרימת נכות בשירות צבאי (הערעור נדחה).
המערער טען לנכות ברגלו כתוצאה משרותו הצבאי ואילו קצין התגמולים קבע כי נכותו רק הוחמרה ולא נגרמה עקב השירות. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים קיבלה את ערעורו של המשיב וקבעה כי השרות גרם לנכות וציינה כי היה קיים רק חשד שהמשיב סבל מפגם ברגלו לפני גיוסו, ובחשד זה אין די כדי לשלול את ההנחה שהפגימה נגרמה במלואה עקב השירות. הערעור נדחה. הוגשו ראיות שונות על מצבו של המשיב לפני גיוסו, חוות דעת הרופאים בעת גיוסו, וחוות דעת מאוחרות יותר, והויכוח הנטוש הינו בענינים עובדתיים גרידא ואין שום נקודה משפטית בערעור כדרוש לפי סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. בן טובים למערער, המשיב לעצמו. 6.10.77).
ע.א. 310/77 פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה היו נשואים ולהם בת קטינה שנולדה באפריל 1975. האשה עזבה את הדירה יחד עם הבת והיא מתגוררת בדירת הוריה. המערער ששירת בשירות קבע לומד היום באוניברסיטה ואין בדעתו להשתכר ולעומת זאת עובדת המשיבה מחוץ לבית ומשתכרת. בבת מטפלת אימה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת האשה למזונות אך חייב את המערער לשלם לבת 600 ל"י לחודש ועוד מאתיים ל"י דמי טיפול. הערעור נדחה. בין אם נכון שבכתב התביעה נדרש דמי טיפול ובין אם לאו, הרי נשמעו ראיות שהאשה משלמת לאימה עבור הטיפול בבת ואין המערער יכול להישמע בטענה שענין דמי הטיפול לא הועלה בכתב התביעה. היה מקום לחייב את המערער בתשלום דמי הטיפול כי דמי הטיפול הם חלק ממזונות הקטין שהאב צריך לשלמם. העובדה שהאשה עזבה את הדירה ללא צידוק, אינה משחררת את המערער מתשלום מזונות לבת. גם הסכום של 600 ל"י לחודש איננו מופרז בהתחשב בתנאי יוקר המחייה וזאת על אף נסיבותיו של המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, לוין. עו"ד י. וינגרטן למערער, עו"ד צ. סמיר למשיבות. 18.10.77 ) .
ע.א. 784/75 - אלי כהן נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ
*מכירת ניירות ערך ע"י בנק לפי הסכם אשראי כשהניירות שימשו כערובה (הערעור נדחה).
הבנק העניק לחברה פלונית אשראי חצי מליון ל"י והמערער ערב לחברה ושיעבד כבטוחה פקדון של חצי מליון מרקים גרמניים שהפקיד בבנק כפקדון לזמן קצוב. בכתב הערבות נקבע כי אם סכומי האשראי לא ייפרעו במועד יוכל הבנק להמיר ללירות ישראליות את המרקים למימוש הערבות. משהגיע זמן הפרעון המיר הבנק את המרקים מבלי לתת הודעה על כך למערער. משנודע הדבר למערער מחה על כך ואנשי הבנק פנו למפקח על מטבע חוץ בבקשת רשיון לבטל את ההמרה ולקבל חזרה את המרקים עבור המערער שהוא תייר. ניתן רשיון לכך, ברם כתוצאה מהפרש השערים שבין שתי ההמרות היה הפסד של 37 אלף לירות שהמערער תובע מהבנק. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער כי הבנק הפר את חובותיו בכך שלא נתן לו אזהרה מוקדמת שהוא עומד להמיר את המרקים וזאת למרות שקיימות הוראות פנימיות על כך בבנק. אפילו הופרו הוראות פנימיות אלה כלפי המערער אין בכך כדי להעמיד למערער עילת תביעה. ביחסים החוזיים שבין המערער לבין הבנק, בהתאם לכתב ערבות אין שום התחייבות לתת למערער אזהרה מוקדמת.
( בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד אופנהיים למערער, עוה"ד טובבין ופלג למשיב. 3.10.77).
ע.א. 76+686/75/675 - שעבי סלים ואח' נגד חסן שעבי ואח'
*אחריות בנזיקין (ערעורים שונים על פסק דין ביהמ~ש המחוזי בת"א - הערעורים נתקבלו בחלקם).
