ע.א. 800/75 - משה קוט נגד ארגון הדיירים... אגודה עותומנית
*מחיקת תביעה על הסף ע"י הרשם.
* תביעה עפ"י סעיף 12 לחוק החוזים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם וינוגרד) בת.א. 1567/75 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
על פי כתב התביעה הציעה המשיבה למערער לרכוש חנות של המשיבה. התנהל משא ומתן בין המערער ובין פרקליטי המשיבה ולאחר שיחה טלפונית בין פרקליט המשיבה לבין מנהל המשיבה סוכמו כל פרטי העיסקה. פרקליט המשיבה הכין הסכם, ובינתיים נכנס המערער להתחייבויות ושילם שכ"ט עו"ד, דמי תווך, וקומיסיון של 10 אלפים ל"י כדי להשיג 50 אלף ל"י לתשלום על חשבון החנות. ימים מספר לאחר מכן הודיע פרקליטה של המשיבה למערער כי "משהו אינו בסדר" ולאחר הגשת התביעה נשוא ערעור זה התברר שהמשיבה מכרה את החנות לאדם אחר.המערער עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לסעד מניעה זמני האוסר למכור את החנות וויתר על בקשה זו משנודע לו שהחנות נמכרה. המערער תבע מאת המשיבה את הוצאותיו וכן פיצויים בשל הפרת הסכם ולחילופין פיצויים בשל ניהול מ"מ בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים. מנהל המשיבה הודה בתצהיר כי המשיבה הסמיכה את פרקליטיה למסור למערער את החבות, אך לטענתו לא שמע דבר במשך שבועיים ואז נמכרה החנות לאחר. המערער טען כי קיים מסמך בכתב כדרוש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, אך הרשם דחה את הטענה, וקבע שהמגעים שבין בעלי הדין לא הבשילו חוזה מוגמר. נוכח המסקנה האמורה לא הכריע הרשם בשאלה אם מסמך שבכתב לפי סעיף 8 הנ"ל צריך להיות חתום בידי בעלי הדין. ביהמ"ש העליון קבע כי בדין עשה כך הרשם, כשנתברר מטיוטות הסכם שהוחלפו בין בעלי הדין שההסכם אמור היה דוקא להחתם ע"י בעלי הדין. נותרה העתירה של תשלום פיצויים בשל הפרת הסכם או לפי סעיף 12 לחוק הנ"ל, ולאחר שנקבע כי לא היה הסכםנותרה לדיון רק השאלה של פיצויים בגדר סעיף 12 לחוק הנ"ל. מלכתחילה ביקשה המשיבה למחוק או לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר עילה, וכן בהיות התובענה קנטרנית או טורדנית, וצורף תצהיר מטעם מנהל המשיבה. הרשם קבע כי אינו מוסמך לדחות תביעה על הסף אלא למחוק אותה וקבע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה לפי סעיף 12 הנ"ל. על כך הערעור.
החלטה - השופט לוין:
א. רק ביהמ"ש יכול למחוק או לדחות כתב תביעה על הסף מחמת שהתובענה היא טורדנית או קנטרנית ואילו הרשם יכול למחוק כתב תביעה על הסף רק מחוסר עילה. על כן לא צריך היה הרשם להתייחס לטענה שהתובענה היא קנטרנית, אך בסופו של דבר דן הרשם רק בשאלת חוסר העילה ועל כן אין זה חשוב אם היה מוסמך למחוק מטעמי קנטרנות או טרדנות.
ב. בבקשה למחיקה על הסף מעמידים את האמור בכתב התביעה ובנספחותיו בחזקת אמת, ואין ביהמ"ש יכול להיזקק לחומר נוסף. על כן לא היה הרשם רשאי להיזקק לתצהיר המשיבה ולהסתמך על האמור בו בהחלטתו.
ג. לעניין העילה לתביעת פיצויים לפי סעיף 12 הנ"ל - הדבר לא נזכר במפורש בכתב התביעה, אלא נטען כי הנתבעים ניהלו מו"מ שלא בתום לב והשלו את התובע כי ההסכם יבוצע. צדק הרשם כי נסוח זה אינו מהווה עילת תביעה ברורה. אולם אין ביהמ"ש נוהג למחוק כתב תביעה על הסף אם הוא ניתן לתיקון. כאן טוען המערער כי לאור התנהגות המשיבה באמצעות נציגיה היה לו יסוד לחשוב שחוזה המכר עימו יחתם ועל כן הוציא הוצאות. על כן יש לתת למערער אפשרות לתקן את כתב התביעה לפי סעיף 12 הנ"ל. מכיון שבגדר סעיף זה אין הנפגע יכול לתבוע את נזקיו שהיו עשויים להיגרם אילו
הושלמה העיסקה, אלא החזרת המצב לקדמותו יתקבל הערעור לעניין ההוצאות שהיו למערער, אך לא לענין פיצויים קבועים מראש או הפסד בגין אי קבלת החנות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, לוין. עו"ד ז. ולנר למערער, עו"ד מ. אור למשיבה. 12.10.77).
ע.א. 296/77 + 213 - פלונית נגד פלוני
*כריכת תביעה למזונות והחזקת ילדים במסגרת תביעת גירושין
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט פורת) בהמרצות 844+824/76+988 - ערעור אחד נתקבל ואחד נדחה)
העובדות:
הצדדים נישאו ב- 1961 ונולדו להם שתי בנות. בסוף שנת 1975 נערך ביניהם הסכם גירושין שנועד להסדיר את גירושיהם, את חלוקת הרכוש, את החזקת הבנות ומזונות. בהסכם נקבע כי הצדדים יבקשו לתת לו תוקף של פס"ד בביהמ"ש המחוזי אך מעולם לא הוגש לביהמ"ש. בני הזוג הגישו בקשה משותפת לגירושין בבית הדין הרבני בהתאם להסכם הנ"ל אך לא היה המשך לאותה בקשה. בדצמבר 1976 הגיש המשיב לבי"ד רבני תביעת גירושין שהתבססה על "מעשיה החמורים של (האשה) עם גבר מאהב". בתביעת גירושין זו כרך המשיב את עניין החזקת הבנות ומזונות האשה וביקש לפטור אותו מחובתו לזון את האשה. בפברואר 1977 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונותיה והמשיב ביקש למחוק את התביעה על הסף באשר כרך את עניין מזונות המערערת בתביעת הגירושין. השופט נעתר לבקשה בקבעו כי אינו מטיל ספק בכנות תביעת הגירושין של המשיב וכי על פני הדברים גם כריכת המזונות נראית כנה. במרץ 1977 הגישה המערערת תביעה להחזקת הבנות וביהמ"ש המחוזי החליט להעביר את הדיון לביה"ד הרבני, באשר ענין החזקת ילדים כרוך מעצם טיבו בתביעה לגירושין. על שתי ההחלטות הוגשו ערעורים.
החלטה - השופט עציוני:
א. ביהמ"ש המחוזי סבר כי תביעת הגירושין של המשיב לביה"ד הרבני היא כנה אך מתעוררים ספקות שונים בכך אולם בשל כך בלבד לא היה מקום לקבל את הערעור. ההוכחה בעניין אי כנות תביעה לגירושין מוטלת על המערערת והיא לא הצליחה להוכיח באופן פוזטיבי כי תביעת הבעל לגירושין איננה כנה.
