ע.א. 625/75 - עובדיה כלף ואח' נגד רפאל מזרחי

*הפרה לא יסודית של הסכם.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בהמ' 4418/75 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).




העובדות:
בנובמבר 1971 נעשה הסכם מכר שלפיו מכר המשיב למערערים נכס מקרקעין בתמורה של 56 אלף ל"י. עפ"י ההסכם שילמו המערערים מיד 41 אלף ל"י, ואת היתרה צריכים היו לשלם בתשלומים חודשיים של 500 ל"י, החל ביום 1.1.72 כך שזמן הפירעון של התשלום האחרון חל ביום 1.6.74. בביהמ"ש המחוזי התרכזה המחלוקת בין הצדדים בשאלה עובדתית אם המערערים נשארו חייבים למשיב 3000 ל"י בגין אי תשלום ששה תשלומים וביהמ"ש פסק שהמערערים אכן נשארו חייבים סכום זה. להלן קבע ביהמ"ש עפ"י הנתונים כי היתה זו הפרה לא יסודית, במובן סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ושהמשיב נתן למערערים ארכה הדרושה לקיום ההסכם והם לא קיימו אותו. למרות זאת, יהיה זה בלתי צודק בנסיבות העניין לבטל את החוזה. השופט בחרבמעין דרך ביניים וסבר כי הוא מוסמך להטיל על הצד המפר פיצוי כספי כתנאי לאי ביטול החוזה. על כן הצהיר השופט על בטלות החוזה, אך קבע שהיא לא תכנס לתוקפה אם המערערים יסלקו את החוב המגיע מהם ובנוסף לכך פיצוי כספי של 20 אלף ל"י. המערערים ערערו על עצם החיוב בתשלומים והמשיב דרש כי יבוטל הסייג להצהרה וכי ההסכם יהיה בטל.

החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. אין לקבל את כל הטיעונים בשאלה העובדתית אם נשארו המערערים חייבים 3000 ל"י. אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים של ביהמ"ש דלמטה, ומה גם שהוכחת טענת פרעתי מוטלת על מי שטוען אותה וכאן לא הצליחו המערערים להוכיחה.
ב. יש לקבל את טענת המערער, שלא התייחסו אליה בביהמ"ש דלמטה, כי על יסוד תקנות הארכת מועדים הנוגעות לחיילים ששירתו במלחמת יום הכיפורים, היתה למערערים דחייה לתשלום. המערער שירת עד יום 15.5.74 ועל יסוד התקנות יכול היה לשלם את חובו במשך שנה מיום 15.7.74 בתשלומים חודשיים של 250 ל"י לחודש. כך שכשנשלח למערער מכתב התראת ביטול ראשונה ביום 11.11.74 עדיין לא היו המערערים חייבים אלא 1000 ל"י בלבד. הודעת ביטול שנייה נשלחה באפריל 1975, כאשר המערערים נדרשו לשלם תוך 5 ימים את החוב, ואילו המערערים שילמו את הסכום רק לאחר כשבועיים, וגם אז הצעת הכסף עדיין היתה בתוך תקופת התשלומים המוארכת עפ"י התקנות הנ"ל.
ג. כשבאים לקבוע אם מדובר בהפרה יסודית בגדר סעיף 7 (א) או בהפרה לא יסודית בגדר סעיף 7 (ב) יש לקחת בחשבון את כל נסיבות המקרה וכן את סעיפי ההסכם המדברים על איחורים בתשלומים, ובהתחשב בכל אלה המסקנה היא שהמדובר בהפרה לא יסודית.
ד. אשר לשאלה אם ההפרה הצדיקה ביטול ההסכם, מן הראוי לקבוע שבנסיבות העניין היה ביטול ההסכם בלתי צודק. יש לשים על כפות מאזני הצדק מצד אחד את העובדה שהמערער חזר בו מכפירתו בחוב והביע נכונות לשלם את יתרת החוב המגיעה אם כי תוך פיגור של כמה ימים מהתראת המשיב, ומאידך את עצם האיחור. כמו כן עפ"י ההסכם צריך היה המשיב להעביר את המקרקעין על שם המערערים עד יום 1.3.72, ועל אף דרישת המערעריםלא עשה כן. יש משקל להפרה זו במאזן הכללי של התנהגות בעלי הדין, שצריך לעשות לצורך סעיף 7 (ב) של החוק. כן יש להתחשב לעניין שיקולי הצדק גם בכך שהסכום שבמחלוקת הוא חלק קטן בלבד מכלל המחיר ושהמערערים קיבלו את החזקה במקרקעין וסילוקם היה מביא אותם במצוקה רבה. על כן בנסיבות העניין היה ביטול ההסכם בלתי צודק.

ה. שאלה מעניינת היא אם ביהמ"ש יכול לסייג אי ביטול הסכם בתשלום פיצוי, אך ניתן להשאיר את השאלה בצריך עיון ומשנמצא שלא היה מקום לביטול ההסכם נופל מאליו החיוב בפיצוי שקבע אותו ביהמ"ש המחוזי.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. עו"ד צנעני למערערים, עו"ד נ. לאונר למשיב. 10.11.77).


ע.א. 223/77 - מוצרים כימיים בע"מ נגד היטרמן דוד

*שיקול דעת ביהמ"ש בסעד זמני.
* צו עשה להעסקת עובד.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט נוימן) בהמ' 2531/76 (ת.א. 675/75) - הערעור נתקבל בחלקו).




העובדות:
המערערת (להלן: החברה) והמשיב חתמו על הסכם במרץ 1969 בדבר הקמת עסק משותף לייצור חומרים ממיסים וחומרים כימיים שונים (להלן: המפעל). במסגרת ההסכם העמידו הצדדים ציוד ומתקנים שונים לרשות המפעל והמשיב תרם את הידע שלו ופטנט להפקת חומר מסויים. הוסכם כי הנהלת המפעל תהיה בידי החברה ואילו למשיב ניתנה זכות לעיין בכל עת בחשבונותהמפעל והובטחה למשיב עבור עבודתו משכורת חודשית וזכויות סוציאליות כשהחברה אחראיתלתשלום זה. המשיב עבד כמנהל הייצור של המפעל עד לאפריל 1975 ואז נעצר ע"י המשטרה כחשודבגניבת דלק של צה"ל וזיקוקו בתחום המפעל, אך עד כה לא הוגש נגדו צו אישום. החברההחליטה מיד לבטל את החוזה איתו ולהפסיק את עבודתו. החברה השיגה צו מניעה זמני נגדהמשיב שלא יכנס לשטח המפעל והגישה תביעה לביהמ"ש להכריז על ביטול ההסכם. המשיב,מאידך, הגיש תביעה לפירוק השותפות ולמינוי כונס נכסים. במאי 1975 הסכימו הצדדים בביהמ"שלמסור את כל הסכסוך לבוררות ובינתיים צו המניעה יהיה בתוקפו. הבוררות לא פעלה ולאחרלמעלה משנה פנו הצדדים לביהמ"ש שיבטל את ההחלטה שניתנה בהסכמה וביהמ"ש ביטל אותהכך שהמצב חזר לקדמותו כפי שהיה לפני שניתנה ההחלטה שבהסכמה. עתה עתר המשיב לביטולצו המניעה הזמני שניתן נגדו וביהמ"ש נעתר לבקשתו והרשה לו להיכנס לתחום המפעל, ובאשרלהמשך עבודתו כתב ביהמ"ש "כמובן רשאי המשיב לעבוד במפעל כנגד תשלום, מפני שיש לקייםאת המצב שהיה קיים ערב מתן הצו". על כך הערעור.