בעניננו נדונו ערעורים וערעור שכנגד על פסק דין בתביעת נזיקין של התובע סלים שעבי נגד הנתבע חסן שעבי שהעסיק אותו ישירות ונגד עגור, קואפרטיב לתיקונים, שנועד לבצע עבודה ושמסר אותה לביצוע לחסן שעבי, ונגד צנורות המזרח התיכון בע"מ שבמפעליה בוצעה העבודה. התאונה אירעה כאשר המערער עמד על פלטפורמה שהוזזה ממקום למקום באמצעות עגורן שנע על מסילה. העגורן צריך היה להיות מופעל ע"י עובד של צינורות בע"מ והמפעיל הקדים ללכת הביתה והשאיר את ביצוע הזזת העגורן בידי אחד מעובדי חסן שעבי, הלה הזיז את העגורן לכיוון הפוך וכתוצאה מכך נגרמה התאונה. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות בין הנתבע שעבי לבין צנורות בע"מ וביחס לחלקה של צינורות בע"מ הטיל
אחריות על צד ג' חברת עגור, שבניגוד להסכם לא ביצעה בעצמה את עבודת הצביעה אלא מסרה אותה לקבלן משנה הוא הנתבע. הוגשו ערעורים שונים וביהמ"ש העליון התייחס לשאלת אחריות מעביד לשלוחו וכן גובה, הנזק והניכויים השונים של תשלומי הביטוח הלאומי כאשר המעביד והעובד מסרו לביטוח הלאומי הודעות לא נכונות בדבר השכר שמשלמים לעובד. השאלה של ניכויי הגימלאות של הביטוח הלאומי מחלקו של המעביד והניכויים מחלקו של האחראי השני בכל הנוגע לשכר האמיתי לעומת השכר כפי שדווח לביטוח הלאומי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שדילובסקי לתובע, עו"ד א. ירון לצנורות בע"מ, עו"ד ש. לבנוני לעגור, עו"ד א. שטיין לנתבע. 16.6.77 ) .
ע.א. 828/75 - אלימלך בורנשטיין נגד הבנק הישראלי לתעשיה בע"מ
*אחיזה כשורה של שיקים (הערעור נדחה).
המערער משך שלושה שיקים לפקודת חברה בע"מ בעקבות הסכם שנעשה בינו לבין החברה בדבר עסק מסויים אך העסק לא יצא לפועל. אחד אדי מלכה, שהיה קשור בחברה הנ"ל, הוסיף את שמו לפני שם החברה בשורה שבה נאמר "לפקודת" וע"י כך נראו השיקים כאילו הם בני פרעון לשני נפרעים. על גבם של השיקים נמצאת חותמת החברה ואחריה חתימתו של אדי מלכה. זה האחרון הלך וסיחר את השיקים לבנק המשיב ומשחוללו תבע הבנק את המערער. ביהמ"ש קיבל את התביעה והערעור על כך נדחה. לטענת המערער כי נעשה שינוי מהותי בשיקים ללא רשותו ע"י הוספת שמו של אדי מלכה בתור נפרע - השינוי אינו נראה ועל כן אוחז כשורה רשאי לאכוף את השטר לפי כתבו המקורי כאשר השינוי אינו נראה על פני השטר. לטענה כי התמורה ניתנה לאדי מלכה בלבד ולא לשני הנפרעים - על גב המסמכים נחתמו שתי חתימות היסב על החלק וכך נהיו המסמכים לבני פירעון למוכ"ז וכל מי שמחזיק אותם יכול לסחר אותם לאדם אחר. אין איפה כל פגם בכך שהבנק נטל את השיקים מאדי מלכה בלבד כשהוא מסחר אותם בעצמו. כמו כן די בכך שהתמורה ניתנה לנפרע אחד ולא לשני הנפרעים ואין נפקא מינה מי משני הנפרעים נהנה מסיחור השטר. לטענה שבבקשת ביצוע השיקים לא נטען שהאוחז שלח למושך הודעת חילול - אכן בקשת הביצוע היתה לקוייה בחסר, אך בכתב ההגנה לא נטען שבקשת הביצוע נפגמה ע"י היעדר הטענה שניתנה הודעת חילול. בסעיף 7 לכתב ההגנה נטענה טענה מהותית שלא ניתנה הודעת חילול ולא נטענה טענה דיונית שבקשת הביצוע לוקה בחסר הטענה האמורה. לגבי הטענה המהותית התשובה היא שעפ"י סעיף 49 לפקודת השטרות היה המשיב פטור ממתן הודעת חילול הואיל והמערער ביטל את הוראות הפרעון ואף הוציא את כספו מן החשבון.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ,ויתקון, כהן. עו"ד מ. ברקה למערער, עו"ד ג. אייזנמן למשיב. 9.10.77).
ע.א. 273/77 - שכון עובדים בע"מ נגד יעל וצבי וינשטוק ואח'
*מחיקת טענות לא רלונטיות מכתב תביעה (הערעור נתקבל בעיקרו).