ב. השאלה הבאה היא אם כריכת המזונות בתביעת הגירושין היא כנה ובניגוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי יש לענות על שאלה זו בשלילה. המשיב לא נקב בכתב תביעתו כל סכום שהוא מוכן לשלם מזונות אם ביה"ד לא יפטור אותו לגמרי ולפי הפסיקה בעבר התוצאה מכך צריכה להיות שאין לראות בכריכה פעולה כנה והיא נועדה לכישלון. אולם על פי אחד מפסקי הדין האחרונים ניתן להסיק שכאשר הבעל מבקש לפטרו ממזונות אשתו ולא נקב בסכום מזונות למקרה שיחוייב תיקבע כנות תביעתו לפי התשובה לשאלה אם הראה בפרשת תביעתו לכאורה עילה סבירה לפטרו מחובתו לזון את המערערת. בעניננו לא הראה הבעל אפילו לכאורה עילה לפטרו מחבותו לזון את אשתו. הוא אמנם תיאר את דרכיה של האשה כמורדת ומקיימת יחסים עם אחר אך גם הבעל עצמו קיים יחסים עם אשה אחרת. לפי מצב הדברים אין מקום לסמוך על החזקה שכל מה שהעלה הבעל בכתב תביעתו לביה"ד נכון הוא על פניו ולכאורה אין הוא מראה עילה סבירה להשתחרר מחובתו לזון את האשה. משום כך על ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת המזונות.
ג. אשר להחזקת הבנות - עניין זה כרוך מעצם טיבו בתביעת הגירושין ואין מקום לבדוק את כנותה של הכריכה. אין לקבל את הטענה שהסכם הגירושין ייחד לביהמ"ש המחוזי את הסמכות בעניין החזקת הבנות. בני הזוג לא הגישו את ההסכם לביהמ"ש המחוזי לקבלת תוקף כפי שקבעו בהסכם ושני הצדדים בחרו למעשה להגיש תביעות עצמאיות ולא לפעול בהתאם להסכם ובכך העידו כי זנחו את ההסכם.
השופט ויתקון:
העובדה כשלעצמה שהבעל לא הכחיש את טענת האשה שגם הוא מקיים יחסים עם אשה אחרת איננה ראיה שתביעתו לגירושין איננה כנה ושכריכת עניין המזונות לא נעשה בכנות. גם בעל שבוגד באשתו זכאי לדרוש גט אם אשתו בוגדת בו ואין לראות בכך חוסר כנות. ברם מטענות הבעל עולה שמטרתו איננה להשיג גירושין שכן האשה מוכנה לקבל גט ללא כל תנאי. הבעל הוא שדחה הצעה זו ודורש המשך קיום הדיונים כדי להגיע לידי תוצאה שהאשה תאסר על הגבר השני ושהבנות תדענה שהיא אשמה בפירוק המשפחה מכאן שהמטרה האמיתית של הבעל הוא עניין של נקמנות וכריכת המזונות בתביעת הגירושין לא נעשתה בכנות.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, כהן. עו"ד א. אליגון למערערת עו"ד ח. בר שלטון למשיב. 13.10.77).
ע.פ. 47/77 - אליהו קדוש ויוסף בן הרוש נגד מדינת ישראל.
*סיוע לעבירת אינוס (ערעורו של קדוש נדחה ושל בן הרוש נתקבל).
שני המערערים בילו עם נערה ובאו עמה לחדר בבית מלון ומתוך התנהגותה האמינו כי תסכים לבלות אתם כרצונם. לבסוף התנגדה והמערער קדוש השתמש נגדה בכח כדי לספק את תאוותו והורשע בעבירה לפי סעיף 152 ו- 154 לפח"פ. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל וערעורו נדחה. המערער בן הרוש הורשע בסיוע לאותן עבירות ונדון לארבעה חודשים מאסר וערעורו נתקבל. בשעת ביצוע המעשה היה בן הרוש מחוץ לחדר וכאשר פקיד המלון ניסה לפעול כששמע את צעקות המתלוננת אמר לו בן הרוש כי הוא יארגן שקט והודעה זו נתפרשה כבקשה שלא להזעיק משטרה. כן התרעם בן הרוש על קדוש שנתן למתלוננת לברוח. מתוך שתי עובדות אלה סבר ביהמ"ש המחוזי שניתן להסיק את אשמת בן הרוש אך ביהמ"ש העליון הטעים כי יש בשני הדברים הללו רמזים מחשידים אך עדיין נשאר ספק אם יש בכך ראיה מספקת להרשעה. קיימת האפשרות כי מזימתם המשותפת של המערערים מלכתחילה היתה לבלות עם המתלוננת ולשכב עמה בהסכמתה ולפי התנהגות המערערת לא היו צריכים לחשוב כי הבילויים יסתיימו בשימוש בכח. אם אמנם כך היו פני הדברים כי אז מתחילה פעילותו המחשידה של בן הרוש רק לאחר מעשה ומשום כך לא היה בנוכחותו במקום ובעזרה שהיה מוכן להושיט לחברו כדי סיוע מודע ומכוון למעשה העבירה כפי שנעברה בידי קדוש.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, לוין. עוה"ד בראונר ושינדלר למערערים ועו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 13.10.77).
ע.פ. 250/77 - מדינת ישראל נגד יגאל קרישינסקי.
*טענת סיכון כפול (הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בשתי עבירות שעבר בעת שרותו במילואים. הוא טען טענה מקדמית של סיכון כפול באשר הוגש נגדו כתב אישום בבית
דין צבאי וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו. הערעור על כך נתקבל. העבירות נעברו בעת שירות במילואים והוגש כתב אישום בבית דין צבאי אך בהתחלת המשפט בביה"ד הצבאי ולפני שהשיב המשיב לאישום העלה הסניגור את הטענה כי מרשו אינו כפוף לסמכות ביה"ד הצבאי באשר כתב האישום לא הוגש תוך 180 יום מהיום שבו חדל הנאשם להיות חייל. ביה"ד קיבל את טענתו וביטל את כתב האישום. השאלה שהתעוררה במשפט נשוא ערעור זה היתה אם ההליך שנתקיים בביה"ד הצבאי ונסתיים בביטול כתב האישום מחמת חוסר סמכות עשוי לשמש בסיס לטענת סיכון כפול. ביהמ"ש דלמטה השיב על כך בחיוב וכאמור הערעור על כך נתקבל. יש להבחין בין הליך שניתן לביטול, לבין דיון . שהיה בטל מעיקרו וכאשר הדיון היה בטל מעיקרו אין לקבל טענת סיכון כפול. בעניננו הדיון בבי"ד צבאי היה בטל מעיקרו באשר ביה"ד הצבאי נטל לידיו סמכות לשפוט אדם שאינו כפוף לסמכותו. כמו כן לא די, לצורך טענת סיכון כפול, בהגשת כתב אישום במשפט קודם. עצם הגשת כתב האישום עדיין אינה מעמידה את הנאשם בסכנת הרשעה. המשפט מתחיל עם הבאת הנאשם בפני ביהמ"ש וקריאת כתב האישום בפניו, ואם מבוטל כתב האישום לפני שהנאשם משיב לאישום אין בכך התחלת המשפט ועדיין לא הועמד הנאשם בסכנת הרשעה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, גב' בן פורת. והחלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. בן טובים למערערת, עו"ד ש. הדר למשיב. 30.10.77).
ע.פ. 522/77 - אחמד חדינה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לבצע מעשה אונס (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לבצע עבירת אינוס ונדון ל- 4 שנות מאסר שמתוכן שנתיים מאסר בפועל וערעורו נדחה. המדובר בתלונתה של צעירה כי המערער אנס אותה כאשר הסיע אותה במכונית וסטה לתוך פרדסים וביהמ"ש לא מצא הוכחות מספיקות לאשמת האינוס אך מצא הוכחות מספיקות לאשמה של נסיון לאינוס. הערעור מתייחס לשאלת האמינות שיכול היה ביהמ"ש המחוזי לתת בעדות המתלוננת וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי ההרשעה בדין יסודה. אחת מטענות המערער היתה כי המתלוננת היתה מאושפזת מספר חודשים קודם לתלונה בבי"ח לחולי נפש ולטענתו ניסתה הבחורה לגרום לכך שיבוא איתה במגע מיני ומשסירב סיפרה את סיפור האונס. אולם העובדה שהבחורה היתה מאושפזת אין לה שייכות לעניין שכן לא הובאה כל ראיה כי מחלתה התבטאה בין היתר ביזמות מיניות או בתופעות כאלה. לעומת זאת קיימת העובדה כי בין הפרדסים במקום שבו טענה המתלוננת שקפצה מן המכונית נמצאו סימני צמיגים וסימני רגליים של בריחת המתלוננת בעוד שהמערער טען שהוריד את המתלוננת באמצע הכביש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. כהן צידון למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 26.10.77).