החלטה - השופט אשר:
א. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שביטל את צו המניעה הזמני האוסר על המשיב להיכנס לשטח המפעל. כלל הוא שהענקת סעד זמני או ביטולו נתונים לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה הדנה בפניית הצדדים וגובה את ראיותיהם. אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתה אלא במקרים יוצאים מו הכלל כשנמצא פסול ממשי בשיקוליה.
ב. מאידך, לא היה מקום להחלטת ביהמ"ש כי המשיב רשאי לעבוד במפעל כנגד תשלום. ביהמ"ש התיימר לשמור על הסטטוס קוו כפי שהיה המצב ערב צו המניעה אך עמדה זו מוטעית הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. מבחינה עובדתית - שהרי המשיב חדל לעבוד במפעל עקב צו המניעה הזמני ולאחר מכן, במשך כשנה וחצי, על יסוד הסכם הבוררות. לאחר שבוטל הסכם הבוררות לא היה במצב כדי לשנות את העובדה המעשית שבמשך שנה וחצי המשיב לא עבד במפעל עפ"י הסכמתו. אשר לבחינה המשפטית - אם צודקת המערערת כי מעמדו של המשיב הוא של עובד אצל החברה הרי שיש כאן עניין של העסקת עובד וכלל הוא שאין לכפות על המעביד המשך העסקתו של עובד. אם, מאידך, צודק המשיב כי מדובר בהסכם שותפות וכי הוא עובד במפעל על יסוד הסכם השותפות, הרי זו שותפות שנוצרה לתקופה בלתי מסויימת ושותפות זו רשאי כל שותף לסיים אותה
ע"י מתן הודעה מתאימה. יתירה מזו, גם אין צורך בהודעה פורמאלית ומספיק אם השותף מביע ע"י התנהגותו באופן ברור את כוונתו לסיים את השותפות. המערערת שלמה למשיב במאי 1975 הודעה על סגירת שערי המפעל בפניו ובכך ביטוי ברור ובלתי משתמע לשתי פנים על כוונתה לסיים את השותפות.


(בפני השופטים: ויתקון, אשר, לוין. עו"ד י. ישורון למערער, עו"ד זר את ונו למשיב. 24.11.77).


ע.א. 838/75 - חיים ספקטור נגד יוסף צרפתי

*ביטול הסכם עקב אי גילוי עובדות.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופטת ח. אבנר) - בתיק המ' 823/75 - הערעור נדחה).


המערער הוא בעלים של מגרש בשטח 800 מטר בראשון לציון. הוא ביקש למוכרו ופנה למתווך מסויים. בהתמשב בשטחו של המגרש סבר המתווך כי אפשר לבנות על המגרש בית של 16 דירות, כמו בכל המגרשים שבסביבה, אך משפנה לעיריה התברר לו שתתכן הפקעה של חלק מהמגרש ולא ניתן יהיה לבנות יותר מ- 12 דירות. לפי עדות המערער לא שמע על ההפקעה אך נאמר לו ע"י המתווך כי אפשר יהיה לבנות רק 12 דירות. הקבלנים שעמדו לקנות את המגרש במחיר שהציע המתווך, חזרו בהם מן העיסקה כשנודע להם שאפשר יהיה לבנות רק 12 דירות. לאחר מכן מצא המערער באמצעות מתווך אחר את המשיב, שגם הוא קבלן ושבנה על מגרש סמוך 16 דירות וסבר שאפשר לבנות 16 דירות גם כאן. הוא הסכים לשלם את הסכום הגבוה על יסוד ההנחה שאפשר לבנות 16 דירות. לאחר שנחתם הסכם ושולמו דמי קדימה, נודע למשיב כי אפשר לבנות רק 12 דירות ואז ביקש החזרת דמי הקדימה וביטול ההסכם. ביהמ"ש החליט על ביטול ההסכם וחייב את המערער להחזיר את דמי הקדימה. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא היתה הטעייה מצד המערער וביטל את ההסכם עפ"י סעיף 14 (ב) לחוק החוזים בהשאירו זכות למערער לתבוע פיצויים מן המשיב בגין ביטול ההסכם. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המערער ועם זאת קבע כי יש לבטל את ההסכם על יסוד נימוקים אחרים מאלה שקבע ביהמ"ש המחוזי וכיון שלא הסתמך בביטול ההסכם על סעיף 14 (ב) ביטל את זכות המערער לתבוע פיצויים מאת המשיב בגין ביטול ההסכם.
בשלושה פסקי דין של ביהמ"ש העליון נסקרו הילכות ההטעייה וביטול חוזה עקב טעות, מצג שוא או אי גילוי עובדות. ביהמ"ש דן בשאלה אימתי מוטלת חובה לגלות עובדות, ומהן העובדות שעל צד אחד להסכם לגלות לצד השני.
(עו"ד נ. לאונר למערער, עו"ד ד. תג'ר למשיב. 30.11.77).

ע.פ. 655/77 - משה מאירי נגד מדינת ישראל

*פסילת שופט (הערעור נתקבל).

המערער הועמד לדין בפני שופט תעבורה בפתח תקוה בעבירות שונות על פקודת התעבורה ובפתיחת הדיון כפר הסניגור בשם המערער בעובדות שבכתב האישום. השופט העיר: "לסניגור, אני מקווה שאתה ער לתוצאה האפשרית של כפירה בעובדות שלא היה טעם וצורך לכפור בהם". מששמע הסניגור דברים אלה, ביקש מהשופט לפסול את עצמו, אך הלה סירב באמרו כי נראה לו שכפירה סתמית שלא לצורך עשוייה להזיק לענינו של הנאשם, לכן הוא מוצא לנכון להעיר לסניגורים לגבי התוצאה הזאת.
הערעור על סירובו של השופט לפסול את עצמו נתקבל. השופט איים כאן על הסניגור שאם יעיז לנצל את מלוא זכויות ההגנה עלול הדבר לגרור אחריו תוצאה שלילית לגבי הנאשם. אין צריך לומר שבעוד בתי המשפט נוהגים להקל עם נאשם שהודה הרי כפירת הנאשם בעובדות האישום איננה עילה להחמיר בדינו. נוכח האיום שהושמע ע"י השופט כפי שנרשם על ידו בפרוטוקול, קיים חשש מבוסס שאם תוכיח המדינה את עובדות האישום יחמיר השופט בקביעת העונש. למעשה הכריז השופט על אפשרות זו כבר מראש ואין לך ראיה טובה מזו שהוא פסול מלשבת בדין.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 1.11.77).


ע.פ. 498/77 - אלברט דהאן ורזניאלי שמואל נגד מדינת ישראל

*עבירות סמים וסיוע לביצוע עבירה (ערעורו של דהאן נדחה וערעורו של רוזניאלי נתקבל בחלקו).

