בג"צ 115/77 - הסתדרות קופ"ח מכבי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*תחולת סעיף בוררות בשאלת יחסי עובד ומעביד.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות :
המשיב השני (להלן המשיב) התחיל לעבוד אצל העותרת כרופא בשנת 1954, פרש בגלל מחלה בשנת 1973 ותבע פיצויי פיטורין ופדיון חופשה על פי החוק. העותרת סירבה לשלם בטענה שלא נקשרו בין הצדדים יחסי מעביד ועובד והמשיב פנה בתביעה לביה"ד האיזורי לעבודה. העותרת ביקשה עיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, בהסתמך על הסכם שנחתם ביוני 1967 בין העותרתובין ארגון רופאי מכבי שבו נאמר בין היתר כי כל סכסוך וחילוקי דעות "בקשר להסכם זה" יוכרע ע"י בי"ד בוררות של הקופה. המבקשת טענה כי לא נקשרו בינה ובין המשיב יחסי מעביד ועובד. ביה"ד דחה את בקשת העותרת. בית הדין פסק כי הסכם הבוררות אינו חל על העניין ומצד שני קיים טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים לפי סעיף 52 לחוק הבוררות. בית הדין הארצי נימק את החלטתו בכך שהסכסוך בין בעלי הדין איננו סכסוך בקשר להסכם שבו נכלל סעיף הבוררות, כיון שהמשיב אינו תובע פיצויי פיטורין ודמי חופשה עקב זיקה להסכם, אלא מכח החוק. נימוקו השני של בית הדין היה שהסכם הבוררות אינו יכול לחול על שאלה אם קיימים יחסי מעביד ועובד. מכאן העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט י. כהן:
א. בג"צ מוסמך להתערב בפסיקתו של ביה"ד לעבודה אך הוא נוהג ריסון בהתערבות זו ולמעשה מתערב הוא רק במקרים שבהם פסיקתו של ביה"ד מוטעית בעליל והוא נמנע מהתערבות כשבבעיה שנדונה בבית הדין יש פנים לכאן ולכאן.
ב. האבחנה שעשה ביה"ד הארצי בין תביעה עפ"י החוק ובין תביעה, עפ"י ההסכם היא מלאכותית ונימוק זה כשלעצמו לא היה מצדיק את סירוב ביה"ד לעכב את ההליכים, כמו כן ההתקשרות בין מעביד לעובד היא התקשרות חוזית והמהות המשפטית של היחסים איננה נקבעת עפ"י השם שבו כינו הצדדים את יחסיהם אלא לפי התוכן הממשי של היחסים.
ג. אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי. סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה אינו קובע באופן חיובי מהם הדברים היכולים לשמש נושא לבוררות, והתשובה אם ענין קיום יחסי מעביד ועובד יכול לשמש נושא לבוררות יש למצוא בחוק הבוררות ובפסקי הדין המסייגים את העניינים היכולים לשמש נושא לבוררות. עפ"י סעיף 3 לחוק הבוררות אין תוקף להסכם בוררות שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. התביעה לפיצויים ולדמי חופשה נוגעת לענינים שהוסדרו בחקיקה ושעל פי קביעת המחוקק לא ניתן להתנות עליהם מכיון שהחבות לשלם פיצויי פיטורים ודמי חופשה תלויה בתשובה לשאלה אם המשיב היה עובד של העותרת אין לומר שביה"ד הארצי טעה בקביעתו שהעניין שבמחלוקת אינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים ועל כן אין הוא יכול להיות נושא לבוררות.
ד. גם אילו היתה נכונה הדעה האחרת שהעניין יכול לשמש נושא לבוררות, הרי בכל אופן בבעלה יש פנים לכאן ולכאן ובמקרה כזה אין בג"צ מתערב בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה.
השופט ח. כהן :
השופט ח. כהן העיר כי הוא דוגל בדעה שאין לבג"צ סמכות כלל להתערב בשיפוטו של ביה"ד לעבודה. כמו כן סמכות בג"צ היא סמכות שבשיקול דעת וכדי שיתערב בענין עליו להשתכנע שהצדק מחייב זאת. כאן אין מקום לכאורה, לשימוש של בג"צ בשיקול דעתו לטובת העותר כשבית דין מוסמך פסק בשאלה שאולי יש בה פנים לכאן ולכאן. על
אחת כמה וכמה כשמדובר בעניין שבו הוענק לבית הדין המוסמך שיקול דעת אם לעכב הליכים בתוקף הסמכות האמורה בסעיף 5 לחוק הבוררות.
השופט עציוני :
יש לדחות את העתירה מטעם אחר ולא מהטעמים האמורים. הסכסוך העיקרי שבין הצדדים הוא קיום יחסי מעביד ועובד ולא שאלת תוקפו של סעיף הבוררות. השאלה האחרונה התעוררה כשאלת ביניים ואין להתערב בהחלטות ביניים, שכן העניין צריך קודם להגיע לכלל פסק דין סופי ואז יתכן שממילא יפסוק בית הדין שאין יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד וולף לעותר, עו"ד י. זילברברג למשיב השני. 30.11.77).
ע.א. 91/77 - ליל ביקסר נגד דוד עקריש ואח'
*תחולת סעיף 8 לחוק המקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בע.א. 15/76 - הערעור נתקבל).
העובדות :
ביום 31.5.73 ערכו הצדדים הסכם שלפיו המשיב מכר למערערת דירה בתמורת סכום מסויים. בעת עשיית ההסכם (להלן הסכם א') היה המשיב חוסך במפעל החסכון לבנין וזכה בזכות לקבלת הדירה נשוא ההסכם בבניין שנועד להיות בית משותף. בסמוך לעשיית ההסכם עם המשיב שילמה המערערת לחברת עמידר, שפעלה בשם חברת השיכון את הסכום של כ- 8 אלפים ל"י שלפי הסכם א' היתה צריכה לשלם למשיב. כאשר נעשה הסכם א' עדיין לא היה למשיב שום חוזה פורמאלי עם עמידר או עם חברת השיכון והסכם כזה (להלן הסכם ב') נעשה רק ביום 19.7.73 בין המשיב לבין חברת עמידר בשם חברת השיכון. לפי הסכם ב' התחייבה החברה המשכנת לגרום לרישום זכות חכירה כאשר ירשם הבית כבית משותף ובינתיים הסכם ב' מהווה רק התחייבות להחכיר את הדירה בעתיד כשירשם בית משותף. המשיב סירב להעביר את הדירה למערערת וזו הגישה תביעה לבימ"ש השלום לביצוע בעין ולחילופין לקבלת פיצויים בגין הפרת ההסכם. בבימ"ש השלום טען המשיב שהסכם א' אינו ראוי לביצוע באשר אינו ממלא אחרי הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין. בימ"ש השלום קבע שאכן אין ההסכם ממלא אחרי דרישות סעיף 8 הנ"ל, על כן לא הורה על ביצוע בעין של וההסכם אך חייב את המשיב בתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי הסכים בכל הנוגע לתחולת סעיף 8 של חוק המקרקעין אך סבר כי משנקבע שההסכם אינו עומד במבחן סעיף 8 ואיננו הסכם, אין גם לשלם פיצויים. המערערת ביקשה רשות ערעור ונשיא ביהמ"ש העליון נתן רשות ערעור בגין בעיה ששני בתי המשפט הראשונים לא דנו בה. הבעיה הינה אם בכלל חל סעיף 8 על התחייבות להעביר זכות חוזית, אפילו הזכות החוזית היא עשיית עיסקה במקרקעין בעתיד.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. לטענה כי השאלה אם העברת זכות חוזית חל עליה סעיף 8 לא נטענה ולא נדונה בערכאות דלמטה ועל כן אין לדון בה בערעור - הבעיה שהועלתה ולו באיחור רב יורדת לשורש המחלוקת שבין בעלי הדין. אם אמנם אין סעיף 8 הנ"ל תופש בהסכם א', פירוש הדבר שפסיקת שני בתי המשפט הראשונים לוקה בפגם יסודי וכל הדיון שהתקיים עד כה תלוי על בלימה. על כן מן הדין לדון בבעיה זו.