ע.פ. 80/77 - משה פרנסה נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של קבלת רכוש גנוב ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ו- 3000 ל"י קנס. ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי כדי להלחם בעבירות התפרצות וגניבות המתרבות בממדים מדאיגים יש להטיל עונשים מרתיעים על המשתפים פעולה בקבלת הרכוש הגנוב או בהחזקתו. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי ולמעשה צריך היה להטיל עונש חמור יותר. הטלת עונש של 3 חודשי מאסר כאשר עפ"י החוק יכול הנאשם לקבל עבודת חוץ אין בה השגת מטרת ענישה או מטרת הרתעה. אם ביהמ"ש חושב שמן הדין לשלוח אדם למאסר עליו לשולחו לתקופה המחייבת מאסר בפועל ממש.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד ריכטר למערער, עו~ד בן טובים למשיבה. 25.10.77).
ע.פ. 144/77 - חזן דוד נגד מדינת ישראל.
*עבירת שוחד עקב קבלת שי לחגים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שימש כמרכז חשבונות באגף הכספים של משרד הביטחון והועמד לדין באשמת קבלת שוחד. העובדות שהוכחו הן כי במשך 3 שנים קיבל המערער לחגים שי משקאות ותלושי קנייה של המשביר המרכזי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המצרכים ניתנו למערער כדי לזכות בטיפול מזורז יותר ודן את המערער ל- 3 חודשים מאסר בפועל ו- 5000 ל"י קנס. הערעור נדחה. טענתו העיקרית של המערער היתה כי לא היה קשר בין זירוז הטיפול בחשבונותיו של נותן המתנות לבין המתנות, וכי למעשה לא טיפל בעניני החשבונות המערער עצמו אלא עוזרו, ולנוכח כל אלה ביקש להקל בעונשו. ברם עבירת השוחד היא מן החמורות והמסוכנות ביותר למוסר הציבורי, אפילו היא לובשת צורה תמימה כביכול של שי לחגים.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. ענבר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 19.10.77).
ע.פ. 521/77 - מדינת ישראל נגד וילמובסקי וזלוף.
*קולת העונש (שוד מזוין) (הערעור נתקבל).
שני המשיבים הודו בביצוע שוד מזויין כאשר פרצו יחד עם אחד נוסף לדירה בשיכון בבלי בתל אביב וניסו לאלץ בני זוג בנוכחות בנם הקטין לתת להם כסף וזאת תוך איומי רצח באקדח. המערער וילמובסקי אף תפס סכין מטבח וגרם לפצעים למתלונן. בסופו של דבר נמלטו מן הדירה כשבידם 10 אלפים ל"י מזומן ותכשיטים. ביהמ"ש הטיל על וילמובסקי 5 שנות מאסר ועל המערער זלוף 4 שנות מאסר. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. המערערים ביצעו מעשה שוד מסוג מסוכן במיוחד בהתנפלם על אזרחים הזכאים להגנת החוק כדי שיוכלו לשכון לבטח בביתם. מעשים ברוטליים מסוג זה מתרבים והולכים ואין ברירה אלא להחמיר מאד בעונשם של עבריינים הנתפסים לעבירות כאלה. התחשבות בנתוניהם האישיים של הנאשמים יכולה להיות לכל היותר שיקול משני. אי לכך הוחלט להעמיד את עונשו של וילמובסקי על 8 שנות מאסר ושל זלוף על 6 שנות מאסר בהתמשב בכך שהוא עדיין צעיר והניא את חברו לפשע מלפגוע פגיעות נוספות במתלונן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד מ. אלוני למשיבים. 13.10.77).
ע.פ. 520/77 - "דגן" בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל.
*בקשה לפסילת שופט (הערעור נדחה).
בין המערערים המנהלים מאפיה לבין שכנים התנהל משפט אזרחי כאשר השכנים טענו כי המפעל גורם לרעש ובהקשר זה קבע בימ"ש השלום כי המערערים מנהלים את העסק ללא רשיון. לאחר מכן הוגש משפט פלילי נגד המערערים באשמת נהול עסק ללא רשיון. המשפט נפתח בפני השופט שדן במשפט האזרחי הקודם והמערערים ביקשו כי השופט יפסול עצמו מלדון בענינם. השופט סירב והערעור על כך נדחה. טענת המערערים הינה כי השופט כבר קבע עמדה בעניין ניהול העסק ללא רשיון וכן כי במשפט הקודם פסל שאלות שהמערערים ביקשו לשאול עדים ובפסילה זו גילה את דעתו הקודמת נגד המערערים. שתי טענות אלה אין לקבל. השאלה אם היה למערערים רשיון לניהול העסק ואם לאו היא שאלה פשוטה שלגביה אין מקום למחלוקת של ממש. אם היה למערערים רשיון בודאי יציגוהו בפני השופט וזה יהיה סוף פסוק לאישום. באשר לטענה של גילוי דעה קדומה גם אם שגה ביהמ"ש בפסילת שאלות שלא כדין אין לראות בכך דעה קדומה כלפי המערערים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. רענן למערערים, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 25.10.77).
ע.פ. 254/77 - אמנח נסאר ואח' נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בקבלת רכוש גנוב (הערעור נתקבל).
המערערות הורשעו בעבירה של קבלת רכוש גנוב לרשותן, היינו צמיד העשוי משבע מטבעות של לירה ושל חצי לירה וערעורן נתקבל. הוכח כי ברשות המתלוננת היה צמיד כדוגמת צמיד זה הנגנב ממנה סמוך לזמן שבו שהתה אחת המערערות בבית המתלוננת אך בכך לא די להרשעת המערערות שבידיהן נמצא צמיד זה. ביהמ"ש דלמטה סבר כי עצם העובדה שהמערערות לא הוכיחו שרכשו את הצמיד בדרך חוקית דיה כדי להרשיען אך למעשה לא די בכך. מן המפורסמות שצמידים עשויים מטבעות זהב הם תכשיטים נפוצים מאד בין נשות המקום של המערערות ואין להתעלם מן הסבירות שבטענת המערערות שגם הן היו בעלות צמיד כזה. אפילו אם לא הצליחו המערערות להוכיח שרכשו את הצמיד בדרך חוקית, עדיין יתכן ותעמוד להן ההגנה שבסעיף 10 לפח"פ, שהחזיקו בצמיד בתביעת זכות בתום לב.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד שוקרי למערערות, עו"ד בן טובים למשיבה. 25.10.77).