המשטרה הציבה תצפית ליד ביתו של דהאן וביום האירוע נראה אדם לפני כניסתו לדירה כשהוא מוציא שטרות כסף בידו ולאחר יציאתו מהדירה החזיק משהו בידו. כשעה וחצי לאחר מכן הגיעו לאותו בית אדם בשם כהן ורזניאלי. כהן עלה לדירת דהאן ונכנס לתוכה ולאחר זמן קצר יצא מתוכה. באותו זמן נכנסו השוטרים לחדר המדרגות ,ורזניאלי שישב שם קרא מילת אזהרה לכהן ובתגובה לכך זרק כהן חבילת נייר שהיתה בידו ובתוכה מנת הרואין. בחיפוש שנערך בדירת דהאן נמצאו כשניים וחצי גרם הרואין, מאזניים, נייר אריזה, ומכשיר להידוק פיסות נייר לחבילות. דהאן הורשע בעבירות של החזקת סם וסחר בו ורזניאלי הורשע בעבירת סמים בכך שסייע לכהן לבצע את עיסקת הסמים ובעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בכך שהזהיר את כהן. על דהאן נגזרו 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי, ועל רזניאלי נגזר מאסר של 3 חודשים בפועל ושישה חודשים על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי. ערעורו של דהאן נדחה ושל רזניאלי נתקבל בחלקו. טענתו של דהאן היתה בעיקר נגד הרשעתו בסחר בסמים אך ההרשעה בדין יסודה. המסקנה הבלתי נמנעת מהנסיבות הנ"ל הינה שכהן קיבל הרואין, ומכיון שלא היו ביניהם יחסים שהצדיקו מסירת הרואין בחינם, לא היה מנוס ממסקנה שדהאן סחר בהרואין. העובדה שדהאן עצמו נרקומן והשתמש בהרואין אין בה להסביר את העובדות שפורטו לעיל. אשר לעונש - סחר בהרואין שהוא סם מסוכן ביותר מהווה עבירה שחומרתה מרובה מאד ואין כל דרך להרתיע אנשים מלסחור בסם קטלני זה אלא להטיל עונשי מאסר לתקופות ארוכות.
אשר לרזניאלי - ברור שקריאת האזהרה שלו היוותה את העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. מאידך, לא הוכח שהתכוון לסייע, ע"י נוכחותו במקום, לביצוע עיסקת הסמים ע"י כהן. אמנם ברור מהנסיבות שרזניאלי ידע שכהן עלה לדירה כדי לקנות סם, אך עדיין נותר ספק אם ישיבתו בחדר המדרגות נועדה לסייע לביצוע העיסקה, ממקום ישיבתו לא יכול היה רזניאלי לראות אם המשטרה מתקרבת למקום ולא יכול היה להזהיר מפני הופעת המשטרה. עם זאת יש להרשיעו כשותף לאחר מעשה בהחזקת הסם. לנוכח הזיכוי כאמור יש לבטל את הפעלת המאסר על תנאי שהותנה בביצוע עבירה שהיא פשע. (בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב בן פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אלוני למערער דהאן עו"ד ק. חנוך לרזניאלי, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 30.11.77).

ע.פ. 634/77 -פאיז אלחג' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הוא אזרח לבנון שניצל לרעה את מידת הכנסת האורחים שהמדינה נהגה בו והכניס דרך "הגדר הטובה" שתי סוליות חשיש שהיא כמות מסחרית. הוא נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נתקבל. כשלעצמו אין העונש חמור, אולם בהתחשב בכך שלא הוכחו כל הרשעות קודמות נגד
המערער, ושהוא מטופל ב- 8 ילדים ואשתו בהריון, וכדי לעודד אותו ללכת בדרך הישר, ניתן לנהוג עימו לפנים משורת הדין. אי לכך די אם ישא מאסר בפועל של 6 חודשים ומאסר על תנאי של 12 חודשים.


(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד ד. חורי למערער, עו"ד גב נ. ליבנה למשיבה. 1.12.77).


ע.פ. 372/77 - משה זלמן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת 10 גרם חשיש לשם מסחר ונגזרו עליו 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר עונש של 3 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ההרשעה מבוססת על עדויות אנשי המשטרה שתפסו את המערער ועל דברים שאמר בעת שנתפס שמהם משתמע כי הודה באשמה. היו סתירות קלות בשאלה כיצד היה החשיש ארוז אך אין בכך כדי לערער את דברי העדים שהיו מהימנים על ביהמ"ש. אשר לעונש - לנוכח הצורך להחמיר בעבירות סמים ההולכות ומתפשטות במידה מדאיגה ועברו הפלילי של המערער אין להתערב בעונש.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, מ. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. פפקין למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 14.11.77).


ע.פ. 50/77 - שמואל אלפרשטיין נגד מדינת ישראל

*הרשעה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה על השמטת סכום של כ- 107 אלף ל"י מהכנסותיו בשנת 1972 וכן הורשע באי ניהול פנקסי חשבונות, הוא נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל וקנס של 60 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה לפי סעיף 220 טען המערער כי ההשמטה לא באה במזיד ובכוונה להתחמק ממס אלא שהיתה השמטת הכנסה ללא הצדק סביר לפי סעיף 217 שהיא עבירה יותר קלה. טענות אלה אין לקבל. מדובר בסוחר עצים מנוסה שמחזוריו השנתיים גדולים מאד, שדיווח על הכנסותיו עפ"י קניותיו בלבד, מבלי להביא בחשבון את מכירותיו ואת השינויים במלאי שלו. ההסברים לנקיטת שיטה זו של דווח, לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש דלמטה, ומשנתגלה שבשנת המס הנדונה הביאה שיטת דיווח זו לידי השמטה ניכרת של הכנסה, נמצא סופו של המערער מעיד על תחילתו, שנקט את השיטה הנ"ל לשם השמטת הכנסותיו. אשר לעונש - אין בנסיבותיו האישיות המיוחדות של המערער כדי להצדיק הימנעות מהטלת מאסר בפועל בשל עבירות לפי סעיף 220 הנ"ל. ביהמ"ש מצווה להוקיע קלונן של עבירות אלה קבל עם ועדה ואין הוקעה אלא במאסר בפועל.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן, עוה"ד לוינסון וליפשיץ למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 3.11.77).


ע.פ. 182/77 - סאלים קרטס נגד מדינת ישראל

*נסיון לרצח (הערעור נדחה).

בשעת לילה ישבו המתלונן וחברתו על ספסל בגן הזכרון בחיפה, והמתלונן אמר דברים בגנותו של המערער, שעמד בקרבת מקום עם חברתו, והמתלונן לא ידע שהלה עומד שם. בעקבות זאת ניגש המערער למתלונן והניף סכין כלפיו, וכאשר צעקה חברתו של המתלונן "רק לא סכין" אמר המערער שזרק את הסכין ופתאום התנפל על המתלונן וחתך את צוארו חתך שאורכו כ- 20 ס"מ ועומקו כ- 10 מ"מ. הפצע לא חתך את שריר הצואר וכך ניצל המתלונן ממות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בנסיון לרצח לפי סעיף 222 (א) לפח"פ ודן אותו ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. גירסת המערער שהסכין היתה בידי המתלונן
שניסה כאילו לתקוף אותו לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש שקבע את העובדות כאמור בעיקר על יסוד עדות חברתו של המתלונן. בביהמ"ש נתן המתלונן עדות מתחמקת כדי לעזור למערער שהיה חברו, אך הכחיש שהסכין היתה בידו ובכך האמין ביהמ"ש. עדות זו תומכת בעדות חברתו של המתלונן בפרט העיקרי שעליו נסבה המחלוקת העובדתית. נטען גם כי לא הוכחה כוונה ממשית לקטול את המתלונן, אולם עצם הפגיעה בצואר מעידה על כוונת הקטילה, כי הרי מקום זה אין כמוהו כמקום תורפה בגופו של אדם כשבאים לתוקפו בסכין. על כל פנים, קיימת כאן ראיה לכאורה לכוונת הקטילה, ועל המערער היה לפרוק מעליו את נטל הראיה, ולפחות לעורר ספק סביר שמא לא כזאת היתה כוונתו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת. והחלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נדאשי למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 7.11.77).


ע.פ. 654/77 - מדינת ישראל נגד יצחק ברגמן

*קולת העונש (סחר בסמים) (הערעור על קולת העונש נתקבל).