ב. סעיף 8 חל על "התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין" ועיסקה במקרקעין היא "הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין...". מכאן שסעיף 8 מדבר בהקניית זכות קניינית במקרקעין ולא בהקניית זכויות אישיות או חוזיות לגבי מקרקעין. ההתחייבות הנזכרת בסעיף 8, היא עצמה הינה אמנם התחייבות אישית, אבל תוכנה חייב להיות עשיית עיסקה בעתיד להקניית זכות קניינית במקרקעין.
ג. יכולים צדדים לעשות הסכם להקניית זכויות אישיות בעתיד לגבי מקרקעין וזאת גם כאשר המתחייב עדיין לא קיבל לרשותו שום זכות קניינית או אישית במקרקעין. בשאלה אם התחייבות שאדם מקבל על עצמו בנסיבות כאלה נכנסת לגדר סעיף 8 אין צורך להכריע הפעם כי מכל מקום אין התחייבות לעשות עיסקה במובן סעיף 8 אלא אם המתחייב עצמו קיבל עליו חיוב לעשות את העיסקה. התחייבות של ראובן לגרום לכך שלוי יעשה בעתיד עיסקה במקרקעין אינה התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין ולכן אין סעיף 8 מחייב את עריכתה בכתב.
ד. בענייננו כאשר נערך הסכם א' עדיין לא היה למשיב שום חוזה בגין הדירה. בהסכם א' מדובר אמנם על "מכר" של הדירה אבל העובדה שהצדדים קראו כך את העיסקה אין בה כדי לשנות ממהותה האמיתית, באותו יום עדיין לא היה המשיב מסוגל להתחייב שיעביר מכח עצמו את הקניין בדירה בעתיד ועל כן הכוונה שניתן לייחס לו היא לוותר על זכותו החוזית אצל עמידר לטובת המערערת, או להסב למערערת זכות זו ולעשות למען קשירת קשר חוזי ישיר של המערערת עם עמידר או עם המנהל, בין המשיב והמערערת היה הכל עדיין בגדר התחייבות חוזית והצד הקנייני של העיסקה היה צריך להתבצע לבסוף בין המנהל ובין המערערת. על כן הסכם א' אין בו התחייבות לעשיית עיסקה במקרקעין במובן סעיף 8.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, עציוני, י. כהן, אשר. עו"ד הלטבאואר למערערת, עו"ד מ. זנטי למשיב, עו"ד ע. מס לעמידר. 27.10.77).
ע.א. 401/77 - קצין התגמולים נגד עמוס גרוף
*הקשר שבין מחלה לשירות בתביעת נכות (הערעור נתקבל).
המשיב שירת בצה"ל מ- 1970 עד 1974 וכחודש ימים לאחר גיוסו לקה בצהבת ואושפז לשבועיים. כשלוש שנים לאחר מכן אושפז שוב והפעם אובחנה אצלו נכות של רעד ותנועות בלתי רצוניות בגפיו ובגינה הוא תובע תגמולים. המערער דחה את התביעה באשר הנכות לא נגרמה עקב השרות, ועדת הערעורים פסקה שיש לראות את הנכות כאילו נגרמה ע"י השרות והערעור על כך נתקבל. המחלה הנדונה לא פרצה לראשונה בתקופת השרות. כל הסימנים מעידים שהליכי הניוון החלו זמן רב לפני תחילת השרות. התעוררה שאלה אם קיים קשר בין מחלת הצהבת שבה לקה המשיב בתקופת שרותו לבין המחלה הנדונה, והרופאים חיוו את דעתם שאין קשר כזה. קצין התגמולים לא נתן דעתו על כך אם היה קשר סיבתי בין הנכות לבין השרות ללא זיקה למחלת הצהבת ועל כל פנים לא היו בפניו ראיות לעניין זה. המומחים הרפואיים היו בדעה אחידה שסיבות המחלה והחמרתה אינן ידועות למדע הרפואה כך שהקשר הסיבתי בין השירות לבין המחלה או החמרתה הוא בגדר אפשרות אך לא בגדר ודאות. אין לראות בכך פלוגתא רפואית בין
המומחים הרפואיים שכן לא היו לא חילוקי דעות ולא אסכולות שונות כי אם דעת כולם היתה שיכול היה להיות קשר סיבתי בין הצהבת ובין המחלה אך הוכח כי קשר כזה אינו קיים וקשר סיבתי אחר בין השרות לבין המחלה לא ידוע. מאחר והמחלה לא פרצה לראשונה בתקופת השרות, אין המשיב יכול להבנות מן ההלכה שרואים אותה כאילו נגרמה עקב השרות, אלא אם כן הוכח שלא יתכן קשר סיבתי בין המחלה לבין השרות. לגבי מחלה שנתגלו סימניה לפני תחילת השרות על המשיב הראיה שהשרות גרם להחמרתה ואין הוא יוצא ידי חובתו ע"י כך שיוכיח אפשרות של קשר כזה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערער, עו"ד י. רונן למשיב. 20.10.77).
ע.א. 675+686/75 - צנורות המזרח התיכון בע"מ נגד שעבי סלים ואח'
*חלוקת אחריות בנזיקין (החלטה בערעור וערעור נגדי בנוגע לחלוקת אחריות).
בפסק דין שניתן בשני הערעורים האמורים במאי 1977, נשארה פתוחה שאלת החלוקה הפנימית של התשלומים בין חברת צינורות לבין הנתבע, בגין נזק שנגרם לתובע במשפט האמור. סלים היה המעביד של התובע ומסר הצהרות כוזבות לביטוח הלאומי על גובה שכרו של התובע וצינורות חוייבה באחריות הדדית עם המעביד הנ"ל. בפסה"ד חולקה האחריות בין השניים, ברם המעביד חוייב בסכום של קצת למעלה מ- 100 אלף ל"י, שהוא סכום התביעה פחות סכום הגימלאות שהתובע צריך היה לקבל בפועל מהמוסד לביטוח לאומי אילו נמסרה הצהרה נכונה לביטוח הלאומי. מאידך חוייבה צינורות בסכום של קצת למעלה מ- 200 אלף לירות כאשר לגביה נעשה ניכוי הגימלאות שהמוסד שילם בפועל לתובע. אין חולקין על חלוקה בין השניים לעניין התשלום של 100 אלף ל"י שחוייב המעביד, השאלה התעוררה באשר ל- 100 אלף ל"י הנותרים, היינו הסכום שבו עולה הסכום שצריכה לשלם חברת צינורות על הסכום שצריך לשלם המעביד. ביהמ"ש החליט כי המעביד צריך להתחלק עם צנורות גם בתשלום הסכום הנותר כך שצינורות והמעביד צריכים לשלם ביחד את הסכום של 200 אלף ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. 17.10.77).