ע.פ. 234/77 - אשר ידלין נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שוחד) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבעה מעשי עבירה של לקיחת שוחד ובעבירה של מסירת הצהרה כוזבת לעניין מס שבח מקרקעין ונדון בגין עבירות השוחד לעונש של 5 שנות מאסר וקנס של 230 אלף ל"י ובגין עבירת מס שבח מקרקעין נדון ל- 10 חודשי מאסר בפועל חופפים וקנס של 20 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. באשר לעונש על העבירה לפי חוק מס שבח מקרקעין, אין לומר כי עונש זה מצביע על העדר פרופורציה נאותה בהערכת מהות המעשה. אין לומר כי ביהמ"ש הפריז בעונש. בבואו לבחון חומרתה של עבירה ומידת העונש ההולם אותה אין ביהמ"ש מצטמצם לבחינת הנסיבות הכלליות, כגון אם העבירה נפוצה ויש צורך להרתיע אחרים, אלא גם מעמדו של העבריין והמשמעות האישית והציבורית של התחמקות מתשלום מס ע"י איש מאנשי הציבור הם בגדר שיקולים לגיטימיים ועניניים. באשר לעונש בגין עבירות השוחד העלה הנאשם לפני גזירת העונש טענה כי את כספי השוחד העביר למפלגת העבודה. העלאת טענה זו בשלב שלפני גזירת העונש הפתיעה את התביעה הכללית שלא יכלה להביא ראיות כדי להזים את טענות המערער. אין לקבל את טענת הסניגור כי לפי סעיף 148 לחוק סדר הדין הפלילי יכול היה התובע ברשות ביהמ"ש להביא ראיות כדי לסתור את הטענות הנ"ל. סעיף 148 הנ"ל מתייחס לשלב של בירור האשמה ואין ללמוד מנוסחו כי הזכות עומדת לתביעה גם אחרי הכרעת הדין ואחרי שהנאשם העיד לעניין העונש. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לסיפורו של המערער ואין למצוא בכך פסול. ברם, עיקרו של דבר, מבחינת מהות מעשה העבירה וטיבו אין נפקא מינה אם המערער העביר את הכספים למטרות מפלגתיות, או נטלם לעצמו. מתמיה לראות כי יש עדיין איש ציבור החושב כי העברת כסף למטרות מפלגתיות יש בה כדי לטהר את השרץ. מטרה מפלגתית אינה מקדשת שום אמצעי, אלא להיפך, כאשר מבצעים מעשים בלתי חוקיים ומעבירים את פרי הבאושים לקופות פוליטיות מתחייבת תגובה עונשית חריפה במיוחד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. תוסיה כהן למערער, עוה"ד ו. אוסטרובסקי-כהן למשיבה. 18.10.77).
ע.פ. 317/77 - מדינת ישראל נגד פאטמה אלבהראר.
*קולת העונש (נסיון לרצח) (הערעור נתקבל).
הנאשמת בהיותה בת 18 נעלבה ע"י דיבוריה של ילדה בת 10 שאמרה עליה שהיא גנבת ובתגובה לכך הביאה אותה לסביבה של בורות שופכין לשם משחק
כביכול ולבסוף תפסה אותה, הכניסה אותה לתוך בור וסגרה אותה. רק למחרת היום נתגלתה הילדה ולמרבה המזל לא נפחה את נשמתה. המשיבה נדונה לחצי שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. העונש המקסימלי הינו שבע שנות מאסר והעונש שהוטל על המשיבה מפליג לקולתו. לו הטיל ביהמ"ש המחוזי על הנאשמת עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל שעדיין הוא רחוק מן המקסימום היה זה עונש מתאים אך לא עונש של ששה חודשי מאסר. עם זאת נוהג ביהמ"ש העליון כאשר בא ערעור המדינה לפניו שלא למצות את חומרת העונש עם הנאשם שכן עצם החמרה בדין מאכזבת את תקוותו של העבריין לצאת לחופשי בתום תקופת המאסר שנגזרה עליו לפני כן. אי לכך הוחלט כי המשיבה תישא עונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד ס. שעשוע למשיבה 23.10.77).
ע.א. 227/77 - בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד יצחק ברנר ואח'
*בקשת סעד הצהרתי בלי לתבוע את הסעד הכספי העיקרי (הערעור נתקבל).
המשיבים הפקידו דברי ערך בכספות סניף בנק ברקליס, הבנק נפרץ ונגנבו דברי ערך בין היתר של המשיבים ששווים, לפי גירסת המשיבים, 150 אלף ל"י. המשיבים עתרו לביהמ"ש למתן הצהרה כי המערער הינו "שומר" כמשמעותו של דיבור זה בחוק השומרים ואחריותו כלפי המשיבים היא בהתאם להיותו שומר שכר או שומר חינם. בנימוקי הבקשה ציינו המשיבים כי ההצהרה דרושה להבהרת סוגייה משפטית עקרונית שתעמוד על הפרק כאשר תתבהר תובענת המשיבים כנגד המערער לתשלום נזקם. צויין בבקשה כי היא אינה נועדת למיצוי התביעות של המשיבים וכי הם משאירים לעצמם את הזכות לתבוע את הנזקים. פרקליטי המערער טענו שעל ביהמ"ש לדחות את הבקשה על הסף שכן המשיבים נמנעו מלתבוע את הסעד הכספי שהם טוענים לו וכן באשר ההחלטה בבקשה אינה עשוייה להכריע בכל הפלוגתאות שבין בעלי הדין ועשוייה. לשאת אופי אקדמי בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לדחייה על הסף בציינו כי נפרצו עוד 250 כספות וההכרעה במעמד המשיבים עשוייה לחסוך 250 תביעות נוספות וכן עשוי הסעד ההצהרתי להקל על בעלי הדין לנהל מו"מ ביניהם וזהו שיקול לגיטימי לזכות המשיבים. הערעור על כך נתקבל. מתן פס"ד על דרך של הצהרה הוא עניין לשיקול דעתו של ביהמ"ש המתבקש לתתו, וביהמ"ש שלערעור יתערב במסקנותיו רק אם הגיע אליהן לפי אמות מידה מוטעות. בעניננו הנמוק שפסק הדין ההצהרתי יחסוך התדיינות של בעלי 250 כספות אחרות אינו עומד במבחן המציאות שכן המשיבים ציינו במפורש שהם לא קושרים את תובענתם לתביעות בעלי הכספות האחרות. גם השיקול של הקלה על בעלי הדין לנהל משא ומתן ביניהם איננו שיקול והלכה פסוקה היא שאין נותנים לתובע סעד של הצהרה רק כדי לפנות דרך לפשרה. זאת ועוד, הצהרת המשיבים בעתירתם כי הם יתבעו סכומי כסף מהבנק המערער יש בה כדי לחסום בפניהם את הדרך לקבלת הסעד ההצהרתי. העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי שאותו הוא יכול לתבוע מהווה שיקול רב ערך כנגד מתן סעד הצהרתי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט לוין. עוה"ד י. רוטנשטרייך א. גולדברג וש. הורוביץ למערער, עו"ד כספי למשיבים. 27.10.77).
ע.א. 597/76 - שייך איברהים רשאד נגד "נון" תעשיות שימורים בע"מ
*אחריות בנזיקין (הערעור נתקבל).
בהיות המערער נער בן 17 נתקבל לעבודה בביהח"ר של המשיבה כפועל פשוט. הוטלו עליו עבודות נקיון והוא עבד במקום מ- 6.30 בבוקר עד קרוב לחצות הלילה. כבר ביום השלישי לעבודתו אירעה תאונה כאשר דחף ידו לתוך מכונה שניקה לאחר שהעובדים ליד המכונה עזבו והלכו הביתה וכתוצאה מכך נקטעו לו מספר פרקי
אצבעות. המערער השתית תביעתו נגד המשיבה על הפרת חובת זהירות, וחובה סטטוטורית בין היתר בשל אי הנהגת שיטת עבודה בטוחה, אי מתן הוראות זהירות לתובע, אי גידור מכונה מסוכנת, העסקת התובע בשעות עבודה מעל למותר והצבתו לעבודה ליד מכונה כשהוא עייף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא ניתנו הוראות למערער לנקות גם את המכונה עצמה וכן דחה את העילות האחרות והערעור על כך נתקבל. מדובר בנער בן 17 חסר נסיון והשכלה שעבד רק שלושה ימים ליד המכונות ואין לומר שנער כזה שנשאר ללא מדריך וללא הדרכה, והוא עייף לאחר 14 שעות עבודה, ידע להבחין בין מכונה נקייה לבין מכונה לא נקייה ולהבין מה לנקות ואיך לנקות. אמרו לו הממונים עליו לנקות והוא מנקה כל מה שרואה לפניו. זאת מבלי להכנס לשאלה אם אמנם פטור המעביד מאחריותו כלפי עובד העושה דבר שלא נדרש לעשות. אין ספק שהיתה בכך מידה גדושה של חוסר זהירות מצד המשיבה שלא נתנה לתובע הוראות מפורשות שלא לנקות את המכונות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד צ. אלטר למערער, עו"ד ש. ירון למשיבה. 30.10.77).