המשיבים רכשו מהמערערת בשנת 1971 דירות בבניין שזו בנתה בחיפה. בכתב התביעה טענו המשיבים כי לפני ההתקשרות עם המערערת הוצג בפניהם תסריט שממנו השתמע, ביחד עם הסבריה של המערערת, שכאשר יבנה הבניין יכלול קומת עמודים. רק בשלבים יותר מאוחרים התברר למשיבים כי במקום קומת העמודים בנתה המערערת דירות נוספות. המערערת עתרה למחיקת סעיפים אחדים בכתב התביעה וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור על כך נתקבל בעיקרו. המדובר בשני סעיפים שבאחד מהם נאמר שהנתבעת הוסיפה את הדירות הנוספות מתוך בצע כסף ובשני נאמר
כי המעשה של הנתבעת חמור במיוחד מפני שהוא נעשה ע"י מוסד ציבורי החייב לפעול בהגינות ועל כן ניגשו הנתבעים באימון להתחייבויותיו והנתבעת ניצלה אימון זה והשתמשה בו לרעה על מנת להשיג רווחים שלא כדין. מכח תקנה 96 לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש להורות על מחיקת טענות שאין בהן צורך או שהן מבישות או עלולות להפריע לדיון הוגן. טענה המגלה עילת תביעה או עילת הגנה לפי הדין המהותי אינה יכולה להיות מבישה או מפריעה והשאלה היא אם הטענות האמורות יש בהן צורך או לא. מחובתו של ביהמ"ש בגדר קדם משפט למחוק מכתבי הטענות כל דבר שאינו דרוש לעניין, היינו טענות שאפילו יוכחו לא תשפענה על תוצאות המשפט. בעניננו גם אם המשיבים יוכיחו שהמערערת הוסיפה את הדירות מתוך בצע כסף לא ישנה הדבר בקביעת זכויות בעלי הדין. על כן יש למחוק סעיף זה. הוא הדין באשר לרישא של הסעיף השני כי העובדה שמדובר במוסד ציבורי כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה. שונה הדבר לענין הפיסקה כי בהיות הנתבעת מוסד ציבורי ניגשו המשיבים באימון להתחייבויותיו. כאן יתכן כי מעמדה המיוחד של המערערת בעיני המשיבים הטיל על המערערת חובת גילוי או רמת התנהגות העולה על אלו שהיו נדרשים מקבלן פרטי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. תירוש למערערת, עו"ד צ. הדסי למשיבים. 19.10.77).
ע.א. 89/76 - שמחה ניר נגד מדינת ישראל ואח'
*מתן החלטה בתיק העיקרי כשהדיון נתקיים רק בסעד זמני (הערעור נתקבל).
המערער הגיש המרצת פתיחה לקבלת הצהרה כי רכב שבבעלותו כשיר לשמש להוראת נהיגה וכן עתר לצו זמני המצהיר על כשרותו של הרכב הנ"ל. נקבע מועד לדיון בעתירה לצו הזמני והדיון באותו יום לא נועד לשמיעת הבקשה בתיק העיקרי. ביום הדיון התייצבו הצדדים בביהמ"ש וטענו טענותיהם ובמהלך הדיון אמר פרקליט המשיבות כי "אין כל הגיון לשמוע בנפרד את הבקשה לצו זמני ואת הבקשה עצמה". המערער לא הגיב על כך. בעלי הדין נכנסו לעובי הקורה ובתום הדיון דחה ביהמ"ש את הדיון לעיון ולמתן החלטה בטענה טרומית. כשבא השופט לתת את החלטתו הקריא פסק דין שלפיו נדחתה התובענה בתיק העיקרי. הערעור נתקבל. צודק המערער כי הואיל וטענותיו בתיק העיקרי לא נשמעו, לא היה לו יומו בביהמ"ש ודינו של פסק הדין להתבטל. אין הדיון בעניין סעד זמני כדיון בתובענה גופה. מסכת הראיות עשוייה להיות שונה ובגדר התובענה יכול בעל הדין להעלות טענות משפטיות מלאות יותר מאשר העלה במסגרת הבקשה לסעד זמני.
(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט לוין. המשיב לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיבות. 27.10.77).
ע.א. 245/77 - מדינת ישראל נגד פלדת פלדום בע"מ
*מחיר טובין" לצורך היטל מלאי עקב פיחות (הערעור נדחה).
עקב פיחות המטבע ב- 10.11.74 הותקנו תקנות שעת חרום לגביית היטל מלאי מסוחרים שבבעלותם טובין שהובאו לישראל לפני יום הפיחות. ההיטל היה באחוזים ממחיר הטובין. למעשה קובעים את מחיר הטובין ע"י צירוף המחיר הממשי ששילם היבואן בתוספת ההיטלים וההוצאות הקשורות ביבוא שנעשו בחו"ל, מחיר כלי קיבול, הוצאות אריזה וטעינה והובלה. אשר למכס, מסים והיטלים שיש לשלם בישראל, קובע סעיף בפקודת המכס כי יש לראות תשלומים אלה כאילו הקונה צריך לשלם אותם ועל כן אין להביאם בחשבון מחיר הטובין. בעניננו התעוררה שאלה אם אגרת סבלות ששילמה המשיבה בנמל כדי להוציא את הטובין מבטן האוניה לכלי ההובלה שלה יש להוסיף למחיר הטובין. המשיבה שילמה את הסכום והגישה תביעה להחזרתו. בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיבה והערעור על כך נדחה" למעשה
מתעוררות כאן שתי שאלות: האם יש לראות דמי הסבלות כחלק מן המחיר המקובל ואז יש להוסיפם למחיר הטובין ואם אמנם כך הדבר האם יש בהוראתו של סעיף בפקודת המכס המוציא מסים ששולמו בארץ מגדר מחיר הטובין כדי להוציא גם את דמי הסבלות המוגדרים כאגרת סבלות. ביהמ"ש העליון סבר כי בשתי השאלות הדין עם המשיבה. אין כל טעם והגיון להוסיף על מחיר הטובין הוצאה הקשורה במאמצי היבואן להוציא את הטובין מן האוניה ומן הנמל. כיון שכך די בנימוק זה כדי לקבוע שאגרת הסבלות, איננה חלק ממחיר הטובין לצורך היטל המלאי. נוסף לכך יש לראות את דמי הסבלות כמס שאינו חלק ממחיר הטובין.