המשיב נעצר בינואר 1976 כשהוא מחזיק כ- 30 גרם חשיש והוא שוחרר בערבות. מספר חודשים לאחר מכן, כשהיה משוחרר בערבות, נעצר שוב כאשר מכר בביתו למעלה מ- 50 גרם חשיש. בגין שתי עבירות אלה גזר ביהמ"ש 3 חודשים מאסר בפועל ו- 33 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. קיימות נסיבות אישיות מיוחדות למשיב, והן, שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד בצבעות ואביו שהוא שותפו לעבודה חולה אנוש והמאסר הממושך יפגע בפרנסת המשפחה. אין ספק כי נסיבותיו האישיות של המשיב מטות את כפות המאזניים לקולא, אך לעומתן יש לשקול במידה הולמת את החומרה העולה ממעשיו, המתבטאת בסחר בסמים כאשר היה משוחרר בערבות, ובנוסף לכך יש לו גם עבירת סמים קודמת. מתוך הנסיבות ניתן להסיק כי למשיב מהלכים בין מספקי הסם המסוכן ולא מדובר כאן במי שנקלע באקראי למסחר בכמות קטנה. על כן יעמוד עונש המאסר בפועל על 9 חודשים והיתר מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב ר. סוכר למערערת, עו"ד ש. זיו למשיב. 23.11.77).


ע.פ. 253/77 - מדינת ישראל נגד שרה שושני

*קולת העונש (פריצה וגניבה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).

בדצמבר 1976 פרצה הנאשמת ביחד עם בעלה ואחרים למשרד בתל אביב ומשם גנבו כספת שהכילה כ- 40 אלף ל"י במזומן וכן שטרות בסכום 15 מליון ל"י. הם העבירו את הכספת לביתה של הנאשמת ושם פיצחו אותה והוציאו את תוכנה. השטרות הוחזרו לבעליהם והכסף לא נמצא. המערערת הורשעה בעבירת פריצה, החזקת אקדח גנוב בביתה וכן רכוש גנוב נוסף. כמו כן הורשעה בחטיפת ארנקים ברחובות ת"א. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיבה שנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. המשיבה לא ערערה על ההרשעה אך הסניגור העלה מספר פגמים בסדרי הדין, ביהמ"ש החליט שלמרות הפגמים ניתן לקיים את ההרשעה, כמסתבר לא קרא השופט את כתב האישום באזני הנאשמת, לא בירר אם הסניגור קרא באזני הנאשמת את כתב האישום לפני שהודה בשמה, והשופט שהרשיע את הנאשמת לפי הודאתה לא חתם על ההרשעה. אלה פגמים חמורים היכולים לשמש עילה לביטול ההרשעה, אך למעשה הפגמים לא גרמו לנאשמת כל עיוות דין ועל כן השתמש ביהמ"ש העליון בכח הנתון בידיו עפ"י סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי ואישר את ההרשעה. זאת מן הטעם העיקרי שהפרוטוקול מראה ללא ספק שהנאשמת הבינה היטב במה מאשימים אותה. לגוף העניין, הנימוקים שבגזר הדין לקולת העונש אין בהם כדי להצדיק את הימנעות ביהמ"ש מלהטיל עונש של מאסר ממש.
אי לכך גזר ביהמ"ש העליון על המשיבה עונש של שנה מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן פורת. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד י. דוויק למשיבה. 23.10.77).


ע.פ. 724/76 - אליעזר אברג'יל נגד מדינת ישראל

*קולת העונש (סחיטה באיומים) (הערעור נדחה והערעור שכנגד על קולת העונש נתקבל).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי במעשה של מאסר שוא לפי סעיף 262 לפח"פ ובעבירה של סחיטה באיומים לעשות מעשה עבירה לפי סעיף 12 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה). גם מאסר השוא וגם המעשה שנסחט באיומים היו באילוצו של המתלונן לעלות למשאית שלא מרצונו, ובהסכמת ב"כ המדינה בוטלה ההרשעה בעבירה לפי סעיף 262 שכן יש לראות את שני האישומים כחילופיים. כמסתבר, נדרש המתלונן ע"י המערער לצאת מבית קפה ששם ישב, ובחוץ נדרש לעלות על משאית שחנתה שם. המתלונן העיד כי כשהראה סימני פחד נשבע לו המערער. שלא יגע בו לרעה, ורק אז עלה על המשאית. בנסיבות אלה, טענה הסניגוריה,לא איומים הם שהניעו את המתלונן לעלות למשאית אלא שבועת המערער שאיננה בגדר איום. טענה זו אין בה ממש. לא היה מקום לשבועת המערער, אם לא קדמו לה איומים שנטעו בלב המתלונן פחדים וחששות. המערער הורשע גם בעבירות של סחר והחזקת סמים ובתקיפה וביהמ"ש הטיל בגין כל אחד מהעבירות תקופת מאסר אשר ביחד הצטברה ל- 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת עונשו וערעורו נדחה ואילו המדינה ערערה על קולת העונשים וערעורה נתקבל. מן הדין להטיל על המערער עונש כללי על כל העבירות שהורשע בהן, ולא עונשים נפרדים על כל עבירה ועבירה. עבריינתו של המערער, כפי שנתגלתה בהליכים של ביהמ"ש, איננה בביצוע עבירה זו או אחרת דוקא, היכולה להיות קנה מידה לעונש, אלא העבירות הינן בגדר סימפטומים בלבד לעבריינות אשר בגינה יש להגן על שלום הציבור. כשם שביהמ"ש מקל בעונש במקרים ראויים לפי צורכי העבריין, כך לפעמים יש להחמיר בעונשים בהתחשב בטיבו של עבריין, גם אם מדובר בעבירות שחומרתן אינה מחייבת עונש חמור אצל עבריין אחר. כל מטרות הענישה שבתי המשפט מצווים לשוותן לנגד עיניהם תופסת בהן מקום בראש, ההגנה על שלום הציבור. בעניננו הפחד של העדים להעיד ניכרה לאורך כל המשפט. המערער עלול לסכן את שלום הציבור ובהתהלכו חופשי מהווה סכנה, וזאת לא משום טיב עבירותיו או הרשעותיו הקודמות, אלא באשר הוא מטיל חיתתו על החברה בה הוא מצוי בהשלטת אוירה של פחד ופניקה. מתרבים והולכים המקרים שבהם נרתעים עדים מלהעיד על מעשה פשע מפחד נקמת הפושעים ויש לשים קץ לתופעה נפוצה זו. אי לכך גזר ביהמ"ש העליון עונש של 7 שנות מאסר בפועל וציין כי הוא לא מטיל על המערער את מלוא העונשים הקבועים בחוק רק בהתחשב באשתו וילדיו.


(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בירגר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 14.11.77).


ע.פ. 732/76 - מדינת ישראל נגד רפאל כחלון ואח'

*ראיות לכאורה בעבירת הריגה (הערעור נתקבל).

שלושת המשיבים הואשמו בהריגה לפי סעיף 212 לפח"פ, בעקבות מותו של יוסף שמעוני שנחבל בראשו בקטטה שבין המשיבים לבין המנוח וחברו ע"י קולנוע ת"א. היו עדויות על קטטה, והיתה עדות על בעיטה שניתנה בראשו של המנוח מבלי לציין מי נתן את הבעיטה, וביהמ"ש המחוזי החליט בתום פרשת התביעה שלא הובאו אף ראיות לכאורה לביסוס האישום לפי סעיף 212 ואין להשיב על אשמה לפי סעיף זה. הערעור נתקבל.
לא היה מקום להסיק בשלב הדיוני שבו מדובר, כי לא הובאו ראיות לכאורה שכרכו את המשיבים במותו של המנוח. ביהמ"ש לא יקבל טענה שאין להשיב על האשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען ראיות שמשקלן מאפשר הרשעה על אתר. די בראיות במידה היוצרת מערכת ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. אין לערוך בשלב דיוני זה בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי מאלה שהוזכרו באישום, ודי בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום. בעניננו, גם אם היתה מקובלת על ביהמ"ש הדעה שלא ניתן לקבוע מי מן החבורה הנחית את המהלומה הפטאלית, אין בכך כדי לגרוע מן האחריות המשפטית לכאורה של כל הארבעה למה שאירע.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עוה"ד ח. משגב וא. בנימין למשיבים. 21.11.77).