ע.א. 869/75 - רבקה בריל נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*קיום צוואה שאין בה תאריך עשייתה (הערעור נתקבל).
המערערת נתמנתה בצוואה כמוציאה לפועל של הצוואה, ומשביקשה לקיים את הצוואה התנגד לכך בא כח האפוטרופוס הכללי, מן הטעם שבצוואה לא היה תאריך. לפי סעיף 25 לחוק הירושה רשאי ביהמ"ש לקיים צוואה גם אם יש בה פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך אם אין לו ספק באמיתותה של הצוואה, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי למרות סעיף 25 הנ"ל על ביהמ"ש לא להשתמש בצורה רחבה מדי בהוראות סעיף זה הערעור על כך נתקבל בהסכמת בא כח המשיב. ביהמ"ש המחוזי הגביל במעין חקיקה שיפוטית את שיקול הדעת שהמחוקק נתן לו ביד רחבה דווקא. אין כל סיבה או הצדקה שביהמ"ש לא ישתמש במקרים ראויים בשיקול הדעת כפי שהמחוקק העניק לו אם אין לו ספק בדבר אמיתות הצוואה. אין שום הבדל בין פגם לפגם בעניין חשיבותם או חומרתם ובלבד שמדובר בפגמים שבצורה ולא בפגמים שבמהות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. יניב למערערת, עו"ד י. אלון למשיב. 3.11.77).
ע.א. 272/77 - תעשיות רדמיקס בע"מ נגד שטורך רגב בע"מ
*מתן רשות להתגונן (הערעור נתקבל).
המערערת סיפקה בטון מוכן למשיבה עפ"י תנאים שנקבעו בשני מסמכים ועיקרם כי החשבונות שמספקת המערערת למשיבה מהווים ראיה להספקה הנ"ל אם הלקוח אינו מערער תוך מועד מסויים על נכונות החשבון. המערערת סיפקה למשיבה סחורה בסכום של 150 אלף ל"י ותעודות משלוח נחתמו ע"י אנשי המערערת (צורפו לכתב התביעה). המשיבה לא שילמה, המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר וביהמ"ש נתן למשיבה רשות להתגונן. הערעור על כך נתקבל בעיקרו. בטענות המשיבה ובתצהירים שהוגשו אין התייחסות ספציפית לחשבונות וטענות מפורטות אלו מן החשבונות נכונים ואלו לא נכונים אלא יש טענות כלליות וחשדות כי החשבונות אינם נכונים. נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי הגנתו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, והעובדה שהמשיבה חושדת או שיש לה יסוד להאמין שיש לה הגנה אינה מספקת לקבלת רשות להגן. ביחס לסכומים המסתכמים בכ- 12 אלף לירות נטענו טענות ספציפיות נגד החשבונות ובגין אלה ניתנה למשיבה רשות להתגונן בעוד שלגבי היתר נתקבל הערעור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד מ. כהן למערערת, עו"ד נ. דותן למשיבה. 26.10.77).
ע.א. 849/76 - כהן רוזין נגד אמיל בן עזרא ואח'.
*פירוש הסכם ויפוי כח (הערעור נתקבל).
המערערת עשתה הסכם עם חברה קבלנית למכירת חלקה שבבעלותה תמורת דירות. בהסכם המכר נקבע כי העברת הבעלות על שם החברה או רוכשי הדירות מהחברה לא יבוצעו אלא לאחר שהחברה תגמור את הדירות עבור המוכרת, תמסור את החזקה בדירות למוכרת והבעלות על הדירות של המוכרת תירשם בשם המוכרת. כן נקבע שאם החברה לא תעמוד בהתייבויותיה, תהיה רשאית לבטל את ההסכם, ותנהג בעבודות שהושקעו ע"י החברה במבנה מנהג בעלים. המוכרת חתמה על יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד של החברה לצורך ביצוע ההסכם כשההסכם צורף ליפוי הכח והיה חלק בלתי נפרד ממנו. לאחר מכן מכרה החברה דירה למשיבים וקיבלה על החשבון סכום של למעלה מ- 100 אלף לירות. החברה נכנסה לקשיים ולפירוק והמוכרת השיגה הצהרה מביהמ"ש שלנוכח אי מילוי התחייבויות החברה ההסכם בטל. אחרי ביטול ההסכם השיגו המשיבים צו מניעה נגד המערערת וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת שחתמה על יפוי הכח הבלתי חוזר היתה מעוניינת שהחברה תמכור דירות ובגין אותו יפוי כח רכשו המשיבים את הזכויות ושילמו את הכספים לקבלן. הערעור על כך נתקבל. ראשית, החברה לא התקשרה כלל עם המשיבים כשלוחה של המערערת. על מכשול זה ניתן היה להתגבר אילו היה מתברר שהחברה היתה זכאית לפי תנאי ההסכם שבינה לבין המערערת להתחייב בשם המערערת למכירת דירות, ואולם מתנאי ההסכם ברור שהמערערת התנתה במפורש את התחייבותה להעביר לחברה או לרוכשי הדירות את הבעלות על הדירות בכך שהחברה תמלא את התחייבויותיה כלפי המערערת. מכיון שזכותה של החברה כלפי המערערת היתה מותנית בהקמת הבנין והשלמתו והחברה לא קיימה את התחייבויותיה אין למשיבים כל עילת תביעה כלפי המערערת לפי ההסכם או לפי יפוי הכח שניתן למילוי תנאי ההסכם.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. ברלינר למערערת, עו"ד ח. עמית למשיבים. 17.10.77).
ע.א. 339/76 - סקיטל מסעוד נגד חברת כרך 16 בע"מ ואח'
*כינוס אספה כללית של בעלי מניות ע"י ביהמ"ש (הערעור נדחה).
החברה נוסדה בשנת 1962 כחברה פרטית מוגבלת בערבות שאין לה הון מניות כשמטרתה לרכוש חלקה הרשומה בספרי האחוזה. באוגוסט 1962 רכשו המערער והמשיבה השנייה (להלן המשיבה) את הזכויות בחברה בחלקים שווים. בפברואר 1976 פנה המערער לביהמ"ש בבקשה לצוות על כינוס אסיפה כללית של בעלי החברה בטענה כי מאז שהוא התקבל לחברה כחבר לא כונסה כל אסיפה שהיא. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער, באומרו כי "אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לזמן אסיפות, כל בעל מניה יכול לזמן אסיפה". הערעור נדחה אך לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון ציין כי ביהמ"ש המחוזי שגה באומרו שכל בעל מניה יכול לזמן אסיפה שכן לחברה אין כלל מניות ומלבד טעות זו הרי לפי סעיף 64 לפקודה דרוש שיתופם של שני חברים או יותר לזימון אסיפה כללית כך שבעניננו דרוש שיתוף פעולה בין המערער לבין המשיבה לזימון האסיפה. ניתן לשנות את ההוראה הנ"ל בתקנות אך כאן לא שונתה התקנה הנ"ל. אולם גם אם ביהמ"ש יורה על זימון אסיפה כללית לא תצמח מכך תועלת למערער. שאלה היא אם לפי תקנה 51 של לוח א' ניתן לקיים אסיפה נדחית בנוכחות חבר אחד. מ"מ הנשיא לנדוי העיר כי הוא נוטה לאלה הגורסים שניתן לקיים אסיפת יחיד, אך בעניננו הבעייה היא אקדמית בלבד, שהרי גם אם ביהמ"ש היה מעניק סעד לזימון האסיפה היתה האסיפה מתקיימת בהשתתפות המערער בלבד, ואין זה נכון להושיט למערער סעד כדי לאפשר לו קבלת החלטות באסיפת יחיד, כי בזה היה ביהמ"ש מתערב התערבות מרחיקת לכת ומזכה את המערער בשליטת יחיד בחברה. אכן אפשר שבמקרה כזה היתה המשיבה
משתתפת באסיפה כללית אך גם אז לא יוכלו הצדדים להגיע לידי החלטה כלשהי וכן זכויות שני הצדדים שקולות ביניהם. במצב הקיפאון הקיים אין תרופה אחרת אלא פירוק החברה ע"י ביהמ"ש וקיפאון בניהול חברה מהווה עילה לקבלת צו פירוק. כיון שכך אין להורות על כינוס אסיפה כללית של החברה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. חטר ישי למערער. 20.10.77).