פסה"ד ניתן ע"י השופט ויתקון, והשופט שמגר הוסיף כי די מבחינתו שהוראות החוק הנוגעות לעניין מתפרשות לכאן ולכאן ומשום כך יש לדחות את הערעור. הכלל הגדול בפירוש דיני מסים הוא שבכל מקום שבו חובתו של האזרח או היקפה אינם חופשים מספיק ויש אי בהירות בהוראות החוק מפרשים את הוראות החוק באופן שיש בו כדי להקל עם האזרח.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד א. רענני למשיבה. 17.10.77 ) .
ע.א. 140/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער היה נשוי ונולדו לו שלוש בנות, שהגדולה בהן היא ילידת יוני 1958. בשנת 1974 התגרשו בני הזוג והבעל התחייב לשלם לשלושת בנותיו 900 ל"י לחודש צמוד למדד. על פי הסדרים תקופתיים בין הצדדים הגיע סכום המזונות באוגוסט 1975 ל- 1,180 ל"י לחודש. בעת עריכת ההסדר שולמו קיצבות הביטוח הלאומי למערער אך מאז תחילת 1976 משולמות הקיצבאות לאם. המערער הגיש לביהמ"ש בקשה להקטין את שיעור המזונות באופן משמעותי ובקשתו מתבססת על ארבע עילות: תשלום קיצבת ילדים; הרפורמה במס הכנסה הקטינה את הכנסתו; הוא נישא מחדש ונולדו לו שני ילדים וצריך לפרנס את המשפחה; הבת הגדולה הגיעה ביוני 1976 לגיל 18. ביהמ"ש המחוזי הפחית את סכום המזונות ב- 20 אחוז בלבד והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כאשר נחתם הסכם הגירושין אמנם קיבל המערער את קיצבת הילדים, אך כנגד זה יש להביא בחשבון כי הסכום של 900 ל"י שנקבע לא היה מספיק אלא שהצדדים הניחו שהאשה תשלים את יתר צורכי הבנות. תשלומי הביטוח הלאומי המשתלמים עתה לאשה מקלים עליה את המעמסה, אך אין הם מצדיקים הפחתה מתשלום המזונות של הבעל. נימוקים אלה יש לקבל. אשר לטענה כי הרפורמה במס הכנסה הקטינה את משכורתו של המערער, הרי דבר זה לא הוכח. באשר לנישואין מחדש, אין בהם כשלעצמם כדי להשפיע על שיעור ,4 מזונות של קטינים הזכאים לכיסוי צורכיהם ההכרחיים ע"י אביהם. האב משתכר 41 אלף ל"י נטו לשנה ואין הצדקה להפחית את דמי המזונות. לטענה כי משהגיעה הבת הגדולה לגיל 18 זכאי המערער להפחית שליש מן המזונות - טענה זו אמנם מעוגנת בדין, אך בפני ביהמ"ש גם היתה תביעה שכנגד של הבנות שביקשו הגדלת המזונות. משהגיעה הבת הגדולה לגיל 18 אמנם אין להשאיר את סכום המזונות בשיעורו הקודם אך הגידול שחל בצורכי שתי הבנות האחרות נותן יסוד סביר להחלטת בית המשפט להפחית את שיעור המזונות בשיעור של 20 אחוז בלבד.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מזובר למערער, עו"ד ע. אביעד למשיבות. 30.10.77).
ע.א. 173/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
הצדדים הם ילידי הארץ ותושביה שנישאו בשנת 1969 ורכשו דירה למגוריהם. בסוף השנה נסע המערער לגרמניה, לפי טענתו לצורך השתלמות מקצועית,
ובראשית 1970 הצטרפה אליו האשה (המשיבה הראשונה). שנה לאחר מכן חזרה המשיבה ארצה ללדת את המשיבה השנייה ואחר כך חזרה לגרמניה. בשנת 1973 שהתה האשה בישראל בשל סיכסוכים עם בעלה ובאמצע 1975 חזרו האשה והילדה לישראל והמשיבה הודיעה למערער כי היא מסרבת להמשיך ולחיות איתו בגרמניה ומאז חיים בני הזוג בנפרד. האשה עובדת כמורה באופן חלקי ומשתכרת- 1350 ל"י לחודש ואילו המערער משתכר בגרמניה כאלפיים מרקים גרמניים לחודש. האשה תבעה מזונות עבורה ועבור הבת. הבעל הסכים לשלם מזונות לבת והתנגד לזון את אשתו בטענה כי הוא פטור מחובה זו באשר האשה לא גרה עימו ודינה כדין מעין מורדת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם אלף לירות לאשה למזונותיה ואלף לירות לבת כשהסכומים צמודים למדד יוקר המחייה והערעור על כך נדחה. הוכח כי האשה הסכימה בשעתו לנסוע לגרמניה לתקופת לימודים של הבעל אך היה מוסכם על השניים לחזור ארצה בתום תקופה זו. זאת ועוד, הבעל התעמר באשתו בגרמניה והשתמש כלפיה בכח. כל אחת משתי עילות אלה מצדיקות את צעדה של האשה שעזבה את בית בעלה בגרמניה וחזרה לישראל. אשה זכאית למזונות מידי בעלה, אך אם עזבה את הבית עליה חובה להביא ראיות כי סיבת העזיבה אינה ממנה. אם מהימנים בעיני ביהמ"ש דברי האשה שבעלה מתעמר בה יש בכך כדי להצדיק את עזיבת הבית והוא הדין בעניין השהייה מחוץ לישראל אף לולא מעשה האלימות. אשה הנלוות לבעלה המבקש לשהות זמנית מחוץ לישראל ,ונוכחת לדעת כי בניגוד להבטחה מקורית אין הבעל נוטה לחזור עם רעייתו ארצה, זכאית היא לשוב לבד לארץ תוך שמירה על זכותה להמשיך ולקבל מזונותיה מידי בעלה. מידת ההוכחה הנדרשת מאשה כי סיבת העזיבה של הבית אינה ממנה היא קלה יחסית במשקלה.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. קניאל למערערת, עו"ד מ. מולדבסקי למשיבות. 1.11.77).