המ' 828/77 (ע.א. 219/76) - דניאל אזולאי ואח' נגד בנק עצמאות למשכנתאות

*הגשת ראיה בערעור (הבקשה נדחתה).

המערער ביקש להציג בערעור דו"ח של מומחה מטעם משטרת ישראל, כדי להוכיח כי מסמך מסויים, שעליו נסב הדיון בביהמ"ש המחוזי ובערעור, הינו מזוייף. המערער פנה למשטרה אחרי פסה"ד נשוא הערעור, בתלונה על זיוף המסמך ולטענתו בדו"ח של מומחה המשטרה ישנה ראיה חדשה שחלקים של המסמך מולאו בזמנים שונים. הבקשה נדחתה. בקשה לקבלת ראיה נוספת בערעור יכולה להתקבל רק אם לא היה בידי המבקש להביא את הראיה בפני הערכאה הראשונה. הזמן הנכון להגשת תלונה למשטרה היה לכל המאוחר אחרי הגשת חוות דעתו של מומחה אחר בביהמ"ש המחוזי, אם נכונה טענת המערער כי רק מאותה חוות רעת הובררו לו עובדות שלא ידע קודם לכן. על המערער היה להגיש כבר אז את תלונתו למשטרה ולבקש מבית, המשפט המחוזי לעכב את גמר הדיון עד לקבלת החומר המשטרתי, ומשלא פעל כדרוש במועד הנכון החמיץ את השעה להגשת הראיה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. עו"ד ב. חיים למערערים, עו"ד בן שאור למשיבה. 30.11.77).


ע.פ. 223/76 - משה בר לב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער עבד במשרד מהנדס העיר חיפה כמפקח בניה אזורי. המתלוננים ביקשו להקים מוסך ולטענתם דרש מהם המערער שוחד. השיחות התנהלו בין המערער לבין אחד המתלוננים ובפני ביהמ"ש היו גירסאות של המתלונן מצד אחד ושל המערער מצד שני, המערער נעצר לאחר שקיבל מן המתלונן 5 אלפים ל"י. בעוד שהמתלונן, שתיאם את התשלום תחילה עם המשטרה, סיפר כי הכסף נועד להיות כספי שוחד, חתם המערער על זכרון דברים עם המתלונן לפיו מכר המערער למתלונן את מכוניתו וקיבל על החשבון 5 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המתלונן והרשיע את המערער בעבירות שוחד ומעילה באימון ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין קביעת העובדות הרי אין ערכאה ערעורית נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה ששמעה את העדים. ביהמ"ש המחוזי ניתח את כל העדויות על פרטיהן, והסביר את שהיה טעון הסבר ושקל את כל המידע שניתן היה למוצאו בדברי העדות. אם החליט להעדיף את גירסתו של המתלונן על גירסתו של המערער לא עשה כך מתוך היסח הדעת. אשר לעונש - המערער הוא כבן 66. אב לבן ושני בנות, חולה במחלות שונות ופוטר מעבודתו ונשללו ממנו זכויותיו. קשה שלא לרחם
על המערער אשר לעת זקנתו נדון לשבת במאסר, אך בהטילו מאסר שנה אחת בלבד כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בנסיבות האישיות. על עבירת שוחד חייבים האשמים בה לשאת עונש של מאסר ממש כי אין דרך אחרת לעקור את מעשי השחיתות מקרב עובדי הציבור. ככל שהעובד מכובד יותר ואחראי יותר צריך עונשו להיות חמור יותר.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. וגמן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 15.11.77).


ע.פ. 458/77 - נסים מייזל וישראל גדליהו נגד מדינת ישראל

*הרשעה באיומים וסחיטה (ערעורו של מייזל נתקבל וערעורו של גדליהו נתקבל בחלקו).

שני המערערים הורשעו בשורה של עבירות סחיטה ואיומים וגדליהו גם הורשע בכך ששלח אדם לביתו של המתלונן כדי לשלח בו אש במסגרת האיומים שאיים עליו. על שני הנאשמים הוטלו עונשי מאסר של 18 חודשים בפועל ושנה על תנאי. ערעורו של מייזל נתקבל וערעורו של גדליהו נתקבל בחלקו אך עונשו לא שונה. אשר למייזל מדובר בקבלת סכום כסף של מערער זה מאת המתלונן ועולה מתוך פסק דינו של ביהמ"ש כי אילו האמין שהמתלונן היה חייב למייזל את כל הסכום היה מזכה אותו מכל אשמה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי לא היה זה בטוח לקבוע שלא כל הסכום היה חוב של המתלונן ומכיון שכך זיכה ביהמ"ש מחמת הספק את מייזל. אשר לגדליהו - הלה הורשע בשלוש פרשיות של איומים, אחת בישראל אחת בארה"ב ואחת שוב בישראל. אשר לאיומים בארה"ב לא היתה סמכות לביהמ"ש לדון בהם אלא אם כן נעשה מקצתו של המעשה בישראל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כל שלושת האיומים מהווים מעשה אחד ומאחר שהאיום הראשון היה בישראל יש סמכות לביהמ"ש לדון גם על האיום שהיה בארה"ב, אך ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שאין לומר שזה מעשה אחד אלא 3 מעשים נפרדים. ועל כן לא היתה סמכות לביהמ"ש לדון באיום זה. אשר לאיום השלישי, העיד המתלונן כי קיבל כל מיני צילצולים מגדליהו שאמר לו שעכשיו לא יעזור לו הכסף. הוא הורשע לפי סעיף 12 לחוק עבירות מרמה. לפי סעיף זה צריכה לבוא לידי ביטוי הדרישה שבקיומה מוכן המאיים להעביר את רוע הגזירה, וכאן לא היתה דרישה כזו, על כן לא היה מקום להרשיע את המערער לפי סעיף 12 הנ"ל אך אפשר להרשיעו לפי סעיף 100 לפח"פ שלעניינו די באיום ע"י התנהגות.
אשר לביצוע השריפה - היה סיוע מספיק לעדותו של מי שביצע את השריפה והיה שותף לעבירה. ביהמ"ש יכול היה לראות בעדותו של אחד שאף הוא טילפן בשם גדליהו למתלונן באיומים ואיים עליו. אין לראות באותו אחד שותף לעבירה, שכן אין שותף לעבירה אלא מי שנטל חלק ממשי בעבירה אשר נדונה בביהמ"ש והאיומים הטלפוניים אינם נוגעים לעבירת השריפה כלל.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. עדיני למייזל, עו"ד ש. תוסיה כהן לגדליהו, עו"ד גב א. ראב למשיבה. 27.11.77).


בג"צ 212/77 - וספי ומוניר מנסור נגד מרכז ההשקעות

*הכרה בבניה למפעל מאושר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים הקימו על אדמתם 6 יחידות דיור שחמש מהן משמשות להשכרה למגורים והם ביקשו כי מרכז ההשקעות יאשר את הקמת יחידות הדיור כבניין להשכרה כמשמעותו בסעיף 53 לחוק לעדוד השקעות הון. המרכז סירב ועתירת העותרים נדחתה. המשיב דחה, את הבקשה בנימוק, שמטרת החוק היא משיכת הון לישראל ועידוד יוזמה כלכלית והשקעת הון, כך שהמשיב מוסמך לעשות למען הגשמת
המטרות ולא כאשר המטרה של השקעת הון כבר הוגשמה. אין בחוק סעיף הפותח פתח למתן אישור למפרע להשקעה שכבר נעשתה ועל כן צדק המשיב בעמדה שנקט.