ע.א. 22/76 - יורשי שרה יוסף מנסור נגד יוסף נאצר ואח'
*חזקה נוגדת בין יורשים (הערעור נדחה).
בסוף המאה הקודמת נפטרו בזה אחר זה יוסף מנצור ואביו כשיוסף שהיה בן יחיד נפטר לפני אביו. יוסף מנצור השאיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. לאחר מות הבן ערך האב צוואה בה הוריש את כל אדמותיו לשני הנכדים הבנים ואילו לנכדות לא השאיר דבר. המדובר היה באדמות מסוג מירי ועל כן לא תפסה הצוואה. בשנות ה- 40 התחילו פעולות הסדר מקרקעין באזור. פעולות ההסדר לא הושלמו והתחדשו בשנת 1973. ביהמ"ש המחוזי קבע, אחרי ששמע ראיות, את הזכויות במקרקעין, ולפי הקביעה זכו במקרקעין המשיבים, שהם יורשי שני הבנים בני יוסף מנצור. המערערים הם יורשי בתו של יוסף מנצור. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבים באשר שוכנע כי הם או קודמיהם החזיקו במקרקעין חזקה נוגדת במשך תקופה העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות של 15 שנה. הערעור נדחה. אכן סעיף 2 לפקודת הקרקעות מעמיד יורש בחזקה שחזקת המקרקעין בידו היא חזקה מטעם כל היורשים ובעבורם, אך אין זו חזקה חלוטה ומי שטוען הפוכו של דבר רשאי לסתור את החזקה בראיות ולהוכיח כי חזקתו היתה נוגדת את זכותם של שאר היורשים. אורך זמן החזקה הוא לבדו יכול לשמש ראיה לניגוד החזקה הקבועה בסעיף 2 הנ"ל מבוססת על נסיון החיים שעם מותו של המוריש אין יורשיו תמיד דורשים חלוקת המקרקעין שבירושה. לפעמים הם משאירים את הרכוש בידו של יורש אחד המגיש אחר כך ליורשים אחרים דו"ח ומשלם להם חלקם בהכנסה. אולם אין דרכו של אדם לנטוש רכושו במשך עשרות בשנים ועל כן אם נשארו המקרקעין בידי יורש אחד ללא עוררין במשך תקופה ארוכה הרי אורך הזמן לבדו יכול שישמש הבלטת זכות הבעלות הבלעדית הנטענת ע"י המחזיק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ד. חורי למערערים, עוה"ד פ. סלמן, ח. נקארה וגב' ר. רבין למשיבים. 13.10.77). ע.א. 755/75 - רעייף מוסטפא מרעי נגד י. יונאי ובניו בע"מ ואח'
*אחריות לתאונה (הערעור נדחה).
בכביש ואדי ערה אירעה התנגשות בין שתי משאיות עמוסות שאחת מהן היתה נהוגה בידי המערער והשניה בידי המשיב השני שהועסק ע"י המשיבה הראשונה שהיא בעלת המשאית. סיבת ההתנגשות היתה הינתקותו של הגלגל הקדמי מן המשאית הנהוגה ע"י המערער, אשר כתוצאה ממנה איבד המערער את השליטה בהגה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער התרשל בכך שלא טיפל כיאות במשאית שהיתה בשליטתו. המערער טען אמנם שלא גילה כל פגם במשאית שעברה מבחן 9 חודשים לפני התאונה, אך ביהמ"ש סבר כי המדובר בנזק שנגרם ע"י משאית שעל המערער היתה השליטה עליה, ועל המערער חובת הראיה שלא היתה התרשלות. הערעור נדחה. עיקר טענתו של המערער שלא ניתן לו להוכיח ע"י עד מומחה שלא היתה רשלנות בטיפול מצידו. לטענתו הביא מומחה שהחל למסור עדות בדצמבר 1974, ותוך כדי כך הסכים העד להכין חוות דעת בכתב. חוות הדעת לא הוגשה ובהתחדש המשפט במאי 1975 לא הופיע העד וביהמ"ש סירב לדחות את המשפט ולאפשר הזמנתו המחודשת של העד. המערער ביקש שיורשה לו לחדש כעת את המשפט
ולהביא את העד לעדות אך בקשתו נדחתה. בידי ביהמ"ש היושב לדין שיקול דעת אם לרפא תקלה כמתואר שאירעה באשמתו של צד להליך או לסרב לבקשה כאמור. כאן בחר ביהמ"ש המחוזי שלא לדחות את המשפט ולאור נסיבות הענין אין הצדקה להתערבות במסקנתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. מצגר למערער, עוה"ד ש. קוינטר ור. וייס למשיבים. 10.10.77).
ע.א. 289/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים כ- 9 שנים, המערער עובד באוניברסיטה העברית, ולטענת המשיבה משכורתו בעת הגשת התביעה הגיעה לסכום של 3000 ל"י. המערער טען כי השתכר 2000 ל"י בלבד. עד לאחרונה שילם המערער מזונות אשתו ושלושת ילדיהם הקטינים 700 ל"י לחודש ומשסירב לשלם גם סכום זה הוגשה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי על המערער לשלם למשיבים סכום של 1800 ל"י לחודש צמוד למדד וקצבות הביטוח הלאומי ישולמו אף הם למשיבים. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי שקל את עדויות הצדדים, עיין בתלושי המשכורת וקבע בפסק דינו כי הוא מביא בחשבון שהבעל מחזיק ברכב פרטי. עניין החזקת הרכב הוזכר ע"י ביהמ"ש כדי להצביע על רמת החיים של המערער ואין לגלות פגם בכך. אין לפנות לביהמ"ש שלערעור רק כדי לבקש חישוב מחדש של הסכומים מתוך תקווה שביהמ"ש יגיע לסיכום חשבוני סופי קצת שונה מזה שנקבע בביהמ"ש קמא.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ינובסקי למערער, עו"ד י. כהן למשיבים. 18.10.77).
ע.א. 485/76 - פלוני נגד פלונית.
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1970, הם מסוכסכים, גרים באותה דירה, אך בחדרים נפרדים ואין ביניהם כל יחסים. בביהמ"ש המחוזי תבעה המשיבה מזונות והמערער טען כי היא מפרה את התחייבויותיה כלפיו, אינה מבשלת לו, אינה עושה עבודת בית ואינה מקיימת אתו יחסים. המשיבה טענה כי תחילה חדל המערער לתת לה מזונות ורק אז חדלה לקיים חובותיה כלפיו. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו את הכלל כי מעמידים את האשה בחזקתה שמגיעים לה מזונות מבעלה עד שהבעל מביא ראיות משכנעות המשחררות אותו מחובתו זו. ביהמ"ש האמין למשיבה כי המערער לא היה מוכן לתת לה מזונות וממילא אין לראות באי קיום חובותיה עילה, הפוטרת את המערער מחובת מזונות. הערעור נדחה. הכלל הוא שאין הבעל חייב במזונות אשתו אלא אם היא ממלאה את חובותיה. אשה שאינה ממלאת את חובותיה היא מעין מורדת וטענת מעין מורדת היא טענת הגנה של הבעל. טענה זו לא תישמע אם האשה חדלה ממלוי חובותיה בשל כך שהבעל סירב לתת לה מזונותיה.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פ. יעקבי למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 17.10.77).