ע.א. 203/77 - חברת זמיר בע"מ נגד החברה לבנין של סולל בונה בע"מ
*בקשה לצירוף צד לתביעה (הערעור נדחה).
המשיבה חתמה על הסכם עם אדם בשם מוסיה ובו התחייב מוסיה לבצע עבודות עבור המשיבה. מוסיה חתם על הסכם עם המערערת שלפיו התחייבה המערערת לבצע את העבודות ומוסיה חתם על מסמך שבו המחה את חובה של המשיבה כלפיו לידי המערערת. באפריל 1974 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה בהסתמכה על שתי עילות: חבות ישירה שנוצרה לטענתה בינה לבין המשיבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט; החבות שנוצרה בינה לבין המשיבה בעקבות המחאת החוב. המשיבה הגישה תביעת שכנגד נגד המערערת ונגד מוסיה, בגין ביצוע העבודות שלא כראוי. ביהמ"ש ברר תחילה את שאלת החבות הישירה בגין עשיית עושר ולא במשפט וקבע כי לא הוכחה כלל חבות ישירה כזו. לאחר דחיית העילה האמורה הגישה המערערת בספטמבר 1976 בקשה לצרף את מוסיה כנתבע נוסף אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור על כך נדחה. טענת המערערת הינה כי צרופו של מוסיה דרוש למקרה שהמערערת תפסיד במשפטה נגד המשיבה ואז תצטרך להגיש תביעה נפרדת נגד מוסיה, ובהיעדר מעשה בית דין מחייב בין כל הצדדים היא עשוייה להיכשל גם בתביעתה נגד מוסיה. ברם המבחן לצרופו של בעל דין נוסף מכח תקנה 24 איננו תועלתה של המערערת אלא אם צרופו של בעל הדין הנוסף דרוש כדי שביהמ"ש יוכל לפסוק בשלמות וביעילות בפלוגתאות שקמו עקב הגשת התביעה.
בעניננו התשובה לשאלת חבותה של המשיבה עפ"י ההמחאה איננה תלוייה בשאלת חבותו של מוסיה כלפי המערער. עוד טוענת המערערת כי צרופו של מוסיה ימנע ריבוי התדיינות, אך גם אם טענה זו נכונה כשלעצמה מקומה לא יכירנה כתכליתה של תקנה 24 הנ"ל. זאת ועוד, תקנה 24 הנ"ל לעניין צרוף בעלי דין מעניקה שיקול דעת לשופט היושב בדין ובכך אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. גם העובדה שמתאריך הגשת התביעה ועד לתאריך הבקשה לצרוף צד נוסף עבר זמן כה רב, פועלת לרעת המערערת.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. מכנס למערערת עו"ד ד. זקס למשיבה. 23.10.77).
ע.א. 676/75 - עיזבון המנוח סרד כיאט ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה
*פיצויים בהפקעת קרקעות (הערעור נתקבל בחלקו).
ערעור זה נסב על סכום הפיצויים שעל המשיבה לשלם למערערים בגין הפקעת מקרקעין באזור חוף הכרמל. המדובר בכמאה דונם קרקע שעברו תחילה שינוי תוכנית בנין עיר ולבסוף הופקעו. כאשר נפתח מו"מ בין המערערים ובין המשיבה, הציעה המשיבה סכום של 526 אלף ל"י לסילוק כל תביעה. בהצעת המשיבה צויין כי אם המערערים יפנו לבימ"ש לקביעת גובה הפיצויים הרי זכאית המשיבה להקטין את הצעתה בשיעור של 40 אחוז, וכי הסכום שלא יחשב כשנוי במחלוקת יהיה 316 אלף ל"י. המערערים לא קיבלו את ההצעה ואז שילמה המשיבה למערערים סכום של 316 אלף ל"י. בביהמ"ש המחוזי תבעו המערערים סכום של כ- 20 מליון ל"י, הובאו עדים משני הצדדים וביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה להוסיף למערערים סכום של - 145 אלף ל"י. המערערים תבעו את המשיבה גם בעילת נזיקין בגין הפרת חובה חקוקה באשר לא שילמה את הסכום של 526 אלף ל"י כסכום שאינו שנוי במחלוקת, וביהמ"ש המחוזי קבע כי רק הסכום של 316 אלף ל"י לא היה שנוי במחלוקת. הערעור נתקבל בחלקו. כשמדובר בקבלת חוות דעתו של שמאי זה או אחר, עדיפה התרשמות השופט דלמטה על פני גישתם של השופטים בערעור ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש דלמטה ששמע את העדים. ברם יש לקבל כערך הקרקע את הסכום של 526 אלף ל"י שהציעה המשיבה מלכתחילה. יש להניח שאם המשיבה הציעה סכום זה הרי הוא שיקף את ערך המקרקעין שהופקעו. לא צדקה המשיבה כשניכתה 40 האחוזים מהצעתה. המשיבה התבססה על סעיף 190 לחוק התכנון לעניין זה, ברם אותו סעיף מאפשר לנכות 40 אחוז מסכום הפיצויים כשמדובר בהפקעה לצורך גנים וכדומה ואילו כאן ההפקעה היתה כדי לאפשר מבט בלתי מופרע לנוף לנכנסים ויוצאים מחיפה. כיון שכך היה הסכום שאינו שנוי במחלוקת 526 אלף ל"י ולא 316 אלף ל"י, ובהתאם לחוק היתה צריכה המשיבה לשלם את מלוא הסכום הנ"ל ולא את הסכום שהיא שילמה למעשה. נמצא שהמשיבה הפרה את החובה חקוקה המוטלת עליה והסבה למערערים נזק ע"י אובדן ריבית. על יסוד קביעות אלה ערך ביהמ"ש העליון מחדש את החשבון כולל הריבית ונזק שנגרם בהפרשי הריבית על הסכום האמור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ס. צ'ציק למערערים, עו"ד א. תירוש למשיבים. 6.10.77).
המ' 711/77 - מדינת ישראל נגד חדר עבדאללה איסבע
*קולת העונש (בניה לא חוקית) (הבקשה נדחתה).
המשיב הורשע בעבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי שניתן נגדו לאחר שהתחיל בהקמת בניין ללא היתר. הוטל עליו ע"י בימ"ש השלום שנה מאסר בפועל ו- 10,000 ל"י קנס, וכן הריסת הבניה הבלתי חוקית. בנימוקי גזה"ד ציין ביהמ"ש שהמשיב הוא פועל בנין וחזקה עליו שנהירים לו הוראות החוק. ביהמ"ש המחוזי הפחית את תקופת המאסר לשלושה חודשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. יתכן אמנם שביהמ"ש המחוזי הקל על המשיב יתר על המידה לעומת בימ"ש השלום שהחמיר יתר על המידה.
אבל גם אם עשה כן הרי השאלה אם המשיב ראוי לעונש של 3 חודשי מאסר, או 4 חודשי מאסר, או 5 חודשי מאסר, איננה בעלת חשיבות מספקת שתצדיק ערעור נוסף.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. בן אור למבקשת, עו"ד ג. יפת למשיב. 8.11.77)
המ' 909/77 - שמואל רייסקי נגד בני בר אסטלבלישמנט ואח'
*עיכוב פס"ד או מתן ערובה למקרה של קבלת הערעור (הבקשה נתקבלה).