(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. עו"ד ר. ג'ג'ורה לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 6.12.77).


בג"צ 567/77 - אפגין אביגיל נגד רשות החינוך המקומית נתניה ואח'

*העברת ילדים מבית ספר לבית ספר בשתי רשויות חינוך נפרדות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת מנהלת מוסד לילדים טעוני טיפוח במושב שער חפר שבעמק חפר. עד סוף שנת הלמודים תשל"ז למדו 11 ילדים מהמוסד בבית הספר האיזורי שבמושב בית יצחק שהוא בתחום רשות החינוך המקומית של שער חפר. העותרת ביקשה מסיבות חינוכיות, להעביר את הילדים לבית ספר אחר ופנתה לעירית נתניה, שהיא רשות חינוך מקומית אחרת, ומנהל מחלקת החינוך בעיריה נתן את הסכמתו העקרונית להעביר את הילדים לבית ספר מסילות בנתניה. הילדים נרשמו ביוני 1977 בבית ספר מסילות לשנת הלימודים תשל"ח. כאשר המנהל נוכח כי הילדים הם טעוני טיפוח סירב לקבלם. עתירת העותרת לבג"צ נדחתה. תקנות חינוך ממלכתי (העברה) חלות על העברת ילדים מבית ספר אחד לשני ברשות חינוך מקומית אחת. אך ניתן ללמוד היקש מן התקנות הנ"ל להעברת תלמידים מרשות חינוך לרשות חינוך. לפי התקנות הנ"ל, בקשת העברה טעונה דיון מעמיק לפני שרשות החינוך המקומית תאשר את ההעברה. העובדה שהילדים נרשמו אינה משנה, שכן אין שום הוראה הקובעת כי הרישום הוא סופי ושבית הספר חייב לקבל את הילדים גם אם מתגלה לו לאחר הרישום שאינו מסוגל לקלוט אותם. לפי תקנות לימוד חובה (רישום) זכות ההורים שילדם ילמד בבית ספר שבו נרשם בגדר המכסה הוא זכות, אך במה הדברים אמורים כאשר הרישום היה רישום סדיר במקום הקרוב למקום מגוריו של התלמיד ולא ברישום כגון זה שלפנינו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. הורביץ לעותרת, עוה"ד ר. רוטשילד ומ. שקו למשיבים. 22.11.77).


ע.א. 798/76 - רחל בסטן נגד משרד החינוך ואח'

*אחריות מורה בנזיקין (הערעור נדחה).

בשנת 1970, כאשר המערערת היתה כבת 12, היא הגיעה יחד עם ילדי כיתתה לבריכת שחיה. למקום הגיעו עוד כיתות כשכל כיתה מלווה ע"י מורה שהשגיחה על התלמידים. הילדים חיכו למדריכי השחיה, ובינתיים שיחקו בתופסת והמורים לא מנעו זאת מהם. המערערת נתקלה תוך כדי ריצה במתקן של נדנדה ונחבלה בשיניה. היא הגישה תביעת פיצויים נגד משרד החינוך והמורה, תביעתה נדחתה, והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי נימק את דחיית התביעה בכך שהפיקוח ע"י מורה אחת על כיתה של 35 ילדים היה פיקוח מספיק, ולא היתה חובה על המורה לאסור על הילדים לשחק בתופסת שהוא משחק מקובל על הילדים. אין להניח שאב זהיר היה מונע מבנו מלשחק במקום זה במשחק שאיננו משחק מסוכן ועל אף קיומו של המתקן לא היתה צפוייה סכנה כתוצאה ממנו. אין כל יסוד לטענת המערערת שמספר המורים והמשגיחים היה קטן מדי, ומתאור המקרה עולה שגם אילו היה מספר המשגיחים גדול יותר לא היה בכך כדי למנוע את התאונה.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד א. ישי למערערת, עו"ד ג. ראובינוף למשיבים. 6.11.77).


ע.א. 217/77 - נסים אלימלך נגד יעקב חי מזרחי ואח'

*מעשה בית דין (הערעור נדחה).

ביוני 1961, בהיות המערער ילד בן 11, נפגע בתאונה בה היה מעורב אוטובוס אגד ושני עובדיה המשיבים. הוגשה ע"י המערער תביעה באמצעות אביו כאפוטרופוס
הטבעי ובה נתבעו המשיבים לתשלום פיצויים. לפני שהתיק הגיע לשמיעה התפשרו בעלי הדין ואבי המערער, כאפוטרופסו, חתם על "שטר שחרור וסילוק" שבו אישר שתמורת 3 אלפים ל"י שקיבל, הוא מוותר על כל תביעותיו. בעקבות הפשרה ניתן פס"ד, בשנת 1967, הדוחה את התביעה. לאחר 7 שנים הגיש המערער תביעה על יסוד התאונה הנדונה לסכום של למעלה מ- 200 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין והערעור על כך נדחה. התביעה הראשונה נדחתה ופסק דין הדוחה תובענה חוסם בדרך כלל בפני התובע את הדרך להגשת תובענה נוספת. אין לקבל את טענת המערער כי בתובענה הקודמת לא פעל אביו בשמו, שכן ברור משטר השחרור והסילוק שאבי המערער חתם כאפוטרופסו והתובענה שהוגשה היתה תובענת המערער. התובענה הראשונה הוגשה רק ע"י אביו של המערער, ברם אין יודעים מאומה מה היה עם אמו של המערער ואם הסכימה או לאו. מכל מקום, מכח חוק הכשרות המשפטית מוחזק הורה שהסכים לפעולת ההורה האחר כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בפסק הדין הדוחה את התובענה הראשונה על יסוד הפשרה אין זכר לעובדה שביהמ"ש נתן דעתו על טובת הקטין, אך נפסק כבר כי ביהמ"ש מוחזק שנתן דעתו לכל הדרוש מבחינת טובת הקטין. לטענה שאין זהות בין הסעדים שבשתי התובענות - המבחן הוא זהות העילות ולא זהות הסעדים.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. שמיר למערער, עו"ד צ. רפפורט למשיבים. 9.11.77).


ע.א. 141/76 - זכיה קסרי נגד רינה ממן ואח'

*פיצויי נזיקים בגין כאב וסבל (הערעור נתקבל).

המערערת נפגעה בתאונת דרכים ע"י מכונית שנסעה אחורה והפילה אותה ארצה. ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לקבוע מה מהנכות שהמערערת סובלת נגרמה ע"י התאונה, ופסק לה סכום כולל של כ- 2,200 ל"י. הערעור על הסכום שנפסק נתקבל. אין כל פגם בקביעת ביהמ"ש המחוזי שאי יכולתה של המערערת לעבוד אחרי התאונה נמשכה רק 4 חודשים. ברם יש להתערב בשיקול דעתו של השופט לענין דמי כאב וסבל שפסק בסך 1,500 ל"י בלבד. בכך התעלם השופט מההלם, הפחד ועוגמת הנפש שהיו מנת חלקה של המערערת כשהיא נפגעה בהיותה כבת 45 וידועת חולי. בסכום של כ-1,500 ל"י אין כדי לפצות איש על כאב וסבל ממין זה. אי לכך נפסק למערערת, במקום הסכום שנפסק לה ע"י ביהמ"ש דלמטה, סכום של 5,000 ל"י.


(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, לוין. עו"ד א. אביבי למערערת, עו"ד א. בהט למשיבים. 16.11.77).