ע.א. 853/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הוא בעלה של המשיבה השביעית ואביהם של 6 משיבים. בני הזוג נשואים כ- 25 שנה לפני כשנתיים חדל המערער לשלם מזונות לאישתו וילדיו והוגשה תביעת מזונות. בביהמ"ש המחוזי נטען כי המערער משתכר כ- 6 אלפים ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל הערכה זו של ההכנסה אבל גם לא האמין למערער בכל הנוגע
לשיעור הכנסותיו וביסס את שיעור המזונות על הסכומים ששילם המערער לפני שפרצה המחלוקת בין בני הזוג היינו כ- 3000 ל"י, וקבע על יסוד כך את שיעור המזונות. הערעור נדחה. טעמי הערעור מופנים כל כולם נגד הקביעות של ביהמ"ש המחוזי ששמע את העדים והעריך את אמינותם ואין להתערב בכך. קביעתו של ביהמ"ש איננה נסמכת רק על שיעור ההכנסה אלא בעיקר על צורכי הזכאים למזונות ויכולת ההשתכרות של המערער. אין לומר כי ביהמ"ש הפריז בקביעתו.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. פישמן למערער, עו"ד א. קיבקביץ למשיבים. 17.10.71).
ע.א. 214/77 - פלונית נגד פלוני.
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת היא אסיסטנתית לרופא שיניים ומשתכרת כ- 2500 ל"י לחודש ואילו המערער הינו רופא שיניים שכיר בבי"ח אך יש לו גם קליניקה פרטית והוא משתכר כ- 5000 ל"י לחודש. סכומים אלה נקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי לאחר ששמע ראיות. הצדדים נשואים והמערערת תבעה מזונות מן המשיב. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערת 700 ל"י לחודש והערעור על כך נדחה. קביעת שיעור המזונות מסורה לערכאה הראשונה וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך. אין לקבל גם את הערעור הנגדי של המשיב שאין לחייב אותו כלל בתשלום מזונות. אכן כל עוד משתכרת האשה סכומים המספיקים למזונותיה פטור הבעל מלזונה ברם השאלה אם מזונותיה של האשה מספיקים לה ואם לאו נקבעת לפי רמת חיים דומה לזו שבני הזוג הורגלו לה כאשר חיו במשותף. לפיכך היה מקום לחייב את המשיב בתשלום סכום כאמור כדי לגשר על פער בין סכומי השתכרותה של האשה והסכום הדרוש לה כדי להגיע לרמת החיים הקודמת.
(בפני השופטים: מני, עציוני, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. תוסיה כהן למערערת, עו"ד ינובסקי למשיב. 9.11.77).
ע.א. 345/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים מזה כשנתיים ולהם ילד. ביהמ"ש דלמטה נתן אימון בטענות המשיבה כי המערער גילה כלפיה אלימות ובהזדמנות אחת אף גרם לה כוויה במזיד ועל כן הצדיק עזיבתה את הבית וחייב את הבעל במזונות בסכום של 1700 ל"י לחודש. הערעור נדחה.
לעניין מהימנות העדים - אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב בקביעות בדבר מהימנות עדים שנתקבלו ע"י הערכאה ששמעה את העדים. אמנם מדובר בעדות יחידה של בעלת דין אך זו נתמכה ע"י ראיות נוספות. זאת ועוד: מידת ההוכחה הנדרשת לאשה שעזבה את הבית בשל התנהגותו האלימה של הבעל היא קלה יחסית.
לעניין זכות האשה למזונות - אשה שבעלה מפעיל כלפיה מעשי אלימות אינה מפסידה את זכותה למזונותיה כשהיא נאלצת לעזוב את הבית ואין היא חייבת לחזור מיד כשהבעל האלים מבטיח שלא יחזור יותר לסורו.
אשר לסכום המזונות - ביהמ"ש דלמטה ציין כי הבעל מסוגל להשתכר ולשלם את הסכום הנ"ל אך לא פירט את ממצאיו וחישוביו שהוליכוהו לקביעת שיעור המזונות. לפיכך יש לבחון את הסכום על יסוד בדיקת הראיות. הבעל הוא איש צעיר ובריא בעל מקצוע שהשתכר כ- 4 אלפים ל"י לחודש ואם ירד שכרו בחודש האחרון שלפני הגשת התביעה לסכום של 1700 ל"י הרי יש להניח שזו ירידה זמנית בהכנסה שתשתנה בעתיד הקרוב. ביהמ"ש העליון הזכיר כי קביעת המזונות איננה בתחום הערכה והשערה בלבד ומן הראוי
שביהמ"ש השומע את הראיות יקבע ממצא בקשר לשיעור ההכנסה של מי שחייב במזונות ואם הוא מסוגל להשתכר סכום גדול יותר מזה שהוא משתכר והוא נמנע מעשות כן, וכן סכום המזונות שצריכים הזכאים למזונות למחייתם. על ביהמ"ש לקבוע את ההכנסה של החייב מצד אחד ואת הצרכים של הזכאים מצד שני, ועל יסוד שני אלה לקבוע את סכום המזונות באופן שגם מי שמשלם את המזונות ישאר לו למחייתו. אין לקבוע מזונות בשיעור כה גבוה עד שלא יוותר מאומה למזונו של מי שמתחייב בתשלומם.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. בר דיין למערער, עו"ד א. רוס למשיבים. 18.10.77).
ע.א. 778/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בערעור זה קבע ביהמ"ש העליון מחדש את הכלל שאת המזונות יש להצמיד למדד יוקר המחייה ולא לתוספת היוקר המשתלבת לשכירים. הקטינים זכאים למזונותיהם לפי צורכיהם ואלה נמדדים לפי יוקר המחייה ולאו דוקא לפי ההכנסות של האב. כן דחה ביהמ"ש העליון ערעור בעניין גובה ההוצאות שנפסקו שכן אין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש שקבע את הוצאות המשפט כל עוד לא הוכחו נסיבות יוצאו דופן.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד א. אחיעזר למשיבות. 18.10.77).
ע.א. 113/76 - פלוני נגד פלונית.
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה, בתו הקטינה של המערער, תבעה בביהמ"ש המחוזי מזונות בסכום של 1250 ל"י לחודש בטענה כי המערער מרויח 3000 ל"י לחודש ואשתו השנייה עובדת ומרויחה אף היא. ביהמ"ש דלמטה קיבל בעיקרן את טענות המשיבה אך סבר כי הסכום של 1250 ל"י מוגזם וקבע 750 ל"י לחודש כשהסכום הוצמד למדד יוקר המחייה. הערעור נדחה. כל טענותיו של המערער בענין גובה הכנסתו מבוססות על שאלות עובדתיות ובאלה אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. אשר להצמדת המזונות למדד יוקר המחייה - גם אם המערער הוא שכיר ואין תוספת היוקר צמודה למדד יוקר המחייה, צדק ביהמ"ש המחוזי כשהצמיד את המזונות למדד ולא לתוספת היוקר. דמי המזונות נקבעים על פי צורכי הקטינה תוך התחשבות עם יכולת השתכרותו של המערער. צורכי הקטינה משתנים על פי שינויי המדד ועל כן יעילה דרך ההצמדה למדד המונעת את הצורך להתדיין בעקבות שינויים מהותיים ביוקר המחייה.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אבריאל למערער, עו"ד ט. קניאל למשיבה. 1.11.77).