המשיבים הגישו תביעה נגד המבקש על סכום של כמליון וחצי ל"י, וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לרשות להתגונן ונתן נגדו ונגד 2 משיבים אחרים פסק דין. כן אישר ביהמ"ש עיקול שהוטל על כספים המופקדים בניירות ערך אצל המשיב החמישי. המבקש ביקש עיכוב ביצוע פסה"ד עד גמר הערעור בטענה שאם לא ינתן העיכוב המבוקש עלול להגרם לו נזק שאיננו ניתן לתיקון, באשר המשיבה השנייה, אחת התובעות, היא חברה בישראל הנמצאת בהליכי פירוק והמשיבה הראשונה שהיא בעלת המניות שלה היא חברה זרה הרשומה בודוז. ביהמ"ש העליון אמנם לא עיכב את ביצוע פסה"ד עד לאחר הערעור, אך החליט לעכב את ביצוע פסה"ד עד אשר המשיבים יגישו ערובה בנקאית או ערובה אחרת להנחת דעתו של הרשם להחזרת כל סכום שיגבו אם פסק הדין יבוטל.
(בפני: השופט י. כהן. 17.11.77).
ב.ש. 257/77 - רפאל ושלום עמר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המערער הראשון מואשם בעבירה של אינוס ושוד והשני בעבירה של סחיטה תוך כדי איומים, ולבקשת המדינה הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם. הערר נדחה. לשני העוררים הרשעות קודמות ובידי המדינה ראיות כבדות משקל שאם תתקבלנה ע"י ביהמ"ש יש בהן כדי לבסס הרשעה. אכן המתלוננת ובעלה עשו תצהירים כי כל מה שהעידו במשטרה ימים אחדים לפני עשיית התצהיר לא היה אמת, ועל סמך תצהירים אלה ביקשו העוררים שיחרור בערובה. אולם שינוי עדויות עקב איומים או אמצעים פסולים שמשתמשים בהם כלפי עדים נעשה לחזיון נפרץ, והתצהירים שהוגשו מעוררים חשד שהושגו בדרכים לא כשרות. כדי למנוע השפעה על עדים לשם עיוות הדין יש להחזיק את העוררים במעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. ענבר לעוררים, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 22.11.77).
ב.ש. 279/77 - אברהים אל חאלס ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
ארבעת העוררים הואשמו בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות חמורות בכך שהם מנעו מהמתלוננים להיכנס למסעדה, ולאחר מכן התקיפו את המתלוננים והשתמשו בסכיני גילוח ושברייה וגרמו חתכים לכמה מן המתלוננים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה, ב"כ העוררים טען כי מדובר בקטטה שבה השתתפו שתי קבוצות אנשים ולא היתה זו פעולה יזומה מצד העוררים לתקוף את המתלוננים, וכן שמתנהל מו"מ לעשיית שלום ואין חשש של השפעה על עדים. ברם לשלושה מתוך ארבעת העוררים יש עבר פלילי של אלימות ותלוי נגדם מאסר על תנאי. גם לעורר הרביעי הרשעה קודמת. בעניננו מדובר בעבירת אלימות חמורה ולטענת התביעה מהווים העוררים קבוצת בריונים המשתמשת כלפי אנשים אחרים באלימות. בנסיבות אלה יש לעצור את העוררים, מה גם שמשפטם עומד להתחיל בקרוב.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד מ. בלום לעוררים, עו"ד אילון למשיבה. 18.11.77).
ב.ש. 116/77 - גליצמן בנימין נגד שני דרורה ואח'
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
בעלי הדין שלפנינו חתמו על פשרה וזו קיבלה תוקף של פס"ד במעמד באי כח בעלי הדין והמבקש. לאחר מכן ביקש המבקש לבטל את פסה"ד בטענה שבא
כוחו פעל שלא על דעתו ובקשתו זו נדחתה ונותרה בפניו הדרך לערער על פסק הדין. הוא לא הגיש את הערעור במועד והגיש בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. המבקש מנסה להצדיק את החמצת המועד בשני נימוקים - האחד שהעיכוב בדיון בבקשה לביטול פסה"ד נגרם בגלל היעדרו של השופט דלמטה; והשני שהיה חולה. הנימוק הראשון איננו מצדיק את האיחור בהגשת הערעור שכן יכול היה המבקש להגיש את הערעור יחד עם הבקשה לביטול פסק הדין. זאת ועוד, גם לאחר שנדחתה בקשתו לביטול פסק הדין עדיין היה לו מספיק זמן להגיש את הערעור. אשר למחלתו של המבקש כשם שיכול היה להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין יכול היה להגיש את הערעור ועל כן אין בטענת המחלה טעם מיוחד.
(בפני: הרשם ברטוב. העורר לעצמו, עו"ד צ. שטיין למשיבים. 3.11.77).
ב.ש.239/77 - אלי אמסלם וחברת ביטוח "רותם" נגד עליזה אמסלם ואח'
*העברת דיון (הבקשה נדחתה).
אירעה תאונה במבואות העיר חיפה והנתבע הראשון, הנהג, והתובעת גרים שניהם באיזור שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. מכאן שהפניה לביהמ"ש בבאר שבע לתשלום פיצויים לא היתה מלכתחילה מלאכותית. התובעת אומרת שהנהג הורשע במשפטו הפלילי ועל כן לא תביא ראיות להוכחת חבותו וכל ראיותיה יצטמצמו להוכחת הנזק שנגרם לה. מאידך דרשו הנתבעים להעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי בחיפה בטענה כי שלחו הודעת צד שלישי לנהג טרקטור שהיה מעורב גם הוא בתאונה ונגדו לא נערך משפט פלילי, ועל כן יצטרכו להוכיח את יסודות התביעה נגדו והעדים גרים באיזור השיפוט של ביהמ"ש המחוזי בחיפה. בקשתם נדחתה. הגשת התביעה נגד הצד השלישי אינה מצדיקה העברת העניין מבאר שבע, שם יכולה תביעת הנפגעת להתברר תוך זמן קצר בעוד שבחיפה ישתהה הדיון זמן ארוך יותר. הנתבעת אינה מתכוונת להביא ראיות להוכחת החבות והנתבעים חייבים להוכיח את אחריות הצד השלישי, ובנסיבות אלה חזקה על ביהמ"ש שלא יברר יחדיו את התובענה העיקרית ואת ההודעה לצד שלישי שאם יעשה כן יגרם עוול לתובעת.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד צ. רפפורט למבקשים, עו"ד י. כרמל למשיבים. 8.11.77).
בג"צ 334/77 - צבי גולן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הסכמת היועהמ"ש להגיש קובלנה פרטית נגד עובד מדינה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר טען כי אחד הממונים עליו במשרד ממשלתי שבו הוא עובד הוציא עליו ברבים לשון הרע. לפי חוק איסור לשון הרע בעבירה בשל לשון הרע, יכול הנפגע להגיש קובלנה פלילית לביהמ"ש ואין צורך בנקיטת אמצעים פליליים ע"י המדינה. לפי סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי, אין להגיש קובלנה על עובד מדינה בשל מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי. העותר פנה ליועץ המשפטי וביקש את הסכמתו להגיש קובלנה אך הוא סירב. עתירת העותר נדחתה. הסכמת היועץ המשפטי דרושה גם בקובלנה לפי חוק לשון הרע ואין עילה להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי שסירב לתת את הסכמתו. היועץ המשפטי שקל את כל שיקוליו לגופו של עניין ללא משוא פנים ויש להחלטתו יסוד הן בצורכי המינהל התקין והן בנסיבות שבהן נכתבו ונפוצו הדברים שעליהם קובל העותר.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. ברקה לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 1.12.77).