ע.א. 114/76 - דניאל גביזון נגד חברת נתיבי נפט בע"מ

*פיצויי נזיקין בתאונת עבודה (הערעור נתקבל).

המערער עבד אצל המשיבה ונפגע בתאונת עבודה. הוא הגיש תביעת פיצויים והוסכם כי המשיבה אחראית בשיעור 90 אחוז מהנזק, וכן הוסכם שמידת הפגיעה תיקבע ע"י מומחים רפואיים. עפ"י חוות דעת המומחים הרפואיים נגרמה למערער נכות נורולוגיות לצמיתות בשיעור של 10 אחוז ונכות אורטופדית בשיעור של 10 אחוז. הנכות האורטופדית מתבטאת בכך שאין המערער יכול לעסוק בעבודות הדורשות שימוש רב בידו הימנית או מגע עם מקור חום או חומרים כימיים. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער פיצויים עבור כאב ופרטי נזק אחרים, אך דחה את תביעתו לפיצוי בעד הפסדי השתכרות מיום הפגיעה ועד מועד פסק הדין ופיצוי בעד הפסדי השתכרות בעתיד. הערעור על כך נתקבל. אשר להפסד השתכרות בתקופה שבין הפגיעה ופסק הדין, התברר שהמערער עבד בחנות של אמו במשכורת של 1,700 ל"י ברוטו לחודש ובאותה תקופה שכר העבודה בשוק העבודה בשביל אדם מחוסר מקצוע היה לא פחות מאלפיים ל"י לחודש. אין לשלול ממנו את הפיצוי
של ההפרש בסך 300 ל"י לחודש, בהתחשב בכך שהיה מוגבל בעבודתו. אשר לפיצוי הפסד השתכרות לעתיד - מדובר כאן בצעיר שבעת התאונה היה לפני שרותו הצבאי, ועדיין לא התגבשה אצלו החלטה ברורה במה יעסוק בעתיד לפרנסתו. אם יצטרך לחפש פרנסה בשוק החופשי לא יוכל לעבוד בעבודות הדורשות כח רב ביד ימנית או מגע בחומרים כימיים ולכן יהיה מוגבל בבחירת מקצוע ובבחירת מקום עבודה. כמו כן ידוע שמעבידים אינם ששים לקבל לעבודה נכים כך שהנכות תפריע לו בקבלת עבודה. אמנם אין לקבוע את ההפסד עפ"י 20 אחוזי הנכות, אך יש לקבוע סכום כללי המבוסס על אומדן סביר וסכום זה הועמד על 40 אלף ל"י. בין בעלי הדין היה גם ויכוח על פירוש פסק הדין דלמטה בעניין ההוצאות. בפסק הדין נאמר כי על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט (אגרה לפי סכום התביעה של 30 אלף ל"י) לרבות שכר טירחת עו"ד בסכום 5 אלפים ל"י. הנתבעת טענה ש- 5,000 ל"י כולל גם הוצאות משפט וביהמ"ש העליון קיבל את טענת התובע כי הכוונה היא להוצאות משפט ובנוסף לכך 5 אלפים ל"י שכר טרחת עו"ד.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד שיפמן למערער, עו"ד זליכוב למשיבים. 22.11.77).


ע.א. 185/77 - יקותיאל שנייבאום נגד צדקה שניידר ואח'

*אכיפת פסק חוץ (ערעור וערעור נגד - הערעורים נדחו).

בביהמ"ש של מדינת ניו יורק ניתן פס"ד בתובענה של המשיבים נגד המערער ובו חוייב המערער לשלם למשיבים חוב במטבע זר. ביהמ"ש המחוזי בירושלים הכריז כי פסק הדין הוא אכיף במדינת ישראל וקבע כי החוב ישולם בלירות ישראליות לפי שער חליפין שביום מתן החלטת האכיפה. המערער ערער על הכרזת פסק הדין כאכיף והמשיבים על כך שלא נקבע כי שער חליפין יהיה כביום התשלום, ושני הערעורים נדחו. המערער טען שקיים שוני בסדרי הדין בין אלה הנהוגים בביהמ"ש בניו יורק ובין אלה הנהוגים בישראל, ולטענתו סדר הדין הנהוג שם אינו הולם את מושגי הסבירות וההגינות המקובלים בישראל וע"כ אין לאכוף את פסק הדין. טענה זו אין לקבל שכן אילו נתקבלה היה ביהמ"ש נאלץ להכריז על סדר הדין במדינת ניו יורק כדין העושק נתבעים. מבחן הסבירות לצורך סעיף ד של חוק האכיפה, כי על ביהמ"ש להיווכח שהאפשרותשניתנה לנתבע לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו לפני מתן הפסק היתה סבירה, נערך לפי קני המידות המקובלים אצלנו, אך לא כל שוני שבין סדרי הדין שם וסדרי הדין פה מעיד על חוסר סבירותו של הדין הזר. ברם, לפי עובדות המקרה ניתנה למערער אפשרות סבירה להתגונן בביהמ"ש שבניו יורק. למערער נמסרו המסמכים שמהם למד על הגשת המשפט נגדו, הוא ידע על פתיחת ההליכים וניתנה לו אפשרות נאותה להתגונן.
אשר לערעור שכנגד בעניין שער החליפין - בבקשת האכיפה לא ביקשו התובעים כי שער החליפין יקבע כביום התשלום, ועל כן לא היה מקום להורות על כך. כן צדק השופט כשסירב לפסוק למשיבים ריבית מיום מתן פסק החוץ, אם כי היה רשאי לעשות כן. השופט לא דן בשאלה זו אך יתכן שלא היה מוכן להשתמש בשיקול דעתו לטובת, המשיבים, כיון שלא הגישו את בקשתם לאכיפה אלא זמן ניכר לאחר נתינת הפסק ואין להתערב בכך.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, לוין. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. לנקין למערער, עו"ד גוברוב למשיבים. 9.11.77).


ע.א. 411/76 - פלונית נגד פלוני

*מזונות לקטינה (הערעור נתקבל ברוב דעות).