ע.א. 332/77 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
בעניננו התעוררה שאלת פרושו של הסכם שנערך בין המערער לבין המשיבים לפני גירושי המערער והמשיבה הראשונה בעניין צמידות של סכום המזונות וביהמ"ש דלמטה קבע כי לפי ההסכם הוצמד סכום המזונות למדד. הערעור על כך נדחה. כן התעוררה שאלה של הפחתה במזונות עקב שינוי במצב הכלכלי. המערער נפגע בתאונת עבודה אחרי הסכם המזונות הנ"ל ונקבעה לו נכות בשיעור של 19 אחוז על יסוד השינוי במצבו הכלכלי שנבע מן הנכות וכן עקב נשואיו מחדש של המערער והיולדו של ילד נוסף ביקש המערער הפחתת שיעור המזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו בהסתמכו על ע.א. 259/75 (פד"י ל' (2) 358) שצד להסכם שנערך עובר לגירושין ואושר ע"י ביהמ"ש לא יכול להשתחרר מחובותיו אלא על פי העילות שבהן אפשר לתקוף בדרך כלל פסק דין אחר שניתן בהסכמה או אם קיים תנאי מפורש או מכללא בהסכם המאפשר שינוי
כאמור. גם הערעור על החלטה זו נדחה. לא הוכח שינוי בסיבות שיש בו כדי להצדיק הפחתת המזונות וכל שהוכח הוא כי המערער לקה בנכות של 19 אחוז. נכות קלה כאמור אינה בגדר עילה המצדיקה שינויו של הסכם גירושין אשר אושר ע"י בימ"ש. אם יחול שינוי מהותי יותר בנסיבות רשאי יהיה המערער לפנות שוב לערכאות.
(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מי-טל למערער, עו"ד ש. ארזי למשיבים. 24.10.77).
ע.א. 469/77 - דני בן דרור נגד קצין התגמולים.
*התיישנות בתביעת תגמולי נכות מצה"ל (הערעור נדחה).
המערער שרת בצה"ל בראשית שנות ה- 50 וחלה במחלת הורידים ואף נותח. הניתוח הצליח והמחלה נעלמה אך הוא שוב חלה בשנת 1967 כאשר גוייס לשירות מילואים. הוא נותח שוב בשנת 1969 והגיש תביעת תגמולים במרץ 1972. תביעתו נדחתה מחמת התיישנות שכן לפי סעיף 32 לחוק הנכים ההתישנות חלה בתום שנתיים מיום השחרור מהשרות הצבאי. הערעור נדחה. המערער טען כי אמנם תקופת ההתיישנות לפי חוק הנכים שונה מהוראות חוק ההתיישנות אך לדעתו בכל העניינים האחרים הנוגעים להתיישנות יש להחיל את הוראות חוק ההתיישנות. טענה כגון זו כבר נדחתה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון והמערער טען כי לא התייחסו בעבר לטענה שחוק ההתיישנות שהוא חוק מאוחר קבע כדין שמור רק את תקופת ההתיישנות שבחוקים אחרים ואילו שאר הדינים של חוק ההתיישנות חלים גם על זכויות לפי חוקים הקובעים לענייניהם תקופת התיישנות מיוחדת. טענה זו אין לקבל. סעיף 32 לחוק הנכים הקובע תקופת התיישנות אינו עומד בפני עצמו. בשנת 1975, היינו לאחר תחילת חוק ההתיישנות, נתוסף סעיף לחוק הנכים ובו הוראות מפורטות מתי ניתן להאריך את תקופת ההתישנות. נמצא שהמחוקק קבע, לאחר חוק ההתיישנות, הוראות מיוחדות לעניין הארכת תקופת ההתיישנות, ועל כן אין חלות ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות. ברם, לגופו של דבר, נודעו העובדות המהוות את עילת התובענה למערער כבר בשנת 1969 כך שגם מאז עברה תקופת ההתיישנות של שנתיים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. קצבורג למערער, עו"ד י. גוטמן למשיב. 20.10.77).
ע.א. 376/77 - אברהם בנק נגד קצין התגמולים.
*סטיה ניכרת" בדרך מהבית למחנה צבאי בתביעת נכות
(הערעור נדחה).
המערער בהיותו חייל נסע מביתו לבסיסו ובדרך נכנס לחנות לקנות בקבוק משקה. מחוסר זמן להמתין לבעל החנות טיפס בעצמו על סולם כדי להוריד בקבוק משקה, ותוך כדי כך ניתקל ראשו בכנפות מאוורר, ונחבל חבלה חמורה. לפי סעיף 1(א) לחוק הנכים רואים "חבלה שאירעה לחייל... כחבלה שאירעה עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרך למחנה... ובלבד... שלא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר לשרות...". קצין התגמולים וכן ועדת העררים קבעו כי הכניסה לשתיית משקה איננה סטיה של ממש ברם דחו את תביעת המערער לתגמולים מן הטעם שאין בקנית המשקה מעשה שנעשה "עקב השרות". הערעור נדחה. בנוסף לטעמו של קצין התגמולים הרי יש לראות במעשים "סטיה של ממש". נכון כי הכניסה לחנות לא היתה בגדר "סטייה של ממש" ברם התקלה לא אירעה רק כאשר נכנס המערער לחנות, אלא הוא סטה מדרכו "סטיה נוספת" כאשר עלה בסולם, ובכך הפכה הסטיה לסטיה של ממש. ממשותה של הסטיה אינה נמדדת לפי המרחק דוקא, כי אם לפי טיבה וטיבעה והטיפוס על סולם בחנות מתוך חיפזון הרי הוא בגדר סטיה שיש בה ממש מן הדרך אל המחנה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. אליגון למערער, עו"ד י. בלטמן למשיב. 20.10.77).
בתוכן
* ע.א. 800/75 -................... 66 ─ * מחיקת תביעה על הסף ע"י הרשם.
─ * תביעה עפ"י סעיף 12 לחוק החוזים.
─* ע.א. 213+296/77 -....................................... 67 ─ * כריכת תביעה למזונות והחזקת ילדים במסגרת תביעת גירושין
─* ע.פ. 47/77 - סיוע לעבירת אינוס.......................................... 68 ─* ע.פ. 250/77 - טענת סיכון כפול............................................ 68 ─* ע.פ. 522/77 - הרשעה בנסיון לבצע מעשה אונס................................ 69 ─* ע.פ. 80/77 - חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב)............................... 69 ─* ע.פ. 144/77 - עבירת שוחד עקב קבלת שי לחגים וחומרת העונש.................. 70 ─* ע.פ. 521/77 - קולת העונש (שוד מזוין)..................................... 70─* ע.פ. 520/77 - בקשה לפסילת שופט........................................... 70 ─* ע.פ. 254/77 - הרשעה בקבלת רכוש גנוב...................................... 71─* ע.פ. 234/77 - חומרת העונש (שוחד)......................................... 71 ─* ע.פ. 317/77 - קולת העונש (נסיון לרצח).................................... 71 ─* ע.א. 227/77 - בקשת סעד הצהרתי בלי לתבוע את הסעד הכספי העיקרי............. 72 ─* ע.א. 597/76 - אחריות בנזיקין............................................. 72 ─* ע.א. 869/75 - קיום צוואה שאין בה תאריך עשייתה............................ 73 ─* ע.א. 272/77 - מתן רשות להתגונן........................................... 73 ─* ע.א. 849/76 - פירוש הסכם ויפוי כח........................................ 74 ─* ע.א. 339/76 - כינוס אספה כללית של בעלי מניות ע"י ביהמ"ש.................. 74 ─* ע.א. 22/76 - חזקה נוגדת בין יורשים...................................... 75 ─* ע.א. 755/75 - אחריות לתאונה.............................................. 75─* ע.א. 289/76 - מזונות..................................................... 76 ─* ע.א. 485/76 - מזונות..................................................... 76 ─* ע.א. 853/76 - מזונות..................................................... 76 ─* ע.א. 214/77 - מזונות..................................................... 77─* ע.א. 345/77 - מזונות..................................................... 77─* ע.א. 778/76 - מזונות..................................................... 78 ─* ע.א. 113/76 - מזונות..................................................... 78─* ע.א. 332/77 - מזונות..................................................... 78─* ע.א. 469/77 - התיישנות בתביעת תגמולי נכות מצה"ל.......................... 79─* ע.א. 376/77 - "סטיה ניכרת" בדרך מהבית למחנה צבאי בתביעת נכות............. 79 ─
─
─
─
─
─