בג"צ 36/77 - פלונית נגד פלוני.
*החזקת ילדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת והמשיב נולדו בארגנטינה, העותרת היא נוצריה קתולית והמשיב הוא יהודי. הם עלו לישראל, רכשו כאן דירה וכאן נולדו שני
ילדיהם. באפריל 1974 נסעה המשפחה לארגנטינה כי המשיב רצה ללמוד שם מקצוע מסויים, והעותרת סירבה לחזור לישראל ועזבה את בית בעלה. היא נטלה עימה את הילדים שני הצדדים פנו לערכאות ובסופו של דבר הגיעו לידי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, כי הילדים יהיו אצל האם ואין להוציאם מחוץ לארגנטינה. לאחר מכן נטל האב את הילדים ובא לישראל וכאן הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד העותרת וביקש לקבוע כי טובת הילדים דורשת כי הם יהיו בישראל ואם האם אינה חפצה לבוא לישראל, שהילדים ימצאו בחזקתו של האב. העותרת הוזמנה לדיון בתובענה והגישה בקשה לדחותה על הסף. הדיון בתובענה ובטענת חוסר הסמכות עודנו תלוי ועומד. לאחר שהמשיב עזב את ארגנטינה פתחה שם העותרת בהליכים וקיבלה את המשמורת הזמנית על ילדיה על פי החלטת ביהמ"ש. כאן פנתה העותרת לבג"צ וביקשה החזרת הילדים ועתירתה נדחתה. לצורך הדיון אין לייחס חשיבות להליכים האחרונים שהיו בארגנטינה, שכן לא נדונה בהם טובת הילדים בכלל. כרגיל קמה סמכותו של בג"צ להעניק סעד של מסירת ילדים רק כאשר בימ"ש מוסמך קבע את עניין המשמורת לאור טובת הקטינים. בענייננו באו הצדדים לישראל, הם נרשמו לפי טענת המשיב כעולים חדשים, הם רכשו כאן דירה וכאן נולדו הילדים, ועל כן אין לומר כי מקום מגוריהם הוא בארגנטינה. יש לראות את המחלוקת על זכות המשמורת ופניית המשיב לביהמ"ש כמחלוקת כנה ובתום לב באשר לזכות המשמורת וביהמ"ש המוסמך לדון הוא ביהמ"ש המחוזי. גם מבחינת המשפט הבינלאומי הפרטי יש לכל מדינה הסמכות לדון בעניינו של קטין הנמצא בתחומה.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ר. רוזנסקי לעותרת, עו"ד י. בן מנשה למשיב. 12.4.77).
בג"צ 371/77 - י.א. מטווך ובניו בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'
*הזמנת מערכת מחשב ללא מכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
שני יצרני מחשבים, האחד המיוצג ע"י העותרת והשני המיוצג ע"י המשיבה השלישית (להלן המשיבה), התחרו על הזמנה של המוסד לביטוח לאומי. עד עתה מופעלת במוסד מערכת מחשב של החברה המיוצגת ע"י העותרת ועתה הוחלט להחליפה. המוסד לביטוח לאומי החליט לקבל את המערכת של המשיבה ועתירת העותרת נדחתה. מדובר בהזמנה שלא היה צורך בהוצאת מכרז לגביה ואכן לא הוצא מכרז אלא לפי בקשת העותרת, היתה פניה למספר חברות כולל העותרת בענין הנדון והועדה החליטה לקבל את הצעת המשיבה. בג"צ נתן צו רק באשר לטענה שלא ניתנה לעותרת הזדמנות להציג את הצעתה כראוי. לאחר בדיקת הנסיבות הגיע בג"צ למסקנה כי ניתנה לעותרת הזדמנות נאותה כמו ליתר המציעים להגיש את הצעתה. בג"צ הטעים כי עומד לעותרת מכשול התנהגותה, שלמעשה השלימה עם צורת הדיון בהצעתה ולא פנתה מיד לבג"צ אלא לאחר שהצעתה נדחתה. יתירה מזאת העותרת לא הוכיחה כי נפגעה זכות מזכויותיה שניתן לתובעה בערכאות. לא היה כל דין או כלל מנהלי שחייב את המוסד להוציא מכרז, וגם אין כאן מקרה ששיטת המכרזים יאה לו, שכן עדיפותה של הצעה פלונית על הצעה אלמונית בענין כה חשוב כמו מערכת המחשב, אינה ניתנת למדידה לפי המחיר או לפי כל מבחן אבסולוטי אחר, אלא הוא מן הדברים שאין להם שיעור. קיים כלל שאם מדובר בענין שניתן לביצוע במכרז, הרי גם מי שאינו חייב לפרסם מכרז, אם הוא מפרסם מכרז עליו לנהוג לפי דיני המכרזים. אך בעניננו מדובר בענין שאין לומר כי יאה לו המכרז וגם מבחינה מעשית לא נערך כאן מכרז.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, לוין. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד חלפן לעותר, עוה"ד ע. אלטשולר, א. מאין וא. שקד לביטוח הלאומי ולשר העבודה, עו"ד ז. אוטנזוטר למשיבה י.ב.מ. 24.11.77).
בג"צ 221/77 - עו"ד פליציה לנגר נגד הועדה לאישור סניגורים בבתי דין צבאיים
*רשות להופיע בפני בי"ד צבאי כסניגור (העתירה נדחתה).
על פי חוק השיפוט הצבאי זכאי נאשם להיעזר בסניגור, הוקמה ועדה עפ"י החוק המוסמכת לאשר סניגורים מתוך כלל עורכי הדין להופעה בפני בתי דין צבאיים והועדה גם מוסמכת לבטל רשות שניתנה לעו"ד לשמש סניגור כאמור, וזאת לפי בקשת הרמטכ"ל. לפי בקשת הרמטכ"ל נפסלה העותרת מלייצג נאשמים בבתי דין צבאיים ונימוקו היה כי העותרת מקיימת מגעים עם גורמי אש"ף ועם גורמים עויינים אחרים. עתירת העותרת נדחתה. אחת מטענות העותרת הינה שהועדה דנה בענין זה שלא בהתאם לכללי הצדק, אך בבדיקת נסיבות הענין נתבהר שלא היה כל פגם בסדרי הדיון של הועדה בנושא זה. חומר מסויים שהיה בפני הועדה לא הובא לידיעת העותרת, אך הועדה יכלה להגיע למסקנתה ללא חומר זה, שכן בקשת הרמטכ"ל הסתמכה על הטעם היחיד שהעותרת מקיימת מגעים עם אנשי אש"ף ובקיום מגעים אלה הודתה העותרת. לטענה שהרמטכ"ל לא פעל בתום לב - כשנשמעת בבג"צ טענה נגד איש רשות שפעל שלא בתום לב, הרי כלל גדול הוא שאין מרשים חקירתו בבימ"ש לשם הוכחת טענה זו, אלא מסיקים את העובדות לאמיתן מכל הנסיבות. לגופה של החלטת הועדה - אין נפקא מינה אם הועדה הקודמת ידעה על מגעי העותרת כשנתנה לה את הרשיון ואם לאו, הלא אם ננקטו אמצעים ביטחוניים או אחרים גם נגד מקיימי מגע אחרים. העיקר בנימוקי הועדה הוא שעקב פעולתו בבית דין צבאי מגיע לידי כל סניגור מידע צבאי מסווג ובקיימו מגעים עם גורמים עויינים קיים סיכון בטחוני שמא יתגלה המידע, בכוונה או שלא בכוונה. כוונת המחוקק כשהגביל את הזכות להופיע בבתי דין צבאיים היתה למנוע הדלפת מידע בטחוני וזאת היתה מגמת הועדה.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, לוין. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד הגלר וגרון לעותרת, עו"ד גב' בניש למשיבה. 28.11.77).