ע.א. 331/76 - פלוני נגד פלוני ואח'
*אבהות (הערעור נדחה).
המערער היה נשוי ובמשך שנות נשואיו נולדו לו שלושה בנים. לאחר שנתגרש מאשתו נולדה לה בת ולטענתה הוא אבי הבת. שניים מהילדים נשארו אצל המערער שהתחתן בינתיים עם אשה אחרת ואילו ילד אחד והילדה הם אצל האם. ביהמ"ש המחוזי חייב את האב לשלם 300 לירות לחודש לכל אחד משני הילדים וקיבל את טענת האשה בדבר אבהותו של המערער על הבת. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי ששמע את העדויות ציין כי הוא משוכנע שגירסת האשה היא הגירסה הנכונה, הן משום שהתרשם באופן חיובי מעדותה והן בשל עובדות נוספות. העובדה כי עשרה ימים לאחר הלידה כשחזר המערער מבילוי ירח הדבש עם אשתו החדשה, פנה יחד עם האם למשרד הפנים, וחתם על אישור כי הוא האב של הבת וביהמ"ש לא צריך היה לקבל את הסברו של המערער כי עשה כן כדי לחסוך מאשתו הקודמת צרות ואי נעימות. כמו כן הוכח כי המערער הביא מתנות לילדה והראה גילויי שמחה על שנולדה בת אחרי שלושת הבנים שנולדו לו. לאור כל זאת יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה בדבר אבהותו של המערער על הילדה.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. הדר למערער, עו"ד ש. הדרי למשיבים. 24.10.77).
ע.פ. 633/77 - רחמים ג'מאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אי עצירה בצומת (הערעור נדחה).
באחד הלילות התנגש אופנוע במכונית בצומת כבישים כאשר המכונית נכנסה לצומת כשבכניסה מוצב תמרור "עצור". בעל האופנוע העיד כי נהג המכונית נכנס לתוך הצומת מבלי שעצר ואילו המערער טען כי עצר לפני הכניסה ומשנוכח שהדרך פנויה נכנס לצומת והמשיך בנסיעה. בימ"ש דלמטה קיבל את גירסת התביעה והערעור נדחה.
התנאים האובייקטיביים שעליהם מצביע המערער אינם תומכים בגירסתו שבימ"ש השלום ראה אותה ככוזבת ודמיונית. ברם, גם אם עצר המערער, הרי בכך בלבד לא יצא ידי חובתו שכן אסור היה לצאת מתוך הצומת כאשר היתה תנועה במסלול החוצה את הצומת ואשר לאותו רכב היתה זכות קדימה. טענת המערער ששדה הראייה שלו היה מוגבל, יש בה כדי לחייבו ביתר זהירות, ואין בכך כדי לפוטרו מאחריות.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, לוין, החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. יצחק הלוי למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 2.10.77).
ע.פ. 868/76 - מוחמד אבו סיר ואח' נגד מדינת ישראל
*זכוי מהרשעה בשוד שהתבססה על עדות זיהוי (הערעור נתקבל).
שני המערערים הואשמו יחד עם אחרים בביצוע שורה של מעשי שוד כשפעלו ככנופייה בכפרים שונים באיזור רמאללה. שני המערערים נתבקשו להשיב על האישום רק לגבי שניים מתוך שבעת האישומים וביחס לשניים אלה הורשעו כאשר כל אחד משני הנשדדים זיהה אחד משני הנאשמים כמי שהשתתף בשוד. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין את העובדה כי ההרשעה מבוססת על עדות יחידה של המתלוננת ולאחר שניתח את העדויות הנוגעות לזיהוי הגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא היה זה בטוח להרשיע על יסוד עדויות אלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - מ"מ, הנשיא לנדוי. עו"ד ל. צמלין למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 10.10.77).