המערערת היא בתו של המשיב שנולדה בשנת 1973 והיא מתגוררת עם אמה שהיא גרושתו של המשיב. בהסכם הגירושין שנערך במאי 1975 ושנערך ע"י ביהמ"ש המחוזי, כשהופיעו בפניו הורי המערערת, נקבעו תנאי הגירושין
וכן מזונות של 250 ל"י לחודש למערערת. ההסכם קיבל תוקף של פס"ד, בני הזוג התגרשו והאם קיבלה עפ"י ההסכם תשלום של 50 אלף ל"י. סמוך לאחר הגירושין הגישה המערערת תביעה להגדיל את שיעור המזונות ל- 1,300 ל"י בטענה כי האם נאלצה לחתום על ההסכם בעקבות לחצים של המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי המערערת היתה צד להליכים המשפטיים שבמסגרתם ניתן תוקף להסכם הגירושין ויש לראותה קשורה בהסכם. ביהמ"ש הוסיף כי מתנאי ההסכם אין להסיק שטובתה של הקטינה לא עמדה לנגד עיני ביהמ"ש, וכמו כן לא הוכח כל שינוי בנסיבות המצדיק שינוי המזונות לפי סעיף 13 לחוק דיני משפחה (מזונות). הערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר ומני כנגד דעתו החולקת של השופט אשר.
בפסק דינו ציין השופט שמגר כי הסכם בין הורים לעניין מזונות הילד, גם כשניתן לו תוקף של פס"ד, מחייב את ההורים בלבד ואין בו כדי לגרוע מזכותו של הילד להגיש תביעת מזונות חדשה. זאת גם אם הקטין היה צד להליכים שבהם אושר ההסכם. גם כאשר בנוסף לתביעת ההורים מתבררת בו בזמן ובאותו מעמד תביעה מצד הילד אין בהסכם כדי לחייב את הילד. מאידך אין צורך דוקא בהגשת תביעה נפרדת ע"י הקטין והחלטה בה, כדי שלא יוכל עוד לתבוע בעתיד שינוי ההסכם. יכול שתביעתו תוגש ותתברר יחד עם ההתדיינות של ההורים, אלא שביהמ"ש ידון באופן מיוחד בתביעת המזונות של הקטין כדי שתחייב את הקטין. אם מתבררת תביעתו של קטין יחד עם התדיינות ההורים, מן הראוי שביהמ"ש יסיים את הדיון ביתר הסעיפים, ויקיים דיון נפרד בענינו של הקטין. בדיון נפרד זה יעניק השופט תשומת לבו המיוחדת והבלעדית לטובתו של הקטין ולאינטרס שלו ובמקרה כזה יחייב פסק הדין את הקטין. במקרה שלפנינו לא הוכח כי היתה התייחסות נפרדת כלשהי לעניינה של הקטינה והדיון המשפטי הקודם אין בו כדי לחייב את הקטינה. השופט אשר, בדעת מיעוט, ציין כי ההסכם הקודם בין ההורים נערך בעזרתו של השופט שדן ביחסי הגירושין וכלל את התחייבות ההורים להתגרש והסידורים הכספיים והמזונות לקטינה כשהקטינה היתה מיוצגת ע"י האם. שמונה חודשים לאחר מכן הוגשה בקשה להגדיל את סכום המזונות והנימוק היחיד היה שהסכום נמוך מדי והוא נקבע ע"י לחץ מצד המשיב. עפ"י ההלכה הסכם בדבר מזונות ילדים הקשור להסכם גירושין אינו מחייב את הילדים גם אם נערך בשמם, והטעם לכך שקיים חשש שההורים יודרכו ע"י השיקולים שלהם ולא טובת הילדים. בהליכי גירושין שאלת החזקת הילדים והבטחת מזונותיהם היא אחת השאלות החשובות. שופט הדן בטובת הקטין לא תמיד צריך לדאוג רק לעניין מזונותיו, ולפעמים טובת הילד מעדיפה כי יבוא קץ למתיחות וההורים יתגרשו. בעניננו, נעשה הכל ע"י השופט כדי שאינטרס הקטינה ישמר, השופט עצמו ניסח את ההסכם ויש לסמוך על השופט ששקל את טובת הקטינה במידה מספקת.


(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. עו"ד מ. מרוז למערערת, עו"ד מ. בר שלטון למשיב. 1.11.77).


ע.א. 215/77 - פלונית נגד פלוני

*מזונות לקטינה (הערעור נתקבל ברוב דעות).

המשיב הוא אביה של המערערת שהתגרש מאשתו ביום 1.2.77. בהסכם הגירושין נקבע סכום של 700 ל"י לחודש למזונות המערערת ומיד לאחר הגירושין תבעה האם הגדלת המזונות עד לסכום של 3000 ל"י בקירוב. בין היתר טענה האם כי אינה עובדת עוד וכי עליה לשלם כ- 700 ל"י לחודש עבור מעון יום שבה מוחזקת הבת. לטענתה, המשיב הוא מורה לנהיגה המשתכר כ- 18 אלף ל"י לחודש. בפני ביהמ"ש לא הובאו ראיות מטעם המשיב לעניין הכנסותיו ולא נעשה נסיון ממשי לסתור את טענות האם בדבר צורכי המערערת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם אלף ל"י לחודש
מזונות ומזה 70 אחוז צמוד למדד יוקר המחייה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר ומני נגד דעתו החולקת של השופט אשר. בפס"ד הרוב הועמד סכום המזונות על 2000 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה.


(בפני השופטים: מני, שמגר, אשר. ע"ד ד. פישלר למערערת, עו"ד י. א. שלום למשיב. 6.11.77).


ע.א. 787/75 - שלמה מריאן ואח' נגד שרה ברנשטיין

*תביעת נזיקין לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (הערעור נדחה).

באוגוסט 1967 נחבלה המשיבה בתאונת עבודה ובדצמבר 1968 הגישה תביעת נזיקין נגד מעבידתה חברת סטרפלסט בע"מ בשל התרשלות והפרת חובה חקוקה. בפברואר 1972 זכתה בפס"ד על סכום של 28 אלף ל"י בצירוף ריבית והוצאות. משבאה להוציא לפועל את פסה"ד התברר לה כי עוד בשנת 1967 חדלה החברה המעבידה מלפעול וכל נכסיה הועברו לחברה חדשה בשם סופרפלסט תעשיות בע"מ. שני המערערים היו בעלי המניות והמנהלים של החברה הקודמת והם גם בעלי המניות והמנהלים של החברה החדשה. המשיבה הגישה תביעה חדשה נגד שני המערערים על סכום של למעלה מ- 100 אלף ל"י. עילות התביעה הן: שהמערערים היו מעוולים יחד עם החברה בגין הרשלנות והיפר חובה חקוקה כפי שנקבעו בפסה"ד הקודם; שהמערערים עשו מעשה תרמית כאמור בסעיף 56 לפקודת הנזיקין וגרמו למשיבה נזק ממון. המערערים מודים עתה בחבותם כמעוולים יחד עם החברה ועפ"י סעיף 83 לפקודת הנזיקין הם מוכנים לשלם "סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון" ואילו ריבית הם מבקשים לשלם רק מיום הגשת התובענה החדשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה שהמערערים עשו כלפי המשיבה מעשה תרמית והנזק שנגרם לה מסתכם בסכום הפסוק כולל ריבית, הוצאות המשפט, והוצאות ההוצאה לפועל עפ"י פסק הדין הקודם. הערעור נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בניהול המשפט נגד המשיבה בשם חברה שלא היתה אז למעשה אלא שלט, מבלי לגלות דבר קיום החברה החדשה והעברת כל הנכסים לידיה של זו, היה משום היצג כוזב בכוונה שהמשיבה תפעל על פיו ותוסיף להתדיין עם חברה שבין כה וכה אינה יכולה לשלם כלום. זאת ועוד, סכום הפיצויים שנפסק בפסה"ד הראשון, כמשמעותו לפי סעיף 83 לפקודת הנזיקין, כולל לא רק את סכום הפיצויים כי אם גם את הריבית וההוצאות שנפסקו יחד עמם.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ה. גולדשמידט למערערים, עו"ד י. גונן למשיבה. 22.11.77).


ע.א. 636/75 - מוסטפה ג'ברין נגד עואלב ג'ברין ואח'

*תביעה לזכות במקרקעין לאחר שעברו הסדר




(הערעור נדחה).

המערער הגיש תביעה לחלק במקרקעין שנרשמו בהסדר בשם המשיבים באום אלפחם. המערער תבע את החלק הזה כיורש אביו שהיה אחד מבני משפחת המשיבים ועל יסוד מסמך שלפיו עשה בשנת 1976 הסכם עם המשיב שתמורת ויתור על אדמות אחרות הכיר המשיב בצדקת תביעתו נשוא תביעה זו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה באשר נחסמה עקב הוראות סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, שלפיו "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום". בטרם נרשמו המקרקעין עפ"י ההסדר כבר הבשילה תביעת המערער וחייב היה התובע להגישה במסגרת ההסדר. תביעה שהוגשה יותר מאוחר ונוגדת את הרישום בספרים החדשים לא תישמע עוד. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נקארה למערער, עו"ד מ. מסארוה למשיבים. 10.11.77).