ע.פ. 635/77 - רמי עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כ- 600 גרם חשיש ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובדברי קצינת המבחן, אין להתעלם מחומרת המעשה ומנימוקי ביהמ"ש דלמטה לענין גזר הדין. גם אם הנאשם לא הורשע בסחר של סמים הרי החזיק בכמות גדולה של מאות מנות שיש בה אפשרות גם לסחר ולא לשימוש בלבד.כשמדובר בכמויות גדולות צריך ביהמ"ש להחמיר בדין גם אם מדובר בהחזקה. בזמננו השימוש בסמים נפוץ ומשחית כל חלקה טובה, ואם ביהמ"ש לא ינהג בחומרה לגבי החזקת כמויות גדולות של חשיש, ייראה כאילו נתן הסכמתו לשימוש זה.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 28.11.77).
ע.פ. 422/77 - מדינת ישראל נגד ראפת אגבריה
*פגמים בגזר דין (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע במעשה גניבה אחד, וביהמ"ש דלמטה שהתחשב בטובת הנאשם ורצה לגרום להחזרתו למוטב, שגה שגיאות אחדות מבחינת החוק הפורמאלי בגזר דינו של המשיב והערעור נתקבל. ביהמ"ש שגה כאשר האריך למערער מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו וביחד הטיל עליו מאסר על תנאי חדש, דבר הנוגד את חוק דיני עונשין (דיני ענישה), הוא העמיד את המערער בפיקוח שירות המבחן בלי לקבל תסקיר תחילה, הוא הטיל על המערער קנס כספי למרות שקנס ומבחן אינם עולים בקנה אחד, וחייב את המערער במתן התחייבות להתנהגות טובה בסכום העולה על הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון כי אולי קיים סיכוי סביר לשקם את המשיב ועל כן ניתן לנהוג עם המשיב לפנים משורת הרין. עם ביטול גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי
האריך ביהמ"ש העליון את תקופת המאסר על תנאי והעמיד את המשיב בפיקוח שרות המבחן.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, המשיב לעצמו. 24.11.77).
ע.פ. 585/76 - סמיר חכים נגד מדינת ישראל
*טענת קינטור בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח אשתו לפי סעיף 214 לפח"פ וטענתו בערעור שלא היה כאן רצח אלא הריגה באשר מעשהו בא מתוך הקנטור נדחתה. המערער סיפר בעדותו כי ישן בלילה במיטה אחת עם אשתו כשהוא כועס על אשתו והתעורר פתאום לשמע דברים שמילמלה האשה בשנתה ושהוא פיענח אותם כדברי אהבים למאהביה. גם אם המערער העיד אמת וגם אם מבחינה סובייקטיבית היה במלמול זה ובתוכנו כדי להרגיז את המערער עד לקנטור, הרי הלכה היא שבקנטור סובייקטיבי לא די וצריך שיהיה בקינטור לא רק כדי להביא את הנאשם המיוחד למעשה הריגה, אלא כל אדם ממוצע. מן הבחינה האובייקטיבית הזאת לא היה במילים שמילמלה המנוחה בשנתה כדי להביא אדם למעשה הריגה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד נקארה למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 24.11.77).
ע.פ. 838/76 - אנואר מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הגיש דוחו"ת הכנסה לשנים 1972, 1973 ו- 1974, וכן הגיש בשנת 1975 הצהרת הון. כמסתבר השמיט המערער בכל שלושת שנות המס למעלה מ- 50 אלף ל"י בכל שנה, ובהצהרות ההון השמיט כ- 300 אלף ל"י. לגבי דוחו"ת ההכנסה לשנים 1972, 1973, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, היינו מסירת הצהרה כוזבת וללא כוונה להתחמק ממס, וזאת מחמת הנוהג שהיה לפקיד השומה ביחס למערער בשנים קודמות, שהיה מגיש דו"ח ולאחר מכן התמקחו הצדדים והגיעו לשומה סופית. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי שכן אין לראות באותו דו"ח אלא הצעה לשום את המצהיר, שפקיד השומה בדרך כלל אינו מקבל אותה כמות שהיא אלא עומד עם הנישום על המקח ומתפשר איתו בסופו של דבר. מאידך הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירות לפי סעיף 220, דהיינו של מסירת הצהרות כוזבות במטרה להתחמק ממס, בגין הצהרת ההון הכוזבת והדו"ח לשנת 1974. גם בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. כאשר סוחר מסתיר חלק נכבד מהונו מתחת לרצפת דירתו ואינו מגלה רכוש זה בהצהרה ברור שכוונתו איננה אלא להעלים את הדבר מעינו של פקיד השומה ולהתחמק ממס. הוא הדין לגבי דו"ח ההכנסה לשנת 1974. המערער תיקן את הדו"ח וגילה הכנסה נוספת של 5 אלפים ל"י ותיקון זה מבליט לעומת סכום ההשמטה, את כוונתו שלא לשלם מס אמת. המערער נדון לתשלום קנס 125 אלף ל"י ול- 5 חודשי מאסר בפועל ו- 13 חודשים מאסר על תנאי, וגם הערעור על חומרת העונש נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, עציוני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד י. ולכה למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 1.12.77).
ע.פ. 736/77 - איתן חיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מטבע) (הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).
המערער הורשע בשני אישומים, שאחד התייחס להחזקת כ- 250 דולר והשני להחזקת מטבעות חוץ שונות המסתכמת בכ- 140 אלף ל"י, ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 50 אלף לירות קנס. הערעור על ההרשעה נדחה פה
אחד והערעור על עונש המאסר נתקבל ברוב דעות השופטים ויתקון ועציוני, שהמירו את המאסר בתשלום קנס נוסף של 50 אלף ל"י, כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי, ש"יש להשאיר על כנו את עונש המאסר. השופט ויתקון עמד על נסיבותיו של המערער שהיה בזמן העבירות בן 19 ועבד כמלצר במזנון השייך לאביו, ושם היה שוק שחור למטבע זר. יש להתחשב בליברליזציה שחלה לאחרונה ואם כי גם אחרי הליברליזציה, המעשים שעשה המערער נחשבים למעשה עבירה, הרי באספקלריה של המדיניות הכלכלית החדשה, אפשר לראות את המעשה בקצת פחות חומרה. כאשר באים לשקול את מידת העונש יש לראות את חומרת העבירה במימדיה הנכונים ולא להתעלם מן השיקולים האישיים וממטרת הענישה בכל מקרה ומקרה. לגבי עבירה מהסוג הנדון העונש הוא בדרך כלל עונש כספי בסכום שיהיה מורגש, ועונש כספי בסכום משמעותי יש בו משום הרתעה לא פחות מאשר עונש זה. זאת למרות שבמקרים מסויימים העונש המתאים יהיה מאסר.
מ"מ הנשיא לנדוי בדעת מיעוט סבר, כי בעבירות כלכליות חמורות כאלה העונש ההולם הוא עונש מאסר וזאת לאו דוקא כדי לשלם לעבריין כגמולו אלא כדי להרתיע את האחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 28.11.77).