ע.פ. 481/77 - קמאל אל סאלחי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של בניה בניגוד לרשיון (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הואשם בעבירה של סטייה ניכרת מהיתר בנייה שקיבל לבנייה על רכושו, עבירה על סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה, וכן הורשע בכך שלא הפסיק את העבודה על אף צו הפסקת בנייה, עבירה על סעיף 240. הקנס המקסימלי על פי סעיף 204 הוא 1,500 ל"י וכן מאסר לתקופה של שישה חודשים, ואילו על סעיף 240 הקנס המקסימלי הוא 10,000 ל"י ולא מאסר אלא אם כן העבירה נמשכת, ואז בגין כל יום ניתן להטיל מאסר של שבעה ימים. בכתב האישום לא צויין כי הפרת הצו לפי סעיף 240 היתה נמשכת, אם כי היתה אחר כך עדות על כך בביהמ"ש. ביהמ"ש העירוני הטיל על המערער עונש של 10,000 ל"י קנס בגין שתי העבירות כך שהקנס לא עבר את המקסימום, וכן הטיל על המערער עונש של שני חודשים מאסר בפועל ושישה חודשים מאסר על תנאי. על הטלת המאסר בפועל נתקבל הערעור. מכיון שלפי סעיף 240 לא ניתן היה להטיל מאסר, שכן לא דובר בכתב האישום על העבירה נמשכת, נותר עונש המאסר רק בגין העבירה על סעיף 204 וכאן העונש המקסימלי הוא שישה חודשים והשופט הטיל על המערער גם שישה חודשים מאסר על תנאי וגם שני חודשים מאסר בפועל. על כן מן הדין להפחית את העונש בחודשיים. נציג התביעה ביקש להפחית את עונש המאסר על תנאי, אך ביהמ"ש העליון החליט כי מדובר כאן באדם שלא עסק בבנייה בתור קבלן לעשיית רווחים אלא לשם בניית ביתו, והעבירה נעשתה לפני למעלה משנתיים. על כן אין לכלוא עתה את המערער.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, עציוני. עו"ד ר. שטראוס למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 1.10.77).
ע.פ. 111/77 - נעמה גבאי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הואשם בבעילת ילדה קטינה תמורת תשלום של 30 ל"י ועקב הסכם עם המדינה הומר האישום בעבירה על סעיף 159 לפח"פ והמערער נדון לתשלום קנס של 1,500 ל"י. 10 ימים לפני המעשה הורשע המערער בעבירה דומה של מעשה מגונה בילד ונדון לשישה חודשי מאסר על תנאי ועתה הופעל המאסר על תנאי. הערעור נתקבל והמאסר על תנאי הוארך. מדובר באדם שבשעת ביצוע העבירה
היה בן 49 ומכיון שאת העבירה השנייה ביצע תקופה קצרה לאחר שנדון למאסר על תנאי הרי לכאורה צריך היה להפעיל את המאסר על תנאי. אולם מביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום עברה למעלה משנה ומטעם זה ניתן להקל בדינו של המערער ולהאריך את תקופת המאסר על תנאי לשנתיים נוספות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד ג. כפיר למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 16.10.77) .
ע.פ. 119/77 - מדינת ישראל נגד נדב נוימן
*קולת העונש (גרימת מוות) (הערעור נדחה).
המשיב הוא תושב בית נחמיה ובאחד הימים עלו רועים שבאו מאיזור השומרון על שדות המושב והמשיב יצא לקראתם כשהוא נושא עימו אקדח ותת מקלע שנמסרו לו מטעם צה"ל לצורכי הגנה. הוא דרש מן הרועים להסתלק מן המקום אך אלה סירבו להסתלק וידו בו אבנים. כדי להפחידם ירה צרור מתת מקלע אך גם זה לא השפיע וכאשר ניסה המשיב להימנע מפגיעת אבן נוספת מעד ואז נפלט כדור וגרם למותו של אחד הרועים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שישה חודשים מאסר על תנאי וקנס של אלפיים לירות והערעור על קולת העונש נדחה. המערער שירת בצה"ל ביחידות קרביות והצטיין ביחידת צנחנים. לאחר שחרורו עזב את העיר והתיישב במושב שם הוא עוסק בגידול צאן. ביתו נמצא בקצה הכפר ועל כן קיבל את הנשק להגנתו. המשיב סיפר גם בעדותו כי כשנה לפני האירוע נפצע מידוי אבן בנסיבות דומות ואשה מתושבות הכפר נהרגה בעקבות פעולות עויינות במקום. בדין הורשע המשיב בגרימת מוות מתוך רשלנות ועם זאת יש לראות בעונש כפי שנגזר ביטוי הולם למידת החומרה שבמקרה ונסיבותיו ואין מקום להחמיר בעונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד מ. אלוני למשיב. 13.10.77).
ע.פ. 471/77 - מדינת ישראל נגד זאב גזנג ואח'
*החזקת מטבע חוץ (הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי הואשמו המשיב גזנג וגיסו שהיה תייר בעבירות מטבע כשבדירתו של המשיב נמצאו כ- 18 אלף דולרים. המשיב טען כי הכסף נמסר לו למשמרת ע"י גיסו המשיב השני. השניים זוכו ובינתיים עזב הגיס את המדינה והערעור נגדו נתבטל. מאידך נתקבל הערעור נגד זיכויו של המשיב. אין חולקין על זיכויו של המשיב מאשמת אי הצעת המטבע לאוצר, שכן הדולרים נמסרו לו למשמרת ע"י גיסו התייר. השאלה היא אם בדין זוכה המשיב מעבירה על תקנה 3 לתקנות ההגנה (כספים), האוסרת על אזרח ישראל לקבל "לרשותו מטבע חוץ שלא מידי סוחר מוסמך". ביהמ"ש המחוזי סבר כי קבלת כספים למשמרת אינה נכנסת להגדרה של קבלה "לרשותו" והערעור על פירוש זה נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי האיסור על קבלת מטבע זר ע"י תושב ישראל "לרשותו", כולל קבלה מכל סוג שהוא כולל קבלה למשמרת ארעית מידי תייר. משמעות המונח "רשות" ביטויו כח ושליטה של המחזיק על דבר הנמצא ברשותו גם אם אין לו זכות קניין על אותו חפץ. לעניין העונש, ציין ביהמ"ש העליון שבכל הנסיבות מן הראוי שלא להטיל על המשיב אלא עונש נומינלי בלבד. היה זה מחדל מצד הרשויות שלא להתיר קבלת מטבע חוץ מאת תייר למשמרת, והרי זה מחדל בלתי סביר ובלתי מובן שכן לפי התקנה הנ"ל אסור היה גם לפקיד קבלה בבית מלון לקבל למשמרת בתוך כספת מטבע חוץ של אדם המתאכסן במלון. המשיב לא התכוון לעבור על החוק ופירש לא נכון את האיסורים, בסברו שמותר לו להחזיק עבור גיסו את הכסף ברשותו. אי לכך הוטל על המשיב קנס של 10 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד י. שטיינמן למשיבים. 20.10.77).
ע.פ. 68/77 - יעקב תורג'מן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער ונאשם אחר בשם אסולין הואשמו בשוד תחנת דלק שבו פצעו אחד מעובדי התחנה. אסולין הורשע עפ"י הודאתו ונדון לשבע שנים מאסר ואילו המערער כפר באשמה ומשהורשע נדון לשמונה שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אסולין העיד מטעם התביעה וחזר בו מהודעתו במשטרה כי המערער היה שותפו לשוד. כיוון שכך לא סמך ביהמ"ש על ההודעה, ברם ההרשעה התבססה על דברים שאמר המערער לסמל משטרה העד בן עמי כאשר חזרו מביהמ"ש לאחר הארכת המעצר. תוך כדי שיחה חופשית התייחס המערער לעניין השוד ומשנאמר לו שאסולין הודה וסיבך גם את המערער אמר המערער כי אסולין לא צריך היה לספר את האמת. העד בן עמי רשם בשעתו זכרון דברים ועתה העיד בביהמ"ש. טענת המערער היתה כי בעדות בביהמ"ש לא סיפר העד כי המערער אמר לו שאסולין לא צריך היה לספר את האמת, אולם לעניין שיחה שבע"פ שנתקיימה לפני זמן רב עדיפים הרישומים שנעשו בו ביום או סמוך לו על פני הדברים שמעיד בעל השיחה מזכרונו, ואין חולקים על קבילות זכרון הדברים כראיה. זאת ועוד, עולה ברורות מעדותו של בן עמי בביהמ"ש כי המערער ראה את סיפורו של אסולין כסיפור אמת. לטענה שהליכי החקירה היו פסולים באשר החוקרים לא רשמו את כל התחקירים שנעשו למערער - באי רישום כזה אין כדי לפסול אמרותיו של הנאשם, אם כי החוקרים צריכים לרשום את כל התחקירים. להודייה הנ"ל של המערער בפני העד בן עמי היה דבר מה נוסף בכך שהמערער ואסולין בילו ביחד בליל המעשה קרוב לשעת ביצוע השוד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 25.10.77).
ע.פ. 409/77 - קולנוע "עצמן" בע"מ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפתיחת קולנוע בימי מנוחה (הערעור נדחה).
המערערת הורשעה בביהמ"ש העירוני בחיפה באי סגירת הקולנוע בימי מנוחה בניגוד לחוק העזר לעיר חיפה. הערעור נדחה. לטענת המערערת כי התביעה לא הוכיחה את קיום חוק העזר לאור הוראות סעיף 268 לפקודת העיריות הקובע כי הגשת עותק של רשומות המכיל חוק עזר תהיה הוכחה שחוק העזר קיים - עפ"י פקודת הפרשנות כל דין הוא כמפורסמות שאינן צריכות ראיה והגשת חוק העזר היתה נדרשת אילו כפר הנאשם בקיומו של חוק העזר וכאן לא כפרה הסנגוריה בקיומו של חוק העזר.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט עציוני. 30.10.77).