ע.פ. 311/77 - אבנר עקביה נגד מדינת ישראל
*עבירה של "זיוף מסמך" בגין זיוף מספר שילדת מכונית (הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו).
המערער שהוא בעל מוסך הרכיב שילדה חדשה למנוע של מכונית שנפגעה ושינה את מספר הזיהוי על השילדה כדי להתאימה לשילדה הנפגעת. הוא הורשע בעבירה של זיוף מסמך לפי החוק לתיקון דיני עונשין (מירמה, סחיטה ועושק), וכן בעבירת זיוף סימן זיהוי של רכב לפי פקודת התעבורה ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. הערעור על ההרשעה בזיוף מסמך נתקבל. לאחר סקירת הפסיקה הנוגעת להגדרת מסמך ועבירת זיוף המסמך, וכן פירוש חוק המירמה הנ"ל, הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי זיוף מספר השילדה כאמור, אינו מהווה זיוף מסמך עפ"י החוק. לעומת זאת זיוף מספר השילדה מהווה זיוף סימן המשמש לזיהוי רכב ומהווה עבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. אשר לעונש - למערער הרשעה קודמת של נהיגה ברכב שזויף בו סימן הזיהוי ושהורכב מאביזרים של רכב אחר ללא היתר ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד ג. קנת וש. דנג למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 24.11.77).
ע.פ. 441/77 - חמדי אבו מאסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מין (הערעור נדחה).
המערער הורשע בין היתר בעבירה של משכב זכר וערער על הרשעתו בשל עבירה זו. הערעור נדחה. בפני ביהמ"ש המחוזי היו עדויותיהם של המתלונן ושל הנאשם שסתרו זו את זו, אך השופטים נתנו אימון בעדות המתלונן. דרושה היתה ראיה מסייעת ויכלו השופטים למצוא ראיה כזו בעובדה שהמתלונן נמלט ממקום המעשה כשרק תחתונים על גופו בהחלקה אל הרחוב מן הקומה העליונה דרך צינורות שליד קירות הבית. השופטים יכלו להניח באורח סביר שאיש לא היה בורח בצורה כזאת מהבית רק מפני שהוכה כטענת המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד זלוף למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 22.11.77).
ע.פ. 431/77 - מנשה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הסתה לגניבה ממעביד) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של גניבה ממעביד באשר פיתה שתי עובדות במפעל יהלומים לגנוב מהמפעל חלקי אבנים טובות. המערער הודה באישומים
שלפיהם ערך הגניבות לא עלה על 500 ל"י. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור נדחה. העובדה שעברו כארבע שנים מיום ביצוע העבירה כבר נלקחה בחשבון כאשר הוטל עונש קל על המערער. אין להעלות על הדעת עונש קל יותר לעבירות שנעברו תוך כדי תכנון מחושב והסתת שליחים לדבר עבירה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. עו"ד קנת למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 15.11.77).
ע.פ. 100/77 - איוש עמר נגד מדינת ישראל
*טענת קינטור בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער שהינו גבר מבוגר הרג את אשתו הצעירה והורשע ברצח. ערעורו המתבסס על טענת קנטור נדחתה. כמסתבר, אמרה לו אישתו סמוך לפני מעשה ההריגה כי הוא אינו גבר והוא כמו כלב ואף גם זאת ניתן להניח לזכותו שזו לא היתה הפעם הראשונה שאמרה לו כך אלא שאמרה לו את הדברים לעיתים קרובות כטענתו. מכאן שמבחינה סובייקטיבית אולי עשה המערער מה שעשה מתוך הקנטור, אך על פי ההלכה הפסוקה צריך הקנטור לעבור גם את המבחן האובייקטיבי, היינו שלא רק הנאשם המיוחד בנסיבותיו המיוחדות ומצבו הנפשי המיוחד הובא ע"י הקנטור הנדון למעשהו, אלא שיש בו בקנטור כדי לקנטר את האדם הממוצע עד כדי גרימת מוות. בעניננו, גם אם חשד המערער שאשתו בגדה בו עדיין אין החשדות יחד עם הדיבורים והעלבונות עשויים ללבוש צורה של קינטור עד כדי הריגת אדם. מריבות וחשדות בין בעל ואשה, ובמיוחד בין אשה צעירה ובעל בא בימים, הם במקרים רבים למדי דברים של שיגרה ואין להניח שדברי גידופים כאלה יעלו כדי קינטור.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ט. שחר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 20.11.77).
ע.פ. 307/77 - אברהם אסיף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער, רופא שיניים, הורשע בשלוש עבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, בכך שבשנים 1973, 1974, 1975, השמיט סכומים ניכרים מהדו"ח שהגיש למס הכנסה. לגבי השנים 1973, 1974, מצטרפת הסיבה המחמירה שכאשר ניתנה לנישומים בשנת 1975 עם הנהגת הרפורמה, הזדמנות לתקן דוחו"ת ההכנסה, ניצל המערער הזדמנות זאת ותיקן את הדו"ח שלו לשתי שנים אלה אך התיקון היה רק חלקי וגם הפעם לא גילה את מלוא הכנסתו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער קנס של 70 אלף ל"י ודן אותו ל- 6 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. צדק ביהמ"ש המחוזי בדבר החומרה המיוחדת שהיתה במעשהו של המערער לאחר הנהגת הרפורמה, שבה הפחיתו את שיעורי המס ואולם ניתן להקל בעונשו של המערער בהתתשב בחוליה הקשה של אשתו. האשה, כמעט חרשת, היתה בטיפול ממושך במחלקות שונות בבית החולים ועברה ניתוחים רבים. מטעם זה החליט ביהמ"ש לנהוג במערער לפנים משורת הדין ותקופת המאסר בפועל הועמדה על שלושה חודשים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. עו"ד ב. נהור למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 20.11.77).
ע.פ. 275/77 - סאלח עבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ממעביד (הערעור נדחה).
המערער הינו סוחר שנהג לקנות מוצרי גלידה מחברת ויטמן ולפי גירסת המחסנאי של החברה, אחד יצחק דילמן, נתפתה הלה להצעת המערער, גנב סחורה ומכר אותה למערער במחיר מוזל. דילמן הודה במעשה הגניבה והורשע בדין והמערער
הורשע עפ"י עדותו של דילמן ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל, 15 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 20 אלף ל"י. הערעור נדחה. בעניין ההרשעה היה צורך בסיוע לעדותו של דילמן שהיה שותף לדבר עבירה וסיוע כזה נמצא. העבירה שהמערער הורשע בה היתה גניבה ממעביד וניתן היה להרשיעו בכך למרות שלא היה עובדה של חברת ויטמן. עפ"י החוק, המסייע והמשדל רואים אותם כאילו הם עצמם ביצעו את העבירה העיקרית. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. חטיב למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 8.11.77).
ע.פ. 489/77 - אלי דוידסקו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בגניבת סחורות ומוצרים בשווי כולל של 300 אלף ל"י מחברת שקם שבה עבד, והוטל עליו עונש של 3 שנים מאסר ו- 25 אלף ל"י קנס. הערעור על חומרת העונש נתקבל. גם אם זו עבירתו הראשונה של המערער אין העונש חמור מדי. אולם המערער החזיר בעזרת משפחתו את כל הגזילה ובהתחשב בכך וכדי לעודד עברייני רכוש לעשות כמותו ולפצות קורבנותיהם, ניתן לנהוג עמו לפנים משורת הדין. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על שנתיים ושנה אחת על תנאי.
(בפני והשופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ש. בן יעקב למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 14.11.77).
ע.פ. 400+401/77 - אברהים יעקב ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת חייל ונטילת נשקו) (הערעור נדחה).
חייל בשרות סדיר עמד בכביש טבעון חיפה והמתין לטרמפ כשברשותו היו רובה ומחסנית. מכונית ובה שלושת המערערים עצרה ולקחו את החייל כטרמפיסט. הוא נדרש להתיישב במושב האחורי שבו ישב הנאשם חאלד והלה התנפל אח"כ על החייל בסכין שהצמיד לצוארו, והמערער איברהים החזיק בחייל שנאבק עם תוקפו. החייל נדקר ולבסוף נעצרה המכונית והנוסעים הוציאו את החייל מן המכונית ושדדו את נשקו. שלושת המערערים הורשעו בעבירה של שוד ובהחזקת נשק. שניים מהם נדונו ל- 7 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואילו הנאשם חאלד שתקף את החייל ודקר אותו, נדון ל- 9 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה. אמנם מדובר באנשים צעירים שאין להם עבר פלילי אך המעשה שנעשה ע"י המערערים היה מתוכנן מראש ואין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עוה"ד א. קרט וי. רייס לעסאווי, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 17.11.77).
אש4 ע.פ. 77+852/76/365/77+385 - מדינת ישראל נגד משה נחום ואח'
*קולת העונש (גניבה ופריצה) (הערעור נתקבל).
שלושת המשיבים הועמדו לדין באשמת פריצה וגניבה וכן פריצה לבנק מתוך כוונה לגנוב ושמוש ברכב ללא רשות הבעלים. הם גנבו תחילה מכונית ולאחר מכן פרצו למסגריה וגנבו מכשירי ריתוך ולבסוף פרצו לבנק וניסו לפרוץ כספת, אך משהגיעו שוטרים למקום נמלטו ונתפסו. שניים מן המשיבים הורשעו באישומים האמורים ואחד בחלק מן האישומים וביהמ"ש המחוזי הטיל על שניים מהם שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואחד מהם הועמד לפיקוחו של קצין מבחן. הערעור על קולת העונש נתקבל. שניים מן הנאשמים הורשעו בעבר בשוד ונדונו ל- 7 שנות מאסר וזמן קצר לפני ביצוע העבירות דנן שוחררו ברשיון. הנאשם האחר שעליו בכלל לא הוטל מאסר, יש לו עבר של כ- 60 עבירות. במצב זה אין להסכים עם העונש הקל שהטיל ביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש העליון אמר שרק אילו חפץ השופט לעשות את עצמו מכשיר לעידוד הפשיעה
בארץ היה מקום ליתן פסק דין כזה. אי לכך החליט ביהמ"ש להטיל על כל אחד משלושת המשיבים עונש של חמש שנות מאסר בפועל, בנוסף לכל עונש אחר שהם מרצים היום.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עוה"ד לנצ'נר ומ. אלוני למשיבים. 17.11.77).
ע.פ. 44/77 - ציון פרץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה עקב תאונת דרכים (הערעור נדחה).
בשלהי 1974 נתקבל המערער לעבודה ע"י חברת תובלה כנהג של מכונית סמי טריילר המורכבת מגורר ונגרר וזאת לאחר שהציג רשיון נהיגה שזייף בו מספרים שונים כדי להציגו כאילו זה רשיון נהיגה שלו, בעוד שלא היה לו כלל רשיון נהיגה ואף נפסל לפני כן מלקבל רשיון נהיגה. באחד הימים נהג המערער ברכב זה בכביש המוביל משארם א-שיך לאילת ועמו 3 טרמפיסטים. בסביבות המושב נביעות קיימת ירידה שארכה כ- 17 ק"מ ולאורך כל הדרך קיימים שלטים המורים לנסוע בהילוך נמוך. המערער לא נסע בהילוך נמוך ובאמצע הדרך נדלקה נורה אדומה המורה על אי תקינות המעצורים. הוא לא עצר מיד ואח"כ ניסה לעצור אך הדבר לא עלה בידו. באחד העיקולים התדרדר וירד מן הכביש וכתוצאה מכך נתקע הנגרר בתוך הגורר וצינורות קידוח שהוביל חדרו לתוך תא הנהג וגרמו למותם של שניים מן הטרמפיסטים ואילו טרמפיסט אחד והנהג נפצעו. המערער הורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 212, נהיגת רכב ללא רשיון ובזמן פסילה, נהיגה ללא תעודת ביטוח, נהיגה בחוסר זהירות, הפצת מסמך מזוייף וקבלת דבר במירמה. הוא ביקש לקחת בחשבון שורה של עבירות נוספות וכן ערעור על הרשעה אחרת שבה נדון לשנתיים מאסר וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו 8 שנות מאסר כששתי שנות המאסר האחרות חופפות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה בעבירת הריגה - דרושים מידת רשלנות רבתי כדי שזו תהיה רשלנות פושעת וכן שהנהיגה תהיה בפזיזות. תנאים אלה נתמלאו. הנהיגה בהילוך נמוך היא עיקר העיקרים ואסור בתכלית האיסור להשתמש בבלמי רגל לשם האטת המהירות. במקרה שהבלמים מתחממים חייב הנהג לעצור מיד כדי לתת להם להתקרר. כאן נסע המערער בקטע הארוך של הירידה ברכב כבד ועמוס בהילוך גבוה מדי, השתמש בבלם הרגל כדי להאיט את המהירות ולא שם לב להתחממות היתר של הבלמים גם כשנדלקה הנורה האדומה המזהירה שהבלמים הגיעו לנקודה הקריטית. המבחן לקביעת מידת הרשלנות הוא אובייקטיבי, מבחן הנהג הסביר, ולדברי העדים המומחים שום נהג סביר לא היה נוהג כפי שנהג המערער. לא היה זה סתם היסח דעת רגעי שעלול לקרות לנהג בנסיעה ארוכה כשהוא מפנה את תשומת לבו למשך שנייה ממלאכת הנהיגה, אלא היתה זו נהיגה רשלנית במשך זמן ארוך למדי וכל אלה מצטברים לתמונה של נהיגה רשלנית. אשר להתנהגות הפזיזה הנדרשת לצורך עבירה לפי סעיף 212 - פזיזות כזו פירושה שהנאשם היה ער לסכנה שהיתה צפוייה מהתנהגותו לחייו או לגופו של אחר ואין ספק כי התנהגות המערער במקרה דנה מצביעה על מידה רבה של פזיזות הגובלת גם בלא איכפתיות.
אשר להפצת מסמך מזוייף - המערער הציג את הרשיון המזוייף בפני איש החברה ששכר אותו לנהוג בסמי טריילר ובכך הפיץ את המסמך. אשר לעבירה של קבלת דבר במירמה - המערער הציג את הרשיון המזוייף כדי להתקבל לעבודה והדבר שזכה בו בעקבות המירמה הוא אותו מקום עבודה שבו הוא חפץ.
אשר לעונש - אין להתעלם מההיבט הציבורי של הפשיעה בשטח של נהיגה רשלנית ברכב. עבירותיו של המערער היו רבות וחמורות ביותר, נתקפחו חיי בני אדם ולמערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות הקשורות ברכב והשימוש בו. על כן אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, לוין. החלטה - השופט אשר. עו"ד רפאל למערער, י. הורוביץ למשיבה. 21.11.77).