ע.פ. 319/77 - רינה אלדר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ב"החזקת" סמים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת ועוד נאשם הועמדו לדין בעבירה של החזקת סמים ופרטי ההחזקה פורטו בכתבי האישום כך שכשהתקרבו שוטרים לבית המערערת "השליך נאשם מספר 1 חבילה שנתפסה ונתגלתה כמכילה חשיש" ובחיפוש שערכו שוטרים בתוך הבית מצאו במגירה בתנור 3 כדורי סם. הנאשם השני הורשע עפ"י הודאתו בהחזקת החשיש ואילו המערערת הורשעה על סמך הראיות שהובאו. ביהמ"ש העליון ביטל את ההרשעה בהחזקת החשיש וקיים את ההרשעה בהחזקת כדורי הסם האחרים. המערערת שהיא היתה השוכרת של הדירה טענה שלא ידעה כי החשיש והכדורים נמצאים במקום אך השופט לא האמין לה. טענת המערערת הינה כי התביעה לא הוכיחה את אשר היה מוטל עליה להוכיח, היינו, לא רק שהמערערת ידעה על הימצא הסמים אלא גם שהיא הסכימה להימצאם בביתה, ואומנם השופט לא דיבר בהכרעת הדין לא על הצורך בהוכחת ההסכמה ולא על העובדה אם אמנם הסכימה המערערת ואם לאו. ההגדרה של חזקה המצוייה בסעיף 5 לפח"פ חלה גם על החזקת סמים מסוכנים על אף ההוראה המיוחדת של סעיף 8 לפקודת
הסמים המסוכנים. ההגדרה מחולקת לשניים: החזקה של הנאשם עצמו ע"י פיקוחו ושליטתו על החפץ המוחזק ; החזקה קונסטרוקטיבית כאשר ההחזקה הריאלית היא בידי מישהו אחר. הידיעה וההסכמה של הנאשם אינן דרושות כאשר חפץ מוחזק בידי הנאשם עצמו ולכן עצם החזקת כדורי הסמים בשליטתה הפיסית של המערערת בתוך תנור דייה כדי לעשותה מחזיקה בסמים. מאידך, לא הוכח הימצאו של החשיש בחזקת המערערת בתוך הבית, ומכיון שהוא נמצא ונתפס כשנזרק החוצה על ידי הנאשם השני, צריכה התביעה להוכיח גם ידיעה וגם הסכמה של המערערת ולא באה ראיה חיובית כזו. אשר לעונש - הוטל על המערערת עונש של 3 חודשי מאסר על תנאי ואין להפחית ממנו למרות הזיכוי החלקי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, לוין. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. שקד למערערת, עו"ד ר. רבין למשיבה. 13.10.77).
ע.פ. 676/77 - אריה ליבוביץ נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט (הערעור נדחה).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות מרמה ובכתב האישום צויין כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו לאחר הרשעה קודמת בעבירת מירמה ובין החיקוקים הזכירה התביעה את סעיף 18 לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מרמה סחיטה ועושק). השופט הורה, לבקשת הסניגור, על מחיקת טענת ההרשעה הקודמת ואיזכורו של סעיף 18. לאחר מכן ביקש הסניגור שאותו שופט יפסול את עצמו מאחר שהוזכרה הרשעה קודמת של הנתבע בכתב האישום. השופט דחה את הבקשה והערעור נדחה. לא הובאה בפני השופט כל ראיה המוכיחה שהמערער אכן הורשע בעבר בעבירת מרמה, אלא היתה טענה כזאת בפי התביעה הכללית והדברים לא הגיעו לשלב של הוכחה. כל שופט שאליו יועבר כתב האישום המתוקן יראה, כמו אותו שופט, שהיתה טענה כזאת מטעם המדינה ושהיא נמחקה ועל כן לא תהיה כל תועלת בהעברת המשפט לשופט אחר. אינו דומה עניין זה למקרים שבהם הובאו לידיעת השופט הרשעותיו הקודמות של הנאשם לפני הרשעתו, שכן כאן לא הובאו ההרשעות הקודמות לתשומת לב השופט אלא נטענה טענה בכתב האישום שיש למערער הרשעות קודמות וכל שופט יודע שטענת המדינה, כטענת כל בעל דין, אינה משמשת ראיה אלא אם כן הוכח הדבר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 25.10.77).
ע.פ. 212/77 - אליהו בראשי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות
(הערעור נדחה).
חברת ש. בראשי בע"מ ביצעה עבודות עפר בקשר לסלילת כביש. נערמה סוללת עפר שהגיעה לקירבה לכבל חשמלי של מתח גבוה, וילד בן 14 נהרג כאן כאשר עלה על הסוללה וקיבל מכת חשמל. המערער, שהוא המנהל הראשי של החברה, הורשע בגרימת מוות. הערעור נדחה. מבלי להיכנס לשאלה מתי תוכל להיווצר אחריות פלילית בשל זיקה בין מנהל חברה לבין פעולת חברה הגורמת מקרה כאמור, הרי הוכח כי המערער טיפל הלכה למעשה בעבודת הסלילה והיה מעורב אישית בכל הכרוך בהערמת סוללת העפר לשם סלילת הכביש. אשר לטענה כי בשעת אירוע האסון כבר לא היה אתר הסלילה בהחזקת החברה - ראשית, הוכח כי בתאריך האסון עדיין עבדה החברה במקום; שנית, כאשר מדובר במקום שבו צפוייה סכנה מיוחדת לחיי אדם אין המחזיק יכול להפקיר את המקום, אלא עליו לוודא שכל הנוגעים בדבר ערים לכך שבשעה פלונית המחזיק עוזב את המקום. אשר לנקיטת אמצעים מספיקים למניעת אסון - בעבודה הנעשית במקום שבו עלולים לבוא הולכי רגל, קיימות חובות מיוחדות על מבצע העבודה ולפחות עליו להפקיד שומר שיזהיר עוברי אורח בצורה יעילה בדבר הסכנה שבמקום.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ינובסקי למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 30.10.77).